שחיקה מעבודה / רימונה שיף.

אני מכירה אנשים עובדים שהם שחוקים ועיפים. באים כל בוקר למקום עבודתם וחוזרים בלילה לאישה ולילדים .
לכשמדובר בילדים קטנים הם לא אחת מוציאים אותם ישנים ושולחים להם באוויר נשיקה. בתקווה שהיא תקלט
בחלומם. אין להם זמן להיות מעורבים בחייהם. ולכשהם מתקשרים אליהם אחוזי געגועים למקום עבודתם. הם
אומרים אתם מפריעים לנו לעבוד. הם לא מאושרים. כי הם לא רוצים להרגיש שהביאו סתם ילדים לעולם.
רוצים להעניק להם מעצמם. אפילו בזמן איכות. בקריירה בחרו כי אין להם ברירה. יוקר המחיה לא מאפשר להם
לגדל אותם אחרת. הם מבקשים לפצות את הילדים. קונים להם מתנות יקרות. ואם הילד רק רוצה משהו  מתייצבים
בחנות וממלאים את מבוקשו. אבל הילד רוצה לחוש שיש לו הורים. ויש לו חסר. העבודה שלהם מונוטונית. כל יום דומה
ליום שלפניו. הם מרגישים שחוקים, עיפים  ומתוסכלים. לא אחת הם מתמודדים בבית עם בעיות שנובעות מעצם היותם
אנשים עובדים שעות רבות. הם חוזרים עיפים ועצבניים ואין להם כוח לשמוע משהו מבני משפחתם. ואת כל הכעסים והתסכולים שלהם הם מוצאים עליהם. אני מכירה אנשים שעובדים כבר שנים באותו מקום. בעבודה שחוזרת על עצמה
יום יום. שלא מתוגמלים בהתאם לשעות שהם בה משקיעים, והמנהלים הגדולים הם אלו שאת הכסף בה מקבלים, הם עובדים במקום שלא דואג להם לימי כיף קבוצתיים ולאירועים קבוצתיים, ונותן להם רק מתנות בחגים. פעם גדולות
פעם קטנות. דורשים מהם יום יום להביא תפוקה.
להציג תוצאות. ואם הם חולים ומבקשים לנוח בביתם מערימים בפניהם קשיים, כאילו שלבן אדם אסור להיות חולה.
ואפילו אם הם מביאים אישור מחלה מהרופא היחס כלפיהם לא משתנה, לעומת זאת אני מכירה אנשים עובדים שהם
מאושרים, הם מקבלים משכורת ראויה, עבודתם היא מגוונת ומעניינת , הם יוצאים מידי פעם להשתלמויות, לימי כיף ולסופי שבוע בבתי מלון, ונהנים מיחסם של מעבידים שהם קשובים ומבינים, ידוע לי שישנם גם מקומות עבודה כמו היטק שישנם
בו חדרי כושר, ומאפשרים בהם לעובדים גם לעסוק בפעילות גופנית, כמובן, בשעות מסוימות. דבר שמנקה להם את הראש
משגרת העבודה. ומטעין אצלם אנרגיות חדשות. בכלל, אני חושבת שכשעובד מרגיש שהוא מתוגמל. שמעריכים את מה שהוא עושה וקשובים לו. ושמאפשרים  שיהיו לו חיים מעבר לשעות העבודה. הוא מרגיש את עצמו רענן ומאושר, ויש לו הרבה מוטיבציה להראות תוצאות ולהביא תפוקה,
לאחרונה קראתי שישנם בארץ גם מקומות עבודה שבהם העובדים מעורבים בחיי הקהילה, ועוסקים בנוסף לעבודתם בפעילות קהילתית התנדבותית, כמו למשל,  עם בני נוער. בשמירה על איכות הסביבה, עם בני נוער בסיכון. במגזר הערבי.
בתחומי חינוך שונים וכדומה. מבחינתי למעבידים זו דרך טובה להשגת רווחים, ואמצעי להשגת רווחים נוספים בתרומה לקהילה, רווחים שהם לא כספיים, אך מהווים לעובדים תמריץ להשגת תוצאות במקום העבודה, ולהביא תפוקה. כי הם באים אליה מידי יום כשהם לא עיפים ושחוקים. ועם סיפוק ממה שעשו למען אחרים. וגם המעבידים מרגישים טוב עם עצמם.
כי העובדים שלהם עושים ביוזמתם דברים טובים. ודואגים לצרכים של אחרים. במקומות העבודה האלו, כפי שאני מתארת לעצמי,  המעבידים גאים בעובדים שלהם לא רק בגלל התוצאות שהם משיגים והתפוקה שהם מביאים. אלא גם בגלל דברים נוספים. והעובדים המסופקים מצידם עושים הכל כדי שיראו הצלחה וברכה במקום העבודה...
לאחרונה קראתי כתבה שאמרה שאנשים שעסוקים במעורבות חברתית  וקהילתית ישנה הערכה עצמית גבוהה, אושר גדול
ובריאות נפשית. אני חושבת שזה מאפיין גם את העובדים שתורמים לחברה ולקהילה, שהמעבידים שלהם רואים בהם קודם כל בני אדם, ומאפשרים להם יציאות לסופי שבוע לבתי מלון. אירועים ובילויים.

געגועים לעבר/ רימונה שיף.

לפעמים  פוקדים אותי געגועים, וכשאני אפופת געגועים אני מוצאת את עצמי מתעסקת בנוסטלגיה.
הימים שהיו ואינם נראים לי יפים יותר. טובים יותר. ממש יש לי חשק להחזיר את גלגל הזמן לאחור. למשל, לכשהייתי
תלמידה בבית הספר היסודי ידעתי מהו באמת חינוך חינם. קבלנו מחברות וספרי לימוד בחינם.  והיתה לנו במתחם
בית הספר ספריה שבה החלפנו ספרים בחינם,  כשהפכתי לאמא זה כבר היה אחרת. את הספרים והמחברות לילדי
כבר הייתי צריכה לקנות בחנויות. וכל שנה יצא לאור ספר לימוד חדש או מעודכן יותר, ולא יכולתי להעביר ספר
מילד לילד. ממש הרגשתי  שראשי התיבות של חוק חינוך חינם הם חה,חה,חה. כמו שאמרה לי אחת האמהות,
לא שאני מאחלת לעצמי ולאחרים להיות חולים, אבל אז לא היינו צריכים לשלם עבור בקורים אצל רופאים.
כולל אלו שהם מקצועיים. וגם לא עבור תרופות. הכל קבלנו תמורת תשלום חודשי להסתדרות. אני חושבת לעצמי
לא פעם למה שלא נשלם תשלום חודשי לקופת החולים שבה אנו חברים ונקבל חינם את כל השירותים.
וכאן אזכיר שהיום אנחנו משלמים לרופאים ועבור התרופות בנוסף לכל הבטוחים שהקופות מאתנו דורשות. אני מתגעגעת
למשחקים ברחובות. לחבורות הילדים שהיו מתכנסים בבתים ומשחקים שעות במשחקי חברה שבקופסא. ברחובות
שחקנו בילדותי תופשת, חמש אבנים, קלאס ואחרים. וקפצנו על חבל. בבית שחקנו במשחקים כמו סבלנות. מונופול.
חבילה הגיעה, דמקא ועוד רבים היום הילדים יושבים שעות ליד מסך המחשב ומשחקים בו משחקים. בתקופת ילדותי יצרנו
אחד עם השני קשרים חברתיים.  קשרים קרובים ובלתי אמצעים. היינו מבקרים אחד אצל השני בבתים.  מי מהילדים של
היום מכיר את המשחקים של פעם. היום הרחובות ריקים מילדים. ילדים כבר שייכים לדור אחר. הם יוצרים הרבה קשרים
חברתיים וירטואליים דרך המחשב. בילדותי  היינו שולחים מכתבים לחברים שגרים בארצות שמעבר לים, היום כבר לא מרגישים את ההתרגשות של קבלת מכתב, וכבר לא נתקלים בחיוכם של אנשים שמוציאים מתיבת הדואר מכתבים מחברים או בני משפחה רחוקים.
המחשב הפך את העולם הגדול לכפר גלובאלי אחד קטן, והיום להגיד להשתמש בפייסבוק זה נשמע
צעיר. בתקופת נעורי כשאמרו להזדנגף זה נשמע כמו לעשות כיף בחוץ. ולרבים זה בהחלט היה נחוץ. אני מתגעגעת לתקופה שבה הייתי הולכת לצפות בבית קולנוע בסרט כל שבוע באופן קבוע, היום, לא פעם, לכשאני מגיעה לשם אני מוצאת את עצמי יושבת באולם שהוא ברובו ריק, וזה לא נעים לשבת עם כיסאות ריקים מסביב ולצפות בסרט שעל המסך מוקרן.
מה גם שהסרטים מגיעים לטלוויזיה מאוחר יותר. ולשבת בסלון הדירה, בחיק המשפחה מבחינתי זו אלטרנטיבה טובה.
אני מתגעגעת לתקופות ילדותי ונעורי גם מבחינה כלכלית, ומזדהה עם המבוגרים ממני שאומרים שפעם הם הרגישו שהם עובדים ומרוויחים. שהרי גם אני זוכרת שבתקופה הזאת אם עבדו הרגישו שהרוויחו. ואם עבדו הרבה הרגישו שהרוויחו יפה, המשכורות תאמו בדרך כלל את ההוצאות היומיומיות. כך שהורים יכלו לחסוך לילדים לדירה, ללימודים גבוהים, ואפילו לטיול לחו"ל. היום גם אם שני בני זוג עובדים מי יכול לחסוך לילדים. המשכורות של בני מעמד הבינוני לא משתנות.
והוצאות המחיה היומיומיות רק הולכות וגדלות, ורק העשירים יכולים לשאת בנטל, נכון שהיום ישנם כרטיסי אשראי.
ומגוון עשיר יותר של מוצרים, אבל בכל זאת... היום מציעים לנו לפתור את הבעיות הכלכליות שלנו על ידי לקיחת הלוואות.
די להאזין לפרסומות של הבנקים וחברות האשראי המציעות ללקוחות לקחת הלוואות. של ארבעים עד שישים תשלומים.
ודי להתקל   במודעה בעיתון שקוראת לבעלי עסקים לקחת הלוואות על מליון שקלים בערבות המדינה, מי חשב בכלל בעבר,
במדינה הזאת לקחת הלוואות. אומרים לי שתמיד היו בעיות כלכליות במדינה, תמיד היו בה עניים ותמיד היו בה עשירים.
אומרים לי שהעבר תמיד ממוחזר, ומצטייר תמיד בצבעים ורודים. אבל אני זוכרת תקופות יפות יותר. וטובות יותר. התקופות של ילדותי ושל נעורי. התקופות שבהן הורי יכלו להרשות לעצמם ולנו, יותר מאשר אנחנו יכולים להרשות לילדים שלנו.

נט"ל מרכז חשוב / רימונה שיף.

