יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

החרדים המתקדמים / רימונה שיף.

אומרים "לא תעשה לך כל פסל וכל מסכה". אבל בעשורים האחרונים. נתקלתי בחרדים שהם אמנים. כאלו שגילו את חכמת הצבע והמכחול, ורואים בעולם החדש שנחשף בפניהם דבר חיובי שקרה להם. לא מכבר בקרתי במסגרת סיור מודרך שערכתי בבני ברק בביתה של אישה חרדית. וגיליתי להפתעתי שהיא לא רק מורה לאמנות בתיכון. שמכינה תלמידים לבגרות, אלא שהיא גם יוצרת תמונות אמנתיות מזכוכית, ומעצבת תליונים מזכוכית לשרשרות. התמונות היפיפיות שלה אף תלויות על הקירות בדירתה הצנועה במרכז העיר. לכשהיא מארחת אורחים היא מניחה שורות שורות על השולחן בחדר האוכל מבחר תליונים שעצבה. ומעוררת את הנשים הסקרניות לא רק לראות אלא גם לקנות. כשהתארחתי, במסגרת הסיור בביתה חשבתי לתומי שאני פוגשת חרדית לא טיפוסית. אבל למחרת קראתי באחד העיתונים היומיים כתבה על אמן חרדי שמצייר תמונות בביתו בלילות. ואף מציג אותן בתערוכות, הוא מצייר ציורי שמן על בד. והמעניין שגם הוא וגם האמנית שבביתה בקרתי הם אנשי חינוך שנותנים באמצעות האמנות ביטוי לרגשות הפנימיים שלהם. וכאן אציין, שלפני שנים כשהייתי כתבת ב"מעריב", ריאינתי אישה חרדית, שהיתה אפילו בת של רב. והקדישה ימים ולילות ליצירת ציורים לבולים של דמויות ונופים. היא אמרה לי שהגיעה להכרה שעליה להכנע לדחפים הפנימיים שלה. ואמנם היא צללה לעולם הפנימי שלה. משוחררת מהכבלים של הדת והאמונה. השנים חלפו, התחלתי לבקר הרבה בתערוכות. יום אחד נזכרתי בה. חשבתי שהיא סיימה עם העולם שיצרה לעצמה וחזרה לעולמה הישן. אך לא. אשתקד הזמנתי לתערוכה קבוצתית של ציירים בתאטרון גבעתיים. ונתקלתי בה בציורים חדשים שציירה. למדתי שהאישה החרדית הזאת עם הנפש האמנותית נשארה אמנית. במהלך הסיור שלי בבני ברק הסתבר לי שהיום קבוצות של חילונים מרחבי הארץ עורכים בה סיורים מודרכים. חלקם עם מדריכים מקומיים וחלקם עם אחרים. במהלכם הם מספרים להם על תולדות העיר. ועושים להם הכרות עם אורחות החיים של התושבים, ועם הישיבות שבעיר נמצאות. כמעט כל הסיורים מסתיימים עם מפגש עם נציג של "אחוד הצלה". שמסייע בהתנדבות לאנשים שנקלעו למצוקה בריאותית, או שקרתה להם תאונה. נודע לי שהסיורים האלו הם מאוד מבוקשים. על ידי הציבור החילוני. ושרבים מתושבי העיר ואחרים מצאו באמצעותם דרך להרוויח כספים. ואם על תעסוקה מדובר הרי שלאחרונה התפרסמו באחד מהעיתונים היומיים נתונים על תעסוקתם של החרדים. לפי נתוני משרד הכלכלה. ברבעון הראשון של שנת 2014 עמד שעור התעסוקה של גברים בגיל העבודה ב-25%-64% ככלל האוכלוסיה על 81%, עם זאת, נתון שערך בנק ישראל הצביע על עליה מהירה בשיעור תעסוקה של גברים חרדים בין השנים 2004 -2014, ביחוד במגזר העסקי. ועוד נאמר שבשנים האחרונות פונים גברים חרדים ללימודים טכנולוגיים, לפי נתונים של מוסד "שמואל נאמן" בין 250 ל-300 חרדים מסימים את לימודיהם בתחום, מרביתם נשים. סקר שערך משרד הכלכלה ב-2008 העלה שמרבית מהגברים החרדים מעוניינים לרכוש השכלה, 39% מהם מעוניינים לרכוש השכלה מקצועית, הדבר הוכיח לי שהיום ישנם חרדים רבים הרוצים לפתור את מצבם הכלכלי באמצעות תעסוקה. ולא רוצים להסתמך על תרומות באוהלה של תורה. מנתונים נוספים שהובאו בכתבה למדתי שהיום ישנם 7.000 חרדים באקדמיה, ולפי הצפי מספרם יגדל בשנים הקרובות. ובעוד שלוש שנים מספרם יגיע לשש עשרה אלף סטודנטים. שמחתי להיווכח שהיום מבינים חרדים בערים רבות שהדרך לשוק העבודה מובילה דרך ההשכלה הגבוהה. ועוד יותר שמחתי כשגיליתי בכתבה פרוייקט חדש שנועד לאפשר לצעירים וצעירות, חרדים וחרדיות, לעשות תואר ראשון במשפטים, כלכלה ומחשבים במכללה לניהול בבני ברק שהיא שלוחה של אוניברסיטת בר-אילן. בסיור שמעתי שבבני ברק נפתח מכון מחקר, בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן לחקר יהדות אשכנז. וכששמעתי את זאת, למדתי פעם נוספת שהאקדמיה חדרה לעיר הזאת. וברכתי על כך שהגיע הרגע שבו בוחרים חרדים צעירים רבים בהשכלה הגבוהה. ומבינים שהיא פותחת בפניהם חלון הזדמנויות לתעסוקה. בסיור נשאלה המדריכה מהו אחוז תושבי העיר שמשרתים בצבא. היא גילתה שבשנים האחרונות מספרם פחת. ואמרה שהסיבה היא שיאיר לפיד לכשהיה שר בממשלה לא הבין שצריך לגייס אותם בהדרגה. עם זאת היא ציינה שהנח"ל החרדי נוחל היום הצלחה רבה. לכשהסתיים הסיור שאלה אותי אחת המשתתפות למה היום, כשנשים חרדיות רבות לומדות באקדמיה, ויוצאות לעבוד מחוץ לביתן, אנחנו לא מוצאים בכנסת חכ"יות המשתייכות למפלגות החרדיות. לא ידעתי מה לענות לה. אבל אני מקווה שגם המצב הזה ישתנה, ועוד נמצא נשים חרדיות שבפוליטיקה עוסקות. 

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

ילדים זה שמחה. / רימונה שיף.

ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה, ילדים חמודים. מתחשק לך לא פעם לחבק ולנשק אותם. ולנשום את הריח שלהם לקרבך. אבל ילדים הם בסך הכל ילדים. ולילדים יש בדרך כלל עיניים גדולות. והם כל הזמן רוצים שיקנו להם דברים. הם לא מבינים בכספים. אבל הם מבינים במתנות. ומתנות לקבל הם אוהבים. אפשר לראות בסופרמרקט או בחנות צעצועים אמהות עם פעוטות שמתחננים ובוכים שתקננה להם משהו. ישנן כאלו שפוסקות, שדי, מספיק. לא קונים סתם דברים. וישנן אמהות שלא יכולות לעמוד בפני התחנונים והבכיות וקונות להם מתנות. ואומרות  שהעקר שיהיו מרוצים ושקטים. אבל כפי שלמדתי לדעת אצל אותן אמהות זה סיפור חוזר. כי הילדים שרואים שהם מקבלים מתנות כתוצאה מהתנהגות מסוימת חוזרים עליה עוד ועוד. אמא אחת כזאת הכרתי לפני מספר עשורים. היא קנתה לבנותיה שהיו קטנות בובות. לבכורה קנתה בובה של בן.
ולקטנה קנתה בובה של בת. אבל הקטנה רצתה לדמות לאחותה. זרקה את הבובה של הבת לכביש, ודרשה להחליף אותה בחנות בבובה של בן. האמא ראתה שזה עסק ביש, נטלה את הבובה של הבת מהכביש. והלכה להחליף אותה בחנות בבובה של בן. ממש כמו שדרשה ממנה בתה. ובאותו הרגע לא היתה ילדה יותר מאושרת מהקטנה.  סיפור נוסף קשור בילדותי. לכשהייתי ילדונת קטנטונת. קנו לי בובה של אפרוח מגומי כשיח. כמו ילדים רבים שנקשרים לבובה מסוימת. אני נקשרתי לבובה הזאת. ונהגתי לישון אתה גם בלילות, יום אחד הלכתי עם אמי לשדרה הסמוכה. ולאחר ששחקתי עם הבובה היא אבדה. בלילה לא יכולתי להרדם. כי היא היתה חסרה לי במיטה. למחרת אמי לקחה אותי לחנות הראשית של המפעל שיצר אותה. ובקשה לקנות לי בובה חדשה. המוכרת אמרה לנו שכבר לא מיצרים בובות כאלו. ושלא נוכל למצוא בובה כזאת באף חנות. אמי לא ויתרה. וספרה לה שהילדה שלה כל הזמן בוכה. ולא יכולה לישון בלילה בלי הבובה. המוכרת רחמה עלי והודיעה שתסתכל במחסן. אם יש בו במקרה בובה כזאת. ואמנם היא חזרה ממנו עם בובה של אפרוח, ממש כמו זו  שאבדה. כשהיא הושיטה לי אותה התרגשתי מאוד. ואמי אמרה לי שאין לה מספיק מילים להודות לה. ילדים הם סקרנים מטבעם, פעם התארחתי אצל משפחה שסיפרה לבן הקטן שלה שבלילה יוקרן סרט שהוא מיועד למבוגרים בלבד. והורתה לו ללכת לישון מוקדם. הילד עשה כדבריהם אבל מידי פעם כשהסרט הוקרן בסלון הוא קם וניגש אליהם. עם בקשות ותירוצים. והעיף מבט על הסרט שנאסר עליו לראות. אני חושבת ששגו אותם הורים שסיפרו לילדם על הסרט שיוקרן, בכך שאמרו לו שהוא מיועד למבוגרים בלבד עוררו בו סקרנות, אם הם לא היו מספרים לו הוא היה הולך לישון בשקט מוקדם. ולא היה קופץ מהמיטה מידי פעם.  ילדים מתנהגים הכי טבעי שבעולם. הם לא יודעים להעמיד פנים, אומנים שמופעים בפני ילדים מעידים שהם הקהל הכי טוב שלהם. כי לפי התגובות שלהם הם יכולים לדעת אם היא באמת מוצלחת, או שהיא טעונה שיפורים, כשילדים מופעים בסרט מסוים או בהצגה מסוימת הם תמיד גונבים את ההצגה מהמבוגרים. כי תמיד נחמד לצפות בילד על כל החינניות הילדותית שלו.  לאחרונה יצאה קריאה להתאים את הטקסטים המתורגמים לעברית לילדים בהופעות שלהם. ילדים הם כל כך אמתיים עד כדי שהם לא יכולים לשמור סודות. לפני שנים נתקלתי בילדה קטנה שסיפרה לעוזרת הבית את מה שאבא שלה אמר עליה. מכיון שהעוזרת שמעה מהקטנה שנאמרו עליה דברים לא מחמיאים היא התפטרה במקום. וזה לימד אותי שכשיש ילדים קטנים בבית לא צריך לדבר בנוכחותם דברים סודיים. כי אפילו אם הם לא מיועדים להם. הם קולטים את הנאמר ומעבירים אותו הלאה. ילדים הם בדרך כלל תמימים. אם לא מלמדים אותם כבר משחר ילדותם שאין לדבר עם אנשים זרים, ואין ללכת עם אנשים לא מוכרים. הם מסוגלים לעשות את זאת. לאחרונה היה מקרה של נהג מונית שפיתה עם סוכריות ילדה בת שבע לעלות אליו. לבסוף לקח אותה ליער ועשה בה מעשים מגונים, ילדים אוהבים סיפור לפני השינה. לדעתי היום בעידן המחשבים חשוב מאוד להקדיש להם מספר דקות. ולספר להם סיפור מספר לפני שהם נרדמים. בכך נחנך אותם לאהבת הספר בגיל מוקדם, ויש סיכוי טוב שבבגרותם ירשמו לספרייה. או ירכשו ספרים בחנות. הנה, כשבני הבכור היה קטן רכשנו לו ספרים אצל אדם שהגיע לביתנו אחת לחודש, הוא קרא לו "דוד הספרים". כל יום לפני שהלך לישון קראנו מהספרים סיפורים. היום כשהוא כבר בוגר הוא קורא ספרים. את חלקם הוא רוכש בחנות ואת חלקם הוא מחליף בספריה הציבורית. היום מעלות אמהות תמונות של ילדיהן באנסטגרם, הן מצלמות אותם בסיטואציות שונות. וכשהן פוגשות אדם ששואל לשלומם, הן מראות לו מחויכות את התמונות, ומספרות בגאווה על מעלליהם. כשאני אם כזאת פוגשת אני תמיד מתרגשת.  

יום רביעי, 10 בדצמבר 2014

כשנוסעים בטרמפים / רימונה שיף.

תמיד אמרו לי שמסוכן לנסוע בטרמפים. שנהגים נחמדים יכולים להפוך במהלך הנסיעה לחיתיים. אמרו לי שלעלות לטרמפים כולם יכולים אבל לא כולם מגיעים לביתם בשלום. שרתתי בצבא בקריה. והיתה לי חברה טובה ששרתה בחיל אוויר בתל נוף. כשהיא הציעה לי לבלות איתה בבסיס שישי שבת. החלטתי לנסוע אליה בטרמפים. ביום שישי בערב האוטובוסים כבר לא נוסעים. כשספרתי על החלטתי לאבי הוא זעם וקבע שלעולם לא אסע בטרמפים, והפחיד אותי עם סיפורים על נערות שעלו לטרמפים ולא חזרו מהם. הבנתי את חששותיו ובטלתי את התוכנית. חברה אחרת סיפרה לי על נסיעה שלה לצפון בטרמפ, עם נהג שנראה לה בתחילה נחמד. אך במהלך הנסיעה הוא התחיל איתה במכונית בצורה אגרסיבית, היא פתחה את הדלת וקפצה. אמרתי לה שאני לא יודעת אם היה לי האומץ לעשות את מה שעשתה. באם הייתי נקלעת לסיטואציה כזאת. ובכלל, שהיה לה מזל. כשבני הבכור היה חייל הוא שרת בדרום, באותם ימים היה לנו רכב. ובעלי השתדל להביא אותו לבסיס כדי שלא יעלה על טרמפים בדרכים. פעם אחת נתקלנו בו תופס טרמפ בדרכו לבסיס. "איך הוא מעז לעשות את זאת?" שאל בעלי בחששות. אבל מהר מאוד הסתבר לנו שהוא עלה על רכב של אחד המפקדים שלו ונרגענו. "העיקר שהוא נזהר" שינה בעלי את הטון. והלכנו בשקט בביתנו לישון. הרבה טרמפים הסתיימו בטרגדיות. ביהודה ושומרון ישנם אזורים שבהם אין תחבורה מסודרת. וזה מצריך את התושבים לעלות על טרמפים. בדרך כלל לא קורה שם כלום. אבל היו מקרים שבהם עלו תושבים לרכב של מחבלים שהתחפשו לחרדים. ונסיעתם הסתיימה בטרגדיה איומה. המקרה האחרון ואולי המפורסם מכולם היה בשלושת הנערים שעלו על טרמפ של מחבלים ולא שבו ממנו לביתם. גם נהגים עם נטיות מיניות לא חיוביות מנצלים את הטרמפים ללכידת נערות תמימות. ובהיסטוריה של המדינה ישנם סיפורים רבים על נערות שעלו לטרמפים ונאנסו במקרה הטוב. או סיימו את חייהן במקרה הגרוע. הסיכון של הנסיעה בטרמפים ידוע לנערות אך בכל זאת הן מעזות ולטרמפים עולות. קרה לי שבדרכי לביתי, בשעות הלילה, עברה לידי מכונית והנהג שלה צפר לי. כשנגשתי לראות אם המדובר בפנים מוכרות הוא הציע לי לעלות, מיד הבנתי במי ובמה המדובר והתרחקתי. לאחרונה קרה מקרה בילדה שהתפתתה לעלות למונית שנהגה הציע לה סוכריות. הוא הביא אותה ליער ועשה בה מעשים מגונים. אי לכך אני סבורה שעל ההורים להגיד לילדיהם עוד בהיותם פעוטים שאסור לעלות לרכבים של זרים. ובכלל לא לדבר עם אנשים שאינם מוכרים. לאחרונה רכשתי ספר שנקרא "דרכים בשם אומרם" "סיפורים מן הדרכים". כבר בהקדמה לספר פונה המחברת לקוראים וכותבת "יתכן שתוך כדי קריאה תרגישו כי ניכרת מגמה בלתי מוסתרת לשנות את היחס ולהסיר את הפחד מהנסיעה בתחבורה בלתי מסודרת. המכונה בקיצור טרמפ" בסיפור הנקרא "התסריט האחרון" מצאתי את הפסקה הבאה "מי שהמציא את האגדות על סכנת הטרמפים קרא עליהן בעיתונים, ובדאי  שלא נסע והתנסה כל כך הרבה כמוני בלילות, בימים. שנים על שנים ובכל הכיוונים, אין מקום הנותן יותר הרגשת ביטחון ונעימות, כאשר מכונית קטנה עם נהג נחמד בתוכה. וגם אין עוד סיטואציה המאפשרת תקשור אמתי מידי" הורי תמיד אמרו לי שעלי להצטייד במספיק כסף לכשאני יוצאת מהבית. בשעות הקטנות של הלילה. כדי שאוכל לנסוע במונית בחזרה. ואני תמיד מקפידה לעשות את זאת. והנה הספר הקטן  "דרכים בשם אומרם" הוכיח לי שנסיעות בטרמפים יכולים להסתיים בחוויות חיוביות. בספר משתפת המחברת את הקוראים בסיפורים שקרו לה בדרכים בנסיעות בטרמפים. היא מספרת על הכריות ואהבות שהיו לה מתוצאות הנסיעות. ומצירת במכחול כליל, ובקריצה קלה דמויות ישראליות ססגוניות. שנעות בדרכים, אוספות אנשים ומסיעות להם להגיע למחוז חפצם. חלקן מוכרות. צריך רק להבין את הרמזים. וחלקן אלמוניות, אך כולן מייצגות בסיפורים קצרים סיטואציות מהחיים, הספר עורר התלבטויות ושאלות, כמו למשל, האמנם אפשר לערוך הכרויות מעניינות במהלך הנסיעה בטרמפים? או "האם הטרמפים יכולים להוות תשובה לנסיעה טובה או שמא הם מסוכנים כמו שאומרים". הגעתי לבסוף למסקנה שככלות הכל לנסוע בטרמפ זה עניין של מזל. ולמחברת היה באמת מזל. וזכות גדולה נפלה בחלקה. בכך שיכלה לאסוף סיפורים מעניינים מנסיעותיה בדרכים בטרמפים. ולהוציאם לאור בספר שהוא אמנם קטן אך מאוד מעניין. במהלך הקריאה בו הקורא מוצא שהוא לא לבד אלא בחברת הגלריה הססגונית של הדמויות. ומתקשה להוציא אותו מהיד. אני סקרנית לדעת אלו טיפים היתה המחברת נותנת מניסיונה רב השנים טיפים לאלו שבוחרים לנסוע בטרמפים.  

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

בכתיבה יוצרת / רימונה שיף.

