סיפורו של בית קפה / רימונה שיף.

לאחרונה אכלתי בפיצה בר קפה ברחוב בן גוריון 179 ברמת גן, והרגשתי שנקלעתי למקום אחר. למשהו מיוחד. למקום עם אוירה נעימה. עם מלצריות חיכניות שמעניקות יחס ללקוחות, ובעל בית אכפתי. גם הפיצות והסלטים שהוגשו לי היו טריים וטעימים. 
המקום נפתח באחד עשרה לפברואר האחרון. 
"היה לי חלום לפתוח בית קפה, גדלתי באזור. והכרתי את הפיצריה שהיתה קיימת כאן הרבה שנים. כשידעתי שרוצים למכור אותה החלטתי להפוך את המקום למשהו חדש, ממקום מוזנח למקום שמוסיף הרבה טעם וחויה ללקוחות שמגיעים, לקחתי קבלנים. חברת אדריכלות, הלכתי לפי חוק, קבלתי אישורים מהעיריה, עמדתי בתקן של כיבוי אש, רישוי עסקים. איכות הסביבה, החלק החיצוני של הפיצריה היה ברמה של פגיעה בציבור, התקרה היתה חצי ממוטטת, היתה עקומה, וחדשתי את המקום. לא עשינו חידוש על משהו שלא היה קיים במקום בעבר. מה גם שהנני יליד רמת-גן ותושב האזור יודע היטב שאותו הדבר היה קיים במקום במשך שמונה עשרה שנה". סיפר המנהל חן שניידרמן. כשהבעתי בפניו את התרשמותי מבית הקפה. ולאחר מכן הפתיע אותי לכשהמשיך וסיפר "במהלך חודש ינואר, קבלתי צו הריסה לחלק החיצוני, מהעיריה טענו שבניתי על שטח ציבורי, ויצרתי משהו חדש שלא היה קיים במקום בעבר. שכאמור אינו תואם את המציאות". 
"ומה עשית אז?" "התחלתי לפעול מול גורמים בעריה. בקשתי לדעת מה אני צריך לשפר. אלו ליקויים אני צריך לתקן. העריה לא התיחסה לפניות, כמה פעמים הנושא נדחה על ידי בית המשפט, בשלושים ליוני בית המשפט אילץ אותי להרוס עד חמש עשרה לאוגוסט, אני אמור לפרק את כל החלק החיצוני, הם רוצים שנשאר עם המזנון והתקרה. לפי ההחלטה הזאת הפיצריה בר קפה לא תוכל להתקיים, העיריה הציעה לנו אלטרנטיבה לסגור בחורף את המקום על ידי סגירה מפלסטיק שתגן על עליו מפני הגשם, אבל אי אפשר לקיים בית קפה בכאלו תנאים". ברמת -גן אין הרבה מקומות כמו "פיצה בר קפה 179". והוא לדעתי בהחלט תורם לנוף העירוני. במקום לנסוע לתל אביב אנשים יכולים לשבת בו בכיף. "עד היום לא קבלנו אף תלונה מהתושבים, אף תלונה מהשכנים, אנחנו עושים פה ארועים, ימי הולדת ומפגשים של עיתונאים. כולל ועדת העורכים. החלטתי לקחת מקום ישן ולהפוך אותו למקום חדש, ואני לא מבין את החלטת העיריה, אני יודע שישנם עשרות מקומות כאלו ברמת-גן שאינם עומדים בתקן, שעושים דברים שאסור לעשות, יש פה איפה ואיפה. וכואב לי שבמקום להפוך את העיר לעיר תוססת ועשירה בבתי קפה פוגעים במקום היחודי  שפתחתי, אני כתושב העיר וכתושב האזור נזכר היטב שלפיצריה  הקודמת והמוזנחת אנשים נמנעו להכנס והיום אנשים נכנסים לפה ויוצאים מאושרים.  וזה מעצים את הכאב שלי".אומר חן שניידרמן. את תגובת העריה לא בקשתי. חן כבר מנה את המניעים שלה לסגירה. אך לא מכבר נסעתי באוטובוס באזור בית הקפה וכשהסתכלתי לכיוון שלו נוכחתי לדעת שהוא מלא עד אפס מקום. וחשבתי לעצמי שאם המקום יסגר תהיה לעיר בכלל ולתושבים בפרט החמצה.   

