יום חמישי, 4 ביוני 2015

חווית מהסרטים / רימונה שיף.

בכל פעם שאני עוברת ליד חורבותיו של בית קולנוע בתל אביב, עיר הולדתי נצבט לי משהו בלב. ואני נזכרת בעבר. בבית קולנוע שהיה אולם אחד ולא מספר אולמות כמו שקיימים היום בקניונים. עם כיסאות מעץ ואולם הקרנה שממנו בוקעת אלומה של אור. עם גרגרי אבק, באנשים שמפצחים להנאתם גרעינים מבלי לתת דין וחשבון ללכלוך שהם עושים. בשובבים שהיו חורטים על הכיסאות או מדביקים מסטיקים. ובאלו שהניחו את ידם על הכיסא שממולם ולחשו באוזנו של היושב "אתה מסתיר, אולי תשב נמוך יותר". וביומני החדשות שהוקרנו על המסך לפני הסרט, וסקרו את החדשות האחרונות בארץ ובעולם. הרגע שבו אני מתרפקת על העבר כמעט תמיד קשור אצלי לידיעה על עוד בית קולנוע שנסגר. ולאחרונה המדובר בקולנוע "גת" שנמצא בשכונה שבה גרתי שכונת כצנלסון דוליצקי השופטים אבן גבירול.  כשאני נזכרת בבתי הקולנוע של ילדותי אני נזכרת באבי. שהיה חובב סרטים ומאוד אהב סרטים עם צ'רלי צ'פלין לכשהייתי ממש קטנה הוא היה הולך איתי לא פעם לצפות בסרטים, פעם כשרצה שלא אהיה עצובה לקח אותי לסרט עם צ'רלי צ'פלין. בתקווה שאצא ממנו משועשעת. בילדותי המוקדמת גרתי ברחוב שלמה המלך פינת ארלוזרוב. השטחים שהיו סמוכים למקום מגורי היו שוממים מבניינים. מה שהביא אליהם רועי צאן עם כבשים.  שלחכו את העשב שכסה אותם. באחד הפעמים כשהלכתי עם אבי לבית הקולנוע השכונתי הגיעה לשטח השומם פרה שברחה מהרפת שלה. אבי חשש שמדובר בפרה פראית שעלולה לרדוף אחרינו. נכנס איתי לחדר המדרגות והציץ ממנו מה שהיא עושה. למזלנו היא לחכה עשבים ולא היתה מעוניינת בבני אדם. כשלמדתי בבית ספר יסודי, בכיתות הגבוהות, אבי נהג לתת לי דמי כיס כדי שאלך לצפות בסרט. כחובב סרטים היה חשוב לו שגם אני אהיה בעניינים, ואמנם מכיוון שהמדובר היה בתקופה שבה לא צפינו בטלוויזיה. ולא חשבנו בכלל על מחשבים ורשתות חברתיות. היינו הולכות מידי שבוע קבוצה של חברות לצפות בסרטים. פעם אחת החברות הודיעו לי שיש להן דברים יותר חשובים מסרטים, אז החלטתי ללכת עם הכסף שברשותי לבית קולנוע. בחרתי את קולנוע תל אביב, שכבר נסגר, שבו הוקרן הסרט "חלף עם הרוח" לא ידעתי שהמדובר בסרט שנמשך מספר שעות, שמעתי שזהו סרט טוב. כשהסרט נמשך ונמשך לא דאגתי, אבל לכשהסתיים ויצאתי לרחוב הבחנתי בהורי שמסתובבים בו ומחפשים משהו. הם לא הבינו לאן נעלמתי להם. וכשגילו שהלכתי לבד לצפות בסרט נרגעו. אבי אפילו החליף איתי רשמים. כי כאמור היה חשוב לו שאצפה בסרטים.  מאז החלטתי שאני לא אהיה תלויה עוד בחברות. וכשהן  תסרבנה להתלוות אלי אלך בעצמו לצפות בסרט מכיוון שגדלתי בבית דובר גרמנית נהגתי ללכת עם עצמי לקולנוע תכלת בצפון תל אביב. אני זוכרת שצפיתי בהרבה סרטים עם השחקנית קתרינה ולנטה, בגיל הנעורים הייתי נראית צעירה בהרבה מגילי הכרונולוגי, באותה תקופה הוקרנו בבתי הקולנוע סרטים שהיו מוגבלים מגיל שמונה עשרה. יום אחד הלכתי עם החברות שלי לצפות בסרט עם השחקנית אן מרגרט, וכשהגענו לקופה הקופאית קבעה שהסרט לא מיועד לילדות וסרבה לתת לי כרטיס. מכיוון שלא היתה לי ברירה נאלצתי להשלים עם סירובה, החברות שלי נכנסו לאולם הקולנוע ואני נשארתי בחוץ. עם תחושה של עלבון והחמצה. קולנוע תל אביב קשור גם לרגע בו הציע לי בעלי חברות. למדנו ביחד בחוגים להיסטוריה כללית ויהודית. באוניברסיטת תל אביב, ערב אחד נשרפה קומה בבניין גילמן באוניברסיטה והשעור התבטל. אחד הסטודנטים. הציע שנלך לסרט "החמניה" עם מרצ'לו מסטוריאני וסופיה לורן בקולנוע תל אביב. ואני הסכמתי. וזו היתה היציאה הראשונה שלנו שהובילה עם הזמן לנישואים. ולשלושה בנים. תחשבו שפעם דייטים היו עושים בבית הקולנוע, בצפיה בסרטים. ובחושך יכולת להבחין גם בזוגות יותר ותיקים שמתמזמזים להנאתם, בתקופה הבלתי נשכחת הזאת הוקרנו סרטים מתחת כיפת השמיים ב"גן רינה", ויכולת לצפות בסרטים גם מהמכוניות ב"דרייב אין". בבתי הקולנוע "תמר" וה"מרכז" הוקרנו כמעט תמיד סרטים ארוטיים, ופעם אחת כשבקולנוע מרכז שנמצא בתחנה המרכזית הישנה הקרינו סרט מסוג אחר. על משחק הכדורגל שבה זכתה אנגליה במונדיאל. הלכתי לצפות בו עם חברה ופגשתי קבוצה של תלמידים מהגמנסיה. ללמדכם שבתי הקולנוע היו אז גם מקום של מפגשי חברים, מתכוננים ולא מתוכננים, היום כשהטלוויזיה והישיבה מול המחשב תופסים את מקומם של בתי הקולנוע. מקרינים כל יום שלישי לגמלאים סרטים בעשרה שקלים. והם שגדלו בתקופה אחרת מנצלים את ההטבה. נודע לי שלא כולם מתלהבים מבתי  הקולנוע שאליהם הם מגיעים, ומתגעגעים לאולמות של פעם, עם הכיסא מעץ, הגרעינים הנזרקים לרצפה, המסטיקים הדבוקים והחריטות הידניות. אני מבינה לליבם.          