לעיתים אני כותבת בלילות שירים. לעיתים אני כותבת בימים שירים. כשאני כותבת בלילות יש לי שקט ואני בהחלט יכולה להיענות למוזה שעל דלתי מתדפקת. כשאני כותבת בימים זה אחרת. לא תמיד יש לי זמן להיות קשובה לה ואני דוחה אותה, וכשאני מגיעה סוף סוף לשלחן קורה לי לא פעם שאני שוכחת את המילים. וככה אבדו לי שירים. פעם לפני מספר עשורים כתבתי שיר באוטובוס. נסעתי בקו 19 בתל אביב ופתאום צץ לי רעיון. מיד הוצאתי דף קטן מהתיק ורשמתי עליו בעיפרון שורות שורות את הבתים. כשחזרתי הביתה מיד התישבתי לשלחן והעברתי אותם לדף נקי יותר. אבל לשיר שקראתי לו תחושה היה עדיין משהו חסר  שמונה חודשים עבדתי עליו עד שהיה מוגמר. עד היום לא השקעתי בשירים כאלו מאמצים. מבחינתי הוא היה הראשון ואולי יהיה גם האחרון שנכתב כל כך הרבה זמן. אני מקווה שהוא יהיה האחרון. לבסוף הוא פורסם באחד המוספים הספרותיים היוקרתיים. וכשראיתי אותו מודפס שם שחור על גבי לבן. חשבתי לעצמי מה היו אומרים העורכים לו היו יודעים שהוא נכתב בתחילה באוטובוס עמוס. 
כשהייתי בת עשרים הוצאתי לאור ספר שירים.  שנקרא "התמכרות לתחושה", עבדתי באותם ימים במפלגה "הליברלים העצמאים" וחסכתי כספים, אז היה קל לחסוך למטרות מסוימות. את הספר הקדשתי לבעלי יהונדב בברכה על התמיכה שנתן לי לאורך כל הדרך. לאחרונה בקשה ממני חברה לעיין בספר. כשנתתי לה היא העירה לי שהשירים אינם מנוקדים. ואמרה לי שזהו ספר השירים השני שבו היא נתקלת שיצא לאור עם שירים שאינם מנוקדים. "מה לעשות הייתי אז בת עשרים ואיש לא דרש ממני שאמסור שירים מנוקדים" אמרתי לה. לאחר שעיינה בספר קבעה שהיא לא מאמינה שהוא נכתב בגיל עשרים. כי השירים עשירים בניסיון חיים. ורבים מהם הם טרגיים. הסברתי לה שהם נכתבו בימים השחורים של מלחמת יום הכיפורים. וגיליתי לה שלמרות שעברו מאז הרבה מאוד שנים אני מרגישה מאוד מחוברת אליהם. ושחלקם התפרסמו במוספים ספרותיים. וחלקם הוצגו בתערוכות, חברתי פסקה שהיא התרשמה מאוד מהשירים. ואמרה שהיא מקווה שיש לי עוד. ואמנם יש לי עוד שירים. שחלקם פורסמו בקבצים שונים. ואת חלקם הקראתי באירועים. אבל בניגוד לעבר הפעם מדובר בשירים שהם יותר אופטימיים. כאן אגלה לכם גם שאף פעם לא כתבתי שירים כדי לזכות בפרסים.
ובשום הזדמנות לא הגשתי שירים לתחרות. עוד אציין שלאחר כתיבת שיר אני מרגישה כמו אדם עשיר שהתברך במילים ולא בכספים. שניים מהשירים שכתבתי נוגעים ליצירה הפורה שלי. שהיא מנת חלקי בשנים האחרונות. כאן אני אביא אותם לעיונכם ולהתרשמותכם.

תמונת מצב.

ארבעה כתלים
שלחן, דפים ועט.
עולמי החרישי מחייך
לבתים החפוזים
שבנית לי במילים.

יצירה.

עלומה של אור
בוקעת מבעד החרכים
של חלון החדר הסגור.
מנגינה עולה
מעבר לפינה.
יצירה טובה
נובעת.
הודפת את אפרורית
שגרת החיים.
צובעת רגעים
בצבעים ורודים. 

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

מחלוקת בניון / רימונה שיף.

סוף סוף קראתי את הנוסח המלא של השיר "אחמד אוהב ישראל" שכתב עמיר בניון. התרשמתי שהשיר משקף את המציאות בה אנו חיים כיום. נראה לי שהוא נכתב מתוך סערת רגשות וכאב.  הוא מספר  סיפור של מחבלים מנקודת מבטם. אבל אני לא מכירה שום מחבל שהיה סטודנט באוניברסיטה הישראלית. כנראה שבניון הציג בשירו סטודנט ערבי כדי להצביע על התערותם של המחבלים האחרונים בחיינו. אלו שעם היתרון שהם מכירים את המקומות בהם הם עובדים ואת האזורים הסמוכים להם מבצעים בהם ברגע מסויים פיגוע. הנה, המחבל שניסה  להתנגש בחייו של יהודה גליק עבד במסעדה במרכז בגין שבו נשא יהודה את הרצאתו. אחד המחבלים מהשניים שעשו את הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף עבד במכולת הסמוכה. הרבה לפני הפיגועים האחרונים היה מקרה של ערבי שעבד במסעדה בבת ים עם ישראלי שפותה על ידו  לעבור איתו אל מעבר לקו הירוק ושם פגע בו. ובימים אלו פורסם שהצעיר שעבד על פגומים של בנין בפתח תקוה היה  גם הוא קורבן של פיגוע לאומני. כאשר אחד העובדים הערבים שם חתך את הכבל שעליו השתלשל. עם זאת אני מבינה מאוד את הסערה הציבורית שהשיר של בניון מחולל. כי בימים נפיצים אלו הוא מגדיל את החשד כלפי הערבים שעובדים אצלנו בישראל. והוא עלול להגביר גם את רגשות הנקם של חמומי המוח כלפיהם, ואני מתכוונת לאנשים כמו אלו שתקפו את נהג המונית מכפר קאסם שהסיע אחיות מבית חולים לבני ברק, ולמרות שהיה לו שלט על המכונית שהוא בתפקיד כמעט עשו בו לינץ'. לכן  השיר הוא שיר טעון, אבל בניון לא חשב לדעתי על תוצאות הצפויות בעקבותיו בעת הזאת. אם שואלים אותי אני לא הייתי מפרסמת שיר טעון שכזה בתקופה רגישה אלא מחכה לימים רגועים יותר. בתקווה שהוא יתקבל בהם אחרת.  אני מבינה את החלטת הנשיא רובי ריבלין שהשיר הזה לא יהיה מושמע באירוע שבביתו מתקיים. כי לדעתי נשיא צריך להיות ייצוגי ומורם מעם. והוא צריך להיות הנשיא של כולם. גם של המעוטים שבקרבנו חיים. שירים שמושמעים באירועים שבבית הנשיא נערכים צריכים להיות כפי שאני מבינה, שירים רגועים, שירים שמדברים על דו קיום, שלום ואהבת מולדת. ישנם כאלו שמוחים על ההחלטה הנשיאותית בשם חופש הביטוי. ואני אומרת שאני גם כן דוגלת בחופש הביטוי. אך לשיר מחאה שמדבר על גל הטרור האחרון אין מקום להיות מושמע באירוע נשיאותי, הנה, גם על שניים מהשירים האהובים עלי "עורי עור" של אביב גפן ו"איך קוראים לאהבה שלי" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד. שהיה מושמע הרבה בתקופת האנתיפאדה השניה. לאחר כל פיגוע. אני מוצאת שהם שירי מחאה שמדברים על המצב הביטחוני שלנו ואינם מתאימים להיות מושמעים באירועים שבחסות נשיא המדינה נערכים. יודעי דבר כביכול, טוענים שהסערה סביב שירו  של בניון, מתחוללת כי מדובר ביוצר וזמר מזרחי שהוא גם ימני. ואני מזכירה לכם שבעבר היו גם כן שירים שחוללו סערה ציבורית ואפילו אסרו על השמעתם בשידורי הרדיו. כמו למשל "הסלע האדום" ו"שיר לשלום" והם נכתבו על ידי יוצרים אשכנזים ובוצעו על ידי זמרים אשכנזים. שהיו אנשי השמאל. ואף אחד כפי שאני זוכרת לא אמר אז שסותמים להם את הפיות בגלל שהם אשכנזים ושמאלנים, אני קובעת שאסור לפסול שירים בגלל שהם מביעים מחאה על המתרחש במדינה. אלא רק אם הם פוגעים בביטחונה. מצידי שכל שדר ושדר יעשה את חשבון הנפש שלו ויחליט אם להשמיע את שירו של בניון, להחרים בכלל את בניון זה לדעתי לא לעניין. נשיא המדינה יכול היה לדבר איתו ולבחור ביחד איתו שירים אחרים. כי בניון לדעתי הוא יוצר מדהים וזמר מחונן ויש לו ברפרטואר שלו הרבה שירים מצוינים.  כפי שאתם רואים אין לי ביקורת חריפה על שירו של בניון. אך יש לי ביקורת חריפה על התנהגותם של ישראלים מסוימים כלפי ערבים. רק בגלל מוצאם. אני נגד הכללות. ומוצאת שחיים בקרבנו גם ערבים שהם אזרחים הגונים, ואנשים טובים שרוצים לחיות בשקט ולעבוד כאן בכבוד. אני נתקלת ברופאים ואחיות ערבים שאכפת להם מכל המאושפזים, ללא הבדל מוצא ודת. ותראו כיצד רוקחים ערבים בסופר פארם ובניו פארם משרתים את הפונים אליהם, וכיצד הערבים שעובדים בבנין מהווים פתרון לחוסר הרצון של הישראלים לעבוד בעבודה הזאת. יהודה גליק שהשתחרר לא מכבר מבית החולים התיחס במסיבת עיתונאים שערך לכך  שפגע בו מחבל. אך מאידך, בבית החולים סייע לו להחלים רופא ערבי, לכן, כל אלו שאין להם כל קשר לטרור לא צריכים לשלם מחיר על פשעים שעשו אחרים ולהיות מקופחים. אני סבורה שגם בניון יודע שבקרבנו חיים ערבים שהם אזרחים הגונים ואנשים טובים. שרוצים לחיות בשקט ולעבוד כאן בכבוד, ולא התכוון בשירו אליהם אלא רק לאלו מהם שהפכו למחבלים. לאחרונה קמו כאלו הקוראים להעמיד לדין את בניון בגין הסתה נגד ערביי ישראל. ואומרים שאם זו לא הסתה אז מהי הסתה, אני קוראת להם לעיין שוב במילים ולהיווכח לדעת שהם לא מדברים על ערביי ישראל ככלל, אלא רק על אלו שפוגעים ביהודים, בסקר שפורסם ב"ישראל היום" 42% סבורים שהשיר לגיטימי. ו-38% מגדירים אותו כלא ראוי. אני מרוצה מהתוצאות המראות שרבים כמוני מבינים שהשיר לא נכתב לשם הסתה. ואני מרוצה שהוויכוח סביב השיב הציב שאלה תרבותית רחבה בציבור הישראלי. והקיף מגזרים שונים מה שבטוח הוא שלאנשים כאן אכפת מהשירים המושמעים.  

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

האמנם מעמד הביניים קיים? / רימונה שיף.

תמיד היה פער בין עניים לעשירים. לעשירים נחשבו אלו שהיו להם הרבה מאוד כספים והם יכלו להרשות לעצמם לחיות חיי מותרות. ולעתים קרובות גם מעבר לזאת. לעניים נחשבו אלו שסבלו מחסרון כיס עד כדי שלא היה להם מה לאכול. ובמה להאכיל את ילדיהם. אבל היה גם מעמד הביניים. מעמד של אנשים שעבדו קשה במשרה מלאה. ולפעמים בשתי משרות והכספים שהרוויחו בעמל  יומם אפשרו להם לחיות חיים שקטים. הם יכלו להרשות לעצמם לקנות מאכלים בסיסיים ואחרים. ללכת לחייט או לתופרת לתפור בגדים, למסור בגדים מלוכלכים למכבסה, והיו כאלו שהרשו לעצמם להעסיק בביתם עוזרת קבועה. לשבת בבתי קפה או במסעדות, ללכת באופן קבוע לסרטים ולהצגות.  וגם כאלו שהרשו לעצמם לנסוע לחופשות בארץ, ולארצות שמעבר לים, ולהחזיק מכונית. לאחרונה שמעתי שהיו בזמנו כאלו שהשקיעו בבורסה ובזכות המניות הצליחו לרכוש דירות. באותם ימים כשהשקעת כספים בפק"ם קבלת על מה שהשקעת תשואה יפה. אמרו לי שקבלו אז 6% ריבית. והיום אתה מקבל על על השקעות בפק"ם ריבית של אפס אחוז. כאילו שלא עשית כלום. היום מי יכול לרכוש דירה. רק אנשים שהם באמת עשירים. היינו, בעלי אמצעים, ועל הצעירים אין מה לדבר בכלל, הם יקחו משכנתא לכל החיים. וכאן אציין שבשנות ה-70 כשהתחתנתי ברחוב בו גרתי בגבעתיים, וברחוב הסמוך לו, בנו בנינים שבהם היו דירות שהיו מיועדות רק לזוגות צעירים. אני לא יודעת אם היה מדובר בדיור ציבורי כי למזלי זה לא נגע לי. בכל אופן אני מתארת לעצמי שדירות כאלו נבנו גם במקומות אחרים. ושבזכותם זוגות צעירים רבים נמצא פתרון לדיור. היום מדברים על חקיקת חוק שיתיר במשך שלוש שנים להעלות שכר דירה רק במחיר עלית המחירים לצרכן, לא נאמר איזה סכום יש לגבות עבור השכרת דירות אבל יתנו תמריצים למשכירים. החוק הנוגע לתוכנית הזאת יועלה בקרוב להצבעה בכנסת כך שהוא יכול להיות מיושם בתחילת 2015. וכאן אוסיף שמכיוון שהחוק לא נוגע למחיר שכר הדירה שיגבה מהשוכרים המשכירים יוכלו להעלות אותו בטרם ידרשו אותו מהשוכרים, או לגבות מראש מחיר גבוהה. ככה שמבחינה זאת המצב לא השתנה. לפחות חשבו על הקפאת מחירים. מאידך תוכנית מע"מ אפס עדיין לא אושרה, ותוכנית "מחיר מטרה" שנועדה להקל על רכישת דירות תלויה בזאת. לאחרונה התפרסמו באחד מהעיתונים היומיים נתונים על מצבם הכלכלי של הישראלים. ממחקרה של ד"ר חיה ניסמוב,  עולה ש40% מהם הם המעמד הבינוני הנמוך, ומשתכרים בין 1.950 שקל ל-5.100 שקל 29% מהם הם בני המעמד הבינוני הגבוה, ומשתכרים ב-5.100 שקל ל-1.540 שקל. לכשהייתי צעירה יותר התחתנו בסביבות גיל עשרים, ולמי שנשקה לגיל השלושים היתה בעיה. רבים הפכו אז כבר בגיל צעיר להורים. היום בנים ובנות לא עוזבים את בית ההורים גם בגיל ארבעים פלוס. הם חוששים להיות עצמאים ולהיקלע להידרדרות כלכלית מהירה.  אצל ההורים הם מרגישים מוגנים ובטוחים. ואני מדברת על כאלו שהם עובדים. ובהחלט אינם פרזיטים. היום אנשים יכולים לעבוד מבוקר ועד שעות הערב המאוחרות ולהרוויח משכורת שאינה מאפשרת להם לחיות בכבוד. הם מקבלים משכורת כמו 4.000 שקל או 5.000 שקל. ומנהלים מאבקים יומיומיים כדי לשרוד. לא גומרים את החודש ונמצאים על הסף של להיות אנשי מעמד הביניים הנמוך. מאנשים שהגיעו למצב הזה שמעתי שהם קבלו על עצמם החלטות קשות. הפסיקו לארח חברים בביתם. ללכת לאירועים ולצאת לחופשות בארץ ובחו"ל. הם מודים שהם קונים לעצמם רק בגדים זולים. וחושבים אם ללכת למספרה, או לעצב לעצמם תסרוקת בבית.  הפרדוקס הוא שבעבר מחירי הביגוד וההנעלה היו יקרים ומחירי המזון היו זולים. והיום זה הפוך. הסתבר לי לאחרונה שאנשים רבים שנחשבים למעמד הביניים הנמוך לא פונים לעמותות כמו 'לתת'. כי הם מתביישים, אבל הם הולכים בסתר לבית תמחוי. ותמורת שקלים בודדים יוצאים ממנו שבעים. ויש מהם שמקבלים סיוע כלכלי מהוריהם הקשישים. ולא מרגישים, כפי שאמרו לי, יסורי מצפון עם המחשבה שבמקום שהם יעזרו להם הם מסתייעים בהם. כי זה המצב. וההורים שלהם יכולים להרשות לעצמם לעזור להם. רבים מאיתנו גרים בדירה שההורים שלנו קנו לנו. ואלו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לרכוש לילדנו. אבל אנחנו תומכים בהם כלכלית במיטב יכולתנו. אפילו אם הם לא גרים איתנו. כי המקומות שבהם הם עובדים משלמים להם כאלו סכומים שלא מאפשרים להם לחיות בכבוד. היינו, לכלכל את עצמם בעצמם. לפני מספר שנים היתה בארצנו מחאה חברתית, חשבתי באותה תקופה שהמצב בזכות המחאה הזאת יכול להשתנות. אבל התוצאות הן מאכזבות, היום שניים ממחוללי המחאה יושבים בכנסת ונהנים ממנעמי השלטון. ואני חושבת לעצמי לא פעם שחבל שבסופו של דבר המחאה הזאת לא גרמה למהפכה כלכלית בחברה הישראלית, לא מזמן התגלה בתוכנית טלוויזיה שישנם רבים שמועסקים כיום כעובדי קבלן, אפילו אקדמאים ושאין להם תנאים סוציאלים ומשכורת הולמת. היום יותר מתמיד אנחנו זקוקים לדעתי להעלאה בשכר המינימום. שכר שלפי הבנתי גם המועסקים כעובדי קבלן מקבלים. ויש לי גם בקורת נוקבת על כך שהיום ישנם אנשים שמשקיעים שנים בלימודים אקדמאים. ולבסוף התואר האקדמאי לא מסיע להם להשיג עבודה הולמת. יודעי דבר מסבירים לי שבעבר חיינו בעידן הסוציאליסטי, ואלו היום אנחנו חיים בעידן הקפיטליסטי. שראש הממשלה בנימין נתניהו הוא נאו ליברלי הינו שכל אזרח לפי מדיניותו צריך לדאוג לעצמו. אני מתגעגעת לתקופה האחרת שבה יכולנו להרשות לעצמנו לקנות ולעשות דברים בזכות הכספים שהרווחנו. דברים שהיום אנחנו רק יכולים לחלום עליהם. ומקווה שגם אנחנו וגם ילדנו נזכה לימים אחרים.          

יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

לאור המהפכה הגנטית. / רימונה שיף.