זיכרונות מלחמה / רימונה שיף.

ידעתי כבר אינספור מלחמות ומבצעים, אני זוכרת את המלחמה הראשונה שידעתי בילדותי. "מבצע סיני" או "מבצע קדש" תלוי את מי שואלים, אני זוכרת כיצד האפילו את הנורות בחדרי המדרגות, ואיך ירדנו באזעקה למקלטים, איך שררה בלילה חשכה גדולה. וגם כאלו שחיפשו נקודות אור לא יכלו למצוא אותם. ואז באה מלחמת ששת הימים, הבנים השתתפו בכרית חפירות ובהעמסה של שקי יוטה. ואנחנו הבנות התנדבנו לעזור לחיילים אי שם בבסיס של צה"ל. חששנו שמדינות ערב שהכריזו עלינו מלחמה תגשמנה את חלומן ותמחקנה אותנו מהמפה. האזעקה הראשונה תפסה אותי בדרך לגמנסיה הרצליה, הייתי באוטובוס עם חברות ממש לפני התחנה האחרונה. הנהג פתח את הדלת ומהרנו למקלט בגמנסיה. ושם קבל אותי חבר נעורי שנהרג לימים במלחמת יום הכיפורים. ושאל אותי בדאגה איפה הייתי. צה"ל עשה במלחמה הזו עבודה מדהימה. נצחנו במערכה ואפילו החזרנו לעצמנו את ירושלים המזרחית כולל הכותל, ההתרגשות היתה אז רבה. ואני זוכרת שאמי אפילו התפיסה עם אחד השכנים שאיתו היתה מסוכסכת באותם ימים. לאחר המלחמה ההרואית הזאת נסעתי עם הורי לחו"ל, בקרנו באחדות ממדינות אירופה והתושבים שם הסתכלו עלינו בהערצה. הם ראו בנו ממש את דויד הקטן שניצח את גלית הגדול.  במלחמת ההתשה הייתי חילת. ואני זוכרת את התקריות בגבול ישראל מצרים. וכיצד חפשנו כל יום בעיתונים תמונות של חיילים שנפלו בהן, שמא נתקל בפנים מוכרות. בארץ שררה אז אופוריה למרות האבדות היומיומיות. כולם האמינו שגם במלחמה הבאה ידנו תהיה על העליונה. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וטפחה להם על הפנים. הייתי אז נשואה טריה. והייתי צריכה לעבור מדירה שכורה בתל-אביב לדירה קבועה בגבעתיים. ועשיתי באמצעות מכר עם רכב את ההעברה. האזעקה תפסה אותי בבית הכנסת, ומאוחר יותר בעלי גויס למערכה. כמו רבים אחרים. אנחנו הנשים נשארנו בארץ מודאגות, בהתחלה לא דיווחו לנו בתקשורת על מהלכי המלחמה והתוצאות. אבל האזעקות שהחישו אותנו למקלט לא בשרו לנו טובות. ואמנם ברגע מסוים החלו להגיע הבשורות המרות מהחזיתות, ולמדנו לדעת שרבים מטובי בנינו הלכו מאתנו לעד. ואת האופוריה החליף כאן שבר גדול שממנו העם כבר לא ירפא לעולם. וגם אני אבדתי חברים לכיתה במלחמה הזאת, ונותרתי עם זיכרונות מאהבת נעורים. כתבתי באותם ימים שירים שפורסמו מאוחר