"פרגון הדדי" חלום שהתגשם. / רימונה שיף.

זה התחיל לפני תשע עשר שנה . כרמלה כרמלי תושבת רמת-גן הקימה מועדון יוצא דופן של אירועי פרגון הדדי. אירועים שאפשרו לבעלי עסקים שונים חשיפה ומתן תנופה להמשך דרכם. ללא תמורה כספית. "באתם באהבה ושמרו על הלהבה". היה המוטו שלו בחרה. האירועים התקיימו אחד לחודש כשירות אנוש. למשהו להשלמת החסר בתחום חיינו. במפגשים הללו זכו המשתתפים לקבל ממנה הרבה אהבה, חיוך, חיבוק חם, פרגון ויחס אנושי. מעבר לשיווק עצמי. ונחשפו להיכרויות בפני קהל יעד חדש. כאשר הם לא מוגבלים בגיל, מין או עסוק מסויים. במפגשים. כרמלה אומרת, היא ראתה מאין מפעל חיים. ושליחות עליונה ליצור כבוד הדדי בין בני אדם ללא עגול זוויות. כל ערב שכזה היא פתחה בהקראה של שיר שלה או של משוררים אחרים, ואפילו חברה ל"פרגון" המנון. ואותו היא חלקה לנוכחים. בהמשך דברו אמנים, סופרים, ציירים, אנשי עסקים ובעלי עסוקים אחרים על מה שהם עושים. כל אחד קיבל 4-3 דקות. וכל אחד ואחד הפך לאחר מכן להיות חבר במועדון. בכל מפגש ומפגש כרמלה ערכה הגרלות, הפרסים ניתנו על ידי בעלי עסקים. וכמו כן, משוררים וסופרים תרמו להם את ספריהם. בחלק האמנותי הופיעו זמרים ידועים, בין השאר הזמרת דורית ראובני והזמר יהודה אליאס. לאחד המפגשים הגיע גם הזמר והמלחין הרמת -גני עוזי חיטמן. שהלך לפני מספר שנים לעולמו. הוא התקבל באהבה ובחום על ידי המשתתפים. במפגשים הללו נולדו היכרויות חדשות. נולדו חברויות בין אנשים. נוצרו קשרי עבודה. ונוצרו זוגיות. שחלקם הקימו גם בתים בישראל. חברות מה"פרגון" הקימו קבוצות חדשות בארגונים התנדבותיים כמו "ויצו" ואחרים.  ובזכות ה"פרגון" קבלו גם דוגמנים, זמרים, מספרי סיפורים, רקדנית בטן, ועוד, חשיפה  ראשונה. וקיבלו אומץ להמשיך הלאה. חלקם הפכו לידועים. בסוף כל מפגש התפרסם דף שחולק לכל חברי המועדון, ובו מידע על כל מיני דברים שלפרגון נוגעים. שנה לאחר הקמת המועדון כרמלה סיפרה לי "הטלפונים בביתי לא פוסקים מלצלצל. אנשים מתקשרים אלי, שואלים אותי על המועדים. ויש המתענינים אודות הרעיון שעומד מאחורי המפגשים". וכששאלתי אותה כיצד נולד הרעיון. סיפרה "במפגש שהיה לי עם מר אברושליין מדרום אפריקה. לכשהייתי מנהלת אזור המרכז של חברת הקוסמטיקה "אברושליין". הוא סיפר לי שהמוטו שלו בחיים הוא להכיר כל יום אדם חדש. חזרתי ארצה עם המוטו הזה. והחלטתי שעם המוטו שלי שכל מפגש מפגיש,  אזום מפגשים חדשים ביו בעלי מקצועות שונים, כדי להרחיב את מעגל הלקוחות שלהם. ואזום מפגשים בין אנשים, כבר אז במסגרת עבודתי בחברת הקוסמטיקה היה לי ניסיון בקרוב לבבות". במשך מספר שנים כרמלה ארגנה פעם בחודש לחברים אוטובוס לאולפני הרצליה, לתוכנית האירוח של דן שילון. וכמי שמלווה את המפגשים הללו מהיום הראשון לחזון שנולד בבית קפה קטן ברמת-אביב. אציין שבזכותם מצאתי עבודה בעריכה לשונית, והרבה חברות חדשות. בשנים הראשונות המפגש היה פעם בחודש ב"קפה קפולסקי" ברמת-גן, לאחר מכן המפגשים עברו למקומות אחרים. כמו "בית קפה העגול" בפארק הלאומי ברמת-גן.    
"הקפה האדום"  בככר אורדע ברמת-גן. למסעדה ב"דימול" ברמת-גן. ולעוד רבים נוספים, חלקם כבר לא קיימים. במרוצת השנים הפכו המפגשים למפגשים שבועיים. במשך מספר שנים הם נערכו באופן קבוע מידי יום שלישי בשבוע, ב"טל קפה" במופ"ת ברמת-גן.  ולאחר שזה וסגר הם שוב עברו לבתי קפה שונים בעיר. במרוצת השנים כרמלה נבחרה לאשת השנה של ליונס תל-אביב, נבחרה למתנדבת
מצטיינת ברמת-גן. וקבלה תעודת הערכה מראש העיר צבי בר, ושתי סטודנטיות מאוניברסיטת  תל-אביב כתבו על הפרגון עבודה אקדמית. פעם בשנה חגג ה"פרגון" יום הולדת באירוע רב משתתפים ברמת-גן. שהתקיים ברך כלל בתאטרון   
ראסל. כרמלה ארגנה גם בזארים. גדולים וקטנים. וערכה ערבי התרמה, בהם לנערה שנזקקה להשתלת כליה ולאם חד הורית נזקקת. מזה עשור ואפילו יותר, היא עורכת לחברים אירוע בפאנץ' ליין בתל-אביב. עם המלצרים המזמרים ואמנים מה"פרגון". היום השתנו הזמנים. מפגשי ה"פרגון" הפכו למפגשים חברתיים, הנערכים פעם בשבוע ביום שלישי באופן קבוע אצל "איציק פיצה" ברחוב עוזיאל ברמת-גן. המשתתפים נהנים ממגוון הרצאות בנושאים שונים. מערבים מוסיקאליים. בהם שירה בציבור שעורכת שרה שרייר. ונגינה במגוון כלים שמנגן אורי גולדמן. ובכולם כרמלה גורמת להם לחשוב. ולענות על חידות שהיא חדה להם. חידות היגיון וכאלו שהן במסגרת גלגל המזל. וכבר נוצר גרעין קבוע של חברות שלא מותרות על המפגשים, ואפילו חוגגות בהם פעם בשנה, את יום ההולדת שלהן, עם זמרים כמו כרמלה הררי, צחי לירון ואחרים, גם אני נמנית על הגרעין הזה של החברות. למעשה אני בפרגון מהיום הראשון להגשמת החזון. ומאז אני מחכה באופן אישי ובכל מאודי לימי שלישי. למפגשי פרגון הדדי . היום מעבר לזאת אין לי ציפיות. 