בעבר לא היו טביעות אצבעות. היום לא רק שישנם טביעות אצבעות שבאמצעותן ניתן לאתר עבריינים מסוכנים, אלא שלרשות חוקרי מקרי הפשע עומד גם מאגר של d.n.a תראו איך הקידמה תרמה את הגנטיקה לרשות האנושות. ויעידו על כך הפרסומים האחרונים על הסיכוי לפענוח רצח הנערה נועה אייל בירושלים שקרה לפני שש עשרה שנה. על הגופה מצאו חומר ביולוגי. השאירו חלק ממנו על הגוף. ושמרו דגימה של החומר המקורי. כעבור שנים של חקירות שהביאו למבוי סתום נעצר קרוב משפחה של החשוד. ומצאו שה-d.n.a שלו דומה לחומר המקורי. לימים נערך מעקב אחר החשוד. וגם עשו מעשה שגרם לו למתן רוק. לקחו את דגימת הרוק ומצאו שה- d.n.a שלו זהה לחומר המקורי. וכך אחרי שש עשרה שנה מדברים על הסיכוי לפענוח הרצח. לאחרונה נודע לי שבזמן שהמשטרה הקימה את מאגר ה-d.n.a קמה בציבור צעקה שהוא יפגע בפרטיותם של האזרחים. ועוד נודע לי גם שהיום כשתופשים אדם בגין עבירה הוא צריך למסור דגימה של רוק. לאור כל זאת, אני בטוחה שרבים מאלו שהתנגדו בזמנו להקמת מאגר ה-d.n.a מודים היום שהם שגו. כי הודות למאגר הזה תופשים בימנו עבריינים מסוכנים, ומפענחים רציחות ומקרי פשע נוספים שהיו תעלומה במשך שנים. ואני גם בטוחה שאם אזרחי ישראל יתבקשו לתרום למאגר ה-d.n.a דגימה של רוק הם יסכימו לעשות את זאת. בלי הרבה התלבטויות. כי הם יודעים שהם אזרחים טובים ושאין סיכוי שיסבכו אותם בהאשמות שווא. לאחרונה שמעתי הרצאה על גנטיקה בשרות האנושות. הסתבר לי שב-2003 הסתיים פרויקט הגנום האנושי שהחל ב-1960. 18 מדינות השתתפו במחקר ובהם ישראל. המטרה של המחקר היתה לעשות מיפוי גנטי של האדם. מצאו שישנם חמשת אלפים גנים שגורמים לפגם תורשתי. בעקבות זאת הגיעו למסקנה שאפשר לעשות מיפוי לכל אדם ולתת לו בהתאם טיפול מונע. אכן, זוהי לדעתי התקדמות כבירה. לאור העובדה שהיום הרופאים בקופות החולים נותנים לנו תרופות גנריות שמותאמות לכולם. ובכלל התרופות מטפלות בסמפטומים ולא במחלה. כך קורה שישנם אנשים שרגישים לתרופות מסוימות בעוד שעל אחרים משפיעות אותן תרופות לטובה, וזה מצריך כל אחד ואחד שנוטל תרופה חדשה לקרוא את הדף הנלווה לה בקופסא. שבו נמסר מידע מהי מכילה, ואלו תופעות לוואי יש לה. בעוד שבאמצעות המיפוי הגנטי ניתן לתת לכל אדם ואדם את הטיפול המתאים לו. לאתר אצלו מחלות תורשתיות ולתת לו טיפול מונע. אני סבורה שהודות למיפוי הגנטי האנושות עתידה להיות יותר בריאה. אבל מה שקורה במציאות שלנו הוא שקופות החולים לא מעניינת לנו מיפוי גנטי כי הוא יקר מידי. ובגלל  החשש מחשיפת הנתונים הבריאותיים המדויקים שיעלו על המחשב עשויים להיות הפצינטים חשופים להאקרים ואחרים. דבר שיפגע בפרטיותם.  וגם חבל שבגלל הסיבות האלו אנשים מעטים ניגשים לבתי חולים ומקבלים מיפוי גנטי. אני מקווה שעוד יבואו ימים אחרים והמיפוי הגנטי יהיה נחלתם של ההמונים. ושלבעיות החשיפה במחשב יבוא גם כן פתרון. ובהקשר זה אציין עוד ואומר. שכשאני רואה בקופות חולים כיצד אנשים ממלאים סלים שלמים בתרופות, כאילו היו אלו מוצרים בסופרמרקט אני שואלת את עצמי אם לאור המיפוי הגנטי שהיו מקבלים, היו ממלאים את הסלים בכמויות, ואולי גם מקבלים תרופות אחרות שלהם מותאמות. אמרו לנו בהרצאה שהיום אדם שרוצה לעשות מיפוי גנטי יכול לגשת לבית חולים ולקבל אותו תמורת תשלום של סכום מסוים. שהוא בכלל לא זול. לדעתי חבל שהמיפוי הגנטי לא נכנס למערכת הבריאות בגלל שהוא יקר. בהרצאה ששמעתי סופר גם שבאירופה מחליפים היום גנים. עושים היום שם למטופלים מיפוי גנטי וכשמוצאים גן פגום מחליפים אותו לתקין. היום הודות לתהליך המתקדם הזה ילדי בועה חזרו לחיות חיים רגילים. ואולם בישראל אסור עדיין לעשות את זה. כי אנחנו תלויים ב-f.d.a האמריקאי. תראו מה אנחנו מפסידים... 
בהרצאה נאמר גם שהיום העולם נמצא במירוץ אחר הילד המושלם. ושעוד יבוא היום שבו הורים יוכלו לבחור את הילדים והילדות שלהם על פי הדרישות שלהם. ושהודות למדע יגדל בעולם דור של אנטלקטואלים, דור מצביאים וכדומה. דור שמדינות העולם יקבעו איך הוא יראה ומי הוא יהיה. ואני שואלת את עצמי האם בעתיד הטכנולוגיה תחליף את האל. ובריאת האדם תעשה על פי תוכנית כבקשתך. אני לא מתעלמת מהעובדה שהכל יכול לקרות. כי מי חשב פעם על עידן המחשבים והטלפונים הניידים המתוחכמים. שכל אחד יוכל לתקשר עם כל אחד. בכל עת ובכל מצב. מי חשב פעם שכל אחד יוכל לתקשר דרך האינטרנט עם כל מדינות העולם ומי חשב פעם שכל אחד ואחד יהיה מסוגל להיות צלם.  

יום רביעי, 29 באוקטובר 2014

על החוק שעיתון ימחק / רימונה שיף.

יו"ר סיעת העבודה איתן כבל, מתכוון להביא בקרוב לאישור בכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק שאוסרת לחלק חינם את החינמון "ישראל היום", הסתבר לי  לאחרונה, שעל הצעת החוק חתמו מלבדו החכי"ם הבאים: רוברט אלטוב מישראל ביתנו. איילת שקד מהבית היהודי, אלעזר שטרן מהתנועה, אילן גילאון ממרץ, יואל רוזבוב מיש עתיד. ואילו החכי"ם יצחק כהן ויצחק וקנין מש"ס  שהיו חתומים על הצעת החוק, ביקשו ממזכירות הכנסת למחוק את שמם, משום שמצאו ששגו. וחזרו בהם מכוונתם לתמוך בו. בהצעת החוק כפי שנודע לי נטען כי מטרתו היא לחזק את העיתונות בישראל. ולגרום לתחרות בין העיתונים. תמוהה בעיני שההתיחסות בחוק הוא לחינמון "ישראל היום" שיוצא לאור שש פעמים בשבוע. 
ולא  ל"פוסט" שיוצא לאור חמש פעמים בשבוע. האם יוזם החוק ותומכיו מתכוונים לכך שלא כדאי להוציא לאור בישראל חינמון שש פעמים בשבוע. ושכן יוציאו לאור חינמון חמש פעמים בשבוע. יוזמי החוק והתומכים בו מצביעים בנימוקי המניעים שלהם על העובדה שהעיתונות הכתובה קורסת היום במדינה. ואומרים שאם לא יצאו בה לאור חינמונים כדוגמת "ישראל היום" היא תתאושש. ואולם כפי שאני מבינה הקריסה של העיתונות היומית היא בכלל עולמית. לא בגלל הוצאתם לאור של החינמונים אלא בגלל המחשבים והאינטרנט בפרט. אמרו לי שבכל המדינות הדמוקרטיות הנאורות מחולקים לציבור לפחות שני חינמונים. ולא שמעתי על כאלו שקמו וחלקו בהן המגמה הזאת. כמו שאצלנו עומדים חכי"ם לעשות. יוזמי החוק כנראה מתעלמים מהעובדות בשטח ומעלים נימוקים שעלי כעיתונאית לא מתקבלים. הם אומרים גם שבאמצעות התיק שלהן הם עשויים לקרב אנשים לעיתונות הכתובה. ואני אומרת שאם התיק הזה יחוקק תהיה בתרבות הישראלית החמצה. שהרי לא לכל האנשים יש אמצעים לעשות מינוי לעיתונים, וגם לא אמצעים לרכוש אותם יום יום. וחינמון כמו "ישראל היום" מאפשר לציבור קוראים גדול לצרוך עיתון ולהיות בעניינים. אני חושבת שאם באמצעות החוק ימחקו החינמון  בישראל העיתונות הכתובה תפסיד קוראים רבים. ולאלו שסבורים שחינמון כדוגמת "ישראל היום" פוגע בעיתונים היומיים אומר שאני בטוחה שאלו שרגילים לקרוא עיתונים כדוגמת "ידיעות אחרונות", "מעריב", וה"ארץ" ימשיכו להיות מנויים עליהם. או לרכוש אותם יום יום. כי גם בישראל עיתון הוא הרגל, לפני "ישראל היום" יצא החינמון "אנשים" פעם בשבוע אף ח"כ לא התקומם. כנראה שפעם בשבוע יכול היה להיות מחולק חינמון באופן קבוע. ובכלל מזה שנים יוצאים לאור בערים ובישובים מקומונים בסוף שבוע. ראשי העריות והמועצות המקומיות מוצאים בהם במה למסירת המסרים שלהם וגם נבחרי הציבור זוכים בהם לכיסוי הולם. ועצם קיומם התקבל עליהם בברכה מרגע הופעתם. התופעה הזאת מעוררת בהחלט שאלות לאור החוק המוצע היום. אני רואה לנגד עיני כיצד סגירת עיתון במדינה גורמת להוצאתם לשוק העבודה של עשרות עיתונאים ועובדים נוספים, והגדלת האבטלה. שהרי אין לנו היום מגוון של עיתונים יומיים כמו פעם, שיכולים לקלוט אותם לשורותיהם ושואלת את עצמי האם יוזמי החוק ותומכיו לא חשבו על התוצאות הצפויות מיוזמתם, לדעתי הם פוגעים גם בחופש העסוק. ומונעים בתקשורת הכתובה תחרות הוגנת. כי אם ישנם חינמונים וישנם עיתונים שהם בתשלום. העיתונים שבתשלום יצטרכו להתחרות בחינמונים, ויעשו הכל כדי למשוך את הקוראים לקרוא אותם. באמצעות כתבות איכותיות וסיפורים אקטואליים ומעניינם, אכן, אם הם יביאו סקופים וסיפורים חדשותיים שאת הקוראים יסקרנו ויענינו הם ימשיכו להיות מבוקשים. ויש גם סיכויים שכאלו שלא חשבו להוציא עליהם כספים ירכשו אותם. בהקשר זה אציין גם שעוד לפני שהחינמון "ישראל היום" יצא לאור הבחנתי לא פעם בכותרות דומות ואפילו זהות ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות". וסיפורים שהוכרזו על ידם כבלעדיים נמצאו בשניהם. אם החינמון "ישראל היום" יסגר אני צופה שהמצב הזה יחזור. ויעשה את העיתונים היומיים והפכו אותם למגוחכים. אומרים שח"כ איתן כבל וכל אלו שאיתו הולכים שואפים באמצעות החוק לגרום לכך ש"ידיעות אחרונות" יהפך שוב להיות העיתון הנפוץ במדינה. ואני לא מבינה למה רק עליו מדברים, בעוד שקיימים עדיין עוד שני עיתונים יומיים "מעריב" וה"ארץ". האם רק אינטרסים של עיתון אחד עומדים לנגד כל אלו שמאחורי החוק עומדים. ובחזרה לעובדה שבכל המדינות הדמוקרטיות הנאורות קיימים לפחות שני חינמונים. אני חושבת שהחוק המוצע עשוי לפגוע בדמוקרטיה שלנו. ולהפוך את ישראל למדינה שאינה דמוקרטית, וגם אינה תרבותית כפי שהיא שואפת להראות. אני מאוד מבינה את החכ"ים שתמכו בחוק בתחילה וחזרו בהם. ומעריכה אותם על כך שלאחר מחשבה שניה ומעמיקה הם החליטו להיות שומריה של הדמוקרטיה ולא מהרסיה. אני מתנגדת לחוק כעיתונאית שחיה את התקשורת שנים רבות. וחושבת שהוא לא עומד בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה והתרבות של המדינה. ושמאבקים בין שני עיתונים יומיים מובילים לא צריכים להביא לחקיקה בכנסת ולמהפכה מיותרת בתקשורת הכתובה. 

יום שני, 20 באוקטובר 2014

מבחר שמות / רימונה שיף.

תראו איזה מהפך עברו השמות העבריים במהלך הדורות. לכשעמנו היה מפוזר בגולה נשאו הנשים שמות לועזיים שתאמו את ארצות מוצאם. בקהילת אשכנז היו לנשים שמות כמו פרומה, בלומה, סטלה, אניטה וכדומה. ובקהילת המזרח שמות כמו סועד, לונה, אימן וג'קלין. הגברים בקהילות אשכנז נקראו בשמות תנכ"ים כמו אברהם, יצחק, יעקב, דויד ושלמה. ובקהילות המזרח הם שוב נשאו שמות שאפיינו את הארצות שבהן נולדו כמו סעדיה, זכריה, עזרא, ויפת לתימנים. פואד, סלאח, סמיר וכדומה למזרחים. החלוצים שעלו ארצה מגלות אשכנז קראו לילדיהם בשמות מקראים בדרך כלל בשמות האבות ובשמות כמו, מיכאל, רפאל, אליהו,  שמעון, גדעון, ודויד.לבנות קראו בשמות האמהות כמו שרה, רבקה, לאה ורחל. דרך שמות מקראים כמו חנה, מיכל, נעמי ,יעל, דבורה, ברוריה, ואפילו אבישג והגר. ובשמות של פרחים כמו שושנה, כלנית, רקפת, נורית, איריס, ואחרים. והיו גם שמות רבים של בנות שהסתיימו באות ה' כמו אילנה, אריאלה, עמנואלה, רפאלה, דניאלה, ליאורה, אורה ועוד. לבנים המשיכו לקרוא בשמות מקראים בדרך כלל. בשמות של האבות, בשמות של נביאים, של מלכים, של מלאכים. ונוספו להם שמות כמו אבינועם, אביגדור, אליקים, ואחרים. בעליות ארצה היו נשים רבות שעברתו את שמן לשם עברי, למשל, גולדה הפכה לזהבה. פורטונה הפכה למזל. ובלומה הפכה לפרחיה. במרוצת השנים היו כאלו ששינו את שמם משום שלא היו מרוצים מהשם שהעניקו להם הוריהם, או שמסיבה כלשהי פנו לרבנים ושאלו אותם איזה שם מתאים להם. אצל המקובלים לכל אות בשם יש משמעות. כך היו כאלו ששינו את שמם המקורי לשם שהמקובלים אמרו להם. בדור הבא כבר היו שמות לבנות כמו קרן, קרני, שרון, ספיר דפנה, אביבה וכדומה. ולבנים שמות כמו ארז, עוז,כפיר, דביר, אביב וכדומה. היום ישנם כאלו שנמצאים בסכנת חיים ומוסיפים לשמם את השם חי, כסגולה להחלמה ואריכות חיים. לפעמים זה עוזר ופעמים זה מיותר. בשנות ה-70 עם העליה הגדולה מארצות חבר העמים נוספו לנו שמות רוסיים. אנסטסיה, ג'ניה, אנה, לובה וכדומה. ושמות לבנים כמו איגור, יבגני, דמיטרי, איליה, סשה, ואחרים. והיו בינהם כאלו שעברתו את שמם לשם עברי. זה היה גם לכשהיו עליות מאתיופיה. היום אין כבר גבולות במתן השמות לילדים, וכך אפשר למצוא בנות שנקראות בשמות שאפיינו בדורות הקודמים רק בנים כמו שרון, אורי, נועם, דורון , עומר, אור,ואחרים. הסיומת ה' כמעט ואינה קיימת, ובנות נקראות בשמות מקראים כמו דניאל, עמנואל,וגבריאל. בעקבות טשטוש המגדר ישנה כיום דרישה חדשה. לסמן בתעודת הזהות אם מדובר בבן או בבת. עד לפני מספר שנים היה השם דניאל השם הנפוץ במדינה לבנים. בגני ילדים היו מספר ילדים וילדות שבשם הזה נקראו. היום השם הנפוץ ביותר במדינה לבנים הוא יוסף. אני חושבת שזה נובע מהמגזר הדתי. ואם לדבר על מגזרים. אז בכלל אפשר לפי השם להבחין לאיזה מגזר שייכים. שהרי במגזר הדתי קוראים לבנים ולבנות בשמות מקראים. ובמגזר החילוני מעניקים להם שמות עברים מקוריים בדרל כלל. ואפשר למצוא אצלם גם שמות הלקוחים משמות לועזים של שחקנים וזמרים. כמו לבנים שון, תום, דילן ואחרים. ולבנות מיי, גרייס ודיאנה. בין השמות המקוריים לבנות אפשר למצוא שמות כמו אילאיל, מאי, מאיה, מעין, שיר, שירה. ולבנים סהר, סער, וארד. השמות הם גם עניין של אופנה, בתקופת מלחמת ששת הימים יכולתה למצוא בנים שקרואים בשמות גולן, ודותן, והשמות דרור לבנים ודרורה לבנות החליפו את השמות ציון לבנים וציונה לבנות. והיו הורים שהושפעו מדמויות הרואיות,  למשל, בשנות ה-50 כשבנחל עוז נפל צעיר בשם רועי שעליו נשא משה דיין נאום מפורסם. נולדו ילדים רבים בשם הזה. לאחר מבצע אנטבה עם נפילתו של יהונתן נתניהו נולדו ילדים רבים שנשאו את השם יהונתן, ואני שמעתי גם על זוג שקרא לבתו בשם יהונתנה. ולהבדיל, לאחר מלחמת השחרור לאור נפילתה של הטייסת זוהרה לויטוב נולדו בנים בשם זוהר ובנות בשמה. השמות מושפעים גם משמות משמות של שחקנים וזמרים, כך למשל, כשהתפרסמה הזמרת אילנית נולדו בנות שנשאו את שמה, והיום כשנינט טייב היא הממי של המדינה ישנן בנות שבשמה קרויות. וגם השם בר הפך להיות שם של בנות. כנראה בהשפעתה של הדוגמנית הבינלאומית שלנו בר רפאלי. בקרב הסלבריטאים אפשר למצוא היום שמות לבנים כמו אורי, יהלי, מיכאל, דויד, דניאל,ויהונתן. ולבנות שמות כמו אורי, נעמי, שיר ושירה. וכשזוג סלבריטאים קרא לבתם בשם גון. ואמרו שלשם יש משמעות בפרסית. שמעתי  רבים האומרים שהם לפחות היו מקוריים. לכל שם יש משמעות. תשאלו הורים למה הם קראו לילדם בשם מסויים.
אני צופה שטשטוש המגדר בשמות המוענקים לילדים רק ילך ויצבור תאוצה בשנים הבאות. ושמבחר השמות לא נגמר.בדורות הבאים יוענקו לבטח לילדים שמות חדשים. כנאמר אופנות מסתימות ואופנות חדשות מתחילות.    

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

לא אשכחך ירושלים / רימונה שיף.

