לא מכבר קראתי את הראיון שהתפרסם באחד ממוספי יום שישי עם דני רופ, שבו סיפר את סיפורו הכואב על הטפול באביו
לכשאושפז בבית חולים. הזדהיתי עם כל מה שסיפר. כי אני ראיתי במו עיני כיצד הרופאים והאחיות בארץ מתיחסים לחולים המבוגרים, אבל מעבר לזאת אני שואלת את עצמי מניסיוני האישי, איפה יחסי האנוש המוענקים על ידי הצוות הרפואי בבתי החולים למשפחות החולים, בנוגע ליחסי האנוש האלו נתקלתי בהתנהלות לא ראויה. המדובר במקרה שקרה לנו לפני שתים עשרה שנה. נסענו לטיול בר מצווה עם בננו לצרפת עם וחלינו. בעלי שהיה באותם ימים מעשן כבד לקה בחידק אלים
ואני שגופי היה מחוסן יותר. כך לדברי הרופאים. לקיתי בברונכיט. הוא היה כל כך חולה עד כדי כשחזרנו לארץ הוא הורד מהמטוס. והיה צורך לאשפז אותו בבית חולים ולהרדימו. הטפול היה שם ממש מצויין.
לכל חולה היה חדר משלו, ולא נתקלתי שם במקרה שבו חולה קרא לאחות והיא לא מהרה להחלץ ולסייע לו.
והרופאים גם הם היו תמיד שם עם החולים לכשהם היו צריכים אותם, ותמיד קשובים ומוכנים לענות לשאלות של בני המשפחה המודאגים, לאחר שבעלי הוטס לארץ בהטסה מיוחדת הוא אושפז בטפול נמרץ באחד מבתי החולים הגדולים בתל-אביב. ולאחר מכן שכב בו בחדר עם עוד גברים ונשים. מי היה חושב על כך בבית החולים בצרפת? באותו בית חולים נתקלתי ביחסי אנוש מחפירים. מהגרועים שנתקלתי בהם. משום שחמותי הביאה את בעלי עם ההטסה המיוחדת ארצה היא הקדימה אותי בבית החולים. וכשהגעתי כבר היו גם בו בני משפחה אחרים. הרופא שקיבל אותו משום מה היה מוכן לתת מידע לאחת הקרובות הצעירות. היא כנראה מצאה חן בעיניו והוא הזמין אותה לחדר לקבלת מידע. וסרב להכניס אותי.
למרות שמחיתי ואמרתי לו שאני הוא הרעיה. כך הסתפקתי במידע אודות מצבו שמסרה לי אותה קרובה. בפעם אחרת כשמצבו היה טוב יותר פיזיותרפיסטית צעירה נכנסה אליו. היא החליפה את הפיזיותרפיסטית הקבועה שעשתה לו תרגילים.
חמותי הקדימה אותי, היא הכניסה אותה לחדר ונתנה לה הדרכה מה לעשות איתו לכשישתחרר. כשרציתי גם אני להכנס, היא סרבה לשתף אותי. אמרתי לעצמי "איך היא מעיזה לדחות אותי. הרי, אני היא הרעיה שלו. ומה יקרה אם חמותי תלך מאיתנו, ואני אשאר איתו. ולא אדע מה לעשות איתו כדי לסייע לו לחזור ולתפקד?" היה לי חשק להגיש תלונה, גם נגדה וגם נגד הרופא שקיבל אותו. אבל מכיוון שלא רציתי ללבות את האש במשפחה בימים שהיו מתוחים מאוד, ויתרתי. והיום אני מצטערת שלא עשיתי את זאת. כי באותה תקופה הייתי עיתונאית פעילה ואני מאמינה שהיו מטפלים בתלונה שלי ומטפלים באלו שלא עמדו באמות המידה המצופות. מה עוד שיכולתי לבקש על העוול שנעשה לי פיצויים. ולסייע הודות לתלונתי לחולים ולבני משפחתם. ולמנוע מהם את התופעה המחפירה הזאת. כאן אגלה לכם גם שזמן קצר לאחר שבעלי שוחרר מבית חולים, חמותי הלכה מאתנו לעד. ואני ליוותי את בעלי בחזרה שלו לחיים הרגילים. ממש כמו שתארתי לעצמי בזמן המקרה שקרה לי עם הפיזיותרפיסטית, כאשת חולה היה לי עוד מקרה מעורר מחשבה בבית החולים הזה, חמותי נהגה כל בוקר לבוא ולהאכיל את בעלי, בוקר אחד היא לא הרגשה טוב ובקשה שאבוא אליו במקומה. כשהגעתי אמרה לי האחות האחראית על המחלקה שיש בקור רופאים, חיכיתי שהביקור יסתיים, וכשהסתיים בקשתי להכנס לחדר, והיא בגסות אמרה
לי שלא אוכל לעשות את זאת, הסברתי לה שחמותי נוהגת להאכיל אותו כל בוקר. והיא עמדה בסירובה ואמרה "לא אכפת
לי מה חמותך עושה, את לא תכנסי לחדר". כעבור מספר ימים, לא זו בלבד שהיא גילתה שאני עיתונאית, אלא גם
שאני בתו של החבר הכי טוב של הבן הדוד שלה. היא שינתה את ההתנהגות שלה כלפי מקצה לקצה. פשוט לא ידעה
איפה לשים את הראש שלה. ונתנה לי את כל מבוקשי במחלקה. אומרים לי היום שהמצב בבתי החולים לא השתנה. שהאחיות שחוקות. שהרופאים שחוקים ולכן הם עייפים ועצבניים, ואני שואלת את עצמי למה אנחנו, בני המשפחה המודאגים, צריכים לשאת בתוצאות, ולמה רק בני משפחה שיש להם פרוטקציה מקבלים יחסי אנוש ראויים ומידע על החולים.
