יום שבת, 24 בדצמבר 2011

הדרת נשים / רימונה שיף.

     היום מתחת לאפנו חוצה את כל הקווים האדומים. התופעה הדרת נשים.
     נשים חוות חוויה לא נעימה כשהן עולות לאוטובוסים ומתישבות בקידמת
      האוטובוס. הן חוטפות קללות וצעקות מגברים חרדים, על כך שהתישבו
      מקדימה. יש נהגים שמשתפים פעולה עם הנוסעים החרדים. ומורים להן לרדת 
       מהאוטובוסים. לאחרונה קמו נשים שלא השלימו עם מה שקורה להן,לא רצו
       לקבל עליהן את הדין והרימו קול זעקה באמצעי התקשורת, ודרשו שתהיה
        להן זכות לגיטימית לעלות לאוטובוסים שאמורים להיות תחבורה ציבורית.
        אני תומכת בהן ומחזקת את ידן לעשות הכל כדי למנוע את התופעה. אני
        חושבת שמן הראוי היה לשים על אוטובוסים שנועדו לשרת את האוכלוסיה 
        החרדית בלבד שלטים. המבשרים לכולם שמדובר באוטובוסים למהדרין,
       ושבכלל אוטובוסים כאלו יסעו רק במקומות כמו מאה שערים, לא מובן לי
       למה ישנם נהגים שעם האוכלוסיה החרדית משתפים פעולה. בשעה 
       שהם צריכים לשרת את כל הנוסעים. היום כפי שפרסם באמצעי התקשורת
       התופעה של הדרת נשים חלחלה גם לצבא, ולא פעם חיילים נוטשים 
       את האולם בזמן שירת נשים, קצינות מעוברות שמשרתות ביחידות בהן
       חיילים דתיים. וחילות מורחקות למתחם נפרד בהקפות שמחת תורה. לגבי
       התופעה הראשונה אני לא מבינה את החיילים הדתיים, למה הם נכנסים
      לאולמות שבהן שרות נשים חילוניות, ומה בכלל יוצא להם כשהם נוטשים את
     האולם באמצע ההופעה שלהן, אם הם לא יכנסו לאולם, הם ישיגו את אותה 
    התוצאה ובאופן מכובד יותר, לגבי התופעה השניה אני שואלת את שלטונות הצבא. 
      אם הם יודעים מראש שביחידה מסויימת בבסיס מסויים משרתים הרבה
      חיילים דתיים אז למה משלבים בהם קצינות חילוניות. ובשלב מסויים 
      מעבירים אותן ליחידות אחרות. הדבר מדובר גם לגבי חיילות חילוניות שאינן
      קצינות חילוניות. אם הצבא יערך מראש למנוע את התופעה של הדרת נשים
      בבסיסים מסויימים. ביחידות מסוימות הן לא תועברנה למתחם נפרד בזמן
      הקפות בשמחת תורה. לאחרונה קראתי כתבות שספרו על כך שתופעת 
      הדרת נשים הגיעה גם לקופות חולים. בירושלים, כמסתבר מהן, מקימים
      תחנות אמבולנסים לגברים בלבד. בכתבה אחרת סופר על אישה שקיבלה 
       שיחת טלפון מהמרפאה של קופת חולים ובה נאמר לה שעליה להגיע אליה
       בלבוש הולם. לפני מספר שנים נקלעתי לקופת חולים בשכונה חרדית, ברחוב
       בגין בפתח תקווה. ולא בקשו ממני להגיע אליה בלבוש הולם. זה היה לי מובן
       מאליו שעלי לכבד את הצד השני.כשהסתובבתי בשכונה הזאת התרשמתי
       שהחרדים בה מכבדים את החילונים שמתגוררים בשכונה סמוכה. ולהיפך.
       ולבוש הולם מבחינת אותם חרדים פירושו הוא לא שאישה תתחבא מתחת למעטה
       של בגדים. בגדול אני חושבת שאם מדובר בקופת חולים הנמצאת בשכונה חרדית,
       הגובלת בשכונה חילונית, היא צריכה לשרת את כל הציבור, בלי הטלת גזרות. 
       לאחרונה שמעתי אנשים שאומרים שבגלל תופעת הדרת נשים הפכנו לאיראן.
       בתוכנית הטלוויזיה "חמש בשישי" בערוץ הראשון התיחסו לא מכבר לתופעה
       וקבעו שאין יהדות קיצונית אלא יהודים קיצונים. ואני מסכימה איתם. לדעתי
       אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית, מודרנית ושיוויונית. שאחרת לא היינו נותנים 
       לנשים להשמיעה את קולן ברבים נגד הדרתן, ולא היינו נותנים למחאות 
       בעניין לתפוס כותרות, וטוב שאנחנו לא עוצמים עיניים ויוצאים נגד ההפרדה 
       הגמורה בין גברים ונשים שסימניה המובהקים בשטח נראים. ואני מרוצה
       שגם בחלונות הגבוהים לא נותנים לקיצונים לפגוע בנשים ושלאחרונה קרא 
       ראש הממשלה לפעול נגד התופעה. בעקבות כתבה בטלוויזיה 
       בערוץ השני על בית שמש.
            

יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

על צלמים וצילומים / רימונה שיף.

     אני זוכרת את העיתונים של פעם. עיתונים עם הרבה מלל ומעט צילומים. 
    היום כפי שנוכחתי לדעת, השתנו הזמנים, בעיתונים יש הרבה צילומים. אז חיי
    צלמי העיתונות הפכו ליותר קשים,  עד העשורים הקודמים, גם בתקופה
    שפרסמתי כתבות ב"מעריב" הם היו מלכי השטח. היום יש להם תחרות קשה,
     ולא עם עמיתים למקצוע אלא עם כולם. שהרי, הטלפונים הניידים הפכו למצלמות
     אישיות, והעיתונים קונים תמונה טובה גם ממי שאינו צלם מקצועי. כך למשל, תמונה
       שצלמה באסון הכרמל על ידי צלם שאינו מקצועי פרסמה בכל העולם. היום 
       כל אחד יכול לסרוק תמונה ולהעביר אותה בזמן אמת באימייל למערכות עיתונים. וכמו
        שכבר ציינתי תמונה טובה העיתונים קונים ועוד נוכחתי לדעת שהיום לצלמים שמציגים
         תמונות בתערוכות או מוציאים לאור ספרים עם צילומים שלהם יש יתרון על פני
        אלו שמפרסמים תמונות רק בעיתונים, 
        כי התמונות בעיתון מופיעות בקטן והעצמה שלהן לא מתבטאת. ואילו בתערוכות 
        ובספריי צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן. ואציין עוד שאם פעם היו הצלמים
       מפענחים את התמונות שלהם. עבור העיתונים, בחדר חושך, במערכת או בבית
       שלהם, היום המחשב נמצא באוטו שלהם והם יכולים לשלוח את התמונות למערכת
       באמצעות המחשבים הניידים שלהם. בתקופה שפרסמתי כתבות ב"מעריב" לא
      היו כמעט סלברטי. היום צלמי הפפרצי הם צלמים נחשבים. לאור העובדה שהם
      אורבים לסלברטאים ומצלמים צילומים בלי אישור. ואיין עיתון או מקומון או מגזין שאיין
       בו מדור "צהוב", עם הצילומים שלהם. עורכת מקומון הסבירה לי שהקוראים של היום
       דורשים שבעיתונות הכתובה יהיו מדורים כאלו. וטוענים שבלעדיהם משעמם להם
       לקרוא את העיתונים. הנה כי כן, היום טוב מראה של תמונות בעיתונות מאשר רק מלל,
       והתמונות צריכות לשקף את סיפורן של הכתבות. או של הידיעה הרכילותית. ואולם
       התמונות בעיתונים הן קטנות ולא מביעות את העצמה שלהן. ואלו בהרצאות או בספרים