מכל הערים הישראליות אני הכי אוהבת את ירושלים. כבר שנים אני מטיילת בה במסגרת טיולים מאורגנים. ובכל פעם אני מגלה בה משהו חדש, כבר הגעתי למסקנה שפנים רבות לה, ועכשיו, לאחר שאבו מאזן דיבר על מתן הריבונות על העיר לנו ולפלשתינים, ועל בינאום של העיר. אשתף אתכם הקוראים בתחושות האישיות שלי בעקבות האמירה הזאת. במשך שלושת אלפים שנה ראו היהודים את ירושלים כבירתם, הפוליטית וההיסטורית. ירושלים היתה חשובה להם מהיום שהמלך דויד הכריז עליה כבירת הממלכה היהודית הראשונה. וחשיבותה עלתה לכשבנו שלמה הקים את בית המקדש הראשון. והראיה שהם היו עולים אליה לרגל בשלושת הרגלים סוכות, פסח, ושבועות, הן נצרו את ירושלים בליבם גם לאחר שהבבלים הגלו אותם מארצם והרסו את בית המקדש, לאחר חמישים שנה לכשהתאפשר להם לעזוב את בבל ולחזור לארצם הם בנו את בית המקדש השני בירושלים. כשהרומאים שמו קץ להתישבות המחודשת שלהם בעיר והרסו את בית המקדש השני. המשיכו היהודים לנצור בליבם את ירושלים, במשך אלפיים שנות גלות נוספות. ובכלל לאורך ההיסטוריה מכל מקום בגולה שבו ישבו יהודים הם התפללו תמיד לכיוון ירושלים, וארון הקודש בבתי הכנסת בכל העולם פנה לכיוון ירושלים. סדר הפסח והתפילה ביום הכיפורים מסתיימים במילים "לשנה הבאה בירושלים" ובחתונות היהודיות כשהחתן שובר את הכוס לזכר חורבן בית המקדש הוא אומר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימני". וכאן אציין שירושלים לא מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת. בעוד שבתנ"ך היא מוזכרת 349 פעמים. היהודים כאמור מתפללים לכיוון ירושלים אבל המוסלמים לכשהם מתפללים הם פונים לכיוון מכה. אי לכך, יש לנו טיעונים כל כך חזקים לדרוש את הריבונות על ירושלים. הפלשתינים מבססים את דרישתם לריבונות עליה על הסיפור המספר שכיפת הסלע הוא המקום שממנו עלה מוחמד השמימה. ובכך הם קושרים את ירושלים להתגלות אלוהית באמונה המוסלמית. אך אם נשוב להיסטוריה ניווכח לדעת שירושלים לא תפסה מעולם חשיבות בעולם המוסלמי, במשך 3,300 השנים שבהן משלו שושלות מוסלמיות בארץ ישראל שום שליט מוסלמי לא הפך את ירושלים לעיר הבירה. וכך היה עד שהגיעו הצלבנים ושמו קץ לכיבוש המוסלמי בארץ ישראל. זאת ועוד נודע לי שבאמנה הפלשתינית של אש"ף ב-1964 לא הוזכרה ירושלים כלל וכלל. לאחר מלחמת ששת הימים ערך אש"ף שינוי באמנה כדי שתכלול בה את ירושלים. מכאן שהבקשה של הפלשתינים לריבונות על ירושלים הם דבר שנוצר בעשורים האחרונים. והם דורשים אותה במסגרת תביעתם שנחזור לגבולות 67. והפרדוקס הוא שירושלים המזרחית היתה עד ל-67 בידי הירדנים. והירדנים לא דורשים היום את ירושלים. האסטרטגיה של הפלשתינים שירושלים היא עיר ערבית זוכה לתמיכה במדינות העולם. ובכל פעם שמדינות העולם כולל ארה"ב והאיחוד האירופאי מגנים אותנו על שאנו בונים במזרח ירושלים אני מתרגזת מאוד. מה הם רוצים מאיתנו ירושלים המזרחית נפלה לידי הירדנים במלחמת העצמאות. עד אז היא היתה שלנו. במלחמת ששת הימים ב-1967 החזרנו לנו אותה. תראו היום ברלין בגרמניה היא עיר מאוחדת. ואף מדינה בעולם לא מוחה על בניה בגרמניה המזרחית שהיתה עד לפני מספר עשורים עיר קומוניסטית. ואילו לנו שאיחדנו ב-1967 את ירושלים שלנו יש כל פעם ביקורת מאומות העולם כשאנחנו רוצים לבנות בחלקה המזרחי. למה אנחנו צריכים לחלוק את ירושלים שלנו עם אחרים. היינו, הפלשתינים. או לוותר עליה לטובתם. כמה צבועות הן אומות העולם. אבו מאזן העלה מחדש את המיתוס הערבי שהיו שני ירושלים. ירושלים המערבית היהודית, וירושלים המזרחית הערבית. לא ידוע לי שבמלחמת העצמאות הפלשתינים היו גרים באזור, אלא  שירושלים המזרחית נפלה לידי הירדנים. ועד אז היא היתה עיר יהודית. ואפילו בשיר "ירושלים של זהב" בגרסתו המקורית, מקוננת המשוררת נעמי שמר על מה שקרה במזרח ירושלים וכותבת "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה". כאן אדגיש ואומר שאם ניתן לפלשתינים ריבונות על מזרח ירושלים, ניתן להם ריבונות גם על המקומות הקדושים לנו, כמו הרובע היהודי והכותל המערבי, ובכלל הטענה של הפלשתינים שהכותל הוא חלק ממבנה ערבי הוא עוד טענה מופרכת. כדי לשמוט מידנו את האחיזה בעיר שלנו היא כל כך קדושה. נודע לי שההחלטה 181 של האו"ם שאמצה על ידי העצרת הכללית ב-1947. ישנה המלצה להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית, אני מדגישה שהמדובר בהמלצה בלבד. כי המלצה לא מחיבת. מדריך טיולים הסב את תשומת ליבי לכך שירושלים לא הוזכרה בהחלטת האו"ם 242 שקראה לנסיגה לגבולות מוכרים, מה גם שהפלשתינים לא היו צד בה. גיליתי שפרוש השם ירושלים היא עיר השלום, לדעתי שאלת הריבונות על ירושלים תתפוס מקום חשוב בכל הדיונים על הסכם שלום ביננו לבין הפלשתינים, כל הסכם עלול ליפול לכשיגיעו לנושא ירושלים. אבו מאזן רוצה שירושלים תהיה שייכת לשניים, לפלשתינים וליהודים, כפי שהוכחתי ירושלים היתה מזה אלפי שנים העיר החשובה ליהודים, ומי חשב לפני אלפי שנים על קיומם של הפלשתינים, תראו כמה שירים נכתבו על ירושלים מאז קום המדינה, תראו לי שיר פלשתיני אחד שנכתב על ירושלים. מבחינתי ירושלים היא לא התנחלות, ירושלים עבורי היא בירתנו הנצחית, ואני מקווה שכך גם יהיה בדורות הבאים. לוותר על ירושלים זה בעיני כמו לדרוש מאנגליה שתוותר על לונדון או לדרוש מצרפת שתוותר על פאריס. ישנם ישראלים הסבורים שאנחנו צריכים להענות לדרישות הפלשתינים ולהעניק להם ריבונות על ירושלים, כולה או על חלקה, ואותי זה מכעיס. עם זאת אני רואה פתרון לסוגיה הפלשתינית ישראלית רק באמצעות  משא ומתן, שבו שני הצדדים מגלים נכונות ואחריות, ושבו המנהיגים שלנו יודעים היטב לאן הם מובילים אותנו. השלום אינו צעד מהיר את השלום לא משיגים בכל מחיר. 

יום שבת, 27 בספטמבר 2014

חניתה הלוי יוצרת רב תחומית. / רימונה שיף.

מזה שנים אני מכירה את חניתה הלוי ותמיד אני מתרשמת מחדש מהאופטימיות שהיא מקרינה ומהנתינה שלה לזולת.
לאחרונה היא העניקה לי את ספר השירים שכתבה "מילים", שעל כריכתו כתבה "המילים אינן מתות הן תמיד נולדות מחדש ומחייכות". וכשאמרה לי "גדלתי על ברכי מתן תרומות בסתר ועזרה לזולת שאפיינו את בני משפחתי.

וכשבגרתי ולימים גם כשהקמתי משפחה משלי המשכתי להתנהג בהתאם. כך עשה יעקב בעלי המנוח, עד היום בני גם הם תורמים לזולת, ואני מרגישה שהתברכתי". הבנתי שלא בכדי התרשמתי במיוחד מהשיר שלה, בו היא כותבת בין השאר "אנשים זה הסם שלי, אני מריחה אותם, בולעת, לפעמים גם מסניפה, אפילו הכנתי מאנשים מספר קוקטילים טובים". הספר "מילים" הוא אחד משלושת ספרי שירה שכתבה, הוא מכיל שירים אישיים הכתובים בקורטוב של הומור, ובשפה פשוטה מרתקת ומרגשת. חניתה תמיד נטתה לעבוד עם אנשים ולמען אנשים, היא עבדה קרוב לחמש עשרה שנה עם נכי צה"ל ומשפחות שכולות. וכשהחליטה לעזוב , בקשו שתחזור לעוד שלושה חודשים. היא חשה שהתעייפה ופנתה לעסוק אחר. פתחה חנות לחפצי חן בגבעתיים.  כעבור שלוש שנים סגרה את החנות ועברה לרמת השרון. מידי פעם כתבה שיר. סיפור קטן, והחליטה שהיא רוצה ללמוד עיתונות. ואמנם היא למדה אצל נתן ברון עיתונות פרסום ויחצי ציבור, אחרי שגמרה את הקורס החלה לעבוד במקומון "צומת רמת השרון". וכתבה בו כתבות פרופיל. בהמשך הפכה לכתבת ראשית "בעולם האישה" ודאגה שיהיו בו כתבות מעניינות בנושאים שונים. אחרי כן ערכה את כתבי העת "עולם האופנה", "אינדקס", "שרון שלי", ועבדה ב"מעריב" כפרילנס ב"גבר לעניין" וב"סגנון" בין לבין לימדה פקידות בבית ספר תיכון "פיטמן". לאחרונה חוותה פגישה מרגשת עם תלמידה שלה שזיהתה אותה לאחר ארבעים שנה. כמו כן, היתה עוזרת שיקום בבית ספר לחינוך מיוחד "אחיקם". ובתחום היצירתי כתבה תסריט עם ניסים דיין "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" לפי ספרו של בניה סארי. התסריט נשאר בינתיים במגרה. מאידך היא זכתה להצלחה רבה עם תסריט שכתבה עם בנה יואב הלוי, שהוא קולנוען, מפיק, תסריטאי ומרצה לקולנוע במכללת בית ברל. התסריט נכתב לפי ספרה של דורית זילברמן "סירוס" והיה לתסריט הסרט "טאהרה".   "טאהרה" הוא סיפור אהבה חושני המתרחש ברחבי האי סיני. בין שיח' בדואי לבין תיירת ישראלית ונוגע למילת נשים המתבטא בגיבורה ומשנה את חייה, הסרט זכה בפרסים בינלאומיים, ולאחרונה זכה בנה יואב בפרס בפסטיבל ירושלים על הסרט הדוקומנטרי "עסקה אפס שש". הנוגע לחוקרים של אייכמן. יצירה ספרותית נוספת של חניתה "נקודת ה- ג'י של קרן בירד" נכתבה גם כתסריט וגם כספר, וכן העלתה גם כמחזה בבית לסין, ב"נקודת ה-ג'י של קרן בירד" גופת גבר נמצאת על שפת הים כששפתיו צבועות באדום בוהק. כביכול רצח שלא פוענח, המשטרה פתחה בחקירה מחודשת וגילתה עולם אינטרנטי אפל ביזארי המלווה בגלישות ליליות, כשהגיבורים מנהלים בינהם רומן אינטרנטי לוהט, במסגרת כתיבת "נקודת ה-ג'י של קרן בירד" חניתה ערכה מחקר על היחסים הכי גבוהים של אדם עם עצמו והקשרים שלו עם אנשים . כשהספר נכתב , כפי שמסתבר, החל עידן האינטרנט. היא כתבה בו שהאינטרנט והמחשב יהיו משהו יומיומי.  והקדימה בנקודת המבט העתידית שלה את זמנה. בכל אופן, הספר אינו עוסק באורגזמה כפי שרבים חושבים. התסריט שלו תורגם לאנגלית. חניתה כתבה כאמור, שלושה ספרי שירה.  ספר השירים שלה "עץ התפוחים" תורגם לערבית, שירה "אהיה גדול" הופק כסרט באורך שבע דקות, שש עשרה משיריה הלחנו על ידי המלחינים רוברט ניסנזון, נטע רז ורובי ראובני.  מאז שהפכה לסבתא, יש לה שלושה בנים ותשעה נכדים, החלה לכתוב ספרי ילדים, מספרה "דרקוני אריה ואנשי החלל" עשו תערוכה שהצגה ברחבי הארץ. ובהקשר זה חניתה מספרת שהרעיון שלה היה לעשות תערוכות לפי ספרים, התערוכה הראשונה שלה בבית הסופר היתה לפי הספר הזה. והיום שם מידי פעם מוצגות תערוכות שמבוססות על שירים. את הציורים לספר צייר הצייר שרגא הלר, "כשהוא קרא את הספר הוא שאל אותי 'איך את רוצה שאצייר דרקוני אריה'  אמרתי לו שיקח את הגוף של האריה ואת הפנים של הדרקון, ולאחר שיצייר דרקון שהוא חצי אריה יוסיף לו רעמה של שער, וככה יצא לו דרקון אריה". מגלה חניתה. בספר ילדים נוסף שכתבה הנקרא "למי מחכים החיבוק והנשיקה", מסופר על נכדים שבאים לבקר את סבתא שלהם ומעניקים לה חיבוק ונשיקה, והיא מכניסה את החיבוקים והנשיקות למקרר. ואומרת להם שלכשהם לא יהיו לידה היא תוציא אותם מהמקרר וככה הם ימשיכו להיות ביחד. הספר מעלה את ערכם של הסבים והסבתות, חניתה מעידה שסבים וסבתות שהקריאו לנכדיהם את הספר שלה ספרו לה שהם אוהבים אותם מאוד. שניים מספרי הילדים שכתבה תורגמו לאנגלית, בסחה"כ היא הוציאה לאור עשרה ספרים. חניתה חברה ב"אגודת הסופרים". היא חברה בעמותה של בית התנ"ך, חברה ב"חברה לחקר המקרא" וב"אקדמיה לקולנוע וטלוויזיה", מזה שנים היא יור' אנ"י אגוד נשים יוצרות בישראל. בעבר היתה חברת הנהלה באגודת הסופרים. וכיום היא חברת הנהלה ב"אגוד כללי הסופרים בישראל". עוד היא מנחת יוגה צחוק וחברה בארגון של מנחי יוגה צחוק, כמנחת יוגה צחוק וכאוהבת אדם היא גורמת בדרך הזאת לאנשים להיות שמחים, וכמי שניצלה חמש  פעמים ממצבים שיכלו להסתיים בכי רע חשוב לה להעניק משמעות לחיים של אחרים. וכשאני חושבת לעצמי מאין חניתה שואבת כוחות ואיך יש לה זמן לכל הפעילות והיצירתיות המגוונת שלה. אני נזכרת שפעם אמר לי אדם חכם שזמן יוצרים. וכשיוצרים זמן ישנם כוחות למלא אותו בתכנים.

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

סיבה לדאגה / רימונה שיף.

לאחרונה חברה שלי חזרה מביקור בברלין שבגרמניה וקבעה שהעיר השתנתה במהלך השנה האחרונה. כדבריה, היום היא מלאה במוסלמים בעוד שאשתקד כשבקרה בה לראשונה לא ראתה אותם שם. היא תארה בפני כיצד החנויות ברחוב המרכזי הולכות ומקבלות צביון מוסלמי. וספרה שאפילו המוכרת במרכול בו קנתה מוצרים היתה מוסלמית, כששמעתי אותה חזרתי אחורה לביקור שלי עם בעלי בברלין לפני מספר שנים. העיר היתה אז אמנם קוסמופוליטית. אבל יום אחד לאחר שביקרנו במוזיאון היהודי עלינו לאוטובוס,  בתחנה מסוימת עלו אליו מוסלמים רבים, בעיקר מוסלמיות. לבושות בבגדים המסורתיים, החלטנו שכנראה ישנו רובע מוסלמי בקרבת מקום, והיום במבט לאחור אני אומרת שזו היתה ההתחלה של מה שמתרחש שם. יש לי חברה נוספת שהיא ילידת לונדון שבאנגליה לא מכבר היא חזרה מביקור משפחתי ותארה בפני כיצד לונדון מלאה במוסלמים. עד כדי שלא רואים בכלל נוצרים. אפילו בגינה מפורסמת גילתה שבנו מסגד עם כיפת זהב. היא הוסיפה וסיפרה לי שכל נהגי המוניות שעמם נסעה היו מוסלמים, ובכל החנויות שאליהם נכנסה לקנות המוכרים היו מוסלמים, "היה לי עצוב לראות שחנות בה קניתי בילדותי היא היום בבעלות מוסלמית" ציינה.  היום מדברים כל הזמן בתקשורת על ארגון הטרור הקיצוני דאעש שחדר לעיראק, לסוריה ובאחרונה ללבנון. על הארגון המזוהה עם אל קאעידה שתפס עמדות בצד הסורי של קוניטרה ומנהל קרבות עם החיילים הסורים. ואני לא מבינה את המפגינים שבמדינות העולם שערכו הפגנות נגד הלחימה שלנו בחמאס, שירה טילים על ישובי הדרום מזה ארבע עשרה שנה. וחפר מנהרות. להגיע לקיבוצים הסמוכים לעזה ולעשות בהם פיגועים. שיפקחו עיניים ויראו מה קורה אצלם. כיצד המהגרים המוסלמים דוחקים  את רגלי התושבים הנוצרים הוותיקים. ויחשבו על התוצאות הצפויות.  
השיחות שלי עם החברות הובילו אותי לספר "אהבה ומלחמה" שערכתי לפני עשרים שנה לאברהם זמיר שכבר איננו איתנו. הספר עוסק בסיפור השתלטותה של איראן על ארצות הברית, כשאיראן מחדירה פצצה אטומית לארצו של הדוד סם. הספר נשמע בזמנו הזוי למדי. וגם המחבר ציין בו שהכל דמיון בין הכתוב לבין המציאות הוא מקרי בלבד. היום אפשר בהחלט לאמר שהוא ראה אז את הנולד. ואירוע כזה יכול בהחלט לקרות למרות שהמדובר בתבוסה של מעצמה גדולה. רק לאחרונה ציינו שלוש עשרה שנה לפיגוע במגדלי התאומים של אל קאעידה בארצות הברית. אם תרחיש כזה היה נכתב לפני שנים היינו אומרים שהסופר לקה בהזיות. אבל עובדה, הדמיון עולה על המציאות. כשאני קוראת את הפרק "המנשר הראשון לאמריקנים לאחר ההשתלטות" אני חושבת שהוא בהחלט יכול להפוך למנשר הראשון לאירופאים. וכך כתוב בין השאר במנשר "הנשים בארצות הברית יופיעו בציבור ובמקומות העבודה כשהן מכוסות מכף רגל ועד ראש, יש להקפיד על כיסוי הראש ברעלה שבה פתח לעיניים בלבד. פתח זה יכוסה ברשת אבל שום גבר לא יוכל לראות את עיניה. אסור לאישה ללכת ברחוב עם גבר שאינו קרוב משפחה שלה". ובאשר לחינוך ולתרבות נאמר  "כל המוסדות להשכלה גבוהה יוכלו להמשיך ולתפקד רק אם מחצית שעות הלימוד של כל תלמיד תוקדשנה למקצועות לימוד מוסלמיים ואיראנים וללימודי השפה הערבית והשירה הערבית, מורים איראנים יגיעו יחד עם ספרים מתאימים. סטודנט שלא ישלים את לימודיו בנושא הקוראן וההיסטוריה של האיסלאם ולא ישלוט בשפה הערבית, לא יוכל לקבל תואר. כל מוסדות החינוך החל בפעוטונים ילמדו לדבר ולשיר בשפה הערבית כשפה ראשונה. כל הכנסיות, בתי הכנסת וכל הבניינים של דתות ופולחנים אחרים יימסרו למושלים אחרי שנותבו וכל סימני ההיכר של דת זו או אחרת. המושלים יבנו על הבניינים צריחי מסגד יתאימו את פנים המבנים לדרישות הדת המוסלמית.  לא יוצגו הצגות תיאטרון ולא יוקרנו סרטים בקולנוע או בטלוויזיה אם מופיעה בהם שחקנית שאינה מכוסה בשחור מכף רגל ועד ראש". ועוד "כל השחורים והצבעוניים, אשר יבקרו במסגדים של האיסלאם וילמדו ערבית וקוראן יקבלו 24,000 דולר לשנה. תוקם ועדה מיוחדת להכנת תוכניות בידור ותרבות באיראנית ובערבית לשימוש הרדיו והטלוויזיה, כל שלוחות הממשל ידאגו שתוך חודשים יפונו 'מישראל פלסטינה' כל היהודים ויחזרו להתישב בארצות מוצאם, יהודים שנולדו בישראל. יעברו למחנות מאסר באיראן עד שייחרץ גורלם או שיתאסלמו ויישארו בישראל",. אכן חומר למחשבה. לנו הישראלים ולכל מדינות העולם.  