אהבה בשירים / רימונה שיף.

תמונת מצב.

ארבע כתלים
שלחן, דפים ועט. 
עולמי החריש מחייך
לבתים החפוזים
שבנית לי במילים.

בוקר קר. 

ריח יסמין עוטף את גופי. 
פעימות מואצות פועמות בליבי. 
נשמתי חופזת, צוהלת. 
במחלפות שערי בדולח גבישים. 
את עצם 
בהמתנה לגשם. 
ואגש אליך הלום
שבויה בחלום. 

אתה ואני.

אתה חייכת אלי ללא מילים.
אני חייכתי אליך מצפת בשירים
של ערגה ואהבה. 
אתה קראת אותי ללא אותיות. 
אני הגשתי לך חרוזים 
מסודרים מבראשית ועד אחרית. 
שם בכרך המעשן
לכדת אותי ברשת.
ואני ברגע מהפנט 
שחררתי זיכרון ישן.
ומבעד למסך הדמעות 
חיכיתי לבאות. 

בכותרות. 

ראיתי ראתי
נשיקות חיבוקים
בין שני הצדדים
כאילו אין עבר
ויש רק מחר. 
שמע שמעתי
שהקסם שלהם
גורם להלם. 
והם מתעלמים
מכל הסובבים
כאילו העולם 
שייך רק להם. 
ולא חשוב להם גם 
אם יכתבו עליהם 
בעיתונים.
בכותרות משניות
או בכותרות ראשיות. 
העיקר שמצידם 
לאהבה יש תשובה.

הפרטיות / רימונה שיף.