יום חמישי, 28 במאי 2015

תופעת השיימינג / רימונה שיף.

עד לפני עשור היה על העיתונאים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית להיות מאוד זהירים. לכשהם כותבים או מפרסמים דברים שליליים על אנשים. ולקבל את תגובתם. או את תגובת הממונים עליהם. כי תמיד במקרים הנוגעים לשניים יש שני צדדים. כדי לא להסתבך העיתונאים היו מקפידים מאוד על הנהלים האלו. היום בעידן האינטרנט. והרשתות החברתיות כל אחד הוא עיתונאי. וכל אחד הוא צלם. היום כל אחד יכול לשפוך בפוסט את הלב. אם מתוך מניעים אישיים. כמו נקם. קנאה ואחרים. ואם מתוך עוולות שנעשו לו, היום כל אחד יכול לעשות שיתוף. ולזכות לאלפי לייקים מאנשים שהוא לא מכיר ושלא נכחו במקום שעליו הוא מספר. מטבע הדברים הגולשים מזדהים עם הקורבן, ושוכחים שהצד השני המואשם גם הוא בן אדם. עם הורים, בני זוג וילדים. ואין מי שיעבור את השיימינג הביוש הפומבי בפייסבוק. כי לפרסומים האלו אין גבולות ואין קווים אדומים, ואף אחד לא חסין מפסק דין השדה שנעשה ברשתות החברתיות. היום אנשים צריכים לפתח לעצמם עור של פיל כדי להכיל דברים שכותבים עליהם. ואלו שרוצים לכתוב עליהם דברים שליליים בפייסבוק לא נדרשים לעמוד בכללים, העיתונאי של פעם הוא זן הולך ונעלם. פעם אם היו מלבינים בכיתה פנים של תלמיד בפני חבריו ללימודים זה היה מסתכם בחרם בכיתה. שהסתיים לאחר זמן קצר. היום כשמפרסמים עליו דברים שליליים בפייסבוק מלבינים את פניו בפני כל עמכא ישראל. ויוצרים לו סטיגמא באמצעות הקדמה. והחיים שלו משתנים שלא לטובה. היום גולשים לא חוסכים במילים קשות כשהם כותבים משהו על מישהו, או לכשהם מגיבים לדברים של אחרים. ומכיוון שהיום הצד המואשם לא מתבקש להגיב על מה שעליו נכתב. התוצאות מהפרסום השלילי  יכולות להיות מבחינתו קטלנית. הנה לפני מספר שנים התאבד בארצנו נער שהושפל בפייסבוק על ידי חבריו, ולאחרונה התאבד איש שב"כ לשעבר ובכיר ברשות האוכלוסין בגלל תלונה שפורסמה עליו בפייסבוק אישה אפרו אמריקנית. היא טענה  שהוא הפלה אותה בגלל צבע עורה. וזכתה לאלפי לייקים ורואיינה באחת מתוכניות החדשות של הטלוויזיה. הגולשים האשימו אותו בגזענות, והיו גם שקראו לרדוף אותו עד סוף ימיו בגלל מעשיו. לאחר שהתאבד ספרו עליו בעיתונים חבריו שהיה בעצם אדם מופנם, שהיו לו הרבה זכויות, ושהוא הקים גוף א פוליטי שנועד לגשר בין יהודים, דרוזים, מוסלמים ובדואים. פסק הדין המרשיע של הגולשים נעשה על פי הראיות שהביאה המתלוננת, בלי כל שקול דעת שגם לו יש מה לאמר.  ובלי לחשוב שלתגובות יש גם השלכות. ושהן יכולות אפילו להביא לתוצאות קטלניות. אני מאמינה שאותה האישה האפרו אמריקנית שטענה שהיא חוותה אפליה בגלל צבע עורה לכש באה להוציא דרכון לילדיה ברשות האוכלוסין. כתבה את מה שכתבה מתוך סערת רגשות ומנקודת מבטה שלה. מבלי לחשוב שהתלונה שלה יכולה להיות פוגענית. קראתי בעיתון את מה שכתבה, היא ציירה בה תמונת מצב ולא האשימה את המנהל בגזענות. את פסק הדין שהוא גזען הוציאו עליו אלפי גולשים שעשו לתלונה שלה שיתוף, לדעתי אותה האישה שהתלוננה בחרה בדרך הקלה. במקלדת. היא יכלה להתלונן על הבכיר בפני הממונים שלו. הוא היה מוזמן לברור, ואז היה מסתבר לכל הנוגעים בדבר אם התלונה שלה היא שקרית או צודקת, וברור שאת התלונה הזאת היו פותרים בדלתיים סגורות. והיא לא היתה מגיעה לציבור. התוצאה של התאבדות המנהל הוא לדעתי מצערת ומיותרת. הוא יכול היה לתבוע אותה על לשון הרע. חבל שהלך מאיתנו בגלל ההשלכות מרחיקות הלכת של הפוסט שפרסמה. וחבל שבכלל אנשים משלמים מחירים כבדים בגלל מה שאחרים מפרסמים עליהם בפייסבוק. גם אני יכולתי להתלונן בפוסט בפייסבוק על קופאיות בסופר מרקט שלא נותנות לי שרות ראוי. ואפילו על אחת מבנות המעוטים שנוהגת להפלות אותי לרעה לכשאני מגיעה אליה לקופה. אבל אני שומרת על כבודו של האדם. ולא הופכת אותו למפורסם בגלל מעשיו השליליים. אני הולכת למנהל ומתלוננת בפניו על העוול שנעשה לי.
בתקווה שהוא יקח את דברי ברצינות ויטפל במה שהעלה בפניו. אם אדע שפגעתי במישהו, אפילו אם אני צודקת, לא אוכל לישון טוב בלילה. ודרכי היא לטפל בעוולות שנעשות לי בדרכים המקובלות. מה גם שאני חושבת שכל עם ישראל לא צריך לדעת על העוול. משום שלמילה הכתובה יש כוח. אני קוראת לכם ציבור המקלידים ועושי הלייקים לפעול עם מוח. לא להשתמש בפרסומים ובתגובות במשפטים שלוחי רסן. ולא לעשות פסק דין שדה לאנשים שאנחנו לא מכירים.
כאן אוסיף ואציין שנודע לי שתופעת השיימינג עומדת להגיע לכנסת. וישקלו צעדים להגביל את ההשפלות וההשמצות כלפי אנשים מגולשים ברשתות החברתיות. אני מברכת על היוזמה הזאת ומקווה שאפשר לממש אותה במציאות. ככה סוף סוף יוצבו בפניהם גבולות וקווים אדומים. שכאמור היום אינם קיימים.

