הסופה וסופה/ רימונה שיף.

בתחילת חורף 2013 מצאתי מדינה לא מוכנה. לסופת שלגים קשה, בירושלים בעיקר עשרות אנשים נתקעו בכבישים, בניני האומה הפכו ממקום של אירועים וכנסים למקום שקלט רבים מאלו שהתקשו להגיע למחוז חפצם, במזג האוויר הסוער משפחות רבות בכל רחבי הארץ נותרו בחושך ובלי אפשרות של חמום. במשפחות שיש בהן תינוקות, ולהבדיל, במקומות שבהם מתגוררים קשישים, כמו למשל, בתי הורים, הדבר הורגש פי כמה וגרם לבעיות שונות, אנשי חברת החשמל עבדו סביב השעון לחבר את החשמל לבתים המנותקים. היו שהאשימו אותם על אוזלת ידם. על זה שלא הכינו מראש תשתית למניעת התנתקות. אבל אני דווקא מעריכה את המסירות והנכונות של עובדי החברה לעזור לאלפי משפחות להתחבר מחדש לחשמל. בשנת 1991, כפי שאני זוכרת, היתה סופה דומה. עם תוצאות דומות.  אולי פחות מבחינה מספרית. אבל בהחלט כאלו שמדליקות נורת אזהרה למה שעלול להתרחש בחורפים הבאים. וזה שלא הפיקו מאז את הלקחים ולא נערכו לסערה הצפויה.  חמור לדעתי פי כמה, מהערכותם של אנשי חברת החשמל. מה גם שעל מל"ח,  משק לשעת חרום לא שמעו בסופה הזאת כלום.  היום שום דבר מאז לא השתנה. כמו בשנת 1991 כן גם בשנת 2013 נתנו חברת החשמל והעיריות,  תשובות צולעות לכל אלו שהפנו אליהם שאלות נזעמות על הסיבות לחוסר ההערכות שלהם. ולכאלו שהתקשו להתמודד עם התוצאות. לאחר מה שקרה בשנת 1991 אפשר היה לצפות שיחול שינוי. והנה על פי עדותם של נהגים שנתקעו בשלג בדרך לירושלים המפלסות לא הגיעו בזמן לפתוח את הכבישים. מעניין איפה הן היו תקועות. ועוד מספרים נהגים על כך שמכוניות שהצליחו להחלץ בכוחות עצמן, בלי שום סיוע ועלו לעבר הגבעה הצרפתית נחסמו על ידי המשטרה. לא בגלל סופת השלגים אלא משום שמזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי היה צריך להגיע מרמאללה לירושלים. הם נאלצו לדבריהם. להמתין לקרי שעה ארוכה ובנתיים השלג המשיך לרדת בכמויות גדולות, ועטף את המכוניות בכלל ואת הגלגלים בפרט בלבן, אני מתארת לעצמי את זעמם של אותם נהגים שלא יכלו לנוע בחופשיות, והמתינו בשלג ובקור שהמכונית של מזכיר המדינה האמריקאי תעבור. במסיבת עיתונאים שערך ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אמר בין השאר ש"היינו ערוכים כמו שמדינה צריכה להיות ערוכה לאירוע כזה", אני לא ראיתי את זה בשטח. להפך, אמרתי לבנים שלי שעוד מעט תקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור את המחדלים. וחבל שאצלנו קודם כל מפשלים ואחר כך מקימים ועדות חקירה שחוקרות מה קרה. במסיבת עיתונאים אחרת הופיעו שר הביטחון משה בוגי יעלון וראש עירית ירושלים ניר ברקת. וספרו כיצד סיעו לאזרחים בקור הגדול ובשלגים להתגבר. ולהתמודד עם המצב. עזרה שאותה ראו בבחינת הצלת חיים. ואני התרשמתי שאצלנו אין יד מכוונת במצבי חרום. ושאלתי את עצמי למה השר להגנת העורף או השר לביטחון פנים לא מופיעים במסיבת העיתונאים הזאת. אלא שר הביטחון שמופקד על הגנת האזרחים מפיגועים, מהתקפות עוינות ממדינות השונות ובעתות מלחמה. בהופעתו בפני אנשי לשכת המבקרים הפנימיים, אמר מבקר המדינה יוסף שפירא בין השאר ש"המצב בירושלים לא לבן אלא שחור" ואני חשבתי כשקראתי את דבריו בעיתונות שטוב שיש לנו במדינה הזאת לפחות אדם כמוהו שאומר את האמת. בניגוד לראש הממשלה שבא כביכול להרגיע בדבריו את התושבים הנצורים בשלג. והמנותקים מחשמל, בימים הקרים, המושלגים והסוערים נזכרתי באסון הכרמל. בשרפה הגדולה שפרצה שם וקפחה חיי אדם. ובחוסר המוכנות של המדינה להתמודד עם השרפה המשתוללת. ושאלתי את עצמי אם אנחנו מגלים חוסר מוכנות שכזאת כשפורצת שרפה גדולה, או להבדיל, כשפורצת סערת שלגים. כיצד נתמודד עם רעידת אדמה או עם התקפות טילים.
שהרי, הנס שקרה לנו בהתקפת הטילים במלחמת המפרץ לא יקרה פעמיים. ואם נסמוך על ניסים לא נהיה מוכנים עלול להתרחש כאן אסון גדול. על כן, מוטב שנערך מבעוד מועד כדי שנמנע אסונות.       

תמונת מצב שירים / רימונה שיף.

  
שוב כלפנים.

שוב לחוש בה כבאגדת גרים.
לחשוב ילדות היא שלא בשלה. 
טיפה טיפה ללגום
שעות של כרך ערבי. 
כשחוק וכדמעות
של כוכב גבוה
מתייפח בהעלם הבן.
שוב כלפנים אמשהו.
טחב חוצות 
צער מתנגן, 
זהו אושר מקורו לא תבין.
זוהי חידה פתרונה לא תדע. 
אלמת ומתחננת
כמו גמול לבכי
לבריות הנקם על עולות אין אפשר. 


מעבר לזמן. 

היא שוב צוללת בורוד. 
ומחשבותיה כגלים הומים בסערה. 
תקותה כקצף מתדפקת לחוף.
וצמרמורת בבשרה ממראות האימה.
אפשר שבעיניה.
בשחור אישוניה הוא חובק
את הרוחות העזות שבשנתה. 
את כאבה המר על כתפיו מטען
הנושא כיסופיה עם הזרם החם
הרחק מעבר לזמן. 

בעקבות אהוד מנור. / רימונה שיף.

עובדות חדשות על אהוד מנור התגלו לי לכשהשתתפתי בטיול מזמר לבנימינה. בעקבות הפזמונאי הפורה והאהוב שהלך לעולמו לפני מספר שנים. בהדרכת דר' איתי פלאות ממרכז ידע תרבות ופנאי. במסגרת ארגון יוצאי מרכז אירופה. 
עד לאותו טיול לא ידעתי שלאהוד מנור היה קשר עמוק לקולנוע שהחל בילדותו, כשהיה הולך בקביעות לצפות בסרטים שהוקרנו במושבה. באותם ימים לא היה תרגום בגוף הסרט, והתרגום היה בגליל שגלגלו במקביל לסצנות. כשהבחינו שם באהבתו של אהוד מנור לסרטים הציעו לו לגלגל את גליל התרגום. וכך הוא עשה. לימים הוא עסק גם בתרגום של סרטים. בטיול הופתעתי לגלות שהפרסום של אהוד מנור בקרב עם ישראל היה כתוצאה מהשיר "אחי הצעיר יהודה" שכתב  לזכר אחיו  שנפל במלחמת ההתשה. נודע לי לראשונה שאחיו שהיה עילוי  אמור היה ללמוד במסגרת עתודה אקדמאית רפואה. אך הוא רצה לשרת עם החברים שלו והתגייס לשריון. עד לטיול לא שמתי לב לכך שהשיר הזה שונה משירי הזיכרון שנכתבו לפניו. אמנם ראיתי בו שיר אישי. אבל לא נתתי את דעתי על כך שהשירים שקדמו לו נכתבו על יפי הבלורית והטוהר. ואילו הוא בשירו האישי מזכיר לאחיו כל מיני דברים מהעבר, מדבר בו על גן הילדים שלו. על הגשם הראשון שירד ביום שלישי. ועל האמא שממתינה. הופתעתי לשמוע מהמדריך, שבאותה תקופה שהשיר הושמע ברדיו הסתובבה בארץ קבוצה מחו"ל שרצתה להעלות כאן את המחזמר שער. וחפשה אדם שיתרגם את המחזמר לעברית. הלית ישורון אמרה להם שישנו פזמונאי שכתב שיר על אחיו שנפל ונראה לה שהוא יתחבר לשער. אהוד מנור, שהיה לו כבר ניסיון בתרגום, הסכים. ומכאן ואילך הקריירה שלו נסקה. והוא השאיר אחריו יותר שירים מנעמי שמר. המדריך הצביע על כך שהשיר "אחי הצעיר יהודה" הוא שיר אופטימי. כי הוא מסתיים במשפט בני הרך יפה כמוך, בשמו אקרא לו יהודה". ואני הסכמתי איתו. גם על ההיסטוריה של השיר "בשנה הבאה" לא ידעתי עד שהצטרפתי לטיול. המדריך סיפר לנו שהוא הולחן על ידי נורית הירש בקצב הסמבה. ואהוד אמר לה שהוא נכתב כשיר עצוב, היא הסבירה לו שמשום שהם לא דיברו בינהם על כך לפני כן, היא לא ידעה את זאת. ואם ירצה, אמרה לו, תכתוב מנגינה אחרת. אבל אהוד קבע שאם השיר משדר לה סמבה כנראה שזה משהוא ישדר גם לאחרים, ובקש ממנה להשאיר את המנגינה. אך לאור הנסיבות החדשות הוא שינה בו את המילים. "השמש תשקע" ל"שמש תזרח", ובכך הפך אותו לשיר אופטימי. למדריך היה גם סיפור נחמד על סגירת מעגל בחייו של אהוד מנור אותו שמעתי לראשונה, הוא סיפר שיום אחד לכשהיה ילד ראה אהוד מנור מודעה בעיתון. שבה נאמר שילדים ג'ינג'ים יוכלו להכנס חינם להצגה פרנסואה ראש גזר. למרות שהוא לא היה ממש ג'ינג'י הוא חשב שהוא כזה. נסע לתאטרון שבו העלתה ההצגה, הקופאי ביקש ממנו שישלם עבור הכרטיס והוא שלף מכיסו את המודעה והראה לו. הקופאי קבע שבגלל שאינו ג'ינג'י עליו לשלם. אך כשהבחין בדמעות בעיניו הוא רחם עליו והרשה לו להכנס בחינם להצגה, את התפקיד הראשי בה גילם השחקן יהודה פוקס, שלימים אהוד מנור נישא לבתו עופרה. סיפור אחר שסיפר המדריך כן היה מוכר לי. והוא הסיפור על השיר "הלוואי" של בועז שרעבי שאהוד מנור כתב לו מילים. השניים האמינו שהשיר הזה יזכה במקום הראשון בתחרות הקדם אירוויזיון, ותפרו לעצמם חליפות לתחרות האירווויזיון. אולם השיר הגיע למקום האחרון וקיבל נקודה אחד בלבד. היום אף אחד אינו זוכר את השיר שהגיע באותו קדם אירוויזיון למקום הראשון, ויצג אותנו באירוויזיון. אלא רק את השיר  "הלוואי". שאפילו מושמע באירועים חשובים שבארץ נערכים. בסיום הטיול עלינו לקברו של אהוד מנור והבחנו שמתנוסס עליו המשפט הלקוח מאחד משיריו "אין לי ארץ אחרת", בהקשר לשיר הפתיע אותי המדריך בסיפור נוסף, הוא סיפר שאהוד מנור בחר אותו כשיר מחאה, אך לא כתב למה הוא מוחה, וכך הפך השיר ללהיט גדול, השיר נחשב לשיר פטריוטי. וזכה למקום מכובד בזמר העברי. והמשפט "אין לי ארץ אחרת" שגור היום בציבור בתור סיסמא אצל אוהבי מולדת רבים. ועוד ציין המדריך שכשמלאו לאהוד מנור שישים נבחר השיר ברדיו לשיר הכי אהוב על המאזינים. מאוחר יותר גיליתי גם שהוא מציין גם על בול דיוקנו של אהוד מנור. אכן, היה זה טיול מפרה ומעניין.

אריק איינשטיין סמל תקופה.

עם לכתו של אריק איינשטיין לעולמו נפרדתי מתקופה יפה. שהיתה ואיננה עוד. 
גדלתי על השירים שלו שנחשבים היום לקלסה בזמר העברי, ועל השירים שלו שהושפעו מהרוק שפרח עם הביטלס והרולינג סטונס. וגם על שירי הילדים כמו "אדון שוקו" "דר' דוליטל" ואחרים. ראיתי בו זמר מצליח שזכה במקומות הראשונים בפסטיבלי הזמר. והיה חלק מהרכבים מוסיקליים כמו "בצל ירוק", "גשר הירקון" ו"החלונות הגבוהים", הוא היה זמר מבצע, היום הזמרים היוצרים הם אלו שתופסים את מקומם של הזמרים המבצעים, אריק איינשטיין ביצע שירים שכתבו אחרים ובפרט משוררים. בשפה קולחת ורהוטה. וניכר היה בשירתו שהוא מכבד את המילה הכתובה. הוא התחבר לזמרים אחרים. שהחיבור שלו איתם היה בעיני ממש מושלם.
ראיתי בו אדם מפרגן שלא שומר את התהילה לעצמו. אלא גם מחלק אותה עם מבצעים אחרים. היום כשהילדים כבר לא גדלים על ערכים ואהבת מולדת, אלא על תוכניות ריאליטי בטלוויזיה. סוגדים לכל מה שמדיף אבק כוכבים. וגולשים שעות ברשתות החברתיות, מסמל אריק איינשטיין לגבי את הזמר הצבר. הוא מאדיר בשירים  שהוא שר את ישראל הטובה, ושירים רבים שלו הם חדורי אהבת
 מולדת. ולא בכדי קרא לאחד מתקליטיו "ארץ ישראל הטובה והיפה". אמנם בהמשך דרכו המוסיקלית גם הוא נחל אכזבה מכל מה שקורה כאן. ובאחד משיריו קבע שהמדינה הולכת פייפן, אבל למרות זאת הוא נשאר בתודעה שלי כמי שמיצג את ארץ ישראל היפה והשפויה. ספרו עליו שהיה אדם מצחיק. ואני לא מתפלאת. וחושבת שהמערכונים שלו על "חידון התנ"ך" על העולים החדשים ואחרים. יהיו נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. בזכות אריק איינשטיין וחבריו בלול נשבו כאן רוחות חדשות, הם הביאו לישראל את החופש והמתירנות מהעולם הגדול, יש האומרים שבהתנהגותם החופשית והמתירנית היו דברים טובים. ויש המצביעים על הדברים הרעים, אני חושבת שבזכותם הפכנו להיות מדינה תרבותית ככל העמים. ולא עוד ארץ ישראל הקטנה והישנה, ואפילו אם היו בהתנהגותם אי אלו דברים לא מקובלים. בנעורי נחשב אריק איינשטיין לאחד הגברים היפים במדינה. אם ליפה שבהם. חברותי ממש העריצו אותו. אבל בניגוד למה שניכתב לאחרונה בעיתונות על צעירות שמנסות להגיע למגע פיסי עם מושא הערצתן. חברותי היו בישניות.  יום אחד החלטנו לדפוק לאריק איינשטיין בדלת, ולהביע בפניו את אהבתנו אליו. ואמנם הלכנו כפי שתכננו לדירתו ודפקנו בדלת. הוא פתח לנו כשהיה בעיצומו של גילוח. כשכל הקצף הלבן על פניו. כשראינו את זאת ברחנו כל עוד נפשנו, מותירות מאחרינו  את החלום. אריק איינשטיין היה בעיני שחקן מצויין. אהבתי לצפות בסרטים שבהם הוא שיחק. כמו "סלח שבתי", "מציצים" "עיניים גדולות", מבחינתי בהיותו אדם צנוע וחף מכל פוזה, הוא שייך לדור הנפילים, ומזכיר לי את המנהיגים של פעם, שחיו בדירות קטנות ופשוטות ולא היו נהנתנים. כשהלך לעולמו כתבו בעיתונות הרבה על העובדה שהוא חדל להופיע על הבמות, וישב בביתו בחיק משפחתו. לגם כוס תה, ושוחח בטלפון עם חברים, ועם אנשים שהיה אכפת לו מכל מה שקרה להם. מבחינתי הוא לא הסתגר. הוא פשוט המיר את את אורות הזרקורים באולפנים. שבהם הקליט אלבומים חדשים, ניסו להבין למה הוא בחר להיות ספון בביתו. וגם אני חשבתי על הסוגיה הזאת. ונראה לי שזה קרה לו בגלל התאונה הקשה שבה נפצע לפני שנים. והראיה שלא זו בלבד שהוא הקליט את אלבומיו החדשים באולפנים. אלא שגם המשיך לשתף פעולה עם יוצרים אחרים כמו שלמה ארצי, אביב גפן ואחרים. אהבתי לקרוא את מה שהוא כתב בשעתו במדור הספורט על קבוצות הכדורגל והכדורסל של הפועל תל-אביב.  האהובות עליו. כשהתבשרתי שהוא קיבל טור אישי במעריב. התרגשתי וחיכיתי ליום שישי שבו יתפרסם הטור הראשון. ומי יכול היה לתאר שהטור הזה כבר לא יתפרסם יותר.  אני מסכימה עם כל אלו האומרים שאריק איינשטיין רשם את ההיסטוריה של התרבות הישראלית,  בכל הדברים שבהם הטביע את חותמו. ועם אלו שכינו אותו "פרנק סינטרה הישראלי". עם לכתו לעולמו חשתי שמשהו השתנה פתאום בחיינו התרבותיים. ושהתרבות שלנו כבר לא תהיה מה שהיתה. באחד משיריו האהובים עלי הוא שר עם שלום חנוך "למה לי לקחת ללב". אני בהחלט לקחתי ללב את לכתו מאיתנו לעד. 

בעקבות אסון הכרמל / רימונה שיף.

כל שנה כשמגיע חג החנוכה אנחנו  לא מצינים רק את ניצחון המכבים על היוונים ואת נס פח השמן שדלק בבית המקדש שמונה ימים, אלא גם את אסון הכרמל שהיה לדעתי האסון הכי גדול שקרה במדינה. ובעקבות האסון מצאתי את עצמי יושבת וכותבת שירים של מציאות ותקווה. 

ואני בינהם.

הימים קצרים,
הלילה בא מהר. 
ואני בינהם
מהלכת בלבלוב האביב
ורסיסי זיכרונות. 
גם הקיץ עם הימים הארוכים
לא הביא מזור לפצעים הפתוחים. 
הסתיו השיר עליו מעליו
ורק האביב אפשר
לנו לשבת ככה מחובקים. 
לאפסן את הימים המדממים
באלבום החיים.
וללכת מכאן בתנועה 
כל הזמן.

בדרך לעין הוד.

בדרך לעין הוד עמוד חשמל עומד.
טרקטורים ובולדוזרים עובדים.
טכנאים כבלים מתקנים. 
מכונית מטפסות אל בתים שרופים.
אנשים בודקים בהם נזקים.
גלי הים מתנפצים אל החוף. 
המבצר של עלית משקיף אל הנוף.
בדממת אבניו טמון סיפור שלא נגמר.
ריח של עשן לא מריחים כבר.
וציפור שיר מזמרת מזמור 
למחר טוב יותר. 

חלומות נעורים / רימונה שיף.

כשהייתי נערה קראו המבוגרים לגיל העשרה "גיל הטיפש עשרה".  עד היום אני לא יודעת למה הם נתנו לו את הכינוי הזה אבל כשאני מסתכלת אחורה על אותה תקופה, שעליה נאמר לי שהיא גם פעם אחת בחיים. אני נזכרת בחברות שלי.
שסגדו לאלילים בשר ודם. שלא היו אלא זמרים ושחקנים מפורסמים. כאלו שחיו בארץ וכאלו שחיו בארצות שמעבר לים. הן תלו את התמונות שלהן על הקירות בחדר שלהן, גזרו עליהם כתבות מהעיתונים, ושמרו עליהן כבבת עינן, אני זוכרת שפעם רצינו קבוצת חברות לדבר מקרוב עם זמר שהיה באותה תקופה מאוד מפורסם. השגנו את הכתובת שלו, הוא פתח לנו את הדלת כשקצף גילוח על פניו. כי הוא התגלח אותה שעה. ואנחנו היינו מבוהלות וברחנו כל עוד נפשנו. האמיצות שביננו הצליחו לגשת לאחר הופעות למושאי הערצתן ולקבל מהם חתימות. ומותר לציין שהן מאוד מרוצות. ולא ניסו לקיים קשר עם השחקן או הזמר הנערץ עליהן לאחר מכן, היום כשאני קוראת מה עושות נערות שהגיעו לגיל העשרה עם סלבריטאים, אני חושבת שעכשיו אני מבינה למה קוראים לגיל הזה גיל הטיפש עשרה. מסתבר שהיום חלקן לא מסתפקות בהשגת חתימות ממושא הערצתן. אלא מוכנות להתקרב אליהם פיסית. לבלות איתם במסיבות. בהן הן שותות משקאות אלכוהולים וחושבות שככה הן מגשימות לעצמן חלום. כן, המאושרות מצליחות להסתיר את גילן ולזכות בבילוי עם מושא הערצתן. לאחרונה הובא הענין לידיעת הציבור בפרשת הזמר המפורסם. והתגלה שהדפוס של אתור מעריצות על ידי אדם שמקורב למפורסמים, והפיתוי שלהן להתקרב אליהן במסיבות,  ומתן מתנות לאותן בנות,  מצטייר כדפוס קבוע, וזוהי תופעה מדאיגה . בעקבות הפרשה של הזמר המפורסם שהפכה להיות מאוד מדוברת בתקשורת ובשיח החברתי. שאלתי את עצמי איפה בכל הסיפור הזה נמצאים ההורים. ובמיוחד האמהות. כיצד הן לא יודעות מה קורה עם הבנות הצעירות שלהן ועם מי הן מתראות. ולמה הן סומכות עליהן בעניים עצומות. נכון שהן צריכות לתת להן עצמאות אבל בכל זאת עליהן להיות מעורבות בכל מה שקורה להן. הנה לאחרונה קראתי באחד העיתונים על נערה שנכחה בהופעה של זמר מפורסם ולאחר מכן קרוב משפחה שלו הציע לה להפגיש 
אותה איתו בביתו. היא התקשרה לאמא שלה וספרה לה והאם כעסה עליה, ואמרה לה שלא תעז להתפתות. והנערה דחתה את ההצעה אותה נערה לא חששה לספר לאמה מה שהציעו לה. וגם שמעה לדבריה. מכאן הסקתי שהאמא של אותה נערה היא אמא חברה. כלומר שיש לה יחסים כה טובים עם בתה. עד כדי שהיא מתייעצת איתה.  ומספרת לה את כל מה שעובר עליה. ולדעתי טוב היו עושות אמהות אם היו גם הן הופכות לחברות של בנותיהן המתבגרות. ותדברנה איתן על כל ההשלכות שיכולות לנבוע מהתקרבות פיסית למושא הערצתן. ולאמר להן שהן בהחלט יכולות להיות מרוצות אם תצלחנה להצטלם איתו, לפרסם את התמונה שלהן באינטרנט ולהתפרסם בזכת זה גם כן. או להשיג חתימה שלו. שעליה תשמורנה מכל משמר. אני בטוחה שבנות נבונות תחשובנה היטב על דברי האמהות ולא תגררנה לפיתויים, מאידך אני לא מתפלאת על אותן בנות שמחפשות קרבה ואפילו קרבה פיסית לזמרים ושחקנים מפורסמים. בתוכניות הטלוויזיה. בעיקר בסדרות  סוגדים היום ליופי ולא לכישרון. כשהייתי נערה כדי להפוך לשחקן היו צריכים ללמוד בבית ספר למשחק. או לפחות בחוג דרמטי. היום דוגמניות הופכות לשחקניות. בזכת היותן יפות. בנעורי כדי להיות זמר היו צריכים ללמוד בבתי ספר למוסיקה, בקונסברטוריון, באקדמיה למוסיקה ללמוד פיתוח קול וכדומה היום הדרך קלה יותר. משתתפים באחת מתוכניות הריאליטי המוסיקאליות הטלוויזיוניות. וגם אם לא עולים לשלב הסופי מתפרסמים. וזוכים למעריצות נלהבות. שרוצות לבטא אהבה ומחפשות קרבה. מנחה באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה אמר לאחרונה שהוא לא מבין את הנערות הצעירות שמצטלמות עם ידוענים שלגביהן הם מבוגרים. ואני תארתי לעצמי שאותה נערה שמצטלמת ומפרסמת את הצילום ברשת חושבת שבזכות זאת היא הופכת להיות מפורסמת בעצמה,   בונה לעצמה זהות ומעמד. היינו, היא סבורה שלאחר הצעד שעשתה היא תהיה מקובלת בחברה. צביקה הדר שקשור מאוד לתוכניות ריאליטי בטלוויזיה שעוסקות במוסיקה אמר בראיון שהתפרסם איתו בעיתון. שעולם המוסיקה עבר שינוי גדול והמעומדים כבר מזמן לא נשפטים רק לפי הקול היפה שלהם, היום זמר נשפט על המראה שלו, על סיפור החיים שלו ועל כל החבילה, והראיה מבחינתי היא שבאחת מתוכניות הריאליטי הופיעה זמרת עם קול אדיר אך עם תסרוקת ולבוש מיושנים, ולאחר שהשופטים בחנו אותה הם שלחו אותה הביתה ואמרו לה שתלך למספרה. מאידך בתוכנית ריאליטי אחרת הופיע זמר נאה בבגדים אופנתיים ועם תסרוקת אופנתית לא פחות. השופטים החמיאו למראה שלו והעבירו אותו. למרות שלפי דעתי הקול שלו לא היה משהו. את כל זאת הבנות הצעירות שומעות רואות ומפנימות. ומתנהגות בהתאם. אצלהן כמו אצל השופטים הכישרון הוא לא במקום הראשון אלא המראה. וזה קורץ להן מן הסתם להתקרב באופן מהיר ובכל מחיר לזמרים מפורסמים. וכשהן מצליחות לעשות הן מרגישות שהן נחשקות, ואין מאושרות יותר מהן, שר החינוך שי פירון אמר לא מכבר שהוא היה שמח אם גיבורי התרבות שלנו יהיו סופרים, משוררים ומדענים. אני חושבת שלכך יכולים לתרום הטלוויזיה. ומערכת החינוך בבתי הספר בשיתוף נטילת אחריות וסמכות מצד ההורים. אם כל הגורמים האלו ישתפו פעולה בינהם נוכל להפוך לחברה נאורה יותר ומוסרית יותר. 

פגיעה מינית / רימונה שיף.

לאחרונה התפרסם באמצעי התקשורת ממצא שלפיו כל ילד שני נפל קורבן להתעללות מינית במשפחה, האמנם? בכל אופן במקרה או שלא במקרה שמעתי במועדון ויצ"ו גבעתיים הרצאה בנושא. 
המרצה סיפרה לנו, בין השאר, שהסטטיסטיקה שנוגעת לפגיעה מינית מציגה מזה הרבה שנים את אותם נתונים, הן במחקרים והן בשאלונים. לפיהם 1 מתוך 6 ילדים נופל קורבן לגילוי עריות. היינו, לפגיעה מינית במשפחה. 1 מתוך 7 גברים עוברים תקיפה מינית. עד גיל 12 הפגיעה בבנים ובבנות שווה. מגיל 12 הפגיעה בבנות עולה, ובנגוד לסברה שנשים ההולכות בסמטה חשוכה בלילה נפגעות מינית על ידי מישהו זר שמתנפל עליהן. הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על כך ש 80% ממקרי תקיפה מינית מתבצעים על ידי בן משפחה.
וש 20% מהקורבנות שומרים את הדבר בסוד. בנוסף  למרצה הופיעה בפנינו אישה צעירה שהיתה קורבן לתקיפה מינית בילדותה.  היא סיפרה לנו שבגיל 3 פגע בה בן משפחה. והיא שמרה מהוריה את הדבר בסוד. מאוחר יותר היא נפלה קורבן לתקיפה מינית על ידי מורה בבית הספר שסולק מאוחר יותר ממערכת החינוך. וגילתה לנו שבמרוצת  השנים היא סבלה מאנורקסיה. וניסתה מספר פעמים גם להתאבד. למררות שהיא עברה טיפולים פסיכולוגיים שונים, היא לא יצאה מהטראומה שעברה. עד שגילתה באינטרנט את קיומו של "הבית האמיתי", של עמותת על"ם. שאליו מגיעות פעמיים בשבוע נפגעות תקיפה מינית, משוחחות עם עובדת סוציאלית.  מקבלות ארוחה. ומשתתפות בפעילויות בתחומי האמנות והמוסיקה, בבית הזה, אמרה, הן עובדות תהליך למידה בלי שיפוטיות ובלי בקורת. ולא שומעות את המשפט "זה קרה ולכי הלאה". הן לומדות לתפקד בעולם המעשי כשהן מחליטות לקחת את עצמן בידיים. והחום והאהבה שמעניקים להן בו עוזרים להן לקום ולתפקד, ולהקים בית בישראל. המרצה הוסיפה וציינה שככל שמגלים פגיעה מינית בילדים מוקדם אפשר לטפל בהם מוקדם. ואם מורה מגלה שתלמידה נפגעה מינית חל עליה חובת הדיווח. מגיל 18 נערה יכולה להגיש תלונה על שנפגעה מינית, ויכולה לקבל סיוע ממרכז לנפגעי תקיפה מינית. ובהקשר זה הסבירה שהרבה מקרים מאופינים  בהתנהגות של לא לרצות מגע עם אנשים מבוגרים, ומאידך, הרבה מקרים מאופינים בפתיחת יתר, וברצון למגע קרוב עם אנשים מבוגרים, וכשהאישה הצעירה שהופיעה  סיפרה לנו שבהיותה תלמידה בתיכון היא עשתה עבודה על גילוי עריות. והתקשתה למצוא חומר בנושא. סיפרתי לה שבעבר הייתי מעורבת בעמותת גל.ער שגייסה כספים לממון טיפולים פסיכולוגיים לנפגעי תקיפה מינית. והיתה קשורה עם מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית, בהם לזה הנמצא בבית חולים "בני ציון" בחיפה. אך בשלב מסויים העמותה נקלעה לקשיים וחדלה לפעול. היא הודתה בפני שלא שמעה מעולם העמותה, וציינה שאם בזמן שפעלה היה קיים אינטרנט היה סיכוי טוב שהיתה שומעת עליה, ואני הסכמתי איתה. ואמרתי לעצמי שאולי אפילו היתה מסתיעת בה, ואולי בזכות האינטרנט    העמותה היתה מתגברת על הקשיים אליהן נקלעה. ובאשר לממצאים שהתפרסמו לאחרונה. אני חושבת שהם מאוד מדאיגים. ומצריכים חשיבה לטווח ארוך. עם זאת אני מברכת על כך שאחד מהפרוייקטים של עמותת על"ם  נרתם למען קורבנות התקיפה המינית. ושהודות "לבית האמיתי" שהקם במסגרתו הרבה בנות שנפלו קורבן לתקיפה מינית עולות על דרך המלך. אני גם מקווה שהן מסתייעות במרכזים לסיוע שכל תכליתם הוא לפעול לטובתן. ומברכת את אלו שעברו את גיל 18 והחליטו לעשות מעשה ולהתלונן על התקיפה המינית שעברו. אך חסרה לי בשטח עמותה כמו גל.ער לדעתי עמותה שכזאת יכולה גם היא לתרום לכל אלו שנפלו קורבנות לגילוי עריות. בהזדמנות זאת אני קוראת לכם לתרום כפי יכולתכם לעמותות המטפלות בנפגעות תקיפה מינית. כמו עמותת על"ם שהרי, אם העמותות האלו תפעלנה בשטח הממצאים שיתפרסמו לגבי הנושא הזה לא יהיו מדאיגים.        

רגע בבית ההורים / רימונה שיף.

כשאנחנו בגילאים חמישים, שישים ויותר מתקדמים יום הולדת חוגגים, עולים לנגד עיננו תמונות, מראות ילדות. כמו בסרט אנו צופים בדברים שקיבלנו במהלך החיים. וכשאנחנו רוצים להושיט יד לתפוס משהו מכל אותם אירועים אנו נוכחים לדעת שהם נעלמו לעד. אבל כשאנחנו מצליחים להנציח רגע כזה בשיר הוא כבר לא מהיר. הוא נשאר על הניר.  ועל רגע כזה שהנצחתי במילים בסלון בית ההורים 
מדובר בשיר סימנים. 

סימנים. 

בכף האפלה
מתכנפים הפרפרים.
כשמתחיל השעון לצלצל פתאום. 
הם עפים.
וצל חדש נולד
מרצד במנורה. 
כשני סימני קריאה סתומים. 
ואין את מי להעיר. 
ואין למי לצפות.
כאן,
בבית מלא צללים
מתרגשים הסיפורים במדף.
בזהירות חורקת הכורסא.
והמשקה האדום בבקבוק לא נלגם. 
כשיתחילו ללחוש פתאום
ליד החלון המוגף
נתעופף בבת אחת כפרפרים
מוקפים בחומה
כשני סימני שאלה סתומים.  

שגרירים צעירים / רימונה שיף.

לאחרונה הסתבר לי שישנם בקרבנו בני נוער איכותיים המיעדים את עצמם ליצג את מדינת ישראל בארץ ובעולם. הם גרים בפתח תקוה ונוטלים חלק בפעילות מיוחדת של בית ספר לשגרירים צעירים, שלו שותפים מנהל החינוך של עירית פתח תקוה בשיתוף משרד החוץ וההסברה, משרד ראש הממשלה והסוכנות היהודית. הפרויקט הזה קיים למעשה כבר ארבע שנים. ומנהלת אותו הגב' רחל אמרני כדי להתקבל לבית הספר לשגרירים צעירים, נודע לי, יש לעבור מיונים רבים. ולא כולם עוברים אותם. הנה, בשנה אחת מתוך שש מאות מועמדים התקבלו מאה הם מגיעים לבית הספר לאחר שעות הלימודים, וכולם נחשבים, כפי שנוכחתי לדעת, לתלמידים מבריקים. ולכאלו המתענינים בתקשורת ובדיפלומטיה הישראלית. ומחזיקים בדעות מוצקות לגבי מה שמתרחש בארץ, עם זאת לא מנסים לשנות במהלך הלימודים את דעותיהם הפוליטיות. שמחתי לגלות שמלבד הלימודים התאורטיים, הם חווים גם חויות בשטח. כך חלקם הגיעו לבני האומה בירושלים לפגוש נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל, שמעו את נאומו והתרשמו מאשיותו, חלקם בקרו במשרד ראש הממשלה, שם יועציו הפרטיים של ראש הממשלה ספרו להם על תפקידם. בהזדמנות זאת הם נפגשו גם עם דני סימן, סמנכ"ל משרד ההסברה. אשר היה בעבר ראש לשכת העיתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה. הם קיבלו הסברים על עמוד היוטיוב של ראש הממשלה, בנוסף הם קיבלו כלים איך להתמודד עם דילמות ואיך אפשר לפתור אותן.  ושמעו הרצאות בנושאים שונים. בהם הרצאה על האינטרנט, שדברה על היתרונות ועל החסרונות שלו. והציגה מימד נוסף העשוי לשמש אותם במשימות העומדות בפניהם בעתיד. חלקם בקרו במרכז האקדמאי בירושלים, עם תלמידים מבית ספר בבקה אל גרביה, שבסיומו, כפי שסופר לי יצאו עם המסקנה שיש להמשיך ולקיים מפגשים כאלו. 
למען יצירת קשר וגשר עם בני הנוער הערבי והיהודי. עוד מפגש מעניין היה לחלקם עם חברי משלחת של צעירים יהודים מלוס אנג'לס. הם סיפרו להם על חיי הקהילה היהודית, שם, ואיך רואים בארה"ב את מדינת ישראל. ושוחחו איתם על מדינת ישראל ומורשתה ושרו איתם שירים ישראלים.  הם חשו כדבריהם שהם מסבירים להם את מדינת ישראל בכלל, ומיצגים את הנוער הישראלי בפרט, בתקווה שאותם צעירים ילדי ארה"ב שיש להם מנטליות אחרת, ילמדו להכיר את בני הנוער הישראלים. חלקם השתתפו במשלחת שיצאה לארה"ב. נפגשו עם מספר סטודנטים יהודים, והסבירו להם את המצב הפוליטי ביטחוני ששורר כאן. ולא זו בלבד, אלא שלכשבקרו באוניברסיטאות בניו-יורק, נפגשו גם עם סטודנטים שהיו יהודים מומרים, ואיתם ניסו להבין את הגורמים  לתופעת ההתבוללות. מפגש נוסף היה להם עם שגריר ישראל באו"ם  רון פרושאור שבמהלכו קיימו דיון בנושא היהודים בארץ ישראל ויחסי השכנות עם המדינות הסובבות אותם. בנוסף נפגשו עם נציגי האו"ם לעניני שלום במזרח התיכון.  הבקור כלל גם סיור באתר ההנצחה לנרצחי פיגועי התאומים והנחת זרים באנדרטאות. במסגרת הלימודים הם עברו קורס עיתונאים  ייחודי ראשון מסוגו לנוער, שבסופו קבלו תעודת עיתונאי בינלאומית, ונהיו עיתונאים צעירים לכל דבר, וגם הקימו אגוד שהוא מודל של איגוד התקשורת והעיתונות בישראל. עם יושב ראש, מזכירות ועשרים יושבי ראש שיהיו אלו שיובילו את האיגוד הצעיר. הפעילות המיוחדת שלהם מתואמת עם בתי הספר בהם לומדים ומוכרת במסגרת "מחויבות אישית", במפגש שלי איתם נוכחתי לדעת שרבים מהם רואים את עתידם בעולם התקשורת ואחרים שואפים להיות דיפלומטים. ורוצים להסביר את מדינת ישראל. בצורה הטובה ביותר, בגלל השנאה ליהודים והדימוי שבנו לישראל מדינות העולם במשך שנים, בעקבות דעות קדומות ושליליות. הנה כי כן, עדיין קיימים בקרבנו בני נוער שהם פטריוטים וציונים. ואני בטוחה שהשגרירים הצעירים ישתמשו בכלים שקיבלו ויגיעו להישגים מרשימים.  

