הייתי נערה בתקופה של מלחמת ששת הימים. בתקופה שהיינו באופוריה מהניצחון הגדול שלנו. על מדינות ערב, שקמו עלינו לכלותנו. תוך שישה ימים הסרנו איום על קיומנו שהיה כעננה מעל ראשנו. ובתקופה הזאת הסתכלו עלינו בהערכה מדינות העולם. וראו בנו את דויד שהכה את גלית. ואני יודעת את זאת כי הייתי לאחר המלחמה באירופה. והייתי גאה להיות שם ישראלית. הייתי נערה בתקופה שבה להיות חייל קרבי זה היה עבור הצעירים הישראלים הכי הכי. ולחיילים קרביים היו סיכויים טובים לזכות בבנות. ומי תאר לעצמו אז שיבוא מורה בישראל ויאמר שהצבא שלנו עושה מעשים לא מוסריים. השירים שנוגנו אז היו שירי הערצה ללובשי המדים. כמו "הוא פשוט שיריונר" "על כנפי הכסף" ועוד. ואנחנו הנערות היינו מדקלמות את הסיסמאות "הטובים לטייס" ו"האמיצים לצנחנים" כן, אנחנו גדלנו על ערכים ואהבת מולדת. למרות שלא היינו הדור של בוני הארץ ומלחמת השחרור. היו אלו שנות השישים של ילדי הפרחים, ברחובות אירופה הסתובבו אז הביטניקים מגודלי השער, שחלקם עישנו סמים. והיתה זו התקופה של מרד הצעירים בצרפת. וההפגנות נגד מלחמת ויטנאם בארצות הברית. וגם הפלישה של רוסיה לצ'כוסלובקיה שהביאה לכאן צעירים וצעירות יהודים. ובהם בן דוד שלי בשם תומס שנעלם מחיי עם השנים. בכל אופן לנו בישראל היו כאן דאגות אחרות. דאגות קיומיות. אך היו כפי שאני נוכחתי גם מי שעשו חיים לאחר מלחמת ששת הימים, לקיבוצים הגיעו בעקבות הניצחון הגדול מתנדבים ומתנדבות לאו דווקא יהודים. וחברי הקיבוצים הצעירים וחיילי הנח"ל נצלו את המצב, והמבין יבין. בצבא שבו שרתתי בנעורי המאוחרים, המפקדים הרשו לעצמם "להתחיל" עם החיילות הצעירות. חלקן נענו להם. ועל אלו שלא נענו להם נאסר לדבר על מעשיהם ברבים, ונאמר להן שאם תפרנה את שתיקתן הן תשלמנה מחיר יקר. לו היה קיים אז החוק שאוסר הטרדות מיניות. היו לבטח יושבים בכלא אז מפקדים רבים. כשהייתי נערה נהגנו להסתובב ברחובות גם בשעות הקטנות של הלילה. ולא פחדנו שמשהו רע יקרה לנו. אם כבר חששנו ממחבלים, ומפיגועים. אבל מי תיאר לעצמו שצעירים ישראלים יסתובבו עם סכינים, וידקרו אנשים כדי לגנוב מהם טלפונים ניידים או כספים. וגם את אלו שיעירו להם על רעש שהם עושים. נכון היו תקופות שאנסים סידרתיים הסתובבו ברחובות באזורים מסוימים. אבל אז כל מי שגר שם ידע שהוא צריך להזהר. ובשעות הקטנות של הלילה בביתו נשאר. כשהייתי נערה נתנו כבוד בבית ספר למורים ולמנהלים. וכשהם הענישו אותנו קיבלנו עלינו את גזר הדין. אני גם לא זוכרת קטטות המוניות בין תלמידים בהפסקות. אלא רק משחקי חברה ושיחות מענינות. מי חשב אז שתלמידים יכולים לתקוף בסכינים תלמידים אחרים, שיש להם איתם חשבון. או לתקוף באלימות מורים או מנהלים שמטילים עליהם עונשים. וחמור מזה. מי שיער לעצמו בימי נעורי שהורים יכולים להרים יד על מורים או מנהלים. אכן, השתנו הזמנים. ולצערי הרב לא לטובה. ונעבור לשטח אחר. לכשהייתי נערה הזמרים המפורסמים היו כמעט כולם יוצאי להקות צבאיות. הטלוויזיה שדרה בערוץ אחד. בשחור לבן. סדרות ותוכניות ישראליות מקוריות. וכאלו שהובאו מחו"ל. אני כמעט משוכנעת שבתקופה הזאת אף אחד לא האמין לעצמו שבזכות תוכניות ראליטי יהפכו רבים למפורסמים. או למנחים בתוכניות טלוויזיה שונות. שתוכניות כמו "כוכב נולד", "הכוכב הבא", "דה וויס", אקס פקטור", ואחרות יעלו על מפת הזמר העברי זמרים חדשים. שתוכניות כמו "המירוץ למיליון", "האח הגדול", "היפה והחנון" ואחרות. תשנה למשתתפים את החיים. תהפכנה אותם למפורסמים ואפילו למנחים בתוכניות טלוויזיה שונות. ושבעקבות תוכנית הטלוויזיה "לרדת בגדול" מלאים עברו תהליך. עבדו על עצמם. ומי כאלו שאיש לא הסתכל עליהם הם הפכו למושכי מבטים. בגלל מראם המצודד, כן, היום מי שרוצה שיחלו אצלו שינויים בחיים צריך רק אומץ להופיע על המרקע. כשהייתי נערה הייתי צריכה ללכת לתנועת נוער. או להבדיל, למסיבה סלונית כדי לרכוש חברים חדשים. היום אפשר לעשות את זאת דרך הפייסבוק. גם בזמני, לכשהייתי נערה היו לועגים בבית ספר לתלמידים שהיו יוצאי דופן. מבחינת מראה או התנהגות.אבל כל זה נשאר במסגרת הכיתתית. היום תלמידים כאלו נמצאים ממש בסיכון. כי הם צפויים תמיד שיעלו תמונות לא מחמיאות שלהם בפייסבוק או באינסטגראם. והם יהפכו ללעג בכל העולם. מבחינה זאת אני מאושרת שהייתי נערה בתקופה אחרת. עם זאת אני לא אחת נזכרת שבנעורי לכשרצינו להצטלם היינו צריכים ללכת לצלם מקצועי, ולשלם לו כסף, והיום בזכות הטלפונים הניידים המתקדמים כולם הפכו לצלמים. אתה רק שולף את הטלפון הנייד ומצלם בני משפחה או חברים. וגם דברים יפים שאתה רואה. ובהקשר זה אוסיף ואציין שבנעורי הייתי צריכה לשלוח מכתבים לחברים רחוקים. ומחכה ימים כדי לקבל מהר תשובה. והיום אני שולחת מייל, או מתקשרת בנייד ומקבלת מהם תשובה מידית, אני זוכרת כיצד בנעורי התקשתי להתקשר לבני משפחה או חברים. כשהייתי בדרכים. מחפשת טלפונים ציבוריים. או נגשת לקיוסקים ומתחננת שיתנו לי תמורת תשלום להתקשר אליהם. ולא תמיד נענית. והיום עם הטלפון הנייד אתה יכול להתקשר מכל מקום לכל אחד. מבחינה זאת הגענו לתקופה קלה יותר. רק חבל שהאלימות היום הולכת וגוברת. ושהפכנו להיות ככל הגויים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה