יום רביעי, 18 ביוני 2014

ספר על דייטים ובליינדטים. / רימונה שיף.

לאחרונה סימתי לקרוא את ספרם של פרופ' נח הלפרין ודר' ורד אלמוג "רוכסן פתוח", ספר שמטרתו, כפי שמציינים המחברים, להציב שאלות כבר בדייט הראשון על מנת לקבוע אם יהיה דייט שני, הספר נגע כאישה מאוד לליבי. 
 הוא מספר על פגישות אקראיות ולא אקראיות בין גברים לנשים, והחזיר אותי אחורה לפגישות עם מחזרים שלא תאמו את הציפיות שלי. דבר שהוכיח לי שכל הסיפורים המובאים בספר לקוחים מהחיים. ואפילו  הם בהחלט יכולים להתרחש במציאות.  גם אני הגעתי בזמנו למסקנה כמו מחברי הספר, שלא אחת הכמיהה המחשבתית של גבר כבר בפגישתו הראשונה עם מישהי, הוא להגיע לתכלית מידות ולא לאו דווקא להתחברות זוגית. וכמי שיצאה לא פעם מפגישות עם מחזרים בתחושה שהם לא באמת רצו להכיר אותי. הסכמתי עם אמירתם של המחברים על גב כריכת הספר  ש"שאיפתו של הגבר ברוב המקרים,  הוא להגיע לאקט מיני מהיר ככל האפשר עם אותה בת זוג אותה הזמין לארוחת ערב שמומנה על ידו. האישה מצידה מעונינת לתהות על קנקנו ולהביא את רצונותיו וכיוון מחשבתו". גם הגברים שאותם פגשתי באותם ימים התפארו כמו גיבורי הספר במעשיהם ועלילותיהם ולעיתים רחוקות במעשיהם, אצלי כולם היו גיבורים בצבא. בספר ישנם גברים שמתחזים. אחד ליהלומן עשיר, שני לעורך דין ועוד. אני לכשעצמי לא פגשתי מתחזים. אבל אני מכירה מישהי שנפלה קורבן למתחזה. ככה שהכל יכול לקרות בחיים. ואפילו הסיפור "אמא פרימיטיבית" שעליו מציינים המחברים במיוחד שהוא סיפור דימיוני ומסתיים במשפטים הבאים  "ספרתי לבת שלי על המקרה שלי, על הגבר שפיתה אותי להכנס למיטתו ואמר לי שהוא עקר, הגבר שיקר וכמובן שהכניס אותי להריון, בתי הבינה את כל אזהרותיי". הוא סיפור שיכול בהחלט לקרות במציאות. ואני יכולה לספר לכם ששמעתי על מקרים כאלו של נשים תמימות שהאמינו לגברים שאיתם נפגשו, נכנסו איתם למיטה, ויצאו ממנה מעוברות. חלקן אפילו בצעו הפלות. סיימתי בחיוך את הסיפור "בין השיחים" שמספר על זוג שביצע אקט מיני על הדשא בגן הציבורי, ובשלב מסויים הפתיע אותם שוטר שכונתי במדים, פנה אליהם ואמר להם "אותך אני קונס ב-150 ש"ח, ואותה ב-750 ש"ח. וכשהגבר שאל את השוטר "מדוע אתה קונס אותה ב-150 ש"ח ואותי ב-750 ש"ח". ענה לו השוטר "פשוט אותך אני תופס פעם ראשונה ואצלה זו הפעם החמישית". אכן זהו ספר מעניין. מבחינתי המטרה שלשמה  נכתב הושגה. ועכשיו על המחברים. פרופ' נח הלפרין הוא עיתונאי ומרצה. איש מחקר, מרצה. מרצה באוניברסיטאות ובמכללות בנושא הזירה התקשורתית, יחסי ציבור ותקשורת בינאישית, עורך ראשי של המגזין "כל ישראל בעסקים ובתיירות", מאחוריו שורה של ספרים שנכתבו בנושא תקשורת, מרצה על בליינדייט גם בחוגים פרטיים. דר' ורד אלמוג משפטנית בעלת תואר שלישי במשפטים. מחברת הספר "פסק דין ללא דין" שעורר פולמוסים  וויכוחים רבים. מרצה במכללות האקדמאיות ומשמשת כעוזרת מחקר למחקרים של תקשורת משפטית.   

יום שבת, 14 ביוני 2014

בית הורים בשירים / רימונה שיף.

              נכתב בהשראת ערב בבית הורי בתל אביב.

סימנים.

בכף האפלה
מתכנפים הפרפרים. 
כשמתחיל השעון לצלצול פתאום
הם עפים.
וצל חדש נולד. 
מרצד במנורה
כשני סימני קריאה סתומים. 
ואין למי לצפות
כאן.
בבית מלא צללים
מתרגשים הספרים במדף. 
בזהירות חורקת הכרסא. 
והמשקה האדום בבקבוק לא נלגם.
כשיתחילו ללחוש פתאום
ליד החלון המוגף. 
נתעופף בבת אחת כפרפרים
מוקפים בחומה.
כשני סימני שאלה סתומים.

נכתב בהשראת בקור בבית הורים ברמת -אביב.

לעת ערב.

לעת ערב צופה הלב
בפרחי השמש הרכים.
את המכאוב הראשון
הוא מכה ככדור במחבט. 
אורה מנמנמת בתחושותיו.
כחול בתחתית האפיקים. 
כחוק פיכוי הנחלים.
אבן שואבת היא
לכל הנהיר הסובב.
וכצליל ענבל בחוצות
לחלומות הנעורים ראי. 

יום ראשון, 8 ביוני 2014

הרהורים על זוגיות וגירושים. רימונה שיף.

לא פעם אני נוסעת במונית. ונהג המונית שואל אותי "את נשואה?" כשאני עונה לו שכן אני אישה נשואה. הוא שואל אותי "זה הראשון , השני או השלישי". וכשאני מסבירה לו שזהו בעלי הראשון האחד והיחיד. 
הוא מרים גבה. מופתע, לא פעם אני נקלעת לחברה שבה כל הנשים גרושות. ומגיעות למפגש נשים בגפן או עם חבר חדש, או עם בעל מספר 2. ואני מרגישה את עצמי כמו זן נכחד. כמי שמגיעה מאי בודד. ממציאות שונה. 
פעם היה לי ולחברותי לספסל הלימודים בתיכון מסלול קבוע. עשינו בגרות, שרתנו בצבא. הלכנו ללמוד באוניברסיטה, תוך כדי הלימודים התחתנו וזה היה כשהיינו בתחילת שנות העשרים לחיינו, ילדנו ילדים. ועבדנו בעבודה שדרשה מאיתנו להעזר במטפלות ובשמרטפיות. רוב חברותי הפכו לאמהות סמוך למועד נישואיהן, ולאחר הילד הראשון ילדו עוד ילדים, ומצאו את עצמן מהר מאוד מתמודדות עם זוגיות. 
גידול ילדים ועבודה מחוץ לבית. היום אין לי קשר עם החברות שלי מאותה התקופה, ואני פשוט לא יודעת מה קורה איתן. אבל יש לי חברות חדשות. רבות מהן גרושות, שעברו מסלול דומה, אף פעם לא שאלתי אותן מהי הסיבה לגירושין שלהן, אבל אני מתארת לעצמי שאז כשהן היו בנות עשרים, נשואות טריות ואמהות צעירות  לא היה להן זמן להכיר את בן זוגן. מה עוד שאז לא היה מקובל שגרים ביחד לפני הנישואים. בכל אופן, כל עוד הילדים היו קטנים היה להן נושא משותף עם בן זוגן. שנסב סביב חינוכם. וכשהם גדלו והקן המשפחתי התרוקן הן גילו שאין להן כבר על מה לדבר עם הבעל שלהן, ובשלב מסוים מצאו שאביר חלומותיהם הוא אדם מעצבן, והחליטו שלא לסבול בשקט אלא לפרק את החבילה. וזה קרה להן לאחר עשרות שנים של נישואים, אני מתארת לעצמי שבמשפחות אחרות הסיבה לגירושים היתה שונה. הבעל שנוכח לדעת שאשתו הולכת ומתבגרת, וכבר לא יכולה לספק לו רצונותיו במיטה. בחר לעצמו אישה אחרת. צעירה יותר. ואפילו אחת כזו שהיא לא פחות יפה מבתו הצעירה. שתוכל לספק לו את כל תאבותיו. והחליט לפתוח את פרק ב. הנועזים שבהם אפילו עושים בפרק ב ילדים שיכולים להיות ילדיהם של בנותיהם מהנישואים הראשונים. גירושים יכולים לקרות לגברים שתופסים את האישה שלהם בוגדת. בגידות היו מאז ומתמיד סיבות מוצדקות לגירושים.  אני מניחה שאף אחד לא רוצה לסבול בחיי הנישואים שלו, ואני אומרת לכל החברות שלי שמתאוננות על הבעלים שלהן שאם לא טוב להן אז צריך לחתוך. ולפרק את החבילה. ובכל זאת עצוב לי לשמוע מחברה את הבשורה שהיא מתגרשת. ואני מתנחמת בעובדה שהילדים שלה כבר גדולים ויכולים להכיל את השינוי שחל בחייהם, נכון לא הכל ורוד. אבל כשאני מתבוננת על מה שמתרחש היום אצל הדור הצעיר, אני אומרת לעצמי שמוסד הנשואים ידע כבר  ימים טובים מאלו של היום. כי הגירושים כבר לא קורים לאחר עשרות שנות נשואים, אלא בשנים הראשונות לאחר שעמדו מתחת לחופה, בחתונה מפוארת, מבוימת היטב ומושקעת מאוד. לפני שנה הייתי בחתונה כזאת. היום החתן והכלה הם גרושים . כשאני מסתכלת על הזוגות הצעירים שמתגרשים אני חושבת לעצמי שהם הפכו את הנשואים  לספורט. שהם לא יודעים לקראת מה הם הולכים. שהם מחפשים אחד בשני פגמים, ומתקשים ללכת אחד לקראת השני בסבלנות ובסובלנות. וזה חבל, מה גם. כשיש ילדים קטנים העסק נהיה עצוב וקשה פי כמה. כי ילדים קטנים מתקשים להתרגל לעובדה שאין להם כבר שני הורים בבית, ולפעמים הם מאשימים  את עצמם על כל מה שקרה להם. למרות שאף פעם הם לא האשמים. כמובן, שכמתגרשים יפה ובאווירה טובה לילדים קל יותר להתמודד עם השינויים. וכשההורים מסיתים את הילדים אחד נגד השני הם גורמים להם לנזקים נפשיים. וכאן אציין שעצוב לי לחשוב על כך שהיום הפסיכולוגים היועצים החינוכיים והעובדים הסוציאלים מרוויחים טוב יותר מאי פעם, בגלל ריבוי הגירושים והבעיות המשפחתיות שמתלוות להם. לדעתי אנו חיים היום בחברה מודרנית. ואפשר לחיות כמה שנים ביחד ללא נישואים. וגם ללא ילדים. להכיר אחד את השני טוב,  ולחשוב אם  מתאימים. וכשמחליטים שמתאימים לעמוד מתחת לחופה, או לעשות הסכם נישואים. העיקר שלא לראות בנישואים ספורט. ויש לי גם רעיון לעשות בכיתות הגבוהות בתיכון הכנה לנישואים. כדי שהזוגות הצעירים ידעו לקראת מה הם הולכים בחייהם המשותפים. כן כמו שמלמדים מזה שנים חינוך מיני בתיכונים אפשר להקנות לנערים והנערות המתבגרים כלים לחיי נשואים מאושרים.