החרדים המתקדמים / רימונה שיף.

אומרים "לא תעשה לך כל פסל וכל מסכה". אבל בעשורים האחרונים. נתקלתי בחרדים שהם אמנים. כאלו שגילו את חכמת הצבע והמכחול, ורואים בעולם החדש שנחשף בפניהם דבר חיובי שקרה להם. לא מכבר בקרתי במסגרת סיור מודרך שערכתי בבני ברק בביתה של אישה חרדית. וגיליתי להפתעתי שהיא לא רק מורה לאמנות בתיכון. שמכינה תלמידים לבגרות, אלא שהיא גם יוצרת תמונות אמנתיות מזכוכית, ומעצבת תליונים מזכוכית לשרשרות. התמונות היפיפיות שלה אף תלויות על הקירות בדירתה הצנועה במרכז העיר. לכשהיא מארחת אורחים היא מניחה שורות שורות על השולחן בחדר האוכל מבחר תליונים שעצבה. ומעוררת את הנשים הסקרניות לא רק לראות אלא גם לקנות. כשהתארחתי, במסגרת הסיור בביתה חשבתי לתומי שאני פוגשת חרדית לא טיפוסית. אבל למחרת קראתי באחד העיתונים היומיים כתבה על אמן חרדי שמצייר תמונות בביתו בלילות. ואף מציג אותן בתערוכות, הוא מצייר ציורי שמן על בד. והמעניין שגם הוא וגם האמנית שבביתה בקרתי הם אנשי חינוך שנותנים באמצעות האמנות ביטוי לרגשות הפנימיים שלהם. וכאן אציין, שלפני שנים כשהייתי כתבת ב"מעריב", ריאינתי אישה חרדית, שהיתה אפילו בת של רב. והקדישה ימים ולילות ליצירת ציורים לבולים של דמויות ונופים. היא אמרה לי שהגיעה להכרה שעליה להכנע לדחפים הפנימיים שלה. ואמנם היא צללה לעולם הפנימי שלה. משוחררת מהכבלים של הדת והאמונה. השנים חלפו, התחלתי לבקר הרבה בתערוכות. יום אחד נזכרתי בה. חשבתי שהיא סיימה עם העולם שיצרה לעצמה וחזרה לעולמה הישן. אך לא. אשתקד הזמנתי לתערוכה קבוצתית של ציירים בתאטרון גבעתיים. ונתקלתי בה בציורים חדשים שציירה. למדתי שהאישה החרדית הזאת עם הנפש האמנותית נשארה אמנית. במהלך הסיור שלי בבני ברק הסתבר לי שהיום קבוצות של חילונים מרחבי הארץ עורכים בה סיורים מודרכים. חלקם עם מדריכים מקומיים וחלקם עם אחרים. במהלכם הם מספרים להם על תולדות העיר. ועושים להם הכרות עם אורחות החיים של התושבים, ועם הישיבות שבעיר נמצאות. כמעט כל הסיורים מסתיימים עם מפגש עם נציג של "אחוד הצלה". שמסייע בהתנדבות לאנשים שנקלעו למצוקה בריאותית, או שקרתה להם תאונה. נודע לי שהסיורים האלו הם מאוד מבוקשים. על ידי הציבור החילוני. ושרבים מתושבי העיר ואחרים מצאו באמצעותם דרך להרוויח כספים. ואם על תעסוקה מדובר הרי שלאחרונה התפרסמו באחד מהעיתונים היומיים נתונים על תעסוקתם של החרדים. לפי נתוני משרד הכלכלה. ברבעון הראשון של שנת 2014 עמד שעור התעסוקה של גברים בגיל העבודה ב-25%-64% ככלל האוכלוסיה על 81%, עם זאת, נתון שערך בנק ישראל הצביע על עליה מהירה בשיעור תעסוקה של גברים חרדים בין השנים 2004 -2014, ביחוד במגזר העסקי. ועוד נאמר שבשנים האחרונות פונים גברים חרדים ללימודים טכנולוגיים, לפי נתונים של מוסד "שמואל נאמן" בין 250 ל-300 חרדים מסימים את לימודיהם בתחום, מרביתם נשים. סקר שערך משרד הכלכלה ב-2008 העלה שמרבית מהגברים החרדים מעוניינים לרכוש השכלה, 39% מהם מעוניינים לרכוש השכלה מקצועית, הדבר הוכיח לי שהיום ישנם חרדים רבים הרוצים לפתור את מצבם הכלכלי באמצעות תעסוקה. ולא רוצים להסתמך על תרומות באוהלה של תורה. מנתונים נוספים שהובאו בכתבה למדתי שהיום ישנם 7.000 חרדים באקדמיה, ולפי הצפי מספרם יגדל בשנים הקרובות. ובעוד שלוש שנים מספרם יגיע לשש עשרה אלף סטודנטים. שמחתי להיווכח שהיום מבינים חרדים בערים רבות שהדרך לשוק העבודה מובילה דרך ההשכלה הגבוהה. ועוד יותר שמחתי כשגיליתי בכתבה פרוייקט חדש שנועד לאפשר לצעירים וצעירות, חרדים וחרדיות, לעשות תואר ראשון במשפטים, כלכלה ומחשבים במכללה לניהול בבני ברק שהיא שלוחה של אוניברסיטת בר-אילן. בסיור שמעתי שבבני ברק נפתח מכון מחקר, בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן לחקר יהדות אשכנז. וכששמעתי את זאת, למדתי פעם נוספת שהאקדמיה חדרה לעיר הזאת. וברכתי על כך שהגיע הרגע שבו בוחרים חרדים צעירים רבים בהשכלה הגבוהה. ומבינים שהיא פותחת בפניהם חלון הזדמנויות לתעסוקה. בסיור נשאלה המדריכה מהו אחוז תושבי העיר שמשרתים בצבא. היא גילתה שבשנים האחרונות מספרם פחת. ואמרה שהסיבה היא שיאיר לפיד לכשהיה שר בממשלה לא הבין שצריך לגייס אותם בהדרגה. עם זאת היא ציינה שהנח"ל החרדי נוחל היום הצלחה רבה. לכשהסתיים הסיור שאלה אותי אחת המשתתפות למה היום, כשנשים חרדיות רבות לומדות באקדמיה, ויוצאות לעבוד מחוץ לביתן, אנחנו לא מוצאים בכנסת חכ"יות המשתייכות למפלגות החרדיות. לא ידעתי מה לענות לה. אבל אני מקווה שגם המצב הזה ישתנה, ועוד נמצא נשים חרדיות שבפוליטיקה עוסקות. 

