יום שלישי, 22 באפריל 2014

מתקפת הפרסומות / רימונה שיף.

לא אחת אני מרגישה את עצמי נתונה למתקפה של פרסומות, כשאני מחפשת בעיתונים כתבות מעניינות אני נתקלת בהן, קטנות, גדולות. וכתבות פרסומיות.
כשאני צופה בתוכנית טלוויזיה באחד הערוצים המסחריים. שהם הערוצים הפופולרים, הן קוטעות את התוכנית ברגעים המתוחים.ומעבירות לצופים המתוחים את המסרים שלהן. וכשאני מצפה בבית קולנוע להקרנת סרט, אני צופה בחלקן, מבחינתי בהקרנה חוזרת. כי הרי אני כבר מכירה אותן משידורי הטלוויזיה, כשאני מאזינה לתוכניות הרדיו השונות, כולל התחנות האזוריות, אני בהכרח מאזינה גם לפרסומות המשודרות. לחברת הדלתות מספר אחד בישראל, לחברה שחוגגת שישים שנה ולאחרות. הטלוויזיה נכנסה לארה"ב בשנות ה-60 כקופסה בתוך הבית.
ומאז היא מביאה תכנים להמונים. עד מהרה גילו אותה המפרסמים והחלו לפרסם דרכה מוצרים. ולהעביר לצופים מסרים.  לישראל נכנסה הטלוויזיה לאחר מלחמת ששת הימים, שנים שיצרו כאן תוכניות בשחור לבן בערוץ אחד בלבד. אבל בשנות ה-70 וה-80 נוספו שידורים של תחנות טלוויזיה מסחריות. ולפרסומאים זאת היתה חגיגה. והם נצלו את הנישה שנפתחה בפניהם בהמוניהם. והחלו לעשות סרטוני פרסומת למוצרים שלהם. והצופים מצאו את עצמם, כפי שאני מתארת, כמוני נתונים למתקפה של פרסומות. כך כשאני צופה היום באותן סרטוני פרסומת בשני הערוצים המסחריים מתנגן בליבי השיר "אחזור אסתכל בך כנרת כנרת". ואני מפזמת לעצמי "אחזור אסתכל בך פרסומת פרסומת" שמתי לב שבתוכניות שיש להן רייטינג גדול, כמו תוכניות הראליטי, מוקרנות יותר פרסומות. כן, הפרסומאים יודעים מתי יהיה להם קהל גדול של צופים. אמרו לי שאם אני לא רוצה לצפות בפרסומות אני יכולה לזפזפ לערוצים אחרים, אבל מה פתאום שאעשה את זאת. שאכנס לתכנית אחרת ואחמיץ את המשך התוכנית שאותי מענינת. אני מעדיפה לצפות בפרסומות ולהתקומם. על שהן קטעו לי את הרגע המותח, ואני בדרך כלל משתעממת באותם רגעים שהן מוקרנות. כי הרי אני כבר מכירה אותן. יודעת מראש מה עשוי לקרות. וכאן אתיחס למהות הפרסומות, פרסומאים טובים כפי שנוכחתי לדעת יודעים לרגש את הצופים. ולמשוך אנשים למוצר מסויים. באמצעות המון שכנוע ופיתוי. הפרסומאים הטובים מודעים לכך שהפרסומות מקרבות אנשים, ולכן הם פונים לצופים בגוף ישיר, ויוצרים אצלהם אשליה של קשר, פרסומאים טובים דואגים לכך שהפרסומות לא תהינה משעממות, שתהינה מצחיקות, מרגשות, ומענינות. ושהן תדברנה לצופים בתחמנות ובחביבות. והם גורמים על ידי כך לצופים להקשיב להן. לפחות לכשהן מוקרנות לראשונה. ומעבר לזאת כל הפרסומאים מעונינים שהצופים יבלעו את כל המסרים שהם מעבירים. ישנם פרסומאים שמעדיפים לפרסם את המוצרים שלהם ולהעביר את המסרים שלהם באמצעות סלברטאים. הצופים התמימים אומרים לעצמם שאם המוצרים טובים לסלברטאים אז הם גם יהיו טובים להם ורוכשים אותם. לצופים הפחות תמימים חשוב לבדוק, אם הם מתאימים להם. מבחינה בריאותית,כלכלית ואיכותית. הילדים שלנו חשופים מגיל אפס לפרסומות, בגילאים שבהם הם עדיין לא מסוגלים לשאול שאלות. ולא מסוגלים להתמודד עם תהליכים הם מקבלים מסרים. דרך תמונות שלנגד עיניהן מרצדות. פרסומאים טובים מדברים לילדים בגובה העיניים, משתמשים בנימוקים מעולמם, בדמויות מצוירות. בסיפורים משעשעים. ומתאימים אותן למציאות המודרנית שבה הם נמצאים. והתוצאה שהילדים שמתמוגגים ממה שהם רואים מבקשים מהוריהם שיקנו להם את המוצרים שהן מציעות. בשנות ה-90 היה טקס פרסים לפרסומות מין אוסקר לפרסומאים, היה פעם אחד ואז נפסק. חבל. היום ככלל הפרסומאים משתמשים לצורך העברת המסרים שלהם לצופים בבחורות חטובות ובחורים חטובים, בדוגמניות ידועות ובדוגמנים ידועים,ומשתמשים גם בילדים חמודים.  כדי שהצופים ישטפו את עיניהם בדברים יפים ויקבלו הרגשה טובה. ככה כששואלים את הילדים מה הם רוצים להיות לכשיהיו גדולים הם אומרים שהם רוצים להיות מפורסמים, הם רואים כיצד משתתפי תוכניות ראליטי הופכים למפורסמים, המופיעים בסדרות טלוויזיה, תוכניות של ראיונות ובפרסומות. הם רואים בהם גיבורים, אנשים שמסוגלים לעשות דברים שהם לא עושים, ושהגיעו להישגים בלי להשקיע בהם הרבה מאמצים. לכן, חשוב לדעתי לשוחח עם הילדים סביב הפרסומות המוקרנות. על אלו שמופעים בהן ועל המסרים והמוצרים שלהן. ובגילאים המתאימים לגרום לילדים לשאול שאלות. אני בטוחה שהורים שיעשו את זאת יחסכו לעצמם כספים. ויחנכו את ילדיהם להיות צרכנים נבונים.   

יום חמישי, 10 באפריל 2014

גם המבוגרים שווים / רימונה שיף.

כשהגעתי לגיל שישים התחלתי להרהר על האוכלוסיה המבוגרת, ראיתי לנגד עיני נשים שיוצאות לגמלאות בגיל 62 וגברים בגיל 67. ולאחר הפרישה הם מלאי מרץ, ונכונות להשתלב בשוק העבודה, אך המעסיקים הצעירים יותר לא מבינים את מצבם. שאין להם ילדים קטנים, כשמדובר בנשים הן כבר לא נכנסות להיריון. ככה שהם יכולים להתמסר בכל מאודם לעבודתם להשקיע בה ולתרום לה מניסיונם.  את המעסיקים הצעירים יותר לא מעניין שמאחורי רבים מהם ניסיון של עשרות שנים במקום עבודה קבוע, בעוד שהצעירים של היום נוטים להחליף מקומות עבודה חדשים לבקרים. ולכך שמשום שהמבוגרים הללו צברו שנים של עבודה במקום קבוע יש להם פנסיה. והם רוצים להשתלב מחדש בשוק העבודה מתוך רצון למצוא תוכן לחייהם. ולהרגיש שלמרות גילם הם עדיין שווים.
היום ממה שנוכחתי לדעת ישנם מעסיקים שמעדיפים להעסיק צעירים מחשש שהמבוגרים, בעלי הניסיון, יעפילו עליהם. ומחשש שלאור הרזומה שלהם הם יצטרכו לשלם יותר שכר מאשר לעובדים הצעירים, הם גם לא נותנים את דעתם על כך שהמבוגרים הרוצים להשתלב אצלם בעבודה הם לרוב אנשים מבוססים. שמלבד פנסיה יש להם דירה משלהם. אותה רכשו להם הוריהם או שרכשו אותה מכספי ירושה. ככה שהרצון לתרום לעבודה מכישוריהם חשוב להם יותר מאשר גובה השכר. מה גם שהם לא רוצים לקום בבוקר ולהסתכל על ארבע קירות החדר, אלא לעשות משהו מועיל ויעיל עם עצמם. רבים מהם מסוגלים לעזור לילדיהם. ואפילו גרים אתם עדיין בביתם ילדיהם בני השלושים ומעלה. או שהם עוזרים לילדיהם הנשואים. המתקשים מפאת יוקר המחיה לפרנס את משפחתם. ומכיוון  שיש להם דירה משלהם. הם יכולים למכור אותה ולהכנס לבית הורים. אך בניגוד להוריהם הם לא יכולים להשאיר דירה לילדיהם. אני מבינה את הטיעון של המעסיקים האומרים שמבוגרים פונים אליהם למרות היותם אנשים מבוססים, כי הם רוצים להמשיך להרוויח כספים כדי להכנס לבית הורים. ולהשאיר דירה לילדיהם. אבל אני לא מבינה את הטיעונים האחרים שלהם כלפי המבוגרים. טיעונים שאליהם כבר התיחסתי. הזמר והשחקן ישראל גוריון אמר "אל תפחדו לעשות שינוי בחיים", ואמנם אני מכירה מבוגרים שאזרו אומץ ועשו שינוי בחייהם. מזכירה שבגיל שישים הלכה לקורס מספרי סיפורים, והיום היא נחשבת למספרת סיפורים מבוקשת, מורה להתעמלות שלקראת גיל שישים הפכה לאמנית, ומאחוריה כבר מספר תערוכות מוצלחות. ופסיכולוגית שבגיל שבעים החליטה להיות פסלת. והיום בגיל תשעים ושלוש היא משלבת את הטיפולים עם עשיית הפסלים. כאן אגלה לכם שהיה לי דוד שהיה מהנדס אלקטרוניקה. ואחרי שפרש לגמלאות החליט להיות צייר ומורה לציור. והוא היה מאושר על שבחר בקריירה שניה. תראו אפילו נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש הבן פנה לאחר שתי קדנציות לאומנות. והיום הוא נחשב לצייר מצליח ומבטיח. ואפילו הציג לאחרונה את ציוריו בתערוכה. ככה שאף פעם אסור להשלים עם המימרה שהעולם שייך לצעירים. ולקבל את העובדה שגם המבוגרים שווים. אני מאוד מעריכה את המבוגרים שיודעים לעשות חיים. את אלו שיודעים לנצל את הכספים שברשותם ויוצאים לטייל ברחבי ישראל או בעולם הגדול. חברה אמרה לי לאחרונה 'תראי מי נראים בשדות התעופה. רבים מהנוסעים הם אנשים מבוגרים' ממה שנוכחתי לדעת המבוגרים הם אלו שנרשמים בעיקר לחוגים ולהרצאות לשעות הפנאי. והם גם מאכלסים בהמוניהם את המועדונים שנפתחו למענם. ואת הפעילות והטיולים שמציעות  להם העיריות והרשיות המקומיות. הם מוכיחים לי בזאת שהם לא רוצים להשתעמם ומחפשים תוכן לחייהם. הלוואי שהמעסיקים היו מודעים לכך שהתעסוקה יכולה להיות משמעותית
לגבי מבוגרים רבים, ולגרום להם לא רק להיות יעילים ומועילים אלא גם מאושרים. לאחרונה נחשפתי לתוכנית שנקראת "קשר רב דורי", שבמסגרתה מלמדים תלמידי בית ספר מבוגרים כיצד להשתמש במחשב, שומעים מהם סיפורי מורשת ומתעדים אותם. התוכנית כפי שהוסבר לי נועדה לצמצם את הפער הטכנולוגי בין הצעירים והמבוגרים. והיא נערכת בשלוב המשרד לאזרחים ותיקים. אני בטוחה שמאחורי רבים שחששו לגשת למחשב, חשים היום, בעקבות התוכנית הזאת, שהם שווים לצעירים, ואומרים לעצמם שצדק הזמר והשחקן ישראל גוריון שאמר "אל תפחדו משינויים". כי גם ההתגברות על הפחד מהמחשבים ורכישת מיומנויות לעבוד איתם הוא מבחינתם של המבוגרים האלו שינוי בחייהם, גם בעמותות שבהן אני מתנדבת מספרם של החברים המבוגרים הוא גדול, וזה ככלות הכל מלמד גם כן שהם מחפשים תוכן ומשמעות לחייהם, אמא שלי היתה בזמנו יושבת הרבה בבתי קפה עם חברות, ומשוחחות ביניהן על הא ועל דא. אז עוד לא היו מועדונים רבים לאוכלוסיה המבוגרת, ועל טיולים מאורגנים והרצאות לשעות הפנאי לגיל הבכיר אפשר היה רק לחלום, היום מבחינה זאת המצב השתנה לטובה, והמבוגרים מנצלים היטב את מה שמעמידים לרשותם, ולא מתעסקים ביום שעבר אלא ביום המחר. אני מקווה שיגיע בקרוב היום שהמעסיקים יבינו את המבוגרים שפונים אליהם ומבקשים עבודה. ויהיו מודעים ליתרונות שבהעסקתם. כך תהפוך תרומתם לשוק העבודה לעובדה. בכל אופן אני מברכת את אלו שיוזמים מיזם עסקי לאוכלוסיה המבוגרת, וגורסים שהעולם לא שייך רק לצעירים.  

יום רביעי, 2 באפריל 2014

שירים לא נשארים. / רימונה שיף.

תראו אלו מהפכים עברו על הזמר העברי במהלך השנים. החלוצים הציונים חדורי האידאלים שבאו לכאן לבנות ולהבנות שרו שירי אהבה למולדת, כמו "אנחנו אוהבים אותך מולדת" או "אנו נבנה פה נמל" וכדומה. במלחמת השחרור שרו הלוחמים שירי זיכרון נוגים לחברים שנפלו בקרב כמו "דודו" אליפלט" ו"שיר הרעות".  וגם שירים שהנציחו את הקרבות בהם השתתפו כגון "באבאל וואד" או קרב הראל" במבצע סיני המכונה גם מבצע קדש  שרה להקת הנח"ל בהתרגשות את "מול הר סיני" שהפך גם להמנון המבצע, וכשעלו ארצה בשנות החמישים עולים מארצות ערב כתבו נתן אלתרמן ויעקב אורלנד את השיר "זכריה בן עזרא" על אדם שחי במעברה ומרוצה מכל מה שקורה. ועל רקע חדירת המסתננים לנגב, באותם ימים, כותב חיים חפר את השיר "הוא לא ידי את שמה". שיר נוסף שנכתב כדי להרגיע את הילדים המפחדים מהמסתננים, הוא שיר שכתב עמנואל הרוסי ללחן של ר' שלום חרטונוב "שכב בני". מספרים בהקשר זה גם שכשקרה הפיגוע במעלה אדומים בשנת 1954. באוטובוס שנסע לחגיגות שחרור אילת, היה בישוב הלם טוטאלי. בפורים נערך במועדון מפא"י ברחוב בלינסון ליד כיכר דיזנגוף בתל-אביב. ומשה שרת שהיה אז ראש הממשלה היה מודאג ממצב הרוח של העם. ובקש מיעקב אורלנד ומרדכי זעירא, אותם פגש בנשף, שיכתבו שיר להעלאת המוראל. הם נכנסו למטבחון שבמקום ותוך חצי שעה כתבו את שירם "שיר שמח" "אם ראשנו שח ועצב סובבני" ב-1967 נערך בירושלים פסטיבל הזמר והפזמון. השיר אשר זכה בו במקום הראשון היה שירם של יעקב הולנדר ורימונה דינור "מי יודע כמה" בבצועו של מייק בורנשטיין. ואולם כיום מעטים זוכרים אותו. כולם זוכרים שבפסטיבל 1967 התפרסם לראשונה השיר "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר ושרה שולי נתן, השיר הזה הושמע כשיר בונוס  עד ספירת הקולות. גיל אלדמע מארגן הפסטיבל היה זה שיזם את השמעתם של שירי הבונוס. ובהקשר זה סיפר טדי קולק שהיה אז ראש העיר ירושלים שהוא פנה לנעמי שמר ובקש שתלחין שיר על ירושלים. שולי נתן שהיתה אז מורה חיילת עלתה לבמה עם גיטרה ובצעה אותו. והקהל הנרגש עד דמעות ליוו אותה בתשואות רמות. מאוחר יותר נודע שנעמי שמר שמעה אותה בתוכנית הרדיו תשואות ראשונות והחליטה לעבוד איתה. לאחר מלחמת ששת הימים. עם תחושת הניצחון הגדול נעמי שמר שינתה את הבתים האחרונים של השיר. בתקופת ההמתנה למלחמה הזו נכתבו גם כן שירים. אורי זוהר שר שיר שחיבר חיים חפר "נאצר מחכה לרבין". החלונות הגבוהים שרו שיר שחיבר דודי מנוסי והלחין שמוליק קראוס, "באנו למילואים". ובתקופת ההמתנה של חיילי המילואים