תופעת "האח הגדול. / רימונה שיף.

לאור פרשת "האח הגדול" והכדורים הפסיכיאטרים שאינה  יורדת
מהכותרות מזה מספר חודשים, מצאתי את עצמי מהרהרת בתוכנית
הריאליטי הזאת. נזכרתי שיצא לי לפגוש בשנים האחרונות מספר
משתתפים באירועים שמארגנים יחצנים. ומטבע הדברים מזמינים אליהם
גם סלבריטאים, יצא לי להבחין שהמדובר באנשים המבקשים להתפרסם
ולעמוד באורות הזרקורים. ראיתי במו עיני כיצד אנשים שהוזמנו לאותם
אירועים מתרגשים לפגוש אותם פנים אל פנים, והם מצידם מתחככים בהנאה
עם המפורסמים ומתכסים באבק כוכבים. ובעיניהם ניכר שהם מרוצים מההתרגשות
שגרמו לאנשים המוזמנים. אי לכך אני מזדהה עם מה שאמר הפסיכיאטר ד"ר
אילן רבינוביץ' בכתבה שהתפרסמה איתו לאחרונה במוסף "7 ימים" של ידיעות
אחרונות. שהמדובר באנשים שחולמים על פרסום לשם פרסום, בכתבה הזאת
הוא אמר בין השאר שחלקם הם בעלי סף גירוי נמוך ונוטים לתפרצויות , בעלי
סבולת נמוכה לחרדה, זקוקים לחידושים ולגירויים אינסופיים ומתמידים, נמצאים
בקונפליקט בחיים ומקווים שהתוכנית תפתור להם אותו. אני נוטה להאמין שאכן
הדברים לגביהם נכונים. שהרי איך אפשר להסביר את המריבות שפורצות לא
אחת בין המשתתפים במהלך התוכנית. ואת גילוי הזעם והנטיות להתקפי בכי
של חלק מהמשתתפים. אני מתארת לעצמי שבמבחן המציאות, ומאחר שמדובר
בבני אדם, לא כל המשתתפים הסגורים בבית מספר חודשים לא עומדים בלחצים.
וכשהם יוצאים לחיים האמיתיים אצל חלקם חלומם להתפרסם תתנפץ לרסיסים,
בעוד שאצל אחרים,  המצב שונה. והם זוכים להנחות תוכנית טלוויזיה משלהם.
והופכים להיות מפורסמים,  במיוחד אלו שהגיעו למקומות הראשונים. אני בהחלט
חושבת שאצל אלו שלא זכו ולא התפרסמו צצות ועולות שאלות כמו למה אני לא
והם כן. חלקם מתוסכלים ונקלעים לקונפליקטים, ואפילו זקוקים לסיוע מצד
פסיכולוג או פסיכיאטר, לדעתי, זה יכול לקרות ואולי גם קרה לאלו מהם שנגעו
שעה קלה בלבד, בתהילה. באשר לפרשת הכדורים הפסיכיאטרים שעוררו שישה
משתתפים  מהעונה השניה, לא אביע את דעתי האישית במסגרת הזאת, כי הפרשה
כבר הגיעה לערכאות משפטיות. אך אביא עוד מספר עובדות. הצופים שיושבים
בניחותא על הכסא בסלון ביתם, המחפשים הזדמנויות למציצנות ולחטטנות
מצד אחד ואקשן מצד שני, מוצאים בתוכנית הריאליטי הזאת את מבוקשם.
אני לא מתפלאת על כך שיש לה מכורים, ושהזכינית שמחפשת רייטינג מקבלת
אותו בשעור גבוה למדי. אני מסכימה עם הנאמר בכתבה עם דר' אילן רבינוביץ',
שאנחנו הפכנו שכבה שלמה של צעירים ומבוגרים לגליאטורים במשחק אכזר
ויקר. ככול שהם מדממים יותר, אנחנו מרוצים יותר. ושטוהר הנשק הוא אחד
מסמליה של מדינת ישראל והגיע הרגע לקדש את טוהר התקשורת. אך אני
שואלת, איך אפשר לעשות את זאת ולזכות גם ברייטינג, כן, הוא בהחלט
הביא לזכינית חומר למחשבה, וימים יגידו איך היא פתרה את הסוגיה, אם בכלל.
שהרי איך אפשר שתוכנית ריאליטי שכזאת תהיה מענינת בלי דרמות. 

ספר הפולקלור התימני / רימונה שיף.

