חודש פברואר 2014 באמצעי התקשורת מתפרסם נתון מעניין. שבעים ושש אחוזים מהמוצרים בסופרמרקט התיקרו בשנת 2013, המחאה החברתית שידענו לפני הבחירות האחרונות כבר לא מורגשת. שוב תנומה אופפת את החברה הישראלית. והיא מגלה שוב אדישות מוחלטת לגבי יוקר המחיה. המשכורות עומדות קפואות על מקומן ומחירי המזון מזנקים. בממשלה הקודמת דברו על צמיחה. שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ אמר שאנחנו חיים בגן עדן, עד היום אני מחפשת את גן העדן הזה. שבו אוכל לחיות בכבוד ללא דאגות קיומיות. שר האוצר הנוכחי יאיר לפיד, שבו מעמד הביניים תלה תקוות גדולות, קורא לכל המודאגים לצאת לעבוד. ואנשי מעמד הביניים עובדים, ואפילו עובדים קשה. והמשכורת שהם מקבלים אינה קשורה להוצאות משק הבית שלהם. היא לא מספיקה להם לכלכל בכבוד את משפחתם. בבנקים מציעים לקחת הלואות, אשראי, משכנתאות ואנחנו בני מעמד הביניים הולכים איתם וחיים בחלומות. בפנטזיות במציאות מדומה. הריבית נמוכה עד כדי כך שעוד מעט התקרה שלה תגיע לרצפה, והריבית הנמוכה הזאת הופכת את הפקדון בבנק לאופק חסכון לא אטרקטיבי. לאחרונה התפרסמו באמצעי התקשורת סימנים שנתוני הצמיחה של המשק הולכים ונסוגים. אותם נתונים שהממשלה הקודמת כל כך התפארה בהם הפכו גם הם למציאות מדומה. מחירי הדירות הולכים ומאמירים. ולאור הבשורה שהנגידה הורידה רבע אחוז מהריבית פרסם באמצעי התקשורת שמחירי הנדל"ן צפויים עוד לעלות ועכשיו אומרים שגם מחירי מוצרי החלב צפויים לעלות בעקבות הבצורת. ואני זוכרת ימים אחרים. ימים בהם המשכורות הסתכמו בסכומים מסוימים של לירות. ומי שעבד באמת קשה יכול היה לכלכל יפה את בני משפחתו, ימים שבהם הריבית במשק היתה גבוהה, ומי שידע להשקיע במניות יכול היה לרכוש דירה, לו ולבני משפחתו. כשהתחתנתי בתחילת שנות השבעים היו בשוק פרוייקטים של דיור לצעירים. והיום הצעיר הממוצע לא יכול בכלל לחלום על דירה. ועוד אוסיף ואציין שהיום ישנם מקומות עבודה רבים שבהם שוררת אווירה של חוסר ודאות. כי העובדים לא יודעים אך המקום שמפרנס אותם לא יסגר מחר. היה פעם שר אוצר שאמר "אין לי". היום מעמד הביניים חש שאין לו יותר כוחות לכלכל את עצמו. שהוא צריך לשבור את הראש איך לגמור את החודש. והוא הולך ונשחק עד כדי כך שעוד מעט כבר לא יהיה קיים, וזה אירוני שהיום בעוד שמחירי המזון בסופרמרקטים הם גבוהים, מחירי הבגדים הם זולים . ואני זוכרת תקופה אחרת, שבה מחירי הבגדים היו יקרים ומחירי המזון היו זולים. שואלת את עצמי לא אחת למה המצב היום צריך להיות הפוך על הפוך. שהרי הבגדים הם מותרות והמזון הוא הבסיס החיוני לקיומנו. לאחרונה קורים לנו כצרכנים דברים. רשתות כמו קופיקס שמוכרות סנדויצ'ים, עוגיות, שתיה קלה ועוד במחירים של חמישה שקלים הולכות וצצות. ובמקומות מסוימים, כמו בכיכר רמב"ם ברמת גן, מתחוללות תחרות על כסף של הצרכנים, היום מוכרים שם פלפל במחיר מוזל. בשש וחמש שקלים במקומות החדשים, ובעשרה שקלים במקום הוותיק שמכר אותו בעבר בשש עשרה שקלים. ואנשים שקנו לא מכבר פחות פלפל בגלל מחירו. חזרו לאכול את המאכל הלאומי של ישראל. הסופרמרקטים מתלוננים לאחרונה שמספר הלקוחות שלהם הולך ופוחת. ועושים מבצעים. כך קניתי לאחרונה שקית שוקולד מקופל בתשע שקל במקום בשבע עשרה שקל. גם בניופארם. ובסופרפארם עושים מבצעים, וכך יכולתי לקנות לאחרונה סבון נוזלי, שמפו וקרם לחות לשער. בעשרה שקלים כל אחד. כאשר מחירם המקורי הוא כפול מזה שנמכר. לאור כל זאת, אני שואלת את עצמי לא אחת למה המוצרים האלו יכולים להימכר במחירים סבירים רק במבצעים. אמצעי התקשורת מפרסמים השואות של מחירים של מוצרים הנמכרים אצלנו בסופרמקרטים, עם אותם מוצרים הנמכרים בסופרמרקטים בארצות העולם. וכמעט תמיד יוצא שהמחירים שלנו יותר גבוהים מאלו שבארצות האחרות. זה גורם לי להיות מתוסכלת ולחוש שאני רוצה להיות פחות בסופרמרקט. אך מחוסר ברירה אני מוצאת את עצמי חוזרת לשם וקונה. אני לא רואה שהממשלה עושה דבר כדי להיטיב את המצב. השכר של נבחרי הציבור צמוד למדד. ועולה בעוד שהשכר של מעמד הביניים לא צמוד למדד. ועומד קפוא על מקומו. אני זוכרת ימים אחרים שבהם כשמחיר המוצרים בשוק עלה העובדים היו מקבלים תוספת יוקר במשכורתם. כדי שיוכלו להתמודד עם השינויים. והיום כפי שאני רואה. נבחרי הציבור יושבים במגדלי השן שלהם. ולא אכפת להם ממה שקורה עם מעמד הביניים. עם אותם אנשים שבאמת עובדים קשה אך לא מרגישים את עצמם מתוגמלים כראוי, וגורמים להם לחוש שאין להם כבר כוחות להתמודד עם מחירי המזון המאמירים, ושאין להם לאן ללכת כדי למצוא פתרון. אלא רק לחיות בחלומות, בפנטזיות, במציאות מדומה. אני חוששת ממה שעשוי לקרות לנו אם נמשיך להרים ידיים , ונמשיך לשקוע בתנומה ובאדישות. אני הייתי רוצה שמקרבנו יצוצו כאלו שבאמת אכפת להם ממעמד הביניים. ושלא יחוללו מחאה חברתית רק כדי לקדם את עצמם. שהרי מהמחאה האחרונה הגיעו חלק ממחולליה לכנסת. והיום גם הם מהווים חלק מנבחרי הציבור "השבעים". אומרים לי שאמנם מה שקרה לחברה שלנו היה רע. אבל המצב עשוי להשתנות בקרוב. אני רוצה לחשוב שעוד יהיה טוב. שהמדינה תחזיר את הפקוח על המוצרים. כי אם אין פקוח ישנה השתוללות של עלית מחירים. מכאן ברור לי שעל נבחרי הציבור לחשוב על כך ברצינות לפני שיהיה מאוחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה