יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

איפה יחסי האנוש? בית חולים? / רימונה שיף.

לא מכבר קראתי את הראיון שהתפרסם באחד ממוספי יום שישי עם דני רופ, שבו סיפר את סיפורו הכואב על הטפול באביו
לכשאושפז בבית חולים. הזדהיתי עם כל מה שסיפר. כי אני ראיתי במו עיני כיצד הרופאים והאחיות בארץ מתיחסים לחולים המבוגרים, אבל מעבר לזאת אני שואלת את עצמי מניסיוני האישי, איפה יחסי האנוש המוענקים על ידי הצוות הרפואי בבתי החולים למשפחות החולים, בנוגע ליחסי האנוש האלו נתקלתי בהתנהלות לא ראויה. המדובר במקרה שקרה לנו לפני שתים עשרה שנה. נסענו לטיול בר מצווה עם בננו לצרפת עם וחלינו. בעלי שהיה באותם ימים מעשן כבד לקה בחידק אלים
ואני שגופי היה מחוסן יותר. כך לדברי הרופאים. לקיתי בברונכיט. הוא היה כל כך חולה עד כדי כשחזרנו לארץ הוא הורד מהמטוס. והיה צורך לאשפז אותו בבית חולים ולהרדימו. הטפול היה שם ממש מצויין.
לכל חולה היה חדר משלו, ולא נתקלתי שם במקרה שבו חולה קרא לאחות והיא לא מהרה להחלץ ולסייע לו.
והרופאים גם הם היו תמיד שם עם החולים לכשהם היו צריכים אותם, ותמיד קשובים ומוכנים לענות לשאלות של בני המשפחה המודאגים, לאחר שבעלי הוטס לארץ בהטסה מיוחדת הוא אושפז בטפול נמרץ באחד מבתי החולים הגדולים בתל-אביב. ולאחר מכן שכב בו בחדר עם עוד גברים ונשים. מי היה חושב על כך בבית החולים בצרפת? באותו בית חולים נתקלתי ביחסי אנוש מחפירים. מהגרועים שנתקלתי בהם. משום שחמותי הביאה את בעלי עם ההטסה המיוחדת ארצה היא הקדימה אותי בבית החולים. וכשהגעתי כבר היו גם בו בני משפחה אחרים. הרופא שקיבל אותו משום מה היה מוכן לתת מידע לאחת הקרובות הצעירות. היא כנראה מצאה חן בעיניו והוא הזמין אותה לחדר לקבלת מידע. וסרב להכניס אותי.
למרות שמחיתי ואמרתי לו שאני הוא הרעיה. כך הסתפקתי במידע אודות מצבו שמסרה לי אותה קרובה. בפעם אחרת כשמצבו היה טוב יותר פיזיותרפיסטית צעירה נכנסה אליו. היא החליפה את הפיזיותרפיסטית הקבועה שעשתה לו תרגילים.
חמותי הקדימה אותי, היא הכניסה אותה לחדר ונתנה לה הדרכה מה לעשות איתו לכשישתחרר. כשרציתי גם אני להכנס, היא סרבה לשתף אותי. אמרתי לעצמי "איך היא מעיזה לדחות אותי. הרי, אני היא הרעיה שלו. ומה יקרה אם חמותי תלך מאיתנו, ואני אשאר איתו. ולא אדע מה לעשות איתו כדי לסייע לו לחזור ולתפקד?" היה לי חשק להגיש תלונה, גם נגדה וגם נגד הרופא שקיבל אותו. אבל מכיוון שלא רציתי ללבות את האש במשפחה בימים שהיו מתוחים מאוד, ויתרתי. והיום אני מצטערת שלא עשיתי את זאת. כי באותה תקופה הייתי עיתונאית פעילה ואני מאמינה שהיו מטפלים בתלונה שלי ומטפלים באלו שלא עמדו באמות המידה המצופות. מה עוד שיכולתי לבקש על העוול שנעשה לי פיצויים. ולסייע הודות לתלונתי לחולים ולבני משפחתם. ולמנוע מהם את התופעה המחפירה הזאת. כאן אגלה לכם גם שזמן קצר לאחר שבעלי שוחרר מבית חולים, חמותי הלכה מאתנו לעד. ואני ליוותי את בעלי בחזרה שלו לחיים הרגילים. ממש כמו שתארתי לעצמי בזמן  המקרה שקרה לי עם הפיזיותרפיסטית, כאשת חולה היה לי עוד מקרה מעורר מחשבה בבית החולים הזה, חמותי נהגה כל בוקר לבוא ולהאכיל את בעלי, בוקר אחד היא לא הרגשה טוב ובקשה שאבוא אליו במקומה. כשהגעתי אמרה לי האחות האחראית על המחלקה שיש בקור רופאים, חיכיתי שהביקור יסתיים, וכשהסתיים בקשתי להכנס לחדר, והיא בגסות אמרה
לי שלא אוכל לעשות את זאת, הסברתי לה שחמותי נוהגת להאכיל אותו כל בוקר. והיא עמדה בסירובה ואמרה "לא אכפת
לי מה חמותך עושה, את לא תכנסי לחדר". כעבור מספר ימים, לא זו בלבד שהיא גילתה שאני עיתונאית, אלא גם
שאני בתו של החבר הכי טוב של הבן הדוד שלה. היא שינתה את ההתנהגות שלה כלפי מקצה לקצה. פשוט לא ידעה
איפה לשים את הראש שלה. ונתנה לי את כל מבוקשי במחלקה. אומרים לי היום שהמצב בבתי החולים לא השתנה. שהאחיות שחוקות. שהרופאים שחוקים ולכן הם עייפים ועצבניים, ואני שואלת את עצמי למה אנחנו, בני המשפחה המודאגים, צריכים לשאת בתוצאות, ולמה רק בני משפחה שיש להם פרוטקציה מקבלים יחסי אנוש ראויים ומידע על החולים.     

יום שלישי, 13 בנובמבר 2012

המלצרית ממסעדת "גרג". / רימונה שיף.

זה קרה לנו באחד הימים האחרונים לטיולנו באילת. פתאום התחשק לי לאכול ארוחת צהריים משהו מוקרם,
הצעתי לבעלי שנאכל במסעדת "גרג" בקניון מלכת שבא. הוא נענה ברצון. כשהגענו היה מלא בה עד אפס מקום.
ונאלצנו לשבת בשלחן שעמד בצד. שמחנו שמישהו לא הבחין בו. המלצרית שעמדה בסמוך לו, ליד ארון קטן עם
תפריטים, התבוננה בנו. ושאלה אם להביא לנו תפריט באנגלית או בעברית, צחקנו, וענינו לה שבעברית, את התפריט
היא לא הביאה לנו. לעומת זאת היא ניגשה לשולחנות הסמוכים ושרתה שם את האנשים. הערתי לבעלי שהיא
צריכה להגיע אלינו. והוא פסק בהחלטיות שהאנשים האלו הגיעו לפנינו, והם קודמים לנו. ושזה יקח עוד זמן עד
שישרתו אותנו. אמר את מה שאמר. ובשלב זה עדיין לא ידע עד כמה הוא צודק. בכל אופן החלטתי שאני ממתינה
בסבלנות שתגיע. אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. בשלב מסויים המלצרית לקחה את התפריטים מהשולחנות
הסמוכים, זה היה לאחר שהאנשים בשולחנות הזמינו אצלה מאכלים, במקום לגשת לשלחן שלנו היא שמה אותם במקומם,
בארון קטן שניצב סמוך לו. כשהבטתי אליה במבט של תחנונים, כי הייתי כבר ממש רעבה. היא שאלה אותי אם
אנחנו בכלל מתכוננים להזמין משהו, זה כאמור לאחר שכבר שאלה אותנו אם להגיש לנו תפריט בעברית או באנגלית,
וענינו לה שבעברית. כמובן שכן, עניתי לה בחביבות, וכשספרתי לבעלי על השאלה שלה, שהפתיעה אותו ברמות.
הוא שהיה עסוק עם הטלפון הנייד שלו, ולא שמע אותה, השיב לי בשאלה "בשביל מה אנחנו יושבים כאן?"
המלצרית הודיעה לנו שעוד מעט היא תיגש אלינו. אבל במקום שתעשה את זאת היא ניגשה לאנשים שישבו
בשולחנות בכל מיני מקומות במסעדה. ושרתה אותם, ואנחנו מצאנו את עצמנו יושבים וממתינים לה דקות ארוכות
לשווא. כשנוכחנו לדעת שהזמן חולף ואין סיכוי שנאכל בכלל. בעלי ניגש למנהלת וסיפר לה מה קרה לנו, היא
התנצלה ואמרה שעוד מעט יגשו אלינו, אבל אנחנו, שהיינו כבר מאוד מאוד רעבים, החלטנו שעלינו לא מדלגים.
בישרנו לה שאבוד לה ושישנן בטיילת באילת מסעדות נוספות, בהן לבטח נקבל יחס יותר טוב. היא שוב התנצלה.
אבל מבחינתנו הפעם באמת היינו החלטיים. לקחנו את הרגליים והסתלקנו מהמקום. ושמנו פעמינו למסעדת "ארומה"
שמחוץ לקניון. שם קבלו את פנינו מלצרים צעירים ונחמדים שהגישו לנו מיד תפריטים, בחרנו לאכול סלטים
שהיו מאוד טעימים. ויצאנו ממנה שבעים ומרוצים.  כשאנחנו אומרים לעצמנו שמלצרית אחת, ממסעדת "גרג" בקניון מלכת שבא באילת, לא תגרום לנו להיות רעבים. וכאן אציין, שאנחנו אוכלים לא פעם ארוחת צהריים
במסעדת "גרג" שבקניון ביאליק, בעיר מגורינו רמת-גן, ובה תמיד מקבלות את פנינו מלצריות מאירות פנים שמגישות
לנו תפריטים, וגם לא נותנות לנו הרבה לחכות עד שהמאכלים מגיעים. בכל אופן, לאחר הארוחה ב"ארומה" באילת
טיילנו קצת בטיילת, ונהנינו מהאווירה של הדוכנים, החנויות, חוף הים, והמוני הישראלים והתיירים לבסוף נכנסנו
לספא דגים. שבו אתה מכניס את הרגליים שלך לברכה קטנה מלאה במים. ומקבל פדיקור שעושים לך דגים מיוחדים בכפות הרגליים. היה לנו מאוד נעים מהדגדוגים שלהם. וקבלנו יחס לבבי וחם מצעירה שקבלה את פנינו, וגילתה לנו שהיא
הגיעה לארץ מאוקראינה. כשיצאנו נפתחו ארובות השמיים. וגשם זלעפות החל לרדת על העיר הדרומית אילת.
בבת אחת הטיילת הפכה למאין ונציה. בעלי הדוכנים מיהרו להכניס את מרכולתם, בהם בובות של חיות מקפצות.
הישראלים והתיירים הרבים מיהרו לתפוס מחסה, ואנחנו מצאנו מסתור מהגשם בדוכן לטבעות. המוכרות שלו היו מאוד נחמדות ובקשו מאיתנו שנשאר עד שיהיה יבש יותר. אנחנו לא חיכינו שמזג האוויר ישתפר, אבל הן עבור יחסן הטוב אלינו
יצאו נשכרות. ומהדוכן שלהן יצאתי עם שתי טבעות. חזרנו למלון בגשם שהלך והתעצם.  וזאת היתה ממש חוויה.
כי מי היה מאמין שבאילת, העיר הדרומית הידועה כעיר חמה ירד גשם משמעותי שכזה. הרחובות היו מוצפים, עד
כדי שהינו צריכים לחפש לנו מקום כדי לחצות אותם. נזכרנו כיצד לפני ארבעים שנה, כשיצאנו  בפעם הראשונה תפש
אותנו בתל-אביב גשם חזק. וכשפתחנו את המטריה היחידה שהיתה לנו  שרנו "שנינו יחד תחת מטריה אחת", וכיצד
בירח הדבש שלנו באילת, היה גשום וסוער, והגג של המלון בו התאכסנו קרס ונפל. הזיכרונות והנוסטלגיה, לאור הגשם
שתפש אותנו, עשו לנו טוב בלב ובנשמה. למלון חזרנו אמנם רטובים, אך עם רשמים. והפעם לעצמנו אמרנו, שמלצרית
אחת ממסעדת גרג שבקניון מלכת שבא באילת, שמשום מה מאיתנו התעלמה, לא הצליחה את היום הזה לקלקל לנו.

יום שבת, 27 באוקטובר 2012

"פסיפס יוצרים" מסיבת השקה.

