הדרת נשים / רימונה שיף.

     היום מתחת לאפנו חוצה את כל הקווים האדומים. התופעה הדרת נשים.
     נשים חוות חוויה לא נעימה כשהן עולות לאוטובוסים ומתישבות בקידמת
      האוטובוס. הן חוטפות קללות וצעקות מגברים חרדים, על כך שהתישבו
      מקדימה. יש נהגים שמשתפים פעולה עם הנוסעים החרדים. ומורים להן לרדת 
       מהאוטובוסים. לאחרונה קמו נשים שלא השלימו עם מה שקורה להן,לא רצו
       לקבל עליהן את הדין והרימו קול זעקה באמצעי התקשורת, ודרשו שתהיה
        להן זכות לגיטימית לעלות לאוטובוסים שאמורים להיות תחבורה ציבורית.
        אני תומכת בהן ומחזקת את ידן לעשות הכל כדי למנוע את התופעה. אני
        חושבת שמן הראוי היה לשים על אוטובוסים שנועדו לשרת את האוכלוסיה 
        החרדית בלבד שלטים. המבשרים לכולם שמדובר באוטובוסים למהדרין,
       ושבכלל אוטובוסים כאלו יסעו רק במקומות כמו מאה שערים, לא מובן לי
       למה ישנם נהגים שעם האוכלוסיה החרדית משתפים פעולה. בשעה 
       שהם צריכים לשרת את כל הנוסעים. היום כפי שפרסם באמצעי התקשורת
       התופעה של הדרת נשים חלחלה גם לצבא, ולא פעם חיילים נוטשים 
       את האולם בזמן שירת נשים, קצינות מעוברות שמשרתות ביחידות בהן
       חיילים דתיים. וחילות מורחקות למתחם נפרד בהקפות שמחת תורה. לגבי
       התופעה הראשונה אני לא מבינה את החיילים הדתיים, למה הם נכנסים
      לאולמות שבהן שרות נשים חילוניות, ומה בכלל יוצא להם כשהם נוטשים את
     האולם באמצע ההופעה שלהן, אם הם לא יכנסו לאולם, הם ישיגו את אותה 
    התוצאה ובאופן מכובד יותר, לגבי התופעה השניה אני שואלת את שלטונות הצבא. 
      אם הם יודעים מראש שביחידה מסויימת בבסיס מסויים משרתים הרבה
      חיילים דתיים אז למה משלבים בהם קצינות חילוניות. ובשלב מסויים 
      מעבירים אותן ליחידות אחרות. הדבר מדובר גם לגבי חיילות חילוניות שאינן
      קצינות חילוניות. אם הצבא יערך מראש למנוע את התופעה של הדרת נשים
      בבסיסים מסויימים. ביחידות מסוימות הן לא תועברנה למתחם נפרד בזמן
      הקפות בשמחת תורה. לאחרונה קראתי כתבות שספרו על כך שתופעת 
      הדרת נשים הגיעה גם לקופות חולים. בירושלים, כמסתבר מהן, מקימים
      תחנות אמבולנסים לגברים בלבד. בכתבה אחרת סופר על אישה שקיבלה 
       שיחת טלפון מהמרפאה של קופת חולים ובה נאמר לה שעליה להגיע אליה
       בלבוש הולם. לפני מספר שנים נקלעתי לקופת חולים בשכונה חרדית, ברחוב
       בגין בפתח תקווה. ולא בקשו ממני להגיע אליה בלבוש הולם. זה היה לי מובן
       מאליו שעלי לכבד את הצד השני.כשהסתובבתי בשכונה הזאת התרשמתי
       שהחרדים בה מכבדים את החילונים שמתגוררים בשכונה סמוכה. ולהיפך.
       ולבוש הולם מבחינת אותם חרדים פירושו הוא לא שאישה תתחבא מתחת למעטה
       של בגדים. בגדול אני חושבת שאם מדובר בקופת חולים הנמצאת בשכונה חרדית,
       הגובלת בשכונה חילונית, היא צריכה לשרת את כל הציבור, בלי הטלת גזרות. 
       לאחרונה שמעתי אנשים שאומרים שבגלל תופעת הדרת נשים הפכנו לאיראן.
       בתוכנית הטלוויזיה "חמש בשישי" בערוץ הראשון התיחסו לא מכבר לתופעה
       וקבעו שאין יהדות קיצונית אלא יהודים קיצונים. ואני מסכימה איתם. לדעתי
       אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית, מודרנית ושיוויונית. שאחרת לא היינו נותנים 
       לנשים להשמיעה את קולן ברבים נגד הדרתן, ולא היינו נותנים למחאות 
       בעניין לתפוס כותרות, וטוב שאנחנו לא עוצמים עיניים ויוצאים נגד ההפרדה 
       הגמורה בין גברים ונשים שסימניה המובהקים בשטח נראים. ואני מרוצה
       שגם בחלונות הגבוהים לא נותנים לקיצונים לפגוע בנשים ושלאחרונה קרא 
       ראש הממשלה לפעול נגד התופעה. בעקבות כתבה בטלוויזיה 
       בערוץ השני על בית שמש.
            

על צלמים וצילומים / רימונה שיף.

     אני זוכרת את העיתונים של פעם. עיתונים עם הרבה מלל ומעט צילומים. 
    היום כפי שנוכחתי לדעת, השתנו הזמנים, בעיתונים יש הרבה צילומים. אז חיי
    צלמי העיתונות הפכו ליותר קשים,  עד העשורים הקודמים, גם בתקופה
    שפרסמתי כתבות ב"מעריב" הם היו מלכי השטח. היום יש להם תחרות קשה,
     ולא עם עמיתים למקצוע אלא עם כולם. שהרי, הטלפונים הניידים הפכו למצלמות
     אישיות, והעיתונים קונים תמונה טובה גם ממי שאינו צלם מקצועי. כך למשל, תמונה
       שצלמה באסון הכרמל על ידי צלם שאינו מקצועי פרסמה בכל העולם. היום 
       כל אחד יכול לסרוק תמונה ולהעביר אותה בזמן אמת באימייל למערכות עיתונים. וכמו
        שכבר ציינתי תמונה טובה העיתונים קונים ועוד נוכחתי לדעת שהיום לצלמים שמציגים
         תמונות בתערוכות או מוציאים לאור ספרים עם צילומים שלהם יש יתרון על פני
        אלו שמפרסמים תמונות רק בעיתונים, 
        כי התמונות בעיתון מופיעות בקטן והעצמה שלהן לא מתבטאת. ואילו בתערוכות 
        ובספריי צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן. ואציין עוד שאם פעם היו הצלמים
       מפענחים את התמונות שלהם. עבור העיתונים, בחדר חושך, במערכת או בבית
       שלהם, היום המחשב נמצא באוטו שלהם והם יכולים לשלוח את התמונות למערכת
       באמצעות המחשבים הניידים שלהם. בתקופה שפרסמתי כתבות ב"מעריב" לא
      היו כמעט סלברטי. היום צלמי הפפרצי הם צלמים נחשבים. לאור העובדה שהם
      אורבים לסלברטאים ומצלמים צילומים בלי אישור. ואיין עיתון או מקומון או מגזין שאיין
       בו מדור "צהוב", עם הצילומים שלהם. עורכת מקומון הסבירה לי שהקוראים של היום
       דורשים שבעיתונות הכתובה יהיו מדורים כאלו. וטוענים שבלעדיהם משעמם להם
       לקרוא את העיתונים. הנה כי כן, היום טוב מראה של תמונות בעיתונות מאשר רק מלל,
       והתמונות צריכות לשקף את סיפורן של הכתבות. או של הידיעה הרכילותית. ואולם
       התמונות בעיתונים הן קטנות ולא מביעות את העצמה שלהן. ואלו בהרצאות או בספרים
       עם צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן ולספר גם את הסיפור שמאחוריהן. 
       לאחרונה שמעתי את הרצאתו של צלם העיתונות גלי כהן מגן על הומור בצילום. 
       במועדון ויצ"ו גבעתיים. הוא הראה לנו מבחר מצלומיהם של הצלם הישראלי אלכס ליבק
        והצלם מחו"ל סטיב קיורי. אלכס ליבק הוא צלם שעובד בעיתון ה"ארץ" שלושים שנה
       ומידי יום שישי מפרסם בו תמונות הומוריסטיות, במשך השבוע הוא מחפש אוביקטים
       לצילומים שיצחיקו את הקוראים. סטיב קיורי הוא צלם מלחמות שמנסה בכל האירועים
       הקשים למצוא את ההומור ולהוציא אותו בצילומים. המרצה גילי כהן מגן הציג 
       בפנינו עם צילומים הומוריסטיים שצלם. ואמר שעל תמונה הומוריסטית צריך להסתכל
        חמש שניות כדי להבין מה קורה. וצריך להפעיל את הראש. את הדימיון. וציין
       שתמונות הומוריסטיות הן לא מתוכננות, צריך לחכות להן ולתפוס שבריר של שניה,
       ישנם גם צלמים שמצלמים את הטבע. כך למשל, הגיע לידי לא מכבר סיפרו המעניין
       של צלם העיתונות והמורה לצילום טל גליק "באור ילדות". בהקדמה לספרו הוא 
       מסביר שהספר הינו אוסף צילומי נוף ישראלי והוא גם מסע בזמן הפוגש שני ילדים,
       יובל ויהל, ומטייל איתם אל השדות הירוקים, האדמה החרושה, המעינות הקרים, 
       וחוף לבן וים כחול. ומגלה ששלוש שנים נאספו הצילומים ונבחרו בקפידה, הצילומים
       בספר מוצגים בדיוק כפי שנראו ברגע הצילום. ללא ביום או עבוד, המילים מובאות במדויק 
       בשפתם של יובל ויהל, כפי שנאמרו תוך כדי טיול. מאות הצילומים חוברו זה לזה
        מתוך ניסיון ליצור סיפורים קצרים על מקום, עונה ושעה. בהתבוננות על הטבע
       ויופיים של הפרטים בו. לא מכבר צפיתי בטלוויזיה בראיון עם צלם שמצלם מתחת
       למים חיות גדולות. ועומד להוציא לאור ספר עם הצילומים שלהן. הוא הסביר
        שהוא מצלם אותן כדי לשנות את היחס השלילי של האנשים כלפיהם
        כך צילם כרישים לאחר הסרט מלתעות.  הגעתי למסקנה
       שמה שמיחד את כל הצלמים זה שהם מחפשים זווית מיוחדת, גימיק קטן, או 
       נישה מעניינת שתתפוס את עין המתבוננים.




       
          

קוראת בקפה / רימונה שיף.

