יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

מלאות וסקסיות / רימונה שיף.

לנשים שנולדו עם נטיה להיות מלאות ושופעות יש לי עצה, שהן לא צריכות להתמודד עם מודל הרזון. כי זה לא בהכרח מתאים להן, כבר לפני כמה עשורים חשבו שנשים מלאות יכולות להיות יפות. ואפילו בקרתי אז בקורס לדוגמניות מלאות בהדרכת מירי זמיר, לשעבר סגנית מיס עולם. שלא נמנית דווקא על הנשים הרזות, גם היום אני רואה שנשים מלאות מדגמנות, כמו נועה תשבי ל- ml ומארינה מקסימיליאן בלומין לעונות, עם זאת אני מוצאת שהשוק הישראלי מלא דעות קדומות. ולא חסרות בו נשים מלאות. המעריצות דוגמניות ושחקניות שמשדרגות אנורקסיות. וסובלות משנאה עצמית. כאמור, היום ישנם מעצבי אופנה שמעצבים בגדים אופנתיים במידות גדולות. ואישה מלאה יכולה בהחלט אופנתית להראות. היום אני לא אחת שומעת שגם רופאים ממליצים על אורח חיים של תזונה בריאה וספורט. אי לכך דעתי, אין שום סיבה בעולם שאישה שנולדה עם נטיה להיות מלאה תאמץ את אורח החיים הזה. מה גם שכאלו נשים אפילו שתעשנה את הדיאטה הכי קיצונית שיכולה להיות הן לא תהפכנה לממש רזות. ולדעתי הן צריכות להיות מרוצות מזה שהן לא צריכות היום לחטט רגליים כדי למצוא לעצמן בגדים אופנתיים שלהן מתאימים. כן, הן יכולות בהחלט להתלבש יפה להתבונן במראה ולהיות מרוצות מאיך שהן נראות. ועוד אומר, שלי ברור שאישה שהיא גם מלאה וגם גבוהה בורכה בנתונים מרשימים, אבל גם אישה שהיא מלאה ונמוכה יכולה להראות טוב. העיקר שכל אישה ואישה תאהב את הגוף שלה כמות שהוא. ולא תחפש פתרונות קסמים להראות שונה ממה שבראו אותה. לא אחת פגשתי אישה מלאה ושופעת המתביישת באיך שהיא נראית ובוכה, הרגעתי אותה ואמרתי לה שגם היא יכולה להיות חתיכה ולהרגיש כמו נסיכה, היא רק צריכה לרצות טוב ולהראות ולבחור לעצמה בגדים שאותה הולמים. נכון, שישנן נשים שהן מלאות מסיבות אחרות, אבל זה כבר סיפור אחר.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

מחאה צעירה / רימונה שיף.