כשהוצאתי לאור ספר שירים בגיל עשרים הרגשתי שאני כמו לאחר לידה. למעשה אז עדיין לא ידעתי מה זה
ללדת ילדים, אבל בהחלט הרגשתי שילדתי שירים. מסיבת השקה לספר  לא עשיתי, כי מי חשב באותם ימים על
עריכת מסיבת  השקה לספרים, כשבני אשר הצטרף בפייסבוק לחבורת יוצרים, ופרסם שישה שירים בספר
שהוציאו לאור "פסיפס יוצרים" הרגשתי  שיש לי ממשיך. וכשערכו לספר מסיבת השקה "בבית יד לבנים" בתל-אביב
חשבתי לעצמי שאין ראוי מזה לערוך מסיבת השקה לספר חדש שיצא לאור. וטוב שישנה סיבה למסיבה.
במסיבת ההשקה הזאת היתה לי הוכחה לכך שאנו ראויים להקרא עם הספר. כי בסופו של דבר הספר של
חבורת היוצרים הזאת שנוצרה בפייסבוק לא יצא לאור כספר אינטרנטי, אלא כספר שנמכר לכל שוחרי
הספרות בכלל והשירה העברית בפרט, רבים וטובים הגיעו למסיבת ההשקה, מכל עבר הרעיפו  על היוצרים
חבוקים, נשיקות ופרגונים, ראיתי זאת במו עיני וממש לנגד עיני נולדו משוררים חדשים. הייתי עדה בה גם למפגשים
חברותיים בין אנשים שלא התראו שנים. ומשפטים כמו "כמה כיף לראות אותך" או "מה הביא אותך לכאן?" נשמע
בכל פינה, דבר שהביא אותי למסקנה שהשקת ספר היא גם מסיבת רעים.
בהשקת הספר הזה כל יוצר הקריא שיר שכתב ממבחר השירים שפרסם בו. כמובן, שחיכיתי לרגע שבו בני אשר
יופיע, והוא עבר את טבילת האש בהצלחה. כשהיוצרים עלו לבמה אחד אחד והקריאו משיריהם, תארתי לעצמי
שכל אחד מהם מרגיש באותו הרגע כאילו העניקו לו פרס מפעל חיים.
לא לפני שהרגיש התרגשות מסוימת.  ואולי אפילו היה נתון בחששות. שחלפו כשהגיע לרגע האמת. לחשיפת התוכן
האמנותי שלו ברבים. וכאן עלי לציין שלכל אחד מהיוצרים היה מה להשמיע ממה שהספר הביע. באותו רגע
שבני עלה לבמה והקריא את שירו, מטבע הדברים, התגאתי בו, אך גם בספר שהוצאתי לאור בזמנו שאולי היווה
לו השראה. ואבן דרך להמשך. או כמה שהשתוקקנו להשקה הזאת. לאירוע החגיגי שפתח בפניו דלת לשדה השירה
העברית כיוצר. בהשקה הזאת כמו בכל ההשקות אמרו רבים דברים לטובת הספר. ובמילים אחרות לשבחו של
הספר. כאן הדובר היה הרצל חקק יו"ר אגודת הסופרים. וכשהוא דיבר חשבתי לעצמי, מה היה  קורה לו היו
מזמינים גם  מבקרים למסיבה. מה הם היו על הספר אומרים. כמובן, שבליבי יחלתי שכשתכתבנה עליו בקורות
ספרותיות, הן תהינה רק טובות. בהשקה הוצאו למכירה ספרים, כי בסך הכל ספר הוא מוצר ככל המוצרים, אמנם מוצר תרבותי, להבדיל משאר המוצרים, ואמורים לרכוש אותו אנשים שמבינים שירה. אך עצם העובדה שהוא פרי יצירה
משותפת של חבורת יוצרים שהתחברה בפייסבוק. ועצם העובדה שהם לא הוציאו אותו לאור כספר אינטרנטי.
מוכיחה שישנם בעולם החומרי  בו אנו חיים כאלו שעוד מתחברים למילה הכתובה. ולאור זאת התעוררה בי
תקווה שלספר "פסיפס יוצרים" יהיו רוכשים. וכאן אציין שבני התחבר בפייסבוק לעוד קבוצות של יוצרים וזה
חיזק אצלי את המסקנה האישית שלמשוררים הישראלים יש עוד עתיד. כשהחזקתי את הספר "פסיפס יוצרים" לראשונה
אחלתי בליבי ליוצרים בהצלחה. לא רק בגלל שבני הוא אחד מהם.  אלא בעיקר משום שאני בעצמי חויתי את החויה
של החזקת ספר ראשון ביד. ואת כל השלבים שהביאו את יוצריו עד לרגע הזה. שהוא בלי ספק אחד מהרגעים
הגדולים בחייהם. אדם שמבין עניין שעיין בספר אמר לי שהוא רואה שהמדובר בו בחבורה של יוצרים מוכשרים.
וכל אחד ואחד מהם יכול להחשב ליוצר מבטיח. ובאותו רגע ששמעתי את דבריו הרגשתי שבני לא לבד. ושהוא
אחד מחבורה יוצרת שמעוררת עניין.   התבשרתי לאחרונה שהספר
יכלל בין הספרים של הספרייה הלאומית בירושלים.  מהבשורה הזאת הייתי כולי נפעמת. וכשהתאשתתי לעצמי אמרתי.
כן זה היה מעניין לראות איך חבורה כזאת של יוצרים, שנוצרה דרך הפייסבוק הולכת ומתגבשת, ומקום של כבוד בשדה
הספרות והשירה העברית כובשת.
   

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

כרטיסי האשראי ואני / רימונה שיף.

עיון במחברות הישנות עם הכתבות הישנות שלי ב"מעריב". החזיר אותי אחורה לשנת 1977. בשנה הזאת פרסמתי
כתבה היסטורית תחת הכותרת "כרטיסי אשראי ללקוחות הבנק". ובה ספרתי לקוראים שבכרטיסי אשראי שניתנים
לבעלי חשבונות בנקים יכולים הלקוחות לרכוש מוצרים ולקבל שרותי בנקאות. בבתי עסק, תחנות דלק ובתי מלון הקשורים
לבנקים הללו ומכבדים את כרטיסי האשראי. הכרטיסים פוטרים את הלקוח מהצורך לשאת עמו מזומנים, לאסוף קבלות
ועוד. פעם או פעמיים בחודש מקבל הלקוח פרוט הוצאותיו. והוא מסלק בבת אחת את כל הסכום המגיע, היום זה כבר
ידוע לכולם, ובכלל מקומות שקשורים לכרטיסי אשראי לא צריכים כבר להיות קשורים לבנקים מסוימים, הם מכבדים
את כל הכרטיסים של כל הבנקים, וישנם אפילו כאלו שלא לוקחים מזומנים, ולאנשים רבים יש כמה כרטיסי אשראי בתיק.
זה חוסך מהם להוציא כספים מהבנק ולשאת בתיקים מזומנים. היום בלי כרטיסי אשראי החיים קשים. למרות שלשמוש
בהם יש מעלות ויש מגרעות. בין המגרעות ניתן למנות את העובדה שסכום ההוצאות יורד בבת אחת מהחשבון, ולכן
צריך לעשות מראש חשוב באיזה סכום מדובר ובהתאם לזאת לנהל את החשבון במהלך החודש. עד לקבלת המשכורת
והסבב הבא של ההורדות בכרטיסי אשראי. ועוד אציין שהיום עמותות מתקשרות לתורמים פוטנציאלים ומבקשים מהם לתרום להן בכרטיסי אשראי. וישנן חברות שמוכרות מוצרים רק באמצעות כרטיסי אשראי. רק שתקנה. וגם חברות
שמארגנות נופש ואחרות מעדיפות שישלמו להן באמצעות כרטיסי אשראי. הן כולן מוכנות לחלק את הסכומים הנדרשים
בכרטיסים. אבל לא אחת הציבור מוזהר מפני מסירת מספר החשבון של הכרטיס בטלפון. וניצלו על ידי רמאים. לכן יש
לדעתי לבדוק טוב טוב למי משלמים בכרטיס בטלפון. ולא סתם למסור אותו לכל דיכפין. ועוד יש לשים לב לכך שלא אחת חברות ששילמו להן,  למשל, עבור מינוי לעיתון או מינוי לכיופים בקופונים ממשיכים לגבות את החשבון גם לאחר מועד
סיום התשלום.  לעיתים  קרובות, כמי שחוותה  בעצמה את זאת, אני תוהה אם התופעה הזאת הוא תופעה ישר אליו. או
שהיא נהוגה גם במדינות אחרות. עד היום אין לי תשובה. אבל ברור לי שאין לגיטימציה לשום חברה להפר את ההסכם שעשו אתה.
 אפילו אם הוא לא חתום אלא נערך בטלפון. ולגבות בכרטיס סכומים מעבר למועד סיום התשלום. ואני גם לא אתפלא אם אגלה שהתופעה הזאת היא תופעה ישראלית. ראו הוזהרתם!
אבל מאידך אגלה לכם שמאז שאני משתמשת בכרטיסי אשראי אני כמעט שלא משתמשת בצ'קים. ואפילו גיליתי מקומות
שמכבדים כרטיסי אשראי אבל 0 צ'קים. וכך אוכל בהחלט לומר שהכרטיסים האלו עשו מהפך בחיי. מה עוד שהסכום שאני משלמת מורד מהחשבון שלי במועד קבוע בחודש, וכששילמתי בדקה בצ'קים זה ששילמתי אותם הוא גבה אותם מתי שהתחשק לו.
ולכן, בלי כל ספק אני ממליצה למרות הכל ועם הכל להשתמש בכרטיסי אשראי לתשלום הוצאות, באם לא רוצים לשלם אותן במזומנים או שנקלעים למצב של מחסור במזומנים.

יום שישי, 5 באוקטובר 2012

מהפכת המחשבים / רימונה שיף.

בשנת 1981 לקראת עריכתו בארץ של כנס בינלאומי על השמוש במחשבים זעירים פרסמתי כתבה תחת הכותרת
"מכניסים מחשבים לבתי הספר" ובה בישרתי לקוראים שלאור ההתפתחות בטכנולוגיה הלימודית. ובמיוחד
הופעתם של מיקרו מחשבים בעלי כושר רב, משרד החינוך בשנת הלימודים תשנ"ב היא שנת 1981. הכניס מחשבים
לבתי הספר היסודיים והתיכוניים. אמנם כפי שאני זוכרת מחשבים לא נכנסו אז לשמוש המוני בבתי הספר.
ורק בשנים האחרונות אפשר לראות את זאת. והיום ישנם גם בתי ספר שלא משתמשים במחברות וספרים.
ומעדיפים את השמוש במחשבים. אבל כבר אז חשבו על זה, עובדה, המרואיין שלי המהנדס ש"לדינגר אמר
"המחשב אשר אינו מכתיב חומר אלא מציגו על המסך מעלה שאלות, דורש פתרונן, מפעיל את התלמיד
טוב יותר לאין שעור מהשיטה החזותית הנהוגה היום. מנהל דיאלוג בלתי פוסק עמו ומנהל את הזמן ברוח הטובה
ביותר", באותה שנה שנת 1981 פרסמתי כתבה נוספת תחת הכותרת "גובר הבקוש למחשבים" ובה הודעתי ש"בשנת הלימודים הקרובה, שתיפתח למחרת ראש השנה, ילמדו 7,000 סטודנטים במכללות הטכנולוגיות בכל הארץ
לימודי מחשבים. המגמה היא שכל סטודנט במערכת המכללות הטכנולוגיות ילמד מחשבים במשך שלוש שנים
ויהיה מסוגל ליישם את הטכנולוגיות המודרניות בתחום ההתמחות שלו. ועוד אני מעלה בכתבה שלימודי המחשבים
הוכיחו את עצמם בעיקר במכללות בעלות אופי דתי, כגון בית ספר לטכנולוגיה בירושלים. בין הסטודנטים הלומדים
מחשבים מהוות הסטודנטיות אחוז גבוה מאוד. נראה שמקצוע זה  הוא להן גורם מושך, המבטיח  הכנסה יפה
ומעמד חברתי גבוה. בירושלים ישנה אפילו מכללה טכנולוגית לבנות, משום שסטודנטיות רבות בחרו במקצוע",
מבחינתי זוהי כתבה היסטורית שהרי היום ישנן מגמות למחשבים הן בבתי הספר החילוניים והן בבתי הספר הדתיים.
האוניברסיטאות מכשירות סטודנטים להיות מהנדסים למחשבים, במכללות אפשר ללמוד תכנת מחשבים. ועוד
מקצועות הקשורים לעולם הזה. במקומות  רבים מתקיימים קורסים למחשבים למבוגרים. וישנן חברות הייטק
בישראל ובעולם שמעסיקות עובדים רבים בתחום המחשבים. והמזכירות הן כולן צמודות למחשבים.
סטודנטים, עובדים ובוסים הולכים עם מחשבים ניידים. אפשר לראות אותם בבתי קפה, במסעדות ובעוד מקומות.
גם הטלפונים הניידים הם היום ממוחשבים, ואיש מחשבים הפך היום להיות מקצוע. בשנת 1982 פרסמתי כתבה
נוספת בנושא תחת הכותרת "המזכירה והמהפכה האלקטרונית", ובה ספרתי על המהפכה הטכנולוגית ששנתה
את דפוסי עבודתן של מאות מזכירות במשרדים הממשלתיים. המרואיין שלי אביגדור אולשנסקי, שריכז את כל
נושאי המחשבים במשרדי הממשלה אמר בה בין השאר "השידוך בין המזכירות והמחשבים מצליח. באמצעות
המחשוב יכולות היום שתי כתבניות להספיק ולהדפיס חומר שכיום מבצעות עשר כתבניות של מכונת כתיבה רגילה.
הן מחליפות קטע. הן מחליפות אותיות ואינן מבצעות מחיקות. אם הן רוצות להכניס משפט חדש הן נותנות איתות
לתוכנה של המחשב".  אם זאת מזכירות שעברו לעידן המחשבים מספרות, על המערכת האלקטרונית,  שמהירותה
עצומה, ושאין הן סובלות מרעש תקתוק הקלידים, "אם בעבר היה המשרד מקום שבו עובדים זמן נתון, הרי שבמתכונת
החדשה,  המשרד הוא בעצם מסוף שניתן להתקינו בכל מקום ובכל זמן ולהפעיל באמצעותו מאגרי מידע, הבוס במתכונתו
החדשה, נוסע לכל מקום מרוחק בארץ ובחו"ל, כשברשותו יש מסוף קטן המתחבר לטלפון ובאמצעותו הוא מתקשר
למחשב המשרד שלו, סוקר מה הן ההודעות עבורו ואף נותן לצוותו הוראה בהתאם. המזכירה מפעילה באמצעות
מסוף מערכת משרדית כמו הדפסות, מוקד אחרי מידע, ניהול יומן וכדומה, עם הכנסת המקרו מחשבים כמו מקלדת של
חמש אצבעות, השתנה עבודת המזכירה, המנהל רושם במהירות רבה את החומר שהיא מכתיב לה כשהדפיסה על מכונה רגילה, והיא עורכת את החומר במסוף המשרד. זוהי מהפכה בעבודת המשרד, מי שמדפיס חומר הוא המנהל ומי
שעורך את החומר היא המזכירה", תחשבו שמדובר בשנת 1981, ואנחנו היום בשנת 2012 לא יכולים לחיות בלי
המחשבים. אנחנו דולים מידע מהאינטרנט, מנהלים התכתבות עם חברים בארץ ובעולם.  באמצעות הרשת
החברתית הפייסבוק, שולחים במייל חומר לחברים, הודעות כתבות למערכת. ומקבלים באמצעותו הודעות , קבלות,
וחומר מחברים. מצייצים בטייוטר שולחים לייקים לתמונות באינסטגרם, נחשפים לחדשות עדכניות ולרכילות באינטרנט.
מגיבים על חומר שנשלח אלינו, מפרסמים ספרים ממוחשבים. וחוסכים עלויות יקרות של הוצאות לאור, קוראים
עיתונים ממוחשבים, היום העיתונות האלקטרונית בארץ הולכת ותופסת את מקומה של העיתונות המודפסת, תראו מה
קורה ב"מעריב" וב"הארץ". כן, המחשב הפך בימנו לחלק בלתי נפרד מחיינו. והאירוניה הוא שאני השייכת לדור אחר
ומשאירה את השמוש במחשב לדור הצעיר יותר, הייתי זו שבישרה לקוראים ב"מעריב" בשנים 1981 ו-1982 על
כניסתם של המחשבים לתחום החינוך, ולעבודת המשרדית, כשהראתי לבני את הכתבה על המזכירות והמחשבים.
הוא אמר לי שכמי שעובד עכשיו בשנות האלפיים הוא לא יכול לתאר לעצמו איך היו חיים ועובדים ללא עולם ממוחשב.
ואני הבנתי אותו.

