בשני עולמות / רימונה שיף.

        כשאני פוגשת אנשים שמספרים שהם חיים בשני עולמות אני ממש מעריצה
       אותם. על כך שהם מצליחים לעשות את זאת. אחת כזאת היא מירי טולדו.
       שחקנית שהכרתי לפני מספר שנים. מירי סיפרה לי שמגיל צעיר היא ידעה 
        שהיא רוצה להיות שחקנית. בגיל 14 למדה משחק אצל סופי מוסקוביץ 
        באוניברסיטת בן גוריון בנגב ולימים לקחה גם קורסים אצל ניסן נתיב. 
        בגיל 17 שיחקה בסרט "מרים" על נערה שהתדרדרה לסמים. ובהתבגרה
        שיחקה במספר סרטים נוספים "עדות מאונס" ו"ניסים" שהוא סרט שנעשה
       לטלוויזיה האמריקאית. כן גם שיחקה בסרט "רומן זעיר". בגיל 19 התחתנה,
       ב-1984 הצטרפה לתאטרון הלאומי "הבימה" והשתתפה במחזה "אהבתי 
      הראשונה של המורה לטבע" בבימויו של יורם פורת. ב-1998 העלתה מחזה
     מקורי "כמוני וכמוך" על אסירים במסגרת תאטרון ניצן בירושלים. ואז הגיעה 
     למסקנה שהיא מאוד אוהבת כשחקנית להתעסק עם החומרים הקשים. באודה
      פורשת בפני את הביוגרפיה שלה   היא הפתיעה אותי ואמרה "אני עובדת בקופת 
       חולים כל יום ארבע שעות, אני נהנית מהעבודה הזאת. כי אני אוהבת לעבוד עם אנשים,
       אני תמיד חייתי בשני עולמות, כך שהעבודה הסדירה בקופת חולים היא מובנת מאליה.
        והתאטרון הוא בבחינתי הגשמת חלום. לא אחת מגיעים להצגה שלי חברים מהעבודה
        רופאים, אחיות, ואחרים. בתחילה מאוד מוזר להם לראות אותי על הבמה בתור 
       שחקנית. אחר כך הם מתרגלים". כששמעתי את זאת שאלתי אותה איך היא 
       מסתדרת עם מטלות הבית והעבודות שלה. וגם על זה היה לה מה לאמר. 
       "הבית נמצא אצלי במקום הראשון. הילדים חשובים לי מאוד. אני מוכנה לעשות
       למענם פשרות עם עצמי, הם שותפים לעשייה שלי. מביעים את דעתם ומפרגנים.
       אנחנו יושבים הרבה ביחד ומדברים על נושאים שונים. אני אוהבת לאפות ולבשל. 
       כשהילדים היו קטנים חיכיתי להם תמיד בבית עם ארוחה חמה. כשהם חזרו מהגן
       או מבית הספר היה להם תמיד מה לאכול ואני הייתי תמיד מעורבת במה שקורה 
        להם. ובכלל, כשהם היו קטנים ההורים שלי עזרו לי הרבה איתם". אחר כך 
        מירי גילתה לי שהיום היא קוצרת את הפירות. הבן שלה מושון  הוא מתופף.
        "הוא צעיר רגיש מאוד. אמן בנפשו, הוא היה מתופף בתזמורת גלי צה"ל, וצפוי
        לו עוד עתיד". העידה עליו. אך מניסיון הודתה שכאם  היא היתה מאחלת לילדים
        שלה חיים יותר שקטים. ואני הבנתי אותה.  

ישראל לאן? / רימונה שיף.

    אירוע התפרעות תלמידי התיכון בהצגה "גטו" בתיאטרון הקאמרי
    בתל-אביב נגע לליבי. אני לא חושבת שזה קרה כתוצאה מהכבוש
    כמו שגרס דר' דגני מנהל גמנסיה הרצליה, אלא בגלל חוסר הקנית 
    ערכים מצד המורים וההורים, וכתוצאה מחוסר התרבות ששורר היום
    במדינה, כדי לראות איך מתנהגים תלמידי תיכון בעת נסיעה באוטובוס,איך
    הם מדברים אחד לשני, ואיך הם עונים בחצפנות למבוגר שמעיר להם. 
     לדעתי לסכסוך הערבי ישראלי אין שום קשר לדפוסי ההתנהגות שלהם, 
     ואני בהחלט לא נמנית על אלו שמצביעים על כך שהכבוש משחית  את
     העם בכלל ואת הנוער בפרט. אבל מה שכן שמחתי לקרוא בעיתון שהחלט
     ששחקנים יכינו את תלמידי התיכון לצפות בהצגות שנוגעות בשואה. לדעתי 
    יש  לחנך את התלמידים על ברכי ההיסטוריה שלנו. להפגיש אותם עם
    גיבורי ישראל או עם לוחמים שיש להם סיפור. הם ישאלו שאלות יקבלו תשובות
    ויפנימו את מה שהם שומעים. ללמד במסגרת שעורי הספרות יצירות ספרותיות 
    שנוגעות למאורעות היסטוריים. בתולדות עמנו, וללמד אותם לשיר שירים שנכתבו 
    בעקבותיהם, לפני מספר שנים שאלתי צעירים שנתקלתי בהם ברחוב איפה נמצא 
     היכל העצמאות והם לא ידעו איפה הוא נמצא, וכשאמרתי להם שבן-גוריון הכריז בו על 
       המדינה הם הרימו גבה. אני בטוחה שאם אשאל אותם מי זו בר רפאלי או נינט
     הם ידעו, אני לא שוללת צפיה בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, כי גם אני נמנית על אלו 
       שצופים בהם. אבל זה צריך להיות בצד הקנית ידע ומידע על תולדות עם ישראל,
       כי כבר נאמר שלעם שמתכחש לעברו אין עתיד. 
       האלימות הופכת כאן לתופעה יומיומית. תראו כמה רציחות וניסיונות לרצח מתרחשים
       כל שבוע. הם הפכו כבר לריטואל קבוע. וגם בכבישים האלימות חוגגת. רכבים 
       נוסעים באור אדום. מתוך הרפתקנות ולא מתוך הסחת הדעת, וחושבים שלא
        יתפשו על ידי שוטרים. ואם יתפשו יקבלו קנסות ויגמרו את הענין. מה גם
       שישכחו אותו לאחר זמן, והעונשים הקלים שמטילים השופטים על עבריינים, 
       אם מתוך חמלה ואם כתוצאה מעסקאות טעון רק גורמים למצב להתדרדר עוד יותר.
       וגורמים לנהגים לנסוע בכבישים כשהם שיכורים, מסוממים או עם שלילת רישיון על
       נהיגה על עבירות קודמות. ולעשות תאונות פגע וברח. ולא לקחת על עצמם אחריות.
       גם המצב במגרשי הכדורגל לא מזהיר בכלל. בגלל מתן עונשים קלים לאוהדים מתפרעים 
       התופעה לא ממוגרת. אלא להיפך. היא רק הולכת ומתגברת. הנה לאחר שהופחתו 
       ממכתי פתח תקווה שלוש נקודות לעונה הבאה, חל במשחק בין בני לוד והפועל רמת-גן
       תגרה המונית בין שחקנים מאמנים וראשי הקבוצות ועוד הוציאו את השוטרים מהמגרשים. 
       פעם אמרו עלינו שאנחנו אור לגויים. היום הפכנו להיות ככל הגויים. אני זוכרת 
       שלפני עשרים שנים התארחו בבית הורי דיפלומטים אמריקאיים, והם אמרו להם
        שכאן בהבדל מארה"ב תענוג להסתובב ברחובות. כי ההליכה בהם בטוחה ורגועה.
        והנה היום ממש פחד. אתה לא יודע באילו טיפוסים תתקל ברחובות צדדיים או 
        בשעות הקטנות של הלילה, ואתה גם לא יודע אם חלילה תקלע לחיסול חשבונות
        בין עבריינים, שמתבצע גם ברחובות מרכזיים. ואנשים כבר שילמו כאן בחייהם על כך. 