       עם צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן ולספר גם את הסיפור שמאחוריהן. 
       לאחרונה שמעתי את הרצאתו של צלם העיתונות גלי כהן מגן על הומור בצילום. 
       במועדון ויצ"ו גבעתיים. הוא הראה לנו מבחר מצלומיהם של הצלם הישראלי אלכס ליבק
        והצלם מחו"ל סטיב קיורי. אלכס ליבק הוא צלם שעובד בעיתון ה"ארץ" שלושים שנה
       ומידי יום שישי מפרסם בו תמונות הומוריסטיות, במשך השבוע הוא מחפש אוביקטים
       לצילומים שיצחיקו את הקוראים. סטיב קיורי הוא צלם מלחמות שמנסה בכל האירועים
       הקשים למצוא את ההומור ולהוציא אותו בצילומים. המרצה גילי כהן מגן הציג 
       בפנינו עם צילומים הומוריסטיים שצלם. ואמר שעל תמונה הומוריסטית צריך להסתכל
        חמש שניות כדי להבין מה קורה. וצריך להפעיל את הראש. את הדימיון. וציין
       שתמונות הומוריסטיות הן לא מתוכננות, צריך לחכות להן ולתפוס שבריר של שניה,
       ישנם גם צלמים שמצלמים את הטבע. כך למשל, הגיע לידי לא מכבר סיפרו המעניין
       של צלם העיתונות והמורה לצילום טל גליק "באור ילדות". בהקדמה לספרו הוא 
       מסביר שהספר הינו אוסף צילומי נוף ישראלי והוא גם מסע בזמן הפוגש שני ילדים,
       יובל ויהל, ומטייל איתם אל השדות הירוקים, האדמה החרושה, המעינות הקרים, 
       וחוף לבן וים כחול. ומגלה ששלוש שנים נאספו הצילומים ונבחרו בקפידה, הצילומים
       בספר מוצגים בדיוק כפי שנראו ברגע הצילום. ללא ביום או עבוד, המילים מובאות במדויק 
       בשפתם של יובל ויהל, כפי שנאמרו תוך כדי טיול. מאות הצילומים חוברו זה לזה
        מתוך ניסיון ליצור סיפורים קצרים על מקום, עונה ושעה. בהתבוננות על הטבע
       ויופיים של הפרטים בו. לא מכבר צפיתי בטלוויזיה בראיון עם צלם שמצלם מתחת
       למים חיות גדולות. ועומד להוציא לאור ספר עם הצילומים שלהן. הוא הסביר
        שהוא מצלם אותן כדי לשנות את היחס השלילי של האנשים כלפיהם
        כך צילם כרישים לאחר הסרט מלתעות.  הגעתי למסקנה
       שמה שמיחד את כל הצלמים זה שהם מחפשים זווית מיוחדת, גימיק קטן, או 
       נישה מעניינת שתתפוס את עין המתבוננים.