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

מעריב ואני / רימונה שיף.

עשרים  שנה כתבתי במעריב. שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה. כתבות בנושאים שונים. במדורים שונים. התחלתי כסטודנטית  באוניברסיטת תל-אביב. ב"קמפוס" התפרסמה אז כתבה אחת שלי לחודש. על דמות מעניינת באוניברסיטה.
משם עברתי ל"סגנון" שהיה אז דף בעיתון.  העיתון היה אז קטן ולא היו לו מגזינים כמו היום. בהמשך הייתי כתבת בענייני
חינוך. בענייני צרכנות. בעניינים מוניציפאלים ובנושאים הקשורים לתרבות. כשהחלו לצוץ המגזינים, פרסמתי כתבות ב"סגנון". ב"גבר לעניין" ו"בקריאת ביניים המגזין לצעירים". ומאוחר יותר ב"כאן השרון" ו"מעריב תל-אביב". מי זוכר שהיו קיימים כאלו מגזינים? "סגנון" עדיין קיים.  אך במתכונת שונה. כידוע לי הייתי השניה בארץ שפרסמה כתבה על דודו טופז ובכלל, באתי לראיין את אביו אליהו גולדנברג והוא אמר לי שיש לו בן סטודנט ששואף להיות שחקן. ראיינתי את שרת התרבות והספורט היום לימור לבנת כשהיתה סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב. וכך גם את השחקנית ענת עצמון שגם כן היתה
סטודנטית. אמנים, אנשי חינוך ואחרים. והיו לי גם כתבות שהפכו להיסטוריות. כמו למשל,  על כניסת כרטיסי האשראי לשימוש במדינה. באותן שנים. כמובן הפך מעריב לביתי השני. ואם אציין שכבתו של משה מייזלס מראשוני מעריב גדלתי
על ברכי העיתון הזה מאז שאני זוכרת את עצמי. ולימים גידלתי על ברכיו גם שלושה בנים. אני זוכרת שבשבתות לאחר ארוחה משפחתית. היינו נוסעים לעיתון. אם להביא למערכת כתבה ואם לראות מה הניחו בתא שלי. חומר לכתיבה או מטלות
לכתבות מהעורכים. התחלתי כפרילנסית והייתי מרוצה. אחר כך באה תקופה שהרווחתי אפילו יותר מבעלי. והוא אמר לאנשים  בגאווה "תראו מה העיתונות עושה". בני הבכור נימרוד כיכב באחת הכתבות שכתבתי שנקראה "תינוק יקר".
ובכלל כשהוא היה קטנטן הלכתי איתו יום אחד לבנק. וכשעמדנו בתור אחזתי עיתון "מעריב" והוא קרא לעברי והפתיע את כל הנוכחים שם באומרו "אמא תביאי לי עיתון קרטה קרטה". הוא התכוון לעיתון עם קרטר שהיה אז נשיא ארה"ב היום אני מנויה על מעריב. במשפחתי אנחנו לא יכולים להתחיל את היום מבלי שהעיתון הזה יהיה מונח על השולחן. אני מודה שאני חסידה של המילה המודפסת. ורואה את עצמי כמי ששייכת לדור שלא כל כך מחובר עם המחשב. את זה אני משאירה לדור
הצעיר יותר. ככזאת וכמי שעברה כברת דרך מחייה בעשייה העיתונאית במעריב כואב לי הלב ומאוד עצוב לי על מה שקורה היום,  ליבי ליבי עם העובדים של מעריב שנאבקים נגד פיטורים. ולמען שיקבלו את הפיצויים וכספי הפנסיה המגיעים להם.
הרי הם, השקיעו מעצמם שעות על גבי שעות כדי לכתוב כתבות מהימנות ומעניינות. ולא פעם גם נטלו על עצמם סיכונים. אני למשל, כשהייתי כתבת צעירה הסתובבתי לשם כתיבת כתבה בשעות הקטנות של הלילה בצפון תל-אביב, כשהיה חשש שמסתובב ממש שם אנס מבוקש.
את מעריב עזבתי לאחר עשרים שנה, בתקופה שבה היתה עזיבה גדולה, כולם לא פרגנו לכולם,  עורכים כתבים. ככה לפחות הרגשתי, והעובדה שדור שלם פנה את מקומו לור אחר. דור שלא ידע את יוסף. אם העובדים שעבדו קבלו את מה שמגיע להם אני לא יודעת. כי זה היה ערב מלחמת המפרץ. ואנשים פחדו מטילים עיראקים.  והסתגרו בבתים. מי העז אז לחשוב לצאת להפגנות ברחובות. גם כשהסתיימה המלחמה כולם שמרו בנושא על דממה. היום מהתקופה שלי אין ב"מעריב" כתבים. היו כתבים שעברו לעיתון המתחרה "ידיעות אחרונות"ואחד במעריב שרד.  לפני שנים צטטה כתבה שלי בעקבות התאבדותה של שחקנית ידועה. שהופיעה בסרטים.
 שמחתי למצוא כתבת צעירה ורצינית שנעזרה בארכיון ומצאה חומר שנכתב בעבר על אותה שחקנית. והצטערתי מאוד על לכתה של השחקנית הזאת בטרם עת. לנוכח כל מה שמתרחש היום במעריב. אני מסכימה עם יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. שאמרה בראיון בערוץ השני בטלוויזיה שהתופעה הזאת של עיתונים שהולכים ונסגרים אינה טובה לדמוקרטיה.
ושבמדינה צריכים להיות מספר עיתונים. לאחרונה התפרסם שהשופטת ורדה אלשיך קבעה שיש אינטרס ציבורי להציל את מעריב ועובדיו. ושבית המשפט נתן צו להקפאת הליכים במעריב ומינה נאמנים למען הצלת העיתון והעובדים, אני רואה בזאת הישג לאלו שנלחמו שם כדי שלא יגדע מטה לחמם, וכדי שיקבלו אם יפוטרו, את כספי הפיצויים והפנסיה המגיעים להם, וצדקו אלו שאמרו שהעיתון הזה הוא תקשורתי ומשמעותי. והלוואי שבמאמצים משותפים של ההנהלה והעובדים הוא לא יסגר בסופו של דבר.
  

יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

הייתי בובה / רימונה שיף.


הייתי בובה בסטודיו של ריבי

לא הרחק מכאן

בגבעתיים  ברחוב המעין.

היו לי בו הרבה חברות

בובות קטנות, בובות גדולות

שמנות, רזות

הריוניות וכאלו שנראות ממש כמו דוגמניות.

ריבי יצרה אותי ואת השאר מעיסת ניר

ביד אמן מכשר.

דאגה שאראה יפה

ממש שאפה

עם תווי פנים עדינים

המקרינים שמחת חיים

שער שחור, עיניים כחולות

וריסים ארוכים.

גם עצבה לי שמלה צבעונית ופרחונית

ועצבה לי שרשרת ורודה

שאראה בכלל כאילו

יצאתי מג'ורנאל.

הסתדרתי יפה עם כל הבובות החברות

לא קנאתי באלו שנראו ממש כמו דוגמניות

וגם התחשבתי בהיריוניות.

לסטודיו היו מגיעות מידי פעם נשים

שאף פעם לא הזעיפו פנים

הן הביטו בנו הבובות

במבטים בוחנים

וקבעו נחרצות "הן יפות".

יום אחד באה לסטודיו אישה

הצביעה עלי באצבעה ואת ריבי שאלה

"את לא עייפה

לעשות שעות על גבי שעות בובות?".

"לא לא' ריבי ענתה לה

לעשות בובות תמיד יש לי כוח.

הן בעבורי ממש עיסוי למוח".

אחר הוסיפה האישה ושאלה

"כמה הבובה הזאת עולה?"

ריבי נקבה בסכום מסויים

האישה  שלפה ארנק קטן מאי שם

שלמה את מה ששלמה

ואותי לקחה איתה.

עכשיו, אני נמצאת בדירה חדשה

ממש לא רחוק מכאן.

ומתגעגעת לחברותי הבובות

שנשארו בגבעתיים ברחוב המעין

ואני מקווה שחברותי תגענה לדירה

תענקנה לה תמורה

יופי וצבע בקבע

ולדייריה שמחה והצלחה.

תמיד אזכור במקום  אליו הגעתי

מאיפה באתי.

ולכשנהינה מפוזרות בדירות רבות

אעשה הכל

ככלות הכל

למען שנמצא שעת כושר

לסטודיו של ריבי לחזור

ונעשה בו פגישת מחזור

אנחנו הבובות שמביאות אור.                    

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

זכרונות מבית הספר / רימונה שיף.

כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי בסוף שנות החמישים ושנות השישים הלכנו לבית הספר
עם ילקוט מעור חום ועליו מנעול, על השכם העמסנו שקית אוכל רקומה ובה מפית
וכריך עטוף בנייר פרגמנט, ובתיק ההתעמלות שהתווסף לכל. לקחנו פעמים בשבוע
מכנסיים כחולים קצרים לבנים היו אלו מכנסיים רגילים ולבנות צמודים בגומי מלמעלה ולמטה
דבר ששיווה להן מראה מעוגל. בכיתה המורה כתבה  בגיר על הלוח את החומר הנלמד
וגם את המשימות ושעורי הבית, והתלמידים בכיתות הנמוכות רשמו  את הכל בחצי מחברת,  מאוחר יותר בכיתות הגבוהות קבלנו מחברות שלמות, כלן עם כריכות חומות. היומנים שבהם רשמנו את שעורי הבית שלנו נראו ממש כמו המחברות. על
העפרונות העטים וצבעי הפסטל שמרנו בקלמרים עשויים מעץ. מאוחר יותר נכנסו לשימוש
הקלמרים דמויי  הנרתיקים,  כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, נדרשנו בכיתות הנמוכות
לכתוב  בכתיבת תמה. ובשעורי הספרות והאנגלית המורים דרשו מאיתנו ללמוד בעל פה יצירות
שלמות ובתנ"ך קטעים  מפרקים נבחרים, כמו שירת דבורה ואחרים, כשילדי היו קטנים התלוננתי
בפני אשת חינוך ותיקה שהם כותבים בשגיאות. היא אמרה לי שזה נובע בגלל שהשתנו הזמנים
ופשוט כשהתלמידים נדרשו פעם ללמוד בעל פה חלק מחומר הלימודים הם ראו לנגד עינהם
כיצד הם כתובים והפנימו את זה. וזה מנע מהם לכתוב בשגיאות, ואלו היום כשהורידו מתוכנית
הלימודים את השנון בעל פה. התלמידים כותבים כמו שבא להם. פעם כשהייתי תלמידה בבית הספר
היסודי, האחיות עשו חיסונים, הן הגיעו לכיתות מידי פעם עם שני קסמים ובדקו על הראשים שלנו
אם יש לנו כינים, וכן, משקל וגובה, ובכיתות הגבוהות  הן הרצו בפני התלמידים על התפתחות מינית
של הבנים והבנות. באותן שנים שמש בית הספר החזיק בידו פעמון. וכשהגיעה ההפסקה הוא
השמיע את צלצולו. וכולם יצאו מהכיתות את הראש לנקות. כשהייתי תלמידה בכיתות הנמוכות של
בית הספר היסודי למדתי במשמרת שניה, אני זוכרת איך הייתי הולכת עם אמי ברחובות ורואה איך
התלמידים הגדולים הולכים לבית הספר בבקרים. ומחכה בסבלנות שתגיע השנה המיועדת שגם אני
אוכל ללכת כמותם ללימודים. בבית הספר היסודי של פעם היתה גם ספריה שבה התלמידים החליפו
ספרים בחינם. ונדרשנו להכין יומן קריאה ולדווח על הרשמים שלנו מקריאת ספרים. החינוך באותן
שנים היה באמת חינוך חינם. ולא רק ראשי תיבות של "חה.תה".  אנחנו קבלנו את ספרי הלימוד.
המחברות העטים והעפרונות בחינם. ולא היו מהדורות של ספרי לימוד שיצאו כל שנה לאור.
כשאני הייתי תלמידה הן בבית הספר היסודי והן בתיכון רכשנו כבוד למורים ולמנהלים, ואף אחד
לא העז להתחצף אליהם או להמרות את פיהם. ועל רכוש בית הספר שמרנו, ונדרשנו במועד
מסויים לשייף את השולחנות   בנייר זכוכית. כדי שהם יהיו יפים ונוחים לתלמידים שבאים
אחרינו ללמוד בכיתה. היום כשאני קוראת לא פעם כתבות בעיתונים על גילויי אלימות של
תלמידים כלפי מורים. והשחתת רכוש של בית הספר. אני אומרת לעצמי בצער רב "תראי איך
השתנו הזמנים. ולא לטובה".

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

על הטרדות מיניות / רימונה שיף.

רק לפני מספר עשורים התנגן לרדיו שיר שנקרא "דינה ברזילי", שיר שדיבר על חיילים שמתעסקים
בתיקי שורות. ומסתכלים בשקיקה על תיקה של חיילת בשם "דינה ברזילי", בשיר נחשפו הנתונים האישיים
שלה, בהם כאלו שהתעסקו במראה הפיסי שלה.  "היקף החזה הוא תשעים ושליש... צבע עיניים כחול, צבע
שיער ערמוני.  הגובה מאה ושישים מטר, משקל חמישים ושמונה קילוגרם". באותן שנים התנגנו להם ברדיו
גם שירים כמו "האם אמרו לך פעם". או "למה את מתכוונת כשאת אומרת לא". שגם בהם אפשר למצוא
כרמיזות סקסיסטיות. והקצינים בצבא באותן שנים הרשו לעצמם לשלוח בחופשיות ידיים לעבר חיילות.
ולהן היה אסור להתלונן. גם אני הייתי בשנות השישים קורבן לקצין שכזה. במסגרת שירותי הצבאי
נסעתי איתו במכונית לבסיס אי שם בארץ. לפתע הוא סטה מהדרך והחל לשלוח ידיים ולגפף אותי. הבנתי
שאני בצרה. באותם ימים היה לי חבר עורך דין. ואיימתי עליו שאפנה אליו ואתלונן בפניו על מה שהוא עושה לי.
אותו קצין כנראה פחד מזה שיכול להיות לו עסק עם עורך דין, והפסיק.  למותר לציין שנסענו ליעד שלנו
כאילו דבר לא קרה ביננו. וחזרנו משם לבסיס  בלי לאמר מילה על מה שקרה. שמחתי שאותו קצין קיבל רגליים
קרות. וכמובן שלא יכולתי להתלונן,  כי באותה תקופה הכל התנהל לטובת הגברים.  ואני מתארת לעצמי שהמצב
לא היה שונה עם בוסים במשרדים ופקידות חינניות.  הגברים גם תלו במשרדיהם או בחדריהם
תמונות של נשים  ערומות וסקסיות. ופנטזו עליהן. ואיש לא העז לאמר להם שאלו תמונות תואבה. לאחרונה
בסדרה המצליחה ילדי ראש הממשלה, ענתה בתו של ראש הממשלה לעיתונאית ששואלת אותה "מתי גבר נראה לך סקסי?" במשפט "כשהוא לובש מדי צה"ל". אני לא מתפלאה על כך.  כי מאז ומתמיד חיילים שדרו סקס, והיו בצבא
בנות שעשו הכל כדי לפתות אותם להתחיל איתם.  והם הסכימו ברצון להענות לחיילות שבקשו לשמש אוביקט
ליצירים הגבריים. היום גברים בכלל, קצינים בצבא ובוסים בפרט לא יכולים להרשות לעצמם לשלוח ידיים על
נשים. כי הם חוששים שהן תתלוננה במשטרה על הטרדה מינית. היום גם נשיקה מצד גבר לאישה יכולה
להחשב להטרדה מינית. ראה פרשת חיים רמון. עם זאת ישנם גם היום גברים שלא יכולים להשתלט על היצרים
שלהם,  ולא אחת נחשפות בתקשורת פרשיות של הטרדות מיניות מצד נושאי תפקידים ציבוריים, ונבחרי ציבור.
ביניהן כמובן פרשת הנשיא לשעבר משה קצב.  גברים היום חייבים לכבוש את יצריהם כשהם יוצאים למסע
של כבוש נשים. ולהשתמש בדרכים אחרות יותר עדינות, היום יותר מבעבר הנשים המרגישות שנפלו קורבן
להטרדה מינית יכולות לפנות בתלונה נגד הגברים המטרידנים. למשטרה, או למרכזים שהקמו למענן. במבט
לאחור אני חושבת שהמצב כיום הוא יותר טוב מאשר היה בעבר.  הנשים מרגישות את עצמן יותר בטוחות
במחציתם של גברים, ועם זאת המצב הזה מאפשר לנשים שמרגישות  את עצמן פגועות, בגלל שפוטרו  מהעבודה
או מסיבות אחרות להעליל על גברים עלילות שווא, וכבר היו מקרים שהסתיימו במאסרם של אותם גברים.
שהתבררו מאוחר יותר במאסרי שווא. הגברים של היום צריכים להיות יותר זהירים, הם צריכים לחשוב פעמיים
לפני כשהם מחלקים מחמאות לנשים או רוצים לנשק אישה שאותה הם מעריכים ומוקירים. ולהמנע מלשלוח
על גופה ידיים. היום גבר שרוצה להכיר אישה ולגרום לה לתת בו אמון צריך  להשקיע מחשבה. ולעשות את זה
בשלבים ובעדינות. כמו כן עליו להמנע משתית אלכוהול.  כי זה מביא להתנהגות לא רצויה כמו למשל, להציק ולהטריד
אישה ולשלוח ידיים על אבריה המוצנעים. ובמקרים קיצוניים לאונס. ראה הפרשה  עם מאבטח הרמטכ"ל.
היום בעידן הטלוויזיה והמחשבים חשופים לסקס כבר בגיל צעיר בעוד שבעבר ההורים לא דברו על הנושא
עם הילדים. אני שמעתי לראשונה מחברה איך מביאים ילדים לעולם. הבנות של היום הן יותר משוחררות
ומשדרות לא אחת בלבושן החושפני מיניות. והבנים משתדלים לעמוד בפיתוי אך לא תמיד הם מצליחים. כמובן,
שכשישנה הבנה והסכמה הבנות לא מתלוננות על תגובתם. ואם לא היא בהחלט יכולה להתפרש כהטרדה מינית.
יש לנו נוער מצויין אך לא פעם הוא חסר עניין. ועורך מסיבות רווית באלכוהול. או הולך לשתות במועדונים.
והתוצאות כמו שכבר הזכרתי הן לעיתים קרובות קשות. וזה נושא שדורש פתרון הן במסגרת המשפחתית
והן במסגרת הבית ספרית.  היום בכירי ציבור ומפורסמים אחרים כבר לא יכולים להתפאר במסעות
הכבושים שלהם. אני מרוצה שהתהפכו היוצרות. כי אנו הנשים בשום פנים ואופן לא צריכות להיות קורבנות
של גברים חרמנים.      

יום רביעי, 15 באוגוסט 2012

להיות בלונדיניות/ רימונה שיף.

פעם אמרתי לחברה שישנם אנשים החושבים שבלונדיניות הן מטומטמות.
והיא נעלבה. אותה חברה היא בלונדינית אמיתית, ומן הסתם חשבה שגם אני
חושבת ככה, ומתכוונת אליה, אבל למעשה זה בכלל לא נכון לגבי. להיפך,
תמיד נמשכתי לגברים בלונדינים. ובהתאם בחרתי בן זוג לחיים. ואני מבינה מאוד
נשים שחרחרות, ברונטיות או אדמוניות שמבהירות את שערן והפכות לבלונדיות,
עם זאת נתקלתי לא אחת בנשים שמחצית משער ראשן הוא בלונד ומחצית
שער ראשן הוא צבע אחר, מבחינתי הן נראות ממש לא מטופחות, ומגלות ברבים
שהן בכלל לא בלונדיניות, לאחרונה הקדישו את הירחון "את" לבלונד. וזה גם לא
הפתיע אותי.  לבלונד יש מקום של כבוד בהיסטוריה של כוכבות הקולנוע
בעולם, שחקניות רבות ומפורסמות בתולדות הקולנוע. היו בלונדיניות, ג'ין הרלו,
ג'ין מנספילד, מרלין מונרו, קים נובק. ואחרות. בריג'יט ברדו סמל הסקס של
המאה העשרים היתה בלונדינית, וגם טויגי אייקון האופנה של אותה תקופה
היתה בלונדינית. השחקנית האמריקאית גרייס קלי שיחקה אותה בגדול.
היא כיכבה בסרטים החשובים של היצ'קוק. שאהב לתת תפקידים לשחקניות
בלונדיניות, ובמערבון המפורסם 'בצהרי היום' עם גרי קופר. זכתה באוסקר.
הכירה את רנייה נסיך מונקו, נישאה לו והפכה לנסיכה נערצת ואהובה, מותה
הטראגי בתאונת דרכים העניק סיום עצוב לסיפור שלה. שהוא בהחלט סיפור
מהאגדות, השחקניות הבלונדיניות  נחשבו לחושניות וזוהרות, וגברים רבים
פינטזו עליהן. השחקניות האלו לא עברו פוטושופ והתפרסמו בשער מגזינים
ובמגזינים עצמם כמות שהן בחיים. ונראו ממש מושלמות. היום דוגמניות ושחקניות
עוברות ריטושים, שהם עבודת מחשב.  ומתפרסמות על שערי מגזינים ובמגזינים
עצמם שלא כמו שהן נראות במציאות, אני מאמינה שבר רפאלי הדוגמנית הישראלית
הבינלאומית היא יפיפיה אמיתית, אבל ברוח התקופה הזאת גם התמונות שלה
עוברות פוטושופ, ולא אחת מהוות נושא לדיון אם היא באמת נראית כזאת יפה,
בכתבה קארין דונסקי, דוגמנית ישראלית בלונדינית, שהתפרסמה בירחון "את" היא
מספרת בין השאר, שמסקירת מחקרים שונים עולים כמה ממצאים מעניינים, "עוללים
נוטים למהר להישיב מבט ולתקשר בשפת התינוקות עם נשים בעלות עור ושער בהירים,
בסקר שנערך בקרב גברים ובו נבדק מיהן הכוכבות היותר יפות בעיניהם, רובם
הצביעו על נשים כהות שער דווקא. דוגמת אליזבת טיילור המנוחה ואנג'לינה ג'ולי
תיבדל לחיים ארוכים. אך למרות הצהרותיהם, במציאות בנות זוגן של אותם גברים
הן בלונדיניות" ברור שהמדובר כאן בעניין של טעם. וממה שנוכחתי לדעת הרבה
פעמים זוהי בחירה של ניגודים, והרבה גברים כהים בוחרים להנשא לנשים בלונדיניות,
הנה למשל, הסטייליסטית סנדרה ריגלר שהיא בלונדינית אמיתית, ובעלה השף שגב
משה, ריימונד צ'נדלר כתב פעם "יש בלונדיניות ויש בלונדיניות", ואני מסכימה
שישנן בלונדיניות חכמות יותר וישנן חכמות פחות. זה הטבע האנושי ולא הצבע.
שהרי הצבע לא משנה בכלל את האשיות אלא רק תורם למראה החיצוני. וכשהגוף
בריא גם הנפש בריאה. כן, אפילו אם את הופכת לבלונדינית מהממת את נשארת את
כמו שאת.

יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

אולימפיאדת הכמעט./ רימונה שיף.


