יום שלישי, 25 בפברואר 2014

מעמד הביניים זה מציאות מדומה / רימונה שיף.

חודש פברואר 2014 באמצעי התקשורת מתפרסם נתון מעניין. שבעים ושש אחוזים מהמוצרים בסופרמרקט התיקרו בשנת 2013, המחאה החברתית שידענו לפני הבחירות האחרונות כבר לא מורגשת. שוב תנומה אופפת את החברה הישראלית. והיא מגלה שוב אדישות מוחלטת לגבי יוקר המחיה. המשכורות עומדות קפואות על מקומן ומחירי המזון מזנקים. בממשלה הקודמת דברו על צמיחה. שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ אמר שאנחנו חיים בגן עדן, עד היום אני מחפשת את גן העדן הזה. שבו אוכל לחיות בכבוד ללא דאגות קיומיות. שר האוצר הנוכחי יאיר לפיד, שבו מעמד הביניים תלה תקוות גדולות, קורא לכל המודאגים לצאת לעבוד. ואנשי מעמד הביניים עובדים, ואפילו עובדים קשה. והמשכורת שהם מקבלים אינה קשורה להוצאות משק הבית שלהם. היא לא מספיקה להם לכלכל בכבוד את משפחתם. בבנקים מציעים לקחת הלואות, אשראי, משכנתאות ואנחנו בני מעמד הביניים הולכים איתם וחיים בחלומות. בפנטזיות במציאות מדומה. הריבית נמוכה עד כדי כך שעוד מעט התקרה שלה תגיע לרצפה, והריבית הנמוכה הזאת הופכת את הפקדון בבנק לאופק חסכון לא אטרקטיבי. לאחרונה התפרסמו באמצעי התקשורת סימנים שנתוני הצמיחה של המשק הולכים ונסוגים. אותם נתונים שהממשלה הקודמת כל כך התפארה בהם הפכו גם הם למציאות מדומה. מחירי הדירות הולכים ומאמירים. ולאור הבשורה שהנגידה הורידה רבע אחוז מהריבית פרסם באמצעי התקשורת שמחירי הנדל"ן צפויים עוד לעלות ועכשיו אומרים שגם מחירי מוצרי החלב צפויים לעלות בעקבות הבצורת. ואני זוכרת ימים אחרים. ימים בהם המשכורות הסתכמו בסכומים מסוימים של לירות. ומי שעבד באמת קשה יכול היה לכלכל יפה את בני משפחתו, ימים שבהם הריבית במשק היתה גבוהה, ומי שידע להשקיע במניות יכול היה לרכוש דירה, לו ולבני משפחתו. כשהתחתנתי בתחילת שנות השבעים היו בשוק פרוייקטים של דיור לצעירים. והיום הצעיר הממוצע לא יכול בכלל לחלום על דירה. ועוד אוסיף ואציין שהיום ישנם מקומות עבודה רבים שבהם שוררת אווירה של חוסר ודאות. כי העובדים לא יודעים אך המקום שמפרנס אותם לא יסגר מחר. היה פעם שר אוצר שאמר "אין לי". היום מעמד הביניים חש שאין לו יותר כוחות לכלכל את עצמו. שהוא צריך לשבור את הראש איך לגמור את החודש. והוא הולך ונשחק עד כדי כך שעוד מעט כבר לא יהיה קיים, וזה אירוני שהיום בעוד שמחירי המזון בסופרמרקטים הם גבוהים, מחירי הבגדים הם זולים . ואני זוכרת תקופה אחרת, שבה מחירי הבגדים היו יקרים ומחירי המזון היו זולים. שואלת את עצמי לא אחת למה המצב היום צריך להיות הפוך על הפוך. שהרי הבגדים הם מותרות והמזון הוא הבסיס החיוני לקיומנו. לאחרונה קורים לנו כצרכנים דברים. רשתות כמו קופיקס שמוכרות סנדויצ'ים, עוגיות, שתיה קלה ועוד במחירים של חמישה שקלים הולכות וצצות.  ובמקומות מסוימים, כמו בכיכר רמב"ם ברמת גן, מתחוללות תחרות על כסף של הצרכנים, היום מוכרים שם פלפל במחיר מוזל. בשש וחמש שקלים במקומות החדשים, ובעשרה שקלים במקום הוותיק  שמכר אותו בעבר בשש עשרה שקלים. ואנשים שקנו  לא מכבר פחות פלפל בגלל מחירו. חזרו לאכול את המאכל הלאומי של ישראל. הסופרמרקטים מתלוננים לאחרונה שמספר הלקוחות שלהם הולך ופוחת. ועושים מבצעים. כך קניתי לאחרונה שקית שוקולד מקופל בתשע שקל במקום בשבע עשרה שקל. גם בניופארם. ובסופרפארם עושים מבצעים, וכך יכולתי לקנות לאחרונה סבון נוזלי, שמפו וקרם לחות לשער. בעשרה שקלים כל אחד. כאשר מחירם המקורי הוא כפול מזה שנמכר. לאור כל זאת, אני שואלת את עצמי לא אחת למה המוצרים האלו יכולים להימכר במחירים סבירים רק במבצעים. אמצעי התקשורת מפרסמים השואות של מחירים של מוצרים הנמכרים אצלנו בסופרמקרטים,  עם אותם מוצרים הנמכרים בסופרמרקטים בארצות העולם. וכמעט תמיד יוצא שהמחירים שלנו יותר גבוהים מאלו שבארצות האחרות. זה גורם לי להיות מתוסכלת ולחוש שאני רוצה להיות פחות בסופרמרקט. אך מחוסר ברירה אני מוצאת את עצמי חוזרת לשם וקונה.  אני לא רואה שהממשלה עושה דבר כדי להיטיב את המצב. השכר של נבחרי הציבור צמוד למדד. ועולה בעוד שהשכר של מעמד הביניים לא צמוד למדד. ועומד קפוא על מקומו. אני זוכרת ימים אחרים שבהם כשמחיר המוצרים בשוק עלה העובדים היו מקבלים תוספת יוקר במשכורתם. כדי שיוכלו להתמודד עם השינויים. והיום כפי שאני רואה. נבחרי הציבור יושבים במגדלי השן שלהם. ולא אכפת  להם ממה שקורה עם מעמד הביניים. עם אותם אנשים שבאמת עובדים קשה אך לא מרגישים את עצמם מתוגמלים כראוי, וגורמים להם לחוש שאין להם כבר כוחות להתמודד עם מחירי המזון המאמירים, ושאין להם לאן ללכת כדי למצוא פתרון. אלא רק לחיות בחלומות, בפנטזיות, במציאות מדומה. אני חוששת ממה שעשוי לקרות לנו אם נמשיך להרים ידיים , ונמשיך לשקוע בתנומה ובאדישות. אני הייתי רוצה שמקרבנו יצוצו כאלו שבאמת אכפת להם ממעמד הביניים. ושלא יחוללו מחאה חברתית רק כדי לקדם את עצמם. שהרי מהמחאה האחרונה הגיעו חלק  ממחולליה לכנסת. והיום גם הם מהווים חלק מנבחרי הציבור "השבעים". אומרים לי שאמנם מה שקרה לחברה שלנו היה רע. אבל המצב עשוי להשתנות בקרוב. אני רוצה לחשוב שעוד יהיה טוב. שהמדינה תחזיר את הפקוח על המוצרים. כי אם אין פקוח ישנה השתוללות של עלית מחירים. מכאן ברור לי שעל נבחרי הציבור לחשוב על כך ברצינות לפני שיהיה מאוחר.  