לפני כחודש בדרכי לפתיחה של תערוכה בגלריה "שורשים" ראיתי בשדרות רוטשילד מול הבימה צצו להם חמישה אוהלים והשישי היה בתהליך הקמה. צעיר עם מקרופון דיבר שם על יוקר שכר הדירה בפרט. ובכלל על הקשיים של זוגות צעירים לרכוש דירה חדשה. מספר סקרנים ואני בינהם התקרבו אליו לשמוע את דבריו, ולא תארתי לעצמי שזו עשויה להיות ראשיתה של מהפכה חברתית. כעבור חודש הזדמנתי שוב למקום. השדרה הפכה לשדרת המחאה הצעירה. היא מלאה באוהלים, המסודרים בשתי שורות ישרות עליהם מספרים כמו ברחוב לכל דבר, וגם אוהל לראש הממשלה הקם שם, קוראים לו "האוהל של ביבי". ומרפאה מאולתרת ניצבת בינהם. ושלטים עם סיסמאות פרושים לאורכה של השדרה כמו "צדק צדק תרדוף", "משרד השיכון, עמיגור. עמידר 65 שנה לוקחים כסף מאזרחי המדינה" "חולדאי בית לא הורסים" או "נמאס לנו מכרישי נדל"ן ומכרישי קבלן". זה היה ממש לפני שהבעיות הבטחוניות בדרום תפסו את הכותרות ואת ההתענינות הציבורית. האוהלים היו ריקים מיושביהם. שהלכו לעבודה או לענינים שקשורים בלימודים. צעיר אחד עמד ליד האוהל שלו וסיפר לכל אלו שהזדמנו למקום. שהוא שרת בצבא. קורע את התחת בעבודה מאומצת, ולא יכול לשאת בתשלום שכר הדירה הגבוה, והדגיש שהוא היה רוצה להנשא ולהקים משפחה. אך אין באפשרותו להרשות לעצמו לרכוש דירה, בסמוך לו על אחד העצים היה תלוי שלט המודיע שאבד כלב נחיה, הוא התבונן בו והביע תקווה שהכלב שאבד כבר נמצא. יומיים לאחר מכן נפגשתי עם חברת מועצת העיר נס ציונה סמדר מוצפי אהרוני. שנראתה באחת ההפגנות נושאת שלט האומר שסבתאות זה לא בנק. כאם לשני בנים צעירים היא שוחחה איתי על מצבם של בני גילם. ואמרה "אני מסתכלת כאן על זוג צעיר שרוצה לבנות את חייו ולהקים משפחה. איפה הוא יתחיל. עליו לא מקלים. הצעירים משרתים בצבא, עושים מילואים ומשלמים מיסים, הם מלח הארץ. והמדינה לא נותנת להם כלום. במקום שתהיה כמו אמא שתדאג להם. ואם לא נדאג להם הם לא יהיו פה. היום מיטב המוחות שלנו עוזבים את המדינה, ובסוף תהיה לנו חברה ממוצעת". היא סיפרה לי גם שבעברה עבדה עם שר המסחר והתעשיה לשעבר רן כהן, שיזם את חוק הדיור הציבורי. האומר שאלו שגרים בדיור ציבורי יכולים כעבור תקופה מסויימת לרכוש את הדירה במחיר מוזל, ובכסף ירכשו דיור ציבורי נוסף. "לצערי החוק מומש בחלקו, וחבל". ציינה בהקשר זה באזני.ואני הסכמתי איתה. ונזכרתי שכשהתחתנתי בשנות השבעים באזור מגורי בגבעתיים הקמו שני בנינים לזוגות צעירים, לאחרונה קראתי בעיתון שזה הופסק בגלל המגזר הדתי. ואמרתי לעצמי "למה צעירים שרוצים להקים בית בישראל לא יוכלו להגיע לדיור משלהם בתנאים נוחים. ואלו שיש להם משפחות מרובות ילדים כן. מה האפליה הזאת. גם אלו וגם אלו הם אזרחי המדינה. ואסור שיוצר מצב של שוים יותר ושוים פחות. כן, זה היה רק ענין של זמן שתפרוץ כאן מחאה צעירה. וכבר נאמר שמוטב מאוחר מאשר... ומי יתן ואלו בצמרת השלטון המחפשים לבעיה פתרון יתנו את דעתם לכך שחוסן חברתי תורם לבטחון".

יום שישי, 12 באוגוסט 2011

מסעדת זיתונה / רימונה שיף.

