יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

מחלוקת בניון / רימונה שיף.

סוף סוף קראתי את הנוסח המלא של השיר "אחמד אוהב ישראל" שכתב עמיר בניון. התרשמתי שהשיר משקף את המציאות בה אנו חיים כיום. נראה לי שהוא נכתב מתוך סערת רגשות וכאב.  הוא מספר  סיפור של מחבלים מנקודת מבטם. אבל אני לא מכירה שום מחבל שהיה סטודנט באוניברסיטה הישראלית. כנראה שבניון הציג בשירו סטודנט ערבי כדי להצביע על התערותם של המחבלים האחרונים בחיינו. אלו שעם היתרון שהם מכירים את המקומות בהם הם עובדים ואת האזורים הסמוכים להם מבצעים בהם ברגע מסויים פיגוע. הנה, המחבל שניסה  להתנגש בחייו של יהודה גליק עבד במסעדה במרכז בגין שבו נשא יהודה את הרצאתו. אחד המחבלים מהשניים שעשו את הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף עבד במכולת הסמוכה. הרבה לפני הפיגועים האחרונים היה מקרה של ערבי שעבד במסעדה בבת ים עם ישראלי שפותה על ידו  לעבור איתו אל מעבר לקו הירוק ושם פגע בו. ובימים אלו פורסם שהצעיר שעבד על פגומים של בנין בפתח תקוה היה  גם הוא קורבן של פיגוע לאומני. כאשר אחד העובדים הערבים שם חתך את הכבל שעליו השתלשל. עם זאת אני מבינה מאוד את הסערה הציבורית שהשיר של בניון מחולל. כי בימים נפיצים אלו הוא מגדיל את החשד כלפי הערבים שעובדים אצלנו בישראל. והוא עלול להגביר גם את רגשות הנקם של חמומי המוח כלפיהם, ואני מתכוונת לאנשים כמו אלו שתקפו את נהג המונית מכפר קאסם שהסיע אחיות מבית חולים לבני ברק, ולמרות שהיה לו שלט על המכונית שהוא בתפקיד כמעט עשו בו לינץ'. לכן  השיר הוא שיר טעון, אבל בניון לא חשב לדעתי על תוצאות הצפויות בעקבותיו בעת הזאת. אם שואלים אותי אני לא הייתי מפרסמת שיר טעון שכזה בתקופה רגישה אלא מחכה לימים רגועים יותר. בתקווה שהוא יתקבל בהם אחרת.  אני מבינה את החלטת הנשיא רובי ריבלין שהשיר הזה לא יהיה מושמע באירוע שבביתו מתקיים. כי לדעתי נשיא צריך להיות ייצוגי ומורם מעם. והוא צריך להיות הנשיא של כולם. גם של המעוטים שבקרבנו חיים. שירים שמושמעים באירועים שבבית הנשיא נערכים צריכים להיות כפי שאני מבינה, שירים רגועים, שירים שמדברים על דו קיום, שלום ואהבת מולדת. ישנם כאלו שמוחים על ההחלטה הנשיאותית בשם חופש הביטוי. ואני אומרת שאני גם כן דוגלת בחופש הביטוי. אך לשיר מחאה שמדבר על גל הטרור האחרון אין מקום להיות מושמע באירוע נשיאותי, הנה, גם על שניים מהשירים האהובים עלי "עורי עור" של אביב גפן ו"איך קוראים לאהבה שלי" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד. שהיה מושמע הרבה בתקופת האנתיפאדה השניה. לאחר כל פיגוע. אני מוצאת שהם שירי מחאה שמדברים על המצב הביטחוני שלנו ואינם מתאימים להיות מושמעים באירועים שבחסות נשיא המדינה נערכים. יודעי דבר כביכול, טוענים שהסערה סביב שירו  של בניון, מתחוללת כי מדובר ביוצר וזמר מזרחי שהוא גם ימני. ואני מזכירה לכם שבעבר היו גם כן שירים שחוללו סערה ציבורית ואפילו אסרו על השמעתם בשידורי הרדיו. כמו למשל "הסלע האדום" ו"שיר לשלום" והם נכתבו על ידי יוצרים אשכנזים