לאחרונה רכשתי את ספרה של צביה בר אברבנאל "נשים פורצות דרך, הפולקלור
התימני בראיה תקשורתית". עד מהרה נוכחתי לדעת שהספר מהווה מאין
אנציקלופדיה מקיפה, על תרבות תימן בכל הזמנים, ומשקף את הפולקלור
התימני כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת.
הספר, כפי שמצאתי אותו, עשוי בהחלט למשוך את הקורא לקרוא אותו
מתחילתו ועד סופו. בהיותו ספר אלבומי מהודר המגולל את סיפורן של
שלוש נשים מבנות תימן שפרצו מסגרות ללא מורא מתוך שליחות תרבותית
ואמונה שלמה בצדקת הדרך. וגם בגבר יחיד ומיוחד, אביה של המחברת
צדוק עוקרבי עליו השלום, איש תורה שנפטר בגיל 82. אשר כפי שהיא
כותבת עליו ב"פתח דבר" הוא עודד אותה ותמך בה לאור כל הדרך. היה
לי מעניין לגלות שבנוסף, הספר מתאר את המכשולים המערכתיים שהעמידה
התקשורת בפני הנשים פורצות הדרך, שבהן הוא עוסק והיצירתיות שבהן
הן השתמשו כדי להתגבר עליהם, על ידי הקמת מסגרות תרבותיות 
חלופיות שאינן תלויות בתקשורת. 
במבוא שנקרא "הפולקלור התימני בראייה תקשורתית" כותב פרופ' נח 
הלפרין יור' איגוד התקשורת והעיתונות  "צביה בר נטלה על עצמה משימה
יחודית ורצינית על מנת לשמר את התרבות התימנית על כל מרכיביה, הספר
מהווה ערך סגולי רב לשוחרי תרבות תימן בכל הזמנים. כמי שנמנית עם 
מיסדות תיאטרון המחול "ענבל" ולהקות שבאו אחריה, מגישה לנו צביה 
פסיפס אמנותי מרחק היסטורי ועכשוי. הספר מגולל בפנינו תקופות 
"בתרבות התימנית, מעלה את התרבות הזאת בריש גלי ושומר על מורשתה
מאז ועד היום, בספר ופרשת בפנינו גלריה איכותית על כל רבדיה ועוצמתה, 
הספר מהווה נדבך חשוב וחיוני לסטודנטים, למורים, בנושא אמנות ופולקלור
ואנשי תקשורת ולמובילי דעת קהל". אני מסכימה איתו וחושבת שהספר גם 
מתאים להיסטוריונים ואנשי חינוך. ולמי שרוצה לדעת מיהי המחברת צביה בר. 
בספר מובא סיפורה האישי, גם באמצעות כתבות שנכתבו עליה לאורך השנים. 
כך אנו למדים עליה שהיא ילידת העיר ראדה בתימן, בנעוריה בארץ היתה 
רועת צאן, ובבגרותה הצטרפה ללהקת המחול היצוגי "ענבל". הופיעה על 
הבמות הבינלאומיות הגדולות והמפוארות ביותר, הופיעה כשחקנית בקולנוע
ובסדרות טלוויזיה. ובכל אמצעי התקשורת האפשריים, ולצידם של מיטב האמנים
הקריירה הבינלאומית שלה כללה הופעות עם אנדי ויליאמס, סמי דיוויס ג'וניור
וקבלת פרסים בינלאומים. בארץ קבלה ב-1992 את יקיר העיר חולון. 
ומ-2004 ואילך משמשת מנהלת אמנותית של הלהקה היצוגית "כנפי יונה" של
העיר אשקלון. בשנת 2010 קבלה מטעם אוניברסיטת "יורק" את אות האקדמיה
על עבודת המחקר שערכה בנושא "פולקלור מול תקשורת" בספרה היא כותבת
ב"פתח דבר" ששתי נשים היוו לה מקור השראה. 
הראשונה אמה אשר נפטרה בגיל 87, שמה בישראל היה שולמית. ושמה 
המקורי בתימן היה קלמן המילה סלמ שפירושה שלום. "מאמי למדתי את רזי
המלאכית באמנות רב תחומית. דוגמת שירה, זמרה, היצירה והחופש הרוחני".
האישה השניה שהיוותה לה מקור השראה ושעליה מסופר הרבה בספר, היא
שרה לוי תנאי שנפטרה בגיל 95. מורתה הדגולה מיסדת תאטרון "ענבל" אשר זכתה 
 בפרס ישראל במחול בשנת 1973 ובעלת עטורים ופרסים רבים אחרים, ב"פתח דבר"
היא מעידה עליה שהיא שמשה השראה   לקריירה האמנותית שלה מיום שהחליטה
להצטרף ל"ענבל" ועד הזמן הנוכחי בו היא מישמת עם להקות מחול אתניות את שפת
 המחול "הענבלית" שהיא יצרה.  