לכשאושפז בבית חולים. הזדהיתי עם כל מה שסיפר. כי אני ראיתי במו עיני כיצד הרופאים והאחיות בארץ מתיחסים לחולים המבוגרים, אבל מעבר לזאת אני שואלת את עצמי מניסיוני האישי, איפה יחסי האנוש המוענקים על ידי הצוות הרפואי בבתי החולים למשפחות החולים, בנוגע ליחסי האנוש האלו נתקלתי בהתנהלות לא ראויה. המדובר במקרה שקרה לנו לפני שתים עשרה שנה. נסענו לטיול בר מצווה עם בננו לצרפת עם וחלינו. בעלי שהיה באותם ימים מעשן כבד לקה בחידק אלים
ואני שגופי היה מחוסן יותר. כך לדברי הרופאים. לקיתי בברונכיט. הוא היה כל כך חולה עד כדי כשחזרנו לארץ הוא הורד מהמטוס. והיה צורך לאשפז אותו בבית חולים ולהרדימו. הטפול היה שם ממש מצויין.
לכל חולה היה חדר משלו, ולא נתקלתי שם במקרה שבו חולה קרא לאחות והיא לא מהרה להחלץ ולסייע לו.
והרופאים גם הם היו תמיד שם עם החולים לכשהם היו צריכים אותם, ותמיד קשובים ומוכנים לענות לשאלות של בני המשפחה המודאגים, לאחר שבעלי הוטס לארץ בהטסה מיוחדת הוא אושפז בטפול נמרץ באחד מבתי החולים הגדולים בתל-אביב. ולאחר מכן שכב בו בחדר עם עוד גברים ונשים. מי היה חושב על כך בבית החולים בצרפת? באותו בית חולים נתקלתי ביחסי אנוש מחפירים. מהגרועים שנתקלתי בהם. משום שחמותי הביאה את בעלי עם ההטסה המיוחדת ארצה היא הקדימה אותי בבית החולים. וכשהגעתי כבר היו גם בו בני משפחה אחרים. הרופא שקיבל אותו משום מה היה מוכן לתת מידע לאחת הקרובות הצעירות. היא כנראה מצאה חן בעיניו והוא הזמין אותה לחדר לקבלת מידע. וסרב להכניס אותי.
למרות שמחיתי ואמרתי לו שאני הוא הרעיה. כך הסתפקתי במידע אודות מצבו שמסרה לי אותה קרובה. בפעם אחרת כשמצבו היה טוב יותר פיזיותרפיסטית צעירה נכנסה אליו. היא החליפה את הפיזיותרפיסטית הקבועה שעשתה לו תרגילים.
חמותי הקדימה אותי, היא הכניסה אותה לחדר ונתנה לה הדרכה מה לעשות איתו לכשישתחרר. כשרציתי גם אני להכנס, היא סרבה לשתף אותי. אמרתי לעצמי "איך היא מעיזה לדחות אותי. הרי, אני היא הרעיה שלו. ומה יקרה אם חמותי תלך מאיתנו, ואני אשאר איתו. ולא אדע מה לעשות איתו כדי לסייע לו לחזור ולתפקד?" היה לי חשק להגיש תלונה, גם נגדה וגם נגד הרופא שקיבל אותו. אבל מכיוון שלא רציתי ללבות את האש במשפחה בימים שהיו מתוחים מאוד, ויתרתי. והיום אני מצטערת שלא עשיתי את זאת. כי באותה תקופה הייתי עיתונאית פעילה ואני מאמינה שהיו מטפלים בתלונה שלי ומטפלים באלו שלא עמדו באמות המידה המצופות. מה עוד שיכולתי לבקש על העוול שנעשה לי פיצויים. ולסייע הודות לתלונתי לחולים ולבני משפחתם. ולמנוע מהם את התופעה המחפירה הזאת. כאן אגלה לכם גם שזמן קצר לאחר שבעלי שוחרר מבית חולים, חמותי הלכה מאתנו לעד. ואני ליוותי את בעלי בחזרה שלו לחיים הרגילים. ממש כמו שתארתי לעצמי בזמן המקרה שקרה לי עם הפיזיותרפיסטית, כאשת חולה היה לי עוד מקרה מעורר מחשבה בבית החולים הזה, חמותי נהגה כל בוקר לבוא ולהאכיל את בעלי, בוקר אחד היא לא הרגשה טוב ובקשה שאבוא אליו במקומה. כשהגעתי אמרה לי האחות האחראית על המחלקה שיש בקור רופאים, חיכיתי שהביקור יסתיים, וכשהסתיים בקשתי להכנס לחדר, והיא בגסות אמרה
לי שלא אוכל לעשות את זאת, הסברתי לה שחמותי נוהגת להאכיל אותו כל בוקר. והיא עמדה בסירובה ואמרה "לא אכפת
לי מה חמותך עושה, את לא תכנסי לחדר". כעבור מספר ימים, לא זו בלבד שהיא גילתה שאני עיתונאית, אלא גם
שאני בתו של החבר הכי טוב של הבן הדוד שלה. היא שינתה את ההתנהגות שלה כלפי מקצה לקצה. פשוט לא ידעה
איפה לשים את הראש שלה. ונתנה לי את כל מבוקשי במחלקה. אומרים לי היום שהמצב בבתי החולים לא השתנה. שהאחיות שחוקות. שהרופאים שחוקים ולכן הם עייפים ועצבניים, ואני שואלת את עצמי למה אנחנו, בני המשפחה המודאגים, צריכים לשאת בתוצאות, ולמה רק בני משפחה שיש להם פרוטקציה מקבלים יחסי אנוש ראויים ומידע על החולים.