יותר במוספים ספרותיים. לבעלי היה במלחמה הזאת מזל גדול. הוא נפצע קל ופונה לבית חולים, וכשהבריא  חזרנו לחיים השגרתיים. עם שלושת הבנים שנולדו לנו עברנו את מלחמת המפרץ. חוינו את הסקאדים והירוטים הלא כל כך מוצלחים של הפטריוטים ברמת-גן עירנו. את הישיבה בחדר המוגן עם מסכות האב"כ על הפנים. והשתדלנו להיות רגועים. מכיוון שיש לי דירה גדולה נערך אצלי באותם הימים יום לימודים עם המורה והחברים לכיתה של אחד הבנים. במלחמת המפרץ כשיצאנו מהחדר המוגן פתחנו טלוויזיה. ולאחר דברי ההרגעה של דובר צה"ל לשעבר וח"כ היום נחמן שי. ישבנו וצפינו בתכניות בידור שונות. וזו היתה שעתן היפה של תוכניות בידור כמו. "זהו זה" ו"העולם הערב". בהמשך פרצו עוד שתי מלחמות. מלחמת לבנון הראשונה  ומלחמת לבנון השניה. במלחמת לבנון הראשונה בעלי לא גויס למילואים. אבל הרבה חברים שלנו כן גויסו. הייתי אז בהיריון עם בני השלישי. ויום אחד התקשרה אלי חברה למחזור. ששכלה את בעלה במלחמת יום הכיפורים. אף הוא בן מחזור. ונותרה עם ילדה קטנה. היא בקשה לעשות דווקא בתקופה הזאת פגישת מחזור. בני שאהב לדבר עם אנשים. אפילו עם זרים. סיפר לה שאני בהריון. היא שאלה אותו אם הוא רוצה אח או אחות. והוא אמר אח. למרות שהיה לו כבר אח. כששאלה אותו למה הוא רוצה אח נוסף. אמר לה שאנחנו צריכים חיילים. הנה מה שעבר בראשו של ילד ישראלי קטן. כשילדי נולדו אמרו לי שהם כבר לא יהיו מגויסים. ושהם לא ידעו מלחמות. אבל זה לא קרה. במבצע "צוק איתן" שהוא המבצע המלחמתי האחרון, בכל ערוצי הטלוויזיה הופיעו פרשנים ומומחים, שדברו על הסכסוך הנוכחי ביננו לבין החמאס והציעו דרכים להתמודדות. משיחות עם אנשים למדתי לדעתי שרבים היו רוצים לצפות בין האזעקות בתכניות בידור כמו במלחמת המפרץ, אחת המומחיות אמרה שבבתים שבהם הטלוויזיה לא פתוחה שעות ארוכות הילדים יותר רגועים. גם אני הייתי מעדיפה שהטלוויזיה תספק בימים מתוחים. תכנים אחרים ולא אווירה של מלחמה. אני סבורה שלא היה צריך לשמור על איפוק, והיה צריך לצאת למערכה במבצע האחרון, אבל יש לי תחושה שזה לא יהיה סוף פסוק ועוד צפויים לנו סבבים מלחמתיים. זה כנראה הגורל של עם ישראל. עם זאת גם כשרועמים התותחים אני חושבת על שלום. ואומרת לעצמי שאם הצדדים היו רוצים אותו באמת והיו הולכים האחד לקראת השני הכל היה אחרת.      

שירה ויצירה / רימונה שיף.