יום שישי, 22 במאי 2015

מפגשים בסכנין / רימונה שיף.


חברי איגוד העיתונאים הארצי בסקטור האקדמאי בקרו לאחרונה בסכנין, בהם נשיא האיגוד דר' דן שמיר. היועץ המשפטי של האיגוד עו"ד אסף שמר שהוא גם מכ"ל המכון האקדמאי לחקר התקשורת והעיתונות בישראל. ופרופ' נח הלפרין יו'ר האיגוד והמנהל האקדמאי של המכון. בביקורם בעיריה ציין בפניהם ראש העיר מאזן גאנם שהתקשורת בישראל יכולה לעשות שלום. ולשחק תפקיד חיובי, ומאידך, היא יכולה להוציא צבא למלחמה, הוא סיפר שבזמנו לקח פרויקט ליד מודיעין. וכששמע אז חדשות נאמר שמחפשים חולית מחבלים ליד סכנין, אחרי 48 שעות השופט נזף במשטרת ישראל. כי לא היו בכלל מחבלים ליד סכנין. אבל הציבור בישראל כבר קישר את העיר עם מחבלים. ובהתיחסו לקבוצת הכדורגל המקומית אמר שהיא עשתה לסכנין רק טוב. ושהיא מהווה שגרירה טובה וגורמת לכך שהאוכלוסייה הישראלית תתיחס לעיר בצורה חיובית. ראש העיר הביע תקווה שיהיה שתוף פעולה בין תושבי העיר לבין האוכלוסיה הישראלית גם בתחומים אחרים. אסם אבוריא מנכ"ל העיריה אמר שסכנין מקושרת אצל ישראלים רבים עם יום האדמה, עם הפגנות ועם זריקת אבנים, אבל סכנין היא למעשה עיר של ספורט. ובסכנין ישנה מכללה ברמה של תואר שני. ומגיעים אליה אלפי סטודנטים ללמוד. והיא גם עיר של איכות סביבה. כי יש בה מרכז של איכות סביבה ששיך לאגוד ערים. ונערכים בו ניסויים, וישנה בה גם תחנת טלוויזיה מקומית, והמיתוג החיובי הזה הכי חשוב לה. "אתמול בקרו בעיר חמישים חניכים ממכללה קדם צבאית והכירו אותה מקרוב, לפני עשרה ימים ראש מנהלת התכנון של ירושלים וכל האזור, ואנשים נוספים, בקרו בעיר ועמדו מקרוב על המהפכה שאנו עושים בה" סיפר ואמר "חשוב לנו לשגר שאנחנו לא הקורבן אלא שיש לנו יוזמות .
, שאנחנו עשירים במשאבים אנושיים ושאנחנו לא מסכנים, כמו שאמר טל ברודי 'אנחנו על המפה'. אנחנו לא רוצים דו-קיום עם הישראלים, אנחנו רוצים רוב קיום. כלומר יחסים המושתתים על שתוף פעולה של כולם", ועוד הוסיף וסיפר שעד שנת אלפיים היתה פריחה בצימרים המקומיים. בעקבות האינתיפאדה  המצב השתנה. והיום עובדים על פתוח תוכנית אב לעידוד התיירות בעיר. אך מאידך, למרכז לאיכות הסביבה מגיעים תלמידים מכל הארץ. עלי בשיר מנכ"ל העיריה ועיתונאי לשעבר הדגיש בדבריו שהתקשורת הישראלית מסקרת הפגנות בסכנין כאילו שהן פוגעות בביטחון המדינה, בעוד שלאוכלוסיה הערבית יש זכות להפגין בתחומים שנוגעים לחיים שלהם. ובמסגרת החוק לא פוגעים בביטחון המדינה. ומכאן שהתפיסה של העיתונאים הישראלים לא נכונה. וכאיש פוליטי, איש מפלגת העבודה שליווה בתפקידים ציבוריים שונים את כל המערכת הפוליטית במדינת ישראל ציין, שפעם קראו למשולש סכנין ערבה "המשולש העוין". וזה שיקף את ההתיחסות לסכנין בתקשורת הישראלית פרופ' נח הלפרין יור' האיגוד והמנהל האקדמאי של המכון לתקשורת והעיתונות בישראל, סיפר שבהכשרה הראשונה שהוביל באוניברסיטת חיפה, במסגרת תואר שני בתקשורת היו תלמידים רבים מסכנין. ושהוא היה בצוות ההקמה של אולפני הטלוויזיה בסכנין. והדגיש שהיום אפשר לשתף פעולה עם תושבי העיר במסגרת המכון ולתרום להכשרת עיתונאים מקרבם. שהרי, הן באיגוד   והן במכון ישנם כוחות שיכולים לבצע את זאת. מרק גל חבר הנהלה באגוד שיזם את הביקור, קבע שזהו המפגש הראשון שעושים חברי ההנהלה עם ערים מהמגזר הערבי בצפון. וקרא קטע מהספר "תולדות האנושות". לאחר מכן, ערכו חברי הנהלת האיגוד ביקור בבית הספר היסודי אבו סנא, שנחשב לאחד מבתי הספר המוצלחים בסכנין, המנהל כאמל חלאי סיפר שלומדים בו 650 תלמידים. יש בו 70 מורות ו-30 מורים, והוא למעשה בית הספר הגדול בסכנין. אך בקרוב בישר המצב ישתנה, עם הקמתו של בית ספר יסודי נוסף מעבר לכביש. ועל עצמו סיפר שמגיל 34 החל לנהל בתי ספר. בהיותו בעל תואר שני בנהול מערכות חינוך, ובעל תואר שני בסיעוד. ומשקיבל את ניהול בית הספר הזה מינף אותו למקום אחר.  מתוך אמונה שעם יקנו לתלמידים ערכים הם יצאו ממנו מוכנים לחיים. ושעם יקנו להם חינוך טוב הם יהוו בעתיד חברה טובה. הוא גילה בהקשר זה שבזמנו קיבל בית הספר פרס חינוך מנשיא המדינה לשעבר שמעון פרס. והיום הוא בית הספר היחידי במגזר הערבי שזכה בפרס בתחרות זהירות בדרכים. ובקרוב לכשיתקיים טקס הענקת הפרס הוא ישא דברים בשם כל מנהלי בתי הספר הזוכים. ועתיד לאמר לשר החינוך נפתלי בנט שהסס להגיע למשרד החינוך. שהוא נטל על עצמו תפקיד חשוב. שבמסגרתו הוא עושה לטובת המדינה. כי הכל מתחיל בחינוך.

                      

יום שבת, 16 במאי 2015

האנרגיה המשתנה / רימונה שיף.

אם עד היום חשבתי שמלחמת יום הכיפורים השפיע רק על החיים שלנו ושל מדינות ערב השכנות. כולל הרשות הפלשתינית, הרי שלאחרונה נודע לי שהמלחמה הזאת השפיעה על כל ארצות העולם, כי במלחמה הזאת שפרצה ביננו לבין מצרים וסוריה. והסתימה בניצחון שלנו גרמה למשבר נפט עולמי, אם עד אז מדינות המפרץ ספקו נפט לארצות הברית ולמערב. הרי שלאור התמיכה של ארצות הברית ומדינות המערב בנו הן הפסידו לספק להן נפט. פשוט רצו לנקום בהן. כתוצאה מזה מחירי הנפט עלו באופן ניכר, ומדינות המפרץ הקימו את אופק קרטל יצרניות הנפט, בארצות הברית הבינו עד כמה שהנפט חיוני ושהתלות בנפט של מדינות המפרץ לא יכולה להמשיך, והקימו את אופק, מכיוון שהמרחקים בארצות הברית גדולים ולמרבית התושבים שם יש מכונית פרטית החלו ליצר מכוניות שצורכות פחות דלק. ושיש להן מנוע קטן מזה שהיה מקובל עד פרוץ המשבר,  הסתבר לי שבארצות הברית מיצרים כל שנה מנוע שהוא יעיל יותר מזה שיוצר בשנה הקודמת, נאמר לי שחברות המכוניות רוצות לעצור את זה כי המנועים החדשים הם מאוד יקרים. אולם הן לא מצליחות. ספרו לי שבשנות התשעים תעשיות הרכב האמריקניות קרסו כי אנשים גילו את המכוניות היפניות. ומצאו שהן יותר יעילות מה אמריקניות. נודע לי שבעקבות מלחמת איראן עיראק, שבה נעשה שימוש בנשק כימי, החלה עליה מדהימה במחירי הנפט. עליה שהגיעה לשיאה ב-2004. אולם בסוף השנה הזאת חלה קריסה שהביאה להתאוששות כלכלית. הפנו אותי לסרט של אל גור שמסביר את תופעת משבר הנפט, אודה עדיין לא צפיתי בו. המצב בתחילת שנות האלפיים, כפי שמצאתי, הפך את האנרגיה המתחדשת להיות משתלמת. שהרי, כשמחיר הנפט מאוד נמוך. מחיר החשמל לתושבים נמוך. כתוצאה מזה החלו ליצר גם מכוניות חשמליות שמתבססות על חשמל. נאמר לי שכשברק אובמה נבחר לנשיאות ארצות הברית הוא ביקש ליצר תחליפים של אנרגיה, כתוצאה מהמשבר הכלכלי העביר הממשל הפדראלי בארצות הברית סובסידיות למחקר בפתוח אנרגיה נקיה. מה שהביא לידי כך שארצות הברית תהיה יצרנית נפט ולא יצואנית נפט, והיום היא כבר לא תלויה בנפט הסעודי. ארצות הברית החלה לפתח טכנולוגיות חדשות של קדוחי נפט ולספק בעצמה נפט לערים שבהן חיים אלפי בני אדם. ציינו בפני שבדקוטה מצאו מאגרים של נפט, למעלה משבעים מליונים חביות של נפט באדמה. ויש שם פריחה אדירה. ובכלל בגלל שבארצות הברית ישנם מקומות רבים שבהם יש נפט באדמה, דוגמת טקסס יכלו ליצור בה בעבר מכוניות זוללות דלק. ועוד הסבירו לי שהחברות האמריקאיות שמשתמשות בטכנולוגיות חדישות של קדוח לא משלמות בדרך כלל על המים. ומפיקות הרבה מאוד כסף מכל התהליך הזה. לגבי העתיד, לדעתי אם היום אנחנו נמצאים בנסיגה במחירי הדלק, ויש לנו פריחה כלכלית. בצד חוסר יציבות פוליטית בעולם. יש סיכוי שהחברות שמשתמשות בישום שיטות הידראליות מתוחכמות יקלעו לבעיות כספיות. כי הן צריכות לממן את התהליך. וכתוצאה מזה אנו צפויים לירידה בתפוקת הנפט, שתביא לידי כך שמחירי הנפט שוב יעלו. והפריחה הכלכלית תהפוך למשבר אנרגיה נוסף. ימים יגידו אם אני צודקת.  

יום רביעי, 6 במאי 2015

מחאת יוצאי אתיופיה / רימונה שיף.

ההפגנות של הצעירים ממוצא אתיופי בתל-אביב ובירושלים הפכו לשיחת היום. הסיבה המוצהרת ליציאתם לרחובות היא מחאתם נגד האלימות שמפגינים השוטרים כלפיהם. אלימות שבאה לידי ביטוי בסרטון שמראה כיצד לובשי מדים כחולים מתנפלים על חייל ממוצא אתיופי. ומכים אותו על לא עוול בכפו, אבל ההתנהגות האלימה של השוטרים כלפי החייל היתה רק הטריגר. הסיבה האמיתית לזעקה הוא שנמאס להם לשתוק. הם בני הדור השני לעולים רוצים להיות שייכים ולא מובדלים. שואפים שלא יתיחסו אליהם כאל מעוט אלא כאל ישראלים, כי הם נולדו כאן. ומשרתים בצבא. גם ביחידות קרביות, ואוהבים את הארץ הזאת. נמאס להם מההבטחות של המנהיגים. ומהדרישות מהם להיות נחמדים. הם סוף סוף הגיעו למסקנה שאם קולם ישמע כקבוצה גדולה יתחילו בחלונות הגבוהים להתיחס למצוקתם. כל מי שעקב אחרי מערכת היחסים הקשה בין הישראלים הוותיקים לבין יוצאי אתיופיה יכול היה לראות את הכתובת על הקיר. ולצפות שיום אחד כל הכעסים והתסכולים שלהם יתפרצו. הוריהם עלו ארצה לפני שנים במבצעים שערכה המדינה. הם חיכו בכיליון עיניים לדרוך על אדמת ישראל. שאותה כינו "הארץ הקדושה". הם לא הבינו עברית, אך האמינו שחייהם כאן יהיו טובים, ושיקבלו אותם בזרועות פתוחות. ואמנם ההתרגשות עם ירידתם מהמטוסים היתה גדולה. אבל עד מהרה נמוגו החלומות שלהם. מצוקה ואפליה היו מנת חלקם. והם שתקו. כי חנכו אותם להיות נחמדים.  בניהם הישראלים. "הצברים". חוו אף הם שנאה כלפיהם. וכאן אביא מקרים שיראו לכם עד כמה המושג אתיופי הפך למושג שלילי. סועדת במסעדה מספרת שאחד הסועדים דרש ממנה שתוריד את הצלחת שלו. כי חשב שהיא המנקה. אפילו לא המלצרית. לישראלי ממוצא אשכנזי שהגיע עם צעירה ממוצא אתיופי למועדון לילה נאמר שהוא יכול להכנס אבל היא לא. והיתה פרשת הדם שבמסגרתה נזרקו תרומות דם של יוצאי אתיופיה לפח. והיו בתי ספר שדחו קבלת ילדים ממוצא אתיופי בטענה שאין להם מקום לקלוט אותם. וגם אני נתקלתי בסיפור מקומם. כשישבתי לאחרונה באוטובוס הבחינו הנוסעים בצעיר ממוצא אתיופי רץ בתקווה לעלות, הם דרשו מהנהג להמתין לו. וכשעלה העיר הנהג הערה גזענית, ואמר שיש לו מזל שבאוטובוס ישבו אנשים טובים, כי לא כולם אוהבים שחורים. לאחרונה נעשה בערוץ השני בטלוויזיה תחקיר על האפליה. הראו באחת מהמדורות החדשות זוג אתיופי שמבקש לשכור דירה. והשוכרים אומרים לו שהדירה קטנה ומשדל אותו לרדת ממנה. ולעומת זאת מראים שכזוג בהיר עור מבקש לשכור אותה השוכרים ממש משדלים אותו לעשות עסקה. ועוד הראו צעיר ממוצא אתיופי שמבקש להיות  מלצר במסעדה ומציעים לו עבודה במחסן. ולעומתו צעיר בהיר עור שפונה גם הוא אליה מקבל על המקום תשובה חיובית. ממש הפליה צורמת. ובלתי נסבלת. המסבירה למה הניפו הצעירים את דגל המחאה. ואמרו לכולם "אנחנו כאן, ואנחנו לא שותקים כמו בני הדור הישן". אני מאמינה שהאלימות בהפגנה בתל אביב היתה תוצאה של גורמים חיצוניים, וחבל שמעוט מוסת דרדר את המצב לקרב בין השוטרים לבין המפגינים.  לנקוט באלימות זה מבחינתי לא הפתרון. הפתרון הוא להתיחס לבני העדה האתיופית כאל שווים בין שווים. לראות בהם ישראלים ולא אתיופים. כי גם הם חוגגים את חגי ישראל. וגם הם מתגייסים לצבא. גם ליחידות קרביות. ונוטלים חלק במבצעים ובמלחמות בהגנה על המולדת. הערכה לבני העדה ראינו בשנים האחרונות בתוכניות הריאליטי "האח הגדול" ו"כוכב נולד". כאשר צעירות ממוצא אתיופי הגיעו למקום הראשון. וצעירה ממוצא אתיופי נבחרה גם למלכת היופי של ישראל. אבל אלו רק ניצוצות. והמציאות הקשה של הפליה והשפלה טופחת יום יום בפנים של אלו שאותם אנו מכנים "אתיופים", לדעתי ההפגנות האחרונות הן הזדמנות לעריכת שינויים. להתבונן פנימה ולזכור שבני העדה האתיופית הם כאן. וכבר לא ילכו לשום מקום. אסור שנתעלם מהם. ונפלה אותם רק בגלל צבע עורם. אנחנו שהעלינו אותם צריכים להיות ערכיים ומוסריים. היום בעתיד ותמיד.,

יום שבת, 2 במאי 2015

השכונה שלי / רימונה שיף.

שכונת הילדות שלי הייתה החצר האחורי של אחד הרחובות המרכזיים והסואנים של תל-אביב, ומטבע הדברים  הייתה שקטה וכמעט שלא עברו בה מכוניות פרטיות. מכיוון שבאותם ימים לא היו טלוויזיה ולא מחשבים נהגנו הילדים לשחק ברחובות. משחקים כמו קלאס, סימני דרך, חמש אבנים ואחרים. הבנות קפצו גם על חבל. או שישבו על גדר מתחם של בנינים ודברו על נושאים שהעסיקו אותם. בדרך כלל היו אלו לימודים וחברים. בשכונה שלי היו ילדים מעניינים. היה  ילד אחד שאביו נפל במלחמת ששת הימים והוא היה מאוד סגור. ולא הצטרף אלינו. והייתה ילדה שאמה הייתה ניצולת שואה. והיו לה כתוצאה ממה שעברה כל מיני שיגעונות ופחדים. בתה הילדה ניצלה כל רגע לצאת מהבית ולהימצא בחברתנו. היא שתפה אותנו במה שקורה איתה בבית אבל אנחנו לא היינו פסיכולוגים. וכל מה שיכולנו לתת לה זה רק אוזן קשבת וכתף תומכת. והיה ילד שמשום מה למד בבית ספר נוצרי. אני לא יודעת אם הוריו היו יהודים. הוא היה מאוד חברותי ומאוד מקובל. והיו לו סיפורים שונים משלנו. וזה מאוד הפריע לנו שהוא שונה מאיתנו. הכי מעניינת הייתה משפחה אחת ממוצא תמני בת עשרה ילדים. חמישה בנים וחמש בנות.  שלא אחת התכנסה בביתה ושרה שירים. אהבנו לשמוע את השירה שהוסיפה לאווירה  בשכונה. ונתנה לנו הרגשה טובה ושמחה. אחד הבנים שלה היה שובב במיוחד. הוא נהג להסתובב ברחוב ולאיים על בנות שירביץ להן. אחד החברות שלי פחדה ממנו מאוד וכשהייתה מבחינה בו הייתה רצה להתחבא בחדר המדרגות. לעתים אמו עמדה במרפסת וקראה לו בשמו, וכשלא נענתה שאלה אותנו אם ראינו אותו, בדרך כלל השבנו שלא. אותו ילד שובב הוא היום אחד הזמרים והמלחינים הידועים במדינה. והיה גם ילד אחד קטן. זהוב שער ותכול עיניים בן לאם חד הורית. באותה תקופה לא היה מקובל להיות אם חד הורית. ולכן ההורים של אמו, הסבא והסבתא שלו גדלו אותו. והוא התיחס אליהם כאל הורים ולאמו כאל אחותו. והייתה גם ילדה דוגמנית. שהופיעה בפרסומת שהתנוססה בראש חוצות. כשנתקלתי בפרסומת הזאת הייתי גאה שהיא אחת משלנו. מכיוון שבאותם ימים לא היו טלוויזיה ולא מחשבים נהגנו לשבת על המרפסת ולצפות במתרחש בדירות שבבניין ממול. או בעוברים ושבים ברחוב. אחת הילדות שנהגה להסתובב מתחת למרפסת שלנו היא היום דמות ציבורית מאוד מפורסמת. בימים גשומים נהגנו לשבת בדירה ולשחק במשחקי חברה, היה ילד שהיה מגיע אלי באופן קבוע עם טיפות הגשם הראשונות. ותמיד הוא רצה שנשחק במונופול. משחקים אחרים לא ענינו אותו. ולכן, כיניתי אותו "החבר שלי למונופול". לימים הוא הפך לאחד האנשים החשובים בכלכלה הישראלית, וכשאני קוראת עליו בעיתונים או רואה אותו בטלוויזיה אני חושבת על הימים בהם שחקנו במונופול. ואומרת לעצמי תראי מאיפה הכל התחיל. באותה תקופה לא היו מרכולים, והמכולת השכונתית תפסה חלק חשוב בחיינו. את המכולת של השכונה נהלו זוג מבוגרים. בעל ואישה. אני זוכרת כיצד הם היו שוקלים את הגבינות שאמי קנתה במאזניים. כי קופות רושמות כמו של היום לא היו קיימות. וגם את חנות הממתקים   נהלו זוג. בעל ואישה. דתיים. היא היתה תמיד מזהירה אותנו שלא נינשא לבעל שעובד במקצוע שלנו. וחלילה שנעבוד איתו ביחד. כי אז נביא הביתה את העבודה ונריב  על כל מיני דברים שקשורים בה. כל חיי הבוגרים חשבתי על דבריה של אותה מוכרת. והשתדלתי לצאת עם בחורים שאין סיכוי בעולם שיעבדו איתי. לבסוף הצלחתי למצוא בעל שעבד בתחום שונה משלי. היום אני מוצאת עיתונים כל בוקר ליד הדלת.  אז מצאתי כל בוקר ליד דלתי בקבוק חלב שהביא לנו החלבן. לשכונה שלנו נהג להגיע אדם שנשא על גבו שק והיה צועק "בקבוקים, בקבוקים". וזה נשמע כמו "בקה בקה", נהגנו למסור לו את הבקבוקים הריקים. המחזוריות כמובן, לא היו קימות באותם ימים. לשכונה שלנו הגיעה גם אישה מבוגרת שגררה עגלה קטנה, לעתים מכרה קיינס, קני סוכר ולעתים סברס. אני אהבתי לקנות אצלה את הקיינס, כי לסברס היו קוצים, ולפעמים הם היו נתקעים לי ביד. וזה לא נעים. והיו האנשים של האלטע זאכן שהיו מסתובבים בשכונות עם עגלות גדולות וסוסים. להם נהגנו למסור דברים ישנים וגם קבלנו מהם על כך כמה גרושים. והיו מסתובבים אצלנו בשכונה גם צבעים, לבושים בבגדים לבנים. וכשבקשנו לצבוע את הדירה תמיד מצאנו את מי שיעשה לנו את המלאכה. והיה לנו גם אינסטילטור קבוע בשם שרגא, הוא היה לבוש סרבל כחול וידע לבצע את הכל. גם רופא המשפחה שלנו התגורר בשכונה. והרגשנו בטוחים כשחשבנו שהאדם שאת בריאותנו הפקדנו בידיו נמצא לידנו. 
בשכונה שלנו היתה גם ספריה, היא היתה אחת מהחנויות ברחוב הראשי הסמוך. והיינו הולכים להחליף כל כמה ימים ספר. והיו גם ביננו שהחליפו כל יום. היום בעידן הטלוויזיה, המחשבים, האינטרנט והרשת החברתית כולם מכונסים בבתים. ובחוץ הם נמצאים במרוץ בלתי פוסק לעשות המון דברים, ואין לצעירים זמן לקרוא ספרים. וגם לשבת על גדר של בנין ולדבר בינהם על נושאים יומיומיים. והיום אני מבינה למה אחד הלהיטים הכי מושמעים בתקופה בה הייתי ילדה היה שיר השכונה.    