לאחרונה קראתי במוסף של מעריב שיצא לאור לרגל האולימפיאדה
שיש משהו סימלי עבור הספורט הישראלי במשחקים אולימפיים שמתקיימים בשנה שמסתיימת בספרה 2. השנה ימלאו 20 שנה למדליה הראשונה. 40 שנה לרצח הי"א במינכן. ו-60 שנה להשתתפות הישראלית הראשונה במשחקים האולימפיים בהלסינקי,
והשנה ימלאו 80 שנה לרעיון הציוני לשלוח משלחת של ספורטאים עבריים למשחקים האולימפיים, וכשנתייחס לאולימפיאדת לונדון 2012 מה נאמר עליה? לדעתי אפשר בהחלט לאמר שזוהי אולימפיאדת הכמעט. כי במספר ענפי ספורט בהם התחרו הספורטאים שלנו הם נצבו במרחק מה מהסיכוי לקבל מדליה. התקדמו שלב ולא עלו לשלב הבא. נחלו והנחילו לנו אכזבה. אבל עם זאת יצגו אותנו בכבוד. ואני מתכוונת לג'ודוקא  טומי ארשינסקי שניצח את היריב הראשון שלו. ולאחר מכן התמודד עם יריב שחזק ממנו והפסיד לו. לאנדי רם ויוני ארליך שניצחו את רוג'ר פדרר והשותף שלו, מהטניסאים הטובים בעולם,  וגרמו לסנסציה ספורטיבית, אך למחרת הפסידו לאחים בריין שנחשבים לטובים בעולם, השחיין יעקב טומרקין שהעפיל לגמר, תפש את המקום השביעי לבסוף היה לשחיין הישראלי הטוב ביותר מבחינת הישגים אולימפיים. לאלכס שטילוב המתעמל שהיה תקווה גדולה לקבלת מדליה. אך הגיע למקום השישי
המכובד. גם התקווה הגדולה שלנו למדליה אולימפית בשייט לי קורזיץ לא צלחה. היא תפשה את המקום השני בשיוטים שלפני שיוט המדליות, ובשייט הסופי הגיעה למקום התשיעי ולשישי הכללי, ולא נמנתה על הזוכות. עם זאת למרות ההפסד לי שהיא אלופת העולם ברציפות בשנתיים האחרונות, סגנית אלופת אירופה והיתה לאלופת העולם גם לפני מספר שנים, זכתה בארץ להערכה על אומץ ליבה והישגה, ובהחלט מגיע לה. והיו באולימפיאדה הזאת גם אכזבות קשות למשלחת הישראלית. הג'ודוקא אריק זאבי שהיווה גם הוא תקווה גדולה, לאחר שנים עשר שנות קריירה מפוארת ומדליה אולימפית אחת. הפסיד ליריב גרמני כבר בשניות הראשונות. ושחר צוברי בשייט  שזכה במדליה  ארד באולימפיאדה הקודמת בבייג'ין.
ואף נשא את הדגל, באולימפיאדה הזאת, במצעד המשלחות. היה רחוק בשיוטים מהישגיו הקודמים. והאצן דונלד סנפורד,  טען שנעליו נגנבו ונזקק טרם הריצה במוקדמות 400 מטר לקבלת נעליים חלופיות, ולבסוף עשה תוצאות מאכזבות. אני סבורה שהספורטאים שלנו יכלו להגיע ליותר, אבל לצערי לא משקיעים בהם כמו בארצות אחרות. וכפי ששמעתי וקראתי לעסקנים הישראלים יותר אכפת   מעצמם, מאשר שהספורטאים יגיעו להישגים נאים באולימפיאדות.
 בפרט ובכלל. וחבל. והספורטאים נאלצים לחפש ספונסרים. הנה מאחורי אריק זאבי עמדה בשנים עשר שנות קריירה המפוארת שלו חברת ביטוח מגדל. והיום לנוכח אולימפיאדת הכמעט
אפשר להזכר בימים אחרים. ימים שבהם העניקו לנו הספורטאים שלנו מדליות אולימפיות. למשל, השייט גל פרידמן הישראלי האולימפי המעוטר בכל הזמנים, והראשון שזכה בזהב, ועד כה היחידי. ביעל ארד שהיתה לספורטאית הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באולימפיאדה, היא זכתה במדליה כסף על מזרון הג'ודו. והעניקה בזאת דוגמא אישית לכל הילדות הצעירות ששאפו להיות אלופות בישראל. אורן סמדג'ה שהיה לספורטאי הישראלי השני שזכה במדליה אולימפית. הוא זכה במדליה ארד.   
והביא להצטרפות של ילדים רבים לענף הג'ודו.  עד היום, לפי ראות עיני, ברוב האולימפיאדות נחלנו אכזבות והזכיות במדליות היו בבחינת הבלחות. כמו הזכיה של הקיק מיכאל קלגנוב באולימפיאדת סידני, שבא לאחר הישגים מאכזבים מצד הספורטאים הישראלים. וכאן יש לציין, שאנחנו עדיין מתגאים בהישגים הספורטיבים של האצנית אסתר רוט שחמורוב, שהיתה התקווה הגדולה שלנו למשחקי מינכן 1972, אך לאחר מתקפת הטרור על הספורטאים הישראלים בכפר האולימפי. היא העניקה לנו גאווה לאומית כעבור ארבע שנים באולימפיאדת מונטריאול בקנדה. כשהיתה לספורטאית הישראלית הראשונה שהגיע לגמר אולימפי. לאור העובדה שאולימפיאדת לונדון, אותה אני מכנה אולימפיאדת הכמעט. לא הניבה מדליות, אני רואה באולימפיאדה הזאת תמרור ואזהרה לכל האולימפיאדות שבדרך. לכך שהעסקנים צריכים לראות את הנולד ולא לסמוך רק על המזל. 

יום ראשון, 29 ביולי 2012

אפליה בתעסוקת נשים / רימונה שיף.

נשים שמגעיות לגיל ארבעים ומחפשות עבודה חשות באפליה, מקומות עבודה
מעדיפים להעסיק צעירים, זוהי עובדה. היחס המפלה הזה לא מצדק בכלל
ולגבי נשים בפרט. ואני אפילו מתפלאת על כך שהמעסיקים מעדיפים להעסיק
צעירות על פני נשים מבוגרות יותר, שהרי נשים צעירות הן בדרך כלל
אמהות לילדים. וקורה שהילדים חולים והן צריכות לקחת אותם לרופאים, או
להישאר אתם  בבית ולהעדר מהעבודה. בעוד שלנשים היותר מבוגרות ישנם
ילדים גדולים שהם בעצמם אפילו הורים. ואין להן שום סיבה מוצדקת שבעולם
להעדר מהעבודה בגלל ילדים. מה גם שנשים צעירות עשויות לצאת לירח דבש
לאחר נשואים. ולהעדר מהעבודה מסיבות משמחות. לאחרונה היתה בתוכנית
לילה בטלוויזיה כתבה על מחקר שמצא שנשים שעבדו עד ללידה ילדו ילדים
שהם פחות בריאים מילדים שנולדו לאמהות שנחו לפני הלידה. ואני חושבת
שאם נשים ישראליות תיקחנה את הממצא הזה לתשומת ליבן. ותדאגנה לעצמן
לפני שתלדנה ילדים. הן תגרומנה למעסיקים שלהן כאב ראש לא קטן.
בחיפושים אחרי מחליפות, ואלו העסקת עובדות יותר מבוגרות תמנענה מהם את
זאת.  הנשים היותר מבוגרות סובלות מהאפליה על רקע הגיל כתוצאה מכך
שתוחלת החיים עולה, והן היום : יותר מבעבר, מרגישות את עצמן כשירות לעבודה,
גם לאחר שעברו את גיל הארבעים,  הן רוצות ממש לתרום מעצמן, אבל מקומות
העבודה דוחים אותן, לאחרונה הסתבר לי שאפליה  על רקע גיל אף שהיא אסורה על
על פי תיק הזדמנויות בעבודה היא האפליה הרווחת  ביותר בשוק העבודה בישראל,
ואני שואלת למה הרשויות שממונות על שוק העבודה. ישנם כאלו שרוצים לשלם
גרושים לצעירים. ודוחים קבלת כוח עבודה מנוסה. מניסיוני האישי זה קיים בעולם
העיתונות הישראלי. הנתונים מראים שמעט מאוד נשים מגיעות בגילאים מבוגרים
לעמדות בכירות, ואם לקחת את העובדה שבמהלך שלושים וחמש השנים האחרונות
ישנה עליה עקבית במספר הנשים שרכשו השכלה גבוהה. או שלמדו לימודי תעודה.
אני מתארת לעצמי  שישנם אחוזים גבוהים של נשים שיכלו לתרום למדינה ולחבריה,
אך נאלצו עקב האפליה המצוינת לעיל לשבת בבתיהן, ולחוש את עצמן מתוסכלות ולא
מנוצלות וחבל. אני חושבת שזה חיוני מאוד לשנות בקשר לעבודת נשים בגילאים
מבוגרים את המדניות,  לאור החוק להזדמנות בעבודה. ואני מייחלת ליום בו תקום
מישהי עם מודעות חברתית ומגדרית ותרים בנושא זה  את הכפפה.


יום שני, 16 ביולי 2012

תקרת הזכוכית המנופצת. / רימונה שיף.

לאחרונה התפרסמה כתבה במגזין אטלנטיק בארה"ב ששאלה למה לנשים לא
יכול להיות הכל. וקבעה שאי אפשר להיות גם וגם, גם אם שמעורבת
בחינוך ילדיה.  וגם אשת קריירה שחורצת גורלות, את הכתבה כתבה אן מארי
סלוטר שויתרה על משרת בכירה בשלטון אובמה, כדי להיות קרובה לבנה שהפסיק
לדבר איתה כתוצאה מהקריירה שעשתה. הכתבה הזכירה לי אם צעירה שהכרתי.
היא עבדה מבוקר ועד השעות המאוחרות של הלילה ביחסי ציבור, בשעות הבוקר
ועד שעות הערב ישבה במשרד. לאחר מכן הלכה לאירועים או לישיבות, וכששבה
לביתה שלושת ילדיה הקטנים ישנו כבר שנת ישרים במטתם. היא  נתנה להם
נשיקה ובכך סיימה את תפקידה האמהי. את חינוך ילדיה הפקידה בידי מטפלת ולא
היתה  מעורבת בכל מה שקורה בחייהם. מכיוון שבעלה הוא איש עסקים הנוסע
לעיתים תכופות לחו"ל, הילדים פתחו כל מיני סממנים של חפוש אחר תשומת לב,
כמו התפרצויות בכי. או התקפות זעם. כשהמצב היה כבר בלתי נסבל המליצה לה
אחת המורות ללכת ליעוץ פסיכולוגי, התוצאה היתה שאותה אם הפסיקה לעבוד
והתמסרה לילדיה. היום כפי שהיא מדווחת הם יותר רגועים. והיא מרגישה שהיא
תורמת להם מעצמה ומרוצה. ועל חזרה לעבודה היא בכלל לא חושבת. בזמנו
בעבודתי העיתונאית ב"מעריב" הכרתי זמרת אופרה שהרבתה לנסוע להופעות בחו"ל.
כששאלתי אותה  איך היא מסתדרת כאם לשתי בנות קטנות, היא הסבירה לי שכשהיא
נמצאת בארץ יש לה שעות איכות קבועות עם הבנות. שבהן היא משחקת איתן,
מבלה איתן, ועוזרת להן בשעורים,  כשהפכתי לאם אמצתי את זה, והקפדתי
שבכל יום בשעות אחר הצהריים אקבל את ילדי מהגן. ומאוחר יותר מבית הספר.
ובשעות האלו אכלנו ביחד ארוחה חמה. שחקנו, צפינו בטלוויזיה. וכשהיה צורך
גם עזרתי להם בשעורים. העורכים ב"מעריב" ידעו שבשעות  האלו אני בבית והתקשרו
אלי עם שאלות והטלת משימות. בשעות מאוחרות יותר הילדים נשארו עם
בייביסיטר או עם בעלי. באותה תקופה הכרתי גבר שהפך לעקר בית ולאבא
במשרה מלאה, והכל כדי שרעיתו הציירת תוכל לפתח קריירה בינלאומית
ולצייר בראש שקט. גם היום אם אפגוש גבר כזה אוריד בפניו את הכובע, אבל
אם תשאלו אותי אם הייתי רוצה שיהיה לי בעל כזה, אגיד שלא. כי לפי דעתי
מטלות הבית והחינוך הילדים צריכים להתחלק שווה בשווה בין שני בני הזוג,
וכל אחד מהם צריך לבצע את המטלות לפי סדר היום שלו הקשור בעבודה שלו
מחוץ לבית.  כאן אציין שמקומות העבודה לא בנויים לנשים שהן אמהות, הן
צריכות לעבוד גם כשלילדים שלהן ישנן חופשות. אם הן מורות או גננות כמובן
שזה לא חל עליהן, ישנן מקומות עבודה שבהן הנשים צריכות לשבת בישיבות
עד שעות הלילה המאוחרות, שהן צריכות להעדר מהבית  כל היום.
 נתקלתי כבר באמהות כאלו שנותנות לילדיהן הוראות בטלפון, או שהילדים
מתקשרים אליהן אם כל מיני בעיות ומקבלים מהן תשובות טלפוניות. ואיך אפשר
להיות אמא בשלט רחוק? מטבע הדברים ישנן אמהות שסובלות מכך שהן לא
מעורבות בחינוך ילדיהן, נתקלתי באמהות כאלו שקונות מתנות יקרות לילדים.
וחושבות שהחומר הכל פותר. ולא נותנות את דעתן על כך. שהילדים שלהן סובלים
מחסך.  של חום אם. אמהות מתסכלות אחרות כפי שנוכחתי לדעת הולכות לפסיכולוג,
ושופכות בפניו את כל אשר על ליבן, חלקן מבינות עד כמה הן יכולות להיות אמהות,
ומעדיפות להיות יותר  זמן במחיצת ילדיהן ולמזער נזקים. וחלקן לא מוכנות לוותר
על הקריירה שלהן, ולשאת בתוצאות 'יהיה מה שיהיה'. הכרתי נשים שהקריירה
שלהן גרמה לפירוק הקן המשפחתי שלהן, שהרי לא כל גבר מוכן לבוא לבית ריק
לאחר יום עבודה. לא לקבל נשיקה מהרעיה, וארוחה חמה. וגברים אחרים פשוט
לא אוהבים שהנשים שלהן תעפלנה עליהם עם הקריירה שלהן. ופירוק תא משפחתי
פוגע לא אחת בחוסנם הנפשי של הילדים. הורים שעובדים כל היום לא מעורבים
בחינוך הילדים שלהם, ומטבע הדברים גם לא מציבים להם גבולות, הילדים גדלים
ללא ערכים והתוצאות החברתיות הן הרסניות, האלימות בקרב הצעירים גוברת
ההתמכרות לאלכוהול הוא כבר מגיל צעיר, לאחרונה התפרסם שאפילו ילדים
בני אחד עשרה  מתמכרים לטיפה המרה, ועוד התפרסם לאחרונה שאנחנו כמדינה
נמצאים במקום הראשון, באשר לילדים שיושבים ארבע שעות ויותר ליד המחשב.
ובהקשר לכך הפסיכולוגים הישראלים אמרו שהמחשב תופס אצל אותם ילדים
את זמן האיכות שיכלו לבלות עם הוריהם. והצביעו על תוצאות הרסניות עתידיות.
האבסורד הוא שמעודדים את בני הזוג הצעירים לעשות מה שיותר ילדים וגם לצאת לעבודה.
ובכלל, כדי לקיים משפחה עם ילדים קטנים צריך עקב יוקר המחיה ששני
בני הזוג יעבדו. ועל כל מה שעשוי לעבוד על אותם ילדים ולהשפיע עליהם בהמשך
דרכם לא חושבים.

   

יום ראשון, 8 ביולי 2012

מתגייסים לצה"ל / רימונה שיף.

כולם הם אזרחי מדינת ישראל. אין עוררין. ואם אומרים שיש במדינה גיוס
חובה אז כל האזרחים צריכים לשאת בנטל. חילוניים, דתיים, חרדים וערבים.
נכון, שחייל שמשרת בקיריה למשל, בחדר ממוזג נחשב לג'ובניק לא נושא
בנטל של חייל קרבי. שמשרת בגולני. עובר אמונים לא קלים, חשוף לתקריות
עם מחבלים, ומסכן את חייו. אבל בואו נהיה מציאותיים. לא כולם מסוגלים להיות קרביים,
ישנם כאלו שיש להם בעיות בריאותיות רציניות. לחלקם מתאים להיות ג'ובניקים
ולחלקם לא. ולכן, אם מחליטים על שוויון בנטל אפשר לשלב אותם בשירות
האזרחי. וכן גם את החרדים. הם יכולים לעשות שירות למדינה בבית חולים,
בפנימיות, ובמוסדות אחרים, ולתרום לה לא פחות מאלו שמשרתים ממש בצבא.
אני לא מאמינה שלחצים וסנקציות  יכולים להביא לגיוס חרדים.
החרדים הם אוכלוסיה הכי עניה בארץ, הם חיים על תרומות, עד כמה שידוע לי
בני ברק הוא העיר הכי עניה בארץ, ולהטיל עליהם בקנסות זה לא במקום.
להפך, אפשר לתגמל אותם וככה למשוך אותם לשורות הצבא, לאחרונה שמעתי
שמאתיים חרדים התגייסו לצה"ל. זו התחלה טובה. אבל ברור לי שאם רוצים שהם
יתגיסו בהמוניהם יש להתחשב בהם. לשלב אותם ביחידות שיש בהן מסורת ואווירה
דתית. צריך להיות ראליים וזהירים ולא לפעול לאור משאלות לב. ועניין נוסף,
החרדים טוענים שתורתם אומנותם, ושבזכות זה שהם לומדים תורה עם ישראל
ניצל. אבל למעשה בתנ"ך אנו קוראים על "ספרא וסייפא". הנה דויד מלך ישראל
היה מצביא פעיל, ולכן אני לא רואה שום סיבה לכך שהחרדים לא יאמצו את
הדגם של "לומד וגם לוחם", או אם נדייק יותר, את הדגם של "גם לומד וגם תורם",
והכוונה לתורם למדינה. אם במערכת הצבאית ואם במערכת האזרחית.  לדעתי
לגייס את החרדים לצבא בגיל 28, שהעלתה ש"ס זה מאוחר מידי. ואולם חרדים
שמתגייסים בגיל 22-21 הם נשואים בחלקם. ויש כאלו שיש להם אפילו שני
ילדים. ולכן, הם יקבלו תגמול כספי גבוה מזה שיקבלו החילונים בני גילם, שהם
לא נשואים. ככה נוצר תגמול כספי לא שוויוני בקרב המתגייסים לצבא. אני
חושבת שכדי שלא תהיה הפליה בנושא הזה, בין חילונים לחרדים, צריך לקבוע
שכר בגובה סכום ההולם את כל המשרתים בצבא. אפשר ליצור סולם שכר
לאלו שבמסגרת האזרחית, לג'ובניקים, לקרביים ולאנשי הקבע. ואפשר אפילו
לדרג את השכר לפי דרגות צבאיות. אבל אין לקשור אותו בכלל למצב המשפחתי.
כנהוג במקומות העבודה. שהעובד מקבל בהם שכר מסויים בהתאם לתפקיד שהוא
ממלא. עוד אציין שצריך להסתכל על החלוקה בנטל גם מההבט המגדרי.
ולתת לנשים וגברים את אותה תקופת שרות בצבא ולתגמל אותם בשוויוניות מלאה.
ואני שמחתי להיווכח לדעת שסגנית השר גילה גמליאל הרימה בנושא הזה את
הכפפה. אם ננצל את ההזדמנות ההיסטורית, נקדם את השוויון בנטל ונגייס גם
ערבים לצבא, השירות הצבאי לא יהפוך לסמל של פילוג בעם אלא יגרום לאיחוד
העם. והמשרתים בסדיר ובמילואים כבר לא יחשבו לפריירים. כמו כן, תופעת
ההשתמטות של הבנות שמצהירות שהן דתיות והולכות לים תהפך לנחלת ההיסטוריה.
וגם לא נשמע יותר על סלבריטאים שלא תרמו את חלקם לביטחון המדינה. בכלל,
היווצרותם של סדקים במערכת הצבאית עלולים לפגוע בביטחון המדינה, והצבא שלנו
שנחשב לצבא הטוב בעולם עשוי בגללם להפוך לצבא שלא יוכל להתמודד אפילו
מול אוייב מצומצם. עם מורל ירוד של משרתים אי אפשר להגיע לתוצאות טובות
בשדה הקרב. ועוד, השרות הצבאי כנטל שמוטל על מעטים שאינם זוכים לקבל
גמול הולם. יפגע בלגיטימציה של צה"ל, ומאידך, השוויון בנטל יביא לשורותיו,
באמת את מיטב הבנים, אפילו מקרב החרדים. ואני מקווה שלא ירחק היום וצה"ל
יתנהל לשביעות רצון הציבור בישראל.

יום שבת, 23 ביוני 2012

תופעת "האח הגדול. / רימונה שיף.

לאור פרשת "האח הגדול" והכדורים הפסיכיאטרים שאינה  יורדת
מהכותרות מזה מספר חודשים, מצאתי את עצמי מהרהרת בתוכנית
הריאליטי הזאת. נזכרתי שיצא לי לפגוש בשנים האחרונות מספר
משתתפים באירועים שמארגנים יחצנים. ומטבע הדברים מזמינים אליהם
גם סלבריטאים, יצא לי להבחין שהמדובר באנשים המבקשים להתפרסם
ולעמוד באורות הזרקורים. ראיתי במו עיני כיצד אנשים שהוזמנו לאותם
אירועים מתרגשים לפגוש אותם פנים אל פנים, והם מצידם מתחככים בהנאה
עם המפורסמים ומתכסים באבק כוכבים. ובעיניהם ניכר שהם מרוצים מההתרגשות
שגרמו לאנשים המוזמנים. אי לכך אני מזדהה עם מה שאמר הפסיכיאטר ד"ר
אילן רבינוביץ' בכתבה שהתפרסמה איתו לאחרונה במוסף "7 ימים" של ידיעות
אחרונות. שהמדובר באנשים שחולמים על פרסום לשם פרסום, בכתבה הזאת
הוא אמר בין השאר שחלקם הם בעלי סף גירוי נמוך ונוטים לתפרצויות , בעלי
סבולת נמוכה לחרדה, זקוקים לחידושים ולגירויים אינסופיים ומתמידים, נמצאים
בקונפליקט בחיים ומקווים שהתוכנית תפתור להם אותו. אני נוטה להאמין שאכן
הדברים לגביהם נכונים. שהרי איך אפשר להסביר את המריבות שפורצות לא
אחת בין המשתתפים במהלך התוכנית. ואת גילוי הזעם והנטיות להתקפי בכי
של חלק מהמשתתפים. אני מתארת לעצמי שבמבחן המציאות, ומאחר שמדובר
בבני אדם, לא כל המשתתפים הסגורים בבית מספר חודשים לא עומדים בלחצים.
וכשהם יוצאים לחיים האמיתיים אצל חלקם חלומם להתפרסם תתנפץ לרסיסים,
בעוד שאצל אחרים,  המצב שונה. והם זוכים להנחות תוכנית טלוויזיה משלהם.
והופכים להיות מפורסמים,  במיוחד אלו שהגיעו למקומות הראשונים. אני בהחלט
חושבת שאצל אלו שלא זכו ולא התפרסמו צצות ועולות שאלות כמו למה אני לא
והם כן. חלקם מתוסכלים ונקלעים לקונפליקטים, ואפילו זקוקים לסיוע מצד
פסיכולוג או פסיכיאטר, לדעתי, זה יכול לקרות ואולי גם קרה לאלו מהם שנגעו
שעה קלה בלבד, בתהילה. באשר לפרשת הכדורים הפסיכיאטרים שעוררו שישה
משתתפים  מהעונה השניה, לא אביע את דעתי האישית במסגרת הזאת, כי הפרשה
כבר הגיעה לערכאות משפטיות. אך אביא עוד מספר עובדות. הצופים שיושבים
בניחותא על הכסא בסלון ביתם, המחפשים הזדמנויות למציצנות ולחטטנות
מצד אחד ואקשן מצד שני, מוצאים בתוכנית הריאליטי הזאת את מבוקשם.
אני לא מתפלאת על כך שיש לה מכורים, ושהזכינית שמחפשת רייטינג מקבלת
אותו בשעור גבוה למדי. אני מסכימה עם הנאמר בכתבה עם דר' אילן רבינוביץ',
שאנחנו הפכנו שכבה שלמה של צעירים ומבוגרים לגליאטורים במשחק אכזר
ויקר. ככול שהם מדממים יותר, אנחנו מרוצים יותר. ושטוהר הנשק הוא אחד
מסמליה של מדינת ישראל והגיע הרגע לקדש את טוהר התקשורת. אך אני
שואלת, איך אפשר לעשות את זאת ולזכות גם ברייטינג, כן, הוא בהחלט
הביא לזכינית חומר למחשבה, וימים יגידו איך היא פתרה את הסוגיה, אם בכלל.
שהרי איך אפשר שתוכנית ריאליטי שכזאת תהיה מענינת בלי דרמות. 

יום שני, 11 ביוני 2012

ספר הפולקלור התימני / רימונה שיף.

לאחרונה רכשתי את ספרה של צביה בר אברבנאל "נשים פורצות דרך, הפולקלור
התימני בראיה תקשורתית". עד מהרה נוכחתי לדעת שהספר מהווה מאין
אנציקלופדיה מקיפה, על תרבות תימן בכל הזמנים, ומשקף את הפולקלור
התימני כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת.
הספר, כפי שמצאתי אותו, עשוי בהחלט למשוך את הקורא לקרוא אותו
מתחילתו ועד סופו. בהיותו ספר אלבומי מהודר המגולל את סיפורן של
שלוש נשים מבנות תימן שפרצו מסגרות ללא מורא מתוך שליחות תרבותית
ואמונה שלמה בצדקת הדרך. וגם בגבר יחיד ומיוחד, אביה של המחברת
צדוק עוקרבי עליו השלום, איש תורה שנפטר בגיל 82. אשר כפי שהיא
כותבת עליו ב"פתח דבר" הוא עודד אותה ותמך בה לאור כל הדרך. היה
לי מעניין לגלות שבנוסף, הספר מתאר את המכשולים המערכתיים שהעמידה
התקשורת בפני הנשים פורצות הדרך, שבהן הוא עוסק והיצירתיות שבהן
הן השתמשו כדי להתגבר עליהם, על ידי הקמת מסגרות תרבותיות 
חלופיות שאינן תלויות בתקשורת. 
במבוא שנקרא "הפולקלור התימני בראייה תקשורתית" כותב פרופ' נח 
הלפרין יור' איגוד התקשורת והעיתונות  "צביה בר נטלה על עצמה משימה
יחודית ורצינית על מנת לשמר את התרבות התימנית על כל מרכיביה, הספר
מהווה ערך סגולי רב לשוחרי תרבות תימן בכל הזמנים. כמי שנמנית עם 
מיסדות תיאטרון המחול "ענבל" ולהקות שבאו אחריה, מגישה לנו צביה 
פסיפס אמנותי מרחק היסטורי ועכשוי. הספר מגולל בפנינו תקופות 
"בתרבות התימנית, מעלה את התרבות הזאת בריש גלי ושומר על מורשתה
מאז ועד היום, בספר ופרשת בפנינו גלריה איכותית על כל רבדיה ועוצמתה, 
הספר מהווה נדבך חשוב וחיוני לסטודנטים, למורים, בנושא אמנות ופולקלור
ואנשי תקשורת ולמובילי דעת קהל". אני מסכימה איתו וחושבת שהספר גם 
מתאים להיסטוריונים ואנשי חינוך. ולמי שרוצה לדעת מיהי המחברת צביה בר. 
בספר מובא סיפורה האישי, גם באמצעות כתבות שנכתבו עליה לאורך השנים. 
כך אנו למדים עליה שהיא ילידת העיר ראדה בתימן, בנעוריה בארץ היתה 
רועת צאן, ובבגרותה הצטרפה ללהקת המחול היצוגי "ענבל". הופיעה על 
הבמות הבינלאומיות הגדולות והמפוארות ביותר, הופיעה כשחקנית בקולנוע
ובסדרות טלוויזיה. ובכל אמצעי התקשורת האפשריים, ולצידם של מיטב האמנים
הקריירה הבינלאומית שלה כללה הופעות עם אנדי ויליאמס, סמי דיוויס ג'וניור
וקבלת פרסים בינלאומים. בארץ קבלה ב-1992 את יקיר העיר חולון. 
ומ-2004 ואילך משמשת מנהלת אמנותית של הלהקה היצוגית "כנפי יונה" של
העיר אשקלון. בשנת 2010 קבלה מטעם אוניברסיטת "יורק" את אות האקדמיה
על עבודת המחקר שערכה בנושא "פולקלור מול תקשורת" בספרה היא כותבת
ב"פתח דבר" ששתי נשים היוו לה מקור השראה. 
הראשונה אמה אשר נפטרה בגיל 87, שמה בישראל היה שולמית. ושמה 
המקורי בתימן היה קלמן המילה סלמ שפירושה שלום. "מאמי למדתי את רזי
המלאכית באמנות רב תחומית. דוגמת שירה, זמרה, היצירה והחופש הרוחני".
האישה השניה שהיוותה לה מקור השראה ושעליה מסופר הרבה בספר, היא
שרה לוי תנאי שנפטרה בגיל 95. מורתה הדגולה מיסדת תאטרון "ענבל" אשר זכתה 
 בפרס ישראל במחול בשנת 1973 ובעלת עטורים ופרסים רבים אחרים, ב"פתח דבר"
היא מעידה עליה שהיא שמשה השראה   לקריירה האמנותית שלה מיום שהחליטה
להצטרף ל"ענבל" ועד הזמן הנוכחי בו היא מישמת עם להקות מחול אתניות את שפת
 המחול "הענבלית" שהיא יצרה.  