בשנה האחרונה בקרתי בנט"ל  המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי. את פני קבלו יהודית יובל רקנאטי
יו"ר ומיסדת נט"ל, ואורלי ל המנכ"לית . לאחר סיור שערכו לו במקום ספרו לי את הסיפור המסתתר מאחורי המרכז,
בשנת 1998 ד'ר יוסי הדר, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, משורר וסופר, הגה את רעיון הקמת מרכז טפולי יעוצי לקורבנות טראומה על רקע לאומי,  הוא הלך לעולמו באופן פתאומי ביולי 1998 ולא זכה לראות את נט"ל הולך ומקם. יהודית יובל רקנאטי שותפתו לדרך החליטה להמשיך את דרכו, היא רכשה בנין בתל אביב והסבה אותו לבית נט"ל. מראשית האינתפאדה  השניה הפכה נט"ל למרכז פעיל שאילו פונים מידי יום נפגעי פעולות איבה,
 חיילים שלחמו במלחמת לבנון השניה, בני משפחה וקרובים, תושבי שדרות, תושבי אשקלון, תושבי ישובי עוטף עזה והגליל המערבי, שהקסמים הפכו למנת חלקם היומית. בנט"ל מטפלים בילדים, בחיילים משוחררים באנשי מקצוע במצבי סיכון, במבוגרים הסובלים מספטומים פוםט טרומאותיים, נט"ל, כפי שגיליתי היא עמותה א פוליטית. ונותנת מענה לישראלים באשר הם. המבקשים לקבל סיוע, תמיכה ואוזן קשבת, עשרות אלפי איש, נאמר לי, טפלו עד היום בנט"ל. על ידי אנשי מקצוע בעלי נסיון רב בטפול בטראומה, באופן המאפשר לשלב גישות שונות כגון: טפול פרטני,  זוגי, משפחתי, וקבוצתי. טפול באמנות, בתנועה, במגע ועוד. הצוות הטיפולי   של נט"ל,  
 הסתבר לי עוד, מטפל גם בשטח, מעביר סדנאות למפעלים גדולים וחברות גדולות, כדי שיוכלו להתמודד עם נפגעי נפש במצבים טראומתיים, בבקור למדתי גם שלנט"ל קו סיוע שמספרו 1800-363-3631 . ושהוא הקו היחיד מסוגו בארץ העומד לרשות נפגעי הטרור על רקע לאומי. הקו מציע עזרה נפשית לילדים ולמבוגרים במגוון שפות, ופועל בימים ראשון עד חמישי בשעות 8:00 עד 22:00 ובימי שישי בשעות 10:00 עד 14:00 ואם חשבתי לתומי שנט"ל הוא רק מקום טיפולי.  
הרי שגיליתי בבקורי שהוא גם מקום למפגש חברתי. הודות למועדון החברתי שקומי שפועל בו. המועדון מציע מגוון פעיליות
כמו תנועה, ציור, צילום, מוזיקה, קרמיקה, ויטראג' ובשול. ובנוסף עורך גם פעיליות מחוצה לו כמו בקורים במוזיאונים, הרצאות וטיולים, המועדון פעיל בשעות הצהריים והערב. שמחתי לגלות בנט"ל גם מרכז תעודי.על רקע לאומי המאפשר למטופלים לספר את סיפורם בפני מצלמה, תהליך המאפשר להם, כפי שהסבר לי, לעבד חויות וזיכרונות ולחלוק אותם עם אחרים, הפרוייקט  פועל תחת הסיסמא "הסיפור שלך הוא הסיפור של כולנו".
 בנוסף בנט"ל, נוכחתי לדעת, קיים פרוייקט חיילים משוחררים. המציע סיוע פרטני או קבוצתי לחיילים ששרתו בצה"ל במהלך האינתיפאדה הראשונה והשניה, או במלחמות לבנון הראשונה  והשניה ועוד.
 התברר לי גם שביוזמת נט"ל נפתח לראשונה בישראל המרכז הבינתחומי ללימודי טראומה, המרכז פועל בשתוף עם הפקולטה לרפואה ובית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת תל אביב, מציע תכני לימוד, פסיכיתראפיה ממוקדת טראומה,  ומיועד לאנשי מקצוע לכל סוגיו. לכשעזבתי את המקום,  אמרתי לעצמי מה היו עושים קורבנות טראומה על רקע לאומי לולא קם נט"ל. ותארתי לעצמי כיצד הם מברכים יום יום את הצוות הטיפולי של נט"ל על התמיכה שלהם המתמשכת, שמחזיקה אותם בחיים, ונותנת להם גם את הכוח להמשיך.