חניתה הלוי יוצרת רב תחומית. / רימונה שיף.

מזה שנים אני מכירה את חניתה הלוי ותמיד אני מתרשמת מחדש מהאופטימיות שהיא מקרינה ומהנתינה שלה לזולת.

לאחרונה היא העניקה לי את ספר השירים שכתבה "מילים", שעל כריכתו כתבה "המילים אינן מתות הן תמיד נולדות מחדש ומחייכות". וכשאמרה לי "גדלתי על ברכי מתן תרומות בסתר ועזרה לזולת שאפיינו את בני משפחתי.

וכשבגרתי ולימים גם כשהקמתי משפחה משלי המשכתי להתנהג בהתאם. כך עשה יעקב בעלי המנוח, עד היום בני גם הם תורמים לזולת, ואני מרגישה שהתברכתי". הבנתי שלא בכדי התרשמתי במיוחד מהשיר שלה, בו היא כותבת בין השאר "אנשים זה הסם שלי, אני מריחה אותם, בולעת, לפעמים גם מסניפה, אפילו הכנתי מאנשים מספר קוקטילים טובים". הספר "מילים" הוא אחד משלושת ספרי שירה שכתבה, הוא מכיל שירים אישיים הכתובים בקורטוב של הומור, ובשפה פשוטה מרתקת ומרגשת. חניתה תמיד נטתה לעבוד עם אנשים ולמען אנשים, היא עבדה קרוב לחמש עשרה שנה עם נכי צה"ל ומשפחות שכולות. וכשהחליטה לעזוב , בקשו שתחזור לעוד שלושה חודשים. היא חשה שהתעייפה ופנתה לעסוק אחר. פתחה חנות לחפצי חן בגבעתיים.  כעבור שלוש שנים סגרה את החנות ועברה לרמת השרון. מידי פעם כתבה שיר. סיפור קטן, והחליטה שהיא רוצה ללמוד עיתונות. ואמנם היא למדה אצל נתן ברון עיתונות פרסום ויחצי ציבור, אחרי שגמרה את הקורס החלה לעבוד במקומון "צומת רמת השרון". וכתבה בו כתבות פרופיל. בהמשך הפכה לכתבת ראשית "בעולם האישה" ודאגה שיהיו בו כתבות מעניינות בנושאים שונים. אחרי כן ערכה את כתבי העת "עולם האופנה", "אינדקס", "שרון שלי", ועבדה ב"מעריב" כפרילנס ב"גבר לעניין" וב"סגנון" בין לבין לימדה פקידות בבית ספר תיכון "פיטמן". לאחרונה חוותה פגישה מרגשת עם תלמידה שלה שזיהתה אותה לאחר ארבעים שנה. כמו כן, היתה עוזרת שיקום בבית ספר לחינוך מיוחד "אחיקם". ובתחום היצירתי כתבה תסריט עם ניסים דיין "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" לפי ספרו של בניה סארי. התסריט נשאר בינתיים במגרה. מאידך היא זכתה להצלחה רבה עם תסריט שכתבה עם בנה יואב הלוי, שהוא קולנוען, מפיק, תסריטאי ומרצה לקולנוע במכללת בית ברל. התסריט נכתב לפי ספרה של דורית זילברמן "סירוס" והיה לתסריט הסרט "טאהרה".   "טאהרה" הוא סיפור אהבה חושני המתרחש ברחבי האי סיני. בין שיח' בדואי לבין תיירת ישראלית ונוגע למילת נשים המתבטא בגיבורה ומשנה את חייה, הסרט זכה בפרסים בינלאומיים, ולאחרונה זכה בנה יואב בפרס בפסטיבל ירושלים על הסרט הדוקומנטרי "עסקה אפס שש". הנוגע לחוקרים של אייכמן. יצירה ספרותית נוספת של חניתה "נקודת ה- ג'י של קרן בירד" נכתבה גם כתסריט וגם כספר, וכן העלתה גם כמחזה בבית לסין, ב"נקודת ה-ג'י של קרן בירד" גופת גבר נמצאת על שפת