האמנם עיתונים בחינם? רימונה שיף.

מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת החוק של שר התקשורת גלעד ארדן ושר האוצר יאיר לפיד, שבמסגרתו תסגר רשות השידור ב-31 במארס 2015. ותבוטל אגרת הטלוויזיה. בסך 350 שקלים, ותוקם רשות שידור חדשה שעליה לא תוטל תשלום אגרה. ערוץ 2 לא דורש תשלום מהצופים, וגם ערוץ 10 שמחפש משקיע לא דורש תשלום מהצופים, עד היום לא היה קיים בתקשורת האלקטרונית משחק הוגן. כי היתה רשות שידור ממלכתית שגבתה תשלום עבור השידורים שלה. ורשויות שידור מסחריות שלא גבו תשלום, הסבירו את זה שהן מתקיימות מהפרסומות והרשות הממלכתית לא. בעוד שנוכחתי לדעת שלתוכניות שלה היו לא פעם חסויות, אבל עם החוק החדש שמבטל את תשלום האגרה המשחק בין רשויות השידור השונות יהיה משחק הוגן. היום אין משחק הוגן. בכל הקשור לעיתונות הכתובה, "ידיעות אחרונות", "הארץ", ו"מעריב סופשבוע" ו"מעריב השבוע" שנחשבים לעיתונים הגדולים נמכרים בתשלום לקוראים. או באמצעות מינויים. וכך גם שבעונים וירחונים רבים. בעוד ש"ישראל היום" ו"פוסט" הם חינמונים. עיתונים שמחולקים בחינם לתושבים. לישראל היום ישנם גם מינויים שמשלמים תשלום חודשי סמלי ומקבלים אותו מידי יום לביתם. בנוסף יוצאים לאור מזה שנים המקומונים שמחולקים בחינם לבתי התושבים בערים. ובאינטרנט אפשר למצוא עיתונים וירטואליים שאפשר להיכנס אליהם ולקרוא אותם בחינם. והנה בחודשים האחרונים מדברים על הצעתו של ח"כ איתן כבל לחוקק חוק שיאסור על "ישראל היום" להיות מחולק בחינם. לתפיסתי לסגור עיתון מסוים בגלל תחרות עם עיתון אחר זה לא משחק הוגן. עד ש"ישראל היום" הפך לעיתון מצליח מאוד. "ידיעות אחרונות" היה מונופול. והיום לפי כתבות שמתפרסמות הוא נלחם בזכותו של "ישראל היום" לצאת לאור כחינמון. כי הוא רואה בו מתחרה. וזה בעוד שישראל היום יכול להוביל למהפכה. ולגרום לעיתונים שנמכרים היום בתשלום לחינמונים . ולהביא לידי כך שבשטח העיתונות הכתובה הישראלית יהיה משחק הוגן. ואפילו אם זה לא יקרה לדעתי עצם קיומן של עיתון שהוא מונופול בשוק גורם לכך שבעיתונות הישראלית לא יהיה משחק הוגן. אמנם קיומם של עיתונים שנמכרים בתשלום לצד חינמונים, מקומונים, ועיתונות וירטואלים מהוים
משחק לא הוגן בעיתונות הישראלית. אבל מביאים לדעתי שתהיה תחרות בריאה. החינמונים יכולים לקרב אנשים שידם אינם משגת לרכוש בתשלום עיתונים או לעשות מינוי לעיתונות הכתובה. ולגרום להם להיות צרכני מידע. והעיתונים שבתשלום נמכרים יכולים לעשות הכל כדי להיות מעניינים ולגרום לאנשים שידם משגת לרכוש  אותם או לעשות להם מינוי.  מי שאומר שהחוק המוצע מטרתו לשמור על העיתונות הכתובה בישראל, אומר למעשה שמטרתו לשמור על העיתונים שבתשלום נמכרים. ובעולם הישראלי של מקומונים שמחולקים בחינם לתושבים. ושל עיתונים וירטואלים באינטרנט אין לדעתי מקום לסגור חינמון רק בגלל שהוא מתחרה בעיתון שנמכר בתשלום. כאן אוסיף ואציין שבעבר נסגרו חינמונים ומקומונים שיצאו לאור, בגלל ניהול לקוי ולא בגלל שהם התחרו בעיתונים אחרים. סגירתו של עיתון לדעתי בגלל תחרות עם עיתון אחר הוא פגיעה בחופש הביטוי, בדיקטטורה הדיקטטורים השליטים מכתיבים מגבוהה אלו עיתונים יצאו לאור ואלו יסגרו. ואלו כתבות יתפרסמו ואלו יגנזו. ומדינת ישראל ששואפת להיות דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להרשות לעצמה לסגור חינמון בגלל שהוא מתחרה בעיתון אחר ותיק יותר. אני רואה בחוק שנוצר כתוצאה מחיסול חשבונות חוק של סתימת פיות.