לאחרונה נתקלנו במבנה גדול ממדים בצומת עין איברהים באום אל פחם. נכנסנו בפנים, ולעיננו נתגלתה מסעדת
זיתונה. מסעדה שונה. עם אוירה חמימה ונעימה. כשברקע מוזיקה אותנטית. שלחנות מעצבים אסתטית. אהילים יפיפיים ושרותים ברמה גבוהה. שמזכירים מלון חמישה כוכבים. ובחוץ מרפסת עטופת פרחים וצמחיה עם נוף פסטרולי של האזור. את פנינו קיבל הבעלים שלה. מחמוד סעדה המכונה מודי. צעיר לבבי חייכן. יליד אום אל פחם. בעל תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותואר. שני במנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. שלמד גם סמסטר אנתרופולוגיה באוניברסיטה בארה"ב, הוא סיפר לנו שמשום שלא היו לו אמצעים להמשיך אותם שם חזר ארצה. והשתלב בעסקים של אביו. שהיה בעסקי סוכר. וב-79 היתה לו מפולת במסחר, דבר שגרם לו להחליט שהוא לא רוצה לסחור יותר. בשנת 1982 הקים את בית הבד שלו שבו היו אבני רוחיים. אנשים באו וקנו שמן זית. והוא היה לוקח משפחות ומסביר להן איך מכינים את השמן, וכך הפגיש אותן עם תרבות השמן, אז לא היתה המודעות לשמן הזית. יום אחד, גילה לנו מודי, הופיעה בעיתונות כתבה תחת הכותרת "שמן זית חובה לכל בית", ואז באו למקום השכנים מגבעת שמואל ואמרו "אנחנו נביא לכם בקבוקים ריקים תמלאו אותם. ונמכור אותם במרכול". מכרו בשלב מסויים חמשת אלפים בקבוקים, עד שנכנסה לתמונה המועצה לשמן זית "מכרנו קרוב לשבעת אלפים טונות שמן למרכולים ולרשתות השיווק הגדולות. כשהמועצה הזאת החלה לפעול התפוקה שלנו ירדה". לאחר מכן הסתבר להם שעד למאורעות אוקטובר בשנת אלפיים אנשים היו נכנסים למקום וקונים בו מוצרים, כמו שמן זית, לבנה ואחרים. ואוטובוסים עם מטיילים ישראלים או תיירים היו עוברים כדי לאפשר גם להם לקנות מוצרים. כשהיחסים בין המגזר היהודי והמגזר הערבי חזרו להיות תקינים מודי החליט לפתח את המקום. ומאז הוא מוכיח שלא צריך להסתובב בתל-אביב כדי להכנס למסעדה שעל רמה גבוהה. בזכות המאכלים הטריים והטעימים שהוא מגיש לסועדים. בהם מבחר סלטים עשיר, צוואר כבש בתנור. שוק כבש ממולא אורז מתובל, אפוי בטבון. בשרים טריים על גריל פחמים. דגים ופירות ים. מנות ירק של העונה, כנאפה זיתונה ביתית. המוגשים בצורה אסתטית ובמחירים נוחים. במיוחד אהבנו את החומוס שטעמו מיוחד. וצוואר בשר הכבש בתנור שהיה רך ונימוח. ובזכות המלצרים המבוגרים עתירי הניסיון שהקפידו על שירות אדיב. שמחנו להיווכח לדעת שחנות המפעל של בית הבד עדיין קיימת, היא מעובדת באלמנטים של עץ, אבן ומתכת, ומציעה בקבוקי שמן זית בארונות וסוגים שונים, כשלצידם מיכלי שמן למילוי אישי בקבוקים יפים ומעוצבים. ובנוסף. טחינה גולמית , חלווה, רטבים, סירופים, סילנים, ריבות, זיתים, ועוד. ובמרתף החנות גלריה אמנות של עבודות קרמיקה, נחושת ואחרות. הופתענו לגלות שאת העצוב האקסלוסיבי הגה מודי. ושמחנו לשמוע ממנו שבתקופת הראמאדן התפוסה במסעדה מלאה עד אפש מקום באנשים שבאים אליה לאחר הצום.

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

חוק של צחוק. / רימונה שיף.

