זה קרה לנו באחד הימים האחרונים לטיולנו באילת. פתאום התחשק לי לאכול ארוחת צהריים משהו מוקרם,
הצעתי לבעלי שנאכל במסעדת "גרג" בקניון מלכת שבא. הוא נענה ברצון. כשהגענו היה מלא בה עד אפס מקום.
ונאלצנו לשבת בשלחן שעמד בצד. שמחנו שמישהו לא הבחין בו. המלצרית שעמדה בסמוך לו, ליד ארון קטן עם
תפריטים, התבוננה בנו. ושאלה אם להביא לנו תפריט באנגלית או בעברית, צחקנו, וענינו לה שבעברית, את התפריט
היא לא הביאה לנו. לעומת זאת היא ניגשה לשולחנות הסמוכים ושרתה שם את האנשים. הערתי לבעלי שהיא
צריכה להגיע אלינו. והוא פסק בהחלטיות שהאנשים האלו הגיעו לפנינו, והם קודמים לנו. ושזה יקח עוד זמן עד
שישרתו אותנו. אמר את מה שאמר. ובשלב זה עדיין לא ידע עד כמה הוא צודק. בכל אופן החלטתי שאני ממתינה
בסבלנות שתגיע. אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. בשלב מסויים המלצרית לקחה את התפריטים מהשולחנות
הסמוכים, זה היה לאחר שהאנשים בשולחנות הזמינו אצלה מאכלים, במקום לגשת לשלחן שלנו היא שמה אותם במקומם,
בארון קטן שניצב סמוך לו. כשהבטתי אליה במבט של תחנונים, כי הייתי כבר ממש רעבה. היא שאלה אותי אם
אנחנו בכלל מתכוננים להזמין משהו, זה כאמור לאחר שכבר שאלה אותנו אם להגיש לנו תפריט בעברית או באנגלית,
וענינו לה שבעברית. כמובן שכן, עניתי לה בחביבות, וכשספרתי לבעלי על השאלה שלה, שהפתיעה אותו ברמות.
הוא שהיה עסוק עם הטלפון הנייד שלו, ולא שמע אותה, השיב לי בשאלה "בשביל מה אנחנו יושבים כאן?"
המלצרית הודיעה לנו שעוד מעט היא תיגש אלינו. אבל במקום שתעשה את זאת היא ניגשה לאנשים שישבו
בשולחנות בכל מיני מקומות במסעדה. ושרתה אותם, ואנחנו מצאנו את עצמנו יושבים וממתינים לה דקות ארוכות
לשווא. כשנוכחנו לדעת שהזמן חולף ואין סיכוי שנאכל בכלל. בעלי ניגש למנהלת וסיפר לה מה קרה לנו, היא
התנצלה ואמרה שעוד מעט יגשו אלינו, אבל אנחנו, שהיינו כבר מאוד מאוד רעבים, החלטנו שעלינו לא מדלגים.
בישרנו לה שאבוד לה ושישנן בטיילת באילת מסעדות נוספות, בהן לבטח נקבל יחס יותר טוב. היא שוב התנצלה.
אבל מבחינתנו הפעם באמת היינו החלטיים. לקחנו את הרגליים והסתלקנו מהמקום. ושמנו פעמינו למסעדת "ארומה"
שמחוץ לקניון. שם קבלו את פנינו מלצרים צעירים ונחמדים שהגישו לנו מיד תפריטים, בחרנו לאכול סלטים
שהיו מאוד טעימים. ויצאנו ממנה שבעים ומרוצים. כשאנחנו אומרים לעצמנו שמלצרית אחת, ממסעדת "גרג" בקניון מלכת שבא באילת, לא תגרום לנו להיות רעבים. וכאן אציין, שאנחנו אוכלים לא פעם ארוחת צהריים
במסעדת "גרג" שבקניון ביאליק, בעיר מגורינו רמת-גן, ובה תמיד מקבלות את פנינו מלצריות מאירות פנים שמגישות
לנו תפריטים, וגם לא נותנות לנו הרבה לחכות עד שהמאכלים מגיעים. בכל אופן, לאחר הארוחה ב"ארומה" באילת
טיילנו קצת בטיילת, ונהנינו מהאווירה של הדוכנים, החנויות, חוף הים, והמוני הישראלים והתיירים לבסוף נכנסנו
לספא דגים. שבו אתה מכניס את הרגליים שלך לברכה קטנה מלאה במים. ומקבל פדיקור שעושים לך דגים מיוחדים בכפות הרגליים. היה לנו מאוד נעים מהדגדוגים שלהם. וקבלנו יחס לבבי וחם מצעירה שקבלה את פנינו, וגילתה לנו שהיא
הגיעה לארץ מאוקראינה. כשיצאנו נפתחו ארובות השמיים. וגשם זלעפות החל לרדת על העיר הדרומית אילת.