שהוא ממש לא ביטוי לחופש אמיתי. בהרצאות שונות ששמעתי נאמר שהעיתונות הממוחשבת פוגעת בעיתונות המודפסת. ולא ראיתי שבעלי אינטרסים כלשהם נלחמים בהם. אלא שכל אלו שבעיתונות הכתובה עוסקים רואים אותם כעבודה קיימת. וכך גם את קיומם של המקומונים. ואני שואלת את עצמי למה לא קמים בעיתונות בעלי אינטרסים ונלחמים בחינמון כדוגמת פוסט. אלא דווקא ב"ישראל היום". זוהי מלחמה לא הוגנת. והיא כל כך שקופה עד כדי שאלו שעיתונים קוראים יכולים להבחין שמאחוריו מסתתרים כוונות מסוימות. החוק המוצע כפי שאני צופה יכול ליצור תקדים לחיסולי חשבונות נוספים בעיתונות הישראלית, וחיסולי חשבונות בעיתונות מהווים לא רק פגיעה בחופש הביטוי אלא גם פגיעה בדמוקרטיה. אם החוק יאשר מדינת ישראל תאבד את השליטה שלה על שמירת הגחלת של הדמוקרטיה. שמחתי להיווכח לדעת שלאחרונה מועצת העיתונות החליטה להתנגד לכל חקיקה שפוגעת בחופש העיתונות, בהחלטתה קראה המועצה לחפש דרכים ואמצעים לפתרון המשבר, ולמציאת עתיד טוב יותר לעיתונות החופשית, ואמנם אני לא מכירה שום מדינה דמוקרטית שנאסר בה להוציא לאור חינמונים. ושמחוקקת חוקים שאוסרים להוציא לאור עיתונים המחולקים בחינם לתושבים. ולמה שמדינת ישראל השואפת להיות דמוקרטית תעשה את זאת.   

קומיקס דוט קום - נאום בפתיחת תערוכה / רימונה שיף.

להלן הנאום שנשאתי בפתיחת התערוכה "קומיקס דוט קום". של בני נימרוד שיף. שנפתחה ב-1,5,2014. בספרית בית אלון בגבעתיים. "אני מודה לכם שהגעתם לתערוכה של נימרוד. להתרשם, לעודד ולפרגן, תודה מיוחדת לדבורה בוצ'מן האוצרת שדאגה להעמדה של התערוכה ולא פסחה על הפרטים הקטנים. ליהודית רייף מנהלת הספריה על האכסניה התרבותית והאיכותית. ללבנה אלמליח חברתי על המאפים המתוקים שאפתה. לאפרת בן יצחק דוברת "כל יכול" על הנאום שיצא מהלב, ועל העידוד והתמיכה. ולמיכל יערי שהיא לא רק פסנתרנית אלא גם המורה לרידמיקה של נימרוד בגן הילדים. והפכה עם השנים לחברה טובה. 