זכרונות מטורקיה / רימונה שיף.

כשקראתי ששליט טורקיה ארדואן דרש להעמיד לדין את בכירי הצבא 
הישראלים לשעבר על מה שקרה במשט המרמרה. חזרתי במנהרת 
הזמן אחורה בעשר שנים, לטיול שעשיתי עם בעלי באנטליה שבטורקיה.
ושבמהלכו פגשתי רק טורקים נחמדים. מוכרים שהפוליטיקה לא מענינת
אותם בכלל, אלא רק הפרנסה שהם צריכים להביא לבני משפחתם, בגלל
התיירים הישראלים הרבים שהגיעו אליהם באותה תקופה הם ידעו מספר
מילים בעברית. והציעו להם באותן  מילים את הסחורה שלהם, וכשנתקלו 
בסרוב הם ממש התחננו שיקנו אותה מידיהם. ואפילו היו מוכנים להוריד 
את המחיר הראשוני, העיקר שהסחורה שלהם תמכר. יש שהצליחו להשיג
את מבוקשם. לאחר מסע שכנועים שלם. ויש שהיו מאוכזבים שלא השיגו את 
מבוקשם. וניסו את מזלם אצל קבוצות נוספות של תיירים ישראלים, אבל 
כולם עשו הכל כדי להראות ישרים, הגונים ומסבירי פנים לתיירים.
באחד הימים גילינו ליד המלון שלנו מוזיאון. בוקר אחד החלטנו לבקר בו.
וכשהגענו הבחנו שהוא סגור, כשנוכחו אנשי המוזיאון לדעת שאנחנו מאוד
רוצים לבקר בו, הם לא רצו שנצא משם מאוכזבים, והעדיפו לפתוח את
שעריו בשעות הבוקר המוקדמות, אנחנו אמרנו לעצמנו שהם עושים את
זאת במיוחד בשבילנו, ומאוד התרגשנו מהחוויה, כמובן, שהיינו היחידים
שהלכו בבוקרו של אותו היום במסדרונות המוזיאון, הרגשנו כמלכים ונהננו.
וכשחזרנו למלון עם רשמים קבענו שלא בכל יום פוגשים אנשים אכפתיים
לתיירים כמו אותם אנשי מוזיאון טורקים. ביום אחד כשעשינו טיול מאורגן 
לכפר דייגים סמוך רדף אחרינו, מוכר תה והציע לנו את הסחורה שלו, סרבנו,
שהרי, לא חסר לנו תה בישראל. בטעמים שונים. אבל הוא בשלו רדף אחרינו.
דחף לנו לפנים את חבילות התה שלו. והתחנן שנקנה אותן ממנו. ואפילו היה
מוכן להוריד את המחיר לשביעות רצוננו. הוא כל כך נידנד לנו עד שבשלב מסויים
נכנענו וקנינו מספר חבילות של תה תפוחים ממנו. כשחזרנו הביתה לישראל לא
התחרטנו. התה היה כל כך טעים שחשבנו לעצמנו שחבל שלא קנינו ממנו עוד
חבילות. ועד היום אנחנו מחפשים כזה תה טעים ברשתות השיווק שלנו. ולא מוצאים.
בטיול שלנו באנטליה למדנו לדעת שאם הטורקים לא אוהבים אותנו זה לא בגלל 
מניעים פוליטים. אלא   בגלל אותם ישראלים  שגונבים מאפרות, מגבות, ושאר
 מזכרות מבתי המלון, או שוברים דברים של בית המלון שייכים, 
 או בגלל שהם צועקים, מתחצפים לאלו שלהם מעירים, אבל בסך 
 הכל האזרחים הטורקים הפשוטים כן אוהבים את התיירים הישראלים. ואני מאמינה
שגם היום לכשיפגשו בתיירים ישראלים הם יתיחסו אליהם יפה, ולא יעשו איתם 
 חשבונות, כי את הפוליטיקה הם משאירים לפוליטיקאים. ועוד אני מאמינה שהיום
 המוכרים הטורקים שואלים את עצמם לאן נעלמו התיירים הישראלים, ומתגעגעים
 לימים שהם היו מגיעים אליהם בהמוניהם, לסחבקיות שלהם. למיקוח על המחיר איתם.
 ולצחוקים שלהם. ואם זה היה תלוי בהם הם היו קוראים לסובלנות בין העמים.