הים כששפתיו צבועות באדום בוהק. כביכול רצח שלא פוענח, המשטרה פתחה בחקירה מחודשת וגילתה עולם אינטרנטי אפל ביזארי המלווה בגלישות ליליות, כשהגיבורים מנהלים בינהם רומן אינטרנטי לוהט, במסגרת כתיבת "נקודת ה-ג'י של קרן בירד" חניתה ערכה מחקר על היחסים הכי גבוהים של אדם עם עצמו והקשרים שלו עם אנשים . כשהספר נכתב , כפי שמסתבר, החל עידן האינטרנט. היא כתבה בו שהאינטרנט והמחשב יהיו משהו יומיומי.  והקדימה בנקודת המבט העתידית שלה את זמנה. בכל אופן, הספר אינו עוסק באורגזמה כפי שרבים חושבים. התסריט שלו תורגם לאנגלית. חניתה כתבה כאמור, שלושה ספרי שירה.  ספר השירים שלה "עץ התפוחים" תורגם לערבית, שירה "אהיה גדול" הופק כסרט באורך שבע דקות, שש עשרה משיריה הלחנו על ידי המלחינים רוברט ניסנזון, נטע רז ורובי ראובני.  מאז שהפכה לסבתא, יש לה שלושה בנים ותשעה נכדים, החלה לכתוב ספרי ילדים, מספרה "דרקוני אריה ואנשי החלל" עשו תערוכה שהצגה ברחבי הארץ. ובהקשר זה חניתה מספרת שהרעיון שלה היה לעשות תערוכות לפי ספרים, התערוכה הראשונה שלה בבית הסופר היתה לפי הספר הזה. והיום שם מידי פעם מוצגות תערוכות שמבוססות על שירים. את הציורים לספר צייר הצייר שרגא הלר, "כשהוא קרא את הספר הוא שאל אותי 'איך את רוצה שאצייר דרקוני אריה'  אמרתי לו שיקח את הגוף של האריה ואת הפנים של הדרקון, ולאחר שיצייר דרקון שהוא חצי אריה יוסיף לו רעמה של שער, וככה יצא לו דרקון אריה". מגלה חניתה. בספר ילדים נוסף שכתבה הנקרא "למי מחכים החיבוק והנשיקה", מסופר על נכדים שבאים לבקר את סבתא שלהם ומעניקים לה חיבוק ונשיקה, והיא מכניסה את החיבוקים והנשיקות למקרר. ואומרת להם שלכשהם לא יהיו לידה היא תוציא אותם מהמקרר וככה הם ימשיכו להיות ביחד. הספר מעלה את ערכם של הסבים והסבתות, חניתה מעידה שסבים וסבתות שהקריאו לנכדיהם את הספר שלה ספרו לה שהם אוהבים אותם מאוד. שניים מספרי הילדים שכתבה תורגמו לאנגלית, בסחה"כ היא הוציאה לאור עשרה ספרים. חניתה חברה ב"אגודת הסופרים". היא חברה בעמותה של בית התנ"ך, חברה ב"חברה לחקר המקרא" וב"אקדמיה לקולנוע וטלוויזיה", מזה שנים היא יור' אנ"י אגוד נשים יוצרות בישראל. בעבר היתה חברת הנהלה באגודת הסופרים. וכיום היא חברת הנהלה ב"אגוד כללי הסופרים בישראל". עוד היא מנחת יוגה צחוק וחברה בארגון של מנחי יוגה צחוק, כמנחת יוגה צחוק וכאוהבת אדם היא גורמת בדרך הזאת לאנשים להיות שמחים, וכמי שניצלה חמש  פעמים ממצבים שיכלו להסתיים בכי רע חשוב לה להעניק משמעות לחיים של אחרים. וכשאני חושבת לעצמי מאין חניתה שואבת כוחות ואיך יש לה זמן לכל הפעילות והיצירתיות המגוונת שלה. אני נזכרת שפעם אמר לי אדם חכם שזמן יוצרים. וכשיוצרים זמן ישנם כוחות למלא אותו בתכנים.

סיבה לדאגה / רימונה שיף.