    ע  כשאמרו לי "קוראת בקפה" ראיתי לנד עיני אישה מבוגרת, לבושה בפשטות 
       ושערה השחור גולש על עורפה, היא יושבת ליד שלחן, מתבוננת בספל קפה
        לא מלא, כלצידה יושבים אנשים, היא חוזה את העתיד שלהם, ומציעה להם 
        עצות אישיות. לאחרים מציעה לשנות את השם. לאישה בהיריון מתקדם אומרת איזה 
        שם לקרוא לתינוק. ולזוג צעיר קוראת את התאריך שיתאים להם להתחתן. וכדומה. 
        מאז שקראתי את הספר הדו לשוני של שולמית ספיר נבו היהודיה ושל סוזאן סידאוי
        ציוני קבלה אצלי הממרה "קוראת בקפה" משמעות אחרת. ואני מזדהה עם מה שכתבה
        בהקדמה השופטת הדסה אחיטוב הרטמן, שכולנו בדרך זו או אחרת, קוראים בקפה.
        מקצהו האחד של העולם עלתה לישראל מסורת הקריאה בבתי הקפה. ומקצה
        עולם אחר קיימת בישראל מסורת הקריאה בקפה אשר נותר בספל בפינג'אן".
        והמשפט שכתבה שולמית באחד משיריה "שוב בקפה מביטה בקרקעית הספל, אולי
         יעלו מהשלולית השחורה צבעי הסוכר", שמובא גם הוא בהקדמה מדבר אלי. עם זאת
        בספר לא מובאים שירים שבקריאה בקפה עוסקים, וגם לא שירי שלום, אלא שירים
        על אהבה, שכמו שכותבת עוד השופטת הדסה אחיטוב הרטמן בהקדמה "שירה
        ואהבה הן לשונות בינלאומיות הגוברות על הצליל גיל, מין, מעמד ועם" זכות גדולה
        נפלה בחלקי להכיר את אחת המשוררות. שולמית ספיר נבו, אשר ספרה לי 
        שהספר נולד במפגש בכפר המכביה של "עמותת אדם לאדם" שיסדה ח"כ 
       לשעבר נוזהת קצב, שבה חברות נשים ערביות, דרוזיות, ויהודיות. "ישבנו 
       סביב שלחנות עגולים. פתאום נכנסה לאולם אישה נמרצת שאחזה בידיה
      ספרים. כששאלתי אותה במה מדובר. אמרה לי שאלו הם ספרי שירה שכתבה.
      וקראה לי מבחר משיריה. גם אני קראתי לה מבחר משירי. חשתי שהם מוצאים
      חן בעיניה. ככה נולדה ההיכרות ביננו. בהמשך צץ לי הרעיון שנכתוב ספר שירה דו לשוני
       על אהבה". ספרה לי. כשסוזאן הסכימה גייסה את אביה מנשה ספיר למלאכת התרגום.
והוא ישב שעות רבות ותרגם את השירים מעברית לערבית ומערבית לעברית, וגם השופטת
       הדסה אחיטוב הרטמן נכנסה לתמונה, ועם התבונה והתובנה שלה פתרה בעיות 
        שצצו במהלך אסוף החומר ועריכת הספר, והיא גם נסעה איתן לשפרעם לדר' 
        מחמוד עבסי, סגן שר החינוך לשעבר, משורר ומתרגם ספרי שירה שנתן  את
        ברכתו ועדודו לפרוייקט שלהן. לבסוף הביאה את הספר לדפוס דר' לאה צבעוני,
        והוא יצא לאור בהוצאת צבעונים. כשעוד רבים וטובים תורמים לו. אתי בן הרוש עצבה 
        את העטיפה. שרה קרמין ניקדה והגיהה את השירים. בערבית המורה לערבית 
        לירז דואניס עשה לו את העריכה הלשונית בערבית. ושולמית עצבה בעצמה את
        העטיפה. ובחרה לה צילום של ספל קפה וצעיפים. לרגל הוצאת הספר לאור ערכה
        ח"כ לשעבר נוזהת קצב חגיגה במרכז פרס לשלום. בהשתתפות המשוררות וחברות
        עמותת "אדם לאדם". ובמסגרת כנס חגיגי של אגודת אח"י שהתקיים בתאטרון גבעתיים,
        בהנחיית הסופר והבמאי יוסי אלפי, ובנוכחות היו"ר ח"כ לשעבר נוזהת קצב, קבלו
        שולמית וסוזאן מענקים. הספר נשלח גם לנשיא המדינה שמעון פרס, שעיין בו וכתב
        להן בין השאר "ניכר כי ספרכן הוא תולדה של חברות אמיצה בין שתי משוררות משני
        צידי המתרס, שהם למעשה אחד ויחיד, אשר השכילו להעפיל ולראות מעבר לחשש
        ולאיבה ולתת ביטוי לרגשותיהן הכמוסים". ואמנם אני מאמינה שמי שיקרא את הספר
        ישתחרר מדעות קדומות. ויווכח לדעת שבאמצעות שירה דו לשונית על אהבה אפשר
        לגשר בין שתי התרבויות הערבית והיהודית, וליצור חיבור בין שתי נשים שבאו מעולמות
        שונים.  
    

לאור כ"ט בנובמבר / רימונה שיף.

     לאחרונה קראתי באחד העיתונים היומיים שכ"ט בנובמבר, היום בו החליט באו"ם 
     על תוכנית החלוקה, נשכח מלוח השנה שלנו. אמרתי לעצמי שאמנם יש בזה משהו.
       אך מזה 14 שנה המועצה  הציונית מציינת את היום ההיסטורי הזה בהיכל 
       העצמאות, ברחוב רוטשילד בתל-אביב, במקום בו הכריז ראש הממשלה הראשון
        דויד בן גוריון על הקמת המדינה, מידי שנה הטקס נפתח במצעד של דגלי ישראל
       שנישאים בידי תלמידי תיכון, אחר כאלו שחוו את לידתה של המדינה מספרים חוויות מאותם
        ימים היסטוריים, מנהלת ההיכל מספרת מידי שנה בשנה על חשיבותו ההיסטורית
        של המקום, שני עולים בדר"כ צעיר וצעירה המשרתים או ששרתו בצה"ל מספרים על 
        הסיבות שהביאו אותם לעלות ארצה. ועל עליתם המצלחת. ומדגישים שאין לנו ארץ אחרת, 
        וזמר או זמרת שרים משירי ארץ ישראל היפה. ומשמיעים גם קלטת עם קולותיהם
        של בן גוריון והרב פישמן מימון בטקס הכרזת המדינה. נוכחתי במספר טקסים של
        כ"ט בנובמבר שנערכו בהיכל בשנים האחרונות. וגם השנה הגעתי לשם. בין יתר
        הנואמים בו הופיע מר צימרמן הקונסול הפוליטי של שגרירות ארה"ב. שציין בין
        השאר שכ"ט בנובמבר הוא שמם של רחובות בערים ברחבי הארץ. וקרא לעורר
       מודעות גם היום ליום החשוב הזה. הסכמתי איתו ונזכרתי איך יזמתי משאל רחוב
        בין תל-אביבים, שאלתי אותם מה היכל העצמאות אומר להם. ואף אחד מאלו ששאלתי
        לא ידע שזהו המקום שבו הכרזה המדינה. ועל אחת כמה וכמה שהם לא ידעו על
       כך שבכ"ט בנובמבר, לפני 64 שנה, נתקבלה באו"ם תוכנית החלוקה של ישראל,
      בין מדינה עברית למדינה ערבית. החלטה שעוררה חגיגית ספונטנית ברחבי ארץ ישראל.
       כשחזרתי הביתה שמחתי להיוכח לדעת שהשנה בירושלים על אף התנגדות 
       מימין ומשמאל, ההסדתרות הציונית קיימה שחזור מדוייק של החגיגות ששטפו את המדינה
        בכ"ט בנובמבר, השחזור התקיים החל מהשעה 13:00 ברחבת ציון ההסתדרות 
        הציונית שברחוב קינג ג'ורג' 48 בירושלים. וכלל ריקודים, הקלטות של החלטת האו"ם
        ושחזור מדוייק בבצוע שחקנים שגלמו דמויות היסטוריות, בן גוריון, גולדה מאיר והרבנים
        הראשיים לישראל דאז. ובני נוער שלבשו חולצות שעליהן הטבעו דמויות ראשי הסוכנות
        של אז. האירועים הן בתל-אביב והן בירושלים עוררו זיכרונות מהעבר אצל התושבים הותיקים.
        והם שמחו כמובן שהתאריך ההיסטורי זכה להיות מציין. וספרו לבני הדור הצעיר על מה
       שעבר עליהם בו. כשהתקבצו אז בבית שכניהם ושמעו כיצד מכריזים באו"ם על
       מדינת ישראל. ולמעשה קובעים שצריכה להיות מדינה לשני עמים. והיו מבניהם
       כאלו שהציעו להפוך את התאריך ההיסטורי ל"יום הציונות" או שלפחות יצויין בבתי ספר
        ובמוסדות ממלכתיים בעריכת טקסים ושיחות בכיתות. כמובן שאני בעד.

אלימות כלפי נשים בשירים / רימונה שיף.

     כששורה עלי המוזה אני כותבת שירים. ויש לי כבר שלושה שירים העוסקים באלימות.
       כלפי נשים. את השיר הראשון כתבתי עוד כשהייתי נערה. היתה לי בובה
       זעירה שניצבה בבקבוק פלסטיק קטן, והיא נתנה לי את ההשראה לכתוב "שיר
        לבובה הכלואה בבקבוק". "צר היה לי כאסיר היושב בצינוק. אלפי ידיים
        בררוני, גששוני. הניחוני בצד ככלי ישן שחלף ערכו מכבר. אחר דחפוני
        כבתור לאוטובוס. וחלמתי שכבר יותר לי לעלות, חנקו אותי. לא נתנו לי
         לנשום. חרצו עלי דין מוות, הובלתי לגרדום, הרוגת מלכות שמתה בלי
         אידאל. כמו זלזל שצנח מעל". את השיר השני כתבתי בעקבות כתבות
         שקראתי בעיתונות. וקראתי לו בהתאם למה שחשתי "כאבים", "להכאיב
         לך לא רציתי. גם לי כואב. חתול שחור חוצה דרכי. הוא ממהר לנצור בנבל,
         נבל הפרח שלך קניתי יותר אינך אוהב. אמרו לי קווי הטלפון נתקי, נתקתי
        ובליבי יום אבל. להכאיב לך לא רציתי. גם לי כואב. ברגל רמסתי זבוב.
       השלכתיו החוצה ביד רגישה, מים דלוחים מכוס שתיתי. מאין עדוד אתה 
       שואב. לי עדיין עצוב, אולי אני טיפשה,  קשה להיות אישה". את השיר השלישי
       כתבתי בשנים האחרונות, בהשראת מיצג של האמנות אורה שמואל. יועצת  מעמד
       האישה של ראש עירית גבעתיים, ומטבע הדברים קראתי לו "מיצג". "כיכר לחם
      שחורה. כיכר לחם לבנה. על פודיום אחד מונחים, באמצע סכין חדה. עוד מעט
      תנחת המכה, אישה איך את מוכנה לשלם מחיר בכל מחיר. איך לא קראת את
    הכתובת על הקיר?" וכשאני קוראת את השירים שלי אני מקווה שכל הנשים בארץ
    בפרט ובעולם בכלל תדענה ימים טובים. של כבוד והערכה מצד הגברים. 
          

לגדל כלב/ רימונה שיף.

         עד שהיה לי כלב משלי פחדתי מכלבים של אחרים. כשהייתי רואה כלב ברחוב

        הייתי מתרחקת ממנו. וכשהגעתי לביקור בבתים של בעלי כלבים בקשתי מהם

        שינעלו אותם בחדרים. למזלי הם אף פעם לא סרבו, למרות שהכלבים יללו ונבחו.

        היום כשיש לי כלב משלי, בשם ג'ו, אני יודעת שהכלב הוא חברו הטוב והנאמן

        של האדם. הוא מקבל אותי בכשכוש זנב כשאני מגיעה לדירה. מלקק אותי

        בהתלהבות בלשונו. ולא אחת הוא מחכה לי ליד הדלת שאשוב. היום 

        אני יודעת שהורי הם אלו שלמעשה פחדו מכלבים. והחדירו לי את הפחדים

        שלהם. וכשהם אמרו לי 'תזהרי מכלבים', גדלתי עם חשש מהם. והפחדים 

        הובילו אותי לבורות וחוסר אפטיות. בכל פעם שנתקלתי בכלב ברחוב או

        בבית מכרים. היום כשיש לי כלב משלי אני מודעת לכך שהכלב הוא חיית

        להקה השומר על הטרטוריה שלו, ובעל מעמדיות גבוהה. המגדיר את 

        מעמדו בקרב המשפחה. כשמשהו זר מתקרב לדירה הוא מיד נובח 

         נביחות רמות. וכשמשהו נכנס אליה הוא מקבל אותו בנביחות שהן לא פחות

         רמות. הכלב כפי שלמדתי לדעת הוא בעל חי נפלא שתלוי בנו בני האדם. 

         תפקידנו כבעלים לדאוג לו למזון, לטפול רפואי, ליציאות מהבית ולפעילות

        גופנית. לא אחת אני רואה שכג'ו כלבי חוזר מטיולים ארוכים הוא ממש 

      מאושר, היום אני יכולה בהחלט לאמר שהכלב יודע להתבטא בבהירות, כשאני

      מספרת לג'ו משהו הוא זוקף אזניים סקרניות ומטה את ראשו כמבקש להבין

     מה אני אומרת לו, כשאני מפנקת אותו הוא חושף את שיניו בחיוך, וממש משדר

    שהוא מרוצה. כשאני שרה לו הוא דופק עם הזנב שלו בשמחה. ומפגין נטיות 

    מוסיקאליות. לא פעם נדמה לי שהוא רוצה לתקשר איתי. לספר לי משהו, 

    והנביחות שלו נשמעות לי כמאין דיבור כלבי, מעבר לכך הוא ערך לעצמו סדר

    יום קבוע. יש לו שעות מסוימות למשחק. בדרך כלל לפני שהוא אוכל. יש לו

    שעות מסוימות למנוחה ושינה. ושעות מסוימות לעשות מעשי שובבות. הוא מודע

    לשעות השינה שלנו ורובץ על השמיכה שלו עד שגם הוא נרדם. וכמובן, שהוא

    מגיב תמיד בהתלהבות כשאומרים לו שהוא עומד לצאת לטיול. ועוד אספר שכשהוא

     מבחין שמישהו מבני הבית חולה הוא נצמד אליו.  כמי שיודע את תפקידו בשעת

     מצוקה.  כשהייתי ילדה היה לי בשכונה כלב זאב שכל בוקר היה ניגש לחנות 

       הקרובה למכשירי כתיבה עם סל בפה. בעל החנות היה זורק לו לסל עיתון

       והוא היה מגיע הביתה לבעליו עם העיתון, בשכונה שלנו ידעו שהכלב ברי. 

       כך קראו לו.  עושה כל בוקר מסלול קבוע. כשעברתי לגור לדירתי העכשוית

       ברמת-גן, התידדתי עם שכנים שהיה להם כלב, ממנו לא פחדתי כי הוא

       היה שקט ונבון במיוחד. הוא נהג לצאת בעצמו מהדירה לסבובים ברחובות.

       וידע לעבור רחובות עם רמזורים כמו כולם. כשהיה אור אדום הוא עמד וחיכה 

שיתחלף לירוק. ורק אז עבר. יום אחד הוא אפילו ליווה את הבן שלי לכיתה בבית הספר

       היסודי. ולא נכנס אליה. כאילו ידע שבה לומדים רק ילדים. היום שכשמאלפים כלב

       טוב אפשר להשיג תוצאות. ואני לא מתפלאת על כך שישנם כלבים היכולים לגרום

       לאנשים לצאת מדיכאון ולהתגבר על מגבלות גופניות קשות. ליצור קשר עם נכים, 

       לגרום להם שמחה. ולהביא אותם להתקדמות גופנית ונפשית. והראיה הם כלבי

       הנחיה המשמשים בין השאר, כמאין עיניים לעיוורים. ומסייעים להם לתפקד ביום

       יום. כלבים המאומנים לגלות סמים וחומרי נפץ ולתקוף טרוריסטים. כמי שמגדלת 

       כלב אני יודעת היום שכלבים אוהבים לקבל חזוקים על דברים טובים שהם עושים. עם

       זו מנת מזון, או משחק עם הצעצוע האהוב עליהם. נוכחתי לדעת שעם סבלנות

       ועדינות אפשר לשפר את איכות הקשר עם הכלב, ולחנך אותו להתנהגות טובה

        בבית. עבורי העיקר שנגמלתי מהפחדים מכלבים. והיום אני נהינת מגדול מהכלב 

        שלי. ואני בהחלט מסכימה עם כל אלו האומרים מנסיונם שכלב כולו לב.

       

  

עמותת "שמש" / רימונה שיף.

    לאחרונה גיליתי, שברחוב ביאליק 77 ברמת-גן, ממש ליד ביתי נמצאת עמותת "שמש",
       שלום ושילומים, הנאבקת למען פיצויים ליוצאי עיראק, הסתבר לי שבעמותה רשומים 
       3.800 משפחות המונות כ-20.000 איש ויותר. מהם עדים חיים. יו"ר העמותה עו"ד נאוי,
       מעריך את שיווי הרכוש שנגזל מיהודי עיראק כשבעה, שמונה מיליארד דולר, להערכתו
      כמאה ארבעים אלף יהודים עזבו את עיראק בתחילת שנות החמישים, וכיום
        מתגוררים לפחות שישים אלף תושבים ממוצא עיראקי ברמת-גן. לדבריו 
        ליהודים בבגדד ובמקומות נוספים היו בתים, חנויות, אדמות, וחשבונות בנק.ים.
        לקהילה היהודית היה גם רכוש ציבורי הכולל בתי חולים, בתי ספר ובתי כנסת. רכוש
        רבים מיהודי עיראק נגזל ונשדד, הם גורשו ועברו השפלות על ידי ממשלת עיראק,
        בזמנו של נורי סעידי. עו"ד נאוי מצביע על כך שבעקבות פניתו של בג"ץ לבית המשפט
        העליון, הממשלה חוקקה את החוק לשמירה על זכויות היהודים יוצאי מדינות ערב.
        ובמסגרת מו"מ גם הם יקבלו פיצויים, לאור החוק שהממשלה חוקקה, בעקבות
        פניתו של בג"ץ לבית המשפט העליון פועלת העמותה לישומו. וכיום היא מגייסת 
        תורמים לתמיכה כספית בה. הדרישה היא מאה אלף דולאר לכל משפחה של
        יוצאי עיראק. לאחרונה, הוסיף, אשרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית את 
        הצעתו של ח"כ ניסים זאב מש"ס, לפי ההצעה כל הסכם שלום במסגרתו תידון
        סוגית הפלסתינים יכלול את הסדרת רכושם הגזול של יוצאי עיראק, מה גם
        שצבא האמריקני חשף בעיראק מסמכים המתעדים את בעלות היהודים על
       הרכוש שנגזל מהם, כך שאפשר לספק הוכחות וזה הזמן להתחיל לפעול בענין.
      בעמותה מצאתי הרבה סטודנטים ואוירה נעימה שררה בה. והתרשמתי שכולם
     מגוייסים לפעול בה לעזור לאוכלוסיה של יוצאי עיראק שהיא כיום מבוגרות, ושואפים להשיג
       את המטרות שלשמם הקמה העמותה, בעמותה פגשתי גם את ורד אלמוג, משפטנית
       בעלת תואר ראשון בספרות עם ישראל מאוניברסיטת בר-אילן, ובעלת תואר הוראה,
        שהיתה מורה בבתי ספר שונים בעברה. היא ספרה לי שלעמותה מטרות נוספות,
        היא פועלת למען מתן סיוע לנזקקים יוצאי עיראק. לגיוס תרומות כספיות כדי שתוכל
        לעשות את זאת. לרבות אם ישולמו פיצויים עבור נזקי גוף ונפש, ועבור הרכוש היהודי
       שנגזל והולאם בעיראק. הוא הביעה באזני את רצונה למצוא עוד אנשים שירתמו לסייע 
       לעמותה ליישם את מטרותיה. ואני חשבתי בליבי שיוצאי עיראק התברכו בכך שקמו בקרבם 
        אנשים שעל רכושם הגזול חושבים. והלוואי שמאבקם יצליח ובשטח תהיינה תוצאות. 

לא רק אדית פיאף / רימונה שיף.

     לפני מספר שנים הכרתי שחקנית מתחילה. אורי יחזק-אל שמה. לאחרונה שוב
     פגשתי אותה, וגיליתי שעד לא מכבר היא היתה זמרת מקומית שנחלה הצלחה 
     גדולה עם המופע שלה "פיאף מעל שמי פאריז", שבו בצעה את שיריה וסיפרה את 
      סיפור חייה הסוערים של גדולת זמרות צרפת אדית פיאף. היא החליטה להגיע
      עם המופע שלה גם לארצות שמעבר לים. יום אחד היא הגשימה לעצמה חלום.
       היא הוזמנה להופיע על ידי חברת בזק. יעל ויס ילידת רומניה שעבדה אז כמנהלת
       בחברה שמעה אותה שרה. והתלהבה. לאחר ההופעה נגשה אליה ואמרה לה
       שהיא עשתה לה צמרמורת. נולדה בינהן לא רק שותפות. אלא גם חברות אמיתית.
        לאחר שנה וחצי של עבודה עם יעל שכללה בין השאר הופעות במסגרת פרוייקט 
        פרגון הדדי. בפאנץ' ליין בתל-אביב, בפני השגריר הצרפתי,ובמשכן נשיאי ישראל
          בפני נשיא המדינה שמעון פרס.    יצגה את ישראל בתחרות "צבי הזהב" ברומניה.
        ב כפי שהסבירה לי, היא השניה בגודלה אחרי האירוויזיון.
        ה 27 מדינות מתחרות בתחרות הזמר הזאת. ועל אורי כזמרת היה לשיר 
       לה שיר רומני ושיר ישראלי. היא שרה את השיר הרומני "כך הייתי רוצה למוות
   עם הבקבוק ביד", ואת השיר שכתבה והלחינה יעל לזכר אחיה שהלך בטרם עת.
       אורי סיפרה לי שכאשר היא ביצעה את שני השירים בתחרות והיא חשה
       שהקהל הרומני אוהב את שירתה. 
        וחשה בצמרמורות מאוד חזקה. וכאשר למחרת עשרה שופטים מכל העולם 
       הכריזו על עשרת הזמרים העולים לגמר היא נכללה בינהם. עם החשיפה ל-60
      מיליון איש בערוצי השידור ברומניה התפרסמו על המעומדים עשרות כתבות בעיתונות.
       וכן, על מהלך התחרות. והיו להם ראיונות בטלוויזיה. "אני לא אשכח שכשלושים
       ישראלים התקבצו סביב הגדרות של בימת ההופעה. צעקו בקולי קולות 'אורי
       ישראל'. כך לא הרגשתי לבד. מה עוד שכל הקהילה היהודית בברשוב שברומניה
       התפללה להצלחתי בסוף השבוע שלפני הגמר, בבית הכנסת, עובדה שריגשה
       אותי עד דמעות, ונתנה לי את התחושה שלעם היהודי יש כוח אדיר, לא משנה איפה
       את נמצאת בעולם. הוא ישנו שם". לבסוף אורי לא זכתה במקומות הראשונים,
       אבל עם הכל ולמרות הכל היא יצגה את ישראל בכבוד. "אמנם לא זכיתי" היא
       אמרה לי "אבל זכיתי למחמאות, נציגי הקהילה היהודית הגישו לי שני זרים 
       בבתום ההופעה ואמרו לי ''בשבילנו את מקום ראשון''. למחרת ההופעה. הסתבר
       לי מסיפורה שהיא הופיעה גם בבית כנסת בברשוב בפני 200 איש דוברי רומנית,
        צרפתית, אנגלית ועברית. ההופעה התקיימה בשיתוף עם החזן הידוע ברומניה
        שמואל ברזילי, את ההופעה היא סיימה עם השיר "עושה שלום במרומיו" והקהל
        פרץ בשירה אדירה, לאחר ששמעתי את סיפורה של אורי, אמרתי לעצמי שאם
        לא הייתי מכירה אותה לא הייתי יודעת בכלל על התחרות היוקרתית ברומניה,
        ועל כך שגם לנו היתה בה נציגה שהגיעה עד קו הגמר. 
        

הפיטאיה מלכת הלילה / רימונה שיף.

     כשאמרו לי מלכת הלילה ריאיתי לפני ילדה או נערה עם שמלה שחורה. משובצת בירח 
       וכוכבים, לראשה כתר ובידה שרביט, והאסוציאציה הראשונה שעלתה בראשי
       התקשרה לחג פורים. זה קרה לי עד לאחרונה. כשהצטרפתי לטיול של מועדון המורים
       הגמלאים של קיריית אונו, גיליתי מיהי מלכת הלילה האמיתית. הפיטאיה. 
        נתקלתי בה לכשבקרנו במטע הפיטאיות  בקיבוץ שדה יואב. בהדרכתו של פרופ' 
       יוסי מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון. לפיטאיה, כפי שהסביר לנו, יש זנים טעימים
       עם טעם של פרי. הקיבוץ, סיפר, עבר הפרטה וכיום הבעלים שלו הוא דר ' 
       מרדכי דודאי. הוא גילה שלפטאיה קוראים מלכת הלילה. כי לילה אחד בלבד הפרח
        נפתח, כדי לראות את הפרח בשיא פריחתו צריך להיות ער בחצות. הוא מפיץ ריח
        בושם, ומי שמגיע למטע בשעות הקטנות של הלילה מוצא שהמטע מבושם, 
        בד"כ הדגיש פרופ' מזרחי, ההפריה נעשית על ידי יצורי לילה, כאן החקלאי 
       חייב לאסוף את האבקה ולהפרות, ובשביל זה הוא ניגש עם מברשת לפפאיה
       ואוסף את האבקה, כשהפרח פורח בלילה, הוא אומר עוד, זה מראה מאוד
       מרהיב. חקלאי טוב יודע איזה פרח עומד לפרוח בלילה מסוים. ומתי יש 
       להפרות אותו. בפירות הפיטאיה מעוניינים  באירופה, וקוראים להם שם מלכי 
        המדבר. יוסי צפריר מגדל פטאיות בכפר בילו והוא שינה את השם שלהן,
       למלכי המדבר. לדעת פרופ' מזרחי יש בארץ 700 דונם פטאיות, וכדבריו,
      חקלאים טובים קוצרים 5-4 טון ליצוא של הזנים השונים, היום מגדלים אותם בחבל
       הבשור. באילת. ולאורך הארץ עד קיבוץ  אילון בצפון. יתרון גדול הוא 
       שמשווקים אותם ללא חומרי הדברה. אבל מכיוון שאגרסקו היום נמצאת
       בצרה צרורה אין מי שייצא את הפירות.  עם זאת היום חקלאים מגדלים 
       זנים חדשים, בהם גם זנים שמפרים את עצמם בעצמם. במהלך הביקור
       במטע הפאפיות של קיבוץ שדה יואב.  שהוא לדעתי מטע מיוחד, עשינו
       הכרה עם הטרופיטאיה שהוא פתוח ישראלי חדש. המדובר בפיטאיה
       שהצטרפה לאחרונה לפירות הקיץ, ומהווה נצר מתוק ובריא לפרי הפיטאיה,
        הפרי שלה כפי שהסבר לנו עשיר בסיבים תזונתיים ואינו מכיל הרבה סוכר, 
       מה שהופך אותו למאכל דיאטתי. מומלץ. בנוסף מכיל הפרי שפע של נוגדני
       חמצון רבי עוצמה וחומצת טאנרין, לחזוק המערכת החיסונית ופעילות האנטי
       אייג'ינג. צבעו הסגול של הפרי, טעמו הטרופי ומרקמו העסיסי מוסיפים על פי
       ענף הפירות ומועצת הצמחים ענין יחודי לכל מנה. על כן, הם ממליצים להכין
       ממנו שייק או קוקטייל או לשלב אותו עם סלט עלים ירוקים. ואכן, טעמה העדין
       של הטרופיתאיה היה לי בהחלט ערב לחך. זן אחר איתו עשינו הכרה היתה
        הפיטאיה ונוס, שעליה למדנו שהיא בעלת יתרונות בריאותיים מובהקים. עשירה
       בסיבים תזונתיים העוזרים לבעיות עיכול. מכילה תצרוכת יומית של ויטמין סי.
       ופיגמנטים אדומים, המכילים נוגדני חמצון, וכן היא מכילה חומצה אמינית טאורין 
        המהווה בשורה לצמחונים. גם טעמה היה מבחינתי מעודן וערב לחך. מהביקור
       במטע הפיטאיות יצאתי עם הרגשה שהנה לא מצאתי רק את מלכת הלילה האמיתית.
        אלא גם פרי מלכותי שהוא חיוני לבריאותנו.   
        

הליידי צינה דינזנגוף. / רימונה שיף.

      צינה דיזנגוף היתה בשבילי לא מכבר שם של כיכר בלב תל-אביב, כיכר שעברה שינויים אדריכליים,
       שהסתיימו לפי שעה בהגבהת המפלס שלה והצבתה של המזרקה הצבעונית
       של הפסל הידוע יעקב אגם, מזרקה שבשנים האחרונות לא פועלת. והיום
        נשמעות באוויר שמועות על כך שהיא תחזור בקרוב להיות פעילה, מאז
        שקראתי את ספרה של יעל נויבירט "הליידי של העיר הלבנה", צינה
        דיזנגוף היא בשבילי לא רק שם של כיכר, אלא שמה של רעית ראש
        העיר הראשון של תל-אביב מאיר דיזנגוף. אישה מרשימה. אצילה,
        פעילה למען הקהילה. בין פעילותיה אפשר לפי הספר למנות, פעילות
        פדגוגית, פעילות פילנתרופית, פעילות מוניציפאלית, ופעילות פארה רפואית,
      ציונית חדורת אידאלים, כולה אהבה ומסירות לעיר תל-אביב. מארחת
       למופת, שידעה להתלבש בטוב טעם, ביתה הפך טרקלין לקבלות פנים
       ונשפים מוסיקאליים. אהבה אנשים בכלל וילדים בפרט. וידעה טרגדיה אישית 
       כשבתה התינוקת לא שרדה את מחלת הקדחת. סיפור אהבתם של 
       בני הזוג צינה ומאיר דיזנגוף שזור בספר כחוט השני. "אהבה עדינה,
    צנועה ונאצלת", ולא בכדי נפתח הספר בציטוט מדבריו של מאיר דיזנגוף
    "חברתי לחיים". "היא היתה שייכת לאלה עדיני הרוח, המשפיעים על חיי
     החברה בסביבתם באמצעות הוויתם... בתכונות נפשם, בחינוכם היפה, 
    במידותיהם התרומיות, בכל הטוב המבצבץ מכל קיומם"... פרק שהפתיע וריגש
   אותי במיוחד הוא הפרק "עוד על הזיכרון" בפרק הזה מספרת יעל על פגישתה עם
   מאירה בתה מאירת הפנים של שושנה הברי שעבדה בבית הזוג דיזנגוף.
    מאירה מספרת בו על יחסי הקרבה האמידים ששררו בין בני הזוג לאמה 
    "בפי אנשי השכונה ובפי התושבים הערבים כונתה היא בנת דיזנגוף", דהיינו
   בתו של דיזנגוף. שושנה הייתה ידידת נפש ובת ברית והמשיכה לשמור על
   לויאליות ללא סייג עד יומה האחרון. לפי בקשתה של צינה שמרה על שתיקה.
   'סודה של צינה היא כבודה ואני לא אחלל אותו'. אמרה שושנה ולא יספה" כשסיימתי
    לקרוא את הספר הודיתי בליבי ליעל על שהעלתה את צינה דיזנגוף מתהום השכחה. 
והפכה אותה לגיבורה של ספר, ובכך תקנה עוול היסטורי לאישה שלא זכתה להתיחסות
       מעמיקה ובהחלט היתה לכך ראייה.






   


  

סיפורים מחנות יד שניה / רימונה שיף.

             אף פעם לא תארתי לעצמי שאפשר לכתוב סיפורים מחנות יד שניה, עד שקראתי את
      ספרה של דליס "סיפורים מחנות יד שניה". דליס כפי שמסתבר הגיעה באופן ספונטאני 
  לחנות יד שניה שנפתחה בגבעתיים, התבוננה באנשים שאליה נכנסו, קנו או רצו לקנות,
  ומצאו אצל פלורה בעלת החנות אוזן קשבת. חלק מהסיפורים כפי שנוכחתי לדעת 
  מהקריאה בספר מתרחשים בגאוגרפיה המדוייקת של החנות. חלק 
 מתיחסים אליה וקשורים בה. דליס משוררת, עורכת, מבקרת ספרות, מנחת
 אירועי ספרות וסדנאות כתיבה פרסמה עד היום ספרי שירה, זהו ספר הפרוזה
  הראשון שלה ולזכותה יאמר שהיא בחרה נושא מקורי. והצליחה לשקף מעבר
  לקוסמוס של החנות המיוחדת מעגל שלם של סיפורי חיים, ולתאר עולם 
  צבעוני ודינאמי של אנשים שאותם אפשר לפגוש ביום יום. ואפשר להזדהות
  איתם או שלא להזדהות איתם. הדמויות בספר נוגעות גם לגברים וגם
  לנשים, הן מתוארות ללא כחל וסרק, לא מתייפות, לא אחת מביעה דליס
  ביקורת כלפיהן, "האירועים אמיתיים בבסיסם" היא מעידה בהקדמה "לעיתים
  שונה סדר ההתרחשות, לעיתים משיקולים ספרותיים מוזגו דמויות, נוספו
  דמויות משנה והשתפצו לאפיזודות בדויות". האירועים המובאים הלקוחים 
 מחיי היום יום מעוררים אסוציאציות. ואמרתי לעצמי שכשנכנסים לחנות ונתקלים 
  באנשים אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו אלו סיפורים מאחוריהם מסתתרים. 
  וכבר אמר לי פעם מישהו שעל כל בן אדם  אפשר לכתוב ספר,
  לגבי חנות יד שניה, בהקדמה לספרה כותבת דליס "בחנות יד שניה כל
  בגד הוא סיפור על בעליו, כל בגד הוא הנצחה של חוויה של תקופה,
  של תרבות. של אמירה חברתית, לחנות יד שניה מגיעים אנשים מיוחדים,

  אנשים עם סיפור אחר. חריג. ובסיפור הפותח את הספר "מנורת הקריסטל"

  היא כותבת "לחפצים בחנות יד שניה, יש סיפור. לא הסיפור על המפעל.
  ארץ הייצור עבודת הפועלים, ההמצאה הרעיונית לחפצים בחנות יד שניה
  יש סיפור פרטי על גלגול חיים. היסטוריה משפחתית וסאגה של בית אב".
  בזכותה ל"חנות אלוירה" יש באמת כותרת משנה "דברים של פעם בטעם".
  וככה היא מעידה עליה "על המדפים ניצבים סיפורי חיים, כאן ההרפתקאות 
  לא נעצרות, הן מתגלגלות הלאה, למחוזות אחרים, לנופים אחרים. לדמויות
  אחרות. בדרך כלל מוצרים אלה מכמנים אמתיים. הן במצבן הכספי, הן 
במצבן הסנטימינטאלי. דרכם לעולם אינה מסתימת". בספור  "מעיל ההפתעות"
  היא מתארת אותה "לול העץ שבדרך כלל משמש מקום משחק לתינוקות. 
  כאן אצל אלוירה הוא מכיל בעיקר בגדים מוזלים,  כוסה באריג בד בשלל
  צבעים, בגד הוחלף בבגד והערמה גדלה על גבי משטח הלול. בצידה
  האחד נערמו מלבושים שצריכים חשיבה שניה לפני הרכישה, ובצד שכנגד
  הונחו אלו שלא היו במידה המבוקשת, ובכך ניפסלו. אלה שנבחרו מתאימים
  הונחו בכבוד ובאהבה". כשקראתי את זאת חשבתי לעצמי שלא כל חנות
זוכה שיכתבו עליה ספר. ואשריה של החנות הנבחרת. בסיום ההקדמה לספר
 מתיחסת דליס למבחן המציאות ומגלה שהוא התקבל יפה בחנויות אחרות, אני

 בהחלט לא מתפלאת.

  

בדרך לכיכר המדינה / רימונה שיף.

ראיתי אותם נחשול עצום של אדם. הולכים ברחוב ארלוזרוב בתל-אביב להפגנה הגדולה מכולן בכיכר המדינה, למחות נגד יוקר המחיה ולמען צדק חברתי וכלכלי. חלקם שואפים לשינויים במערכת השלטונית הקיימת. חלקם רוצים להחליף אותה. חולמים שהאלטרנטיבה תהיה יותר טובה. ראיתי אותם הישראלים החדשים שאינם מרוצים מהמצב העכשוי ורוצים לחיות בעתיד בכבוד. אנשי מעמד הביינים. דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים, אמהות טריות עם עגלות ילדים ואמהות ותיקות. אלו רוצות לגדל ילדים בלי להכנס לחובות ואלו מתגייסות למען שילדיהם יוכלו להקים בראש שקט משפחות משלהם. לפני כחודש כשראיתי את הקמתם של האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד לא תארתי לעצמי שאני צופה במהפכה חברתית בהתהוותה, אבל עובדה הישראלים כבר לא אדישים. והקריאות להפגנות חברתיות הוציאו המונים לרחובות, לא רק בתל-אביב אלא גם בערים אחרות. בצפון ובדרום, וגם בישובי הספר. ובשרו למערכת השלטונית שהמחאה החברתית בישראל רק תלך ותתגלגל אם לא יחול שינוי. כשראיתי את הישראלים החדשים גודשים את רחוב ארלוזרוב, אמרתי לעצמי שאפילו אם לא יהיו מיליון מפגינים כפי שהמארגנים מצפים, גם מספרים כמו מאות אלפים מהווים ניצחון, ניצחון להפסקת האדישות הציבורית שאפינה עד לאחרונה את המתרחש במדינה, ושמחתי בלב על כך שהמנהיגים רואים שאין להם כבר עסק עם תושבים מנומנמים, אלא עם כאלו שאינם שותקים. לוקחים את העינינים בידיים ויוצרים תמונה שונה במדינה. ולרגע לא חשבתי שלאלו שיצאו לרחובות היתה כוונה נאיבית. אלא שזו באמת זעקה מלבבות כואבים של כאלו שרוצים לשנות את הסדר החברתי והכלכלי הקיים. ומציגים כלפי המציאות גישה שונה. לאחרונה היו שניסו לעורר בי מחשבה על כך שהכלכלה הישראלית יציבה ובריאה בהשואה לכלכלה העולמית. והציגו לי כראיה שישראל ל- o.c.d התקבלה, אך אני הגעתי עם עצמי למסקנה שנכון שמבחינה עולמית המצב טוב למדי. אולם עם ה-o.c.d לא הולכים למכולת. מהגם שהמומחים אומרים שאנחנו נחשבים לאחת המדינות היקרות ב-o.c.d, כשראיתי את ההמונים נוהרים לכיכר המדינה נזכרתי שבשנות התשעים התמקמו בה עשרות מחוסרי דיור, קראו לה "כיכר הלחם" והמחישו במעשיהם את הפערים החברתיים והכלכליים, לנוכח חנויות היוקרה שהקיפו אותם, לבסוף הם גורשו על ידי צו משפטי בטענה שפלשו לקרקע לא שלהם, אמרתי לעצמי, המפגינים של תחילת ספטמבר 2011 כבשו בהמוניהם את אותה כיכר ממש, והיא הפכה לשלהם לשעות איכותיות אחדות. כשהם מדברים דברים שיוצאים מהלב ונכנס ללבבות של מאות אלפים. ונושאים שלטים בנוסח "צדק צדק תרדוף", "מדינת רווחה חובה" "רוצים להשתכר באופן הולם" ואחרים. ומוכיחים לכל עם ישראל ולמנהיגים שהכיכר היא אכן כיכר המדינה. כפי שהיא במקור נקראת. ובקרוב היא גם תכנס להיסטוריה המקומית בפרט והישראלית בכלל. הלוואי שהמאבק ההמוני לשינוי המצב הקיים ישא תוצאות, ונוכל לחיות בכבוד בארץ הזאת.

מלאות וסקסיות / רימונה שיף.

לנשים שנולדו עם נטיה להיות מלאות ושופעות יש לי עצה, שהן לא צריכות להתמודד עם מודל הרזון. כי זה לא בהכרח מתאים להן, כבר לפני כמה עשורים חשבו שנשים מלאות יכולות להיות יפות. ואפילו בקרתי אז בקורס לדוגמניות מלאות בהדרכת מירי זמיר, לשעבר סגנית מיס עולם. שלא נמנית דווקא על הנשים הרזות, גם היום אני רואה שנשים מלאות מדגמנות, כמו נועה תשבי ל- ml ומארינה מקסימיליאן בלומין לעונות, עם זאת אני מוצאת שהשוק הישראלי מלא דעות קדומות. ולא חסרות בו נשים מלאות. המעריצות דוגמניות ושחקניות שמשדרגות אנורקסיות. וסובלות משנאה עצמית. כאמור, היום ישנם מעצבי אופנה שמעצבים בגדים אופנתיים במידות גדולות. ואישה מלאה יכולה בהחלט אופנתית להראות. היום אני לא אחת שומעת שגם רופאים ממליצים על אורח חיים של תזונה בריאה וספורט. אי לכך דעתי, אין שום סיבה בעולם שאישה שנולדה עם נטיה להיות מלאה תאמץ את אורח החיים הזה. מה גם שכאלו נשים אפילו שתעשנה את הדיאטה הכי קיצונית שיכולה להיות הן לא תהפכנה לממש רזות. ולדעתי הן צריכות להיות מרוצות מזה שהן לא צריכות היום לחטט רגליים כדי למצוא לעצמן בגדים אופנתיים שלהן מתאימים. כן, הן יכולות בהחלט להתלבש יפה להתבונן במראה ולהיות מרוצות מאיך שהן נראות. ועוד אומר, שלי ברור שאישה שהיא גם מלאה וגם גבוהה בורכה בנתונים מרשימים, אבל גם אישה שהיא מלאה ונמוכה יכולה להראות טוב. העיקר שכל אישה ואישה תאהב את הגוף שלה כמות שהוא. ולא תחפש פתרונות קסמים להראות שונה ממה שבראו אותה. לא אחת פגשתי אישה מלאה ושופעת המתביישת באיך שהיא נראית ובוכה, הרגעתי אותה ואמרתי לה שגם היא יכולה להיות חתיכה ולהרגיש כמו נסיכה, היא רק צריכה לרצות טוב ולהראות ולבחור לעצמה בגדים שאותה הולמים. נכון, שישנן נשים שהן מלאות מסיבות אחרות, אבל זה כבר סיפור אחר.

מחאה צעירה / רימונה שיף.

לפני כחודש בדרכי לפתיחה של תערוכה בגלריה "שורשים" ראיתי בשדרות רוטשילד מול הבימה צצו להם חמישה אוהלים והשישי היה בתהליך הקמה. צעיר עם מקרופון דיבר שם על יוקר שכר הדירה בפרט. ובכלל על הקשיים של זוגות צעירים לרכוש דירה חדשה. מספר סקרנים ואני בינהם התקרבו אליו לשמוע את דבריו, ולא תארתי לעצמי שזו עשויה להיות ראשיתה של מהפכה חברתית. כעבור חודש הזדמנתי שוב למקום. השדרה הפכה לשדרת המחאה הצעירה. היא מלאה באוהלים, המסודרים בשתי שורות ישרות עליהם מספרים כמו ברחוב לכל דבר, וגם אוהל לראש הממשלה הקם שם, קוראים לו "האוהל של ביבי". ומרפאה מאולתרת ניצבת בינהם. ושלטים עם סיסמאות פרושים לאורכה של השדרה כמו "צדק צדק תרדוף", "משרד השיכון, עמיגור. עמידר 65 שנה לוקחים כסף מאזרחי המדינה" "חולדאי בית לא הורסים" או "נמאס לנו מכרישי נדל"ן ומכרישי קבלן". זה היה ממש לפני שהבעיות הבטחוניות בדרום תפסו את הכותרות ואת ההתענינות הציבורית. האוהלים היו ריקים מיושביהם. שהלכו לעבודה או לענינים שקשורים בלימודים. צעיר אחד עמד ליד האוהל שלו וסיפר לכל אלו שהזדמנו למקום. שהוא שרת בצבא. קורע את התחת בעבודה מאומצת, ולא יכול לשאת בתשלום שכר הדירה הגבוה, והדגיש שהוא היה רוצה להנשא ולהקים משפחה. אך אין באפשרותו להרשות לעצמו לרכוש דירה, בסמוך לו על אחד העצים היה תלוי שלט המודיע שאבד כלב נחיה, הוא התבונן בו והביע תקווה שהכלב שאבד כבר נמצא. יומיים לאחר מכן נפגשתי עם חברת מועצת העיר נס ציונה סמדר מוצפי אהרוני. שנראתה באחת ההפגנות נושאת שלט האומר שסבתאות זה לא בנק. כאם לשני בנים צעירים היא שוחחה איתי על מצבם של בני גילם. ואמרה "אני מסתכלת כאן על זוג צעיר שרוצה לבנות את חייו ולהקים משפחה. איפה הוא יתחיל. עליו לא מקלים. הצעירים משרתים בצבא, עושים מילואים ומשלמים מיסים, הם מלח הארץ. והמדינה לא נותנת להם כלום. במקום שתהיה כמו אמא שתדאג להם. ואם לא נדאג להם הם לא יהיו פה. היום מיטב המוחות שלנו עוזבים את המדינה, ובסוף תהיה לנו חברה ממוצעת". היא סיפרה לי גם שבעברה עבדה עם שר המסחר והתעשיה לשעבר רן כהן, שיזם את חוק הדיור הציבורי. האומר שאלו שגרים בדיור ציבורי יכולים כעבור תקופה מסויימת לרכוש את הדירה במחיר מוזל, ובכסף ירכשו דיור ציבורי נוסף. "לצערי החוק מומש בחלקו, וחבל". ציינה בהקשר זה באזני.ואני הסכמתי איתה. ונזכרתי שכשהתחתנתי בשנות השבעים באזור מגורי בגבעתיים הקמו שני בנינים לזוגות צעירים, לאחרונה קראתי בעיתון שזה הופסק בגלל המגזר הדתי. ואמרתי לעצמי "למה צעירים שרוצים להקים בית בישראל לא יוכלו להגיע לדיור משלהם בתנאים נוחים. ואלו שיש להם משפחות מרובות ילדים כן. מה האפליה הזאת. גם אלו וגם אלו הם אזרחי המדינה. ואסור שיוצר מצב של שוים יותר ושוים פחות. כן, זה היה רק ענין של זמן שתפרוץ כאן מחאה צעירה. וכבר נאמר שמוטב מאוחר מאשר... ומי יתן ואלו בצמרת השלטון המחפשים לבעיה פתרון יתנו את דעתם לכך שחוסן חברתי תורם לבטחון".

מסעדת זיתונה / רימונה שיף.

לאחרונה נתקלנו במבנה גדול ממדים בצומת עין איברהים באום אל פחם. נכנסנו בפנים, ולעיננו נתגלתה מסעדת
זיתונה. מסעדה שונה. עם אוירה חמימה ונעימה. כשברקע מוזיקה אותנטית. שלחנות מעצבים אסתטית. אהילים יפיפיים ושרותים ברמה גבוהה. שמזכירים מלון חמישה כוכבים. ובחוץ מרפסת עטופת פרחים וצמחיה עם נוף פסטרולי של האזור. את פנינו קיבל הבעלים שלה. מחמוד סעדה המכונה מודי. צעיר לבבי חייכן. יליד אום אל פחם. בעל תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותואר. שני במנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. שלמד גם סמסטר אנתרופולוגיה באוניברסיטה בארה"ב, הוא סיפר לנו שמשום שלא היו לו אמצעים להמשיך אותם שם חזר ארצה. והשתלב בעסקים של אביו. שהיה בעסקי סוכר. וב-79 היתה לו מפולת במסחר, דבר שגרם לו להחליט שהוא לא רוצה לסחור יותר. בשנת 1982 הקים את בית הבד שלו שבו היו אבני רוחיים. אנשים באו וקנו שמן זית. והוא היה לוקח משפחות ומסביר להן איך מכינים את השמן, וכך הפגיש אותן עם תרבות השמן, אז לא היתה המודעות לשמן הזית. יום אחד, גילה לנו מודי, הופיעה בעיתונות כתבה תחת הכותרת "שמן זית חובה לכל בית", ואז באו למקום השכנים מגבעת שמואל ואמרו "אנחנו נביא לכם בקבוקים ריקים תמלאו אותם. ונמכור אותם במרכול". מכרו בשלב מסויים חמשת אלפים בקבוקים, עד שנכנסה לתמונה המועצה לשמן זית "מכרנו קרוב לשבעת אלפים טונות שמן למרכולים ולרשתות השיווק הגדולות. כשהמועצה הזאת החלה לפעול התפוקה שלנו ירדה". לאחר מכן הסתבר להם שעד למאורעות אוקטובר בשנת אלפיים אנשים היו נכנסים למקום וקונים בו מוצרים, כמו שמן זית, לבנה ואחרים. ואוטובוסים עם מטיילים ישראלים או תיירים היו עוברים כדי לאפשר גם להם לקנות מוצרים. כשהיחסים בין המגזר היהודי והמגזר הערבי חזרו להיות תקינים מודי החליט לפתח את המקום. ומאז הוא מוכיח שלא צריך להסתובב בתל-אביב כדי להכנס למסעדה שעל רמה גבוהה. בזכות המאכלים הטריים והטעימים שהוא מגיש לסועדים. בהם מבחר סלטים עשיר, צוואר כבש בתנור. שוק כבש ממולא אורז מתובל, אפוי בטבון. בשרים טריים על גריל פחמים. דגים ופירות ים. מנות ירק של העונה, כנאפה זיתונה ביתית. המוגשים בצורה אסתטית ובמחירים נוחים. במיוחד אהבנו את החומוס שטעמו מיוחד. וצוואר בשר הכבש בתנור שהיה רך ונימוח. ובזכות המלצרים המבוגרים עתירי הניסיון שהקפידו על שירות אדיב. שמחנו להיווכח לדעת שחנות המפעל של בית הבד עדיין קיימת, היא מעובדת באלמנטים של עץ, אבן ומתכת, ומציעה בקבוקי שמן זית בארונות וסוגים שונים, כשלצידם מיכלי שמן למילוי אישי בקבוקים יפים ומעוצבים. ובנוסף. טחינה גולמית , חלווה, רטבים, סירופים, סילנים, ריבות, זיתים, ועוד. ובמרתף החנות גלריה אמנות של עבודות קרמיקה, נחושת ואחרות. הופתענו לגלות שאת העצוב האקסלוסיבי הגה מודי. ושמחנו לשמוע ממנו שבתקופת הראמאדן התפוסה במסעדה מלאה עד אפש מקום באנשים שבאים אליה לאחר הצום.

חוק של צחוק. / רימונה שיף.

לאחרונה קבלתי מתנה, ספרון קטן אדום שנקרא "הו הו! כוחה, חוק של צחוק". המחבר יוסף באו צייר, גרפיקאי, אנימטור, קריקטוריסט, מאייר, צלם, איש סוד, משורר ומו"ל. אדם שפעל בהרבה תחומים, אבל לפני הכל רצה שיכירו אותו בתור אדם עם חוש הומור. וגם בנותיו, הדסה וצלילה באו, אותן אני מכירה זה מכבר, רוצות היום שיזכרו אותו ככזה. ולשם כך הוציאו לאור את הספר. המבוסס על בדיחות שנהג לספר. להלן אחדות מהן. "שתי עגבניות טיילו ברחוב פתאום אחת נדרסה על ידי מכונית. העגבניה שניצלה מהתאונה ברכה את חברתה הנדרסת 'שלום לך קטשופ". ובבדיחה נוספת "ילד בוכה ומבקש מאמו כסף לקנות מסטיק, אמא צועקת 'מה בגשם שכזה אתה רוצה ללכת למכולת? בגשם שכזה אפילו כלב לא שולחים החוצה, אבא ילך לקנות לך".
יוסף באו בנותיו מספרות "הורינו, רבקה ויוסף באו היו ניצולי שואה ואיבדו את משפחותיהם. אבל תמיד הם היו מאושרים, הם אף פעם לא אבדו את חוש ההומור שלהם האהבה והתקווה, אפילו בתוך הגטו ומחנות הריכוז, אבי תמיד סיפר בדיחות וחברים מספרים, שהוא הציל אותם על ידי הצחוק, הוא סיפר להם בדיחות וזה נתן להם כוחות להמשיך לחיות". ובפרק "חברים כותבים על יוסף באו" כותב י.דרזנר "הייתי רופא השיניים של יוסף באו, כל ביקור שלו במרפאה היה שזור בסיפורים קטנים ובבדיחות הקשורות לטיפול שיניים וזה גרם תמיד לירידת המתח ולהפחתת הפחד שלו עצמו מהטיפול. ככה אנחנו זוכרים אותו, התחיל על פי רוב בסיפור, בדיחה מתאימה לפני שהתישב בכסא העינויים, נמשך בסיפורים קטנים בזמן הטיפול ונגמר במנה אחרונה ובבדיחה מסימת. כל ביקור של הפציינט, יוסף באו, הפך בזכותו לביקור קל ואפילו נחמד מאוד בשביל שנינו. וכל זאת הודות לחוש ההומור המיוחד שלו". ואילו שלומי לוי, מנהל האחזקה של בית אמריקה כותב "אם באת אליו עצוב יצאת מחייך, שמח. אני תיקנתי לו את הרדיו והוא בתמורה תיקן לי את מצב הרוח... כשהייתי אומר לו שתקופת הרדיו הסתיימה, היה אומר 'רדיו זה ותיק ומנוסה הוא'. בכל פעם כשהייתי יושב ומתאמץ בכלל לתקן את הרדיו הותיק והמנוסה, תמיד הייתי מגלה בסופו של דבר כי החוט המשנה את התחנה נקרע, וזו היא כל הבעיה. באו היה יושב ומספר בדיחות ברצף, עם סיפורים על העבר, ואני בכדי להמשיך לשמוע את הסיפורים, הייתי מתערך עם התיקון בכוונה..." ופרידה שפי מרמת-השרון שלמדה איתו יחד בשנה האחרונה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה באקדמיה לאומנויות פלסטית בקרקוב בפולין, כותבת בין השאר "יוסף באו היה מוכשר, ולא רק בציור, החוכמות שלו היו מלוות כל ציור ותמיד זה היה משמעותי. שום דבר אצלו לא עצוב, אפילו הדבר המזעזע ביותר הוא הפך להומור. אף פעם לא ענה כן, או לא. כל אחד היה יכול להבין את מה שהוא רצה, הוא חייך קצת ואנחנו צחקנו הרבה. הוא היה פשוט חכם". ואמנם כשקראתי את הספר צחקתי הרבה מהבדיחות, ובזכות הספר הזה שכחתי את טרדות היום. היה שווה לפגוש מקרוב את עולם ההומור של מחבר הספר.