לאחרונה שמעתי הרבה על פרטיות ואינדיבידואלים שהולכים ביחד. טענו בה שהם מבוססים על העקרון שהאדם הוא אדון לגורלו. הוא שקובע בעצמו מה ילמד. 
מה ילבש. באיזו עבודה יעבוד. איפה הוא יבלה. לאן הוא יסע לטייל. איזה ספר הוא יקרא. על איזה נושא הוא ידבר בהרצאה. ואם הוא אומן אז איזה אוביקט יבחר לצייר. איזו מוסיקה יכתוב, איזה מחול ירקוד. איזו מוסיקה ינגן. ואילו שירים יבחר לשיר ברפטואר שלו. אם הוא עיתונאי גם לו יש זכות לבחור נושאים לכתיבה. ואני חושבת שזכות כזאת מוקנית לו גם בטלוויזיה. ואם הוא סופר או משורר אז יש לו זכות בחירה מלאה לבחור בעצמו את נושא הספר או השיר. אך, כפי שנאמר, אם הוא יעשה מה שהשכן אומר לו, יאכל כמוהו שקשוקה במקום ביצה קשה, הוא יהיה כמוהו. וכבר לא יהיה אדם פרטי. ואינדיבידואלי, ההאינדיבידואליזים מדגיש שכל  בן אדם שונה מחברו, בטעמים שלו, באוכל , בלבוש, בהעדפה שלו לבילויים תרבותיים, ולבילויים חברתיים. כל אדם שומע אחרת מוסיקה. רואה אחרת תמונה. מקבל באופן שונה תובנות מהרצאות. מתרשם אחרת מטיולים. וכל הורה מחנך לפי השקפותיו האישיות את ילדיו. כל אדם מגיב אחרת למצבים שקורים לו בחיים. אם הם עצובים ואם הם שמחים. היום כבר לא חיים לפי מחוייבות לכנסיה, לאומה. ולמשטר, כמו שחשו לכנסיה בימי הביניים, לאמפריה במאה ה-14, ולנאציזם והקומניזים במאה ה-20. כל אדם הוא אדם בפני עצמו, הדואג בעצמו לעצמו, ומכאן הסקתי שהאנדיבידואליזם דוגל בממוש חלום. והודות לו בני האדם מגשימים בעצמם לעצמם חלומות, וחשוב שהם ממומשים. 
ואולם עם כל זאת, הסתבר לי בהרצאה שכיום הפייסבוק השתלט על חיינו. אנשים מתכתבים באמצעותו עם חברים אמיתיים. ועם חברים וירטואליים, ומספקים להם אנפורמציה על חייהם. ולמעשה באמצעות הפייסבוק כל אחד יכול לדעת על כל אחד. בזמן מסויים. ומה הוא עשה בעבר הקרוב והרחוק. כך למשל כשדברו על זה בהרצאה נזכרתי, שכשאחד הבנים שלי נסע למספר ימים לאיזשהו מקום בארץ, נודע לנו באמצעות הפייסבוק איפה הוא נמצא. בהרצאה סופר לנו עוד ש75% ממקומות העבודה בארה"ב כיום שואבים אינפורמציה על המועמדים שלהם לעבודה אצלם דרך הפייסבוק. כשספרו לנו על זה אמרתי לעצמי. תראי איך הזמנים משתנים. פעם בחנו את התאמתם של מעומדים למקומות העבודה לפי כתב היד שלהם, או שנתנו להם מבחנים מסויימים. ולא חברו לפרטיותם. אבל היום אנשים מאפשרים בעצמם לדעת עליהם הכל. באמצעות הפייסבוק. ונותנים למקומות העבודה כלי מציין לדעת אם הם מתאימים להקלט בהם או לא. הם הופכים באמצעות הפייסבוק להיות ממש שקופים. בהרצאה נאמר לנו שאובמה נשיא ארה"ב קרא לצעירים לחשוב פעמיים לפני שהם מוסרים על עצמם בפייסבוק פרטים אישיים. אני חושבת שהוא צודק. כי הצעירים בלהט העסוק שלהם בפייסבוק לא חושבים על מהות האנפורמציה שהם מכניסים על עצמם, ויכולים לא רק להועיל לעצמם, אלא גם לגרום לעצמם לנזק בלתי הפיך. והאנפורמציה שהם מכניסים בו על עצמם תלווה אותם כל חייהם. אני בכל אופן עדיין שייכת לדור ישן. לא משתמשת בפייסבוק. ושומרת על פרטיותי בקנאות. אני רואה את עצמי כבן אדם אינדיבידואלי, והראיה שאני בוחרת מה לספר לחברות שלי ומה לא. ומה לשתף אנשים בבלוק. בהרצאה התיחסו גם לכך שפעם היו צלמים מקצועיים. לצד צלמים לא מקצועיים, שהיוו האנשים הפרטיים שצלמו עם המצלמות האישיות שלהם. ואילו היום בעידן הסמרפון והאינסטגרם כולם הפכו לצלמים. והאנשים שמצלמים עם הסמרפונים שלהם. מצלמים בדרך כלל באופן אוטומטי. הם נמצאים בצד החוויה ולא בתוכה. ועוד ציינו שהיום הילדים הקטנים חשופים לצילומים בכמות אדירה, כמות שהוריהם לא חלמו עליה בילדותם. הסמרפונים גורמים לבני האדם לאבד את פרטיותם. כי כל אחד יכול לצלם כל אחד שהוא פוגש או נתקל בו, בכל זמן, אם ברשות ואם רק לשם צילום. וכששמעתי את זאת הרהרתי לעצמי שגם לי יש הכרות עם התרבות הזאת שהרי, פעם הייתי נוסעת לטיול בארץ או בחו"ל עם מצלמה אישית אחת, והיום כשאני שוכחת אותה בבית, בעלי אומר לי שזה לא נורא, כי הוא יכול לצלם בסמרפון. ובמשך הטיול הוא מצלם ומצלם, ללא כל צורך ללכת ולפתח את התמונות בחנות צילום, ומשבח את העולם המתקדם שבו הכל אפשרי לחובבי הצילומים. את התמונות הוא מעלה באנסטגראם. וככה עוד הרבה אנשים שרובם זרים לי יודעים איפה היינו ומה ראינו. ואני חשה בעצמי כיצד בעידן הסמרפונים הפרטיות של בני האדם הולכת ומתרסקת. ממש כמו שנאמר לנו בהרצאה.    