כתות מקוונות ורגילות. / רימונה שיף.

לאחרונה התבשרתי שיותר ויותר מוסדות אקדמאים פותחים פקולטות המבוססות על לימודים ממוחשבים. מחשבים כיתתיים מחליפים את השולחנות והלוחות המסורתיים. הרצאות מקוונות משודרות לאלפי סטודנטים, ומחשבים אישיים מחליפים את שולחנות העבודה בבתים. ואת המחברות. וכן, גם את הספריות הציבוריות, המרצים בכיתות מוקפים מצלמות, שעות קבלה נערכות בסקייפ, והפורומים שבינם לבין הסטודנטים הם וירטואלים, "זוהי הקדמה" אומרים לי חברים, אבל אני לא שלמה עם מה שקורה . אני סבורה  שהטכנולוגיה המתקדמת היא לא תחליף למורה שמלמד בכיתה, כי כשהשעורים מקוונים המורה או המרצה הופכים למשניים. ובכלל, לברירת מחדל. מניסיוני כשהמורה לא מהווה איזושהי דמות מרוחקת אפשר להתרשם מהמידע שהוא מעביר. יוצר אתו קשר בינאישי. להתווכח אתו על הנושאים הנלמדים. ולהציג לו שאלות.  הנוגעות לחומר המעבר. ולקבוע על המקום אם הן מספקות. מבחינתי יותר מעניין לנהל עם המורה דיונים ופורומים חיים מאשר לנהל אתו דיונים ופורומים וירטואלים. הקשר האישי עם המורה לדעתי מפרה יותר מאשר זה שבין התלמיד עם המחשב. על כן, במוסדות האקדמאים בפרט ובבתי הספר בכלל לקשר האישי בין המורה לתלמידים אין תחליף. מי שלומד רק לימודים מקוונים לא יבין את זאת. ובהקשר זה אני שואלת את עצמי  האם מורה שעומד בכיתה מקוונת מקבל את אותה הכשרה כמו מורה שעומד בכיתה רגילה. שהרי , עם מחשבה מעמיקה אני מגיעה למסקנה שהכיתה הממוחשבת מחלישה את המיומניות של המרצה או המורה. אותן קבל בהכשרה המקצועית שעבר. נכון, שהשימוש במדיה הממוחשבת במוסדות האקדמאים יכול להוות פתרון לסטודנטים שנדבר מהם להגיע ללימודים הפרונטלים. ומאפשר לסטודנטים ללמוד בזמנם הפנוי, כמו למשל,  באוניברסיטה הפתוחה. ויכול לפתור את בעית הצפיפות בכיתות הרגילות. אבל אני רואה בלימוד הפרונטלי חוויה.   חוויה שלא עוברת על הסטודנטים שלומדים בלימוד פסיבי. והחוויה יכולה לדעתי, בהחלט לתרום לקליטת המידע. בניגוד למידע שמקבלים כשלומדים לבד. מנסיוני כשלומדים בכיתה עם חברים מפנימים את החומר יותר טוב. מאשר כשלומדים לימודים אישיים. היינו, יושבים בבית מול המחשב ומתעסקים עם החומר הנלמד. ועוד מצאתי כשיושבים בכיתה רגילה עם חברים לספסל הלימודים אפשר להחליף אתם מידע ולקבל מהם הצעות ורעיונות להשגת מידע נוסף. וכן גם עם המורים והמרצים. אני מסכימה עם אלו הגורסים שישנו אחוז קטן שלאנשים שמסוגלים ללמוד לבד. כי כשלומדים לבד בבית כל מיני דברים יכולים להסיט אותך מהלמידה. כמו צלצול טלפון, דפיקה על הדלת , בני משפחה שמדברים ביניהם בקול רם. או שקוראים לך, ועוד ועוד. וצריך יכולת ריכוז גבוהה ואמביציה גבוהה.  
כדי להתעלם מכל מה שקורה. סביבך. ולהתמקד בלימודים. רוב האנשים לדעתי זקוקים למורה מתווך ולחברים בכיתה, ומכאן ניראה לי שהכיתה המקוונת היא פחות יעילה מהכיתה הרגילה. יש הטוענים שבאמצעות הלמידה באינטרנט אנשים יכולים להתגבר על חרדות ופחדים שיש להם מהלימודים. אבל אני אומרת שסטודנט ותלמיד שלומד בכיתה עם מרצה שמדבר אליו, ועם חברים לספסל הלימודים, יכול לקבל מהם חיזוקים. ומילים שנאמרות חודרות לדעתי יותר טוב ללבבות ולשכל הישר. מאשר מילים ממוחשבות. מה עוד שעם מרצה שמלמד חברים לכיתה יכול הסטודנט או התלמיד להביע את עצמו. ולקבל פידבקים. ולא לו האמרים שהלמידה המקוונת יכולה לפתור את בעייתם של אלו שיש להן כתב לא קריא.  אומר שבהחלט יכול להיות שהם בודקים. אבל בשטח הלמידה המקוונת לא מתאימה לכולם. והוא גם לא מהווה לתפיסתי תחליף לספריה הציבורית. כמי שהיתה סטודנטית באוניברסיטה בתקופה אחרת אציין כאן שאין חוויה יותר גדולה ללומדים מאשר ללכת לספריה. לבחור ספרים, לעיין בהם ולסכם מהם את מה שהמרצים או המורים דורשים. היציאה מהבית לרכישת מידע בספריה יוצרת מנסיוני מוטיבציה וגורמת לאדרנלין לעלות. לדלות מידע מהמחשב הוא לטעמי מכנית גרידא. לאחרונה  דברתי עם מורה שמלמד ספרות באחד התיכוניים הגדולים בתל אביב. הוא סיפר לי שהוא בוחר ללמד את תלמידיו יצירות ספרותיות שאין עליהן מידע באינטרנט, כדי לגרום להם לחשוב בעצמם על מה שהם קוראים, ולהגיע בעצמם למסקנות ותובנות. שמחתי לגלות שישנם בקרבנו עדיין מורים שמעוררים את התלמידים שלהם לחשיבה עצמית, ולא שולחים אותם לדלות מהמוכן מידע באינטרנט. ואמרתי לעצמי שאלו הם מורים לחיים. אמנם ספרו לי שיותר ויותר מוסדות אקדמאים פותחים פקולטות המבוססות על לימודים ממוחשבים. אבל אני מתארת לעצמי שבעתיד הלא רחוק גם בבתי הספר היסודיים והתיכוניים תהיינה כאלו כיתות כאן אציין עוד שלדעתי כשהמורה או המרצה מקבל את ההורים או את התלמידים פנים אל פנים. בשעות הקבלה. יש לו יתרון על פני שעות הקבלה שבסקייפ נערכות. בקבלה הבינאישית יכולים ההורים או התלמידים להציג לו שאלות ולקבל תשובות, לתת לו הסברים על כל מיני דברים שלהם בלימודים קורים. ולהתרשם מאיך שהוא מקבל אותם. בסקייפ כל ההתרחשות וכל ההתרשמות היא מכנית. ויכולה להשאיר את התלמיד או הסטודנט עם הרבה סימני שאלה בלתי פתורים. בכל אופן, אנשי החינוך שהולכים עם הקדמה צריכים לדעתי לחשוב טוב טוב, על היתרונות והחסרונות שלה. ולהסיק לגביה מסקנות לטובת המרצים, המורים, הסטודנטים והתלמידים. 

עולם השקר / רימונה שיף.

לא מכבר צפיתי  בטלוויזיה בתוכנית "מספרי סיפורים" שהתיחסה לעולם השקר. ושאלתי את עצמי איך אני רואה את העולם הזה. לנגד עיני עלו אז וצצו אנשים שבשפה עממית קרויים שקרנים. למשל, בני זוג שלא מסתדרים ולא טוב להם ביחד. הגבר בוגד ברעיתו במהלך נישואיהם. ומשום שמסיבה מסוימת הוא לא רוצה להפרד ממנה הוא משקר לה. ובאמצעות השקר הוא מסתיר ממנה את העובדה שהוא בוגד בה. ישנם גברים כאלו שיש להם מאהבת קבועה, וישנם כאלו שיש להם מספר מאהבות. הכרתי לפני שנים גבר שהיה נשוי לאישה עשירה.  לא היה לו טוב איתה אבל הוא לא רצה לפרק את הנישואים,  כי לא רצה לחיות בלי הכספים שלה. אבל עם זאת היתה לו מאהבת, באחד הארצות שמעבר לים. אליה נהג לנסוע מפעם לפעם. ולרעיותו אמר שהוא נוסע לחו"ל לרגל עסקיו. היא סמכה עליו. ולא באה אליו בשאלות. והיא היה יכול להנות בשקט עם המאהבת. כשהמאהבת הגיעה ארצה הוא אמר לאישתו שהוא נוסע לישון בצפון. אצל אחותו. האחות שיתפה איתו פעולה, וזה איפשר לו להמשיך לשקר ולעשות מהלכים בחיי האהבה שלו, מבלי שאישתו תדע עליהם. המדובר, כאן כפי שמצאתי, בשקר נפוץ, שיש לו גרסאות שונות. כל גבר ושיטתו. אך לא כל הגברים מצליחים, כמו הגבר שהכרתי, לספר לנשותיהם סיפורים לא מציאותיים. ישנן נשים נבונות שמגלות בשלב מסוים, שהגברים שלהם בוגדים בהן. וישנן שרוצות להיות בזאת בטוחות. ושוכרות בלש פרטי שמביא להן עובדות מהשטח. במקרים יותר קיצונים ישנם גברים שמביאים לעולם ילד מחוץ לנישואין, והם מצליחים לשקר לנשותיהן. ולאמר להן שהן היחידות בחייהן. ורק לאחר שנים האמת טופחת בפניהן, והן מפרקות את חבילת הנישואין. מקרים כאלו קרו כבר לסלבריטאים בארץ ובחו"ל. אבל גם לאחרים שהם פחות ידועים. ישנם אנשים שהם שקרנים כרונים. ואפילו מאמינים בשקרים שלהם. אני מכירה אישה שמספרת על עצמה שהיא מרצה לתקשורת באוניברסיטה  בשעה שכל מי שמבין מבחין שאין לה בכלל יכולת הבעה. לא בעל פה ולא בכתב. זה נובע לדעתי מרצונה לזכות במעמד יותר גבוהה בחברה. כפי שאני נוכחת לדעת היא מאמינה בשקרים שלה. וישנם גם כאלו שמאמינים לה. אני מאמינה שישנם כאלו כמוה שרוצים לשדרג את מעמדם החברתי באמצעות סיפורים דמיוניים. ומן הסתם מצליחים להשיג את מטרתם. השקרים האלו הם שקרים חברתיים שאינם פליליים ואולם ישנם אנשים שמתחזים לאחרים ויכולים לגרום לנזקים בלתי הפיכים הן לעצמם והן לאנשים שמסביבם. הנה  לפני מספר שנים הכרתי צעיר שהתחזה לעיתונאי, הוא זייף כרטיס עיתונאי ונכנס לארועים עם אחמי"ם . ונחשף למידע  שלולא כן היה נחשף אליו. ראיתי בו אדם קטן שרצה להיות אדם גדול. ועשה הכל כדי להגיע למטרה. אבל בסופו של דבר הוא שילם מחיר יקר. נתפס על ידי אנשי החוק. ונשפט ונדון למאסר. כאן מדובר לפי תפיסתי בשקר מסוכן, והשקר הזה מאפיין בכלל עבריינים.  כמו אלו שפותחים כביכול בנק. שהוא בעצם בנק פיקטיבי ולוקחים כספים מאנשים ונעלמים.  אז כאלו שאומרים שהם מתרימים למטרה מסוימת שלא קיימת בעליל, גובים כספים מתורמים ונעלמים. או שהם מתיידדים עם נשים צעירות. או מבוגרות. מבטיחים להן כל מיני הבטחות, מקבלים מהן כספים ונעלמים. או בכאלו שמוכרים לאחרים מגרשים או מכוניות לא להם. כואב הלב לראות אנשים שנפלו קורבן לשקרים של עבריינים.
לילדי ולחברותי אני תמיד אומרת שצריך לבדוק טוב טוב לפני שעושים עסקים עם אנשים. אפילו עם מכרים. פן המדובר בעסקאות מפוקפקות. אפשר לאמר שהשחקנים בקולנוע, בתיאטרון , בסדרות הטלוויזיה וכדומה משקרים. אבל כאן, כפי שאני מבינה, מדובר בשקרים מוסכמים. ובאנשים שהמקצוע שלהם בחיים הוא להכנס לדמויות שונות. לא אחת לכאלו שהן מנוגדות לאופי האמיתי שלהם. אנשים בדרך כלל מסתתרים מאחורי מסכות, בחיי היום יום, ולא רק בפורים. הם מתנהגים בחוץ באופן שונה מזה בבית. למשל, הכרתי אדם שהתנהג בצבא בקשיחות עם חייליו, שמעתי שיש לו בבית רעיה ששולטת עליו ביד רמה,  והוא מציית לה. ומכאן שבחייו  הפרטיים בבית הוא צייתן ורך. ובחייו המקצועיים בצבא הוא קשוח וקפדן. אדם אחר שהכרתי הוא אדם שידע הרבה טרגדיות בחייו. אבל בחוץ תמיד צחק וסיפר בדיחות, וגם ערך לחבריו מסיבות. הוא בקש לפי ראות עיני לברוח מהמציאות הקשה  שלו. ובקרב חבריו שיקר לעצמו ולהם והפגין חיים שמחים ומבדחים. אומרים על ילדים שהם אמיתיים, אבל כפי שנוכחתי לדעת גם ילדים משקרים, הנה ילד שרוצה שחבריו יתיחסו אליו, מספר להם למשל, שאביו הוא טייס, כשבעצם הוא אינסטלטור. ללמדכם שילדים כבר רוצים להשיג לעצמם דברים באמצעות שקרים. ומאמינים שהשקרים יועילו להם להשיג את מבוקשם. מכאן מסתבר שהשקר טבוע בבני אדם משחר ילדותם.  אני לכשעצמי נגד שקרים. מבחינתי הדרך הטובה ביותר הוא לאמר את האמת. או שלא לספר, העיקר לא לשקר. אני מאמינה שהאמת מביאה לתוצאות טובות. והשקר מוביל לצרות. ולהלן שיר שכתבתי בנושא. 

                     
                       השקר הקר
                      ידרדר סחרחר, מהר
                     יטפס אל שיאים. 
                     ישחק וישתוק
                    במשתה של  שוטים. 
                    יבלע בחדרי חדרים
                   באולמות ריקים
                  ברגעים משמימים. 
                 וכפסק דין
                 שאין לו שילומים
                יתייצב על פני תהום 
                הכלום.   

הכוכב הבא בא / רימונה שיף.

לא מכבר הסתבר לי שהפורמט המקורי של תכנית הטלוויזיה "הכוכב הבא" הוא פיתוח ישראלי וחזון בריטי. ושמחתי להיווכח לדעת שלפחות אחת מתכניות הטלוויזיה שעוסקות בגילויים של כוכבים חדשים בעולם המוסיקה היא תכנית מקורית. שהרי הן התכנית הקודמת "כוכב נולד", והן התכניות "אקס פקטור" ו"דה וויס" הינן תרגום ישראלי לתכניות לועזיות. עם התובנה הזאת נגשתי לצפות בתכנית "הכוכב הבא" מאוד נהנתי מאסי עזר הלבבי והחייכני שהוא לדעתי גם מאוד מקצועי. ומצוות השופטים. מצביקה הדר שהנחה במשך עשר שנים את "כוכב נולד", והתגלה לי שגם תפקיד המנחה מתאים לו כמו כפפה ליד. וכשאחד המעומדים אמר לו שזה  שהוא נמצא בתכנית ולא מרבה להשתתף בסרטים ישראלים זה הפסד לעולם הקולנוע.  לא הסכמתי איתו. התרשמות נוספת היתה לי מאייל גולן ששפט בעבר בתכניתו  הטלוויזיונית "אייל גולן קורא לך".  ואפילו גילה בה את נציגתנו האחרונה לאירוויזיון מורן מזוז. מצאתי שבתכנית הזאת הניסיון שצבר בהחלט עליו ניכר. ולזכותו של אייל גולן אומר גם שלא פעם הוא מעודד מועמדים, כך למשל, אמר למועמד אחד שהוא לא רק מעביר אותו אלא שהוא גם יצא איתו מהאולפן. ובשלב מסיים ציין גם שיתן לו כוחות. הבנתי שהוא מתכוון לא להסתפק רק בבחירתו. אלא גם שהוא מתכנן לא לנתק איתו את הקשר. ולעזור לו להגשים את המטרה להיות זמר מהשורה. ולא חשוב אם הקהל יעביר אותו מסך. העיקר שמבחינתו הוא בו בחר.  התרשמתי גם מריטה האמיצה, שהשפיטה שלה לפעמים מנוגדת לשופטים האחרים אבל היא לא מרימה ידיים.
וקובעת בנחישות את דעתה. הפתעה נעימה עשה לי רני רהב , הקרוי בעולם התקשורת "היחצן של המדינה", אני מכירה אותו מזה שנים, והנה בתכנית הזאת הוא התגלה לי כמנחה כריזמטי עם חוש הומור. שמוציא לא אחת את השופטים מפטפטת ומעלה על שפתותיהם חיוכים. בביקורת אחת בעיתונות קראתי שרני רהב הוא שופט מעצבן. ושהוא מחקה את החיקוי שלו בארץ נהדרת, בכל אופן לי הוא נשמע ונראה אחרת. ועוד אציין שהבחירה באסתי גינזבורג הנאה להיות זאת שמעודדת את המשפחות המתוחות והנרגשות של המעומדים היא במקום. אסתי  
מוכיחה לי בכל תכנית ותכנית שהיא לא רק דוגמנית אלא גם מנחה כריזמטית ואנושית, היודעת איך להפיג מלב המשפחות את החששות. מבחינתי לא כל המעומדים סיפקו לי את הסחורה. היו בהם כאלו ששאלתי את עצמי מה הם עושים בתכנית, והסכמתי עם השופטים שהם לא צריכים לעבור מסך לשלב הבא. ומשום שבסופו של דבר החלטת הקהל היא זו שקובעת מי יהיו אלו שעלו לשלב הבא, היו בין המעומדים כאלו שהלהיבו אותי בקולם אך הקהל לא העביר אותם. אז מצאתי את עצמי מאוכזבת ואומרת שהקהל לא מבין כלום. אבל רוב המעומדים שעברו את מבחן הקהל עברו גם את המבחן האישי שלי, וכשאחוזי ההצבעה ההמונית לטובתם עלו בסולם הספירה שמחתי איתם, בין המעומדים שעברו היה גם עומר דץ בנם של הדצים. אני מתארת לעצמי שהיו כאלו שפסקו שזו פרוטקציה. אבל בתכנית הזאת לא יכולה להיות לדעתי פרוטקציה. כי כמו שציינתי כבר הקהל הוא זה שבוחר בסופו של דבר את העולים לשלב הבא. ולא השופטים. באחת התכניות הופתעתי לגלות שהיא מקדמת תכנית אחרת של הרשת.  המדובר ב "מונית הכסף" עם עידו רוזנבלום שנשלחה להביא משדה התעופה את שופט התכנית רני רהב. אני מבינה שגם התכנית "מונית הכסף" זקוקה לרייטינג.  אך האמנם זו הדרך לרתום את הצופים לצפות בה?  שהרי גם הפרומו לתכנית הזאת משודרת. ולמה לתת עדיפות לתכנית הזאת על פני תכניות טלוויזיה אחרות שבשידור הפרומו שלהן מסתפקות. כאן אסיים ושוב אציין שעם הכל ולמרות הכל אני שמחה שהתכנית הזאת היא תכנית מקורית ויחודית. והלוואי ותרבנה תכניות טלוויזיה ישראליות שתהיינה כמוה מקוריות ויחודיות. 