ובוצעו על ידי זמרים אשכנזים. שהיו אנשי השמאל. ואף אחד כפי שאני זוכרת לא אמר אז שסותמים להם את הפיות בגלל שהם אשכנזים ושמאלנים, אני קובעת שאסור לפסול שירים בגלל שהם מביעים מחאה על המתרחש במדינה. אלא רק אם הם פוגעים בביטחונה. מצידי שכל שדר ושדר יעשה את חשבון הנפש שלו ויחליט אם להשמיע את שירו של בניון, להחרים בכלל את בניון זה לדעתי לא לעניין. נשיא המדינה יכול היה לדבר איתו ולבחור ביחד איתו שירים אחרים. כי בניון לדעתי הוא יוצר מדהים וזמר מחונן ויש לו ברפרטואר שלו הרבה שירים מצוינים.  כפי שאתם רואים אין לי ביקורת חריפה על שירו של בניון. אך יש לי ביקורת חריפה על התנהגותם של ישראלים מסוימים כלפי ערבים. רק בגלל מוצאם. אני נגד הכללות. ומוצאת שחיים בקרבנו גם ערבים שהם אזרחים הגונים, ואנשים טובים שרוצים לחיות בשקט ולעבוד כאן בכבוד. אני נתקלת ברופאים ואחיות ערבים שאכפת להם מכל המאושפזים, ללא הבדל מוצא ודת. ותראו כיצד רוקחים ערבים בסופר פארם ובניו פארם משרתים את הפונים אליהם, וכיצד הערבים שעובדים בבנין מהווים פתרון לחוסר הרצון של הישראלים לעבוד בעבודה הזאת. יהודה גליק שהשתחרר לא מכבר מבית החולים התיחס במסיבת עיתונאים שערך לכך  שפגע בו מחבל. אך מאידך, בבית החולים סייע לו להחלים רופא ערבי, לכן, כל אלו שאין להם כל קשר לטרור לא צריכים לשלם מחיר על פשעים שעשו אחרים ולהיות מקופחים. אני סבורה שגם בניון יודע שבקרבנו חיים ערבים שהם אזרחים הגונים ואנשים טובים. שרוצים לחיות בשקט ולעבוד כאן בכבוד, ולא התכוון בשירו אליהם אלא רק לאלו מהם שהפכו למחבלים. לאחרונה קמו כאלו הקוראים להעמיד לדין את בניון בגין הסתה נגד ערביי ישראל. ואומרים שאם זו לא הסתה אז מהי הסתה, אני קוראת להם לעיין שוב במילים ולהיווכח לדעת שהם לא מדברים על ערביי ישראל ככלל, אלא רק על אלו שפוגעים ביהודים, בסקר שפורסם ב"ישראל היום" 42% סבורים שהשיר לגיטימי. ו-38% מגדירים אותו כלא ראוי. אני מרוצה מהתוצאות המראות שרבים כמוני מבינים שהשיר לא נכתב לשם הסתה. ואני מרוצה שהוויכוח סביב השיב הציב שאלה תרבותית רחבה בציבור הישראלי. והקיף מגזרים שונים מה שבטוח הוא שלאנשים כאן אכפת מהשירים המושמעים.  

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

האמנם מעמד הביניים קיים? / רימונה שיף.

תמיד היה פער בין עניים לעשירים. לעשירים נחשבו אלו שהיו להם הרבה מאוד כספים והם יכלו להרשות לעצמם לחיות חיי מותרות. ולעתים קרובות גם מעבר לזאת. לעניים נחשבו אלו שסבלו מחסרון כיס עד כדי שלא היה להם מה לאכול. ובמה להאכיל את ילדיהם. אבל היה גם מעמד הביניים. מעמד של אנשים שעבדו קשה במשרה מלאה. ולפעמים בשתי משרות והכספים שהרוויחו בעמל  יומם אפשרו להם לחיות חיים שקטים. הם יכלו להרשות לעצמם לקנות מאכלים בסיסיים ואחרים. ללכת לחייט או לתופרת לתפור בגדים, למסור בגדים מלוכלכים למכבסה, והיו כאלו שהרשו לעצמם להעסיק בביתם עוזרת קבועה. לשבת בבתי קפה או במסעדות, ללכת באופן קבוע לסרטים ולהצגות.  