המוזה שורה עלי כשמתחשק לה. היא יכולה לבוא אלי בשעות הקטנות של הלילה, ולהבדיל פתאום באמצע היום, כשהייתי נערה נסעתי באוטובוס ברחובות תל אביב. וצץ לי בראש שיר בעקבות החדשות האחרונות. היו לי דף ועט בתיק, ויכולתי לכתוב בשעת הנסיעה. ולעבוד על זה בבית, השיר הזה התפרסם מאוחר יותר באחד המוספים הספרותיים. אבל לא תמיד יש לי כזה מזל. והרבה פעמים עד שאני מגיעה הביתה אני שוכחת את המילים. מנסה לשחזר אותם לשווא. לבסוף השיר לא נכתב. בנעורי נהגתי לכתוב שירים בלילות, כי אמי  אמרה שמשירה לא מתפרנסים. וחשתי שהשירה שלי לא מקבלת אצלה את ההערכה הראויה, הרבה שירים שכתבתי באותם ימים נכתבו בהשראת מלחמת יום הכיפורים, והתפרסמו מאוחר יותר בקבצים של משוררים ובמוספים ספרותיים, כשהייתי בת עשרים שכנע אותי מול' צעיר להוציא את השירים שלי לאור. לפני שרותי בצבא עבדתי באחת המפלגות וחסכתי כספים שאפשרו לי לעשות את זאת. הספר שלי נקרא "כמיהה לתחושה" וזכה לביקורות טובות מצד מבקרים במוספים הספרותיים, אך היום אני יכולה לאמר עליו שזהו ספרי הראשון והאחרון. כי אם לדבר על הוצאה לאור של ספר יש לי רעיון אחר. ומי יודע אולי יגיע היום ואממש לעצמי חלום. כשאני כותבת אני מרגישה שאני עפה למקומות שונים עם השירים. כי השירה שלי מושפעת מכל מיני דברים שקורים לי אישית. ומדברים שקורים לאחרים. וגם מכל מיני ארועים שקורים בעולם. אני מרגישה לא אחת כמו רוקחת של מילים. ולמזלי השירה שלי לא מוצאת את מקומה רק במגרה. עד לא מכבר הייתי חברה באנ"י אגוד של נשים יוצרות. באירועים שנערכו במסגרת הזאת הייתי מקריאה שירים חדשים. וכן הצגתי משירי בתערוכות שנסבו על נושא מסוים. התערוכות נערכו בבית התנ"ך. במסגרת אנ"י השתתפתי בירושלים פעמיים באירוע שנקרא "שירים על עצים", תלינו שירים על עצים בשכונה ירושלמית, ותושביה נהנו מיצירה פורה. וכאן אוסיף ואציין שלפני שנים כתבתי שירים לציורים אחדים של הציירת הגבעתימית אוה קויגן פטאי, חלקם הוצגו בתערוכה, שהנשיא היוצא שמעון פרס פתח אותה. בשנים האחרונות שירים שלי התפרסמו בחוברות שהוציאה לאור עירית גבעתיים. והוקראו בפתיחת תערוכות של אגודת הציירים והפסלים של רמת -גן גבעתיים. שהשתתפה בפרויקט של "אלימות נגד נשים". בשנה האחרונה הוקראו שני שירים שכתבתי באירוע שנערך לרגל "היום הבינלאומי לאלימות נגד נשים".  בספרית בית אלון בגבעתיים. בזמנו הבאתי את שירי למשוררים ידועים, והמשורר משה בן שאול אמר לי שלמשוררים יש חוש נוסף. ואמנם אני מרגישה שככותבת שירה אני חשופה לכל מיני דקויות שפוסחות על אנשים אחרים. עם זאת אני לא רואה את עצמי כמשוררת. אני מוכרת יותר כעיתונאית. כי במשך עשרות שנים כתבות שלי התפרסמו בעיתונות היומית ובמקומונים. אני רואה בכתיבת השירים תחביב. וחושבת שקבלתי מהאל מתנה. כך כשמציגים אותי כמשוררת באירועים שבהם אני מקריאה שירים אני לא מקבלת את זאת בהבנה מוחלטת. היום יש לי נחת. בני אשר פרסם שישה שירים בספר "פסיפס יוצרים", ושניים משיריו הולחנו וכשאני חושבת על כך שגם אבי לכשהיה נער כתב שירים. ואף פרסם ספר שירים אחד. אני מגיעה למסקנה שכנראה אצלי במשפחה כתיבת השירים היא בגנים.         

המכורים לפורנו / רימונה שיף.

אני מכירה גברים רבים שהם צרכני סרטי פורנו. אפילו כאלו שמוגדרים כדתיים לייט. בעבר היה להם מינוי בחנויות סקס לסרטי פורנו, הם קבלו קלטות ויצאו עם סרטים כאלו וצפו בהם בבתיהם, אותם גברים נהגו ללכת גם לקולנוע מרכז בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, וצפו בהם בסרטי סקס. הם התלהבו מהמודעות הסקסולוגיות  שהתפרסמו בכתבי עת והעיתונים, אני מכירה כאלו שהתקשרו לפי המודעות לשיחות ארוטיות, אבל מעולם לא פגשתי כאלו שהלכו לצורך משגלים לבתי מלון מפוקפקים שפרסמו את כתובתם במודעות. או שנענו לפניות של נשים שבקשו לפגוש גברים לצורך בצוע אקט מיני. גברים שעמם שוחחתי על התמכרותם לסרטי הפורנו ספרו שזה החל מסרטים רגילים ואחר כך עברו לסרטים יותר קיצונים, כששאלתי אותם מה הצפיה בסרטים האלו נותנת להם, הם הסבירו לי שהפורנו עבורם הוא כמו סם. שהוא מביא אותם לשלווה נפשית. לרוגע ולעונג. ומביא אותם לידי אורגזמה, היינו, להתעוררות מינית. הם הודו בפני שהם מתענגים גם על צפיה בגילוי עריות, ואפילו נהנים מצפיה בפורנו שגובל באלימות ולא דווקא מפורנו רומנטי. אבל מעולם לא בצעו גילוי עריות, ולעולם לא ינקטו באלימות לכשהם נכנסים למיטה עם נשים. הכרתי גם נער שהתפתה למודעות הסקסולוגיות והתקשר להרבה שיחות ארוטיות, וכשאמו קבלה את חשבון הטלפון, חשכו עינייה, היא היתה צריכה לממן לו את כל אותן שיחות.  ובאשר לגברים אני מאמינה שגם היום הם צרכנים של סרטי פורנו, וממשיכים להיות מכורים להם, אבל כיום הם צופים בהם דרך המחשב. או דרך הטלפונים הניידים. היום קולנוע מרכז כבר לא קיים בתל אביב, ובכתבי העת והעיתונים כבר לא מתפרסמות מודעות סקסולוגיות, וחנויות הסקס כבר לא מוכרות קלטות וידאו עם סרטי פורנו, אלא רק אביזרים מיניים. אבל הדרך לצפות בסרטי פורנו קלה יותר מבעבר, צריך רק לפתוח מחשב באתרים המתאימים או טלפון נייד. כשילדי היו קטנים פסיכולוגים ואנשי חינוך הזהירו אותי מהסכנות הישירות הצפויות להם מצפיה בסרטי פורנו. הם הסבירו לי שאם בעלי רוצה לצפות בסרטים כאלו עליו לצפות בהם בלילה כשהילדים ישנים, ועוד הורו לי שיצפין אותם במקום מסתר, כדי שהילדים לא יגשו אליהם. ואכן, אצלנו הילדים לא צפו בסרטי פורנו לכשהיו קטנים, אנחנו היינו מודעים לסכנות שבחשיפה שלהם אליהם. אבל ידענו שבמשפחות אחרות זה בהחלט יכול לקרות, יום אחד קראתי בעיתון על ילד קטן שניסה לבצע בגן הילדים אקט מיני עם ילדה קטנה, תיארתי לעצמי שאותו ילד היה חשוף לצפיה בסרטי פורנו בביתו.  וכשראה את האקטים המיניים המתוארים בהם ניסה לחקות אותם בגן הילדים. פסיכולוגיים ואנשי חינוך הסבירו לי שעם ילדים שכן חשופים לסרטי פורנו זו מלחמה אבודה מראש להניע אותם מחלקות את כל מה שראו בהם. כי אצלם אמנם הזהות המינית יכולה להיות מבלבלת אבל ההתעוררות המינית קיימת. והם מפנימים את כל מה שהם רואים בסרטים האלו. ויכולים לספק את היצר המיני שלהם על ידי התחככות עם בובה. עם כר, עם אחותם הקטנה או עם ילדה בגן הילדים. ואני שמחתי שילדי לא היו חשופים לסרטי פורנו לכשהיו קטנים. אני חושבת שהיום בעידן המחשבים והסמרטפונים המתוחכמים, אין לנו בהכרח שליטה על מה שהילדים שלנו רואים. והם יכולים להגיע מהר מאוד לצפיה בסרטים סקסואלים, אומרים שאפשר לחסום להם את האינטרנט אבל האם אפשר לחסום להם את הטלפונים הניידים? הפסיכולוגיים ואנשי החינוך אומרים שעל מערכת החינוך להשקיע בשיחות עם הורים על התופעה, כדי שיעבירו לילדיהם מסרים, עם זאת נודע לי שבתעשית הפורנו יש היום המון פיתויים  לילדים קטנים לצפות בסרטים מיניים, למשל, הם יוצרים סרטים מצוירים עם אימג'ים פורנוגרפיים, אני לא מתפלאת על כך שהיום כבר בגיל צעיר המין הוא זמין. ומתארת לעצמי שכיום הורים רבים מאבדים את השליטה על מעשיהם של ילדיהם, ושהמכורים לסרטי פורנו הם צעירים יותר מבעבר.      

דיאטות. מחשבות ודעות / רימונה שיף.

נשים רבות סופרות קלוריות, מדברות על דיאטות. אישה אישה והדיאטה שלה, דוגלת באכילת ירקות ופירות, שניה אומרת שצריך לאכול רק לחמים בריאים. כמו למשל משיפון ודגנים. העיקר שיהיו עם סיבים תזונתיים, השלישית בכלל מתנגדת לאכילת פחמימות הרביעית.  היא נגד צריכת מוצרי חלב, החמישית הוא פשוט טבעונית. השישית גורסת שאפשר לאכול דגים, והשביעית מצביעה על מאכלים דלי קלוריות. אני פוגשת לעתים קרובות נשים שהביאו לעצמן מטרה, לרזות. וחולמות לחזור להיות חטובות גוף כמו בתקופת נעוריהן, יש לי אפילו חברה שמנסה כל הזמן על עצמה שיטות של דיאטות שונות. לפעמים דיאטה שממליצה לה לעשות דיאטנית. ולפעמים דיאטה שעליה קראה בספרים, תקופה מסוימת היא התמכרה לאכילת תפוחי אדמה, לאחר מכן דבקה בדיאטה  שהיתה מבוססת על אכילת ירקות ופירות. היום היא אוכלת ארוחה עקרית אחת ביום. פעמיים בשבוע ארוחה בשרית ובשאר הימים מדובר בארוחה שמורכבת ממזונות אחרים. אני לכשעצמי ניסיתי להגמל מאכילת ארוחות בשריות. וחשתי חולשה, כנראה שהגוף שלי שבוי בהרגלים שלו ומסרב לעשות שינויים. לפני כשנה הלכתי לנטורופתית. היא הציעה לי לעשות דיאטה לפי סוג הדם שלי. ושללה הרבה מאכלים שאני אוכלת. היא היתה צעירה. ונראה לי שגם  לא מנוסה.כי כל הזמן הסתכלה על דפים. ולא ידעה להשיב לי על שאלות בלי לחפש בהם תשובות. זה לא מצא חן בעיני מן הסתם, והחלטתי לא לקבל על עצמי מה שהיא אומרת. בעצת רופא המשפחה הלכתי לדיאטנית של קופת חולים. עשיתי לפני כן בדיקת דם. אבל התאימה לי דיאטה לא קיצונית. שנראתה לי. ולאחר תקופה מסוימת שהתמדתי בה כבר ראיתי תוצאות. התחלתי לרזות.  