        ובכלל אתה מפחד להעיר למישהו זר מחשש שהוא אדם אלים שיפגע בך. 
        וגם על כך כבר שילמו כאן אנשים בחייהם. לא מכבר סיפרה לי חברה שנושא 
       איכות הסביבה חשוב לה שהיא העירה לאדם שהשליך פסולת לרחוב, והוא פתח
       עליה כזה פה עד כדי שהיא נמלטה לרכב שלה ונסעה משם במהירות. היום 
       לצערי מאפיין אותנו גם החאפ לאפ. האסון בחזרה בטקס הדלקת המשואות, שבה
       נספתה קצינה בגלל קריסת מגדל התאורה הוא רק חוליה אחת בשרשרת של אסונות.
        אסון גשר שפירים, אסון גשר המכבייה, אסון אולם ורסאיי, ואחרים. באסון האחרון 
       המעורבים בהקמת הבמה הטילו את האשמה אחד על השני. ואף אחד לא הודה 
        שהוא האשם. וזה גם גם אופייני למה שקורה היום בחברה הישראלית, אף אחד
        לא מודה שהוא אשם. וכשאסון קורה מקימים ועדת חקירה ולא נותנים את הדעת למנוע
         אותו מבעוד מועד. וחבל, כי אנחנו עם שהתברך בהרבה בנים מוצלחים, ובמדענים
        שזוכים כמעט מידי שנה בפרסים בינלאומים יוקרתיים כולל הנובל. אני בטוחה שאם
       ההורים יגדלו את ילדיהם על ערכים. ואם המורים יחנכו אותם להיות אזרחים תורמים
       ומועילים, ויקנו להם אהבת מולדת, יתווספו לרשימה המכובדת עוד שמות. ואם נימצא
       פתרונות יצירתיים נהפוך את חיינו לטובים, איכותיים ומשמעותיים יותר.       
        
        
    

מתמודדים עם לחצים / רימונה שיף.

     אנחנו הנשים חיות בלחצים יותר מהגברים, כמו הגברים אנחנו לחוצות  בגלל המצב
     הכלכלי והביטחוני בארץ.  ואנחנו מתמודדות עם מטלות בבית ומחוצה לו. מחוץ לבית
     עם העבודה והבוס שעל הראש, ובבית עם גדול ילדים וחינוכם, ניהול משק הבית, ואנחנו
      עושות הכל למען נהיה אמהות ורעיות טובות. ויש לנו הרבה מה לעשות בחיק המשפחה.
      להביא את הילדים לחוגים, לשעורים פרטיים וכדומה. לבשל, לכבס, לארח, לצאת עם הבעל או
      עם החברות לבילויים, ועוד.
      אנחנו הנשים חיות בעולם שבו חיים גם הגברים. גם אנחנו נוחלות אכזבות בעבודה, נתקעות
     בפקקים לכשאנחנו נוהגות במכונית ומוטרדות מבעיות כספיות. אומרים לנו שלחצים מביאים
      לידי שקיעה בדכאון, להיות עצבניות, מפוחדות, חרדתיות,  חסרות מנוחה ופזורות נפש,
      שנשמתנו עשויה להיות בעקבות הלחצים לא סדירה, ושאנו עלולות  להתקף בקור בידיים
      וברגליים ולסבול מבעיות בעכול. או להבדיל מנדודי שינה, ולסבול מבעיות עכול. בדיוק כמו
      הגברים. ובשונה מהם לנו יכולה להיות תופעה של מחזור לא סדיר. או אין וסת. מדאיג
      ומפחיד כאחד. כאישה שמודעת לכל זאת שאלתי את עצמי מה לעשות כדי לא להיות לחוצה.
      והחלטתי שאני אפתח עור של פיל. כמה שאפשר. שאתן לדברים לזרום כמו שהם קורים.