וגם כאלו שהרשו לעצמם לנסוע לחופשות בארץ, ולארצות שמעבר לים, ולהחזיק מכונית. לאחרונה שמעתי שהיו בזמנו כאלו שהשקיעו בבורסה ובזכות המניות הצליחו לרכוש דירות. באותם ימים כשהשקעת כספים בפק"ם קבלת על מה שהשקעת תשואה יפה. אמרו לי שקבלו אז 6% ריבית. והיום אתה מקבל על על השקעות בפק"ם ריבית של אפס אחוז. כאילו שלא עשית כלום. היום מי יכול לרכוש דירה. רק אנשים שהם באמת עשירים. היינו, בעלי אמצעים, ועל הצעירים אין מה לדבר בכלל, הם יקחו משכנתא לכל החיים. וכאן אציין שבשנות ה-70 כשהתחתנתי ברחוב בו גרתי בגבעתיים, וברחוב הסמוך לו, בנו בנינים שבהם היו דירות שהיו מיועדות רק לזוגות צעירים. אני לא יודעת אם היה מדובר בדיור ציבורי כי למזלי זה לא נגע לי. בכל אופן אני מתארת לעצמי שדירות כאלו נבנו גם במקומות אחרים. ושבזכותם זוגות צעירים רבים נמצא פתרון לדיור. היום מדברים על חקיקת חוק שיתיר במשך שלוש שנים להעלות שכר דירה רק במחיר עלית המחירים לצרכן, לא נאמר איזה סכום יש לגבות עבור השכרת דירות אבל יתנו תמריצים למשכירים. החוק הנוגע לתוכנית הזאת יועלה בקרוב להצבעה בכנסת כך שהוא יכול להיות מיושם בתחילת 2015. וכאן אוסיף שמכיוון שהחוק לא נוגע למחיר שכר הדירה שיגבה מהשוכרים המשכירים יוכלו להעלות אותו בטרם ידרשו אותו מהשוכרים, או לגבות מראש מחיר גבוהה. ככה שמבחינה זאת המצב לא השתנה. לפחות חשבו על הקפאת מחירים. מאידך תוכנית מע"מ אפס עדיין לא אושרה, ותוכנית "מחיר מטרה" שנועדה להקל על רכישת דירות תלויה בזאת. לאחרונה התפרסמו באחד מהעיתונים היומיים נתונים על מצבם הכלכלי של הישראלים. ממחקרה של ד"ר חיה ניסמוב,  עולה ש40% מהם הם המעמד הבינוני הנמוך, ומשתכרים בין 1.950 שקל ל-5.100 שקל 29% מהם הם בני המעמד הבינוני הגבוה, ומשתכרים ב-5.100 שקל ל-1.540 שקל. לכשהייתי צעירה יותר התחתנו בסביבות גיל עשרים, ולמי שנשקה לגיל השלושים היתה בעיה. רבים הפכו אז כבר בגיל צעיר להורים. היום בנים ובנות לא עוזבים את בית ההורים גם בגיל ארבעים פלוס. הם חוששים להיות עצמאים ולהיקלע להידרדרות כלכלית מהירה.  אצל ההורים הם מרגישים מוגנים ובטוחים. ואני מדברת על כאלו שהם עובדים. ובהחלט אינם פרזיטים. היום אנשים יכולים לעבוד מבוקר ועד שעות הערב המאוחרות ולהרוויח משכורת שאינה מאפשרת להם לחיות בכבוד. הם מקבלים משכורת כמו 4.000 שקל או 5.000 שקל. ומנהלים מאבקים יומיומיים כדי לשרוד. לא גומרים את החודש ונמצאים על הסף של להיות אנשי מעמד הביניים הנמוך. מאנשים שהגיעו למצב הזה שמעתי שהם קבלו על עצמם החלטות קשות. הפסיקו לארח חברים בביתם. ללכת לאירועים ולצאת לחופשות בארץ ובחו"ל. הם מודים שהם קונים לעצמם רק בגדים זולים. וחושבים אם ללכת למספרה, או לעצב לעצמם תסרוקת בבית.  