יום ראשון, 3 ביוני 2012

זכרונות מטורקיה / רימונה שיף.

כשקראתי ששליט טורקיה ארדואן דרש להעמיד לדין את בכירי הצבא 
הישראלים לשעבר על מה שקרה במשט המרמרה. חזרתי במנהרת 
הזמן אחורה בעשר שנים, לטיול שעשיתי עם בעלי באנטליה שבטורקיה.
ושבמהלכו פגשתי רק טורקים נחמדים. מוכרים שהפוליטיקה לא מענינת
אותם בכלל, אלא רק הפרנסה שהם צריכים להביא לבני משפחתם, בגלל
התיירים הישראלים הרבים שהגיעו אליהם באותה תקופה הם ידעו מספר
מילים בעברית. והציעו להם באותן  מילים את הסחורה שלהם, וכשנתקלו 
בסרוב הם ממש התחננו שיקנו אותה מידיהם. ואפילו היו מוכנים להוריד 
את המחיר הראשוני, העיקר שהסחורה שלהם תמכר. יש שהצליחו להשיג
את מבוקשם. לאחר מסע שכנועים שלם. ויש שהיו מאוכזבים שלא השיגו את 
מבוקשם. וניסו את מזלם אצל קבוצות נוספות של תיירים ישראלים, אבל 
כולם עשו הכל כדי להראות ישרים, הגונים ומסבירי פנים לתיירים.
באחד הימים גילינו ליד המלון שלנו מוזיאון. בוקר אחד החלטנו לבקר בו.
וכשהגענו הבחנו שהוא סגור, כשנוכחו אנשי המוזיאון לדעת שאנחנו מאוד
רוצים לבקר בו, הם לא רצו שנצא משם מאוכזבים, והעדיפו לפתוח את
שעריו בשעות הבוקר המוקדמות, אנחנו אמרנו לעצמנו שהם עושים את
זאת במיוחד בשבילנו, ומאוד התרגשנו מהחוויה, כמובן, שהיינו היחידים
שהלכו בבוקרו של אותו היום במסדרונות המוזיאון, הרגשנו כמלכים ונהננו.
וכשחזרנו למלון עם רשמים קבענו שלא בכל יום פוגשים אנשים אכפתיים
לתיירים כמו אותם אנשי מוזיאון טורקים. ביום אחד כשעשינו טיול מאורגן 
לכפר דייגים סמוך רדף אחרינו, מוכר תה והציע לנו את הסחורה שלו, סרבנו,
שהרי, לא חסר לנו תה בישראל. בטעמים שונים. אבל הוא בשלו רדף אחרינו.
דחף לנו לפנים את חבילות התה שלו. והתחנן שנקנה אותן ממנו. ואפילו היה
מוכן להוריד את המחיר לשביעות רצוננו. הוא כל כך נידנד לנו עד שבשלב מסויים
נכנענו וקנינו מספר חבילות של תה תפוחים ממנו. כשחזרנו הביתה לישראל לא
התחרטנו. התה היה כל כך טעים שחשבנו לעצמנו שחבל שלא קנינו ממנו עוד
חבילות. ועד היום אנחנו מחפשים כזה תה טעים ברשתות השיווק שלנו. ולא מוצאים.
בטיול שלנו באנטליה למדנו לדעת שאם הטורקים לא אוהבים אותנו זה לא בגלל 
מניעים פוליטים. אלא   בגלל אותם ישראלים  שגונבים מאפרות, מגבות, ושאר
 מזכרות מבתי המלון, או שוברים דברים של בית המלון שייכים, 
 או בגלל שהם צועקים, מתחצפים לאלו שלהם מעירים, אבל בסך 
 הכל האזרחים הטורקים הפשוטים כן אוהבים את התיירים הישראלים. ואני מאמינה
שגם היום לכשיפגשו בתיירים ישראלים הם יתיחסו אליהם יפה, ולא יעשו איתם 
 חשבונות, כי את הפוליטיקה הם משאירים לפוליטיקאים. ועוד אני מאמינה שהיום
 המוכרים הטורקים שואלים את עצמם לאן נעלמו התיירים הישראלים, ומתגעגעים
 לימים שהם היו מגיעים אליהם בהמוניהם, לסחבקיות שלהם. למיקוח על המחיר איתם.
 ולצחוקים שלהם. ואם זה היה תלוי בהם הם היו קוראים לסובלנות בין העמים.    

יום רביעי, 23 במאי 2012

עם הספר. / רימונה שיף.

כשהייתי ילדה כמעט כל הילדים היו רשומים לספריה ומחליפים בספריה
השכונתית ספרים. ובבתי הספר המורים היו מבקשים מהם לכתוב יומני
קריאה ולדווח בהם על מה שהם קראו. כמו כן, מבוגרים רבים היו רשומים
לספריות השכונתיות ובצד קריאת העיתונים היו קוראים ספרים. אומרים שהיום
האינטרנט, הסלולרי והטלוויזיה השתלטו על חייהם. והם הפכו למקום הבילוי 
וההעשרה שלהם ולא הספר. 
האמנם? לאחרונה התפרסם, לקראת שבוע הספר ב"מעריב", כי עמכא
ישראל רכש בשנה שעברה יותר מ-15 מיליון ספרים, ואני חושבת שזה בזכות אלו
שלא מוותרים ועושים הכל כדי שהקריאה בספרים תשאר חוויה תרבותית יחודית,
ולא נחלתם של מעטים שוחרי המילה הכתובה. הם עורכים בחנויות הספרים 
ובספריות העירוניות  מפגשים עם סופרים ללא תשלום. ומאפשרים בזאת לרבים 
לעשות הכרות בלתי אמצעית עם סופרים, ולשמוע מהם את הסיפור האישי 
שמאחורי כתיבת הספר שלהם. מעבר לזאת ישנן חנויות ספרים שהקימו בשטחן.
בית קפה ועל ידי כך הן מושכות אליהן אנשים. הבאים לשתות לבד או עם חברים
קפה ומעיינים בהזדמנות זאת גם בספרים.  שמוצעים בהן למכירה. ואפילו קונים.
ואציין גם את העובדה שמזה שנים מקיימות הספריות העירוניות שעת קריאה
עם מספרי סיפורים לילדים הקטנים ובכך עושים להם הכרות עם ספרים, מנסיוני 
בני הבכור שנחשף בשנותיו הראשונות לספרים עדיין קורא. ולא פעם גם מנצל
את המבצעים של חנויות הספרים. אז היתה חברה שעשתה לאנשים מינוי על 
ספרים, ואפשרה לרכוש ספרים במחירים מוזלים לבני כל הגילאים. אלינו היה 
מגיע על כל רכישה שכזאת, אדם חביב שבני קרא לו "דוד הספרים". לא מכבר 
התפרסם ב"מעריב" סקר שערכה רשת סטימצקי באמצעות מכון מידע שיווקי 
סי.י.אי  לפיו עולה כי הישראלי הממוצע קורא בממוצע "יותר משלושה ספרים
ברבעון, היינו, כ-13 ספרים בשנה. בעלי השכלה על תיכונית ותושבי אזורי 
 ירושלים קוראים יותר, ל- 60% מהישראלים אין העדפה לספרית מקור או 
  לספרית מתורגמת. 24% מעדיפים ספרות מקור. ו-16% מעדיפים ספרות 
 מתורגמת, ספרות מקור מועדפת יותר בקרב צעירים, נשים, בעלי השכלה 
 תיכונית ותושבי אזור ירושלים. עוד עולה מהסקר כי הגורם המהותי לקריאת 
  ספרים אצל 67% מהאוכלוסיה הוא העניין שיוצר הנקרא על כריכת הספר, 
  וזאת אם לא בחרו בספר מסוים טרם ההגעה שלו לחנויות הספרים, גורמים 
אחרים לקריאה הן המלצות של חברים (50%), ביקורת באינטרנט, או בטלוויזיה
  (40%) והעדפת המחבר (32%), חשיבות האריזה, כלומר עיצוב הכריכה, 6.5%
 סיפרו כי הם קונים ספרים במתנה, דבר שבולט יותר בקרב נשים ובני 30 פלוס
 תושבי אזור ירושלים ותושבי הצפון. לדעתי ישנם עוד גורמים שתורמים לכך שעדיין
 רוכשים כאן ספרים, וזה שמלבד המפגשים עם סופרים, שאותם כבר ציינתי, עורכות
 רשתות הספרים מבצעים לרכישת ספרים. כמו שלושה במאה. וגורמות לעמכא ישראל
 לפתוח את התיק ולרכוש ספרים. מה גם שלקראת שבוע הספר, שנערך מידי שנה
  ברחבי הארץ עורכת חנויות הספרים מבצעים ומעודד את ההמונים לרכוש ספרים.
  ובשבוע הספר לצד ירידי המכירה מתקיימים במקומות שונים שעות סיפור. והצגות 
 המבוססות על ספרים, כן גם, סופרים באים וחותמים על ספריהם  ומשוחחים עם
 אלו שאליהם ניגשים.  לדעתי למהפכה בתחום הקריאה תורמים גם העיתונים
 שמוכרים למינויים שלהם בהנחה משמעותית כל חודש ספרים נבחרים, ומגדיל
  לעשות אחד השבועונים שבכל גיליון שלו מציג לקוראים שאלה, ואלו שעונים 
  עליה נכון זוכים לקבל ספר שיצא לאור. פעם ספר מקור ופעם ספר מתורגם. 
  והכי חשוב לדעתי היא העובדה שהיום הספרות העירוניות גובות רק דמי ערבון
  מאלו שאליהן נרשמים וכבר לא גובות תשלום חודשי מהקוראים שלהן, ככה שהיום כל 
  אחד ואחד יכל להרשם לספריות העירונית בעיר מגוריו ולהנות מהקריאה בספרים,
  שמחתי לשמוע שלרגל שבוע הספר הקרוב משיקה רשת "צומת ספרים" בשתוף פעולה 
  ראשון מסוגו עם רשת "איקאה" פרוייקט בשם "פסטיבל על המדף". שבמסגרתו 
 יתקיימו עשרות אירועים ספרותיים לילדים ולמבוגרים, בסניפי "איקאה" בנתניה ובראשון לציון.
 דבר שעשוי לדעתי להשפיע, גם כן, על תרבות הקריאה, ומי יתן ותרבנה עוד פעילויות
 לעדוד הקריאה בספרים.         


      

יום ראשון, 6 במאי 2012

האלימות הולמת. / רימונה שיף.