      ולא אלחץ עליהם שישתנו. עוד החלטתי שאני לא אכנס למריבות ולניהול חשבונות עם אנשים,
        אפילו אם ארגיש נעלבת או מאוכזבת. שאהיה סבלנית וסובלנית. וכשאקלע לבעיה אישית
        כלשהי אשב ואחשוב מה לעשות כדי להגיע לפתרון חיובי. אך למרות שההתנהגות הזאת
         מבחינתי הוכיחה את עצמה חפשתי ספר שנותן כלים בידי נשים להתמודד עם לחצים. לא
         מכבר נתקלתי בספרה של הפסיכולוגית והמרצה לפסיכולוגיה האמריקאית דר' וירג'יניה ויטקין לאוויל.
        "נשים ומצבי לחץ, איך לזהות אותם ולחיות אותם". בספרה מציינת המחברת בין השאר
         שנשים רבות קונות להן מומחיות בזיהוי ובתיאור מצבי המתח ותסמיני הלחץ הנלווים להם,
         אך מסתפקות בכך. פעם אחר פעם הן מוצאות את עצמן באותם מצבים לחוצים, הן מזהות
         את המצבים ויודעות שהתנסו בהן לפני כן, אך אינן מסוגלות לשנות את תגוביתיהן, "ויהיו
         מדאיגות ככל שיהיו נשים אלה חייבות לעשות  צעד נוסף התמודדות עם הלחץ". היא קובעת.
         וזו נקודה שאותה היא מדגישה בספר.במקום אחר היא מספרת שמניסיונה התחוור לה כי
         הדרך הטובה ביותר לעזור להן הוא לתת להן אישור שהלחצים אינם רק בראש להן", וכי
         מקורם בחיי היום יום שלהן, שהתסמינים אינם פרי דמיונן אלא ממשיים ביותר. "למעשה"
היא    כותבת "נתתי להן את ההיתר שהיו זקוקות לו כדי להתייחס ללחצים ברצינות, ועודדתי אותן
         ללמוד על מצבי הלחץ שהן נתונות בהם ועל תסמיניהם". ומגלה "כתבתי את הספר הזה כדי
         שאוכל לעזור לנשים נוספות ללמוד על מצבי הלחץ הנשיים ועל ההשפעה המיוחדת שיש
         להן על חייהן, ואשר מסיבות ביולוגיות וכתוצאה מהתנאים המיוחדים לנשים אופינים
         דווקא להן ולא לגברים. אני מקווה שהספר יעזור גם לגברים המבקשים לסייע באופן מקצועי
         או אישי לנשים בחייהם", גם אני מקווה שהקוראים נשים וגברים ימצאו בספר את עצמם. וירכשו
         כלים להתמודדות עם מצבי לחץ.

עיר ידידותית לנשים. / רימונה שיף.

       שמעתי לאחרונה  על המושג עיר ידידותית לנשים, נאמר לי שב-1995 
      הגו בביג'ין  שבסין את רעיון עיר ידידותית לנשים. o.c.d אמץ את  המושג 
      עיר ידידותית לנשים וקבע שכל  חבריה ב-o.c.d צריכה להציג פעילות
      ידידותית לנשים. ב-2010 קבעה סיאול בדרום קוריאה שהיא העיר 
     הראשונה שהופכת להיות עיר ידידותית לנשים,  בישראל אשדוד 
    מיתגה את עצמה כעיר ידידותית לנשים. ועכשיו, מועצת הנשים של 
    גבעתיים שבראשה עומדת סגנית ראש העיר איריס אברהם, חושבת
    על קדום הנושא בעיר. ואני אזרחית מן המניין חשבתי לעצמי מה
    הייתי רוצה לראות בעיר שהיא ידידותית לנשים. הייתי רוצה שבעיר
    כזאת לא תהיה רק מועצת נשים. אלא גם מנהלת נשים. מנהלה
    של נשים הקימה יעל גרמן ראש עיריית הרצליה. לדעתי במנהלה
    צריכות להיות נשים שתקבענה אלו דברים יהיו על סדר היום העירוני,
    העשויים להקל על נשים ולתרום להן. הייתי רוצה שבעיר הידידותית
    יוקם מרכז לנשים שבו הן תוכלנה לשמוע הרצאות להשתתף בחוגים
    ולעבור סדנאות בנושאים הקרובים לליבן, כמו חינוך ילדים, בישול,
   מלאכת יד, יצירה, וכדומה. שתקבלנה הדרכה בנהול משק הבית. 