לאחרונה חברה שלי חזרה מביקור בברלין שבגרמניה וקבעה שהעיר השתנתה במהלך השנה האחרונה. כדבריה, היום היא מלאה במוסלמים בעוד שאשתקד כשבקרה בה לראשונה לא ראתה אותם שם. היא תארה בפני כיצד החנויות ברחוב המרכזי הולכות ומקבלות צביון מוסלמי. וספרה שאפילו המוכרת במרכול בו קנתה מוצרים היתה מוסלמית, כששמעתי אותה חזרתי אחורה לביקור שלי עם בעלי בברלין לפני מספר שנים. העיר היתה אז אמנם קוסמופוליטית. אבל יום אחד לאחר שביקרנו במוזיאון היהודי עלינו לאוטובוס,  בתחנה מסוימת עלו אליו מוסלמים רבים, בעיקר מוסלמיות. לבושות בבגדים המסורתיים, החלטנו שכנראה ישנו רובע מוסלמי בקרבת מקום, והיום במבט לאחור אני אומרת שזו היתה ההתחלה של מה שמתרחש שם. יש לי חברה נוספת שהיא ילידת לונדון שבאנגליה לא מכבר היא חזרה מביקור משפחתי ותארה בפני כיצד לונדון מלאה במוסלמים. עד כדי שלא רואים בכלל נוצרים. אפילו בגינה מפורסמת גילתה שבנו מסגד עם כיפת זהב. היא הוסיפה וסיפרה לי שכל נהגי המוניות שעמם נסעה היו מוסלמים, ובכל החנויות שאליהם נכנסה לקנות המוכרים היו מוסלמים, "היה לי עצוב לראות שחנות בה קניתי בילדותי היא היום בבעלות מוסלמית" ציינה.  היום מדברים כל הזמן בתקשורת על ארגון הטרור הקיצוני דאעש שחדר לעיראק, לסוריה ובאחרונה ללבנון. על הארגון המזוהה עם אל קאעידה שתפס עמדות בצד הסורי של קוניטרה ומנהל קרבות עם החיילים הסורים. ואני לא מבינה את המפגינים שבמדינות העולם שערכו הפגנות נגד הלחימה שלנו בחמאס, שירה טילים על ישובי הדרום מזה ארבע עשרה שנה. וחפר מנהרות. להגיע לקיבוצים הסמוכים לעזה ולעשות בהם פיגועים. שיפקחו עיניים ויראו מה קורה אצלם. כיצד המהגרים המוסלמים דוחקים  את רגלי התושבים הנוצרים הוותיקים. ויחשבו על התוצאות הצפויות.  
השיחות שלי עם החברות הובילו אותי לספר "אהבה ומלחמה" שערכתי לפני עשרים שנה לאברהם זמיר שכבר איננו איתנו. הספר עוסק בסיפור השתלטותה של איראן על ארצות הברית, כשאיראן מחדירה פצצה אטומית לארצו של הדוד סם. הספר נשמע בזמנו הזוי למדי. וגם המחבר ציין בו שהכל דמיון בין הכתוב לבין המציאות הוא מקרי בלבד. היום אפשר בהחלט לאמר שהוא ראה אז את הנולד. ואירוע כזה יכול בהחלט לקרות למרות שהמדובר בתבוסה של מעצמה גדולה. רק לאחרונה ציינו שלוש עשרה שנה לפיגוע במגדלי התאומים של אל קאעידה בארצות הברית. אם תרחיש כזה היה נכתב לפני שנים היינו אומרים שהסופר לקה בהזיות. אבל עובדה, הדמיון עולה על המציאות. כשאני קוראת את הפרק "המנשר הראשון לאמריקנים לאחר ההשתלטות" אני חושבת שהוא בהחלט יכול להפוך למנשר הראשון לאירופאים. וכך כתוב בין השאר במנשר "הנשים בארצות הברית יופיעו בציבור ובמקומות העבודה כשהן מכוסות מכף רגל ועד ראש, יש להקפיד על כיסוי הראש ברעלה שבה פתח לעיניים בלבד. פתח זה יכוסה ברשת