מדינה שונה / רימונה שיף.

כשאני מתבוננת  אחורה בנוסטלגיה על תקופת ילדותי אני נוכחת לדעת שחייתי במדינה שונה. כשהייתי תלמידה בבית ספר יסודי החינוך היה באמת חינוך חינם, קיבלנו את הספרים והמחברות בחינם, והחלפנו בחינם ספרים בספריה הבית ספרית. והיתה, לנו באופן קבוע אחות בבית הספר, שהיתה זמינה לכל תלמיד ותלמידה שלא חשו בטוב או שנפצעו במהלך הלימודים.  המחברות והיומנים שלנו היו פשוטים וצבעם היה חום. ולא היו עליהם תמונות של שחקני קולנוע, שחקני ספורט, או דמות מצוירות מסרטים מצוירים. כשהייתי ילדה ההורים שלנו שלמו אחת לחודש להסתדרות עבור שרותי הבריאות בקופת חולים, היה להם פנקס אדום שהתמלא בבולים, היום כדי להיות בריאים צריך שיעמדו לרשותנו כספים, אז לא יכלו להעזר ברפואה משלימה בנוסף לטפולים הרגילים של קופת חולים.  בכלל מי ידע שהיא קיימת. כשהייתי ילדה לא היו קניונים, וגם סופרמרקטים לא היו קיימים. בחנויות המכולת המוכר היה שוקל לנו את המוצרים במאזניים, וקבע את המחירים בהתאם למשקלם. ומי יכול היה לתאר לעצמו באותה תקופה שיגיעו ימים שבהם המוכרים יעשו את החישובים באמצעות קופות רושמות או מחשבים. כשהייתי ילדה המבחר של המאכלים בארץ היה קטן. וכשנסעתי לאירופה בפעם הראשונה עם הורי הופתעתי מהשפע שהוצע לי בחנויות, ומצאתי את עצמי מלקקת שפתיים שעות ארוכות לכשאכלתי מאכלים חדשים. זו היתה בשבילי חוויה קולינרית. כאן בארץ היינו הולכים לעשות קניות בחנות "אקמן", שנחשבה מבחינתי לחנות הכל בו התל-אביבית הראשונה, כי תחת קורת גג אחת יכולנו לקנות דברי קוסמטיקה, בגדים,תיקים,ואביזרים לבית. מאוחר יותר כש כל בו שלום הוקם זו היתה סנסציה 
בילדותי המוקדמת היו חלבנים שמים לנו ליד הדלת את החלב בבקבוקים, ממש כמו שהיום שמים בבוקר עיתונים למנויים. את החפצים הישנים שלנו היינו מוסרים לאלטזאכן שעבר ברחוב עם העגלה שלו, והיינו קונים קני סוכר או סברס מאישה מבוגרת שהיתה עוברת עם עגלתה ברחובות. ומוכרת אותם. אכן, פעם היו זמנים. התנורים שחממו את ביתנו לא היו חשמליים כמו היום. אלא תנורי נפט.  ופעם כמעט שהיתה שריפה בבית הורי בגלל תנור שכזה. המרפסות היו מוצלות במרקיזה  ואח"כ בתריסול, תריס זז. לכשהייתי ילדה לא דברו על מאכלים בריאים ולא בריאים כמו היום, אנשים אכלו ארוחות דשנות ומשביעות, ללא דאגות, וכשאמי אמרה יום אחד שהוא עושה דיאטה הסתכלתי עליה כאילו הגיעה מכוכב אחר. מאוחר יותר היא עלתה במשקל. בילדותי וגם בנעורי כשרצינו לכייף הלכנו לדיזנגוף הסתובבנו ברחוב שנחשב אז לרחוב המרכזי של תל-אביב והתבוננו בחנויות ובהולכי הרגל. שלא כמו ילדי לא התכתבתי בילדותי עם חברים בפייסבוק. כי פשוט לא היו בעולמנו מחשבים. נהנתי לשחק עם חברותי ברחובות. או במשחקי חברה. משחקי הרחוב היו קלאס. שלוש אבנים, חבל, סימני דרך ואחרים. משחקי החברה היו למשל, מונופול. חבילה הגיעה. עשרה כושים קטנים. ומשחקי קלפים. כמו חושם. למך. ואחרים. על כל הרכישות שלהם שלמו הורי בילדותי במזומן. כי לא היו קיימים בשוק כרטיסי אשראי. במבט לאחור נראות לי המשכורות שקיבלו הורינו כמשכורות סבירות, למחיה, אמנם היו גם אז פערים בין עשירים לעניים,
אבל בסך הכל אלו שעבדו הרגישו שהם מרוויחים, כלומר לעבודה היתה תמורה הולמת. ומי שרצה לחיות חיים טובים יותר עבד בעבודה נוספת. ויכול היה לתכנן לעצמו את החיים שלו ושל בני משפחתו. היום לא מספיק למחיה גם שתי משכורות. כילדה לא היה חסר לי דבר. ובהקשר לכך אציין, שבילדותי מחירי המזון היו זולים ומחירי הבגדים היו יקרים. בניגוד למצב השורר היום בשוק. שמחירי המזון יקרים ומחירי הבגוד זולים. יכולתי לקנות לעצמי בגדים מתוצרת הארץ. כמו למשל ברשת חנויות אתא ובמשכית. והיום הבגדים מיובאים מהמזרח הרחוק בעיקר מסין. לכשהייתי ילדה הריבית שהיו הורינו מקבלים על השקעות כספיות היו גבוהות. ומי שהשקיע טוב במניות יכול היה לרכוש דירה מהתמורה שקיבל. היום דרושות ארבע משכורות כדי לרכוש דירה בת ארבעה חדרים.  ככה התפרסם באחרונה בעיתונים. בילדותי בנות היו יכולות להצהיר שהן דתיות ולהשתחרר מהשרות הצבאי. והיו לי חברות כאלו שהצהירו והשתחררו. היום כשמדברים על גיוס חרדים להשתחרר על סמך הצהרה משרות צבאי זה לא קל בכלל. במישור הביטחוני  האלימות כיום הולכת וגוברת, הרציחות הפכו לדבר שביום יום. וזה לא רק בין עבריינים אלא  גם בתוך המשפחה. ממש מכת מדינה. ופחד להסתובב ברחובות בשעות הקטנות של הלילה. בילדותי כשארע רצח כל המדינה דברה עליו. מה שלא השתנה מאז ילדותי. הוא חלום השלום. אין לנו היום ולא היה אז שלום עם כל המדינות השכנות, בכלל ועם הפלשתינים בפרט. אבל מאז שפרצה מלחמת יום הכיפורים הפכנו מבחינה פוליטית להיות ככל העמים. ואם בילדותי היה מובן מאליו שמפלגות השמאל תהינה בשלטון. הרי שמאז ארבעים שנה ישנם כאן חלופי שלטון. פעם השמאל, פעם המרכז, ופעם הימין. ויש לנו כיום יותר מאשר היה בילדותי על מה להתגאות. כי מדענים ישראלים זוכים כיום בפרסי נובל, שחקני קולנוע וסרטים ישראלים זוכים בפרסים. ובתחום הספורט ישראלים מגיעים להישגים מכובדים באולימפיאדה ובמסגרות אחרות. היום יש לנו כבר שלושה ערוצים  בטלוויזיה. אז היה לנו רק ערוץ אחד בשחור לבן. היום תוכניות הריאליטי מככבות. ואז כמו שאני זוכרת היו בעקר מוקרנות סדרות מיובאות. בילדותי ישבנו שעות בספריות ואספנו חומר ללימודים מהספרים, ובבית נעזרנו באנציקלופדיות, מילונים ומפות. היום ילדי מוצאים הכל באינטרנט ולא אחת נראה לי שמבחינה זאת החיים שלהם יותר קלים.        

"עתיד התקשורת הבינלאומית" / רימונה שיף.

ברוח הטלטלה העזה שעוברת התקשורת בשנים האחרונות, הוגשה עבודת הפוסטדוקטוראט של העיתונאי נח הלפרין בנושא "עתיד התקשורת הבינלאומית" לאוניברסיטת יורק  האמריקאית ואושרה. העבודה נוגעת לתקשורת פוליטית, דוברות והסברה, ומובאים בה יסודות ומערכות עדכניות שהוכנו על ידי הכותב,  המפתח תיאוריות של תקשורת עכשוית נכונה. 
בעבודה נושאים כמו: קנדי ויועצי התקשורת, התקשורת הבינאשית, יחסי ציבור, מחקר, המסגרת הסיפורית, הכתיבה העיתונאית, תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל, כפי שנוסח מחדש בינואר 1986, התקנון שאושר במליאת מועצת העיתונות 16.5.1996, הגנת חוק הפרטיות שנוסח בתשמ"א 1981. יעוץ תקשורת  פוליטית למעומדים, דוברות והסכם הצנזורה מה-22.5.1996, ספחים וסיכומים. ממצאי מחקרים והיבטי תקשורת העשויים לפתוח צוהר למעוניינים להציץ אל רזי מקצועות התקשורת הקסומים ולהעשיר את ידיעותיהם בהם. 
"התקשורת נחשבת כיום לענף המתקדם ביותר נוכח גלי האירועים וקידמת הטכנולוגיה, הכפר הגלובלי התקשורתי מדווח במהירות האור, האינפורמציה זורמת ללא הפסקה, וההתרחשויות הפוקדות כל העת מחייבות היערכות מחודשת של העוסקים במלאכת תקשורת המדיה", כותב נח בנוגע להיבטים חדשים בתקשורת ומסביר "מה שהיה נכון לאתמול, עם בוקר כאילו הומצא הגלגל מחדש ע"י אנשי התקשורת, החושבים יצירתית יום ולילה. כל אוחז במכשיר נייד זעיר מעביר מידע בזמן אמת, שלאחריו נותר רק לאמת את העובדות. התחרות בין אמצעי התקשורת מחייבת לחדשנות בלתי מתפשרת, ההיבטים החדשים בתקשורת המודרנית שינו כמעט כליל דפוסים שהיו נהוגים עד לאחרונה. שכלול ענף הדפוס והרוטציה הפך למתקדם ופלאי, תוך דקות מעטות זורמים ממכבש הדפוס אלפים ולעיתים מאות אלפים של עיתוני צבע. פעלולי המחשב התופשים את המדיה הטלוויזיונית, ממחישים בזמן אמת את האירועים מהשטח", ומצביע על כך שכדאי לשים לב לעובדה ש"בעידן התקשורת העכשוי אנשים משוחחים יותר ויותר עם המחשב מאשר עם בני אנוש. לוויני החלל של המעצמות ובתוכן ישראל, מהווים כיום את ההישג התקשורתי הבלתי יאמן של הבאת החדשות לכל העולם באון ליין, האולפנים משנים צורה חדשות לבקרים כדרישת ההתקדמות הויזואלית המחייבת. אולפן שהיה בעבר שולחן כסא ושעון, מעוצב כיום כאולפן קולנועי עשיר ומשודרג להפליא. לכך מסייעת כמובן התחרות הבלתי פוסקת בין הערוצים. השאיפה של כולם להיות ראשונים מבחינת החדשנות והטכנולוגיה המתקדמת, מסייעת כמובן לצרכן התקשורת שכמות הידע המעוברת אליו בלתי ניתנת לתיאור, לרבות התיאורים והפרשניות הצוברים תאוצה והופכים לחדשות בעצמן. על כך נאמר חדשות כבר מזמן אינן רק דיווח". הוא מציב חומר למחשבה בנושא "האם בעידן התקשורת המודרנית, אנו עדים וערים ליצירת חדשות?". כותב העבודה מכהן כיו"ר איגוד התקשורת והעיתונות בישראל, בעבר מנהל תוכניות הלימוד לתקשורת פוליטית, דוברות והסברה באוניברסיטת חיפה בלימודי המשך ולימודי חוץ. חבר פורום המרצים באוניברסיטת חיפה, עורך ראשי של המגזינים "כל ישראל בעסקים" ו"האזור". מפתח את נושא שיטות המחקר בתקשורת. מאחוריו שורה ארוכה של ספרים בתקשורת ודוברות. בעל תעודת הוקרה על תרומתו לקידום והשבחת תוכניות ליחסי ציבור דוברות והסברה מטעם אוניברסיטת חיפה. היחידה ללימודי המשך ולימודי חוץ, נבחר כאיש השנה מטעם "ליונס ישראל" לשנת 2006  מרצה לעיתונות במסגרות שונות. עורך עיתון אינטרנטי ובעל תואר p.h.d בתקשורת מאוניברסיטת יורק.

פנויות להיכרויות / רימונה שיף.

יש לי חברות פנויות שמסרבות לפנות למשרד להיכרויות למרות שהן כל כך רוצות למצוא בן זוג לחיים. הן מסבירות לי שזה לא בגלל הגיל שלהן. או בגלל שהרימו ידיים, אלא שמבחינתן לפנות למשרד ולמסור בו את כל הפרטים שלהן, זה בבחינת להודות בכישלון. אני אומרת להן שיש אתרי אינטרנט שמיועדים להיכרויות בין פנויים ופנויות. אבל הן מביאות לי סיפורים מכל מיני נשים שמצאו דרכן , כמו שאומרים, אנשים שרוטים. כשאני ממליצה להן ללכת לערבי ריקודים של פנויים פנויות. ואומרת להן ששם הן יכולות להכיר בני זוג פנים אל פנים. הן אומרות לי "עזבי שטויות" ואני לא מבינה אותן, איך הן רוצות למצוא בן זוג ומסרבות ללכת בכיוון.  אני שולפת לעצמי סיפור אחר, סיפור מצליח יותר, על חברה שונה. חברה שהתאלמנה  בצעירותה, ולאחר שילדיה גדלו ועזבו את הבית החליטה למצוא בן זוג לחיים. היא נרשמה לאתר היכרויות באינטרנט. וכבר בטלפון הראשון שקיבלה כפי שסיפרה לי, הלב שלה רעד מהתרגשות ותקווה קטנה חלפה בראשה, הקול העמוק של המתקשר גרם לה להיות סקרנית ועורר בה רצון להשיג אותו.  כשנפגשה איתו, גילתה לי, שהיא מצאה את עצמה חושבת על כל הדברים שהם יכולים לעשות ביחד. על  כל הבקרים שהם יכולים להתעורר באותה המיטה ולהתעורר ליום חדש.  תארה לעצמה איך היא מקבלת את פניו לאחר שובו מהעבודה.  מערבת אותו בפרטים הקטנים של מה שעבר עליה. מרכלת איתו על מכרים משותפים, צוחקת איתו מדברים מצחיקים, כשראתה אותו לראשונה, אמרה לי, נוכחה לדעת שהקול העמוק שלו מתאים לתווי הפנים שלו. כשלאחר מספר מפגשים  הוא מלטף את ראשה הרגישה כמו מרחפת. בימים בהם לא נפגשה איתו, הוסיפה וסיפרה לי, הוא שלח לה מיילים שתמיד נפתחו במשפט "בוקר טוב אהובה". ומבחינתה היה שווה לפתוח את המחשב רק בגללו. כשנפגשו, העידה על עצמה, היא נהגה להתאפר ולהתלבש יפה. כדי לעשות עליו רושם טוב. וגילתה לי, שתמיד היו לה, פרפרים בבטן וחששות שהיחסים ביניהם יסתיימו, היא ידעה מהרגע הראשון שהיא רוצה בו. ולשמחתה  התוצאה החיובית לא איחרה לבוא, לאחר תקופה קצרה של מפגשים, מיילים, שיחות טלפון. הוא קבע שהם מתאימים, והביע רצון שהם ימסדו את הקשר, לדבריה הוא שכנע אותה, שאכן כך הוא חושב, כשבישר לה שהחליט לנתק את הקשר עם החברה שהיתה לו עד שהכיר אותה. והבטיח לה שהנתק הזה יהיה ניתוק מוחלט. כדי ששום דבר לא יפריע במיסוד הקשר בינהם, היא הודתה בפני שזה היה עבורה הוכחה שהוא מאוהב בה. לאחרונה הם חגגו  עשר שנים לזוגיות שלהם. עם כל החברים הקרובים. בהם אני. כשהתבוננתי בהם אמרתי לעצמי שאכן אהבה קיימת. אהבה ספונטנית ואמיתית. נכון שבסיפור שלהם יש הרבה עניין של מזל. אבל אם חברתי לא היתה בוחרת בהיכרויות דרך האינטרנט. היא לא היתה מוצאת את בן הזוג, שנמצא כבר עשר שנים לצידה.  אני מודעת לכך שהרבה מאלו הפונות לאינטרנט כדי להכיר בני זוג צפויות לנחול בשטח אכזבות.  אבל אני סבורה שכדאי לנסות ולא להרים ידיים. ואינני מבינה את חברותי הפנויות המבקשות למצוא בן זוג, אך מסרבות לעשות משהו כדי לממש את חלומן. עם זאת אני חושבת שמי שמבקשת להכיר בן זוג, בדרך כלשהי צריכה להיות בשלה לזוגיות. אחרת באמת מוטב שתשב בבית.                                                           

ארה"ב מתמהמהת / רימונה שיף.