יום שלישי, 18 בפברואר 2014

באו - סיפור אהבה. / רימונה שיף.

אני מלאת הערכה לאחיות הדסה וצלילה באו שהצליחו לארגן אירוע רב משתתפים בבית ראשונים בגבעתיים. לציין 70 שנה לחתונתם של הוריהן רבקה ויוסף באו בתוך מחנה הריכוז פלאשוב. את חתונתם מראים בסרט "רשימת שינדלר", 40 שנה ללכתו לעולמו של אוסקר שינדלר. ו-20 שנה לסרט "רשימת שינדלר", לאחר שיום  קודם ערכו אירוע רב משתתפים נוסף, שנקרא "סיפור המתחיל בתמונה", בסנימטק בתל-אביב. בהשתתפות מכובדים רבים, ושבו קיימו מאין חתונות לזכר חתונתם, שני האירועים נערכו בחסות שגריר פולין בישראל ובהשתתפות השגריר. באירוע שנערך בבית ראשונים בגבעתיים העלתה הצגה על סיפור אהבתם וחתונתם של יוסף ורבקה באו. בבצוע  תלמידי בית הספר "הדרך". כאשר את המוסיקה כתב אפי שושני, והפיקה מחלקת האירועים בעירית גבעתיים. בהצגה שהמחישה בצורה מזעזעת אך גם משעשעת את האירועים במחנה פלאשוב, ואת הניסים והנפלאות שקרו לזוג באו. הופיעו צלילה והדסה, בנותיהם בתור מספרות. כשהן לבושות בשמלות כלה. הן סיפרו בין השאר שאביהן יוסף באו עבד כגרפיקאי בצריף עם מפקד המחנה אמנון גץ. יום אחד בקש ממנו המפקד שישרטט העתקת שמש. ואביהן יוסף באו אמר לו שאין שמש, המפקד עמד על כך שהוא יבצע את העבודה. ופסק העתק או כדור בראש. כשיוסף יצא לבצע את המשימה שנראתה לו בלתי אפשרית, פגש בצעירה, מבנות המחנה היהודיות, ובקש ממנה שתואיל בטובה להיות השמש שלו. וכששאל לשמה ענתה רבקה. "רבקה היפה את השמש שלי". אמר לה. והיא נענתה לבקשתו בחיוב. לאחר שעשה בסיועה את העבודה נגש למשרד. הוא היה בטוח שנכשל. הכניס את השרטוט לחדר פתוח ולהפתעתו העתקת השמש יצאה לו. למזלו גם לשביעות רצונו של מפקד המחנה, למחרת קטף כמה פרחים מחוץ למחנה. במחשבה להגיש אותם לרבקה לאות תודה. מהנדס יהודי שהסתובב שם ראה אותו מחזיק את הפרחים, והזהיר אותו שהמפקד יושב במשרד ועלול להעניש אותו קשות על שקטף פרחים.  מיד זרק אותם לפח הקרוב מאוכזב. לאחר שהמפקד עזב את המשרד ניגש המהנדס לפח. הוציא ממנו את הפרחים. הלך למחנה הנשים והגיש אותם לרבקה. ואמר לה שאלו הם הפרחים שיוסף באו קטף בשבילה והציע לה להיפגש איתו. והם נפגשו. באחת הפגישות לאחר חיבוקים ונשיקות ביקש יוסף מרבקה שתינשא לו. ולמרות שהרהרה בקול איך אפשר בכלל להנשא במחנה שכזה נענתה גם לבקשתו הזו בחיוב. במשך שבוע לא אכל את מנת הלחם היומית שקיבל, ונתן אותה למישהו, ובתמורה קיבל ממנו כפית של כסף. הוא נתן אותה  לצורף, והצורף עשה ממנה שתי טבעות. ליוסף ולרבקה היתה שריקה מוסכמת. כך הם יכלו לבשר אחד לשני שהם בחיים. כדי להינשא לבחירת ליבו יוסף התחפש לאישה. וככה הוא נכנס בלילה למחנה הנשים, והם התחתנו בנוכחות אמו.  היא היתה הרבנית והשיאה אותם כדת משה וישראל. ובטקס נכחו גם כל חברותיה למחנה של רבקה. לאחר טקס הנישואין נשמע קול הצופר שקרא לגברים להאסף למסדר. יוסף מהר החליף בגדים ורץ למסדר. למזלו הוא לא איחר. זמן מה לאחר מכן רבקה הכניסה את יוסף לרשימת שינלדר. וכך הוא ניצל. בסוף המלחמה נפגשו שוב, והתחתנו בקרקוב בפולין ב-14,2,1946. בחתונה רגילה עם רב ועם אוכל. הם לא ידעו שה-14 לפברואר זה יום ולנטיין,  יום האהבה הבינלאומי. כי בפולין לא שמעו אז על החג הזה. ובכלל לא חגגו אותו באותם ימים. כעבור מספר שנים הם עלו ארצה עם בתם הדסה. הם חיו חמישים שנה בגבעתיים, ובארץ נולדה בתם השניה צלילה, כיום להדסה ולצלילה יש משפחות משלהן, וילדיהן ממשיכים את המורשת של סבם וסבתם.וכל משפחת באו המורחבת מיחלת, כפי שיוסף באו יחל, שהמלחמות תהפכנה לנשיקות. ואני אומרת שהלוואי ומשאלתו שהיא גם משאלתם תתגשם, לאחר שהמסך ירד על ההצגה הסכמתי עם דבריו של המנחה לני רביץ. שיש לתרגם אותה לשפות שונות ולהעלותה על במות ברחבי העולם. למען הדורות הבאים. עוד אוסיף ואספר על יוסף באו שכאן בארץ הוא היה חלוץ האנימציה הגרפיקה והפרסום, והיה אומן רב תחומי.  צייר, משורר, סופר, צלם, קולנוען, וחוקר השירה העברית, כן, זייף  גם מסמכים לשב"כ. בהם לאלי כהן, מי שרוצה להתרשם מקרוב מעבודותיו יכול לבקר בסטודיו שלו. שהפך ביוזמת בנותיו למוזיאון. ברחוב ברדיצבסקי 9 בתל-אביב, כמי שבקרה במקום לא פעם אעיד שלמבקרים במקום צפויה חוויה. מציוריו ההומוריסטים, ומתרומתו להיסטוריה של התרבות הישראלית, אומרים שהמקום עלול להסגר, ואני שואלת איך בכלל חושבים לסגור מקום היסטורי שכזה. 