אבל שום גבר לא יוכל לראות את עיניה. אסור לאישה ללכת ברחוב עם גבר שאינו קרוב משפחה שלה". ובאשר לחינוך ולתרבות נאמר  "כל המוסדות להשכלה גבוהה יוכלו להמשיך ולתפקד רק אם מחצית שעות הלימוד של כל תלמיד תוקדשנה למקצועות לימוד מוסלמיים ואיראנים וללימודי השפה הערבית והשירה הערבית, מורים איראנים יגיעו יחד עם ספרים מתאימים. סטודנט שלא ישלים את לימודיו בנושא הקוראן וההיסטוריה של האיסלאם ולא ישלוט בשפה הערבית, לא יוכל לקבל תואר. כל מוסדות החינוך החל בפעוטונים ילמדו לדבר ולשיר בשפה הערבית כשפה ראשונה. כל הכנסיות, בתי הכנסת וכל הבניינים של דתות ופולחנים אחרים יימסרו למושלים אחרי שנותבו וכל סימני ההיכר של דת זו או אחרת. המושלים יבנו על הבניינים צריחי מסגד יתאימו את פנים המבנים לדרישות הדת המוסלמית.  לא יוצגו הצגות תיאטרון ולא יוקרנו סרטים בקולנוע או בטלוויזיה אם מופיעה בהם שחקנית שאינה מכוסה בשחור מכף רגל ועד ראש". ועוד "כל השחורים והצבעוניים, אשר יבקרו במסגדים של האיסלאם וילמדו ערבית וקוראן יקבלו 24,000 דולר לשנה. תוקם ועדה מיוחדת להכנת תוכניות בידור ותרבות באיראנית ובערבית לשימוש הרדיו והטלוויזיה, כל שלוחות הממשל ידאגו שתוך חודשים יפונו 'מישראל פלסטינה' כל היהודים ויחזרו להתישב בארצות מוצאם, יהודים שנולדו בישראל. יעברו למחנות מאסר באיראן עד שייחרץ גורלם או שיתאסלמו ויישארו בישראל",. אכן חומר למחשבה. לנו הישראלים ולכל מדינות העולם.  

מני פאר חסר / רימונה שיף.

כשנודע לי שמני פאר איננו ידעתי שחלפה לה תקופה ובראשי עלו וצצו זיכרונות מעשורים שגם הם חלפו להם. נזכרתי כיצד בימי שישי לאחר הסעודה ציפינו לתוכניות הראיונות שלו. הראשונה שבהן היתה "שעה טובה" ואחריהן "סיבה למסיבה" ו"אצל מני". ענוב בעניבה שחורה וחליפה כהה שוחח עם אורחיו הידועים, כמו פרופ' אסא כשר גולדי הון ואחרים, על נושאים שלהם נוגעים, הטלוויזיה שידרה אז בשחור לבן בערוץ הראשון וזה לא הפריע לנו לשבת רתוקים למסך הקטן. מחכים למוצא פיהם של האורחים הידועים. זכור לי הראיון שלו עם זוהר ארגוב. הוא יכול היה להעליב אותו, להקניט אותו, לכשדיבר איתו על הסמים שלהם התמכר. אבל הוא שאל אותו שאלות נוקבות בחן ובלבביות. אפילו לכשגילה בקיאות בכל הפרטים  הקטנים של סיפורו. מני תמיד שוחח עם המרואינים שלו בגובה העיניים, כבן אדם לבן אדם. וזה תמיד הרשים אותי מחדש. מאוחר יותר חיכיתי לצפות בתוכנית הבוקר שלו ושל אפרת רייטן בערוץ עשר המסחרי. למרות המיומנות והמקצוענות שלו, והניסיון הקטן שלה נהנתי להיווכח בזרימה בינהם. והם תמיד הקפידו לשאול את המרואינים את השאלות הנכונות. בלי לפגוע בהם. במני צפיתי בתוכניות טלוויזיה נוספות כמו "בין הכיסאות" ו"עלי כותרת". אבל אני צריכה להודות על האמת. יצא לי לראות רק את הסרט "חסמבה" שבו