 וששתהיה לאלו מהן  המעונינות לצאת לעבוד בהכשרה בנושא פתיחת 
עסקים. ושבכלל, הן תקבלנה עדוד ותמיכה.  שבמקומות הציבוריים 
יהיו יהיו חדרים מיוחדים לאמהות עם תינוקות, ושתהיינה בהם השגחה על
על הילדים הקטנים בשעה שהן עסוקות. ושכספריות הציבורית תהיה 
מחלקה מיוחדת שמיועדת לנשים.  שבה הן תוכלנה לעיין בספרים 
העוסקים בנושאים הקרובים לעולמן, באם מדובר בספריית עיון, או 
שתוכלנה להשאיל ספרים בנושאים האלו אם המדובר בספריית 
השאלה. הייתי רוצה שבעיר הידידותית לנשים תהיה פעילות ספורטיבית
לנשים, כמו הליכה, התעמלות אירובית כדורסל נשים. ועוד. ושיערכו להן
טיולים שכותרתם נשים. כמו טיול בעקבות משוררות, מנהיגות. או בעקבות
אישה מסוימת שתרמה למדינה, הייתי רוצה שבעיר ידידותית לנשים
תהיה פעילות תרבותית נשית כמו למשל, שישי נשי שהיה נהוג בגבעתיים.
שבמסגרתו התכנסו נשים לתאטרון גבעתיים, אכלו ארוחת בוקר קלה. 
ולאחר מכן שמעו הרצאות בנושאים היכולים לעניין אותן, וצפו במופע
תרבותי שנגע בעולמן. לדעתי אפשר גם לקיים לנשים מפגשים עם יוצרות. 
צירות, משוררות, סופרות, שחקניות, זמרות, עיתונאיות. מנחות בטלוויזיה 
ואחרות. או עם נשים שנושאות משרות ציבוריות ושברו את תקרת הזכוכית.
אפשר לארגן לנשים גם מפגשים עם נשות מקצוע כמו רופאות, דיאטניות,
חזואיות, מחנכות, אדרכיליות, מהנדסות, ועוד. במפגשים האלו הן תשאלנה 
אותן שאלות וגם תקבלנה, במקום תשובות. המפגשים האלו יכולים לתת לנשים
כלים נוספים להתמודדיות שלהן ביום יום. ולהרחיב את האופקים שלהן. לפני
מספר שנים נתקלתי במועצת הפועלים  בגבעתיים בקבוצה של נשים מבוגרות
שסרגו סוודרים וגרביים ותרמו אותן לעמותות. אני חושבת שהרעיון שנשים תתרומנה
  לקהילה  הוא רעיון טוב. ועל כן אפשר לישם גם את פרוייקט בנק הזמן. לפיו כל
  אחת תורמת לאחרת בתחום שהיא טובה בו. ונתרמת על ידה בתחום שהיא טובה
  בו. ככה מעבירות נשים את שרביט התרומה מאחת לשניה. ותורמות לקהילה.
   בעיר ידידותית לנשים אפשר לארגן גם ערבים עם מאכלי עדות שבהן מביאות
  נשים מאכלים ממטבחן בהתאם לעדה אליה הן שייכות. אני מצפה שבעיר ידידותית
   לנשים תצטרפנה נשים לארגונים חברתיים כמו נעמ"ת וויצ"ו שהם על טהרת הנשים.
    או לארגונים מעורבים כמו הליונס. ותתרומנה מעצמן למען הכלל. לדעתי חשוב 
    שבעיר ידידותית לנשים לא ישכחו לציין מידי שנה את יום האישה הבינלאומי.
    ושהנשים לא תתגייסנה למגור האלימות כלפי נשים רק ביום הבינלאומי המסויים.
    שכמובן גם הוא יציין. ומעל לכל יש לדעתי לעשות לעיר ידידותית לנשים תוכנית 
    אב בשיתוף השלטון המקומי ולכתוב אמנה עירונית מזווית נשית.