       
          

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

קוראת בקפה / רימונה שיף.

    ע  כשאמרו לי "קוראת בקפה" ראיתי לנד עיני אישה מבוגרת, לבושה בפשטות 
       ושערה השחור גולש על עורפה, היא יושבת ליד שלחן, מתבוננת בספל קפה
        לא מלא, כלצידה יושבים אנשים, היא חוזה את העתיד שלהם, ומציעה להם 
        עצות אישיות. לאחרים מציעה לשנות את השם. לאישה בהיריון מתקדם אומרת איזה 
        שם לקרוא לתינוק. ולזוג צעיר קוראת את התאריך שיתאים להם להתחתן. וכדומה. 
        מאז שקראתי את הספר הדו לשוני של שולמית ספיר נבו היהודיה ושל סוזאן סידאוי
        ציוני קבלה אצלי הממרה "קוראת בקפה" משמעות אחרת. ואני מזדהה עם מה שכתבה
        בהקדמה השופטת הדסה אחיטוב הרטמן, שכולנו בדרך זו או אחרת, קוראים בקפה.
        מקצהו האחד של העולם עלתה לישראל מסורת הקריאה בבתי הקפה. ומקצה
        עולם אחר קיימת בישראל מסורת הקריאה בקפה אשר נותר בספל בפינג'אן".
        והמשפט שכתבה שולמית באחד משיריה "שוב בקפה מביטה בקרקעית הספל, אולי
         יעלו מהשלולית השחורה צבעי הסוכר", שמובא גם הוא בהקדמה מדבר אלי. עם זאת
        בספר לא מובאים שירים שבקריאה בקפה עוסקים, וגם לא שירי שלום, אלא שירים
        על אהבה, שכמו שכותבת עוד השופטת הדסה אחיטוב הרטמן בהקדמה "שירה
        ואהבה הן לשונות בינלאומיות הגוברות על הצליל גיל, מין, מעמד ועם" זכות גדולה
        נפלה בחלקי להכיר את אחת המשוררות. שולמית ספיר נבו, אשר ספרה לי 
        שהספר נולד במפגש בכפר המכביה של "עמותת אדם לאדם" שיסדה ח"כ 
       לשעבר נוזהת קצב, שבה חברות נשים ערביות, דרוזיות, ויהודיות. "ישבנו 
       סביב שלחנות עגולים. פתאום נכנסה לאולם אישה נמרצת שאחזה בידיה
      ספרים. כששאלתי אותה במה מדובר. אמרה לי שאלו הם ספרי שירה שכתבה.
      וקראה לי מבחר משיריה. גם אני קראתי לה מבחר משירי. חשתי שהם מוצאים
      חן בעיניה. ככה נולדה ההיכרות ביננו. בהמשך צץ לי הרעיון שנכתוב ספר שירה דו לשוני
       על אהבה". ספרה לי. כשסוזאן הסכימה גייסה את אביה מנשה ספיר למלאכת התרגום.
והוא ישב שעות רבות ותרגם את השירים מעברית לערבית ומערבית לעברית, וגם השופטת
       הדסה אחיטוב הרטמן נכנסה לתמונה, ועם התבונה והתובנה שלה פתרה בעיות 
        שצצו במהלך אסוף החומר ועריכת הספר, והיא גם נסעה איתן לשפרעם לדר' 
        מחמוד עבסי, סגן שר החינוך לשעבר, משורר ומתרגם ספרי שירה שנתן  את
        ברכתו ועדודו לפרוייקט שלהן. לבסוף הביאה את הספר לדפוס דר' לאה צבעוני,
        והוא יצא לאור בהוצאת צבעונים. כשעוד רבים וטובים תורמים לו. אתי בן הרוש עצבה 
        את העטיפה. שרה קרמין ניקדה והגיהה את השירים. בערבית המורה לערבית 
        לירז דואניס עשה לו את העריכה הלשונית בערבית. ושולמית עצבה בעצמה את
        העטיפה. ובחרה לה צילום של ספל קפה וצעיפים. לרגל הוצאת הספר לאור ערכה
        ח"כ לשעבר נוזהת קצב חגיגה במרכז פרס לשלום. בהשתתפות המשוררות וחברות
        עמותת "אדם לאדם". ובמסגרת כנס חגיגי של אגודת אח"י שהתקיים בתאטרון גבעתיים,
        בהנחיית הסופר והבמאי יוסי אלפי, ובנוכחות היו"ר ח"כ לשעבר נוזהת קצב, קבלו
        שולמית וסוזאן מענקים. הספר נשלח גם לנשיא המדינה שמעון פרס, שעיין בו וכתב
        להן בין השאר "ניכר כי ספרכן הוא תולדה של חברות אמיצה בין שתי משוררות משני
        צידי המתרס, שהם למעשה אחד ויחיד, אשר השכילו להעפיל ולראות מעבר לחשש
        ולאיבה ולתת ביטוי לרגשותיהן הכמוסים". ואמנם אני מאמינה שמי שיקרא את הספר
        ישתחרר מדעות קדומות. ויווכח לדעת שבאמצעות שירה דו לשונית על אהבה אפשר
        לגשר בין שתי התרבויות הערבית והיהודית, וליצור חיבור בין שתי נשים שבאו מעולמות
        שונים.  
    

יום שישי, 2 בדצמבר 2011

לאור כ"ט בנובמבר / רימונה שיף.