נשיא ארה"ב ברק אובמה לא אמץ את הקלישאה האלמותית מהסרט "הטוב הרע והמכוער" "אם אתה רוצה לירות תירה אם לא אל תירה". הוא שרטט קוים אדומים ואמר שאם נשיא סוריה בשאר אסד יעבור אותם הוא יגיב. וכאשר בשר אסד חצה אותם והשתמש בנשק כימי נגד האוכלוסיה שלו הוא הפגין בהתחלה עוצמה. אמר שלא ישתוק על חצית הקוים האדומים ושלח נושאת מטוסים עם טילים, אבל לאחר נאום לוחמני של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. ולאחר שכולם חשבו שההתקפה האמריקאית קרובה הוא קבל רגליים קרות, ואמר שיעביר את ההחלטה על ההתקפה לקונגרס. שחבריו נמצאו באותה שעה בחופשה. בהכרזה על ההחלטה החדשה שלו ברק אובמה הפתיע את העולם. ולדעתי הפגין דימוי רופס שפוגע מאוד בדימוי של ארה"ב. ומצמצם את יכולת הפעולה האמיתית שלה. הוא הוכיח בזאת שהוא לא מנהיג בכלל ולא שוטר של העולם בפרט. מנהיג לדעתי הוא אדם שמפגין החלטיות ונחישות. ומקיים את ההחלטה שלו אפילו אם יש לו מתנגדים מבית ומחוץ, אובמה הראה שהוא לא עומד בפני לחצים, וזה שהוא אמר שהחליט להתחשב בעם שנציגיו הם חברי הקונגרס מקובל עלי. אך העתוי מעורר אצלי שאלות. למה הוא שלח קודם את נושאת המטוסים. ולמה הוא שלח את שר החוץ שלו לנאום נאום לוחמני. שבו ספר שלארה"ב ישנן הוכחות שאסד השתמש בנשק כימי. ורק אחרי כל זה החליט לפנות לחברי  הקונגרס כדי לקבל את אשורם. אני חושבת שאולי ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון נתן לו רעיון. בזה שפנה לפרלמנט לפני שיצא להתקפה. מנהיג לדעתי הוא אדם שלא חושב מחשבה שניה. אלא חושב טוב טוב לפני שהוא מחליט לבצע משהו. ושוקל את כל השקולים המתבקשים. הנה, תראו את נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון שהפציץ בקוסובו למרות שהקונגרס לא נתן לו אשור. להתערב במלחמת האזרחים שהתרחשה שם. אני מוצאת  בהססנות שהפגין אובמה כלפי העולם, נגרם לארה"ב שלא להצטייר טוב כמעצמת על אלא כנמר של נייר. והכשיר את הקרקע בפני שליטי מדינות של רשע כמו איראן, צפון קוריאה לאיים בשמוש בנשק גרעיני. ארה"ב היא בת בריתנו. ואנחנו היינו רוצים שגם תשאר כזאת. אבל הרופסות של אובמה בפרשה הסורית הוכיחה לי שאין לנו אלא לסמוך על עצמנו. ורק אחר כך על ידידנו. אני חושבת שבזה שאובמה מחכה שחברי הקונגרס יחזרו מהחופשה הוא כבר אבד את המומנטום. כי אסד כבר דאג להחביא נשק וגם דאג למגננה. מה גם שאובמה אמר מראש שההתקפה תהיה מוגבלת. וכאן שוב אדגיש ואומר שאינני שוללת את החלטתו לקבל את אשורם של חברי הקונגרס לצאת להתקפה. שהרי, אפילו מלחמת ויטנאם שנפתחה בשנת 1964 בהחלטה של נשיא  ארה"ב לשעבר לינדון ג'ונסון להפעיל עצמה כנגד הקומניסטים במפרץ טונקין התקבלה באשור הקונגרס.  אבל אצל אובמה ההחלטה לפנות לקונגרס נולדה באחור. בנושא האיראני אובמה אמר לישראל להתפשר ושהוא יפקח עין על הנעשה בה. ואני שואלת האם אפשר לסמוך עליו. לאור ההתקפלות שלו בענין הסורי. אחת מחברותי אמרה לי לא מכבר שאובמה נואם יפה. אני הסכמתי איתה. והסברתי לה שבשטח נאומים יפים לחוד ומעשים לחוד. ועם נאומים יפים אי אפשר להיות מנהיג של מעצמת על. או שוטר של העולם. אלא רק עם מעשים. מוצא חן בעיני דברי אחד הפרשנים שאמר שאובמה כלוא בפרס נובל לשלום שהוא קבל. עם כניסתו לבית הלבן. ונזכרתי בנשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר  שהיה  מאדריכלי הצוללת הגרעינית הראשונה. אך הפגין רופסות והססנות בקבלת החלטות חשובות שנוגעות להתערבות במלחמות של מדינות אחרות. אני בטוחה שגם אובמה וגם מנהיגים אחרים היו מעדיפים לדון בענינה של סוריה בדרכים דיפלומטיות. אבל אם 
כך, הוא היה צריך לדעתי לפתוח חלון של הזדמנויות לפני שהוא מתכונן לצאת להתקפה, לא אחת שאלתי את עצמי האם יכולה בימנו לפרוץ שואה כמו שהיתה במלחמת העולם השניה. האם זה יכול לקרות בעידן הפייסבוק. האינטרנט וכדומה. 
והנה מה שקורה היום בסוריה סיפק לי את התשובה. אסד הורג אלפי אזרחים והעולם שותק. ורק השימוש בנשק כימי מעורר אותו להגיב , אבל גם את זאת הוא לא עושה בלב שלם. בהקשר זה הופתעתי לגלות שבמגילת האו"ם לא נכלל שלמדינות  מותר להתערב לשם סיוע הומונטרי לאזרחים שנפגעים בהמוניהם על ידי שליט רודן.  דבר שהופר. ב-1999 עת התערב נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון בנעשה בקוסובו. אובמה יצטרך לשכנע את חברי הקונגרס להגיב בתקיפה על השמוש של אסד בנשק כימי כלפי אזרחים. אני מקווה שחברי הקונגרס יאפשרו לו להעביר את ההחלטה ויראו לאסד שהוא לא יכול לחולל טרגדיות הומונטריות כאוות נפשו. ועוד  אני מקווה שאחרי אובמה יהיה לארה"ב נשיא שידע להפגין בעת הצורך החלטיות ונחישות.  ויחזיר לארה"ב את הדימוי של מעצמת על או השוטר של העולם.   אחרת עוד עשויות מדינות אחרות לתפוס על המפה את המשבצת הזאת.

יצירתו של קפקא / רימונה שיף.

יצירות שמרתקות אותי ועשויות לרתק גם קוראים אחרים הן היצירות של קפקא. לדעתי, משום שהקורא יכול לגלות בהן עולם חדש ומסתורי, בו לא פגש קודם לכן, הטיפוס הקפקאי הוא אדם חסר חיוניות, אומלל מטבע בריאתו, מעין כדור משחק בידי כוחות חזקים ושרירותיים. היינו זרועות החוק, מנגנון בירוקרטי, סדרי חברה...
כל שאיפותיו מתנפצות אל מכשולים, הנערמות בדרכן על ידי מושך חוטים אדיר וסמוי מהעין. חוסר ישע, הרגשת אבדון ואימת עזיבות מלווים את הגיבור הקפקאי התועה ללא טעם במבוך החיים.  כשתהומות פזורות לרגליו והגורל מהתל בו ובתכניותיו, ציר יצירתו של קפקא, כפי שאני מוצאת, הוא מצד אחד בריחה גמורה מהעולם החיצוני אל תוך לב עולמו של "האני" מצד שני ערגה נוקבת נואשת, אל אותו עולם חיצוני עצמו שאינה מרפה מהגיבור אפילו אם נדונה מראש לכישלון, ביצירה "הגלגול" הוא נסוג נסיגה גמורה ומוחלטת אל תוך עצמו. הביטוי הפיוטי, הסמלי והפלסטי כאחד לאותה נסיגה ניתן על ידי כך שיום אחד מתעורר הגיבור והוא שרץ קטן הזוחל ומטפס על הקירות, וזוהי התכנסות, התגמדות גמורה של "האני" לתוך עצמו כנגד העולם החיצוני הזר והעניין, כשכל פגישותיו עמו נידונות לכישלון, וכך מרחף ביצירה זו ובכל היצירות הקפקאיות הגיבור נופש ערטילאיות בחלל הריק. שאינה מסוגלת למצוא נקודת אחיזה בזולת.  ביצירה "הגלגול" אנו מוצאים חוקיות של חלום. אי  ממשות בתוך ממשות . ומסביב העולם המצטייר מתוכה הוא טרגי ומיוסר. מוסרי מאוד בקשיות הנוקבות הצצות בראש הקורא עם קריאה ראשונה, והרושם הכללי עם גמר קריאתה הוא של יאוש וחוסר תקוה.
כדי להבין מדוע כתב קפקא יצירות מהסוג הזה ומה היתה מטרתו בציירו עולם של סיוט. אנו צריכים להביט על עברו, קפקא נולד בשנת 1833 למשפחה יהודית, אביו היה עני מאוד. פרנץ קפקא ככל בני הבורגנות היהודית, באותה תקופה, התחנך על ברכי התרבות הגרמנית ולמד בגמנסיה גרמנית. קפקא חי בניכור, השפה הצ'כית היתה זרה לו. הוא למד, כאמור גרמנית. וגם גדל על סיפורים בלתי מציאותיים על העירה היהודית, שנהג אביו לספר לבני המשפחה. הסביבה הנוצרית שבה חי היתה שונה לחלוטין מהאווירה היהודית ששררה בביתו. וזה לא מקרה שהוא התענין אחר כך בתאטרון ובספרות היהודית. כי הוא חיפש שורשים ושייכות. קפקא למד אחרי התיכון משפטים, ואחר כך עבד כפקיד בחברת ביטוח. אך הקדיש עצמו לספרות. מי שקבעה מאוד בחייו זו היתה דמותו המאיימת של אביו, האב שלא היה מסוגל להבין את בנו הרגיש. מבחינתו של קפקא לא היה קיים בסיס משותף של הורות בינו לבין אביו, בסיס התורם לפרידה  ואיזון. הוא ואביו היו בבחינת שתי הוויות נפרדות. ונוצר בינהם יחס מעוות. מכאן דמותו של האב מרחפת על יצירתו, היצירה המודרנית,  כפי שאני מוצאת, היא בעיקרה יצירה עירונית. היצירה של המאה עשרים היא עירונית טיפוסית, ובלא מעט יצירות מודרניות מודגשת ההתפרקות שלנו על העבר, ביצירותיו של קפקא ניכרת לדעתי  זיכרון הילדות שלו  הוא שהשפיע על חייו. בנוסף לחינוך שקיבל בביתו. אני רואה חשיבות עצומה ליצירותיו של קפקא בזה שהן מציגות בפני הקורא עולם של סיוט ובלהות. של ניכור ושל חרדה. ומהוות מזור לרגשות החרדה מפני העתיד הבלתי מודע השולטות כיום על בני האדם. שאינם יודעים מה ילד יום המחר. ומרוקנים מזיקות דתיות לאומיות, הם עסוקים בחיפוש אחר שורשים ושייכות   

פוליו היסטוריה והיסטריה / רימונה שיף.

משרד הבריאות הורה להורים לעצור את התפשטות נגיף הפוליו בישראל ולחסן את ילדיהם. למבצע יש לא מעט מתנגדים. ישנם הורים מבולבלים שיש להם התלבטיות וספקות. יש החוששים שילדם יחלה מהחיסון המוחלש, מרימים גבה ואומרים הרי כבר חסנו את הילד בזריקה. ואינם רואים כל צורך לחסן אותו בשתי טיפות נוספות. אחרים חוששים שילדם ילקה בעקבות החיסון באלרגיה. ויש גם כאלו המתריעים על כך שהחיסון כפי שנודע להם הוא הראשון שמבוצע בעולם וחוששים שילדם יהפוך לשפן ניסויים. יש הגורסים שלחיסון ישנם כנראה תופעות לוואי. מה שגרם  לאנשי משרד הבריאות לעשות הכנה מוקדמת טרם המבצע. ולקחת אחריות. וישנה קבוצה נוספת של הורים שטוענות שהחיסונים מבוצעים משיקולים כלכליים.  וזוהי עוד דרך לעשות בתקופה הזאת קופה. לאחרונה פנה הורה לבג"ץ כדי שיכריע בקשר לעתירה למתן צו ביניים לעצור את החיסונים עד לה-1 בספטמבר, ובינתיים הוחלט שהמבצע ימשך כמתוכנן. אני מבינה את כל ההורים המודאגים. אבל כשאני חושבת על הפוליו אני רואה לנגד עיני את שנות ה-50 שהיו השנים הקשות ביותר במדינה של הדבקות במחלה, שנקראה אז "שיתוק ילדים" ואני נזכרת בילדים שסבלו משיתוק בגפיים והפכו לנכים. עד היום אני מכירה כאלו שחלו במחלה בהיותם ילדים ומאז סובלים מהפרעות קשות בתפקוד הגופני. ואני נזכרת גם בשנת 1998 עת המגפה פרצה שוב במדינה. אמנם רבים לא נפגעו ממנה אבל בכל זאת הוירוס הופץ באוכלוסיה, ואז כולם קיבלו את חובת החיסון כדבר מובן מאליו ולא שאלו הרבה שאלות. כי כולם ברכו בליבם את סלק וסלאבין שפתחו את החיסונים. ועשו צעדים במגור המחלה הנוראה הזאת. לצערי לא לכל ההורים ברור היום שאם הם רוצים שילדיהם יהיו בריאים עליהם לעשות את החיסונים. אני חושבת שזה שמשרד הבריאות לא עשה טרם המבצע להורים הכנה מוקדמת. והפגין חוסר מחשבה תחילה. עורר בהורים רבים חוסר אמון בחיסון. וגרם לכך שיהיו בהם כאלו המעדיפים שילדיהם לא יהיו מחוסנים. לדעתי אין קונספרציה ואין שיקולים כלכליים. ואם משרד הבריאות אומר שרק אחד למיליון מהחיסונים יכול לחלות במחלה הוא צודק. כי למה לו להאכיל את ההורים בנתונים לא נכונים. ואני מסכימה עם האם שאמרה שאם מנכ"ל משרד הבריאות חסן את נכדו, יכול כל הורה בישראל להיות שקט ולחסן את ילדו. מבחינתי חבל על כל ילד מילדי ישראל שאינו מקבל את החיסונים המשולבים, כי אני שייכת לאלו שלא לוקחים סיכונים. כפי שהתפרסם בעיתונים פרופ' אלי סומך יור' איגוד רופאי הילדים ויור' ועדת מעקב המיעצת למשרד הבריאות בנושא הפוליו, אמר שבהתאם לממצאים וללקחים של מבצע החיסונים הארצי דהיום. יש לשקול את החזרת החיסון החי המוחלש לרשימת החיסונים בארץ. ואני מקווה שאכן כך יעשה ולדעתי טוב יעשו אם ימשיכו את המבצע של היום במסגרת הבית ספרית. כפי שאומרים הפרסומים בתקשורת. לאחרונה נודע לי מתוכנית הבוקר בטלוויזיה שהילדים שלא יהיו מחוסנים לא יקלטו בלימודים. עם פתיחתה של השנה החדשה. כי הם יכולים להיות נשאים של הנגיף. צר לי על אותם ילדים. ואני מקווה שלמרות ההחלטות וסימני השאלה, ההורים שלא חסנו את ילדם יעשו חושבים . וישנו את דעתם. כי זה רק יועיל להם מכל הבחינות. אני חוששת שאלפי ילדים לא יוכלו לחבוש ספסל לימודים בבתי הספר בגלל שמסיבות בריאותיות המערכת החיסונית שלהם מוחלשת. והם לא יכולים לקבל את החיסונים. אמנם אומרים שכאן אני לא צודקת. ומדובר בקבוצה קטנה אבל על משרד החינוך לתת על כך את הדעת. ולאפשר לכל אותם ילדים הנחשבים לנשאים של הנגיף להשלים את החומר. לבל שהוא יהיה להם חסר. וכאן אוסיף ואציין שהיום בטיפות החלב מופיעים ליצנים רפואיים בפני הילדים שלהתחסן באים. וככה הם מפחיתים אצלם את הלחץ והפחד שלהם. בעבר לא עשו מהמבצע חגיגה גדולה. והילדים שבאו להתחסן היו צריכים על הלחץ והפחד שלהם להתגבר בכוחות עצמם. ומכאן שהופעת הליצנים הרפואיים היום בפניהם היא תופעה מבורכת. שיכולה בלי ספק להקל על ההורים. 

השד העדתי שלא הכרתי / רימונה שיף.