יום שלישי, 11 בפברואר 2014

נעורים, זיכרונות והרהורים / רימונה שף.

הייתי נערה בתקופה של מלחמת ששת הימים. בתקופה שהיינו באופוריה מהניצחון הגדול שלנו. על מדינות ערב, שקמו עלינו לכלותנו. תוך שישה ימים הסרנו איום על קיומנו שהיה כעננה מעל ראשנו. ובתקופה הזאת הסתכלו עלינו בהערכה מדינות העולם. וראו בנו את דויד שהכה את גלית. ואני יודעת את זאת כי הייתי לאחר המלחמה באירופה. והייתי גאה להיות שם ישראלית. הייתי נערה בתקופה שבה להיות חייל קרבי זה היה עבור הצעירים הישראלים הכי הכי. ולחיילים קרביים היו סיכויים טובים לזכות בבנות. ומי תאר לעצמו אז שיבוא מורה בישראל ויאמר שהצבא שלנו עושה מעשים לא מוסריים. השירים שנוגנו אז היו שירי הערצה ללובשי המדים. כמו "הוא פשוט שיריונר" "על כנפי הכסף" ועוד. ואנחנו הנערות היינו מדקלמות את הסיסמאות "הטובים לטייס" ו"האמיצים לצנחנים" כן, אנחנו גדלנו על ערכים ואהבת מולדת. למרות שלא היינו הדור של בוני הארץ ומלחמת השחרור. היו אלו שנות השישים של ילדי הפרחים, ברחובות אירופה הסתובבו אז הביטניקים מגודלי השער, שחלקם עישנו סמים. והיתה  זו התקופה של מרד הצעירים בצרפת. וההפגנות נגד מלחמת ויטנאם בארצות הברית. וגם הפלישה של רוסיה לצ'כוסלובקיה שהביאה לכאן צעירים וצעירות יהודים. ובהם בן דוד שלי בשם תומס שנעלם מחיי עם השנים. בכל אופן לנו בישראל היו כאן דאגות אחרות. דאגות קיומיות. אך היו כפי שאני נוכחתי גם מי שעשו חיים לאחר מלחמת ששת הימים, לקיבוצים הגיעו בעקבות הניצחון הגדול מתנדבים ומתנדבות לאו דווקא יהודים. וחברי הקיבוצים הצעירים וחיילי הנח"ל נצלו את המצב, והמבין יבין. בצבא שבו שרתתי בנעורי המאוחרים, המפקדים הרשו לעצמם "להתחיל" עם החיילות הצעירות. חלקן נענו להם. ועל אלו שלא נענו להם נאסר לדבר על מעשיהם ברבים,  ונאמר להן שאם תפרנה את שתיקתן הן תשלמנה מחיר יקר. לו היה קיים אז החוק שאוסר הטרדות מיניות.  היו לבטח יושבים בכלא אז מפקדים רבים. כשהייתי נערה נהגנו להסתובב ברחובות גם בשעות הקטנות של הלילה. ולא פחדנו שמשהו רע יקרה לנו. אם כבר חששנו ממחבלים, ומפיגועים. אבל מי תיאר לעצמו שצעירים ישראלים יסתובבו עם סכינים, וידקרו אנשים כדי לגנוב מהם טלפונים ניידים או כספים. וגם את אלו שיעירו להם על רעש שהם עושים.  נכון היו תקופות שאנסים סידרתיים הסתובבו ברחובות באזורים מסוימים. אבל אז כל מי שגר שם ידע שהוא צריך להזהר. ובשעות הקטנות של הלילה בביתו נשאר. כשהייתי נערה נתנו כבוד בבית ספר למורים ולמנהלים. וכשהם הענישו אותנו קיבלנו עלינו את גזר הדין. אני גם לא זוכרת קטטות המוניות בין תלמידים בהפסקות.  