ראש עיר טוב עיר איכותית / רימונה שיף.

היום כשהבחירות המוניציפאליות הולכות וקרבות. כשבערים הופכים שוב ראשי הערים שרוצים להיבחר לקדנציה נוספת, את הכבישים, מתקנים רמזורים ומציבים עמודי תאורה חדשים, כשהמעומדים הוותיקים והמעומדים החדשים הולכים ברחובות עם חיוכים על הפנים. מחלקים לתושבים עלונים וזורקים לחלל האוויר הבטחות. ישבתי וחשבתי לעצמי מה זה אומר לגור בעיר איכותית. עם ראש עיר טוב. ולנגד עייני ראיתי ראשי  ערים שעושים בעירם דברים שלא על מנת לקבל פרסים. ולא מתעוררים לעשיה רק בשנת בחירות. דואגים שהרחובות בה יהיו נקיים. ושיהיו בה מקומות חניה לכלי הרכב הרבים, אני מביינה שמתכנני הערים בעבר לא ראו אותן, לנגד עינהם, צפופות במכוניות, אבל בכל זאת צריך להקדיש מחשבה ומשהו בנידון לעשות, ואמרתי לעצמי שעיר איכותית היא עיר שיש בה נגישות תרבותית. כלומר הרבה תחנות אוטובוס, שמאפשרות לכאלו שאין להם מכוניות ולאחרים, לנסוע ממקום למקום. עיר שיש בה רחובות עם חנויות. למען שיוכלו התושבים לקנות אוכל, בגדים ומוצרים אחרים מבלי להזדקק לנסוע למקומות מרוחקים.  עיר שמיצרת מפגשים תרבותיים לתושבים. כמו הרצאות בנושאים שונים, הצגות, סרטים, וערבים שמוקדשים לנושאים שונים, כמו למשל, ערבי  תרבות. או ערבי בריאות. מכאן שזוהי עיר שיש בה תאטרונים, בתי קולנוע.
בתי תרבות, ספריות ומוזיאונים, עיר שדואגת לאזרחיה הוותיקים. מקימה למענם מועדונים למפגשים תרבותיים. וטיולים, מתנסים שמיועדים להם. שבהם מקימים עבורם חוגים, הרצאות. שירה בציבור. וכדומה. ופרוייקט של קהילה נגישה שבמסגרתו בין השאר הם יכולים לקבל תמורת סכום סמלי בעלי מלאכה. וכן, דואגת להם לפעמון מצוקה, עיר שדואגת גם לאוכלוסיה הצעירה, לזוגות הצעירים. שהם הורים לילדים קטנים. מאפשרת גם להם וגם לילדיהם חוגים. שיש בה גנים ציבוריים עם מגוון נדנדות. ומופעים בבתי התרבות ובקניונים המיועדים לקטנים. שיש בהם לדוגמא שחקנים, זמרים או קוסמים. עיר שדואגת למנף את ההרכב הרב דורי של התושבים, שיש בה ברכות ציבוריות, שבהן הקטנים יכולים ללמוד לשחות. והבוגרים והמבוגרים שוחים. שיש בה גלריות וגנים ציבוריים עם מתקני ספורט ושבילי אופניים. לצד מגוון של נדנדות. וגנים ציבוריים שיש בהן שטחים
המיוחדים לכלבים. עיר שמאפשרת לתושבים שלה לנהל בעצמם את הענינים, שראש העיר שלה קשוב לבקשותיהם וליוזמות שלהם. וגורם שתהיה להם תחושה של שיכות, ראש עיר טוב לדעתי נוקט במדיניות של דלת פתוחה. ופותח את דלת לשכתו בפני התושבים. ביום קבוע ובשעות קבועות. ומאפשר להם לבוא ולפגוש אותו פנים אל פנים. לבקש ממנו בהזדמנות זאת בקשות. להעלות יוזמות. ולדבר איתו על מה שמציק להם בהתנהלות העירונית היומיומית  עיר טובה וצומחת, אמרו לי, היא עיר שהתושבים אוהבים לגור בה. לכן חשוב לדעתי לגרום להם שיאהבו אותה. ושהיא תצליח. ראש עיר טוב, לדעתי מגדיר לעצמו יעדים ומציב לעצמו אתגרים. מבחינת תכנון הערים מחייבים היום את הקבלנים לבנות מגדלים. 
כשמורידים בית נמוך בונים במקומו מגדל. מכאן שבנית בתים נמוכים לא מקובלת היום בערים. לערים רבות אין עתודות קרקעיות. והמגדלים כפי שהסבירו לי פותרים את הבעיה של צפיפות התושבים. בנית המגדלים ממה שראיתי בשטח, יוצרת הומוגניות, לכן חשוב לי שידאגו שיהיו בעיר רחובות איכותיים, עם תחנות אוטובוס וחנויות. עיר שמושכת אליה זוגות צעירים היא עיר שיש בה חינוך איכותי. 
חינוך טוב מביא לאיכות עירונית של התושבים. חינוך, הסבירו לי, צריך עדכון. מכאן שלדעתי ראש עיר טוב הוא זה שמעדכן את מערכת החינוך בעירו מידי כמה שנים, ושומר על במה גבוהה של התושבים. חינוך טוב לדעתי הוא גם חלק מהרגישות החברתית העירונית. כי הוא נועד לכולם ולא רק לתלמידים הטובים. היום כל ראש עיר מתגאה במספר התלמידים שעברו בעירו את בחינות הבגרות. מאידך אם תשימו לב תיווכחו לדעת, שבעיר שבה מנשירים מספסל הלימודים את התלמידים החלשים היא מועדת לאלימות. וכך גם קורה בעיר שאינה דואגת לפעילות חברתית ותרבותית  לתושביה הצעירים. ראש עיר טוב כפי שנוכחתי
לדעת, דואג לביטחון התושבים. מקים בה תחנת משטרה עירונית שפועלת בה 24 שעות, ובנוסף מקים בשכונות תחנות משטרה קהילתיות, ומשתף את התושבים במיגור האלימות והפשיעה. בזאת הוא הופך אותה גם כן לעיר ידידותית לאלו שבה גרים. ועוד אציין שראש עיר טוב לפי תפישתי דואג שעירו תהיה נגישה לנכים. תוחם שטח לטובת מוגבלים בגנים ציבוריים, ומתקין מתקנים מיוחדים לילדים עם מוגבלויות בגנים ציבוריים.  עיר מותאמת לנכים, היא עיר שיש בה נגישות לאנשים בכסא גלגלים, כמו למשל בעיריה ובמבני ציבור אחרים.
והיא עיר ידידותית לתושבים שלה. לאור כל זאת הסקתי את המסקנה הבאה: לא עוד מגדל שנבנה. ולא עוד פרוייקט בשיפור התשתיות עושה עיר לעיר איכותית.