ילדים זה שמחה. / רימונה שיף.

ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה, ילדים חמודים. מתחשק לך לא פעם לחבק ולנשק אותם. ולנשום את הריח שלהם לקרבך. אבל ילדים הם בסך הכל ילדים. ולילדים יש בדרך כלל עיניים גדולות. והם כל הזמן רוצים שיקנו להם דברים. הם לא מבינים בכספים. אבל הם מבינים במתנות. ומתנות לקבל הם אוהבים. אפשר לראות בסופרמרקט או בחנות צעצועים אמהות עם פעוטות שמתחננים ובוכים שתקננה להם משהו. ישנן כאלו שפוסקות, שדי, מספיק. לא קונים סתם דברים. וישנן אמהות שלא יכולות לעמוד בפני התחנונים והבכיות וקונות להם מתנות. ואומרות  שהעקר שיהיו מרוצים ושקטים. אבל כפי שלמדתי לדעת אצל אותן אמהות זה סיפור חוזר. כי הילדים שרואים שהם מקבלים מתנות כתוצאה מהתנהגות מסוימת חוזרים עליה עוד ועוד. אמא אחת כזאת הכרתי לפני מספר עשורים. היא קנתה לבנותיה שהיו קטנות בובות. לבכורה קנתה בובה של בן.
ולקטנה קנתה בובה של בת. אבל הקטנה רצתה לדמות לאחותה. זרקה את הבובה של הבת לכביש, ודרשה להחליף אותה בחנות בבובה של בן. האמא ראתה שזה עסק ביש, נטלה את הבובה של הבת מהכביש. והלכה להחליף אותה בחנות בבובה של בן. ממש כמו שדרשה ממנה בתה. ובאותו הרגע לא היתה ילדה יותר מאושרת מהקטנה.  סיפור נוסף קשור בילדותי. לכשהייתי ילדונת קטנטונת. קנו לי בובה של אפרוח מגומי כשיח. כמו ילדים רבים שנקשרים לבובה מסוימת. אני נקשרתי לבובה הזאת. ונהגתי לישון אתה גם בלילות, יום אחד הלכתי עם אמי לשדרה הסמוכה. ולאחר ששחקתי עם הבובה היא אבדה. בלילה לא יכולתי להרדם. כי היא היתה חסרה לי במיטה. למחרת אמי לקחה אותי לחנות הראשית של המפעל שיצר אותה. ובקשה לקנות לי בובה חדשה. המוכרת אמרה לנו שכבר לא מיצרים בובות כאלו. ושלא נוכל למצוא בובה כזאת באף חנות. אמי לא ויתרה. וספרה לה שהילדה שלה כל הזמן בוכה. ולא יכולה לישון בלילה בלי הבובה. המוכרת רחמה עלי והודיעה שתסתכל במחסן. אם יש בו במקרה בובה כזאת. ואמנם היא חזרה ממנו עם בובה של אפרוח, ממש כמו זו  שאבדה. כשהיא הושיטה לי אותה התרגשתי מאוד. ואמי אמרה לי שאין לה מספיק מילים להודות לה. ילדים הם סקרנים מטבעם, פעם התארחתי אצל משפחה שסיפרה לבן הקטן שלה שבלילה יוקרן סרט שהוא מיועד למבוגרים בלבד. והורתה לו ללכת לישון מוקדם. הילד עשה כדבריהם אבל מידי