נימרוד הוא בננו הבכור, הוא נולד לנו לאחר חמש שנות ציפיה לילדים, והביא לביתנו אור, השנים היו השנים שלאחר מלחמת יום כיפורים, ואכן, קראתי לו על שם שני חברים שלי לספסל הלימודים בגמנסיה הרצליה. נמרוד גאון וירון מרדיקס. ולכן, הוא נימרוד עם יוד. נימרוד גילה כישורים אמנותיים כבר מגיל צעיר. בילדותו בגבעתיים צייר ציורים של דמויות דימיוניות. בעוד שכל הילדים ציירו בתים ועצים, הוא צייר ציורים שלא היו מובנים לרבים, אבל אני כשוחרת אמנות החלטתי לפתוח דלת בפניו לעולם הצבעים, ושלחתי אותו ללמוד ציור, אני זוכרת שלמורה  הראשונה שלו קראו דפנה, והיא אמרה לי שהוא מגלה כישרון מבטיח ועוד יצליח. אחריה היו לו עוד חוגים ועוד מורים. וכולם הבחינו בכישוריו האמנותיים. מאוחר יותר נימרוד גילה את עולם הקומיקס. הקומיקסים לא היו מקובלים אז בארץ. אבל הוא מצא חנות לעיתונים שמכרה גם קומיקסים ברחוב דיזינגוף החנות של כצמן בעלה של הזמרת צילה דגן ז"ל. הוא נהג לרכוש שם קומיקסים ובנה לעצמו אוסף. כשנסעתי לחו"ל נהגתי לשאול את הבנים מה הם רוצים שאביא להם. ונימרוד ענה לי תמיד "אמא תביאי לי קומיקס", וכך נוספו לאוסף שלו חוברות קומיקס בשפות שונות, גרמנית, אנגלית, צרפתית ואחרות. לימים הקומיקס חדר יותר לארץ. ונימרוד החל לרכוש לעצמו ספרים וחוברות בחנויות אחרות, ובימי ההולדת שלו העשרתי אותו גם אני בספרים שבתולדות הקומיקס עוסקים. כשנימרוד ניגש בתיכון לבחינת הבגרות ספרתי לו שכתבתי בזמנו עבודה, שזיכתה אותי בפתור משתי בחינות, והוא החליט לכתוב עבודה על תולדות הקומיקס, שבזכותה השיג מאוחר יותר גם הוא פתור משתי בחינות בגרות, לימים שמעתי מיהונדב בעלי שגם הוא כתב בזמנו עבודה וגם הוא קיבל בזכותה פתור משתי בחינות בגרות, ושמחתי על כך שמבחינה זאת נימרוד המשיך את המסורת. כבר מגיל צעיר נימרוד הציג בתערוכות. התערוכה הראשונה שלו היתה תערוכה קבוצתית של האמן פרדי פדיאן. ואחריה באו תערוכות נוספות. בהמשך נימרוד התמסר לציורי דמויות של קומיקס וגם יצר את דמות הברווז "נינג'ה דאק" שהוא לדעתי בהחלט דמות יחודית. ובהיותו חייל הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו במופת ברמת-גן. 
נימרוד גדל על ברכי הספרות. בילדותו בגבעתיים היינו מנויים בחברה שספקה כל חודש לביתנו ספרים חדשים. ולספק שהגיע אלינו והביא לו ספרי ילדים הוא קרא "דוד הספרים",  כנכד לסב שהוא מראשוני "מעריב", וכבן לאם שהיא עיתונאית הוא ספג בבית את תרבות הכתיבה. וכיום הוא לומד אנימציה וכתיבה בקמרה אובסקורה ואני מתארת לעצמי שהוא מתעתד ביום מן הימים לשלב את שני התחומים היצירתיים".   

חופש העיתונות / רימונה שיף.