הודו בעקבותיה. / רימונה שיף.

כשהוזמנתי לפתיחת תערוכת הצילומים, "הודו עקבותייך וידייך בנפשי", של הצלמת גפני שליין בגלריה "שורשים" בתל-אביב, חשבתי לתומי שאגיע לתערוכת צילומים על הודו. אחת מיני רבות שמידי פעם מוצגות. להפתעתי נקלעתי לתערוכה מיוחדת. שמציגה את תושבי הודו מזוית שונה. דרך כפות רגליהם וידיהם. הצילומים היו מרשימים ומרהיבים בצבעוניותם, וליד כל צלום וצלום רשמה גפני את התחושות שליוו אותה כשראתה את האוביקט שלה. כך למשל כתבה על אדם שכפות ידיו הודגשו כשהוא מתפלל לשמש, "במסירות גדולה ללא לאות הוא מתפלל את ברכת השמש עשרות פעמים ביום. עשיתו הוא כל כך בהכנעה, בענווה, בפשטות, בעשיה מקודשת וטוטאלית שריגשה אותו מאוד. ואני עושה את ברכת השמש ביוגה פעמיים ומתעיפת עד כלות, "ועל אישה יחפת רגליים הלובשת שמלה פרחונית כתבה "כפות רגליה שנאחזו ביצירות בקרקע, הן בניגוד גמור לשמלתה הקלילה והפרחונית המתנופפת ברוח. היא כבשה אותי במבטיה כדי להשיג אוכל לילדתה הקטנה". באופן הזה לא הרשימה אותי גפני רק כצלמת, אלא, פתחה בפני צוהר לעולמה ולרגשותיה כאדם. לזכותה יאמר גם שהיא דאגה בפתיחה להכניס את המוזמנים לאווירה הודית. בכניסה ניגן נגן צעיר בסיטאר הודי. לבאים הוגש כיבוד שכלל מאכלים ומשקאות הודים, ולמקום הגיע גם נציג מהשגרירות ההודית. כן, יעל טל רקדנית ישראלית שלמדה ריקוד הודי בהודו, רקדה לצלילי מוסיקה הודית מקורית, שני ריקודים הודים מסורתיים, וכל ריקוד מיקד את תשומת הלב בכפות ידיים ורגליים. בשלב מסויים הסתקרנתי לדעת מאיפה שאבה גפני את הרעיון להציג את תושבי הודו דרך כפות רגליהם וידיהם. מהרזומה שחולק בתערוכה הסתבר לי שכבר בגיל חמש או שש היתה גפני הולכת ברחובותיה הבורגניים של חיפה שלפני 48 שנים. ומסתכלת בסקרנות רבה על כפות רגליהם החשופות והלבנבנות של העוברים והשבים, הצצה זו התאפשרה לה כשאביה לא תפש אותה בקלקלתה, בתיכון למדה צילום בבית הספר ויצ"ו שבחיפה על מורדות הכרמל, הצילום פיתח אצלה בעיקר את הגרפיקה והאסתטיקה בנוסף לראות עולם מזוית שונה. לאחר שנים חזרה שלא במודע למשיכתה הישנה לכפות רגליים וידיים, ואל המסתוריות המהפנטת שבהן לגביה. בנוסף התחילה ללמוד רפלקסולוגיה לפליאתם הרבה של הסובבים אותה, הרפלקסולוגיה היתה אז בחיתוליה ונחשבה לעסוק משונה וחריג. ואז הגיע הטיול להודו. שבו צלמה תושבים שפגשה דרך כפות רגליהם וידיהם. היא מספרת שרק בבית כשנאספו התמונות אל חדר המחשב נפל האסימון הגדול וכל הפאזל שבנתה במשך שנים הושלם לכדי תמונה שלמה וברורה שבנתה במשך שנים. ומסבירה שהצצה בסתר של בת החמש מחיפה הופכת בתערוכה לאמירה גלויה וברורה שמסר חשוב מאחוריה- כולנו איתך. כשגיליתי שכל ההכנסות ממכירת התמונות הן תרומה לעמותת רחשי לב. מרכז תמיכה לילדים חולי סרטן בבית חולים שיבא. התרגשתי מאוד. ויצאתי מהתערוכה בהרגשה שגפני היא לא רק אמנית וצלמת מוכשרת ומיוחדת, אלא גם אישה אכפתית וטובה.

האמנם קזינו בישראל? / רימונה שיף.

באחרונה עלה שוב לכותרות רעיון פתיחת בית קזינו בישראל, נשאלת השאלה האם הוא יהפוך את המדינה למדינה מתקדמת ככל המדינות הנאורות, או יגרום להפיכתה למדינת שעשועים. ארץ של רולטה וג'טונים. על כך שמעתי דעות שונות. השוללים ובהם אנשי היחידה לטפול בנפגעי אלכוהול והימורים. עמותת אפש"ר. קובעים שאין זה ראוי למדינה לתלות את יהבה הכלכלי במזל. ואומרים שהמדינה אחראית לכל אזרחיה וחייבת להציג תוכנית כלכלית יציבה המבוססת על השקעות, פיתוח, תעסוקה, יזמות ובעיקר חזון. הם גורסים שהקמת קזינו בישראל כמוה כפשיטת רגל מוסרית וכלכלית כאחד. ושואלים מהו החזון בהקמת קזינו. אלה המצדדים בהקמת קזינו באילת אומרים שהוא ימשוך אליה תיירים. יכניס למדינה כספים רבים ולפתור את בעיותיה הכלכליות. השוללים אומרים שהוא יהפוך אותה לעוד עיר של הימורים, שהרי בתי קזינו קיימים בערים רבות בעולם. ומצביעים על כך שתיירים המגיעים רק בגלל בתי הקזינו יכולים להוות בסיס לתירות מפוקפקת. המצדדים חושבים שהוא יספק מקום עבודה לתושבי אילת. השוללים סבורים שאת הכסף הגדול יעשו האנשים שיגיעו מבחוץ להמר. ואילו תושבי אילת ירווחו שכר מינימום, ויהפכו למחלקי קלפים ולנותני ז'טונים. המצדדים רואים בהקמת בתי קזינו חוקיים גורם לחסול תופעת ההימורים הלא חוקיים. השוללים מציגים מאמרים שהתפרסמו בעולם המצביעים על כך שבתי קזינו חוקיים לא מיגרו את תופעת ההימורים הלא חוקיים. ובעלי הכסף השחור חפשו לעצמם אופציות אחרות לא חוקיות. לגלגל את מה שמצוי בידיהם. אני אומרת שיכול להיות שקזינו שיש עליו פקוח לא מושך אליו חוגים שלילים, אבל הוא עשוי למשוך אליו אנשים שהנושא היה רחוק מהם. חלקם יתפשו באמצעותו דרך להרויח כסף קל. אך יצאו מתעשית ההימורים שלו חבולים ופצועים. ממוטטים מבחינה כלכלית. עד כדי שיצטרכו למכור את הדירות שלהם. ורכוש נוסף. והמשפחות שלהם תתפרקנה. כך הוא יכול לגרום לאנשים להגיע אל פי התהום. אי לכך אני שואלת, האם זה חיוני שמדינה שהתבססה על מתן תעסוקה וכבוד לתושביה, תיצור בקרבה תושבים בעיתיים, רק בגלל שהם תלו את יהבם הכלכלי במזל. לדעתי, עדיף שהמדינה תמשיך להיות מושתת על תוכנית כלכלית יציבה. והשקעות. ותדאג לחוסנם הכלכלי של תושביה, דבר שיתרום גם לחוסנה הבטחוני. דבר שלה הוא כה חיוני.

יובל כספין האמיתי. / רימונה שיף.

את יובל כספין הכרתי בתור מעצב אופנה. אמנם לא הכרתי אותו אישית, אבל השם שלו התקשר אצלי תמיד עם בגדים אופנתיים, בטקס הסיום של שנת הפעילות של ויצ"ו גבעתיים שהתקיים במועדון . גיליתי שהוא גם זמר. כאשר הופיע עם להקתו בשירים של משוררות ישראליות. כמו נעמי שמר, יונה וולך, רחל, לאה גודברג. מרים ילין שטקליס, תרצה אתר, רחל שפירא, וחדוה הרכבי. את המופע הוא פתח בשני שירים ומישהי בקהל שאלה אם הוא גם מדבר. אין לה סבלנות. אמרתי בליבי. ואמנם עד מהרה התברר שהוא גם מדבר, ולא סתם. אלא מספר סיפורים אישיים. בהם סיפור הקשור לעבודתו באקדמיה לעיצוב ויצ"ו צרפת בחיפה, במסגרת עבודתו שם יזם פרוייקט מחוה לשמלה השחורה. רוב הבנות בחרו לעצב שמלה שחורה בסריג בהשראת המשוררת הישראלית יונה וולך, ואני מתארת לעצמי כיצד הוא חש באותם רגעים את החיבור בין הבגדים והשירים, בין הבדים והמילים, הוא סיפר גם על כך שלפני מספר שנים הגיע לרחוב ארנון בתל-אביב. לפגישה עם גילה אלמגור ויעקוב אגמון, ונתקל בבית מספר 22 שבו התגוררה המשוררת לאה גולדברג. הוא נעשה סקרן, לראות מה מתרחש היום בדירה שהיתה שלה. נתלה על אדן החלון והציץ פנימה. הדייר העכשוי הבחין בפרצוף לא מוכר על הזגוגית וניגש לבדוק את פשר הדבר, והוא קפץ למטה מרוצה מהעובדה שבכול זאת הצליח לראות משהו. כשסיים נעשיתי גם אני סקרנית לראות את הבית עליו סיפר. ועל המקום החלטתי לנסוע לרחוב ארנון. הסיפור הבא שלו נגע לנעמי שמר, הוא סיפר שבשנת 1983 עבר לגור בניו יורק שארה"ב, לפני הנסיעה פנה אליו צדי צרפתי בבקשה שעצבו בגדים לערב שנקרא "לא הכל עובר חביבי". כשהגיע לחזרות הבחין שעל הפסנתר באולם יושבת נעמי שמר ומנגנת. הוא כל כך התרגש מהמנגינות עד שמעיניו זלגו דמעות. כשהאור נדלק ניגש אליה ובהתרגשות אמר לה שהיא עשתה לו משהו בלב ובנשמה, ושהוא חושב שאולי לא כדאי לו לנסוע לארה"ב. היא דברה לליבו שיסע והסבירה שכל אמן צריך להתאורר. כשחזר שמע ברדיו שיר חדש שכתבה "אני גיטרה". לרגע חשב שהוא נכתב עליו. אבל עד מהרה גילה שהיא כתבה אותו לבני אמדורסקי. יובל כספין זכה למחיאות כפיים סוערות, והתבקש לתת הדרן, הוא בחר לשיר את השיר "אני נוסע בעקבות האהבה" מהמופע הקודם שלו, לפני שירד מהבמה גילה סוד קטן. שבקרוב תהיה לו בטלוויזיה תוכנית עם הזמרת והשחקנית מירה עואד. שבה יסעו ברחבי הארץ ויעשו למען שילוב תרבויות. יצאתי מהאולם עם הרגשה שהכרתי את יובל כספין האמיתי. גם מעצב בגדים יפים. גם זמר מוכשר, גם מספר סיפורים מענינים. וגם אחד שאכפת לו לתרום בדרכו לשלום.