בבת אחת הטיילת הפכה למאין ונציה. בעלי הדוכנים מיהרו להכניס את מרכולתם, בהם בובות של חיות מקפצות.
הישראלים והתיירים הרבים מיהרו לתפוס מחסה, ואנחנו מצאנו מסתור מהגשם בדוכן לטבעות. המוכרות שלו היו מאוד נחמדות ובקשו מאיתנו שנשאר עד שיהיה יבש יותר. אנחנו לא חיכינו שמזג האוויר ישתפר, אבל הן עבור יחסן הטוב אלינו
יצאו נשכרות. ומהדוכן שלהן יצאתי עם שתי טבעות. חזרנו למלון בגשם שהלך והתעצם. וזאת היתה ממש חוויה.
כי מי היה מאמין שבאילת, העיר הדרומית הידועה כעיר חמה ירד גשם משמעותי שכזה. הרחובות היו מוצפים, עד
כדי שהינו צריכים לחפש לנו מקום כדי לחצות אותם. נזכרנו כיצד לפני ארבעים שנה, כשיצאנו בפעם הראשונה תפש
אותנו בתל-אביב גשם חזק. וכשפתחנו את המטריה היחידה שהיתה לנו שרנו "שנינו יחד תחת מטריה אחת", וכיצד
בירח הדבש שלנו באילת, היה גשום וסוער, והגג של המלון בו התאכסנו קרס ונפל. הזיכרונות והנוסטלגיה, לאור הגשם
שתפש אותנו, עשו לנו טוב בלב ובנשמה. למלון חזרנו אמנם רטובים, אך עם רשמים. והפעם לעצמנו אמרנו, שמלצרית
אחת ממסעדת גרג שבקניון מלכת שבא באילת, שמשום מה מאיתנו התעלמה, לא הצליחה את היום הזה לקלקל לנו.
הצעתי לבעלי שנאכל במסעדת "גרג" בקניון מלכת שבא. הוא נענה ברצון. כשהגענו היה מלא בה עד אפס מקום.
ונאלצנו לשבת בשלחן שעמד בצד. שמחנו שמישהו לא הבחין בו. המלצרית שעמדה בסמוך לו, ליד ארון קטן עם
תפריטים, התבוננה בנו. ושאלה אם להביא לנו תפריט באנגלית או בעברית, צחקנו, וענינו לה שבעברית, את התפריט
היא לא הביאה לנו. לעומת זאת היא ניגשה לשולחנות הסמוכים ושרתה שם את האנשים. הערתי לבעלי שהיא
צריכה להגיע אלינו. והוא פסק בהחלטיות שהאנשים האלו הגיעו לפנינו, והם קודמים לנו. ושזה יקח עוד זמן עד
שישרתו אותנו. אמר את מה שאמר. ובשלב זה עדיין לא ידע עד כמה הוא צודק. בכל אופן החלטתי שאני ממתינה
בסבלנות שתגיע. אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. בשלב מסויים המלצרית לקחה את התפריטים מהשולחנות
הסמוכים, זה היה לאחר שהאנשים בשולחנות הזמינו אצלה מאכלים, במקום לגשת לשלחן שלנו היא שמה אותם במקומם,
בארון קטן שניצב סמוך לו. כשהבטתי אליה במבט של תחנונים, כי הייתי כבר ממש רעבה. היא שאלה אותי אם
אנחנו בכלל מתכוננים להזמין משהו, זה כאמור לאחר שכבר שאלה אותנו אם להגיש לנו תפריט בעברית או באנגלית,
וענינו לה שבעברית. כמובן שכן, עניתי לה בחביבות, וכשספרתי לבעלי על השאלה שלה, שהפתיעה אותו ברמות.
הוא שהיה עסוק עם הטלפון הנייד שלו, ולא שמע אותה, השיב לי בשאלה "בשביל מה אנחנו יושבים כאן?"