כתב דודי מנוסי את השיר "פגישה במילואים", וחיים חפר כתב את השיר "|לילה בדרום" שהלחין סשה ארגוב. ובשוך הקרבות לאור התוצאות המזהירות כתבה דליה רביקוביץ' את השיר "בעמק דותן" ואת השיר "בסירת שקד". החידונאי שמוליק רוזן כתב את השיר "ראי רחל ראי" ששר אריק לביא. ושיר נוסף ששר יגאל בשן "ערי הגדה", ובעקבות שחרור ירושלים נכתבו שירים כמו "הכותל", "ירושלים שלי". ושיר התשובה של הצנחן מאיר אריאל שהשתתף בשחרור העיר "ירושלים של ברזל".
באותה תקופה חלמו הבנות הצעירות שיהיה להן חבר שהוא חייל קרבי. שיר שביטא אולי יותר מכל את אותה הערצה היה השיר "יש לי אהוב בסירת חרוב" שכתב חיים חפר והלחין יאיר רוזנבלום. ושרה שלומית אהרון. שיר אחר שביטא את זה היה השיר
"הוא פשוט שיריונר". ושיר נוסף הוא השיר שכתב והלחין יאיר רוזנבלום "מקפלת המצנחים", שבו אומרת מקפלת המצנחים לצנחן בכפל משמעות "תכין לי את הכיפה ואני אכין לך את החופה".  בין 1968 ל-1970 התרחשה בתעלה מלחמה נוספת. היא מלחמת ההתשה. זמרי הגבעתרון שרו את השיר "עמק האש" אך בארץ התנהלו החיים כרגיל. נעמי שמר ירדה למעוזים של החיילים, וכתבה את השיר "בשבחי מעוז" ששרה מלי ברונשטיין מלהקת פקוד דרום. "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח". באותה תקופה נעמי שמר כותבת גם את השיר "בהאחזות הנח"ל בסיני". מלחמת יום הכיפורים. שנחשבת למלחמה הטראומטית בתולדות עם ישראל. התרחשה בתקופה שבה תרגמו כאן שירים לועזיים לעברית. נעמי שמר החליטה לקחת שיר של הביטלס "לד איד בי" , ולהפוך אותו לשיר ישראלי "לו יהי" ברוח הימים הקשים, שיש בו המשפט "כל מה שנבקש לו יהי", ושרה אותו עם הגשש החיוור. במלחמת יום הכיפורים כתב קצין  החינוך עודד פלדמן את השיר "מוכרחים להמשיך לנגן" בלחן של יאיר רוזנבלום, לאחר ששמע ממפקד חיל האוויר בני פלד על המטוסים שלא חזרו. ובשוך הקרבות כתב יובב כץ  את השיר על הגולן "בתי את בוכה או צוחקת". ושיר נוסף שלו, שכתב עוד לפני המלחמה, "מלכות החרמון" הופך לשלאגר גדול. בבצועו של מוצי אביב מלהקת פקוד צפון. במלחמת יום הכיפורים ספגה ההתישבות העובדת אבדות קשות, ודורית צמרת מבית השיטה כתבה לאור נפילתם של אחד עשר חברים את השיר המצמרר "החיטה צומחת שוב" במלחמה מקבלת תלמה אליגון מכתב מאחיה שבו הוא מבקש ממנה שתשלח לו תחתונים וגופיות, ואז היא כותבת את השיר שהופך לשלאגר גדול בבצעו של עוזי פוקס. לאחר המלחמה קצין החינוך עודד פלדמן גילה את הזמרת נתנאלה מצוות הוואי של חיל האוויר. ונתנאלה שרה את השיר "יהיה לי חבר היה לי אח". לאחר המלחמה נתנאלה תשיר גם את השיר "שיר פשוט" "על הרעות בדם ויזע". ואריק לביא ישיר את שירו "שירו", לימים מבצע אנטבה יחזיר החיוך לפנים של הישראלים. והשיר שילווה את הסרט "מבצע יונתן" יהיה השיר "ארץ הצבי". שישיר יהורם גאון המגלם את יוני נתניהו. לאחר המלחמה התמנה רפול לרמטכ"ל. הוא אמר שהחיילים צריכים להלחם ולא לשיר שירים. ומפרק את הלהקות הצבאיות. ובשנות ה-80 כשהן חוזרות הופך השיר "קום והתהלך בארץ" בבצעו של יהודה אליאס מלהקת פקוד מרכז  לשלאגר גדול. אבל הלהקות הצבאיות לא חזרו להיות מה שהיו. במרוצת השנים כתבו שירי שלום. שהמפורסם שבהם הוא "השיר לשלום" ששרה מירי אלוני בלהקת הנח"ל. השיר הזה  נאסר בהתחלה להשמעה ברדיו, אך הפך לחלק מהזיכרון הלאומי בעקבות רצח רבין, שיר נוסף  שהתפרסם כשיר שלום הוא "פרחים בקנה" ששרה יהודית שורץ בלהקת התותחנים. ממלחמת לבנון הראשונה זוכרים בעיקר שלושה שירים האחד הוא "שני אצבעות מצידון" שנכתב לסרט. השני הוא "שני יובלי הראל" שהוא שיר זיכרון מצמרר על שני צעירים ירושלמים בשם יובל הראל. שגרו באותה שכונה ונפלו באותו יום. הוא מושמע בימי הזיכרון בבצועה של מירי אלוני. השלישי זה "אל תדליקו לי נר" של הקליק. גם שירי מחאה נכתבו כאן כמו "אין לי ארץ אחרת" שכתב אהוד מנור. ו"הילדים של חורף 73" שכתב שמואל הספרי. במרוצת השנים תפסו את מקומן של הלהקות הצבאיות להקות אזרחיות כמו "כורת" "אתניקס" "משינה" "תיסלם" "טיפקס" "החברים של נטשה" ורבות אחרות. הזמרים המזרחיים שנחשבו עד לפני עשור לזמרי קסטות של התחנה המרכזית תפסו את מקומם של הזמרים האשכנזיים. והצעירים, רבים מהם בוגרי תוכניות ריאליטי, תפסו את מקומם של הזמרים הוותיקים, כך תשמע היום זמרים כמו מתי כספי, אבי טולדנו, אריק סיני ואחרים רק בתוכניות נוסטלגיות. וכאן אציין שלאחר לכתו של אריק איינשטיין מאיתנו היה לי עצוב לקרוא בעיתונים על כך שהשירים האחרונים שלו לא הושמעו בתוכניות הרדיו. לכך אני קוראת בהזדמנות זאת לכל אלו שבזמר העברי עוסקים להחזיר עטרה לזמרה. ולהזכיר לדורות הצעירים את שירתם של הזמרים  הוותיקים. שידעו שגם אנחנו ההורים, וגם הסבים והסבתות, שרנו שירים עבריים בילדות, בטירונות, בתנועה, ובמסיבות, בשעורי הזמרה ובדירה. ושיתנו את הכבוד המגיע ליוצרים הגדולים כמו רחל המשוררת, לאה גולדברג, נתן אלתרמן תרצה אתר, נעמי שמר ואהוד מנור. ולמשוררי דור תש"ח . חיים גורי, ע הילל. חיים חפר, ודן אלמגור. שכתבו שירים יפים ששרו בין התקופות ההיסטוריות כמו "לילה לילה" "שירת העשבים" "ולס להגנת הטבע", "פנס בודד"ועוד רבים. כאן אודה שלא פעם יש לי געגועים לשירים הישנים ואין לי סבלנות לחכות לתוכניות הנוסטלגיות.