היום כשאני מכירה הרבה משפחות של נישואים מעורבים . ואומרת לא פעם לילדי שעוד דור שניים כבר לא יגידו אשכנזים ספרדים. או מזרחיים, אלא ישראלים. באה התוכנית של אמנון לוי בערוץ 10 בטלוויזיה והוציא את השד העדתי מהבקבוק. ומוכיחה שהפער עדיין קיים. ושהנושא עדיין בוער בחברה הישראלית. ומעוררת דיון ציבורי. ובעקבותיה מתפרסמות בעיתונים כתבות שמביאות נתונים מדאיגים, כמו שקיימים פערים בשכר שמקבלים אשכנזים לזה שמקבלים מזרחיים, בקבלה ללימודים גבוהים ובקליטה במקומות עבודה. שלא לדבר על הפערים בקידום המזרחיים. ואני צובטת את עצמי ושואלת מה קורה כאן. על איזה שד עדתי מדברים. ואני מגיעה למסקנה שהביאו לי בתוכנית הזאת שד עדתי שלא הכרתי. כי היום להיפך בשטח אני רואה כיצד הפערים בחברה הישראלית הולכים ומצטמצמים, לא אני ולא בעלי וגם לא החברים שלנו מכנים את המזרחיים פרנקים. כמו שכינו אותם ההורים שלנו יוצאי אירופה. שראו את עצמם. נאורים מהם. דבר שעלינו לא מקובל. כי אנחנו מסתכלים על כולם כבני אדם. ומי שנראה לנו בן אדם ראוי מקובל עלינו. ללא הבדל מין מוצא או זרם חברתי. היינו, דתי או חילוני. מבחינתנו כולם הם ישראלים. והראיה, שפעם הבן שלי סיפר לי ששאלו אותו מאיזה מוצא הוא והוא ענה ישראלי. כי הוא לא ידע שבכלל קימים אשכנזים ומזרחיים, אני גרה ברמת-גן, עיר שרבים מתושביה הם יוצאי עיראק. או בנים ליוצאי עיראק. יש בהם עורכי דין, רופאים, מנהלי בנק, מנהלי בתי ספר, וכדומה. ובאחת ממערכות הבחירות האחרונות פקח עליהן שופט רמת-גני ממוצא עיראקי וזה מוכיח לי שאם אתה בעל כישורים ויש לך אמביציה אתה יכול להגיע להישגים. ולא חשוב מאיזה מוצא אתה. אני לא גרה בפריפריה ואני לא יודעת מה קורה שם. אך מבחינתי הראיה שלא כל האשכנזים אקדמאים. ויש להם כאלו שהם אנשי עמל ובעלי מקצועות אחרים טובים. מוכיחה שלמה שאתה מגיע בחיים אתה מגיע בזכות מי שאתה. ולא בזכות המוצא שלך. וכאן אציין שראיתי לאחרונה בטלוויזיה כתבה על פרופ' לכימיה שהוא ערבי הנחשב היום לחוקר בינלאומי בתחום החלבונים. וחשבתי לעצמי שאם הוא הגיע למה שהוא הגיע,  הרי שכל אחד שיש לו את הכישורים המתאימים והשאיפות יכול להגיע כמוהו להישגים מכובדים. אני מתארת לעצמי שלא היה לו קל בכלל להגיע לאן שהוא הגיע. אבל עובדה הוא הצליח לעמוד בסופו של דבר בראש הפירמידה בזכות מה שהוא. ישנם גם טייקונים ממוצא מזרחי. אם אני מסתכלת. על התרבות הישראלית אני נוכחת לדעת שיש לנו היום סופרים מוכשרים. שחקנים וזמרים עטורי הישגים. אפילו בינלאומים. שהם ממוצא מזרחי. ובכלל הזמר המזרחי תופש היום את המשבצת הראויה לו במפת הזמר העברי. ואני רואה בזה ניצחון של הזמרים המזרחיים שנחשבו עד לפני מספר עשורים לזמרי קסטות, והושמעו בתחנה המרכזית הישנה בלבד. היום אני קוראת בעיתונות כתבות על זמרים אשכנזים שמתבכיינים על כך שהם התרחקו מהמיינסטרים ועל שהתהפך לו הגלגל,  בכל מה שנוגע לשירים העבריים שברדיו מושמעים. אני נתקלת לא אחת בזמרים מזרחיים שמעדיפים לכנות את עצמם 'זמרים ים תיכוניים' . ואני מבינה אותם. כי הרי כבר ציינתי שמבחינתי אנחנו כולם ישראליים. וכאן אציין עוד שזמרים ממוצא מזרחי זכו להגיע למקומות הראשונים באירויזיון. ובתחרויות בינלאומיות אחרות. ובתחרויות  היופי מגיעות המעומדות ממוצא מזרחי להישגים מכובדים. ובעשורים האחרונים היו לנו מיס עולם ישראלית ממוצא מזרחי, וסגנית מיס עולם. בטלוויזיה יש לנו מנחים וכתבים שהם ממוצא מזרחי. ושחקנים בסדרות השונות, ומועמדים בתוכנית הראליטי השונות. ויש מהם גם כאלו שזוכים במקומות הראשונים. הנה בתוכנית הראליטי  'האח הגדול' זכו שלוש פעמים במקום הראשון מועמדים ממוצא מזרחי. ואם לפני מספר שנים בתוכנית הטלוויזיה "הרווק", שדכו צעיר יפה תואר, בלונדיני עם עיניים כחולות ממוצא אשכנזי. הרי שהיום "הרווק" מנסים לשדך בנות לדודו אהרון, שהוא זמר המצליח ממוצא מזרחי,  ושהגיע אפילו להיות זמר השנה. הוא לא היחידי. כמוהו יש עוד זמרים מזרחיים מוצלחים ומצליחים, לעומת זאת  ישנם גם כאלו שהם מוצלחים ומצליחים פחות. ואני בטוחה שהסיבות לא נובעות מהעובדה שהם ממוצא מזרחי.  שהרי ישנם זמרים אשכנזים מוצלחים ומצליחים פחות, והם לא מוצאים מהבקבוק את השד העדתי. ואומרים שבגללו הם הגיעו לאן שהגיעו. מבחנתי המוסיקה המזרחית זכתה להכרה הראוייה לה. וצריך להתייחס לזאת כאל עובדה קימת כמובן, שישנם שירים שהם יותר איכותיים, וכאלו שהם איכותיים פחות. לא צריך לעשות הכללות. 
אם להסתכל על העבר. אני אומרת כל הכבוד לפנתרים השחורים, שיצאו לרחובות והפגינו על הפערים התרבותיים, בתקופת כהונתה של גולדה מאיר כראש ממשלה. היא אמרה עליהם שהם לא נחמדים. אבל אני רואה בהם פורצי דרך. ומחוללי מהפכה חברתית. כי הם גרמו לכך שהבעיה תצוף על פני השטח, ושידונו בה ויתייחסו אליה. והם בעצמם הגיעו להישגים יפים. הנה צ'רלי ביטון היה ח"כ במשך כמה קדנציות. וגם אחרים התקדמו יפה במשבצת התרבותית הישראלית. ואם בפוליטיקה אנו עוסקים יש לנו שרים, סגני שרים וחכי"ם  . ויושבי ראש הכנסת, ותמיד היו לנו. אנחנו צריכים עוד שיהיה לנו ראש ממשלה ממוצא מזרחי, ואני מאמינה שכך יהיה. 
עד שהוקרנה התוכנית של אמנון לוי בטלוויזיה ראיתי בנישואים המעורבים עוד שלב ביצירת כור היתוך בחברה הישראלית. ולא חשבתי על כך שהמזרחים נישאים לאשכנזים כדי לברוח מהזהות שלהם, ושהם רואים בהם קרש הצלה. ושמבחינתם יותר טוב שהם יקראו ברקוביץ' מאשר סויסה. עם זאת ולמרות זאת אני מאמינה שבמרוצת השנים הנישואים הללו יסגרו את השד העדתי, אחת ולתמיד.  

משאל עם / רימונה שיף.

לאחרונה שואלים אותי מכרים וחברים אם אני בעד משאל עם. אני אומרת לכולם שאני בעד העברת הסמכות להכריע בסוגיות מדיניות וביטחוניות חשובות הרות גורל לידי הציבור. יש האומרים לי שאם אכן כך יהיה זה יהיה כרסום במעמדה של הכנסת ופגיעה בדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו, ואני עומדת על שלי וקובעת בפניהם שאין יותר דמוקרטיה בעיני מעריכת משאל עם, כלומר שהעם יהיה זה שיקבע מה יהיה עתידה של המדינה. ומדגישה בפניהם שאם העם יקבע זה ימנע קונפליקטים בין הימין והשמאל, ובין החילונים והדתיים, ימנע הפגנות ואת האשמת המנהיגים שלנו בכל מה שקורה לנו. לנגד עיני עומדת תמיד התקופה הסוערת של לפני רצח רבין. עת היו פיגועים על רקע הסכמי אוסלו, ומחאות הימין על ההסכמים והתוצאות שלהם בשטח. שהולידו הפגנות וסערת רגשות בקרב אזרחי ישראל. וקיטוב בין הימין לשמאל. אני עצמי הייתי עדה להפגנה שהתארגנה בבני ברק לאחר פיגוע עם נפגעים. התקופה הסוערת הזאת הביאה כידוע בסופו של דבר לרצח ראש ממשלה בפעם הראשונה בתולדות המדינה. אני חושבת שאם היה משאל עם הרצח הזה היה נמנע.  העם היה אומר את דברו. ואפילו אם התוצאות הסופיות שלו לא היו מקובלות על ראש הממשלה. הוא היה צריך לקבל את הכרעת העם, כי מי אם לא העם יכול להשפיע ולהכריע בשאלות גורליות לעתיד המדינה. כדי למנוע רציחות כאלו בעתיד, שהן בהחלט לא מקובלות אך בהחלט יכולות לקרות, אני בעד כרסום הכנסת, והפיכת משאל העם לחוק יסוד. מה גם שהשימוש 
של המנהיגים שלנו היום ברשת החברתית רק הולך וגובר. כלומר שהם רוצים לשתף את העם במה שקורה או הולך לקרות כאן, ורוצים מאוד לשמוע את דעתו בסוגיות שונות. שר האוצר יאיר לפיד משווק את מדיניותו הכלכלית והפוליטית באמצעות סטטוסים ופוסטים.  או דרך שיחות צ'אט עם הציבור, ובהתחלה הציבור היה הראשון לדעת מה הוא עומד לעשות בסוגיות כלכליות. חברת הכנסת רות  קלדרון מנהלת שיג ושיח עם הגולשים בעמוד הפיסבוק שלה. ועוררה סערה רבתית כשתמכה בעמוד המשטרה במקרה שבו שתי פעילות מחאה שהפגינו מול ביתו של שר האוצר, טענו כי הוטרדו מינית על ידי שוטר, היא גם עוררה סערה רבתית כשציצה לאחרונה בפיסבוק שלה על הצורך במאפרת זמינה לחברות הכנסת. יום לאחר הישיבות המרתוניות בכנסת לאישור התקציב התפרסם בעיתונים שבמהלך ההצבעה על התקציב מצא שר הכלכלה נפתלי בנט עיסוק מקורי. הוא קרא לגולשים לשלוח לו נושא שמעסיק אותם, ושהם היו רוצים לקבל עליו תשובות. רוב הגולשים הציגו לו שאלות שברומו של עולם, כמו מדוע הוא לא פורש מהממשלה שהחליטה על שחרור מחבלים, ומה יקרה אתו ועם המפלגה שלו אם הממשלה תחליט להחזיר שטחים. וזה לדעתי שוב מוכיח שהציבור הישראלי אינו אדיש לדברים שבמדינה קורים. ורוצה להיות שותף בהכרעות הגורליות. גם המחאה החברתית שהוציאה לפני שנתיים מאות אנשים לרחובות, הוכיחה שהציבור הישראלי רוצה לקבוע ולהשפיע על הדברים שכאן מתרחשים. ולא להשאיר את ההחלטות על איך יראו פני הדברים רק לנבחרים אנחנו חיים במזרח התיכון. ובמזרח התיכון אנחנו רואים היום כיכרות מוסתים, אם יהיה משאל עם אנחנו לא נגיע למצב כזה. ונשאר כמו שאומרים הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אני צופה שאם יהיה משאל עם, במקום הפגנות סוערות שיכולות להביא חלילה לגילוי אלימות, יהיו ויכוחים ציבוריים סוערים שבהם הסדר ישמר, וויכוחים לוהטים בחדרי חדרים. ועל כך צריך לדעתי, לתת את הדעת. משאל עם יצור בעם אחדות. כמובן שאילו שיהוו את הרוב והכרעתם  תתקבל בגדול יהיו מרוצים. ואלו שיהיו במיעוט והכרעתם תדחה יהיו מאוכזבים, אך לא תהיה להם ברירה, אלא להשלים עם התוצאות, שהרי עובדות בשטח אין מה להתווכח.     

על הספסל / רימונה שיף.

קשישים יושבים על ספסלים עם או בלי מטפלים פיליפינים, על פניהם אפשר לראות את התשישות של החיים, את הידיעה שהמשחק מבחינתם עוד מעט נגמר, ומה שיש להם היום זה רק להיזכר בעבר. 
מבוגרים יושבים על ספסלים על פניהם יש עיפות יומיומית ודאגות שלמשחק החיים נוגעות. פרוסה, ילדים, נכדים, תשלומים ואחרים. בוגרים יושבים על ספסלים, מדברים ביניהם על אהבות נעורים. משווים אחד עם השני מה שכתבו בבחינות ומחליפים חוויות מיום לימודים, וכמובן, מתכננים מסיבות בפאבים או במועדונים דחוסים. ואלו מביניהם שסיימו את לימודיהם התיכוניים יושבים על ספסלים ומדברים על היחידות הצבאיות שעליהם מועדפות, ואם השתחררו משירותם הצבאי הלימודים הגבוהים אותם מעסיקים. 
מה שברור מהישיבה שלהם על ספסלים הוא שפרוייקט חייהם עוד לפניהם. אמהות צעירות או מטפלות יושבות על הספסלים עם עגלות ילדים. משתעשעות איתם ומאכילות אותם. עוד מעט הפעוטות יפרקו אנרגיה ויצאו מעגלות הילדים למשחק החיים, יטפסו על מתקנים בפארק המקומי וירוצו במרחבים ובמשעולים, ובנתיים הן נהנות מהישיבה נטולת הריצות אחריהם, ומדמינות לעצמן את הימים הבאים שבהם ילכו לגן הילדים ואחר כך לבית הספר.  האמהות הצעירות היושבות על הספסלים מדברות כפי שנוכחתי לדעת, בדרך כלל על חינוך הילדים,  הבעיות הבריאותיות שלהם, על התשלומים למטפלות והתמיכה מהמשפחה. המטפלות שיושבות על הספסלים מדברות על המעסיקים שלהם וכמה הן משלמות להן, ופחות על הילדים. בני כל הגילאים יושבים על ספסלים אוחזים בקולר של כלבים. ומתכננים לעצמם את הטיולים שלהם איתם, וכשכמה בעלי כלבים יושבים על ספסלים אני שומעת אותם תמיד מחליפיו מידע ביניהם על הגזע שלהם, על ההתנהגות שלהם, על מסלולי הטיולים שלהם. ועל הוטרינר שלהם. ולפעמים גם נוגעים בבעיות הבריאותיות שלהם. סתם אנשים, בני כל הגילאים, יושבים על ספסלים כדי לתפוס מנוחה. למשל, בגלל כאבים. ואחרים, בעיקר נשים, תמצא יושבים על ספסלים על נילונים עמוסים במצרכים שאך קנו במרכול הסמוך, בשבילם עד שיגיעו לביתם המנוחה היא ברכה.  ישנן ערים שאכפת להם מהתושבים שלהן, ועל כל מטר ברחובות הראשיים והצדדים  מציבים ספסלים, וישנן ערים שפחות אכפת להם מהתושבים ולא חושבות שריבוי ספסלים ברחובות הוא דבר רצוי. כשאני הייתי נערה, בדור שלא ידע מחשב מהו, ואפילו טלוויזיה לא היתה בכל בית, היינו החברה יושבים על הספסל השכונתי. ומרכלים על כל העולם, וגם מתבוננים על העוברים והשבים. 
ומותחים ביקורת על איך שהם מתלבשים. מאידך, היינו מתכוננים לבחינות בישיבות על הספסל. ומתכננים עליו מסיבות בבתים פרטיים או במועדונים. והליכות משותפות לסרטים ולהצגות, בדור שלנו ביטויי האהבה מצאו את מקומם על הספסלים, כשהאוהבים חרטו עליהם לבבות עם חיצים. ומשפטים בנוסח "אורי אוהב את רינה", וכשההורים שלנו הבחינו שאנו מאחרים להגיע הביתה, הם ידעו שימצאו אותנו יושבים על הספסל השכונתי, היום תמצא נערים ונערות שכך סתם על הספסלים יושבים ומעשנים סיגריות. ומפגינים בפשטות שהם הגיעו לבגרות. 
ישנם ספסלים מעץ שבדרך כלל הם חומים, וישנם ספסלים מפלסטיק, בדרך כלל הם כחולים או אדומים, וכמעט תמיד הם סמוכים לפח זבל או לפנס רחוב. ולדעתי זה טוב.  הספסל סמוך לא פעם לעץ גבוה שמשרה צל על היושבים. ועל גזעו מתנוססות ניירות עם בקשות בנוסח "צעיר נמרץ מעוניין לנקות חדרי מדרגות" או "להשכרה דירה של שלושה חדרים ברחוב אורה ברמת-גן". ולהבדיל "בייביסיטר עם ניסיון בשמירה על ילדים" לעתים אני נתקלת בספסל שבור. 
בעיריות שאכפת להן מהתושבים שלהן מתקנים אותם מהר, ובעיריות שפחות קשובות לתושבים שלהן משאירים אותם במצבם חודשים. ובהן תמצא מהתושבים תלונות שאין להם איפה לשרת ברחובות. ולתפוס מנוחה מסיבה זו או אחרת. לאור כל זאת היום ברור לי מכל הסיפור שהספסלים הם חלק חשוב בחייהם של העירונים ובלעדיהם חייהם אינם נוחים.  

זכויות הגבר אינן נחשבות / רימונה שיף.

לאחרונה הגיעו אלי סיפורים על גברים שנשותיהם שאיתן הם מסוכסכים, התלוננו עליהם שהם מכים אותם. כאשר הם נפגשו עם המשטרה היא התנהגה אליהם בברוטאליות, וכשהובאו בפני בתי המשפט והפרקליטות הם קיבלו הרחקה לשישים יום מהבית, מבלי שבדקו לעומק אם הם באמת אלימים. עוד הדגישו בפני בני שיח, אף גורם לא בדק איפה הם יגורו בזמן ההרחקה. כי את אף גורם זה לא מעניין. הם הורחקו מהנכס שלהם. נזרקו מהבית שלהם אפילו בשעות הקטנות של הלילה. ובקלות רבה נרמס כבודם כבני אדם. כולם מאמינים לנשים והגבר נתפס מראש כפוטנציאל לאלימות. ואין פוצה פה על כך שהוא נזרק מביתו לשווא בגלל עלילת שווא. כששאלתי את הגברים בני שיחי אם הם פנו לארגונים שמטפלים בגברים. הם הבהירו לי שבמדינת ישראל ארגוני הנשים נותנות את הטון. ואלו ארגוני הגברים הם קטנים, חלשים ועיפים.  ומראש  מרימים ידיים כי הם יודעים מראש שהמאבק שלהם אבוד. "ולמה אתם לא עושים משהו כדי לעורר הד ציבורי לכך?"