     לאחרונה קראתי באחד העיתונים היומיים שכ"ט בנובמבר, היום בו החליט באו"ם 
     על תוכנית החלוקה, נשכח מלוח השנה שלנו. אמרתי לעצמי שאמנם יש בזה משהו.
       אך מזה 14 שנה המועצה  הציונית מציינת את היום ההיסטורי הזה בהיכל 
       העצמאות, ברחוב רוטשילד בתל-אביב, במקום בו הכריז ראש הממשלה הראשון
        דויד בן גוריון על הקמת המדינה, מידי שנה הטקס נפתח במצעד של דגלי ישראל
       שנישאים בידי תלמידי תיכון, אחר כאלו שחוו את לידתה של המדינה מספרים חוויות מאותם
        ימים היסטוריים, מנהלת ההיכל מספרת מידי שנה בשנה על חשיבותו ההיסטורית
        של המקום, שני עולים בדר"כ צעיר וצעירה המשרתים או ששרתו בצה"ל מספרים על 
        הסיבות שהביאו אותם לעלות ארצה. ועל עליתם המצלחת. ומדגישים שאין לנו ארץ אחרת, 
        וזמר או זמרת שרים משירי ארץ ישראל היפה. ומשמיעים גם קלטת עם קולותיהם
        של בן גוריון והרב פישמן מימון בטקס הכרזת המדינה. נוכחתי במספר טקסים של
        כ"ט בנובמבר שנערכו בהיכל בשנים האחרונות. וגם השנה הגעתי לשם. בין יתר
        הנואמים בו הופיע מר צימרמן הקונסול הפוליטי של שגרירות ארה"ב. שציין בין
        השאר שכ"ט בנובמבר הוא שמם של רחובות בערים ברחבי הארץ. וקרא לעורר
       מודעות גם היום ליום החשוב הזה. הסכמתי איתו ונזכרתי איך יזמתי משאל רחוב
        בין תל-אביבים, שאלתי אותם מה היכל העצמאות אומר להם. ואף אחד מאלו ששאלתי
        לא ידע שזהו המקום שבו הכרזה המדינה. ועל אחת כמה וכמה שהם לא ידעו על
       כך שבכ"ט בנובמבר, לפני 64 שנה, נתקבלה באו"ם תוכנית החלוקה של ישראל,
      בין מדינה עברית למדינה ערבית. החלטה שעוררה חגיגית ספונטנית ברחבי ארץ ישראל.
       כשחזרתי הביתה שמחתי להיוכח לדעת שהשנה בירושלים על אף התנגדות 
       מימין ומשמאל, ההסדתרות הציונית קיימה שחזור מדוייק של החגיגות ששטפו את המדינה
        בכ"ט בנובמבר, השחזור התקיים החל מהשעה 13:00 ברחבת ציון ההסתדרות 
        הציונית שברחוב קינג ג'ורג' 48 בירושלים. וכלל ריקודים, הקלטות של החלטת האו"ם
        ושחזור מדוייק בבצוע שחקנים שגלמו דמויות היסטוריות, בן גוריון, גולדה מאיר והרבנים
        הראשיים לישראל דאז. ובני נוער שלבשו חולצות שעליהן הטבעו דמויות ראשי הסוכנות
        של אז. האירועים הן בתל-אביב והן בירושלים עוררו זיכרונות מהעבר אצל התושבים הותיקים.
        והם שמחו כמובן שהתאריך ההיסטורי זכה להיות מציין. וספרו לבני הדור הצעיר על מה
       שעבר עליהם בו. כשהתקבצו אז בבית שכניהם ושמעו כיצד מכריזים באו"ם על
       מדינת ישראל. ולמעשה קובעים שצריכה להיות מדינה לשני עמים. והיו מבניהם
       כאלו שהציעו להפוך את התאריך ההיסטורי ל"יום הציונות" או שלפחות יצויין בבתי ספר
        ובמוסדות ממלכתיים בעריכת טקסים ושיחות בכיתות. כמובן שאני בעד.