אלא רק משחקי חברה ושיחות מענינות. מי חשב אז שתלמידים יכולים לתקוף בסכינים תלמידים אחרים, שיש להם איתם חשבון. או לתקוף באלימות מורים או מנהלים שמטילים עליהם עונשים. וחמור מזה. מי שיער לעצמו בימי נעורי שהורים יכולים להרים יד על מורים או מנהלים. אכן, השתנו הזמנים. ולצערי הרב לא לטובה. ונעבור לשטח אחר. לכשהייתי נערה הזמרים המפורסמים היו כמעט כולם יוצאי להקות צבאיות. הטלוויזיה שדרה בערוץ אחד. בשחור לבן. סדרות ותוכניות ישראליות מקוריות. וכאלו שהובאו מחו"ל. אני כמעט משוכנעת שבתקופה הזאת אף אחד לא האמין לעצמו שבזכות תוכניות ראליטי יהפכו רבים למפורסמים. או למנחים בתוכניות טלוויזיה שונות. שתוכניות כמו "כוכב נולד", "הכוכב הבא", "דה וויס", אקס פקטור", ואחרות יעלו על מפת הזמר העברי זמרים חדשים. שתוכניות כמו "המירוץ למיליון", "האח הגדול", "היפה והחנון" ואחרות. תשנה למשתתפים את החיים. תהפכנה אותם למפורסמים ואפילו למנחים בתוכניות טלוויזיה שונות. ושבעקבות תוכנית הטלוויזיה "לרדת בגדול" מלאים עברו תהליך. עבדו על עצמם. ומי כאלו שאיש לא הסתכל עליהם  הם הפכו למושכי  מבטים. בגלל מראם המצודד, כן, היום  מי שרוצה שיחלו אצלו שינויים בחיים צריך רק אומץ להופיע על המרקע. כשהייתי נערה הייתי צריכה ללכת לתנועת נוער. או להבדיל, למסיבה סלונית כדי לרכוש חברים חדשים. היום אפשר לעשות את זאת דרך הפייסבוק. גם בזמני, לכשהייתי נערה היו לועגים בבית ספר לתלמידים שהיו יוצאי דופן. מבחינת מראה או התנהגות.אבל כל זה נשאר במסגרת הכיתתית. היום תלמידים כאלו נמצאים ממש בסיכון. כי הם צפויים תמיד שיעלו תמונות לא מחמיאות שלהם בפייסבוק או באינסטגראם. והם יהפכו ללעג בכל העולם. מבחינה זאת אני מאושרת שהייתי נערה בתקופה אחרת. עם זאת אני לא אחת נזכרת שבנעורי לכשרצינו להצטלם היינו צריכים ללכת לצלם מקצועי, ולשלם לו כסף, והיום בזכות הטלפונים הניידים המתקדמים כולם הפכו לצלמים. אתה רק שולף את הטלפון הנייד ומצלם בני משפחה או חברים. וגם דברים יפים שאתה רואה. ובהקשר זה אוסיף ואציין שבנעורי הייתי צריכה לשלוח מכתבים לחברים רחוקים. ומחכה ימים כדי לקבל מהר תשובה. והיום אני שולחת מייל, או מתקשרת בנייד ומקבלת מהם תשובה מידית, אני זוכרת כיצד בנעורי התקשתי להתקשר לבני משפחה או חברים. כשהייתי בדרכים. מחפשת טלפונים ציבוריים. או נגשת לקיוסקים ומתחננת שיתנו לי תמורת תשלום להתקשר אליהם. ולא תמיד נענית. והיום עם הטלפון הנייד אתה יכול להתקשר מכל מקום לכל אחד.  מבחינה זאת הגענו לתקופה קלה יותר. רק חבל שהאלימות היום הולכת וגוברת. ושהפכנו להיות ככל הגויים. 

יום רביעי, 5 בפברואר 2014

המשפחה החדשה. רימונה שיף.