פעם כשהסרט הוקרן בסלון הוא קם וניגש אליהם. עם בקשות ותירוצים. והעיף מבט על הסרט שנאסר עליו לראות. אני חושבת ששגו אותם הורים שסיפרו לילדם על הסרט שיוקרן, בכך שאמרו לו שהוא מיועד למבוגרים בלבד עוררו בו סקרנות, אם הם לא היו מספרים לו הוא היה הולך לישון בשקט מוקדם. ולא היה קופץ מהמיטה מידי פעם.  ילדים מתנהגים הכי טבעי שבעולם. הם לא יודעים להעמיד פנים, אומנים שמופעים בפני ילדים מעידים שהם הקהל הכי טוב שלהם. כי לפי התגובות שלהם הם יכולים לדעת אם היא באמת מוצלחת, או שהיא טעונה שיפורים, כשילדים מופעים בסרט מסוים או בהצגה מסוימת הם תמיד גונבים את ההצגה מהמבוגרים. כי תמיד נחמד לצפות בילד על כל החינניות הילדותית שלו.  לאחרונה יצאה קריאה להתאים את הטקסטים המתורגמים לעברית לילדים בהופעות שלהם. ילדים הם כל כך אמתיים עד כדי שהם לא יכולים לשמור סודות. לפני שנים נתקלתי בילדה קטנה שסיפרה לעוזרת הבית את מה שאבא שלה אמר עליה. מכיון שהעוזרת שמעה מהקטנה שנאמרו עליה דברים לא מחמיאים היא התפטרה במקום. וזה לימד אותי שכשיש ילדים קטנים בבית לא צריך לדבר בנוכחותם דברים סודיים. כי אפילו אם הם לא מיועדים להם. הם קולטים את הנאמר ומעבירים אותו הלאה. ילדים הם בדרך כלל תמימים. אם לא מלמדים אותם כבר משחר ילדותם שאין לדבר עם אנשים זרים, ואין ללכת עם אנשים לא מוכרים. הם מסוגלים לעשות את זאת. לאחרונה היה מקרה של נהג מונית שפיתה עם סוכריות ילדה בת שבע לעלות אליו. לבסוף לקח אותה ליער ועשה בה מעשים מגונים, ילדים אוהבים סיפור לפני השינה. לדעתי היום בעידן המחשבים חשוב מאוד להקדיש להם מספר דקות. ולספר להם סיפור מספר לפני שהם נרדמים. בכך נחנך אותם לאהבת הספר בגיל מוקדם, ויש סיכוי טוב שבבגרותם ירשמו לספרייה. או ירכשו ספרים בחנות. הנה, כשבני הבכור היה קטן רכשנו לו ספרים אצל אדם שהגיע לביתנו אחת לחודש, הוא קרא לו "דוד הספרים". כל יום לפני שהלך לישון קראנו מהספרים סיפורים. היום כשהוא כבר בוגר הוא קורא ספרים. את חלקם הוא רוכש בחנות ואת חלקם הוא מחליף בספריה הציבורית. היום מעלות אמהות תמונות של ילדיהן באנסטגרם, הן מצלמות אותם בסיטואציות שונות. וכשהן פוגשות אדם ששואל לשלומם, הן מראות לו מחויכות את התמונות, ומספרות בגאווה על מעלליהם. כשאני אם כזאת פוגשת אני תמיד מתרגשת.  