אני מתנגדת בתוקף להצעת החוק האמור לאסור חלוקת חינמונים, המכוון ספציפית לישראל היום. לדעתי החוק עלול לא לפגוע רק בחינמון מסויים אלא בעיתונות הישראלית בכלל, אומרים שבעולם הגדול, וביחוד בארה"ב נוהגים לחלק חינמונים לאזרחים, אז למה אנחנו השואפים להיות ככל הגויים לא נלך בעקבותיהם, טוענים שמאחורי החינמונים עומדים טיקונים, אבל אלו גם עומדים מאחורי העיתונים היומיים שבתשלום נמכרים. שהרי בישראל דהיום  יכולות להוציא לאור עיתונים רק משפחות בעלת אמצעים, אני קוראת לאלו שתומכים בהצעת החוק לפקוח את עיניהם ולראות מה קורה בשטח, כיצד החינמונים כדוגמת ישראל היום, פוסט ואחרים מביאים את העיתונות להמונים. ושבזכותם הם קוראים מה קורה כאן ובעולם. לא לכל האנשים יש היום כסף לרכישת עיתונים, והחינמונים נותנים להם אפשרות להיות בענינים. טוענים כלכלנים שיוקר המחיה קורה היום בגלל שאין תחרות בין ספקי המזון הגדולים, אז למה שלא תהיה תחרות בין בעלי העיתונים. עשרים שנה פרסמתי במעריב כתבות. היו אלו הימים שבהם הוא נחשב לעיתון הנפוץ בארץ. לעיתון שהוא על רמה גבוהה וידיעות לעיתון שהוא של העמכא. במעריב כתבו אז סופרים וכתבים שהקפידו על כתיבה רהוטה ועל אמינות, וסופרים ידועים, ובזכותם הוא הפך לעיתון תרבותי ואיכותי. באותה תקופה למרות ההבדלים בין שני העיתונים המובילים, התחרות ביניהם היתה גדולה, וכשנודע לעורך שכתבה על נושא מסויים עומדת להפרסם בעיתון השני הוא לא פרסם אותה. למגינת ליבו של הכתב. לדעתי זה הפך את שני העיתונים למענינים. כי מלבד נושאים חדשותיים. לא התפרסמה כתבה על אותו נושא פעמיים. היינו, לא יכולת לקרוא על אותו נושא בשני העיתונים. היום לצערי הרב כבר לא מקפידים ליצור תחרות בריאה בין עיתונים. ובימים היותר טובים של מעריב הוא וידיעות נראו לא פעם כתאומים סיאמים. התומכים בחוק נראים לי כאנשים שלא עושים את זה משיקולים נקיים. וככאלו שטובת הציבור לא עומדת לנגד עיניהם, שהרי כבר שנים מחולקים בישובים ובערים מקומנים בחינם, ואף אחד לא קם להלחם בחופש הביטוי שלהם. התומכים בחוק אומרים שישראל היום משרת את שלטון הימין אבל הארץ נראה כמי שמשרת את השמאל. לי אישית אין בעיה עם התופעה הזאת. כי לדעתי ריבוי קולות וריבוי דעות הוא ערובה לקיומה של הדמוקרטיה. ומי שרוצה שלא להזדהות עיתון עם קו פוליטי מסויים יכול לקרוא את העיתון שהוא מזדהה אתו. היום בעידן המחשבים כשבאינטרנט מתפרסמים עיתונים. וכשהחדשות הטריות מתפרסמות בהם לפני הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות  חשוב לדעתי פי כמה שלא לפגוע בחופש העיתונות. והיום שבו עקב הקדמה ועקב בעיות ניהול עיתונים נסגרים, צריך לתמוך  באלו שעדיין על פני השטח קימים. תראו מה שקרה לעיתונים כמו דבר, על המשמר, וכמעט למעריב. ותבינו למה אני מתכוונת. שמחתי לקרוא שבסקר שנערך לאחרונה הציבור אמר את דברו. וקבע שהוא מתנגד לפגיעה בחופש העיתונות על ידי המחוקק ממניעים אישיים. ושאין לו ספק בחיוניותם של החינמונים, ואני מקווה שהצעת החוק לקידום והגנת העיתונות  הכתובה בישראל של ח"כ איתן כבל לא תעבור, ושימצאו בכנסת מספיק חכי"ם שידאגו לשמור על עקרונות הדמוקרטיה. כי סתימת פיות מזכירה לי את הדיקטטורות הגדולות שבהן השלטונות קבעו אלו עיתונים יצאו לאור ואלו לא. ואלו כתבות תתפרסמנה בהם ואלו תגנזנה. אם הצעת החוק הזו תאושר היא לא תפגע רק בחופש העיתונות אלא גם באושיות הדמוקרטיה הישראלית. ועבורי ועבור רבים אחרים תגרום לכך שהמדינה תהיה שונה.