עד לפני מספר עשורים חגגו כאן את יום האם. אני זוכרת כיצד הייתי ביום הזה מכינה בגן ולימים בבית הספר היסודי מתנה לאמי. ובבגרותי הייתי מחפשת לה ביום הזה מתנה שתשמח את ליבה. וכשראיתי שקלעתי למטרה לא היתה מאושרת ממני. לימים הפכתי לראשונה לאם דווקא ביום הזה. ובבית חולים העניקו לנו היולדות מתנות מיוחדות, ואולם בשנים האחרונות אנחנו חוגגים כאן את יום המשפחה, ואני נותרתי עם הזיכרונות.  ילדי עוד הספיקו לקנות לי מתנות ליום האם, יש לי אפילו בובת פרווה דובי קטן שקנה לי בני הצעיר ליום האם. כי הוא ידע שאני אוהבת בובות פרווה. אבל אל תחשבו שאני מתגעגעת ליום האם. להפך אני שמחה שחוגגים כאן היום את יום המשפחה. סוף סוף הבינו שהתא המשפחתי הנורמטיבי מורכב מהורים וילדים, ופעם בשנה כולם יכולים לחגוג לכולם בהוקרה והערכה. אם לדבר על האבות. כשחגגו את יום האם הם היו מקופחים. האמהות היו אלו שקיבלו מהילדים את הנשיקות. החבוקים, התודות והמתנות. כן, סוף סוף יש כאן8 שויון.  מבחינתי אלו שחשבו להנהיג כאן את יום המשפחה חשבו נכון, כי היום לא רק האבות הם אלו שמביאים את הפרנסה, גם האמהות יוצאות לעבוד, ואפילו עובדות קשה מחוץ לבית. וחינוך הילדים הוא לא נחלתן בלבד, גם האבות שותפים לו. ויש להם בהחלט מה לאמר לילדיהם.  ובאשר למטלות הבית, כפי שנוכחתי לדעת הם עדיין ברוב הבתים מוטלים על כתפי הנשים. הן אלו שמנקות, מכבסות,מקפלות את הבגדים הנקיים. ולרוב הן גם אלו שקונות את המצרכים בחנויות. עם זאת במטבח עומדים היום גם גברים ומבשלים. הם יודעים לבשל לא פחות טוב מהנשים. עובדה שבתכניות הבישול בטלוויזיה השפים הם בעיקר גברים.   ובתכניות הראליטי שעוסקות בבישול ישנם בקרב המתמודדים גם גברים. אפילו שניים זכו במקום הראשון בתכנית "מאסטר שף" ורק אישה אחת. היום מוקרנות תכניות ראליטי חדשות של בישול. נראה מי יהיו אלו שיגיעו למקומות הראשונים, גברים או נשים. בתקופה האחרונה ישנם גם גברים שהם   חד הוריים. המדובר בעיקר  בגרושים. אך יש גם אלמנים. אמנם הם במעוט. אך אני מאמינה שעם הזמן מספרם רק ילך ויגדל. ראיינתי במסגרת עבודתי העיתונאית ראיינתי  גבר גרוש שאשתו לשעבר ויתרה על ילדיהם המשותפים.  והשאירה לו אותם. אותו גבר סיפר לי שכשהוא יושב בגינה בקרב האמהות הצעירות, והמטפלות הן מסתכלות עליו כאל חיזר. ומשפשפות את העיניים כדי להיות בטוחות שהוא אכן אבא חד הורי. וכשהוא מגיע עם הילדים לקופת חולים, מרימים גבה הן הנשים והן הגברים שבתור ממתינים.    בתקופה האחרונה תמצא זוגות גברים שמגדלים ביחד ילדים. הנה בתקשורת התפרסמו גברים כאלו שקבלו את ילדיהם מאם פונדקאית בתאילנד. והתקשו לשוב ארצה כי לא קיבלו לילדיהם דרכונים. אני דוגלת בסיסמא "חיה ותן לחיות".  וככזאת אני מקבלת את הצעד הזה שהם עשו בחייהם. אבל אני תוהה מה מרגישה מתבגרת שחיה עם הורים שהם שני גברים. לכשהיא מתמודדת עם השינויים המיניים שבגופה מתחוללים. כאישה אני יודעת שישנם רגעים בחיים שיש רצון לשתף רק אישה בכל מה, שקורה לך, ועם כל הכבוד לפתיחות של אותם הורים גברים. גבר לא יוכל לעולם להיות אישה. לכל אותן נערות הגדלות אצל גברים אני מקווה שתהינה להן חברות טובות. שלהן הן תוכלנה על עצמן לדבר. לא אחת אני חושבת לעצמי איך השתנו הזמנים בעשורים האחרונים. בכל הנוגע לתא המשפחתי. שהרי, היום את יום המשפחה לא חוגגות רק משפחות המורכבות מאם אב וילדים. אלא גם משפחות המורכבות מאם או אב חד הורים, או מהורים חד מיניים וילדים