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

מני פאר חסר / רימונה שיף.

כשנודע לי שמני פאר איננו ידעתי שחלפה לה תקופה ובראשי עלו וצצו זיכרונות מעשורים שגם הם חלפו להם. נזכרתי כיצד בימי שישי לאחר הסעודה ציפינו לתוכניות הראיונות שלו. הראשונה שבהן היתה "שעה טובה" ואחריהן "סיבה למסיבה" ו"אצל מני". ענוב בעניבה שחורה וחליפה כהה שוחח עם אורחיו הידועים, כמו פרופ' אסא כשר גולדי הון ואחרים, על נושאים שלהם נוגעים, הטלוויזיה שידרה אז בשחור לבן בערוץ הראשון וזה לא הפריע לנו לשבת רתוקים למסך הקטן. מחכים למוצא פיהם של האורחים הידועים. זכור לי הראיון שלו עם זוהר ארגוב. הוא יכול היה להעליב אותו, להקניט אותו, לכשדיבר איתו על הסמים שלהם התמכר. אבל הוא שאל אותו שאלות נוקבות בחן ובלבביות. אפילו לכשגילה בקיאות בכל הפרטים  הקטנים של סיפורו. מני תמיד שוחח עם המרואינים שלו בגובה העיניים, כבן אדם לבן אדם. וזה תמיד הרשים אותי מחדש. מאוחר יותר חיכיתי לצפות בתוכנית הבוקר שלו ושל אפרת רייטן בערוץ עשר המסחרי. למרות המיומנות והמקצוענות שלו, והניסיון הקטן שלה נהנתי להיווכח בזרימה בינהם. והם תמיד הקפידו לשאול את המרואינים את השאלות הנכונות. בלי לפגוע בהם. במני צפיתי בתוכניות טלוויזיה נוספות כמו "בין הכיסאות" ו"עלי כותרת". אבל אני צריכה להודות על האמת. יצא לי לראות רק את הסרט "חסמבה" שבו השתתף מני פאר. יצא לי להיות באירועים שהוא הנחה, ובמכירות פומביות שהוא הוביל. וגם שם התרשמתי מהדיבור הישיר והרהוט שלו עם הקהל, נטול מנירות והעמדת פנים. הוא פשוט נגע בכולם, במסגרת עבודתי העיתונאית התקשרתי אליו פעם לאולפן ב"קול ישראל", שגם בו היתה לו תוכנית משלו, והוא מיד התפנה לעזור לי. בניגוד לסלבריטאים שמרגישים את עצמם מורמים מעם הוא דיבר איתי כשווה בין שווים. לא אמר לי שאין לו זמן בשבילי או שאני מפריעה לו. ונרתם לעזור לי בחביבות האופינית לו. כאן נוכחתי בעצמי שהוא היה בן אדם. "מנש" כמו שביידיש אומרים. אמרו עליו תמיד שהוא איש משפחה למופת, ואמנם אף פעם לא קראתי משהו על הזוגיות שלו בטורי הרכילות. הוא בהחלט ידע נשואים יציבים. זכור לי שבאחד האירועים שבהם השתתפתי הוא סיפר משהו על בנו עופר. אל תשאלו אותי היום על מה הוא דיבר. אבל אותי הרשים שכאב היה לו אכפת לספר עליו. כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב נתקלתי באחד הבקרים במני יושב בספריה וקורא ספרים. הבנתי שהוא כותב איזושהי עבודה, מאוחר יותר נודע לי שהוא בעל תואר ראשון בתולדות האמנות ופילוסופיה. והוא זכה אצלי שוב להערכה על כך שהוא לא נח על זרי הדפנה ופנה גם ללימודים גבוהים. לאחר לכתו נודע לי עוד שהוא בוגר בית הספר למשחק של ניסן נתיב. וזה הוכיח לי שהמדובר היה באדם שהתיחס ברצינות לכל מה שעשה. לא יצא לי לקרוא את הטור "ממני אליכם" בשבועון המוסיקה והבידור "להיטון", כי פשוט לא קראתי את השבועון הזה. מאידך אלכוהול ויין אינם השטח שלו בחיים. אך יצא לי לקרוא את הטור שלו במעריב "בציר טוב", ולמדתי ממנו דברים חדשים. למשל, על ההיסטוריה של היין. היתה לי זכות גדולה להיות נוכחת באחת ההופעות האחרונות שלו בתוכנית "לכל שיר יש סיפור" שהעלה עם הזמרת לינדה תומר.  היה זה במסגרת מסיבת הסיום של ויצ"ו גבעתיים, הוא היה כבר חולה. ישב על כסא, ללא שער, בתום טיפול בבית חולים כפי שגילה, הוא דיבר כדרכו עם כל החברות בגובה העיניים. וסיפר סיפורים מאחורי שירים ישראלים ידועים. כמו "היו לילות" "ירושלים של זהב" ואחרים. וגם התיחס לשירים לועזיים מפסטיבל סאן רמו. ולשירים משנות השישים ובין לבין סיפר סיפורים הומוריסטים. למחלתו התיחס באופטימיות, והודה שלכשהוא על הבמה כל הכאבים שלו חולפים. כן גם שמחיאות הכפיים הן האדרנלין שלו. שוב הוא זכה אצלי להערכה. כאדם שיודע לנצל כל יום. בהופעתו בתוכניתו של אמנון לוי "הפנים האמתיות" בערוץ 10 לא צפיתי. אבל את הופעתו בתוכנית "כך היה" של יגאל רביד בערוץ הראשון ראיתי. היא החזירה אותי אחורה להופעות הטלוויזיוניות שלו בעשורים הקודמים. בהזדמנות זאת מני סיפר סיפורים קטנים מאחורי הקלעים. וישבתי רתוקה  למסך הקטן כמו בימים שהיה לנו רק ערוץ אחד בשחור לבן. כן, מני פאר אתה בתרבות הישראלית חסר.   

יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

ספר המרצים המובחרים / רימונה שיף.

ספר מאה המרצים המובחרים בישראל 2014-2015 בהוצאת ורשבסקי הוא ספר יחודי ראשון מסוגו בארץ. מאחוריו עומדים חברי נשיאות הפורום פרופ' נח הלפרין ומלכה מיכי ורשבסקי אשר בחרו בקפידה את מאה המרצים המובחרים שנכללים בו, כולם בעלי רקע וניסיון מוכח בהרצאותיהם ונחשבים כמובילים בתחומם.  בין התחומים המופיעים בספר : אקטואליה, אהבה, זוגיות, אמנות, היסטוריה, סקסולוגיה, ספרות, הומור, פסיכולוגיה, קולנוע, תקשורת. תרבות, שיווק,ניהול,כלכלה, מחשבים, אינטרנט, תעופה וחלל.  הספר מרכז בין דפיו את פרטיהם של המרצים, של ראשי החוגים, מנהלי תוכניות ובעלי מקצועות חופשיים היודעים להפוך את תחום התמחותם לנחלת הכלל בצורה מרתקת. כפי שכותבת בהקדמה מלכה מיכי ורשבסקי "מרצים אלו יתרמו ללא ספק ברעיונותיהם ובידע שלהם" ומוסיף וכותב בדברי ההקדמה שלו לספר ד'ר יצחק גרתי, מרצה, מומחה לרפואה  גרעינית ורפואת קרינה. "הספר שלפנינו ממלא חלל שהיה קיים עד היום והתבטא בקושי לאחר מרצים טובים למפגשים חברתיים, כינוסים של ארגונים, כינוסים מדעיים בקורסים שונים, עד היום הרבה נעשה על סמך שמועות והמלצות העוברות מפה לאוזן. אודות מרצה 'טוב' שהרצה בפני קהל מסוים והוא מומלץ להרצות בפני קהל אחר, כמובן שהדבר אינו מספק, בלשון המעטה ועלול להיכשל וזאת משום שהקהל החדש אינו מתאים לנושא או לרמת ההרצאה. או אולי, 'הממליץ' הינו בעל העדפות או טעם שונה מהקהל שניזון מהמלצותיו. בספר זה רשימה מרוכזת של מאה מרצים טובים שעברו הערכה מקצועית, עם רשימת נושאים להרצאות שיכולים להעביר ופרטים על כישוריהם והשכלתם. בהמשך דר' גרתי מביע תקווה ש"ספר זה יסייע משמעותית על הגופים המעונינים באתור המרצים הטובים והמתאימים ביותר לצרכיהם". גם שלום כתב, שהתחיל בעבודה כמורה בבית ספר יסודי, המשיך בתור מנהל בית ספר והגיע למשרת מפקח מחוזי במשרד החינוך ובשנים 1972-1969 יצא לשליחות חינוכית בדרום צרפת מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, כותב  בספר דברי הקדמה בהם הוא מסביר ש "בעולם הנאור נחשב מרצה כאדם בכיר ביותר שמוצא פיו מהווה את הבבואה הקובעת ביותר,  וקובע "על כן ראוי הספר להימצא בכל המכללות האוניברסיטאות בלקסיקון משמעותי, הן עבור המרצה והן עבור מקבלי ההחלטות במכללות ובאוניברסיטאות". בהקדמה מובא מכתב תודה, של דר' משה נחום, שגריר קנדה במחנה השלום הבינלאומי, לעומדים מאחורי הוצאתו לאור. הוא כותב להם בין השאר "אין ספק שיוזמה כשלכם תתרום משמעותית לאקדמיה בארץ ובעולם, אני מאמין שרעיונתכם בהוצאת הספר על המרצים הטובים ביותר תביא אור וידע לכלל האוניברסיטאות, חברות וארגונים בארץ ובעולם". ובפניתו למרצים, גם כן, בהקדמה לספר, אומר להם פרופ' נח הלפרין שהספר מחייב אותם להוות את איכות ההוראה מהגבוהות שידעה ישראל, ושהם בעצם מהווים את הפיקוח העצמי של כל אחד ואחד ברמת ההוראה האישית ביכולת העברת הנושאים ומילוי הצמאון של הצמאים לידע שלהם. ואילו אני רואה חשיבות רבה בהוצאתו לאור של הספר במיוחד בתקופה שבה מחרימים את האקדמיה הישראלית בארצות העולם. לדעתי הספר עשוי להעלות בתקופה הקשה הזו את האקדמיה הישראלית על המפה העולמית. בכך שהוא מראה לכולם שישראל התברכה במרצים איכותיים.

יום חמישי, 14 באוגוסט 2014

למען המולדת / רימונה שיף.

כששלושת בני נולדו לפני למעלה משלושים שנה אמרו לי חברים ומכרים, בברית המילה, שהם כבר לא יתגייסו לצבא. הם לא צדקו. ובני הצעיר עבר אפילו שירות צבאי בתקופת האינתיפאדה השנייה. והנה גם בשנת 2014 בני "דור הלייק" כפי שהם מכונים יצאו למבצע "צוק איתן" חרפו נפשם למען המולדת, ונלחמו נגד החמאס בעזה. למעלה משישים חיילים ומפקדים לא חזרו משם. הרבה משפחות ספגו פגיעה קשה, ואפילו כיפת ברזל לא עזרה, כיפת ברזל עשתה עבודה טובה מתחת לשמיים אבל לא ירטה את הפגיעה בחיילים על הקרקע. כי היא לכך לא נועדה. הורים הפכו לשכולים, נשים לאלמנות. ילדים ליתומים, וחברות למאין אלמנות.  אפילו שתיים שעמדו בפני נישואין לבחיר ליבן עולמן חרב עליהן. 
למעלה משישים משפחות ניצבות היום בפני מסלול חיים לא מוכר. ומתמודדות עם מכה שנחתה עליהן בלי אזהרה מוקדמת. רבות מהן מעלעלות היום באלבומים. מעלעלות ונזכרות ביקיריהן שהלכו מהן לעד במלחמה על הזכות לחיות בארץ הזאת. ואני שלא הכרתי אישית אף אחד מהנופלים, אך אבדתי חברים במלחמת יום הכיפורים, וקראתי לבני הבכור על שם שניים מהם, מזדהה עם הכאב של המשפחות המרוסקות. התבוננתי במהדורות החדשות בטלוויזיה בלוויות, בבכי קורע הלב של כל אלו שיקיריהן הלכו מהם ורציתי לחבק אותם. ולומר להם שאני מקווה שיקיריהן לא הלכו לשווא. אך בתוך תוכי תהיתי אם זו אמנם תהיה המלחמה האחרונה, ואמרתי לעצמי שאני בכלל לא בטוחה שלא נדע עוד מלחמה. שהרי בכל דור שזוכה לכינויים כמו "דור האספרסו" "דור הלייקים" "ילדי הירח" ואחרים, הבנים מוכנים להקריב את חייהם כדי שבני הדורות הבאים יוכלו לחיות כאן בשקט, ואני מאז שאני זוכרת את עצמי יודעת מלחמות. חוץ ממלחמת העצמאות עברתי את כולן. אני מתבוננת בתמונות של הנופלים מ"מבצע צוק איתן" וחושבת לעצמי כמה ילדים יפים ומוכשרים אבדנו. כמה חלומות ותוכניות נשארו לא מוגשמות. וכמה חברים צעירים וחברות צעירות של אלו שהיו ואינם, חוו את האבדן. לאחרונה ראיתי במהדורת החדשות בטלוויזיה קבוצה של צעירים מארה"ב שעלתה ארצה כדי להתגייס לצה"ל ליחידות הקרביות. והתמלאתי גאווה. אלו הם הציונים האמיתיים אמרתי בליבי. וחברה אמרה לי "אל תשכחי שאותם עולים חדשים עזבו חיים מבוססים, השאירו מאחוריהם הורים, אחים, אחיות וחברים. ובאו לכאן במיוחד כדי להתגייס לצבא" אני לא שוכחת, ומתפעלת גם מכל אלו שהתגייסו ביוזמתם למאמץ המלחמתי, ארגנו ציוד יומיומי לחיילים, הכינו להם מאכלים,דאגו שלא יחסר להם דבר ושלא יהיו רעבים, ואני מעריכה את כל הזמרים והזמרות שהעדיפו הופעות במקלטים בדרום. ובבסיסים של חיילים. על פני הופעות סגורים עם חדרים ממוגנים. וכאן אציין שהמבצע הפתיע אותי גם במספר שירי הזיכרון, ושירים אחרים שנכתבו בעקבותיו. אמרתי לבני שבמלחמת לבנון הראשונה שערכה שנים נכתבו שלושה שירים בלבד. ואלו המבצע הזה שערך חודש ימים הביא את המוזה ליוצרים רבים. וכשאני חושבת על שירים אני נזכרת בשירי השלום והתקווה שנכתבו כאן, בשירים ששרה יפה ירקוני, או באלו ששר יהורם גאון, בשירים כמו "הן אפשר" או בשיר האומר "ילדה קטנה שלי אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה", ומגיעה למסקנה שהשירים האלו מעידים שאנו עם שוחר שלום, כאן אציין עוד, שגם הניתוק מגוש קטיף עורר תקוות וחשבו שהוא יסייע לעזתים להשתקם, ויביא לתושבי הדרום שקט מכיוונם, אך במקום זה קבלנו את חפירת מנהרות, ואת הטילים שנורים מזה 14 שנה על ישובי עוטף עזה בפרט. ועל ישובי הדרום בכלל. מאז ההתנתקות שום דבר לא השתנה. עזה לא הפכה לגן פורח, להיפך. 
לאחרונה קראתי שכתב עת אחד פרסם מחקר סטטיסטי שקבע שתוחלת החיים של אנשים אופטימיים נוטה להיות קצר. אני לא לכשעצמי לא אופטימית לגבי הסיכויים לשלום. אנחנו חיים בין מלחמה למלחמה. וברוח הימים האלו גם עלי המוזה שרתה וכתבתי שיר.

ארץ מולדת.

בארץ מולדת.
שפת אמי זרה.
בארץ מולדת שבורה 
צומחים פרחים
ללא עלי כותרת ואבקנים. 

נופים נפקדים
ברשת זיכרונות מתפוררת
ועל דלתי מתדפקים 
לילות אחרים.   

יום רביעי, 30 ביולי 2014

סיפורו של בית קפה / רימונה שיף.