כשהייתי ילדה אמא שלי עלתה על איזושהי דיאטה כדי להפטר מעודף משקל. בהתחלה היא עמדה במשימה שהציבה לעצמה. והצליחה לרזות יפה. אבל הפיתויים היו חזקים והיא לא יכלה לעמוד בפניהם. חזרה לאכול ארוחות דשנות.  וכל הקילוגרמים שהשילה היו כלא היו. באותה תקופה נשים רבות נרשמו לשומרי משקל וספרו קלוריות. הן טענו כי מדובר בשיטה מצלחת, כי הן נמצאות בפקוח והולכות על בטוח.  אני  לא נרשמתי אף פעם לשומרי משקל. ככה שבכלל אין לי ניסיון אישי עם השיטה הזו.  ואני סומכת על אותן נשים שבחרו בה. שהן יודעות מה שהן אומרות. היום מדברים על דיאטה חדשה שתכליתה יומיים של צום ואכילת מאכלים בריאים בשאר הימים. אני מסתפקת בצום של יום כיפור. יודעת שאם אבחר בשיטה הזאת תהיה לי שוב חולשה.  שהרי לא כל מה שמתאים לאחת מתאים לשניה. כמו רוב הנשים אני מציבה לעצמי מטרות ויעדים. ורוצה להראות טוב. ולרזות. בעלי אומר שצריך לאכול מכל דבר קצת. ואמנם אני החלטתי לאכול פחות.  בהתאם להוראות שקבלתי מהדיאטניות של קופת חולים. אני נמנעת מאכילת מאכלים עטירי קלוריות, מנשנושים וחטיפים, ועוגות קרם וקצפת. אני צורכת פחות מוצרי חלב, ולא בכל יום אוכלת ארוחה בשרית. לשמחתי הצלחתי כבר לרזות. אנשים מחמיאים לי ורופא המשפחה אמר  שאני הולכת בדרך הנכונה. היום ישנם סדנאות והרצאות על דיאטות, נשים מנוסות מדברות בהן על נסיונן. ונותנות טיפים למאזינים, הן אומרות שכל אחד יכול לעשות דיאטה, צריך רק להיות מוכן לממש אותה, ולהתמיד בבחירה, אני מעריכה את אותן מרצות שהציבו לעצמן משימה ועמדו בה בהצלחה, ובחרו להעביר הלאה את השיטה ששינתה את חייהן ונתנה להן אושר וסיפוק. אבל לדעתי מה שהתאים להן לא בהכרח מתאים גם לאחרים, וצריך להתיעץ עם אנשי מקצוע לפני שעושים דיאטה, וזה אמור גם לגבי כאלו שמחליטים ללכת לפי ספרים שהם קוראים, דיאטה לא מתאימה יכולה לדעתי להזיק לבריאות. אני לא מאמינה שדיאטה מאריכה חיים. אני מכירה אנשים שעשו דיאטות קיצוניות וגורלם היה כגורל כל בני האדם. אבל אני כן מאמינה שדיאטה נבונה תורמת לאיכות החיים.  וכאן אוסיף ואספר לכם שלא מכבר שמעתי הרצאה על הזיכרון. והמרצה שלא היתה דיאטנית דיברה על פרוקטוז. חומר שנמצא בלא מעט מוצרים שאנחנו משתמשים בהם בחיי היום יום. ואמרה שהחומר הזה הוא מתוק פי 400 מסוכר רגיל, ובמחקרים נמצא שהוא גורם להעלאות חומר בשם age שהוא רעלן. היא המליצה לקרוא את התויות של מוצרי המזון שאנחנו צורכים. כדי להמנע מהשימוש בו. אני בכל אופן החלטתי לעשות את זאת.