יום שני, 23 במאי 2011

גינת פטאי / רימונה שיף.

לא מכבר הגעתי לגינת פטאי במסגרת סיור שערכה מועצת הנשים של עירית גבעתיים, שעם חברות ההנהלה שלה אני נמנית. התרשמתי מהמקום שהפך לגינה קהילתית בזכות שכנים שאכפת להם מאיכות הסביבה שלהם. והודות לשתוף פעולה בינה לבין אגף שפ"ע. שפור פני העיר שינו את המראה שלה ואת היעוד שלה. בחציה שתלו גן ירק, עם ירקות למאכל. גרעינים ועוד. שמושך אליו כמו במקומות רבים בעולם ציפורים כמו הדוכיפת וחרקים שונים. ודאגו שיהיו בה דברים על טהרת המחזור. משטח עשוי ממחזור של צמיגים, מחסן וחממה שקירותהם עשויים מבקבוקים שקופים המחוברים אחד לשני ללא מסמרים, שלחן עשוי ספסלים ישנים, ושבילים מרעפים שהיו שייכים לבית ספר כצנלסון, בגינה הקהילתית הזאת השוכנת באחד הרחובות השקטים בגבעתיים, כמו שהסתבר לי, עורכים השכנים מסיבות, מפגשים חברתיים וכדומה. כשהציגו בפנינו את הגינה ואמרו לנו "תראו איך שטח קטן בעיר משמש לקימות" נזכרתי ב-5.10.83 עת פרסמתי ב"מעריב" כתבה תחת הכותרת "קשה לחיות ברחוב פטאי בגבעתיים", ובה כתבתי על הגינה הזאת שהפכה מוקד משיכה לפרחחי העיר. כשחזרתי לביתי חפשתי את הכתבה הישנה. ומצאתי שכתבתי בה בין השאר את התאור הבא "הפרחחים מצידם עושים שמח, הם זורקים חול אחד על השני ולכול הכיוונים, צועקים ורבים, הם מפילים פעוטים שמגיעים למקום, ולא פעם נזעקים דיירי הרחוב להציל את המצב, בריונים צעירים מתנדנדים בפראות על הנדנדות שנועדו לילדי הגן ולא לגילאי תיכון, כך נפלה הקרוסלה כבר מספר פעמים, ולפי עדות דיירי הרחוב נמנע פעם אפילו אסון כשהיתה עמוסה בפעוטים". זה לא יאמן, אמרתי לעצמי. איך בזכות שכנים שדואגים להיטיב את איכות החיים והסביבה במקום מגוריהם, והודות לעיריה שאכפת לה מהתושבים שלה. ומוכנה לשמוע את מאוויהם וללכת לקראתם. הופכת גינה שהיתה למטרד לכל הסביבה בעברה לאחת משכיות החמדה כיום בעיר.

יום שבת, 14 במאי 2011

מפגש עם חיים טופול / רימונה שיף.

כשהגעתי לערב בסדרת הראיונות "תיבת נח" בבית הגמלאי בגבעתיים, בו ריאיין ד'ר נח הלפרין את חיים טופול.
לא הופתעתי לראות שהאולם מלא עד אפס מקום, תארתי לעצמי שכמוני רבים הינם סקרנים לפגוש את חיים טופול. האדם שעליו גדלנו, ונהננו מכל התפקידים שגילם בסרטים והצגות בארץ ובחו"ל. ואהבנו את השירים שהיה שר בלהקת הנח"ל ומאוחר יותר בלהקת "בצל ירוק", בערב הזה גיליתי על חיים טופול מספר דברים שלא ידעתי עליו קודם לכן. שהוא החל את הקריירה שלו כזמר וכשחקן לא בלהקת הנח"ל, כפי שחשבתי, אלא בגן הילדים אצל הגננת והסופרת ימימה טשרנוביץ בשכונת פלורנטין בתל-אביב, וכשהיה תלמיד בבית ספר תחכמוני הוא גילם את טופלה טוטוריטו לפי אחד מסיפוריו של שלום עליכם, ומשום שהיה תלמיד חרוץ מאוד קפץ כיתה. אך כשהיה בן 14 החליט לעבוד בדפוס דבר ולמד בערב. כשסיפר על הקריירה שלו כשחקן בסרטים ובהצגות בארץ ובחו"ל, הופתעתי לגלות שהמבקרים שחטו בזמנו בבקורת שלהם את הסרט "סאלח שבאתי", שהוא אחד הסרטים הישראלים האהובים עלי. ומבקר אחד אפילו כתב שהסרט משעמם ושהקהל באולם זורק אבנים על המסך. בעוד שהמציאות בשטח היתה אחרת. הן הקהל בישראל והן הקהל בחו"ל אהבו אותו. ובחו"ל הוא קבל פרסים, בהם גלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר. טופול ריגש אותי במיוחד כשדיבר על חלקו בהקמת כפר הנוער לילדים שסובלים ממחלות מסכנות חיים. "כפר נהר הירדן". כדוגמת הכפר שהקים השחקן האמריקאי המנוח פול ניומן. היו בו ילדים שעסקו בספורט אתגרי, יהיו להם חדרי יצירה, חדרי קרמיקה ועוד. לרשותם יעמוד צוות מקצועי כולל רופאים. כולם בהתנדבות. לפני התגלה באותם רגעים אדם שלא נח על זרי הדפנה. לא מתרשם מתהילת העולם לה זכה, אלא דואג לאחרים שלכך זקוקים. חשבתי לעצמי שהוא עושה את זה מכל הלב, מתוך אכפתיות ודאגה אמיתית לזולת. וכמי שמיצג במעשיו את ישראל היפה, וכמי שנמצא כבר שנים רבות על מפת התרבות הישראלית והעולמית מגיע לו פרס ישראל.