      מידי פעם אני מאזינה לחדשות בטרנזיסטור שלי או בטלוויזיה, או פותחת
     את העיתון ונעשה לי שחור בעיניים. זאת  כשאני נתקלת בדיווחים. על 
     תקריות אלימות. שמסתימות בדקירות, פציעות ואפילו ברצח. זה קורה 
     לא רק בגלל מריבות טפשיות בין צעירים. אלא גם כתוצאה מכך שצעירים
    נטפלים לאנשים כך סתם. או מגיבים באלימות כלפי אלו שמעירים להם,
    או לגבי אלו שמסרבים למלא את מבוקשם  כמו מתן סיגריה. אני מתחלחלת 
    כל פעם מחדש, אם בשנים שבהם היתה המדינה צעירה יותר היינו אור 
    לגויים, היום כשהמדינה מתבגרת הפכנו להיות ככל הגויים, רק להתבונן 
    ברשימת הנרצחים בשנה האחרונה ולהיווכח לדעת שהיום אין שום מקום
     בטוח במדינה שלנו.  השבוע הראשון של חודש מאי 2012, היה שבוע 
    אלים במיוחד. שבוע שבו ירד אדם צעיר להעיר בבאר-שבע לחבורת 
    צעירים שהם עושים רעש ומפריעים לבתו הקטנה להרדם. ובקש מהם
    שיהיו יותר בשקט, ושילם על כך בחייו, שבוע שהסתיים ברשימה של 
       נרצחים ופצועים כתוצאה מקטטות. חיסול חשבונות ועוד. וביום הראשון
     של השבוע שבא אחריו התבשרנו על רצח נוסף של נער ברחובות. 
    ואני שידעתי ימים אחרים בארץ הזאת, ימים שבהם כל רצח הרעיד בה
    את אמות הסיפים, מתחלחלת לנוכח הפיכתם של הרציחות לתופעה 
    יומיות ואפילו המונית. ואומרת לעצמי מי צריך אויבים אם אלו האזרחים
   שלנו. פעם אמרנו שיקאגו, ניו-יורק. כשדברנו על אלימות שמשתוללת ברחובות,
   והנה היום אצלנו המצב הוא ממש כמו ששרר שם. (ראו את הסרט סיפור הפרברים),
       היום מהלכים ברחובות ישראל קבוצות של צעירים משועממים. מסוממים או שתויים. 
       שמדברים אחד אל השני בשפה בוטה. ואם זר נקרה בדרכם שאינו מוצא חן
       בעיניהם. מסיבה מסויימת, הם גומרים אותו. כן, ממש גומרים אותו, באחת 
       הכתבות שהתפרסמו לאחרונה ב"מעריב" סופר על קבוצה של צעירים שאמצה 
        לעצמה מנהג לעבור דלת דלת בשכונה ולנסות לפתוח אותה בכוח. ולהפחיד את
        הדיירים ואני שואלת את עצמי לאן הגענו. ממה שנוכחתי לדעת היום התופעה
        הזאת של  חבורות צעירים אלימים לא רק  מאפיינת את השכבות החלשות, את אלו שמרגישים
       את עצמם מקופחים. אלא גם את השכבות המבוססות יותר. "הילדים מבית טוב",
       לדעתי, זה נובע משום שההורים של היום עובדים מבוקר ועד לילה, והמשכילים
       שבהם הם אנשי קריירה, וגם אלו וגם אלו מפקידים את החינוך של ילדיהם בידי 
       בייביסטרים ומטפלות, ולא מקנים להם ערכים וסמכות הורית. נתקלתי גם בהורים
       בעלי אמצעים, שקונים כל הזמן לילדים שלהם מתנות. הם לא מבינים שהחומריות
       אינה פותרת חסך הורי, ועוד היום המורים בבית הספר מתקשים להטיל סמכות
       חינוכית על התלמידים. כי אם רק יענישו אותם יופיעו ההורים ויכעסו עליהם, 
       כשבקרתי בתיכון בשכונה יוקרתית אחת סיפרו לי שהמורים בו צריכים להתיחס
       בכסיות משי לתלמידים כי אם לא מגיעים אליהם ההורים ומאימים עליהם שיקחו
        עורך דין ויתבעו אותם. לאור כל זאת אני לא מתפלאת שהיום ישנם לא אחת 
        מקרים של אלימות בין תלמידים, או של תלמידים כלפי מורים.  ואני מתגעגעת 
       לימים שבהם הייתי תלמידה, ימים שבהם המורים הענישו את התלמידים בלי כל
       חשש. ולתלמידים היה כבוד כלפי המנהל. סגן המנהל והמורים. ורק כשאלו עברו
       במסדרון הם לחשו אחד לשני בהערכה "תראו תראו מי בא". היום הצעירים חשופים
       גם לסרטים אלימים שמוקרנים בטלוויזיה. ומכיוון שלא מקנים להם ערכים הם רואים 
        בהם תמונה של מציאות שצריכה להיות. ומה עוד שבפיצוציות מוכרים להם אלכוהול 
       באיין מפריע. ונגיע לקלות הבלתי נסבלת של הרציחות ברחובות. היום המערכת 
       השפוטית, כפי שאני קוראת בעיתונות, נותנת  לא אחת עונשים קלים לעבריינים, או 
       עושה איתם עסקאות טעון שמקלות על מצבם. וזה גורם לדעתי לעבריינים לא להרתע
       מלבצע את מעשיהם. לאחרונה קראתי שעל רצח קיבלו נערים 45 חודשי מאסר בלבד
       והזדעזעתי. המשטרה ממה שאני קוראת בעיתונות לא נמצאת תמיד בתמונה. הנה
       במקרה הרצח בבאר שבע סיפרו השכנים וגם האלמנה, שהם התקשרו למשטרה
       והתלוננו על הצעירים שמפרים את השקט. ואף נידת לא נראתה באזור.  המשטרה טענה
       שהיא כן שלחה נידת אבל השוטרים לא ראו כלום ונסעו משם, אני מאמינה שהצעירים
       ברחו לכשהבחינו בה וחזרו מאוחר יותר. וסבורה  שהמשטרה צריכה לעשות 
        בקבי פטרולים במקומות שנחשבים כמיועדים לפורענות. נכון שאומרים שחסר
       כוח אדם. אבל מדובר כאן בחיי אדם. וצריך כפי שאני מבינה. לעשות סדר עדיפיות 
       או לפחות להתקין מצלמות. ובכך למנוע רצח כמו   בבאר שבע, שהיה בבחינת
       רצח וברח. ממש כמו תאונות הפגע וברח. שהפכו גם הן מהסיבות שמניתי לתופעה
       שבשגרה. שמחתי לשמוע ששר החינוך גדעון סער הגה רעיון, שמורים יסתובבו 
        בתורנות במקומות המיועדים לפורענות, אני אומרת שזהו רעיון מצויין, אבל אסור
       לשכוח שאנחנו נמצאים בתקופת בחירות, ובגלל שיקולים קואלציונים הוא עשוי
    ש שלא לכהן  בקדנציה נוספת. ומי אומר שמי שיבוא יגשים את התוכנית שלו. 
       אני חושבת שעלינו להשקיע יותר בדור הבא, למצוא פתרונות יצירתיים, ולעשות[
       משהו כדי שתושבי המדינה יוכלו להסתובב בביטחון ברחובות.
   
    


       
    

יום שני, 30 באפריל 2012

בשני עולמות / רימונה שיף.

        כשאני פוגשת אנשים שמספרים שהם חיים בשני עולמות אני ממש מעריצה
       אותם. על כך שהם מצליחים לעשות את זאת. אחת כזאת היא מירי טולדו.
       שחקנית שהכרתי לפני מספר שנים. מירי סיפרה לי שמגיל צעיר היא ידעה 
        שהיא רוצה להיות שחקנית. בגיל 14 למדה משחק אצל סופי מוסקוביץ 
        באוניברסיטת בן גוריון בנגב ולימים לקחה גם קורסים אצל ניסן נתיב. 
        בגיל 17 שיחקה בסרט "מרים" על נערה שהתדרדרה לסמים. ובהתבגרה
        שיחקה במספר סרטים נוספים "עדות מאונס" ו"ניסים" שהוא סרט שנעשה
       לטלוויזיה האמריקאית. כן גם שיחקה בסרט "רומן זעיר". בגיל 19 התחתנה,
       ב-1984 הצטרפה לתאטרון הלאומי "הבימה" והשתתפה במחזה "אהבתי 
      הראשונה של המורה לטבע" בבימויו של יורם פורת. ב-1998 העלתה מחזה
     מקורי "כמוני וכמוך" על אסירים במסגרת תאטרון ניצן בירושלים. ואז הגיעה 
     למסקנה שהיא מאוד אוהבת כשחקנית להתעסק עם החומרים הקשים. באודה
      פורשת בפני את הביוגרפיה שלה   היא הפתיעה אותי ואמרה "אני עובדת בקופת 
       חולים כל יום ארבע שעות, אני נהנית מהעבודה הזאת. כי אני אוהבת לעבוד עם אנשים,
       אני תמיד חייתי בשני עולמות, כך שהעבודה הסדירה בקופת חולים היא מובנת מאליה.
        והתאטרון הוא בבחינתי הגשמת חלום. לא אחת מגיעים להצגה שלי חברים מהעבודה
        רופאים, אחיות, ואחרים. בתחילה מאוד מוזר להם לראות אותי על הבמה בתור 
       שחקנית. אחר כך הם מתרגלים". כששמעתי את זאת שאלתי אותה איך היא 
       מסתדרת עם מטלות הבית והעבודות שלה. וגם על זה היה לה מה לאמר. 
       "הבית נמצא אצלי במקום הראשון. הילדים חשובים לי מאוד. אני מוכנה לעשות
       למענם פשרות עם עצמי, הם שותפים לעשייה שלי. מביעים את דעתם ומפרגנים.
       אנחנו יושבים הרבה ביחד ומדברים על נושאים שונים. אני אוהבת לאפות ולבשל. 
       כשהילדים היו קטנים חיכיתי להם תמיד בבית עם ארוחה חמה. כשהם חזרו מהגן
       או מבית הספר היה להם תמיד מה לאכול ואני הייתי תמיד מעורבת במה שקורה 
        להם. ובכלל, כשהם היו קטנים ההורים שלי עזרו לי הרבה איתם". אחר כך 
        מירי גילתה לי שהיום היא קוצרת את הפירות. הבן שלה מושון  הוא מתופף.
        "הוא צעיר רגיש מאוד. אמן בנפשו, הוא היה מתופף בתזמורת גלי צה"ל, וצפוי
        לו עוד עתיד". העידה עליו. אך מניסיון הודתה שכאם  היא היתה מאחלת לילדים
        שלה חיים יותר שקטים. ואני הבנתי אותה.  

יום רביעי, 25 באפריל 2012

ישראל לאן? / רימונה שיף.

    אירוע התפרעות תלמידי התיכון בהצגה "גטו" בתיאטרון הקאמרי
    בתל-אביב נגע לליבי. אני לא חושבת שזה קרה כתוצאה מהכבוש
    כמו שגרס דר' דגני מנהל גמנסיה הרצליה, אלא בגלל חוסר הקנית 
    ערכים מצד המורים וההורים, וכתוצאה מחוסר התרבות ששורר היום
    במדינה, כדי לראות איך מתנהגים תלמידי תיכון בעת נסיעה באוטובוס,איך
    הם מדברים אחד לשני, ואיך הם עונים בחצפנות למבוגר שמעיר להם. 
     לדעתי לסכסוך הערבי ישראלי אין שום קשר לדפוסי ההתנהגות שלהם, 
     ואני בהחלט לא נמנית על אלו שמצביעים על כך שהכבוש משחית  את
     העם בכלל ואת הנוער בפרט. אבל מה שכן שמחתי לקרוא בעיתון שהחלט
     ששחקנים יכינו את תלמידי התיכון לצפות בהצגות שנוגעות בשואה. לדעתי 
    יש  לחנך את התלמידים על ברכי ההיסטוריה שלנו. להפגיש אותם עם
    גיבורי ישראל או עם לוחמים שיש להם סיפור. הם ישאלו שאלות יקבלו תשובות
    ויפנימו את מה שהם שומעים. ללמד במסגרת שעורי הספרות יצירות ספרותיות 
    שנוגעות למאורעות היסטוריים. בתולדות עמנו, וללמד אותם לשיר שירים שנכתבו 
    בעקבותיהם, לפני מספר שנים שאלתי צעירים שנתקלתי בהם ברחוב איפה נמצא 
     היכל העצמאות והם לא ידעו איפה הוא נמצא, וכשאמרתי להם שבן-גוריון הכריז בו על 
       המדינה הם הרימו גבה. אני בטוחה שאם אשאל אותם מי זו בר רפאלי או נינט
     הם ידעו, אני לא שוללת צפיה בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, כי גם אני נמנית על אלו 
       שצופים בהם. אבל זה צריך להיות בצד הקנית ידע ומידע על תולדות עם ישראל,
       כי כבר נאמר שלעם שמתכחש לעברו אין עתיד. 
       האלימות הופכת כאן לתופעה יומיומית. תראו כמה רציחות וניסיונות לרצח מתרחשים
       כל שבוע. הם הפכו כבר לריטואל קבוע. וגם בכבישים האלימות חוגגת. רכבים 
       נוסעים באור אדום. מתוך הרפתקנות ולא מתוך הסחת הדעת, וחושבים שלא
        יתפשו על ידי שוטרים. ואם יתפשו יקבלו קנסות ויגמרו את הענין. מה גם
       שישכחו אותו לאחר זמן, והעונשים הקלים שמטילים השופטים על עבריינים, 
       אם מתוך חמלה ואם כתוצאה מעסקאות טעון רק גורמים למצב להתדרדר עוד יותר.
       וגורמים לנהגים לנסוע בכבישים כשהם שיכורים, מסוממים או עם שלילת רישיון על
       נהיגה על עבירות קודמות. ולעשות תאונות פגע וברח. ולא לקחת על עצמם אחריות.
       גם המצב במגרשי הכדורגל לא מזהיר בכלל. בגלל מתן עונשים קלים לאוהדים מתפרעים 
       התופעה לא ממוגרת. אלא להיפך. היא רק הולכת ומתגברת. הנה לאחר שהופחתו 
       ממכתי פתח תקווה שלוש נקודות לעונה הבאה, חל במשחק בין בני לוד והפועל רמת-גן
       תגרה המונית בין שחקנים מאמנים וראשי הקבוצות ועוד הוציאו את השוטרים מהמגרשים. 
       פעם אמרו עלינו שאנחנו אור לגויים. היום הפכנו להיות ככל הגויים. אני זוכרת 
       שלפני עשרים שנים התארחו בבית הורי דיפלומטים אמריקאיים, והם אמרו להם
        שכאן בהבדל מארה"ב תענוג להסתובב ברחובות. כי ההליכה בהם בטוחה ורגועה.
        והנה היום ממש פחד. אתה לא יודע באילו טיפוסים תתקל ברחובות צדדיים או 
        בשעות הקטנות של הלילה, ואתה גם לא יודע אם חלילה תקלע לחיסול חשבונות
        בין עבריינים, שמתבצע גם ברחובות מרכזיים. ואנשים כבר שילמו כאן בחייהם על כך. 
        ובכלל אתה מפחד להעיר למישהו זר מחשש שהוא אדם אלים שיפגע בך. 
        וגם על כך כבר שילמו כאן אנשים בחייהם. לא מכבר סיפרה לי חברה שנושא 
       איכות הסביבה חשוב לה שהיא העירה לאדם שהשליך פסולת לרחוב, והוא פתח
       עליה כזה פה עד כדי שהיא נמלטה לרכב שלה ונסעה משם במהירות. היום 
       לצערי מאפיין אותנו גם החאפ לאפ. האסון בחזרה בטקס הדלקת המשואות, שבה
       נספתה קצינה בגלל קריסת מגדל התאורה הוא רק חוליה אחת בשרשרת של אסונות.
        אסון גשר שפירים, אסון גשר המכבייה, אסון אולם ורסאיי, ואחרים. באסון האחרון 
       המעורבים בהקמת הבמה הטילו את האשמה אחד על השני. ואף אחד לא הודה 
        שהוא האשם. וזה גם גם אופייני למה שקורה היום בחברה הישראלית, אף אחד
        לא מודה שהוא אשם. וכשאסון קורה מקימים ועדת חקירה ולא נותנים את הדעת למנוע
         אותו מבעוד מועד. וחבל, כי אנחנו עם שהתברך בהרבה בנים מוצלחים, ובמדענים
        שזוכים כמעט מידי שנה בפרסים בינלאומים יוקרתיים כולל הנובל. אני בטוחה שאם
       ההורים יגדלו את ילדיהם על ערכים. ואם המורים יחנכו אותם להיות אזרחים תורמים
       ומועילים, ויקנו להם אהבת מולדת, יתווספו לרשימה המכובדת עוד שמות. ואם נימצא
       פתרונות יצירתיים נהפוך את חיינו לטובים, איכותיים ומשמעותיים יותר.