כשנוסעים בטרמפים / רימונה שיף.

תמיד אמרו לי שמסוכן לנסוע בטרמפים. שנהגים נחמדים יכולים להפוך במהלך הנסיעה לחיתיים. אמרו לי שלעלות לטרמפים כולם יכולים אבל לא כולם מגיעים לביתם בשלום. שרתתי בצבא בקריה. והיתה לי חברה טובה ששרתה בחיל אוויר בתל נוף. כשהיא הציעה לי לבלות איתה בבסיס שישי שבת. החלטתי לנסוע אליה בטרמפים. ביום שישי בערב האוטובוסים כבר לא נוסעים. כשספרתי על החלטתי לאבי הוא זעם וקבע שלעולם לא אסע בטרמפים, והפחיד אותי עם סיפורים על נערות שעלו לטרמפים ולא חזרו מהם. הבנתי את חששותיו ובטלתי את התוכנית. חברה אחרת סיפרה לי על נסיעה שלה לצפון בטרמפ, עם נהג שנראה לה בתחילה נחמד. אך במהלך הנסיעה הוא התחיל איתה במכונית בצורה אגרסיבית, היא פתחה את הדלת וקפצה. אמרתי לה שאני לא יודעת אם היה לי האומץ לעשות את מה שעשתה. באם הייתי נקלעת לסיטואציה כזאת. ובכלל, שהיה לה מזל. כשבני הבכור היה חייל הוא שרת בדרום, באותם ימים היה לנו רכב. ובעלי השתדל להביא אותו לבסיס כדי שלא יעלה על טרמפים בדרכים. פעם אחת נתקלנו בו תופס טרמפ בדרכו לבסיס. "איך הוא מעז לעשות את זאת?" שאל בעלי בחששות. אבל מהר מאוד הסתבר לנו שהוא עלה על רכב של אחד המפקדים שלו ונרגענו. "העיקר שהוא נזהר" שינה בעלי את הטון. והלכנו בשקט בביתנו לישון. הרבה טרמפים הסתיימו בטרגדיות. ביהודה ושומרון ישנם אזורים שבהם אין תחבורה מסודרת. וזה מצריך את התושבים לעלות על טרמפים. בדרך כלל לא קורה שם כלום. אבל היו מקרים שבהם עלו תושבים לרכב של מחבלים שהתחפשו לחרדים. ונסיעתם הסתיימה בטרגדיה איומה. המקרה האחרון ואולי המפורסם מכולם היה בשלושת הנערים שעלו על טרמפ של מחבלים ולא שבו ממנו לביתם. גם נהגים עם נטיות מיניות לא חיוביות מנצלים את הטרמפים ללכידת נערות תמימות. ובהיסטוריה של המדינה ישנם סיפורים רבים על נערות שעלו לטרמפים ונאנסו במקרה הטוב. או סיימו את חייהן במקרה הגרוע. הסיכון של הנסיעה בטרמפים ידוע לנערות אך בכל זאת הן מעזות ולטרמפים עולות. קרה לי שבדרכי לביתי, בשעות הלילה, עברה לידי מכונית והנהג שלה צפר לי. כשנגשתי לראות אם המדובר בפנים מוכרות הוא הציע לי לעלות, מיד הבנתי במי ובמה המדובר והתרחקתי. לאחרונה קרה מקרה בילדה שהתפתתה לעלות למונית שנהגה הציע לה סוכריות. הוא הביא אותה ליער ועשה בה מעשים מגונים. אי לכך אני סבורה שעל ההורים להגיד לילדיהם עוד בהיותם פעוטים שאסור לעלות לרכבים של זרים. ובכלל לא לדבר עם אנשים שאינם מוכרים. לאחרונה רכשתי ספר שנקרא "דרכים בשם אומרם" "סיפורים מן הדרכים". כבר בהקדמה לספר פונה המחברת לקוראים וכותבת "יתכן שתוך כדי קריאה תרגישו כי ניכרת מגמה בלתי מוסתרת לשנות את היחס ולהסיר את הפחד מהנסיעה בתחבורה בלתי מסודרת. המכונה בקיצור טרמפ" בסיפור הנקרא "התסריט האחרון" מצאתי את הפסקה הבאה "מי שהמציא את האגדות על סכנת הטרמפים קרא עליהן בעיתונים, ובדאי  שלא נסע והתנסה כל כך הרבה כמוני בלילות, בימים. שנים על שנים ובכל הכיוונים, אין מקום הנותן יותר הרגשת ביטחון ונעימות, כאשר מכונית קטנה עם נהג נחמד בתוכה. וגם אין עוד סיטואציה המאפשרת תקשור אמתי מידי" הורי תמיד אמרו לי שעלי להצטייד במספיק כסף לכשאני יוצאת מהבית. בשעות הקטנות של הלילה. כדי שאוכל לנסוע במונית בחזרה. ואני תמיד מקפידה לעשות את זאת. והנה הספר הקטן  "דרכים בשם אומרם" הוכיח לי שנסיעות בטרמפים יכולים להסתיים בחוויות חיוביות. בספר משתפת המחברת את הקוראים בסיפורים שקרו לה בדרכים בנסיעות בטרמפים. היא מספרת על הכריות ואהבות שהיו לה מתוצאות הנסיעות. ומצירת במכחול כליל, ובקריצה קלה דמויות ישראליות ססגוניות. שנעות בדרכים, אוספות אנשים ומסיעות להם להגיע למחוז חפצם. חלקן מוכרות. צריך רק להבין את הרמזים. וחלקן אלמוניות, אך כולן מייצגות בסיפורים קצרים סיטואציות מהחיים, הספר עורר התלבטויות ושאלות, כמו למשל, האמנם אפשר לערוך הכרויות מעניינות במהלך הנסיעה בטרמפים? או "האם הטרמפים יכולים להוות תשובה לנסיעה טובה או שמא הם מסוכנים כמו שאומרים". הגעתי לבסוף למסקנה שככלות הכל לנסוע בטרמפ זה עניין של מזל. ולמחברת היה באמת מזל. וזכות גדולה נפלה בחלקה. בכך שיכלה לאסוף סיפורים מעניינים מנסיעותיה בדרכים בטרמפים. ולהוציאם לאור בספר שהוא אמנם קטן אך מאוד מעניין. במהלך הקריאה בו הקורא מוצא שהוא לא לבד אלא בחברת הגלריה הססגונית של הדמויות. ומתקשה להוציא אותו מהיד. אני סקרנית לדעת אלו טיפים היתה המחברת נותנת מניסיונה רב השנים טיפים לאלו שבוחרים לנסוע בטרמפים.  

בכתיבה יוצרת / רימונה שיף.