המשכתי ושאלתי אותם. והם אמרו לי שמשיחות עם גברים אחרים שנמצאים במצב שבו הם נמצאים התברר להם שאין להם הרבה מה לעשות. כדי להיטיב את מצבם. כי כשיש לך סכסוך עם מישהו ואתה פונה לבית המשפט הוא קובע מי הצודק. אבל כשבית המשפט חורץ את דינך בעיקר  בסכסוך שיש לך עם אישתך אתה לא יכול להלחם נגדו. כי מראש אתה החלש והוא החזק. ופה אוסיף ואציין שכשאלתי עוד את בני שיחי אם הם פנו לפוליטיקאים, הם הסבירו לי שגם הפוליטיקאים וגם התקשורת נוטים לכיוון שבו נושבת הרוח. היינו לטובת הנשים, ובהקשר זה הפנו אותי למאמרה של אילנה  מסר "האם נשים תורמות לאלימות כלפיהן?" שפורסם באינטרנט ב-27.8.2003 ובו היא דנה בין השאר בשאלה האם נשים מזמינות מכות.  והתשובה המנומקת שהיא מביאה קובעת "נשים אינן מזמינות מכות. הן לא מעוניינות במכות, והן לבטח היו רוצות יחסים זוגיים תומכים ואוהבים, האלימות היא פועל יוצא של יחסים לא טובים. האישה אבדה שליטה על המצב. כמו שגבר אבד שליטה על המצב. היא והוא שניהם אינם יודעים כיצד לשפר זוגיות, ואז מופיעה ההסלמה". בספרו של רואה החשבון אהוד נווה "מיליון נשים רוצות אותי", שבו הוא מתייחס למאמר הזה ואומר בין השאר "המשפטים הקנטרניים והמתריסים הללו  מעידים בעיני על האווירה השוררת נגד גברים בכלל, ונגד כל גבר שמעז לומר משהו בעניין יחסי גברים ונשים בפרט. אני טוען כי אווירה זו אף משפיעה על העיתונות, על הרשויות, ועל הציבור כולו, כמעגל מסלים. כדפוס שהולך ומחמיר, כאשר כל אחד מהחלקים במעגל מזין את התגברות הדפוס". בעמ' 241 בספרו הוא עוסק בשאלה "מה קורה כאשר מתקבלת ההחלטה על ההרחקה?" וקובע "אם ההחלטה מוצדקת לא יקרה דבר מבחינת מקבל ההחלטות, אם תהיה פגיעה נוספת למרות ההרחקה, המשטרה תוכל לטעון שעשתה כל מה שיכלה לעשות במסגרת החוק ולכן איננה אשמה.  הרעיה נמצאת במקום אחר,  אם ההחלטה היתה שגויה, האם יקרה משהו מבחינת מקבל ההחלטות? גם במקרה כזה לא יקרה דבר, זכויות הגבר אינן נחשבות לחשובות,  הגבר נחשב לטרדן, טענותיו נדחות הצידה כאוויליות ואינן נשמעות, ומקסימום משלמים מס שפתיים בנוסח 'אנו  מצטערים על הפגיעה במורחק, אבל' . 

מסקנה! הוצאת צווי הרחקה בסיטונאות מקיימת את אסטרטגיות. מי שיפעל על פיה לא יפסיד, ולכן התוצאה הנפוצה במקומותינו היא שמוציאים צווי הרחקה בקלות קלה מאוד, יחד עם הנזק  העצום שהם גורמים לזכויות האדם ולמערכת המשפט. 

אני אינני הנפגע היחיד, ואני חושב שזה הפך 'למכת מדינה', עם זאת עדיין, לא קמה תנועת מחאה עכשוית מספיק, ולכן זה עדיין לא מעניין את התקשורת". ספרתי על הגברים שהורחקו מביתם לגברים שנמצאים במצב משפחתי טוב יותר. הם כולם פסקו שהסיפור שלהם אינו מהווה סיפור. ושמבחינתם האלימות כלפי נשים היא מכת מדינה. שבה צריך  לטפל. מכאן הסקתי שזה מה שנתפס בציבור. ואני לא מתפלאת על כך שכל הסימנים מראים שהמדינה איננה מתכוונת לנהל משפטי צדק בעתיד בסכסוכים בין גברים לנשים שלהם. והאישה רק תתלונן שהגבר מכה אותה, וכבר ירחיקו אותו מהבית, אפילו אם המדובר בהרחקת שווא בעקבות עלילת שווא.    

ואם לא יהיה לו איפה לישון. הוא פשוט יזרק במהירות  לרחוב. ואת מי זה מעניין שבגלל זה לסכסוך שפרץ ביניהם לגביו לא יהיה סוף טוב. ואם בתפילה נאמר "ברוך שלא עשני אישה" לא אתפלא, לא על כך שנשים רבות שקורים להם כאלו מקרים אומרות לעצמן "ברוך שעשני אישה כי מילה  שלי היא מילה". 

פסק דין ללר דין / רימונה שיף.

בספר "פסק דין ללא דין" מגוללת המחברת ד"ר ורד אלמוג עלילה שיכולה להיות מציאותית. ויכולה להיות דמיונית וזה הופך אותה לעלילה שבהחלט יכולה להיות לקוחה מהחיים. ולהתרחש בהם חודשים לבקרים. כך במבוא היא כותבת בספר המוקדש להוריה "רומן שיכול להתרחש במציאות, ספר זה שהמסופר בו יוכל להיות במציאות, ספר זה שהמסופר בו יוכל להיות במציאות או שהיתה או שתהיה..." ורד בעלת תואר שלישי במשפטים, משפטנית בוגרת מכללת "שערי משפט". בעלת תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן בספרות עם ישראל ותעודת הוראה. על עבודת הדוקטוראט שלה קיבלה הצטינות. עוסקת בהוראה ומופיעה כזמרת בכנסים היוקרתיים של איגוד התקשורת והעיתונות, וכן בפני אחמי"ם ונשיאים מהעולם. בספרה היא מביאה סיפור על אישה אלמונית  ושמה הוא אלמוגית שפירא, שיצאה מבית הדין לגירושים ועברה לשער לחיים חדשים, הספר שופך אור על נושא מאוד חשוב פרשת גירושין של אישה שהשפלה ושכבודה נרמס על ידי בעלה. בפרק מנגינה מתנפצת היא כותבת "הפעם החלטתי שאעלה במדרגות מדרגה מדרגה ולא במעלית, וזאת על מנת לעכב את פגישתי עם בעלי כמה שיותר, מאז חזרתי מחו"ל עדיין לא פגשתיו. לפתע ירד מולי אופנוען שליח ושאל אותי. 
בתמימות 'את הזמרת אלמוגית שפירא? כן, עניתי, ברגע זה השארתי אצל בעלך את סרט ההופעה שלך שהגיע מחו"ל מברודווי,  הוא אמר. תודה, עניתי ודילגתי במהירות עד לפתח ביתי. פתחתי במהירות את הדלת ולנגד עיני נגלה סרט ההופעה ב- d.v.d מנופץ על הארץ ורסיסיו פזורים במרחב הסלון, שוב המחזה של רמיסת חיי אל מול עיניי". הספר מציב תמרור  אזהרה בפני נשים מצודדות שלא נענות לגחמותיהם של בעלי תפקידים בבית הדין הרבני, הסירוב עשוי להוביל אותן לפסק הדין שהן תקבלנה.  בפרק "הבה נגילה" היא מתיחסת לנושא וכותבת "למחרת היום הפסדתי ואיבדתי הכל כולל את ילדיי  כי לא נתתי לו לגעת בי פה ושם. הבטתי בעיניו שעה שחרץ את גורלי ומאוד רציתי לקום ממושבי ולומר לו 'בוא תיגע בי עכשיו'. הבטתי על היושבים באולם ועל שני עוזריו משני צידיו וריחמתי על אישתו ומשפחתו בידיעה ברורה שכל אמירה שלי תהפוך לפצצה תקשורתית, והשיחים עדיין ינועו בכביש". ולא זו בלבד אלא שבספר ורד משתפת את הקוראים בעבודת הדוקטוראט המצטיינת שלה. בפרק המדבר בעד עצמו. המבטא את טובת הילד. היא  היא מסבירה בין השאר. "מאחר שבית המשפט בישראל אינו אמור להכריע בשאלה של טובת הילד החטוף, ממילא אין כל צורך לעמוד על רצונו של הילד כמרכיב חיוני לעניין טובתו. ואולם, לצידו של העיקרון הרחב כאמור, המחייב החזרתו המיידית של הקטין החטוף למדינה שממנה נחטף, קובעת האמנה, ובעקבותיה החוק, מספר חריגים, שבהם יש לבית המשפט שיקול דעת אם להורות על החזרתו המיידית, או להימנע מכך. אחד החריגים הוא זה שמופיע בסעיף 13 (ב) סייפא וזו לשונו 'הרשות השיפוטית או המנהלית כשאת כמו כן לסרב לדווח על החזרת הילד, אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו". בספר העלילה מתרחשת בשני מישורים מקבילים, הצלחה של הגיבורה כזמרת בינלאומית, ופרשת גירושיה מבעלה. דבר שעושה אותו לספר מעניין במיוחד. זהו לדעתי ספר חובה לנשים העומדות בפני גירושין, לאלו החשות עצמן מושפלות על ידי בעלים שבהן מתעללים, וכמו שהשחקים האירו לגיבורת הספר, לאחר שעברה ימים קשים, הם יכולים להאיר לכל אישה שנמצאת במצב של אין חזור.

הריאליטי מנצח בשטח / רימונה שיף.

אי אפשר לדעתי להאשים את החום והלחות בריבוי תוכניות הריאליטי בקיץ. בחום ובלחות שאותם אנחנו מרגישים באחרונה, אבל עם העובדות בשטח קשה להתווכח. 
בשני הערוצים המסחריים והפופולריים 2 ו-10 משודרות בעיקר תוכניות ריאליטי. כמו למשל "המירוץ למיליון", "מעושרות", "הרווק עם דודו אהרון", "האח הגדול", "דייט בחשכה" ו"אקסטרים מקאובר". על כן, לא הופתעתי לגלות שהיום מדינת ישראל יכולה להתגאות בהישג הבינלאומי אלופת הריאליטי. לפי נתונים שהתפרסמו לאחרונה, לפי השוואה בינלאומית מקיפה שנערכה ב-2012 תפסו תוכניות המציאות רק 13% מעשר התוכניות הנצפות ביותר באירופה, ובישראל הנתון גבוה בהרבה. לא פחות מ-50%. כשהטלוויזיה היתה בשחור לבן ושידרה רק בערוץ אחד לכלל עם ישראל. יכלו הצופים לצפות במגוון תוכניות, תחקירים, שעשועונים, סדרות רומנטיות, ראיונות עם אישים ומפגשים עם זמרים. תוכניות דוקומנטריות מקוריות ומחו"ל, סרטי טבע וסרטי בלשים, ועוד ועוד. והיום כשיש יותר מערוץ אחד וישנם כבלים. ומשלמים גם לערוץ הראשון וגם לכבלים, אנחנו     קוראים בעיתונים על מלחמות בין הזכינים ובין המנהלים. שבסופו של דבר בוחרים לשדר את התוכניות שזוכות לאחוזי צפיה גבוהים, כלומר לאחוזים גבוהים בריטינג.   
ולא דווקא את התוכניות האיכותיות. ומכאן יוצא שהצופים מעדיפים לצפות בתוכניות ריאליטי על פני תוכניות מקוריות איכותיות. דבר שמצביע על כך שאי אפשר להאשים את החום והלחות של הקיץ בריבוי תוכניות הריאליטי. ועוד אציין בהקשר זה, שאם מסתכלים על מה שצפוי לנו בסתיו ובחורף הקרובים, נראה שלא פחות תוכניות ריאליטי תהינה משודרות. למשל, "הכוכב הבא", "דה וויס", "אקס פקטור" "מאסטר שף" "מאסטר שף וי אי פי" "אייל גולן קורא לך" ועוד ועוד. ולזה נוסיף תוכניות כמו "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה" ועוד סדרות.  תוכניות שעשועים כמו "כלוב הזהב" או "אחד נגד מאה" ותוכנית תחקירים איכותית כמו "כולבוטק" הוותיקה, ונראה שכשנגיע לימים הקרים מגוון התוכניות שתוצענה לצופים ישאר קטן. ממש כמו בימים החמים. אומרים עלינו שאנחנו ארץ מיוחדת מבחינת שפה ותרבות, לכן לדעתי חשוב לשמר את היצירה המקורית ולהציג בפני הצופים את המהות הישראלית. מכיוון שתוכניות הריאליטי הן אלו שבעיקר משודרות. והן אלו שבעיקר נצפות. אני לא מתפלאת על כך שהצעירים יודעים מיהי נינט, אבל לא יודעים שבהיכל העצמאות שבבית התנ"ך, בן גוריון הכריז על הקמת המדינה. ושאין להם ערכים וזיקה היסטורית למורשת. את האקשן על המסך מספקות היום לצופים תוכניות הריאליטי כמו "האח הגדול". לדוגמא, סיפור הוצאתם מבית האח הגדול של רוני מיילי האב וגילי מיילי הבן. כל אחד בשלב מסויים. בנימוקים של שמירה על ניקיון  השפה. ושימוש בשפה  בוטה כלפי מועמדים אחרים. אני סבורה שאם רוצים להקנות לצופים הצעירים שפה ראויה וערכים יש לשדר תוכניות דוקמנטריות מקוריות. ויש לנו דוקומנטרים טובים. במסווה של ניסויים חברתיים ובבידור עממי אי אפשר להקנות להם את זאת. כי הם מתרשמים מהקרקס האנושי ולא שמים לב לדברים אחרים. גיבורי הריאליטי מתאפיינים בדרך כלל בסיפורים אישיים קורעי לב. המעוררים רחמים בקרב הצופים. ותוכנית כמו המעגל של דן שילון חיוורת לנוכח הסיפורים הכואבים של גיבורי הריאליטי. מה לעשות, השתנו הזמנים,  ואלו שחושבים להוציא מהבוידם תוכניות ותיקות חייבים לחשוב טוב טוב איך להפוך אותן לנצפות. ובמילים אחרות, איך לעשות אותן  ברוח הזמן. תוכניות הריאליטי בלי ספק יכולות מבחינת המשתתפים להגמר בסוף טוב, ולספק לצופים את מה שספקו להן האגדות בילדותם. הנה למשל, גיא גיאור שהחליט לנסות את מזלו בתוכנית הריאליטי "הרווק" אחרי שהיה בתוכנית ריאליטי אחרת "הישרדות", מצא בה את אהבת חייו דפנה דה גרוט. סטודנטית לביולוגיה ימית. ובכוכב נולד נולד זוג נשוי. שירי ביטון ועמרי רוטבד, שהיום הם גם הורים לבן. אם נתבונן היטב בתוכניות המשודרות בערוצים המסחריים. נראה גם ריבוי של תוכניות בישול. אני חושבת שהן יכולות לעניין מגזר מסויים של צופים, כמו נשים צעירות, וכאלו שאוהבים להכין מאכלים. ומחפשים מתכונים חדשים, לא פעם אני שואלת את עצמי אם הצופים הישראלים צופים בתוכניות שמאכילים אותם או שהיו מצפים לראות תוכניות אחרות משודרות במסך הקטן. ואומרת לעצמי שלפחות אנחנו עם שצורך חדשות, ויש לנו בין כל תוכניות הבישול והריאליטי גם תוכניות שמעדכנות אותנו בחדשות האחרונות, כמו תוכניות הבוקר. ותוכניות הערב. "חמש עם רפי רשף" "ערב חדש"  "לונדון את קירשנבאום" "פגוש את העיתונות" ואפילו תוכניות הצרכנות "הכל כלול" מספקת לנו חדשות. וכאן אציין שכבר הבחנתי מזמן בעובדה, שכנראה מחוסר קיומן של תוכניות טלוויזיה חדשות מראים לנו תוכניות טלוויזיה ישנות. כמו למשל, בבוקר "אנשים" ובשבת "מספרי סיפורים". וזה מצחיק לשמוע למשל שמדברים בהן על הבחירות הארציות ההולכות וקרבות. בשעה שהן התקיימו כבר לפני מספר חודשים. אני מבינה שכנראה זה נובע מחוסר תקציב. אבל, לתוכניות ריאליטי חדשות יש תקציב. אכן, מסתבר שכן. 

עונות השנה בשירים / רימונה שיף.

בוקר קר. 

ריח יסמין עוטף את גופי.
פעימות מואצות פועמות בליבי.
נשמתי חופזת, צוהלת 
במחלפות שערי בדולח גבישים.
אתעצם 
בהמתנה לגשם.
ואגש אליך הלום
שבויה בחלום.


סתיו.

סתיו הבחור אשר אותך יאהב
ימשיך לאהוב אותך כשיגיע הסתיו.
וכשיתיצב בשער החורף
הוא לא יפנה לך עורף.
בבוא האביב
הוא כדרכו כלפיך יהיה חביב.
ועם בוא הקיץ
הוא לא יציב בפניך חיץ. 
שוב בבוא הסתיו
הוא אותך יאהב.
וכך בכל עונה בכל שנה
הוא אליך תמיד ישוב.

ואני ביניהם.

הימים קצרים
הלילה בא מהר.
ואני ביניהם
מהלכת בלבלוב האביב.
ורסיסי זיכרונות. 
גם הקיץ עם הימים הארוכים
לא הביא מזור לפצעים הפתוחים.
הסתיו השיר עליו מעליו.
ורק האביב איפשר
לנו לשבת ככה מחובקים.
לאפסן את הימים המדממים
באלבום החיים
וללכת מכאן בתנועה
כל הזמן. 

ספרים רבותי ספרים. / רימונה שיף.