השתתף מני פאר. יצא לי להיות באירועים שהוא הנחה, ובמכירות פומביות שהוא הוביל. וגם שם התרשמתי מהדיבור הישיר והרהוט שלו עם הקהל, נטול מנירות והעמדת פנים. הוא פשוט נגע בכולם, במסגרת עבודתי העיתונאית התקשרתי אליו פעם לאולפן ב"קול ישראל", שגם בו היתה לו תוכנית משלו, והוא מיד התפנה לעזור לי. בניגוד לסלבריטאים שמרגישים את עצמם מורמים מעם הוא דיבר איתי כשווה בין שווים. לא אמר לי שאין לו זמן בשבילי או שאני מפריעה לו. ונרתם לעזור לי בחביבות האופינית לו. כאן נוכחתי בעצמי שהוא היה בן אדם. "מנש" כמו שביידיש אומרים. אמרו עליו תמיד שהוא איש משפחה למופת, ואמנם אף פעם לא קראתי משהו על הזוגיות שלו בטורי הרכילות. הוא בהחלט ידע נשואים יציבים. זכור לי שבאחד האירועים שבהם השתתפתי הוא סיפר משהו על בנו עופר. אל תשאלו אותי היום על מה הוא דיבר. אבל אותי הרשים שכאב היה לו אכפת לספר עליו. כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב נתקלתי באחד הבקרים במני יושב בספריה וקורא ספרים. הבנתי שהוא כותב איזושהי עבודה, מאוחר יותר נודע לי שהוא בעל תואר ראשון בתולדות האמנות ופילוסופיה. והוא זכה אצלי שוב להערכה על כך שהוא לא נח על זרי הדפנה ופנה גם ללימודים גבוהים. לאחר לכתו נודע לי עוד שהוא בוגר בית הספר למשחק של ניסן נתיב. וזה הוכיח לי שהמדובר היה באדם שהתיחס ברצינות לכל מה שעשה. לא יצא לי לקרוא את הטור "ממני אליכם" בשבועון המוסיקה והבידור "להיטון", כי פשוט לא קראתי את השבועון הזה. מאידך אלכוהול ויין אינם השטח שלו בחיים. אך יצא לי לקרוא את הטור שלו במעריב "בציר טוב", ולמדתי ממנו דברים חדשים. למשל, על ההיסטוריה של היין. היתה לי זכות גדולה להיות נוכחת באחת ההופעות האחרונות שלו בתוכנית "לכל שיר יש סיפור" שהעלה עם הזמרת לינדה תומר.  היה זה במסגרת מסיבת הסיום של ויצ"ו גבעתיים, הוא היה כבר חולה. ישב על כסא, ללא שער, בתום טיפול בבית חולים כפי שגילה, הוא דיבר כדרכו עם כל החברות בגובה העיניים. וסיפר סיפורים מאחורי שירים ישראלים ידועים. כמו "היו לילות" "ירושלים של זהב" ואחרים. וגם התיחס לשירים לועזיים מפסטיבל סאן רמו. ולשירים משנות השישים ובין לבין סיפר סיפורים הומוריסטים. למחלתו התיחס באופטימיות, והודה שלכשהוא על הבמה כל הכאבים שלו חולפים. כן גם שמחיאות הכפיים הן האדרנלין שלו. שוב הוא זכה אצלי להערכה. כאדם שיודע לנצל כל יום. בהופעתו בתוכניתו של אמנון לוי "הפנים האמתיות" בערוץ 10 לא צפיתי. אבל את הופעתו בתוכנית "כך היה" של יגאל רביד בערוץ הראשון ראיתי. היא החזירה אותי אחורה להופעות הטלוויזיוניות שלו בעשורים הקודמים. בהזדמנות זאת מני סיפר סיפורים קטנים מאחורי הקלעים. וישבתי רתוקה  למסך הקטן כמו בימים שהיה לנו רק ערוץ אחד בשחור לבן. כן, מני פאר אתה בתרבות הישראלית חסר.