לאחרונה אכלתי בפיצה בר קפה ברחוב בן גוריון 179 ברמת גן, והרגשתי שנקלעתי למקום אחר. למשהו מיוחד. למקום עם אוירה נעימה. עם מלצריות חיכניות שמעניקות יחס ללקוחות, ובעל בית אכפתי. גם הפיצות והסלטים שהוגשו לי היו טריים וטעימים. 
המקום נפתח באחד עשרה לפברואר האחרון. 
"היה לי חלום לפתוח בית קפה, גדלתי באזור. והכרתי את הפיצריה שהיתה קיימת כאן הרבה שנים. כשידעתי שרוצים למכור אותה החלטתי להפוך את המקום למשהו חדש, ממקום מוזנח למקום שמוסיף הרבה טעם וחויה ללקוחות שמגיעים, לקחתי קבלנים. חברת אדריכלות, הלכתי לפי חוק, קבלתי אישורים מהעיריה, עמדתי בתקן של כיבוי אש, רישוי עסקים. איכות הסביבה, החלק החיצוני של הפיצריה היה ברמה של פגיעה בציבור, התקרה היתה חצי ממוטטת, היתה עקומה, וחדשתי את המקום. לא עשינו חידוש על משהו שלא היה קיים במקום בעבר. מה גם שהנני יליד רמת-גן ותושב האזור יודע היטב שאותו הדבר היה קיים במקום במשך שמונה עשרה שנה". סיפר המנהל חן שניידרמן. כשהבעתי בפניו את התרשמותי מבית הקפה. ולאחר מכן הפתיע אותי לכשהמשיך וסיפר "במהלך חודש ינואר, קבלתי צו הריסה לחלק החיצוני, מהעיריה טענו שבניתי על שטח ציבורי, ויצרתי משהו חדש שלא היה קיים במקום בעבר. שכאמור אינו תואם את המציאות". 
"ומה עשית אז?" "התחלתי לפעול מול גורמים בעריה. בקשתי לדעת מה אני צריך לשפר. אלו ליקויים אני צריך לתקן. העריה לא התיחסה לפניות, כמה פעמים הנושא נדחה על ידי בית המשפט, בשלושים ליוני בית המשפט אילץ אותי להרוס עד חמש עשרה לאוגוסט, אני אמור לפרק את כל החלק החיצוני, הם רוצים שנשאר עם המזנון והתקרה. לפי ההחלטה הזאת הפיצריה בר קפה לא תוכל להתקיים, העיריה הציעה לנו אלטרנטיבה לסגור בחורף את המקום על ידי סגירה מפלסטיק שתגן על עליו מפני הגשם, אבל אי אפשר לקיים בית קפה בכאלו תנאים". ברמת -גן אין הרבה מקומות כמו "פיצה בר קפה 179". והוא לדעתי בהחלט תורם לנוף העירוני. במקום לנסוע לתל אביב אנשים יכולים לשבת בו בכיף. "עד היום לא קבלנו אף תלונה מהתושבים, אף תלונה מהשכנים, אנחנו עושים פה ארועים, ימי הולדת ומפגשים של עיתונאים. כולל ועדת העורכים. החלטתי לקחת מקום ישן ולהפוך אותו למקום חדש, ואני לא מבין את החלטת העיריה, אני יודע שישנם עשרות מקומות כאלו ברמת-גן שאינם עומדים בתקן, שעושים דברים שאסור לעשות, יש פה איפה ואיפה. וכואב לי שבמקום להפוך את העיר לעיר תוססת ועשירה בבתי קפה פוגעים במקום היחודי  שפתחתי, אני כתושב העיר וכתושב האזור נזכר היטב שלפיצריה  הקודמת והמוזנחת אנשים נמנעו להכנס והיום אנשים נכנסים לפה ויוצאים מאושרים.  וזה מעצים את הכאב שלי".אומר חן שניידרמן. את תגובת העריה לא בקשתי. חן כבר מנה את המניעים שלה לסגירה. אך לא מכבר נסעתי באוטובוס באזור בית הקפה וכשהסתכלתי לכיוון שלו נוכחתי לדעת שהוא מלא עד אפס מקום. וחשבתי לעצמי שאם המקום יסגר תהיה לעיר בכלל ולתושבים בפרט החמצה.   

יום רביעי, 23 ביולי 2014

זיכרונות מלחמה / רימונה שיף.

ידעתי כבר אינספור מלחמות ומבצעים, אני זוכרת את המלחמה הראשונה שידעתי בילדותי. "מבצע סיני" או "מבצע קדש" תלוי את מי שואלים, אני זוכרת כיצד האפילו את הנורות בחדרי המדרגות, ואיך ירדנו באזעקה למקלטים, איך שררה בלילה חשכה גדולה. וגם כאלו שחיפשו נקודות אור לא יכלו למצוא אותם. ואז באה מלחמת ששת הימים, הבנים השתתפו בכרית חפירות ובהעמסה של שקי יוטה. ואנחנו הבנות התנדבנו לעזור לחיילים אי שם בבסיס של צה"ל. חששנו שמדינות ערב שהכריזו עלינו מלחמה תגשמנה את חלומן ותמחקנה אותנו מהמפה. האזעקה הראשונה תפסה אותי בדרך לגמנסיה הרצליה, הייתי באוטובוס עם חברות ממש לפני התחנה האחרונה. הנהג פתח את הדלת ומהרנו למקלט בגמנסיה. ושם קבל אותי חבר נעורי שנהרג לימים במלחמת יום הכיפורים. ושאל אותי בדאגה איפה הייתי. צה"ל עשה במלחמה הזו עבודה מדהימה. נצחנו במערכה ואפילו החזרנו לעצמנו את ירושלים המזרחית כולל הכותל, ההתרגשות היתה אז רבה. ואני זוכרת שאמי אפילו התפיסה עם אחד השכנים שאיתו היתה מסוכסכת באותם ימים. לאחר המלחמה ההרואית הזאת נסעתי עם הורי לחו"ל, בקרנו באחדות ממדינות אירופה והתושבים שם הסתכלו עלינו בהערצה. הם ראו בנו ממש את דויד הקטן שניצח את גלית הגדול.  במלחמת ההתשה הייתי חילת. ואני זוכרת את התקריות בגבול ישראל מצרים. וכיצד חפשנו כל יום בעיתונים תמונות של חיילים שנפלו בהן, שמא נתקל בפנים מוכרות. בארץ שררה אז אופוריה למרות האבדות היומיומיות. כולם האמינו שגם במלחמה הבאה ידנו תהיה על העליונה. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וטפחה להם על הפנים. הייתי אז נשואה טריה. והייתי צריכה לעבור מדירה שכורה בתל-אביב לדירה קבועה בגבעתיים. ועשיתי באמצעות מכר עם רכב את ההעברה. האזעקה תפסה אותי בבית הכנסת, ומאוחר יותר בעלי גויס למערכה. כמו רבים אחרים. אנחנו הנשים נשארנו בארץ מודאגות, בהתחלה לא דיווחו לנו בתקשורת על מהלכי המלחמה והתוצאות. אבל האזעקות שהחישו אותנו למקלט לא בשרו לנו טובות. ואמנם ברגע מסוים החלו להגיע הבשורות המרות מהחזיתות, ולמדנו לדעת שרבים מטובי בנינו הלכו מאתנו לעד. ואת האופוריה החליף כאן שבר גדול שממנו העם כבר לא ירפא לעולם. וגם אני אבדתי חברים לכיתה במלחמה הזאת, ונותרתי עם זיכרונות מאהבת נעורים. כתבתי באותם ימים שירים שפורסמו מאוחר יותר במוספים ספרותיים. לבעלי היה במלחמה הזאת מזל גדול. הוא נפצע קל ופונה לבית חולים, וכשהבריא  חזרנו לחיים השגרתיים. עם שלושת הבנים שנולדו לנו עברנו את מלחמת המפרץ. חוינו את הסקאדים והירוטים הלא כל כך מוצלחים של הפטריוטים ברמת-גן עירנו. את הישיבה בחדר המוגן עם מסכות האב"כ על הפנים. והשתדלנו להיות רגועים. מכיוון שיש לי דירה גדולה נערך אצלי באותם הימים יום לימודים עם המורה והחברים לכיתה של אחד הבנים. במלחמת המפרץ כשיצאנו מהחדר המוגן פתחנו טלוויזיה. ולאחר דברי ההרגעה של דובר צה"ל לשעבר וח"כ היום נחמן שי. ישבנו וצפינו בתכניות בידור שונות. וזו היתה שעתן היפה של תוכניות בידור כמו. "זהו זה" ו"העולם הערב". בהמשך פרצו עוד שתי מלחמות. מלחמת לבנון הראשונה  ומלחמת לבנון השניה. במלחמת לבנון הראשונה בעלי לא גויס למילואים. אבל הרבה חברים שלנו כן גויסו. הייתי אז בהיריון עם בני השלישי. ויום אחד התקשרה אלי חברה למחזור. ששכלה את בעלה במלחמת יום הכיפורים. אף הוא בן מחזור. ונותרה עם ילדה קטנה. היא בקשה לעשות דווקא בתקופה הזאת פגישת מחזור. בני שאהב לדבר עם אנשים. אפילו עם זרים. סיפר לה שאני בהריון. היא שאלה אותו אם הוא רוצה אח או אחות. והוא אמר אח. למרות שהיה לו כבר אח. כששאלה אותו למה הוא רוצה אח נוסף. אמר לה שאנחנו צריכים חיילים. הנה מה שעבר בראשו של ילד ישראלי קטן. כשילדי נולדו אמרו לי שהם כבר לא יהיו מגויסים. ושהם לא ידעו מלחמות. אבל זה לא קרה. במבצע "צוק איתן" שהוא המבצע המלחמתי האחרון, בכל ערוצי הטלוויזיה הופיעו פרשנים ומומחים, שדברו על הסכסוך הנוכחי ביננו לבין החמאס והציעו דרכים להתמודדות. משיחות עם אנשים למדתי לדעתי שרבים היו רוצים לצפות בין האזעקות בתכניות בידור כמו במלחמת המפרץ, אחת המומחיות אמרה שבבתים שבהם הטלוויזיה לא פתוחה שעות ארוכות הילדים יותר רגועים. גם אני הייתי מעדיפה שהטלוויזיה תספק בימים מתוחים. תכנים אחרים ולא אווירה של מלחמה. אני סבורה שלא היה צריך לשמור על איפוק, והיה צריך לצאת למערכה במבצע האחרון, אבל יש לי תחושה שזה לא יהיה סוף פסוק ועוד צפויים לנו סבבים מלחמתיים. זה כנראה הגורל של עם ישראל. עם זאת גם כשרועמים התותחים אני חושבת על שלום. ואומרת לעצמי שאם הצדדים היו רוצים אותו באמת והיו הולכים האחד לקראת השני הכל היה אחרת.      

יום חמישי, 17 ביולי 2014

שירה ויצירה / רימונה שיף.

המוזה שורה עלי כשמתחשק לה. היא יכולה לבוא אלי בשעות הקטנות של הלילה, ולהבדיל פתאום באמצע היום, כשהייתי נערה נסעתי באוטובוס ברחובות תל אביב. וצץ לי בראש שיר בעקבות החדשות האחרונות. היו לי דף ועט בתיק, ויכולתי לכתוב בשעת הנסיעה. ולעבוד על זה בבית, השיר הזה התפרסם מאוחר יותר באחד המוספים הספרותיים. אבל לא תמיד יש לי כזה מזל. והרבה פעמים עד שאני מגיעה הביתה אני שוכחת את המילים. מנסה לשחזר אותם לשווא. לבסוף השיר לא נכתב. בנעורי נהגתי לכתוב שירים בלילות, כי אמי  אמרה שמשירה לא מתפרנסים. וחשתי שהשירה שלי לא מקבלת אצלה את ההערכה הראויה, הרבה שירים שכתבתי באותם ימים נכתבו בהשראת מלחמת יום הכיפורים, והתפרסמו מאוחר יותר בקבצים של משוררים ובמוספים ספרותיים, כשהייתי בת עשרים שכנע אותי מול' צעיר להוציא את השירים שלי לאור. לפני שרותי בצבא עבדתי באחת המפלגות וחסכתי כספים שאפשרו לי לעשות את זאת. הספר שלי נקרא "כמיהה לתחושה" וזכה לביקורות טובות מצד מבקרים במוספים הספרותיים, אך היום אני יכולה לאמר עליו שזהו ספרי הראשון והאחרון. כי אם לדבר על הוצאה לאור של ספר יש לי רעיון אחר. ומי יודע אולי יגיע היום ואממש לעצמי חלום. כשאני כותבת אני מרגישה שאני עפה למקומות שונים עם השירים. כי השירה שלי מושפעת מכל מיני דברים שקורים לי אישית. ומדברים שקורים לאחרים. וגם מכל מיני ארועים שקורים בעולם. אני מרגישה לא אחת כמו רוקחת של מילים. ולמזלי השירה שלי לא מוצאת את מקומה רק במגרה. עד לא מכבר הייתי חברה באנ"י אגוד של נשים יוצרות. באירועים שנערכו במסגרת הזאת הייתי מקריאה שירים חדשים. וכן הצגתי משירי בתערוכות שנסבו על נושא מסוים. התערוכות נערכו בבית התנ"ך. במסגרת אנ"י השתתפתי בירושלים פעמיים באירוע שנקרא "שירים על עצים", תלינו שירים על עצים בשכונה ירושלמית, ותושביה נהנו מיצירה פורה. וכאן אוסיף ואציין שלפני שנים כתבתי שירים לציורים אחדים של הציירת הגבעתימית אוה קויגן פטאי, חלקם הוצגו בתערוכה, שהנשיא היוצא שמעון פרס פתח אותה. בשנים האחרונות שירים שלי התפרסמו בחוברות שהוציאה לאור עירית גבעתיים. והוקראו בפתיחת תערוכות של אגודת הציירים והפסלים של רמת -גן גבעתיים. שהשתתפה בפרויקט של "אלימות נגד נשים". בשנה האחרונה הוקראו שני שירים שכתבתי באירוע שנערך לרגל "היום הבינלאומי לאלימות נגד נשים".  בספרית בית אלון בגבעתיים. בזמנו הבאתי את שירי למשוררים ידועים, והמשורר משה בן שאול אמר לי שלמשוררים יש חוש נוסף. ואמנם אני מרגישה שככותבת שירה אני חשופה לכל מיני דקויות שפוסחות על אנשים אחרים. עם זאת אני לא רואה את עצמי כמשוררת. אני מוכרת יותר כעיתונאית. כי במשך עשרות שנים כתבות שלי התפרסמו בעיתונות היומית ובמקומונים. אני רואה בכתיבת השירים תחביב. וחושבת שקבלתי מהאל מתנה. כך כשמציגים אותי כמשוררת באירועים שבהם אני מקריאה שירים אני לא מקבלת את זאת בהבנה מוחלטת. היום יש לי נחת. בני אשר פרסם שישה שירים בספר "פסיפס יוצרים", ושניים משיריו הולחנו וכשאני חושבת על כך שגם אבי לכשהיה נער כתב שירים. ואף פרסם ספר שירים אחד. אני מגיעה למסקנה שכנראה אצלי במשפחה כתיבת השירים היא בגנים.         

יום חמישי, 10 ביולי 2014

המכורים לפורנו / רימונה שיף.

אני מכירה גברים רבים שהם צרכני סרטי פורנו. אפילו כאלו שמוגדרים כדתיים לייט. בעבר היה להם מינוי בחנויות סקס לסרטי פורנו, הם קבלו קלטות ויצאו עם סרטים כאלו וצפו בהם בבתיהם, אותם גברים נהגו ללכת גם לקולנוע מרכז בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, וצפו בהם בסרטי סקס. הם התלהבו מהמודעות הסקסולוגיות  שהתפרסמו בכתבי עת והעיתונים, אני מכירה כאלו שהתקשרו לפי המודעות לשיחות ארוטיות, אבל מעולם לא פגשתי כאלו שהלכו לצורך משגלים לבתי מלון מפוקפקים שפרסמו את כתובתם במודעות. או שנענו לפניות של נשים שבקשו לפגוש גברים לצורך בצוע אקט מיני. גברים שעמם שוחחתי על התמכרותם לסרטי הפורנו ספרו שזה החל מסרטים רגילים ואחר כך עברו לסרטים יותר קיצונים, כששאלתי אותם מה הצפיה בסרטים האלו נותנת להם, הם הסבירו לי שהפורנו עבורם הוא כמו סם. שהוא מביא אותם לשלווה נפשית. לרוגע ולעונג. ומביא אותם לידי אורגזמה, היינו, להתעוררות מינית. הם הודו בפני שהם מתענגים גם על צפיה בגילוי עריות, ואפילו נהנים מצפיה בפורנו שגובל באלימות ולא דווקא מפורנו רומנטי. אבל מעולם לא בצעו גילוי עריות, ולעולם לא ינקטו באלימות לכשהם נכנסים למיטה עם נשים. הכרתי גם נער שהתפתה למודעות הסקסולוגיות והתקשר להרבה שיחות ארוטיות, וכשאמו קבלה את חשבון הטלפון, חשכו עינייה, היא היתה צריכה לממן לו את כל אותן שיחות.  ובאשר לגברים אני מאמינה שגם היום הם צרכנים של סרטי פורנו, וממשיכים להיות מכורים להם, אבל כיום הם צופים בהם דרך המחשב. או דרך הטלפונים הניידים. היום קולנוע מרכז כבר לא קיים בתל אביב, ובכתבי העת והעיתונים כבר לא מתפרסמות מודעות סקסולוגיות, וחנויות הסקס כבר לא מוכרות קלטות וידאו עם סרטי פורנו, אלא רק אביזרים מיניים. אבל הדרך לצפות בסרטי פורנו קלה יותר מבעבר, צריך רק לפתוח מחשב באתרים המתאימים או טלפון נייד. כשילדי היו קטנים פסיכולוגים ואנשי חינוך הזהירו אותי מהסכנות הישירות הצפויות להם מצפיה בסרטי פורנו. הם הסבירו לי שאם בעלי רוצה לצפות בסרטים כאלו עליו לצפות בהם בלילה כשהילדים ישנים, ועוד הורו לי שיצפין אותם במקום מסתר, כדי שהילדים לא יגשו אליהם. ואכן, אצלנו הילדים לא צפו בסרטי פורנו לכשהיו קטנים, אנחנו היינו מודעים לסכנות שבחשיפה שלהם אליהם. אבל ידענו שבמשפחות אחרות זה בהחלט יכול לקרות, יום אחד קראתי בעיתון על ילד קטן שניסה לבצע בגן הילדים אקט מיני עם ילדה קטנה, תיארתי לעצמי שאותו ילד היה חשוף לצפיה בסרטי פורנו בביתו.  וכשראה את האקטים המיניים המתוארים בהם ניסה לחקות אותם בגן הילדים. פסיכולוגיים ואנשי חינוך הסבירו לי שעם ילדים שכן חשופים לסרטי פורנו זו מלחמה אבודה מראש להניע אותם מחלקות את כל מה שראו בהם. כי אצלם אמנם הזהות המינית יכולה להיות מבלבלת אבל ההתעוררות המינית קיימת. והם מפנימים את כל מה שהם רואים בסרטים האלו. ויכולים לספק את היצר המיני שלהם על ידי התחככות עם בובה. עם כר, עם אחותם הקטנה או עם ילדה בגן הילדים. ואני שמחתי שילדי לא היו חשופים לסרטי פורנו לכשהיו קטנים. אני חושבת שהיום בעידן המחשבים והסמרטפונים המתוחכמים, אין לנו בהכרח שליטה על מה שהילדים שלנו רואים. והם יכולים להגיע מהר מאוד לצפיה בסרטים סקסואלים, אומרים שאפשר לחסום להם את האינטרנט אבל האם אפשר לחסום להם את הטלפונים הניידים? הפסיכולוגיים ואנשי החינוך אומרים שעל מערכת החינוך להשקיע בשיחות עם הורים על התופעה, כדי שיעבירו לילדיהם מסרים, עם זאת נודע לי שבתעשית הפורנו יש היום המון פיתויים  לילדים קטנים לצפות בסרטים מיניים, למשל, הם יוצרים סרטים מצוירים עם אימג'ים פורנוגרפיים, אני לא מתפלאת על כך שהיום כבר בגיל צעיר המין הוא זמין. ומתארת לעצמי שכיום הורים רבים מאבדים את השליטה על מעשיהם של ילדיהם, ושהמכורים לסרטי פורנו הם צעירים יותר מבעבר.      

יום רביעי, 2 ביולי 2014

דיאטות. מחשבות ודעות / רימונה שיף.