קוראים לנו עם הספר, ואנחנו כפי שנודע לי העם היחידי שחוגג פעם בשנה את שבוע הספר העברי. ואמנם כשגרתי ליד תל אביב, שבוע הספר היה בשבילי חגיגה. כל שנה התרגשתי מחדש כשהלכתי בין הדוכנים העמוסים בספרים והתבוננתי על הכותרים. וחוויתי מפגשים עם סופרים. שבאו לשם לחתום על הספרים החדשים שלהם. לפני למעלה משלושים עשורים הפכתי לתושבת רמת גן. וגם אם לבנים. ומאז אני לא מתרגשת משבוע הספר. אולי משום שבכיכר רמב"ם או כפי שכולם קוראים לה כיכר אורדע אין כל כך הרבה דוכנים. כמו בתל אביב. ואולי משום שמגיעים אליהם הרבה פחות אנשים. ואולי משום שלא נתקלתי שם בסופרים שעומדים ליד הדוכנים וחותמים על ספריהם החדשים. אבל הן בתל אביב והן ברמת     גן, נצלתי את שבוע הספר לרכישת ספרים. בשנים האחרונות אני גוזרת קופונים משבועונים שמקלים עלי את הרכישה הזאת. והמעניין  הוא שבשבוע הספר האחרון ברמת גן  כמעט לא ראיתי אנשים ליד הדוכנים. ודווקא ליד הדוכן של "ידיעות ספרים" עמדו אנשים עם קופונים, ורכשו באמצעותם ספרים, דבר שגרם לי לחשוב שהפכנו היום מעם הספר להיות עם הקופונים. בני הסביר לי שפעם שבוע הספר היה שבוע של מבצעים בדוכנים ובחנויות הספרים. ואחר כך המבצעים   
נמשכו עשרה ימים עד שבועיים, והיום הם נמשכים כבר חודש ימים, ומהמוכרות בדוכנים הבנתי ששבוע הספר נמשך כיום עשרה ימים. ולא שבוע כמו שהוא נקרא. ותהיתי אם האנשים מנצלים את זאת לרכישת ספרים. או שהקופונים מביאים אותם רק לרכישת ספרים בדוכנים שאליהם הם קשורים, בכלל הפכנו מזמן להיות עם המחשבים. הרשתות החברתיות הטויטר הפייסבוק וגם האינטרנט בכלל תפסו את מקומם של הספרים, ביחוד כשמדובר בדור הצעיר, ואני לא מתפלאת על כך שחנויות הספרים עושים הכל כדי למכור ספרים. כמו למשל, מבצעים של אחד במאה. ואני גם לא מתפלאת על כך שחנויות הספרים עורכות מפגשים עם סופרים. למען שיפגשו פנים אל פנים עם אנשים. ויחבבו עליהם בהזדמנות זאת את ספריהם.  
ואני גם לא מתפלאת על חנויות ספרים שהופכות בחלקן לבתי קפה. בכדי שהאנשים שיבואו להנות בהם מקפה ומאפה יעיינו בהזדמנות זאת גם בספרים. וירכשו מהם את אלו שאותם מענינים. לכשהייתי ילדה מי בכלל חשב על מחשבים. ויכולת לפגוש בספריות ילדים שנחשבו לתולעי ספרים. כאלו שקראו ספר אחר ספר, אפילו כמה ספרים ביום. כן, כשהייתי ילדה כמעט כולם היו רשומים לספריות. 
והמורים דרשו מאיתנו שנרשום ביומן קריאה, את הרשמים שלנו מהספרים שאנחנו קוראים. היום אני רואה שאלו שמחליפים ספרים בספרותיהם בעיקר מבוגרים, וכאלו שנמצאים בגמלאות. ואני אומרת לעצמי שזו תוצאה של דור המחשבים. שאין לו זמן לקרוא ספרים. עד לפני מספר שנים הספריות היו גובות מהמנויים כספים. ואני זוכרת  את הימים שבהם הספרנית הזכירה לנו לשלם את דמי המנוי בזמן. היום כבר לא גובים מהמנויים כספים, מה שנדרש מהם הוא רק לשלם עם ההרשמה דמי פיקדון לספריה. שאותם הם מקבלים בחזרה לכשהם מבטלים את המנוי. ואני שואלת את עצמי לא פעם. מתי אנשים היו רשומים יותר לספריות. אז כשדרשו מהם לשלם כספים מידי חודש, או היום כשהמנוי ניתן להם בחינם. כשילדי  היו קטנים היו עורכים בספריות לפעוטות שעת סיפור. ככה היו גורמים להורים לרשום אותם לספריה. או לרכוש להם בחנויות ספרים. היום ילדי כבר גדולים. ואני לא יודעת אם בספריות מתקיימת עדיין שעות סיפור כאלו, בכל אופן אני חושבת שזוהי עוד דרך לקרב ילדים מגיל הגן לספרים. לילדי הייתי מקריאה סיפור מספר לפני השינה. ומנסיוני היום הם מחוברים לספרים. למרות שאת המחשב הם אינם זונחים.  וכשהם חוגגים יום הולדת, ואני שואלת אותם  מה לקנות להם. הם תמיד מבקשים ספר. כמובן, שכל אחד מהם מנצל את ההזדמנות הזאת להוסיף לספריה שלו ספר שמעניין אותו, וכאן אוסיף ואציין, שכבני הבכור היה קטן היתה חברה שהפיצה ספרים. ומכרה אותם דרך נציגים שהגיעו לבתים של מנויים. בני קרא לאדם שהגיע מידי חודש לביתנו "דוד הספרים", וממש חיכה ליום שבו יקבל ממנו ספרים חדשים, וגם אנחנו הגדלנו הודות לו, והודות לחברה שאותה 
הוא ייצג את הספריה שלנו. אני חושבת שהיום כבר לא קימת חברה שכזאת, המוכרת מבית לבית ספרים למנויים, וחבל, כי גם זו לדעתי דרך טובה לקרב מבוגרים וילדים לעולם הספרים. נוכחתי לדעת שמה שהולך היום טוב בשטח, אלו הם הספרים על גידול ילדים, וספרי הכנה ללידה. אכן, בעידן של המחשבים ושל סופר נני, האמהות הצעירות עדיין מבקשות לקבל הדרכה בגידול ילדים והכנה ללידה דרך ספרים. לא מכבר שמעתי הרצאה שבה נאמר שבעתיד הקרוב כל הספרים יכתבו במחשב, ויראו אור על צגי המחשב. והספרים המודפסים יעלמו מהשטח. לשמחתי זוהי רק תחזית עתידית. ואני מברכת על כך שבכלל בישראל מעודדים יוצרים לכתוב ספרים. ולטובים שביניהם מעניקים פרסים. כמו פרס ספיר.
פרס ראש הממשלה ואחרים ושהתברכנו בסופרים מוכשרים כמו למשל א.ב. יהושע, עמוס עוז, אייל מגד, יורם קניוק שהלך לעולמו לא מכבר. וש"י עגנון שזכה בפרס נובל. וכבר מזמן איננו איתנו. ובסופרות מוכשרות לא פחות. כמו יוכי ברנדס, מיכל שליו,יהודית רותם ואחרות. חברה שאלה אותי לאחרונה מה עושה לי קריאה בספר. ועניתי לה שספרים מביאים אותי לעולמות אחרים, גורמים לי להפליג על כנפי הדימיון למקומות שאין סיכוי שאגיע אי פעם אליהם. לחיות בכאילו בתקופות אחרות. שלא נולדתי להן. ולהכיר אנשים חדשים. הן דמויות היסטוריות. והן פשוטי עם. וגם ציינתי שטוב שישנם ג'אנרים שונים של ספרים, כמו ספרי ביאוגרפיה , רומנים , ספרי מדע בדיוני, ספרות היסטורית. ספרות בלשית ועוד. וטוב שהספרים נכתבים בידי סופרים שונים, שלכל אחד מהם יש את הסגנון שלו.  ככה כל אחד ואחד יכול לבחור את הספר שאותו מעניין. וכמובן, לקרוא אותו. לאחרונה החכמתי ולמדתי מתוכנית טלוויזיה שהג'אנר האהוב היום על ילדי ישראל הם ספרי האימה, מבחינתי לפחות ישנם ספרים שהם קוראים. 

המודל הטורקי / רימונה שיף.

כששמעתי בחדשות שבאינסטנבול שבטורקיה יוצאים מפגינים לרחובות, חשבתי שהם רוצים להפיל את ארדואן, שמשום שהדימוי שלו בישראל הוא לא כל כך טוב חשבתי לעצמי שהנה יש עכשיו סיכוי לשינוי לטובה. מבחינתנו ומבחינת העם הטורקי, עד ששמעתי הרצאה על המתרחש בטורקיה.  הרצאה שיצאתי ממנה עם תמונה שונה על המתרחש ממה שהיתה לי בראש. היום אני מבינה שההפגנה בטורקיה היא לא כמו זו שפרצה במצרים, המכונה בישראל האביב המצרי, הפגנה שבסופה העם המצרי הוריד את מובארק מהשלטון, בטורקיה כמו שהבנתי, ארדואן הוא עדיין פופולרי, אבל חלק מהטורקים רוצים דמוקרטיה אחרת, המדובר בסטודנטים, בחילונים, בראשי המעמד המבוסס ובאחרים. הוא אמנם הביא את טורקיה להישגים כלכליים מרשימים. ואם עד לתקופתו האיחוד האירופי דחה את טורקיה שרצתה להצטרף אליו בהלוך ושוב, הרי שהיום הוא מחזר אחריה, אך בעיני המפגינים הוא אינו דמוקרטי. הוא עצר עיתונאים שהתנגדו ומתחו ביקורת על מעשיו בכתבותיהם, והמפגינים אומרים שהם רוצים לחיות בחברה שבה התקשורת יכולה לשדר ולהביא מה שבאמת מתרחש במדינה. הוא אסר על נשים לבצע הפלות, והמפגינות רוצות להחליט בעצמן על גופן,  הוא אסר על שתית אלכוהול, והמפגינים אומרים שהם לא רוצים להיות שיכורים, אבל הם לא רוצים שיגבילו אותם בשתית משקאות אלכוהולים, ארדואן הכניס את אלמנט הדת כמעט לכל מקום, בזמן שאטאטורק מיסד טורקיה המודרנית עשה בדיוק ההיפך.  כמו מה שקרה במצרים כך גם עם ההפגנות בטורקיה. מהפגנות סוערות הן הפכו להפגנות אלימות עם הרוגים, פצועים ועצורים, אצלנו להבדיל, כששברו באחת מהפגנות  חלון של בנק המשטרה עשתה מזה עניין גדול. אבל לעומת מה שמתרחש בטורקיה ובמצרים אנחנו נמצאים במצב טוב. ארדואן מתגאה, כפי ששמעתי, בעובדה שהוא גדל באסטנבול שהוא בא מהדמוקרטיה ולא מהצבא.  ומצביע על כך שהעם הטורקי גרם בסופו של דבר לקריסת שלטון הגנרלים, ואם מסתכלים על הביוגרפיה שלו אפשר להתרשם שמבחינתו הוא צודק. הוא גדל בשכונה עניה , היה ראש עיר של אסטנבול ומאוחר יותר הפך לשליטה של טורקיה.  לפי דעתי הוא הכניס את האלמנטיים הדתיים לחיים בטורקיה בהשפעת בית הספר הדתי  שבו למד. ואם היה לומד בבית ספר חילוני הכל היה אחרת.  והחיים בטורקיה היו שונים. בכל זאת נראה לי שהוא לא מבין שלא כל האזרחים הטורקים מסכימים עם דרכו. בהרצאה נאמר לנו שהוא אמר שבסך הכל רצה להקים קניון בכיכר טקסין, ומפגינים יצאו לרחובות ומוחים על התוכנית הזאת. לאחרונה, קראתי בעיתון שלא יוקם בכיכר טקסין קניון, אולי מוזיאון, אך מה שבטוח שיבצעו שם עבודות פתוח. ואמרתי לעצמי שהנה המפגינים בכל זאת השיגו משהו. וארדואן שינה בעקבות מחאתם את תוכניתו המקורית. התוכנית שמבחינתם שברה את גב הגמל וגרמה להם לצאת לרחובות. ועוד אמרתי לעצמי בהזדמנות זאת, שרק חבל שההפגנות שלהם הפכו לאלימות וגבו את חייהם של שלושה אזרחים. המפגינים כפי ששמעתי, אומרים היום 'אנחנו דמוקרטיה מותר לנו להפגין ואסור להתיחס אלינו כאל אויבים' אבל ארדואן שלא מבין את רחשי הרחוב הטורקי, מוציא אותם מכלל האוכלוסיה. 
ומתיחס אליהם כאל עשבים שוטים. היום כפי שנודע לי מהעיתון, יש כאלו בטורקיה שקוראים להקדים את הבחירות, אבל ארדואן חוזר ואומר שהן יתרחשו במועדן בעוד שנתיים. בעקבות זאת מצאתי את עצמי מהרהרת על עתיד האביב הטורקי. אי לכך אני מקווה היום, שאפילו אם ההפגנות תרגענה, ואפילו אם ארדואן ישאר בשלטון, תנשבנה בטורקיה רוחות חדשות ובפינה תארוב לה פוליטיקה חדשה.

"פרגון הדדי" חלום שהתגשם. / רימונה שיף.

זה התחיל לפני תשע עשר שנה . כרמלה כרמלי תושבת רמת-גן הקימה מועדון יוצא דופן של אירועי פרגון הדדי. אירועים שאפשרו לבעלי עסקים שונים חשיפה ומתן תנופה להמשך דרכם. ללא תמורה כספית. "באתם באהבה ושמרו על הלהבה". היה המוטו שלו בחרה. האירועים התקיימו אחד לחודש כשירות אנוש. למשהו להשלמת החסר בתחום חיינו. במפגשים הללו זכו המשתתפים לקבל ממנה הרבה אהבה, חיוך, חיבוק חם, פרגון ויחס אנושי. מעבר לשיווק עצמי. ונחשפו להיכרויות בפני קהל יעד חדש. כאשר הם לא מוגבלים בגיל, מין או עסוק מסויים. במפגשים. כרמלה אומרת, היא ראתה מאין מפעל חיים. ושליחות עליונה ליצור כבוד הדדי בין בני אדם ללא עגול זוויות. כל ערב שכזה היא פתחה בהקראה של שיר שלה או של משוררים אחרים, ואפילו חברה ל"פרגון" המנון. ואותו היא חלקה לנוכחים. בהמשך דברו אמנים, סופרים, ציירים, אנשי עסקים ובעלי עסוקים אחרים על מה שהם עושים. כל אחד קיבל 4-3 דקות. וכל אחד ואחד הפך לאחר מכן להיות חבר במועדון. בכל מפגש ומפגש כרמלה ערכה הגרלות, הפרסים ניתנו על ידי בעלי עסקים. וכמו כן, משוררים וסופרים תרמו להם את ספריהם. בחלק האמנותי הופיעו זמרים ידועים, בין השאר הזמרת דורית ראובני והזמר יהודה אליאס. לאחד המפגשים הגיע גם הזמר והמלחין הרמת -גני עוזי חיטמן. שהלך לפני מספר שנים לעולמו. הוא התקבל באהבה ובחום על ידי המשתתפים. במפגשים הללו נולדו היכרויות חדשות. נולדו חברויות בין אנשים. נוצרו קשרי עבודה. ונוצרו זוגיות. שחלקם הקימו גם בתים בישראל. חברות מה"פרגון" הקימו קבוצות חדשות בארגונים התנדבותיים כמו "ויצו" ואחרים.  ובזכות ה"פרגון" קבלו גם דוגמנים, זמרים, מספרי סיפורים, רקדנית בטן, ועוד, חשיפה  ראשונה. וקיבלו אומץ להמשיך הלאה. חלקם הפכו לידועים. בסוף כל מפגש התפרסם דף שחולק לכל חברי המועדון, ובו מידע על כל מיני דברים שלפרגון נוגעים. שנה לאחר הקמת המועדון כרמלה סיפרה לי "הטלפונים בביתי לא פוסקים מלצלצל. אנשים מתקשרים אלי, שואלים אותי על המועדים. ויש המתענינים אודות הרעיון שעומד מאחורי המפגשים". וכששאלתי אותה כיצד נולד הרעיון. סיפרה "במפגש שהיה לי עם מר אברושליין מדרום אפריקה. לכשהייתי מנהלת אזור המרכז של חברת הקוסמטיקה "אברושליין". הוא סיפר לי שהמוטו שלו בחיים הוא להכיר כל יום אדם חדש. חזרתי ארצה עם המוטו הזה. והחלטתי שעם המוטו שלי שכל מפגש מפגיש,  אזום מפגשים חדשים ביו בעלי מקצועות שונים, כדי להרחיב את מעגל הלקוחות שלהם. ואזום מפגשים בין אנשים, כבר אז במסגרת עבודתי בחברת הקוסמטיקה היה לי ניסיון בקרוב לבבות". במשך מספר שנים כרמלה ארגנה פעם בחודש לחברים אוטובוס לאולפני הרצליה, לתוכנית האירוח של דן שילון. וכמי שמלווה את המפגשים הללו מהיום הראשון לחזון שנולד בבית קפה קטן ברמת-אביב. אציין שבזכותם מצאתי עבודה בעריכה לשונית, והרבה חברות חדשות. בשנים הראשונות המפגש היה פעם בחודש ב"קפה קפולסקי" ברמת-גן, לאחר מכן המפגשים עברו למקומות אחרים. כמו "בית קפה העגול" בפארק הלאומי ברמת-גן.    
"הקפה האדום"  בככר אורדע ברמת-גן. למסעדה ב"דימול" ברמת-גן. ולעוד רבים נוספים, חלקם כבר לא קיימים. במרוצת השנים הפכו המפגשים למפגשים שבועיים. במשך מספר שנים הם נערכו באופן קבוע מידי יום שלישי בשבוע, ב"טל קפה" במופ"ת ברמת-גן.  ולאחר שזה וסגר הם שוב עברו לבתי קפה שונים בעיר. במרוצת השנים כרמלה נבחרה לאשת השנה של ליונס תל-אביב, נבחרה למתנדבת
מצטיינת ברמת-גן. וקבלה תעודת הערכה מראש העיר צבי בר, ושתי סטודנטיות מאוניברסיטת  תל-אביב כתבו על הפרגון עבודה אקדמית. פעם בשנה חגג ה"פרגון" יום הולדת באירוע רב משתתפים ברמת-גן. שהתקיים ברך כלל בתאטרון   
ראסל. כרמלה ארגנה גם בזארים. גדולים וקטנים. וערכה ערבי התרמה, בהם לנערה שנזקקה להשתלת כליה ולאם חד הורית נזקקת. מזה עשור ואפילו יותר, היא עורכת לחברים אירוע בפאנץ' ליין בתל-אביב. עם המלצרים המזמרים ואמנים מה"פרגון". היום השתנו הזמנים. מפגשי ה"פרגון" הפכו למפגשים חברתיים, הנערכים פעם בשבוע ביום שלישי באופן קבוע אצל "איציק פיצה" ברחוב עוזיאל ברמת-גן. המשתתפים נהנים ממגוון הרצאות בנושאים שונים. מערבים מוסיקאליים. בהם שירה בציבור שעורכת שרה שרייר. ונגינה במגוון כלים שמנגן אורי גולדמן. ובכולם כרמלה גורמת להם לחשוב. ולענות על חידות שהיא חדה להם. חידות היגיון וכאלו שהן במסגרת גלגל המזל. וכבר נוצר גרעין קבוע של חברות שלא מותרות על המפגשים, ואפילו חוגגות בהם פעם בשנה, את יום ההולדת שלהן, עם זמרים כמו כרמלה הררי, צחי לירון ואחרים, גם אני נמנית על הגרעין הזה של החברות. למעשה אני בפרגון מהיום הראשון להגשמת החזון. ומאז אני מחכה באופן אישי ובכל מאודי לימי שלישי. למפגשי פרגון הדדי . היום מעבר לזאת אין לי ציפיות.