מזרח תיכון אחר / רימונה שיף.

לא אחת יצא לי לשמוע, בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה, דברי פרשנות על המתרחש במזרח התיכון מפי פרופ' עוזי רבי יור' מרכז דיין לשלום. באחרונה שמעתי אותו בכנס החגיגי של אגודת אח"י . (מיסודם של יוצאי עיראק בישראל), שהתקיים בתאטרון גבעתיים. בנוכחות ח"כ בנימין פואד בן אליעזר, אלוף אבי זמיר ראש אגף כוח אדם במטכ"ל. ח"כ לשעבר נוזהת קצב יור' האגודה. ובהנחיית דר' מאיר צדוק מנכל' האקדמיה למדעים. פרופ' עוזי רבי נשא דברים על מזרח תיכון אחר. ואמר בין השאר שמי שנכנס למזרח התיכון של המאה ה-21 צריך להניח את צרור המפתחות של המזרח התיכון במאה ה-20, כי הוא נכנס לעידן חדש, והסביר שבמאה ה-20 היו הרבה הדחות של שליטים אך את המהפכות עשו חונטות של קציני צבא. והיום מי שעומדים מאחורי המהפכות הם בני הדור הצעיר, שמניעים את הגלגלים באמצעות האמצעים הטכנולוגיים החדשים. כך היום מי שרוצה לחולל מהפכה, צריך לדעת להשתמש באמצעים האלו. לגבי העתיד הוא אמר שעדיין מוקדם לומר מה ילד יום המחר, האם יתחולל כמו במזרח אירופה תהליך של הפלת החומות. לידתה של דמוקרטיה ועתיד טוב יותר. או עליתו של שלטון פונדמטיליסטי כמו באיראן. ובכלל, צריך לזכור שהמהפכה הצרפתית לפני שתוצאותיה ניכרו בשטח, ידע טרור ושלטון עריץ של נפולאיון בונפרטה. הרצאתו היתה קצרה אמנם מפאת קוצר זמן, אך עוררה בי מחשבה על תרומתה של הטכנולוגיה החדשה לאנושות. למהפכה חברתית בפרט ולמהפכות פוליטיות בכלל. שהרי, דרך הפייסבוק אפשר להעביר היום מאחד לשני מסר. הוא מאפשר להגיע לקהל יעד בלתי רגיל ולהמונים, והאפשרות של ההמונים להגיע למידע ולהגיב, הופך אותם להיות שותפים לענינים, הוא מאפשר לאנשים סביב הגלובוס לגלות זה את זה, ולהתחבר זה לזה באמצעות המכנה המשותף להם. ובכך הוא הופך את הגלובוס לכפר גלובאלי קטן, ובזמן של התרחשויות פוליטיות באמצעות ציוצים בטויטר אפשר לקבל עדכונים למתרחש בזמן אמת. ומשום שהטויטר הוא כלי בלתי מוגבל להפצת מידע יש סיכוי שמישהו יעלה על העדכון ויעבירו הלאה. בסלולר אפשר לצלם צילומים בזמן אמת מבלי להזדקק בהכרח לצלמים מקצועיים בשטח. ואני לא מתפלאת על כך שמהירות המידע שהגיע ממצרים, בחרין ותוניסיה הדהימו את ערוצי הטלוויזיה בעולם בכלל. ובפרט את אלו שחשבו שבמזרח התיכון עמד הזמן הטכנולוגי מלכת. וש עם פרוף המהפכות בעולם הערבי, כשעיתונאים נושאי תעודות עיתונאי וצלמים נושאי מצלמות הוכו וסולקו מהשטח, המידע שזרם באמצעים טכנולוגיים חדשים אחרים היה בעל ערך רב.

בחזרה לחפושי קרובים. / רימונה שיף.

למפגש הראשון בסדרת מפגשים חדשה, בסניף אנ"י ירושלים התבקשתי להקריא שיר שלא פורסם. ולספר בחמש דקות את הספור שמאחוריו. המפגש התקיים בביתה של רחל סיידוף מזרחי. בהנחיית אדלינה קליין מיסדת בימת הספרות "על חוד העט". בחרתי להקריא שיר שנקרא "לאמי באהבה", אמי נהגה להאזין לתוכנית הרדיו "חפושי קרובים", בתקווה שידברו בה על אמה ואחותה שעקבותיהן אבדו בשואה. והזילה דמעה, ואני כל כך השפעתי מחפושיה הבלתי נלאים עד שבגיל 16 כתבתי לה את השיר הבא.
הרבה שירים אמי רציתי לשיר,
אך אינני אדם עשיר.
אלא נערה פשוטה וחולמנית.
הכותבת לך אם רחמנית.
וקוראת בואי אמי ראי הפרחים,
אשר בשדות עירנו פורחים.
בואי צאי אמי לטבע,
לחוש ביופיו, יופי קבע.
אמי את בבית תמיד עסוקה,
ודואגת לנו דאגה עמוקה.
ואני נערה פשוטה וחולמנית,
כותבת לך אם רחמנית.
קוראת מחי הדמעה לא נחוץ.
צאי עמי ראי יפה בחוץ,
הסירי מלבך הדאגה.
כי גם לך נועדה אהבה.
לאחר שהקראתי אותו באווירה הירושלמית וספרתי את הסיפור שמסתתר מאחוריו, נגשה אלי אחת המשוררות,
ואמרה לי שאמנם ניכר שהוא ניכתב בגיל צעיר אך יש בו עצמה, ונתנה לי את ההרגשה שהבחירה בו היתה נכונה. כעבור מספר ימים התבקשתי לקרוא שירים באירוע לסיום תחרות ציורים של אגודת הציירים והפסלים רמת-גן גבעתיים וליונס ברמת אפעל. בקשו ממני שיהיו אלו שירים שעוסקים בנתינה, אור ואהבה. ובחרתי להקריא גם הפעם את השיר שכתבתי לאמי, לאחר שירדתי מהבמה ניגשה אלי המנחה ואמרה לי שהשיר הזה החזיר אותה לימי ילדותה, כי גם אמה נהגה להאזין לתוכנית הרדיו "חפושי קרובים". והעירה לי שגם היום ישנה תוכנית שכזאת ברדיו, בהגשתו של ירון אנוש. באותם רגעים תארתי לעצמי כיצד אנשים שלא שרדו את השואה, אך מחפשים קרובים אבודים, יושבים ומאזינים לה. ומזילים דמעה ממש כמו שאמי עשתה.

זכרונות מתל-אביב. / רימונה שיף.

לנגד עייני צצות תמונות, תמונות. מראות ילדות. דרך מלך. רחוב שלמה המלך, מרחבים פתוחים, מקומות בטוחים. משטחים מוריקים, עדרים ורועים, בית ספר לבלט, ילדות חמודות רוקדות לצלילי מנגינות בשקט בשקט. גן חיות. בעלי חיים, בילויים משפחתיים, ותחריות תחפושות בפורים. שדרה ארוכה, ילדים משחקים. נערות על חבל קופצות. ואמהות נפגשות לשיחות וארוחות קלות. עצי זית זקופים. קיוסקים, גזוז טעים. ובית ראש ממשלה במתחם גם. עליהם משקיפה בריכת הדסה. ילידי גן ותלמידים, במים רדודים ובמים עמוקים מתאמנים להיות שחיינים. ואוטובוסים ישנים את רעשם משמיעים בקצבם של החיים. היום בדור הטלוויזיה והמחשבים הרחוב נראה אחרת. אך כשאני עליו לילדי מספרת את נוף ילדותי התל-אביבי משחזרת.

החלבנית המודרנית. / רימונה שיף.

בשנת 1981 כידוע לכם כבר לא היו בנוף שלנו חלבנים. אבל דווקא בשנה הזאת הכרתי חלבנית מודרנית, חנה גל שמה. חנה היתה נוהגת מידי יום רביעי בשעה שש בבוקר לנסוע מביתה שבצפון תל-אביב לרפת בפתח תקווה. המכונית שלה היתה עמוסה בחלב טרי שזה עתה נחלב. מיד לאחר מכן היתה יוצאת לחלק את חלב הפרות לעשר משפחות טבעוניות בגבעתיים ובתל-אביב. המשפחות הללו היו מאמינות בשתית חלב לא מפוסטר. חנה היתה גננת במקצועה שהפכה לצמחונית במקרה. בגן הילדים שלה בקרו בנותיו של מרפא טבעוני הדוגל בין השאר בשתית חלב טרי. הילדות לא נעדרו אף פעם מן הגן בגלל מחלה, שעה שהיא עצמה לקתה במחלות שונות ונעזרה בלקיחת תרופות, כדרכו של הטפול השגרתי. לבסוף התוודעה אל אבי הילדים ואמצה את שיטתו, שתית חלב שלא הורתח, לא עובד ולא פוסטר. כשנוכחה לדעת שמחלותיה פסקו מאז שהיא צורכת את החלב הלא מפוסטר, החליטה לדאוג תחילה לבריאותה ובריאות בני משפחתה, ואח"כ גם לבריאותם של אחרים. בתחילה נסעה לרפת בפתח תקווה עם הכדים וקנתה רק לעצמה את החלב הטרי. כדי להגיע לשם היתה צריכה להחליף ארבעה אוטובוסים ולחצות שדות, דבר שלא היה קל בכלל כשהכדים היו עמוסים. כשהחליטה לדאוג גם לבריאותם של אחרים תלתה מודעות בחנויות טבעוניות וגם בסופר מרקט השכונתי. וככה הגיעה לעשר המשפחות שלהן נהגה להביא באופן קבוע פעם בשבוע חלב טרי. כשהערתי לה בזמנו שרופאי משרד הביאות ויצרני החלב ומוצריו מתנגדים לשתית חלב טרי היתה לה גירסה משלה. היא טענה שהגוף בכוונתו להתגבר בעצמו על חיידקים. וספרה כשהיא מובילה את החלב בכדים ללא קירור, היא פורשת מעליהם סדינים נקיים ועל מושבי המכונית יריעות פלסטיק. ועובדה שהחלב אינו מחמיץ ביום חמסין ומחזיק במקרר מעמד שבועיים. לא מכבר הייתי בערב בריאות בתאתרון גבעתיים. והמרצה המליצה שלא לצרוך מוצרי חלב. אחד הנוכחים קם ואמר לה שהמרצה לפניה דברה בשבחם של מוצרי החלב. והיא פסקה שישנן שתי אסכולות, האחת היא בזכות מוצרי החלב. והשניה שוללת אותם. באותם רגעים נזכרתי בחנה החלבנית המודרנית. ושאלתי את עצמי האם היא נוהגת גם היום לחלק חלב לא מפוסטר לאנשים המאמינים באסכולה השלישית, שבזכות חלב טרי הם יותר בריאים.