נשים רבות סופרות קלוריות, מדברות על דיאטות. אישה אישה והדיאטה שלה, דוגלת באכילת ירקות ופירות, שניה אומרת שצריך לאכול רק לחמים בריאים. כמו למשל משיפון ודגנים. העיקר שיהיו עם סיבים תזונתיים, השלישית בכלל מתנגדת לאכילת פחמימות הרביעית.  היא נגד צריכת מוצרי חלב, החמישית הוא פשוט טבעונית. השישית גורסת שאפשר לאכול דגים, והשביעית מצביעה על מאכלים דלי קלוריות. אני פוגשת לעתים קרובות נשים שהביאו לעצמן מטרה, לרזות. וחולמות לחזור להיות חטובות גוף כמו בתקופת נעוריהן, יש לי אפילו חברה שמנסה כל הזמן על עצמה שיטות של דיאטות שונות. לפעמים דיאטה שממליצה לה לעשות דיאטנית. ולפעמים דיאטה שעליה קראה בספרים, תקופה מסוימת היא התמכרה לאכילת תפוחי אדמה, לאחר מכן דבקה בדיאטה  שהיתה מבוססת על אכילת ירקות ופירות. היום היא אוכלת ארוחה עקרית אחת ביום. פעמיים בשבוע ארוחה בשרית ובשאר הימים מדובר בארוחה שמורכבת ממזונות אחרים. אני לכשעצמי ניסיתי להגמל מאכילת ארוחות בשריות. וחשתי חולשה, כנראה שהגוף שלי שבוי בהרגלים שלו ומסרב לעשות שינויים. לפני כשנה הלכתי לנטורופתית. היא הציעה לי לעשות דיאטה לפי סוג הדם שלי. ושללה הרבה מאכלים שאני אוכלת. היא היתה צעירה. ונראה לי שגם  לא מנוסה.כי כל הזמן הסתכלה על דפים. ולא ידעה להשיב לי על שאלות בלי לחפש בהם תשובות. זה לא מצא חן בעיני מן הסתם, והחלטתי לא לקבל על עצמי מה שהיא אומרת. בעצת רופא המשפחה הלכתי לדיאטנית של קופת חולים. עשיתי לפני כן בדיקת דם. אבל התאימה לי דיאטה לא קיצונית. שנראתה לי. ולאחר תקופה מסוימת שהתמדתי בה כבר ראיתי תוצאות. התחלתי לרזות.  כשהייתי ילדה אמא שלי עלתה על איזושהי דיאטה כדי להפטר מעודף משקל. בהתחלה היא עמדה במשימה שהציבה לעצמה. והצליחה לרזות יפה. אבל הפיתויים היו חזקים והיא לא יכלה לעמוד בפניהם. חזרה לאכול ארוחות דשנות.  וכל הקילוגרמים שהשילה היו כלא היו. באותה תקופה נשים רבות נרשמו לשומרי משקל וספרו קלוריות. הן טענו כי מדובר בשיטה מצלחת, כי הן נמצאות בפקוח והולכות על בטוח.  אני  לא נרשמתי אף פעם לשומרי משקל. ככה שבכלל אין לי ניסיון אישי עם השיטה הזו.  ואני סומכת על אותן נשים שבחרו בה. שהן יודעות מה שהן אומרות. היום מדברים על דיאטה חדשה שתכליתה יומיים של צום ואכילת מאכלים בריאים בשאר הימים. אני מסתפקת בצום של יום כיפור. יודעת שאם אבחר בשיטה הזאת תהיה לי שוב חולשה.  שהרי לא כל מה שמתאים לאחת מתאים לשניה. כמו רוב הנשים אני מציבה לעצמי מטרות ויעדים. ורוצה להראות טוב. ולרזות. בעלי אומר שצריך לאכול מכל דבר קצת. ואמנם אני החלטתי לאכול פחות.  בהתאם להוראות שקבלתי מהדיאטניות של קופת חולים. אני נמנעת מאכילת מאכלים עטירי קלוריות, מנשנושים וחטיפים, ועוגות קרם וקצפת. אני צורכת פחות מוצרי חלב, ולא בכל יום אוכלת ארוחה בשרית. לשמחתי הצלחתי כבר לרזות. אנשים מחמיאים לי ורופא המשפחה אמר  שאני הולכת בדרך הנכונה. היום ישנם סדנאות והרצאות על דיאטות, נשים מנוסות מדברות בהן על נסיונן. ונותנות טיפים למאזינים, הן אומרות שכל אחד יכול לעשות דיאטה, צריך רק להיות מוכן לממש אותה, ולהתמיד בבחירה, אני מעריכה את אותן מרצות שהציבו לעצמן משימה ועמדו בה בהצלחה, ובחרו להעביר הלאה את השיטה ששינתה את חייהן ונתנה להן אושר וסיפוק. אבל לדעתי מה שהתאים להן לא בהכרח מתאים גם לאחרים, וצריך להתיעץ עם אנשי מקצוע לפני שעושים דיאטה, וזה אמור גם לגבי כאלו שמחליטים ללכת לפי ספרים שהם קוראים, דיאטה לא מתאימה יכולה לדעתי להזיק לבריאות. אני לא מאמינה שדיאטה מאריכה חיים. אני מכירה אנשים שעשו דיאטות קיצוניות וגורלם היה כגורל כל בני האדם. אבל אני כן מאמינה שדיאטה נבונה תורמת לאיכות החיים.  וכאן אוסיף ואספר לכם שלא מכבר שמעתי הרצאה על הזיכרון. והמרצה שלא היתה דיאטנית דיברה על פרוקטוז. חומר שנמצא בלא מעט מוצרים שאנחנו משתמשים בהם בחיי היום יום. ואמרה שהחומר הזה הוא מתוק פי 400 מסוכר רגיל, ובמחקרים נמצא שהוא גורם להעלאות חומר בשם age שהוא רעלן. היא המליצה לקרוא את התויות של מוצרי המזון שאנחנו צורכים. כדי להמנע מהשימוש בו. אני בכל אופן החלטתי לעשות את זאת.     

יום רביעי, 18 ביוני 2014

ספר על דייטים ובליינדטים. / רימונה שיף.

לאחרונה סימתי לקרוא את ספרם של פרופ' נח הלפרין ודר' ורד אלמוג "רוכסן פתוח", ספר שמטרתו, כפי שמציינים המחברים, להציב שאלות כבר בדייט הראשון על מנת לקבוע אם יהיה דייט שני, הספר נגע כאישה מאוד לליבי. 
 הוא מספר על פגישות אקראיות ולא אקראיות בין גברים לנשים, והחזיר אותי אחורה לפגישות עם מחזרים שלא תאמו את הציפיות שלי. דבר שהוכיח לי שכל הסיפורים המובאים בספר לקוחים מהחיים. ואפילו  הם בהחלט יכולים להתרחש במציאות.  גם אני הגעתי בזמנו למסקנה כמו מחברי הספר, שלא אחת הכמיהה המחשבתית של גבר כבר בפגישתו הראשונה עם מישהי, הוא להגיע לתכלית מידות ולא לאו דווקא להתחברות זוגית. וכמי שיצאה לא פעם מפגישות עם מחזרים בתחושה שהם לא באמת רצו להכיר אותי. הסכמתי עם אמירתם של המחברים על גב כריכת הספר  ש"שאיפתו של הגבר ברוב המקרים,  הוא להגיע לאקט מיני מהיר ככל האפשר עם אותה בת זוג אותה הזמין לארוחת ערב שמומנה על ידו. האישה מצידה מעונינת לתהות על קנקנו ולהביא את רצונותיו וכיוון מחשבתו". גם הגברים שאותם פגשתי באותם ימים התפארו כמו גיבורי הספר במעשיהם ועלילותיהם ולעיתים רחוקות במעשיהם, אצלי כולם היו גיבורים בצבא. בספר ישנם גברים שמתחזים. אחד ליהלומן עשיר, שני לעורך דין ועוד. אני לכשעצמי לא פגשתי מתחזים. אבל אני מכירה מישהי שנפלה קורבן למתחזה. ככה שהכל יכול לקרות בחיים. ואפילו הסיפור "אמא פרימיטיבית" שעליו מציינים המחברים במיוחד שהוא סיפור דימיוני ומסתיים במשפטים הבאים  "ספרתי לבת שלי על המקרה שלי, על הגבר שפיתה אותי להכנס למיטתו ואמר לי שהוא עקר, הגבר שיקר וכמובן שהכניס אותי להריון, בתי הבינה את כל אזהרותיי". הוא סיפור שיכול בהחלט לקרות במציאות. ואני יכולה לספר לכם ששמעתי על מקרים כאלו של נשים תמימות שהאמינו לגברים שאיתם נפגשו, נכנסו איתם למיטה, ויצאו ממנה מעוברות. חלקן אפילו בצעו הפלות. סיימתי בחיוך את הסיפור "בין השיחים" שמספר על זוג שביצע אקט מיני על הדשא בגן הציבורי, ובשלב מסויים הפתיע אותם שוטר שכונתי במדים, פנה אליהם ואמר להם "אותך אני קונס ב-150 ש"ח, ואותה ב-750 ש"ח. וכשהגבר שאל את השוטר "מדוע אתה קונס אותה ב-150 ש"ח ואותי ב-750 ש"ח". ענה לו השוטר "פשוט אותך אני תופס פעם ראשונה ואצלה זו הפעם החמישית". אכן זהו ספר מעניין. מבחינתי המטרה שלשמה  נכתב הושגה. ועכשיו על המחברים. פרופ' נח הלפרין הוא עיתונאי ומרצה. איש מחקר, מרצה. מרצה באוניברסיטאות ובמכללות בנושא הזירה התקשורתית, יחסי ציבור ותקשורת בינאישית, עורך ראשי של המגזין "כל ישראל בעסקים ובתיירות", מאחוריו שורה של ספרים שנכתבו בנושא תקשורת, מרצה על בליינדייט גם בחוגים פרטיים. דר' ורד אלמוג משפטנית בעלת תואר שלישי במשפטים. מחברת הספר "פסק דין ללא דין" שעורר פולמוסים  וויכוחים רבים. מרצה במכללות האקדמאיות ומשמשת כעוזרת מחקר למחקרים של תקשורת משפטית.   

יום שבת, 14 ביוני 2014

בית הורים בשירים / רימונה שיף.

              נכתב בהשראת ערב בבית הורי בתל אביב.

סימנים.

בכף האפלה
מתכנפים הפרפרים. 
כשמתחיל השעון לצלצול פתאום
הם עפים.
וצל חדש נולד. 
מרצד במנורה
כשני סימני קריאה סתומים. 
ואין למי לצפות
כאן.
בבית מלא צללים
מתרגשים הספרים במדף. 
בזהירות חורקת הכרסא. 
והמשקה האדום בבקבוק לא נלגם.
כשיתחילו ללחוש פתאום
ליד החלון המוגף. 
נתעופף בבת אחת כפרפרים
מוקפים בחומה.
כשני סימני שאלה סתומים.

נכתב בהשראת בקור בבית הורים ברמת -אביב.

לעת ערב.

לעת ערב צופה הלב
בפרחי השמש הרכים.
את המכאוב הראשון
הוא מכה ככדור במחבט. 
אורה מנמנמת בתחושותיו.
כחול בתחתית האפיקים. 
כחוק פיכוי הנחלים.
אבן שואבת היא
לכל הנהיר הסובב.
וכצליל ענבל בחוצות
לחלומות הנעורים ראי. 

יום ראשון, 8 ביוני 2014

הרהורים על זוגיות וגירושים. רימונה שיף.

לא פעם אני נוסעת במונית. ונהג המונית שואל אותי "את נשואה?" כשאני עונה לו שכן אני אישה נשואה. הוא שואל אותי "זה הראשון , השני או השלישי". וכשאני מסבירה לו שזהו בעלי הראשון האחד והיחיד. 
הוא מרים גבה. מופתע, לא פעם אני נקלעת לחברה שבה כל הנשים גרושות. ומגיעות למפגש נשים בגפן או עם חבר חדש, או עם בעל מספר 2. ואני מרגישה את עצמי כמו זן נכחד. כמי שמגיעה מאי בודד. ממציאות שונה. 
פעם היה לי ולחברותי לספסל הלימודים בתיכון מסלול קבוע. עשינו בגרות, שרתנו בצבא. הלכנו ללמוד באוניברסיטה, תוך כדי הלימודים התחתנו וזה היה כשהיינו בתחילת שנות העשרים לחיינו, ילדנו ילדים. ועבדנו בעבודה שדרשה מאיתנו להעזר במטפלות ובשמרטפיות. רוב חברותי הפכו לאמהות סמוך למועד נישואיהן, ולאחר הילד הראשון ילדו עוד ילדים, ומצאו את עצמן מהר מאוד מתמודדות עם זוגיות. 
גידול ילדים ועבודה מחוץ לבית. היום אין לי קשר עם החברות שלי מאותה התקופה, ואני פשוט לא יודעת מה קורה איתן. אבל יש לי חברות חדשות. רבות מהן גרושות, שעברו מסלול דומה, אף פעם לא שאלתי אותן מהי הסיבה לגירושין שלהן, אבל אני מתארת לעצמי שאז כשהן היו בנות עשרים, נשואות טריות ואמהות צעירות  לא היה להן זמן להכיר את בן זוגן. מה עוד שאז לא היה מקובל שגרים ביחד לפני הנישואים. בכל אופן, כל עוד הילדים היו קטנים היה להן נושא משותף עם בן זוגן. שנסב סביב חינוכם. וכשהם גדלו והקן המשפחתי התרוקן הן גילו שאין להן כבר על מה לדבר עם הבעל שלהן, ובשלב מסוים מצאו שאביר חלומותיהם הוא אדם מעצבן, והחליטו שלא לסבול בשקט אלא לפרק את החבילה. וזה קרה להן לאחר עשרות שנים של נישואים, אני מתארת לעצמי שבמשפחות אחרות הסיבה לגירושים היתה שונה. הבעל שנוכח לדעת שאשתו הולכת ומתבגרת, וכבר לא יכולה לספק לו רצונותיו במיטה. בחר לעצמו אישה אחרת. צעירה יותר. ואפילו אחת כזו שהיא לא פחות יפה מבתו הצעירה. שתוכל לספק לו את כל תאבותיו. והחליט לפתוח את פרק ב. הנועזים שבהם אפילו עושים בפרק ב ילדים שיכולים להיות ילדיהם של בנותיהם מהנישואים הראשונים. גירושים יכולים לקרות לגברים שתופסים את האישה שלהם בוגדת. בגידות היו מאז ומתמיד סיבות מוצדקות לגירושים.  אני מניחה שאף אחד לא רוצה לסבול בחיי הנישואים שלו, ואני אומרת לכל החברות שלי שמתאוננות על הבעלים שלהן שאם לא טוב להן אז צריך לחתוך. ולפרק את החבילה. ובכל זאת עצוב לי לשמוע מחברה את הבשורה שהיא מתגרשת. ואני מתנחמת בעובדה שהילדים שלה כבר גדולים ויכולים להכיל את השינוי שחל בחייהם, נכון לא הכל ורוד. אבל כשאני מתבוננת על מה שמתרחש היום אצל הדור הצעיר, אני אומרת לעצמי שמוסד הנשואים ידע כבר  ימים טובים מאלו של היום. כי הגירושים כבר לא קורים לאחר עשרות שנות נשואים, אלא בשנים הראשונות לאחר שעמדו מתחת לחופה, בחתונה מפוארת, מבוימת היטב ומושקעת מאוד. לפני שנה הייתי בחתונה כזאת. היום החתן והכלה הם גרושים . כשאני מסתכלת על הזוגות הצעירים שמתגרשים אני חושבת לעצמי שהם הפכו את הנשואים  לספורט. שהם לא יודעים לקראת מה הם הולכים. שהם מחפשים אחד בשני פגמים, ומתקשים ללכת אחד לקראת השני בסבלנות ובסובלנות. וזה חבל, מה גם. כשיש ילדים קטנים העסק נהיה עצוב וקשה פי כמה. כי ילדים קטנים מתקשים להתרגל לעובדה שאין להם כבר שני הורים בבית, ולפעמים הם מאשימים  את עצמם על כל מה שקרה להם. למרות שאף פעם הם לא האשמים. כמובן, שכמתגרשים יפה ובאווירה טובה לילדים קל יותר להתמודד עם השינויים. וכשההורים מסיתים את הילדים אחד נגד השני הם גורמים להם לנזקים נפשיים. וכאן אציין שעצוב לי לחשוב על כך שהיום הפסיכולוגים היועצים החינוכיים והעובדים הסוציאלים מרוויחים טוב יותר מאי פעם, בגלל ריבוי הגירושים והבעיות המשפחתיות שמתלוות להם. לדעתי אנו חיים היום בחברה מודרנית. ואפשר לחיות כמה שנים ביחד ללא נישואים. וגם ללא ילדים. להכיר אחד את השני טוב,  ולחשוב אם  מתאימים. וכשמחליטים שמתאימים לעמוד מתחת לחופה, או לעשות הסכם נישואים. העיקר שלא לראות בנישואים ספורט. ויש לי גם רעיון לעשות בכיתות הגבוהות בתיכון הכנה לנישואים. כדי שהזוגות הצעירים ידעו לקראת מה הם הולכים בחייהם המשותפים. כן כמו שמלמדים מזה שנים חינוך מיני בתיכונים אפשר להקנות לנערים והנערות המתבגרים כלים לחיי נשואים מאושרים.  

יום שישי, 30 במאי 2014

האמנם עיתונים בחינם? רימונה שיף.

מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת החוק של שר התקשורת גלעד ארדן ושר האוצר יאיר לפיד, שבמסגרתו תסגר רשות השידור ב-31 במארס 2015. ותבוטל אגרת הטלוויזיה. בסך 350 שקלים, ותוקם רשות שידור חדשה שעליה לא תוטל תשלום אגרה. ערוץ 2 לא דורש תשלום מהצופים, וגם ערוץ 10 שמחפש משקיע לא דורש תשלום מהצופים, עד היום לא היה קיים בתקשורת האלקטרונית משחק הוגן. כי היתה רשות שידור ממלכתית שגבתה תשלום עבור השידורים שלה. ורשויות שידור מסחריות שלא גבו תשלום, הסבירו את זה שהן מתקיימות מהפרסומות והרשות הממלכתית לא. בעוד שנוכחתי לדעת שלתוכניות שלה היו לא פעם חסויות, אבל עם החוק החדש שמבטל את תשלום האגרה המשחק בין רשויות השידור השונות יהיה משחק הוגן. היום אין משחק הוגן. בכל הקשור לעיתונות הכתובה, "ידיעות אחרונות", "הארץ", ו"מעריב סופשבוע" ו"מעריב השבוע" שנחשבים לעיתונים הגדולים נמכרים בתשלום לקוראים. או באמצעות מינויים. וכך גם שבעונים וירחונים רבים. בעוד ש"ישראל היום" ו"פוסט" הם חינמונים. עיתונים שמחולקים בחינם לתושבים. לישראל היום ישנם גם מינויים שמשלמים תשלום חודשי סמלי ומקבלים אותו מידי יום לביתם. בנוסף יוצאים לאור מזה שנים המקומונים שמחולקים בחינם לבתי התושבים בערים. ובאינטרנט אפשר למצוא עיתונים וירטואליים שאפשר להיכנס אליהם ולקרוא אותם בחינם. והנה בחודשים האחרונים מדברים על הצעתו של ח"כ איתן כבל לחוקק חוק שיאסור על "ישראל היום" להיות מחולק בחינם. לתפיסתי לסגור עיתון מסוים בגלל תחרות עם עיתון אחר זה לא משחק הוגן. עד ש"ישראל היום" הפך לעיתון מצליח מאוד. "ידיעות אחרונות" היה מונופול. והיום לפי כתבות שמתפרסמות הוא נלחם בזכותו של "ישראל היום" לצאת לאור כחינמון. כי הוא רואה בו מתחרה. וזה בעוד שישראל היום יכול להוביל למהפכה. ולגרום לעיתונים שנמכרים היום בתשלום לחינמונים . ולהביא לידי כך שבשטח העיתונות הכתובה הישראלית יהיה משחק הוגן. ואפילו אם זה לא יקרה לדעתי עצם קיומן של עיתון שהוא מונופול בשוק גורם לכך שבעיתונות הישראלית לא יהיה משחק הוגן. אמנם קיומם של עיתונים שנמכרים בתשלום לצד חינמונים, מקומונים, ועיתונות וירטואלים מהוים
משחק לא הוגן בעיתונות הישראלית. אבל מביאים לדעתי שתהיה תחרות בריאה. החינמונים יכולים לקרב אנשים שידם אינם משגת לרכוש בתשלום עיתונים או לעשות מינוי לעיתונות הכתובה. ולגרום להם להיות צרכני מידע. והעיתונים שבתשלום נמכרים יכולים לעשות הכל כדי להיות מעניינים ולגרום לאנשים שידם משגת לרכוש  אותם או לעשות להם מינוי.  מי שאומר שהחוק המוצע מטרתו לשמור על העיתונות הכתובה בישראל, אומר למעשה שמטרתו לשמור על העיתונים שבתשלום נמכרים. ובעולם הישראלי של מקומונים שמחולקים בחינם לתושבים. ושל עיתונים וירטואלים באינטרנט אין לדעתי מקום לסגור חינמון רק בגלל שהוא מתחרה בעיתון שנמכר בתשלום. כאן אוסיף ואציין שבעבר נסגרו חינמונים ומקומונים שיצאו לאור, בגלל ניהול לקוי ולא בגלל שהם התחרו בעיתונים אחרים. סגירתו של עיתון לדעתי בגלל תחרות עם עיתון אחר הוא פגיעה בחופש הביטוי, בדיקטטורה הדיקטטורים השליטים מכתיבים מגבוהה אלו עיתונים יצאו לאור ואלו יסגרו. ואלו כתבות יתפרסמו ואלו יגנזו. ומדינת ישראל ששואפת להיות דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להרשות לעצמה לסגור חינמון בגלל שהוא מתחרה בעיתון אחר ותיק יותר. אני רואה בחוק שנוצר כתוצאה מחיסול חשבונות חוק של סתימת פיות.
שהוא ממש לא ביטוי לחופש אמיתי. בהרצאות שונות ששמעתי נאמר שהעיתונות הממוחשבת פוגעת בעיתונות המודפסת. ולא ראיתי שבעלי אינטרסים כלשהם נלחמים בהם. אלא שכל אלו שבעיתונות הכתובה עוסקים רואים אותם כעבודה קיימת. וכך גם את קיומם של המקומונים. ואני שואלת את עצמי למה לא קמים בעיתונות בעלי אינטרסים ונלחמים בחינמון כדוגמת פוסט. אלא דווקא ב"ישראל היום". זוהי מלחמה לא הוגנת. והיא כל כך שקופה עד כדי שאלו שעיתונים קוראים יכולים להבחין שמאחוריו מסתתרים כוונות מסוימות. החוק המוצע כפי שאני צופה יכול ליצור תקדים לחיסולי חשבונות נוספים בעיתונות הישראלית, וחיסולי חשבונות בעיתונות מהווים לא רק פגיעה בחופש הביטוי אלא גם פגיעה בדמוקרטיה. אם החוק יאשר מדינת ישראל תאבד את השליטה שלה על שמירת הגחלת של הדמוקרטיה. שמחתי להיווכח לדעת שלאחרונה מועצת העיתונות החליטה להתנגד לכל חקיקה שפוגעת בחופש העיתונות, בהחלטתה קראה המועצה לחפש דרכים ואמצעים לפתרון המשבר, ולמציאת עתיד טוב יותר לעיתונות החופשית, ואמנם אני לא מכירה שום מדינה דמוקרטית שנאסר בה להוציא לאור חינמונים. ושמחוקקת חוקים שאוסרים להוציא לאור עיתונים המחולקים בחינם לתושבים. ולמה שמדינת ישראל השואפת להיות דמוקרטית תעשה את זאת.   

יום שישי, 16 במאי 2014

קומיקס דוט קום - נאום בפתיחת תערוכה / רימונה שיף.

להלן הנאום שנשאתי בפתיחת התערוכה "קומיקס דוט קום". של בני נימרוד שיף. שנפתחה ב-1,5,2014. בספרית בית אלון בגבעתיים. "אני מודה לכם שהגעתם לתערוכה של נימרוד. להתרשם, לעודד ולפרגן, תודה מיוחדת לדבורה בוצ'מן האוצרת שדאגה להעמדה של התערוכה ולא פסחה על הפרטים הקטנים. ליהודית רייף מנהלת הספריה על האכסניה התרבותית והאיכותית. ללבנה אלמליח חברתי על המאפים המתוקים שאפתה. לאפרת בן יצחק דוברת "כל יכול" על הנאום שיצא מהלב, ועל העידוד והתמיכה. ולמיכל יערי שהיא לא רק פסנתרנית אלא גם המורה לרידמיקה של נימרוד בגן הילדים. והפכה עם השנים לחברה טובה. 
נימרוד הוא בננו הבכור, הוא נולד לנו לאחר חמש שנות ציפיה לילדים, והביא לביתנו אור, השנים היו השנים שלאחר מלחמת יום כיפורים, ואכן, קראתי לו על שם שני חברים שלי לספסל הלימודים בגמנסיה הרצליה. נמרוד גאון וירון מרדיקס. ולכן, הוא נימרוד עם יוד. נימרוד גילה כישורים אמנותיים כבר מגיל צעיר. בילדותו בגבעתיים צייר ציורים של דמויות דימיוניות. בעוד שכל הילדים ציירו בתים ועצים, הוא צייר ציורים שלא היו מובנים לרבים, אבל אני כשוחרת אמנות החלטתי לפתוח דלת בפניו לעולם הצבעים, ושלחתי אותו ללמוד ציור, אני זוכרת שלמורה  הראשונה שלו קראו דפנה, והיא אמרה לי שהוא מגלה כישרון מבטיח ועוד יצליח. אחריה היו לו עוד חוגים ועוד מורים. וכולם הבחינו בכישוריו האמנותיים. מאוחר יותר נימרוד גילה את עולם הקומיקס. הקומיקסים לא היו מקובלים אז בארץ. אבל הוא מצא חנות לעיתונים שמכרה גם קומיקסים ברחוב דיזינגוף החנות של כצמן בעלה של הזמרת צילה דגן ז"ל. הוא נהג לרכוש שם קומיקסים ובנה לעצמו אוסף. כשנסעתי לחו"ל נהגתי לשאול את הבנים מה הם רוצים שאביא להם. ונימרוד ענה לי תמיד "אמא תביאי לי קומיקס", וכך נוספו לאוסף שלו חוברות קומיקס בשפות שונות, גרמנית, אנגלית, צרפתית ואחרות. לימים הקומיקס חדר יותר לארץ. ונימרוד החל לרכוש לעצמו ספרים וחוברות בחנויות אחרות, ובימי ההולדת שלו העשרתי אותו גם אני בספרים שבתולדות הקומיקס עוסקים. כשנימרוד ניגש בתיכון לבחינת הבגרות ספרתי לו שכתבתי בזמנו עבודה, שזיכתה אותי בפתור משתי בחינות, והוא החליט לכתוב עבודה על תולדות הקומיקס, שבזכותה השיג מאוחר יותר גם הוא פתור משתי בחינות בגרות, לימים שמעתי מיהונדב בעלי שגם הוא כתב בזמנו עבודה וגם הוא קיבל בזכותה פתור משתי בחינות בגרות, ושמחתי על כך שמבחינה זאת נימרוד המשיך את המסורת. כבר מגיל צעיר נימרוד הציג בתערוכות. התערוכה הראשונה שלו היתה תערוכה קבוצתית של האמן פרדי פדיאן. ואחריה באו תערוכות נוספות. בהמשך נימרוד התמסר לציורי דמויות של קומיקס וגם יצר את דמות הברווז "נינג'ה דאק" שהוא לדעתי בהחלט דמות יחודית. ובהיותו חייל הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו במופת ברמת-גן. 
נימרוד גדל על ברכי הספרות. בילדותו בגבעתיים היינו מנויים בחברה שספקה כל חודש לביתנו ספרים חדשים. ולספק שהגיע אלינו והביא לו ספרי ילדים הוא קרא "דוד הספרים",  כנכד לסב שהוא מראשוני "מעריב", וכבן לאם שהיא עיתונאית הוא ספג בבית את תרבות הכתיבה. וכיום הוא לומד אנימציה וכתיבה בקמרה אובסקורה ואני מתארת לעצמי שהוא מתעתד ביום מן הימים לשלב את שני התחומים היצירתיים".   

יום שני, 5 במאי 2014

חופש העיתונות / רימונה שיף.

אני מתנגדת בתוקף להצעת החוק האמור לאסור חלוקת חינמונים, המכוון ספציפית לישראל היום. לדעתי החוק עלול לא לפגוע רק בחינמון מסויים אלא בעיתונות הישראלית בכלל, אומרים שבעולם הגדול, וביחוד בארה"ב נוהגים לחלק חינמונים לאזרחים, אז למה אנחנו השואפים להיות ככל הגויים לא נלך בעקבותיהם, טוענים שמאחורי החינמונים עומדים טיקונים, אבל אלו גם עומדים מאחורי העיתונים היומיים שבתשלום נמכרים. שהרי בישראל דהיום  יכולות להוציא לאור עיתונים רק משפחות בעלת אמצעים, אני קוראת לאלו שתומכים בהצעת החוק לפקוח את עיניהם ולראות מה קורה בשטח, כיצד החינמונים כדוגמת ישראל היום, פוסט ואחרים מביאים את העיתונות להמונים. ושבזכותם הם קוראים מה קורה כאן ובעולם. לא לכל האנשים יש היום כסף לרכישת עיתונים, והחינמונים נותנים להם אפשרות להיות בענינים. טוענים כלכלנים שיוקר המחיה קורה היום בגלל שאין תחרות בין ספקי המזון הגדולים, אז למה שלא תהיה תחרות בין בעלי העיתונים. עשרים שנה פרסמתי במעריב כתבות. היו אלו הימים שבהם הוא נחשב לעיתון הנפוץ בארץ. לעיתון שהוא על רמה גבוהה וידיעות לעיתון שהוא של העמכא. במעריב כתבו אז סופרים וכתבים שהקפידו על כתיבה רהוטה ועל אמינות, וסופרים ידועים, ובזכותם הוא הפך לעיתון תרבותי ואיכותי. באותה תקופה למרות ההבדלים בין שני העיתונים המובילים, התחרות ביניהם היתה גדולה, וכשנודע לעורך שכתבה על נושא מסויים עומדת להפרסם בעיתון השני הוא לא פרסם אותה. למגינת ליבו של הכתב. לדעתי זה הפך את שני העיתונים למענינים. כי מלבד נושאים חדשותיים. לא התפרסמה כתבה על אותו נושא פעמיים. היינו, לא יכולת לקרוא על אותו נושא בשני העיתונים. היום לצערי הרב כבר לא מקפידים ליצור תחרות בריאה בין עיתונים. ובימים היותר טובים של מעריב הוא וידיעות נראו לא פעם כתאומים סיאמים. התומכים בחוק נראים לי כאנשים שלא עושים את זה משיקולים נקיים. וככאלו שטובת הציבור לא עומדת לנגד עיניהם, שהרי כבר שנים מחולקים בישובים ובערים מקומנים בחינם, ואף אחד לא קם להלחם בחופש הביטוי שלהם. התומכים בחוק אומרים שישראל היום משרת את שלטון הימין אבל הארץ נראה כמי שמשרת את השמאל. לי אישית אין בעיה עם התופעה הזאת. כי לדעתי ריבוי קולות וריבוי דעות הוא ערובה לקיומה של הדמוקרטיה. ומי שרוצה שלא להזדהות עיתון עם קו פוליטי מסויים יכול לקרוא את העיתון שהוא מזדהה אתו. היום בעידן המחשבים כשבאינטרנט מתפרסמים עיתונים. וכשהחדשות הטריות מתפרסמות בהם לפני הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות  חשוב לדעתי פי כמה שלא לפגוע בחופש העיתונות. והיום שבו עקב הקדמה ועקב בעיות ניהול עיתונים נסגרים, צריך לתמוך  באלו שעדיין על פני השטח קימים. תראו מה שקרה לעיתונים כמו דבר, על המשמר, וכמעט למעריב. ותבינו למה אני מתכוונת. שמחתי לקרוא שבסקר שנערך לאחרונה הציבור אמר את דברו. וקבע שהוא מתנגד לפגיעה בחופש העיתונות על ידי המחוקק ממניעים אישיים. ושאין לו ספק בחיוניותם של החינמונים, ואני מקווה שהצעת החוק לקידום והגנת העיתונות  הכתובה בישראל של ח"כ איתן כבל לא תעבור, ושימצאו בכנסת מספיק חכי"ם שידאגו לשמור על עקרונות הדמוקרטיה. כי סתימת פיות מזכירה לי את הדיקטטורות הגדולות שבהן השלטונות קבעו אלו עיתונים יצאו לאור ואלו לא. ואלו כתבות תתפרסמנה בהם ואלו תגנזנה. אם הצעת החוק הזו תאושר היא לא תפגע רק בחופש העיתונות אלא גם באושיות הדמוקרטיה הישראלית. ועבורי ועבור רבים אחרים תגרום לכך שהמדינה תהיה שונה.  

יום שלישי, 22 באפריל 2014

מתקפת הפרסומות / רימונה שיף.

לא אחת אני מרגישה את עצמי נתונה למתקפה של פרסומות, כשאני מחפשת בעיתונים כתבות מעניינות אני נתקלת בהן, קטנות, גדולות. וכתבות פרסומיות.
כשאני צופה בתוכנית טלוויזיה באחד הערוצים המסחריים. שהם הערוצים הפופולרים, הן קוטעות את התוכנית ברגעים המתוחים.ומעבירות לצופים המתוחים את המסרים שלהן. וכשאני מצפה בבית קולנוע להקרנת סרט, אני צופה בחלקן, מבחינתי בהקרנה חוזרת. כי הרי אני כבר מכירה אותן משידורי הטלוויזיה, כשאני מאזינה לתוכניות הרדיו השונות, כולל התחנות האזוריות, אני בהכרח מאזינה גם לפרסומות המשודרות. לחברת הדלתות מספר אחד בישראל, לחברה שחוגגת שישים שנה ולאחרות. הטלוויזיה נכנסה לארה"ב בשנות ה-60 כקופסה בתוך הבית.
ומאז היא מביאה תכנים להמונים. עד מהרה גילו אותה המפרסמים והחלו לפרסם דרכה מוצרים. ולהעביר לצופים מסרים.  לישראל נכנסה הטלוויזיה לאחר מלחמת ששת הימים, שנים שיצרו כאן תוכניות בשחור לבן בערוץ אחד בלבד. אבל בשנות ה-70 וה-80 נוספו שידורים של תחנות טלוויזיה מסחריות. ולפרסומאים זאת היתה חגיגה. והם נצלו את הנישה שנפתחה בפניהם בהמוניהם. והחלו לעשות סרטוני פרסומת למוצרים שלהם. והצופים מצאו את עצמם, כפי שאני מתארת, כמוני נתונים למתקפה של פרסומות. כך כשאני צופה היום באותן סרטוני פרסומת בשני הערוצים המסחריים מתנגן בליבי השיר "אחזור אסתכל בך כנרת כנרת". ואני מפזמת לעצמי "אחזור אסתכל בך פרסומת פרסומת" שמתי לב שבתוכניות שיש להן רייטינג גדול, כמו תוכניות הראליטי, מוקרנות יותר פרסומות. כן, הפרסומאים יודעים מתי יהיה להם קהל גדול של צופים. אמרו לי שאם אני לא רוצה לצפות בפרסומות אני יכולה לזפזפ לערוצים אחרים, אבל מה פתאום שאעשה את זאת. שאכנס לתכנית אחרת ואחמיץ את המשך התוכנית שאותי מענינת. אני מעדיפה לצפות בפרסומות ולהתקומם. על שהן קטעו לי את הרגע המותח, ואני בדרך כלל משתעממת באותם רגעים שהן מוקרנות. כי הרי אני כבר מכירה אותן. יודעת מראש מה עשוי לקרות. וכאן אתיחס למהות הפרסומות, פרסומאים טובים כפי שנוכחתי לדעת יודעים לרגש את הצופים. ולמשוך אנשים למוצר מסויים. באמצעות המון שכנוע ופיתוי. הפרסומאים הטובים מודעים לכך שהפרסומות מקרבות אנשים, ולכן הם פונים לצופים בגוף ישיר, ויוצרים אצלהם אשליה של קשר, פרסומאים טובים דואגים לכך שהפרסומות לא תהינה משעממות, שתהינה מצחיקות, מרגשות, ומענינות. ושהן תדברנה לצופים בתחמנות ובחביבות. והם גורמים על ידי כך לצופים להקשיב להן. לפחות לכשהן מוקרנות לראשונה. ומעבר לזאת כל הפרסומאים מעונינים שהצופים יבלעו את כל המסרים שהם מעבירים. ישנם פרסומאים שמעדיפים לפרסם את המוצרים שלהם ולהעביר את המסרים שלהם באמצעות סלברטאים. הצופים התמימים אומרים לעצמם שאם המוצרים טובים לסלברטאים אז הם גם יהיו טובים להם ורוכשים אותם. לצופים הפחות תמימים חשוב לבדוק, אם הם מתאימים להם. מבחינה בריאותית,כלכלית ואיכותית. הילדים שלנו חשופים מגיל אפס לפרסומות, בגילאים שבהם הם עדיין לא מסוגלים לשאול שאלות. ולא מסוגלים להתמודד עם תהליכים הם מקבלים מסרים. דרך תמונות שלנגד עיניהן מרצדות. פרסומאים טובים מדברים לילדים בגובה העיניים, משתמשים בנימוקים מעולמם, בדמויות מצוירות. בסיפורים משעשעים. ומתאימים אותן למציאות המודרנית שבה הם נמצאים. והתוצאה שהילדים שמתמוגגים ממה שהם רואים מבקשים מהוריהם שיקנו להם את המוצרים שהן מציעות. בשנות ה-90 היה טקס פרסים לפרסומות מין אוסקר לפרסומאים, היה פעם אחד ואז נפסק. חבל. היום ככלל הפרסומאים משתמשים לצורך העברת המסרים שלהם לצופים בבחורות חטובות ובחורים חטובים, בדוגמניות ידועות ובדוגמנים ידועים,ומשתמשים גם בילדים חמודים.  כדי שהצופים ישטפו את עיניהם בדברים יפים ויקבלו הרגשה טובה. ככה כששואלים את הילדים מה הם רוצים להיות לכשיהיו גדולים הם אומרים שהם רוצים להיות מפורסמים, הם רואים כיצד משתתפי תוכניות ראליטי הופכים למפורסמים, המופיעים בסדרות טלוויזיה, תוכניות של ראיונות ובפרסומות. הם רואים בהם גיבורים, אנשים שמסוגלים לעשות דברים שהם לא עושים, ושהגיעו להישגים בלי להשקיע בהם הרבה מאמצים. לכן, חשוב לדעתי לשוחח עם הילדים סביב הפרסומות המוקרנות. על אלו שמופעים בהן ועל המסרים והמוצרים שלהן. ובגילאים המתאימים לגרום לילדים לשאול שאלות. אני בטוחה שהורים שיעשו את זאת יחסכו לעצמם כספים. ויחנכו את ילדיהם להיות צרכנים נבונים.