הפרדוקס הוא שבעבר מחירי הביגוד וההנעלה היו יקרים ומחירי המזון היו זולים. והיום זה הפוך. הסתבר לי לאחרונה שאנשים רבים שנחשבים למעמד הביניים הנמוך לא פונים לעמותות כמו 'לתת'. כי הם מתביישים, אבל הם הולכים בסתר לבית תמחוי. ותמורת שקלים בודדים יוצאים ממנו שבעים. ויש מהם שמקבלים סיוע כלכלי מהוריהם הקשישים. ולא מרגישים, כפי שאמרו לי, יסורי מצפון עם המחשבה שבמקום שהם יעזרו להם הם מסתייעים בהם. כי זה המצב. וההורים שלהם יכולים להרשות לעצמם לעזור להם. רבים מאיתנו גרים בדירה שההורים שלנו קנו לנו. ואלו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לרכוש לילדנו. אבל אנחנו תומכים בהם כלכלית במיטב יכולתנו. אפילו אם הם לא גרים איתנו. כי המקומות שבהם הם עובדים משלמים להם כאלו סכומים שלא מאפשרים להם לחיות בכבוד. היינו, לכלכל את עצמם בעצמם. לפני מספר שנים היתה בארצנו מחאה חברתית, חשבתי באותה תקופה שהמצב בזכות המחאה הזאת יכול להשתנות. אבל התוצאות הן מאכזבות, היום שניים ממחוללי המחאה יושבים בכנסת ונהנים ממנעמי השלטון. ואני חושבת לעצמי לא פעם שחבל שבסופו של דבר המחאה הזאת לא גרמה למהפכה כלכלית בחברה הישראלית, לא מזמן התגלה בתוכנית טלוויזיה שישנם רבים שמועסקים כיום כעובדי קבלן, אפילו אקדמאים ושאין להם תנאים סוציאלים ומשכורת הולמת. היום יותר מתמיד אנחנו זקוקים לדעתי להעלאה בשכר המינימום. שכר שלפי הבנתי גם המועסקים כעובדי קבלן מקבלים. ויש לי גם בקורת נוקבת על כך שהיום ישנם אנשים שמשקיעים שנים בלימודים אקדמאים. ולבסוף התואר האקדמאי לא מסיע להם להשיג עבודה הולמת. יודעי דבר מסבירים לי שבעבר חיינו בעידן הסוציאליסטי, ואלו היום אנחנו חיים בעידן הקפיטליסטי. שראש הממשלה בנימין נתניהו הוא נאו ליברלי הינו שכל אזרח לפי מדיניותו צריך לדאוג לעצמו. אני מתגעגעת לתקופה האחרת שבה יכולנו להרשות לעצמנו לקנות ולעשות דברים בזכות הכספים שהרווחנו. דברים שהיום אנחנו רק יכולים לחלום עליהם. ומקווה שגם אנחנו וגם ילדנו נזכה לימים אחרים.          

יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

לאור המהפכה הגנטית. / רימונה שיף.

בעבר לא היו טביעות אצבעות. היום לא רק שישנם טביעות אצבעות שבאמצעותן ניתן לאתר עבריינים מסוכנים, אלא שלרשות חוקרי מקרי הפשע עומד גם מאגר של d.n.a תראו איך הקידמה תרמה את הגנטיקה לרשות האנושות. ויעידו על כך הפרסומים האחרונים על הסיכוי לפענוח רצח הנערה נועה אייל בירושלים שקרה לפני שש עשרה שנה. על הגופה מצאו חומר ביולוגי. השאירו חלק ממנו על הגוף. ושמרו דגימה של החומר המקורי. כעבור שנים של חקירות שהביאו למבוי סתום נעצר קרוב משפחה של החשוד. ומצאו שה-d.n.a שלו דומה לחומר המקורי. לימים נערך מעקב אחר החשוד. וגם עשו מעשה שגרם לו למתן רוק. לקחו את דגימת הרוק ומצאו שה- d.n.a שלו זהה לחומר המקורי. וכך אחרי שש עשרה שנה מדברים על הסיכוי לפענוח הרצח. לאחרונה נודע לי שבזמן שהמשטרה הקימה את מאגר ה-d.n.a קמה בציבור צעקה שהוא יפגע בפרטיותם של האזרחים. ועוד נודע לי גם שהיום כשתופשים אדם בגין עבירה הוא צריך למסור דגימה של רוק. לאור כל זאת, אני בטוחה שרבים מאלו שהתנגדו בזמנו להקמת מאגר ה-d.n.a מודים היום שהם שגו. כי הודות למאגר הזה תופשים בימנו עבריינים מסוכנים, ומפענחים רציחות ומקרי פשע נוספים שהיו תעלומה במשך שנים. ואני גם בטוחה שאם אזרחי ישראל יתבקשו לתרום למאגר ה-d.n.a דגימה של רוק הם יסכימו לעשות את זאת. בלי הרבה התלבטויות. כי הם יודעים שהם אזרחים טובים ושאין סיכוי שיסבכו אותם בהאשמות שווא. לאחרונה שמעתי הרצאה על גנטיקה בשרות האנושות. הסתבר לי שב-2003 הסתיים פרויקט הגנום האנושי שהחל ב-1960. 