המלצרית הודיעה לנו שעוד מעט היא תיגש אלינו. אבל במקום שתעשה את זאת היא ניגשה לאנשים שישבו
בשולחנות בכל מיני מקומות במסעדה. ושרתה אותם, ואנחנו מצאנו את עצמנו יושבים וממתינים לה דקות ארוכות
לשווא. כשנוכחנו לדעת שהזמן חולף ואין סיכוי שנאכל בכלל. בעלי ניגש למנהלת וסיפר לה מה קרה לנו, היא
התנצלה ואמרה שעוד מעט יגשו אלינו, אבל אנחנו, שהיינו כבר מאוד מאוד רעבים, החלטנו שעלינו לא מדלגים.
בישרנו לה שאבוד לה ושישנן בטיילת באילת מסעדות נוספות, בהן לבטח נקבל יחס יותר טוב. היא שוב התנצלה.
אבל מבחינתנו הפעם באמת היינו החלטיים. לקחנו את הרגליים והסתלקנו מהמקום. ושמנו פעמינו למסעדת "ארומה"
שמחוץ לקניון. שם קבלו את פנינו מלצרים צעירים ונחמדים שהגישו לנו מיד תפריטים, בחרנו לאכול סלטים
שהיו מאוד טעימים. ויצאנו ממנה שבעים ומרוצים. כשאנחנו אומרים לעצמנו שמלצרית אחת, ממסעדת "גרג" בקניון מלכת שבא באילת, לא תגרום לנו להיות רעבים. וכאן אציין, שאנחנו אוכלים לא פעם ארוחת צהריים
במסעדת "גרג" שבקניון ביאליק, בעיר מגורינו רמת-גן, ובה תמיד מקבלות את פנינו מלצריות מאירות פנים שמגישות
לנו תפריטים, וגם לא נותנות לנו הרבה לחכות עד שהמאכלים מגיעים. בכל אופן, לאחר הארוחה ב"ארומה" באילת
טיילנו קצת בטיילת, ונהנינו מהאווירה של הדוכנים, החנויות, חוף הים, והמוני הישראלים והתיירים לבסוף נכנסנו
לספא דגים. שבו אתה מכניס את הרגליים שלך לברכה קטנה מלאה במים. ומקבל פדיקור שעושים לך דגים מיוחדים בכפות הרגליים. היה לנו מאוד נעים מהדגדוגים שלהם. וקבלנו יחס לבבי וחם מצעירה שקבלה את פנינו, וגילתה לנו שהיא
הגיעה לארץ מאוקראינה. כשיצאנו נפתחו ארובות השמיים. וגשם זלעפות החל לרדת על העיר הדרומית אילת.
בבת אחת הטיילת הפכה למאין ונציה. בעלי הדוכנים מיהרו להכניס את מרכולתם, בהם בובות של חיות מקפצות.
הישראלים והתיירים הרבים מיהרו לתפוס מחסה, ואנחנו מצאנו מסתור מהגשם בדוכן לטבעות. המוכרות שלו היו מאוד נחמדות ובקשו מאיתנו שנשאר עד שיהיה יבש יותר. אנחנו לא חיכינו שמזג האוויר ישתפר, אבל הן עבור יחסן הטוב אלינו
יצאו נשכרות. ומהדוכן שלהן יצאתי עם שתי טבעות. חזרנו למלון בגשם שהלך והתעצם. וזאת היתה ממש חוויה.
כי מי היה מאמין שבאילת, העיר הדרומית הידועה כעיר חמה ירד גשם משמעותי שכזה. הרחובות היו מוצפים, עד
כדי שהינו צריכים לחפש לנו מקום כדי לחצות אותם. נזכרנו כיצד לפני ארבעים שנה, כשיצאנו בפעם הראשונה תפש
אותנו בתל-אביב גשם חזק. וכשפתחנו את המטריה היחידה שהיתה לנו שרנו "שנינו יחד תחת מטריה אחת", וכיצד
בירח הדבש שלנו באילת, היה גשום וסוער, והגג של המלון בו התאכסנו קרס ונפל. הזיכרונות והנוסטלגיה, לאור הגשם
שתפש אותנו, עשו לנו טוב בלב ובנשמה. למלון חזרנו אמנם רטובים, אך עם רשמים. והפעם לעצמנו אמרנו, שמלצרית
אחת ממסעדת גרג שבקניון מלכת שבא באילת, שמשום מה מאיתנו התעלמה, לא הצליחה את היום הזה לקלקל לנו.
