צינה דיזנגוף היתה בשבילי לא מכבר שם של כיכר בלב תל-אביב, כיכר שעברה שינויים אדריכליים,
שהסתיימו לפי שעה בהגבהת המפלס שלה והצבתה של המזרקה הצבעונית
של הפסל הידוע יעקב אגם, מזרקה שבשנים האחרונות לא פועלת. והיום
נשמעות באוויר שמועות על כך שהיא תחזור בקרוב להיות פעילה, מאז
שקראתי את ספרה של יעל נויבירט "הליידי של העיר הלבנה", צינה
דיזנגוף היא בשבילי לא רק שם של כיכר, אלא שמה של רעית ראש
העיר הראשון של תל-אביב מאיר דיזנגוף. אישה מרשימה. אצילה,
פעילה למען הקהילה. בין פעילותיה אפשר לפי הספר למנות, פעילות
פדגוגית, פעילות פילנתרופית, פעילות מוניציפאלית, ופעילות פארה רפואית,
ציונית חדורת אידאלים, כולה אהבה ומסירות לעיר תל-אביב. מארחת
למופת, שידעה להתלבש בטוב טעם, ביתה הפך טרקלין לקבלות פנים
ונשפים מוסיקאליים. אהבה אנשים בכלל וילדים בפרט. וידעה טרגדיה אישית
כשבתה התינוקת לא שרדה את מחלת הקדחת. סיפור אהבתם של
בני הזוג צינה ומאיר דיזנגוף שזור בספר כחוט השני. "אהבה עדינה,
צנועה ונאצלת", ולא בכדי נפתח הספר בציטוט מדבריו של מאיר דיזנגוף
"חברתי לחיים". "היא היתה שייכת לאלה עדיני הרוח, המשפיעים על חיי
החברה בסביבתם באמצעות הוויתם... בתכונות נפשם, בחינוכם היפה,
במידותיהם התרומיות, בכל הטוב המבצבץ מכל קיומם"... פרק שהפתיע וריגש
אותי במיוחד הוא הפרק "עוד על הזיכרון" בפרק הזה מספרת יעל על פגישתה עם
מאירה בתה מאירת הפנים של שושנה הברי שעבדה בבית הזוג דיזנגוף.
מאירה מספרת בו על יחסי הקרבה האמידים ששררו בין בני הזוג לאמה
"בפי אנשי השכונה ובפי התושבים הערבים כונתה היא בנת דיזנגוף", דהיינו
בתו של דיזנגוף. שושנה הייתה ידידת נפש ובת ברית והמשיכה לשמור על
לויאליות ללא סייג עד יומה האחרון. לפי בקשתה של צינה שמרה על שתיקה.
'סודה של צינה היא כבודה ואני לא אחלל אותו'. אמרה שושנה ולא יספה" כשסיימתי
לקרוא את הספר הודיתי בליבי ליעל על שהעלתה את צינה דיזנגוף מתהום השכחה.
והפכה אותה לגיבורה של ספר, ובכך תקנה עוול היסטורי לאישה שלא זכתה להתיחסות
מעמיקה ובהחלט היתה לכך ראייה.
שהסתיימו לפי שעה בהגבהת המפלס שלה והצבתה של המזרקה הצבעונית
של הפסל הידוע יעקב אגם, מזרקה שבשנים האחרונות לא פועלת. והיום
נשמעות באוויר שמועות על כך שהיא תחזור בקרוב להיות פעילה, מאז
שקראתי את ספרה של יעל נויבירט "הליידי של העיר הלבנה", צינה
דיזנגוף היא בשבילי לא רק שם של כיכר, אלא שמה של רעית ראש
העיר הראשון של תל-אביב מאיר דיזנגוף. אישה מרשימה. אצילה,
פעילה למען הקהילה. בין פעילותיה אפשר לפי הספר למנות, פעילות
פדגוגית, פעילות פילנתרופית, פעילות מוניציפאלית, ופעילות פארה רפואית,
ציונית חדורת אידאלים, כולה אהבה ומסירות לעיר תל-אביב. מארחת
למופת, שידעה להתלבש בטוב טעם, ביתה הפך טרקלין לקבלות פנים
ונשפים מוסיקאליים. אהבה אנשים בכלל וילדים בפרט. וידעה טרגדיה אישית
כשבתה התינוקת לא שרדה את מחלת הקדחת. סיפור אהבתם של
בני הזוג צינה ומאיר דיזנגוף שזור בספר כחוט השני. "אהבה עדינה,
צנועה ונאצלת", ולא בכדי נפתח הספר בציטוט מדבריו של מאיר דיזנגוף
"חברתי לחיים". "היא היתה שייכת לאלה עדיני הרוח, המשפיעים על חיי
החברה בסביבתם באמצעות הוויתם... בתכונות נפשם, בחינוכם היפה,
במידותיהם התרומיות, בכל הטוב המבצבץ מכל קיומם"... פרק שהפתיע וריגש
אותי במיוחד הוא הפרק "עוד על הזיכרון" בפרק הזה מספרת יעל על פגישתה עם
מאירה בתה מאירת הפנים של שושנה הברי שעבדה בבית הזוג דיזנגוף.
מאירה מספרת בו על יחסי הקרבה האמידים ששררו בין בני הזוג לאמה
"בפי אנשי השכונה ובפי התושבים הערבים כונתה היא בנת דיזנגוף", דהיינו
בתו של דיזנגוף. שושנה הייתה ידידת נפש ובת ברית והמשיכה לשמור על
לויאליות ללא סייג עד יומה האחרון. לפי בקשתה של צינה שמרה על שתיקה.
'סודה של צינה היא כבודה ואני לא אחלל אותו'. אמרה שושנה ולא יספה" כשסיימתי
לקרוא את הספר הודיתי בליבי ליעל על שהעלתה את צינה דיזנגוף מתהום השכחה.
והפכה אותה לגיבורה של ספר, ובכך תקנה עוול היסטורי לאישה שלא זכתה להתיחסות
מעמיקה ובהחלט היתה לכך ראייה.