18 מדינות השתתפו במחקר ובהם ישראל. המטרה של המחקר היתה לעשות מיפוי גנטי של האדם. מצאו שישנם חמשת אלפים גנים שגורמים לפגם תורשתי. בעקבות זאת הגיעו למסקנה שאפשר לעשות מיפוי לכל אדם ולתת לו בהתאם טיפול מונע. אכן, זוהי לדעתי התקדמות כבירה. לאור העובדה שהיום הרופאים בקופות החולים נותנים לנו תרופות גנריות שמותאמות לכולם. ובכלל התרופות מטפלות בסמפטומים ולא במחלה. כך קורה שישנם אנשים שרגישים לתרופות מסוימות בעוד שעל אחרים משפיעות אותן תרופות לטובה, וזה מצריך כל אחד ואחד שנוטל תרופה חדשה לקרוא את הדף הנלווה לה בקופסא. שבו נמסר מידע מהי מכילה, ואלו תופעות לוואי יש לה. בעוד שבאמצעות המיפוי הגנטי ניתן לתת לכל אדם ואדם את הטיפול המתאים לו. לאתר אצלו מחלות תורשתיות ולתת לו טיפול מונע. אני סבורה שהודות למיפוי הגנטי האנושות עתידה להיות יותר בריאה. אבל מה שקורה במציאות שלנו הוא שקופות החולים לא מעניינת לנו מיפוי גנטי כי הוא יקר מידי. ובגלל  החשש מחשיפת הנתונים הבריאותיים המדויקים שיעלו על המחשב עשויים להיות הפצינטים חשופים להאקרים ואחרים. דבר שיפגע בפרטיותם.  וגם חבל שבגלל הסיבות האלו אנשים מעטים ניגשים לבתי חולים ומקבלים מיפוי גנטי. אני מקווה שעוד יבואו ימים אחרים והמיפוי הגנטי יהיה נחלתם של ההמונים. ושלבעיות החשיפה במחשב יבוא גם כן פתרון. ובהקשר זה אציין עוד ואומר. שכשאני רואה בקופות חולים כיצד אנשים ממלאים סלים שלמים בתרופות, כאילו היו אלו מוצרים בסופרמרקט אני שואלת את עצמי אם לאור המיפוי הגנטי שהיו מקבלים, היו ממלאים את הסלים בכמויות, ואולי גם מקבלים תרופות אחרות שלהם מותאמות. אמרו לנו בהרצאה שהיום אדם שרוצה לעשות מיפוי גנטי יכול לגשת לבית חולים ולקבל אותו תמורת תשלום של סכום מסוים. שהוא בכלל לא זול. לדעתי חבל שהמיפוי הגנטי לא נכנס למערכת הבריאות בגלל שהוא יקר. בהרצאה ששמעתי סופר גם שבאירופה מחליפים היום גנים. עושים היום שם למטופלים מיפוי גנטי וכשמוצאים גן פגום מחליפים אותו לתקין. היום הודות לתהליך המתקדם הזה ילדי בועה חזרו לחיות חיים רגילים. ואולם בישראל אסור עדיין לעשות את זה. כי אנחנו תלויים ב-f.d.a האמריקאי. תראו מה אנחנו מפסידים... 
בהרצאה נאמר גם שהיום העולם נמצא במירוץ אחר הילד המושלם. ושעוד יבוא היום שבו הורים יוכלו לבחור את הילדים והילדות שלהם על פי הדרישות שלהם. ושהודות למדע יגדל בעולם דור של אנטלקטואלים, דור מצביאים וכדומה. דור שמדינות העולם יקבעו איך הוא יראה ומי הוא יהיה. ואני שואלת את עצמי האם בעתיד הטכנולוגיה תחליף את האל. ובריאת האדם תעשה על פי תוכנית כבקשתך. אני לא מתעלמת מהעובדה שהכל יכול לקרות. כי מי חשב פעם על עידן המחשבים והטלפונים הניידים המתוחכמים. שכל אחד יוכל לתקשר עם כל אחד. בכל עת ובכל מצב. מי חשב פעם שכל אחד יוכל לתקשר דרך האינטרנט עם כל מדינות העולם ומי חשב פעם שכל אחד ואחד יהיה מסוגל להיות צלם.