לעיתים אני כותבת בלילות שירים. לעיתים אני כותבת בימים שירים. כשאני כותבת בלילות יש לי שקט ואני בהחלט יכולה להיענות למוזה שעל דלתי מתדפקת. כשאני כותבת בימים זה אחרת. לא תמיד יש לי זמן להיות קשובה לה ואני דוחה אותה, וכשאני מגיעה סוף סוף לשלחן קורה לי לא פעם שאני שוכחת את המילים. וככה אבדו לי שירים. פעם לפני מספר עשורים כתבתי שיר באוטובוס. נסעתי בקו 19 בתל אביב ופתאום צץ לי רעיון. מיד הוצאתי דף קטן מהתיק ורשמתי עליו בעיפרון שורות שורות את הבתים. כשחזרתי הביתה מיד התישבתי לשלחן והעברתי אותם לדף נקי יותר. אבל לשיר שקראתי לו תחושה היה עדיין משהו חסר  שמונה חודשים עבדתי עליו עד שהיה מוגמר. עד היום לא השקעתי בשירים כאלו מאמצים. מבחינתי הוא היה הראשון ואולי יהיה גם האחרון שנכתב כל כך הרבה זמן. אני מקווה שהוא יהיה האחרון. לבסוף הוא פורסם באחד המוספים הספרותיים היוקרתיים. וכשראיתי אותו מודפס שם שחור על גבי לבן. חשבתי לעצמי מה היו אומרים העורכים לו היו יודעים שהוא נכתב בתחילה באוטובוס עמוס. 
כשהייתי בת עשרים הוצאתי לאור ספר שירים.  שנקרא "התמכרות לתחושה", עבדתי באותם ימים במפלגה "הליברלים העצמאים" וחסכתי כספים, אז היה קל לחסוך למטרות מסוימות. את הספר הקדשתי לבעלי יהונדב בברכה על התמיכה שנתן לי לאורך כל הדרך. לאחרונה בקשה ממני חברה לעיין בספר. כשנתתי לה היא העירה לי שהשירים אינם מנוקדים. ואמרה לי שזהו ספר השירים השני שבו היא נתקלת שיצא לאור עם שירים שאינם מנוקדים. "מה לעשות הייתי אז בת עשרים ואיש לא דרש ממני שאמסור שירים מנוקדים" אמרתי לה. לאחר שעיינה בספר קבעה שהיא לא מאמינה שהוא נכתב בגיל עשרים. כי השירים עשירים בניסיון חיים. ורבים מהם הם טרגיים. הסברתי לה שהם נכתבו בימים השחורים של מלחמת יום הכיפורים. וגיליתי לה שלמרות שעברו מאז הרבה מאוד שנים אני מרגישה מאוד מחוברת אליהם. ושחלקם התפרסמו במוספים ספרותיים. וחלקם הוצגו בתערוכות, חברתי פסקה שהיא התרשמה מאוד מהשירים. ואמרה שהיא מקווה שיש לי עוד. ואמנם יש לי עוד שירים. שחלקם פורסמו בקבצים שונים. ואת חלקם הקראתי באירועים. אבל בניגוד לעבר הפעם מדובר בשירים שהם יותר אופטימיים. כאן אגלה לכם גם שאף פעם לא כתבתי שירים כדי לזכות בפרסים.
ובשום הזדמנות לא הגשתי שירים לתחרות. עוד אציין שלאחר כתיבת שיר אני מרגישה כמו אדם עשיר שהתברך במילים ולא בכספים. שניים מהשירים שכתבתי נוגעים ליצירה הפורה שלי. שהיא מנת חלקי בשנים האחרונות. כאן אני אביא אותם לעיונכם ולהתרשמותכם.

תמונת מצב.

ארבעה כתלים
שלחן, דפים ועט.
עולמי החרישי מחייך
לבתים החפוזים
שבנית לי במילים.

יצירה.

עלומה של אור
בוקעת מבעד החרכים
של חלון החדר הסגור.
מנגינה עולה
מעבר לפינה.
יצירה טובה
נובעת.
הודפת את אפרורית
שגרת החיים.
צובעת רגעים
בצבעים ורודים.