לאחרונה קבלתי מתנה, ספרון קטן אדום שנקרא "הו הו! כוחה, חוק של צחוק". המחבר יוסף באו צייר, גרפיקאי, אנימטור, קריקטוריסט, מאייר, צלם, איש סוד, משורר ומו"ל. אדם שפעל בהרבה תחומים, אבל לפני הכל רצה שיכירו אותו בתור אדם עם חוש הומור. וגם בנותיו, הדסה וצלילה באו, אותן אני מכירה זה מכבר, רוצות היום שיזכרו אותו ככזה. ולשם כך הוציאו לאור את הספר. המבוסס על בדיחות שנהג לספר. להלן אחדות מהן. "שתי עגבניות טיילו ברחוב פתאום אחת נדרסה על ידי מכונית. העגבניה שניצלה מהתאונה ברכה את חברתה הנדרסת 'שלום לך קטשופ". ובבדיחה נוספת "ילד בוכה ומבקש מאמו כסף לקנות מסטיק, אמא צועקת 'מה בגשם שכזה אתה רוצה ללכת למכולת? בגשם שכזה אפילו כלב לא שולחים החוצה, אבא ילך לקנות לך".
יוסף באו בנותיו מספרות "הורינו, רבקה ויוסף באו היו ניצולי שואה ואיבדו את משפחותיהם. אבל תמיד הם היו מאושרים, הם אף פעם לא אבדו את חוש ההומור שלהם האהבה והתקווה, אפילו בתוך הגטו ומחנות הריכוז, אבי תמיד סיפר בדיחות וחברים מספרים, שהוא הציל אותם על ידי הצחוק, הוא סיפר להם בדיחות וזה נתן להם כוחות להמשיך לחיות". ובפרק "חברים כותבים על יוסף באו" כותב י.דרזנר "הייתי רופא השיניים של יוסף באו, כל ביקור שלו במרפאה היה שזור בסיפורים קטנים ובבדיחות הקשורות לטיפול שיניים וזה גרם תמיד לירידת המתח ולהפחתת הפחד שלו עצמו מהטיפול. ככה אנחנו זוכרים אותו, התחיל על פי רוב בסיפור, בדיחה מתאימה לפני שהתישב בכסא העינויים, נמשך בסיפורים קטנים בזמן הטיפול ונגמר במנה אחרונה ובבדיחה מסימת. כל ביקור של הפציינט, יוסף באו, הפך בזכותו לביקור קל ואפילו נחמד מאוד בשביל שנינו. וכל זאת הודות לחוש ההומור המיוחד שלו". ואילו שלומי לוי, מנהל האחזקה של בית אמריקה כותב "אם באת אליו עצוב יצאת מחייך, שמח. אני תיקנתי לו את הרדיו והוא בתמורה תיקן לי את מצב הרוח... כשהייתי אומר לו שתקופת הרדיו הסתיימה, היה אומר 'רדיו זה ותיק ומנוסה הוא'. בכל פעם כשהייתי יושב ומתאמץ בכלל לתקן את הרדיו הותיק והמנוסה, תמיד הייתי מגלה בסופו של דבר כי החוט המשנה את התחנה נקרע, וזו היא כל הבעיה. באו היה יושב ומספר בדיחות ברצף, עם סיפורים על העבר, ואני בכדי להמשיך לשמוע את הסיפורים, הייתי מתערך עם התיקון בכוונה..." ופרידה שפי מרמת-השרון שלמדה איתו יחד בשנה האחרונה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה באקדמיה לאומנויות פלסטית בקרקוב בפולין, כותבת בין השאר "יוסף באו היה מוכשר, ולא רק בציור, החוכמות שלו היו מלוות כל ציור ותמיד זה היה משמעותי. שום דבר אצלו לא עצוב, אפילו הדבר המזעזע ביותר הוא הפך להומור. אף פעם לא ענה כן, או לא. כל אחד היה יכול להבין את מה שהוא רצה, הוא חייך קצת ואנחנו צחקנו הרבה. הוא היה פשוט חכם". ואמנם כשקראתי את הספר צחקתי הרבה מהבדיחות, ובזכות הספר הזה שכחתי את טרדות היום. היה שווה לפגוש מקרוב את עולם ההומור של מחבר הספר.