יום שישי, 17 באפריל 2015

על הסכם ארה"ב איראן / רימונה שיף.

ההסכם בין ארה"ב לאיראן מדבר על עשר שנים. אף אחד לא יודע מה יקרה לאחר עשר שנים. ולדעתי טוב היה אם הוא לא היה מוגבל לזמן מסוים, שהרי לאחר עשר שנים הכל יכול לקרות, נאמר לי מפי מביני דבר שזהו הסכם שעשוי להשפיע על כל העולם. ושזהו הסכם גם בין איראן לבין חמש המעצמות הקבועות של מועצת הביטחון של האו"ם. 
גם עם גרמניה שהתווספה למו"מ הזה. ואם כולן מסכימות על ההסכם זה אומר שיש קונצנזוס בין מזרח לבין מערב. ממה שאני נוכחת לדעת למערכת הפוליטית שלנו אין שום השפעה אמיתית על המו"מ, אמנם ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם בקונגרס והתריע שההסכם הוא הסכם רע, אבל מה שבסופו של דבר יהיה הוא מה שיקבע על ידי הנושאים והנותנים, וברגע שזה יהיה גמור זה יהיה גמור. נשיא ארה"ב ברק אובמה אמר שראש הממשלה הישראלי לא מציע חלופות להסכם. אבל ממה שאני קוראת בעיתונות ושומעת מאמצעי התקשורת האחרים זה לא בדיוק ככה. ראש הממשלה של ישראל קובע שההסכם אינו טוב כי הוא מחזק את האיראנים. והופך אותם למדינת סף. כשההסכם מקפיא את המצב הנוכחי של העשרת האורניום. האמריקאים אומרים שהאיראנים יהיו נתונים לפקוח עשר שנים, ועדיף שיהיה מנגנון לפקוח בינלאומי למרות שהוא לא מושלם.  כי הוא ימנע מהם להפיץ את הנשק הגרעיני. אבל כאמור זהו הסכם לזמן מוגבל, ומי ערב שהמצב לא ישתנה לאחר עשור. ראש הממשלה מצביע בדבריו על כך שסוגית התמיכה של איראן בטרור אינה כלולה בהסכם. לדעתי הוא צודק. כי ממה שרואים בשטח לאיראן יש שאיפות של התפשטות על מדינות המזרח התיכון. ואם הסוגיה הזו לא תכלל בהסכם, ונראה שהיא לא תכלל. איראן תמשיך לנסות לממש את השאיפות שלה על ידי חמושם של ארגוני טרור קיצונים, נראה שאיראן הלכה להסכם בתקווה שהיא תצטרף לקהילה הבינלאומית. הסנקציות עליה יוסרו, יוזרם אליה כסף מהמערב והיא תהפך למדינה חזקה. אבל אני שואלת איך המערב יכול לתמוך במדינה שעומדת מאחורי ארגוני טרור קיצונים. ותורמת למצב הלא יציב במזרח התיכון. לאחרונה איראן מערימה מכשולים. ומנהיגיה אומרים "לא נסכים להסכם הדרגתית של המעצמות ולא נאפשר פקוח על מתקנים צבאיים. אלא רק אם הסנקציות יוסרו  מיד". אני מסכימה עם המנהיגים הישראלים הרואים בדבריהם של המנהיגים האיראנים הוכחה לעמידתו האיתנה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. נגד הסכם עם איראן. בימים אלו קראתי שבישראל רואים בסקר של nbc שלפיו 68% מהאמריקאים לא מאמינים שאיראן תעמוד בהסכם. ראיה שההתקפה התקשורתית של ישראל חלחלה לדעת הקהל האמריקאית. ואמרתי לעצמי שכל הכבוד לראש הממשלה בנימין נתניהו שלא מרפה מהנושא האיראני. ועומד כמו נביא זעם בשער ומתריע על מה שקורה. ועל מה שעשוי לקרות לאחר חתימת ההסכם. גם אני לא מאמינה שאיראן תמלא את חלקה בהסכם כפי שמצופה ממנה. ואני מסכימה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו שהסכם טוב הוא הסכם שיתנה את הפרת הסנקציות בהפסקת הטרור האיראני בעולם. בוושינגטון מדגישים כי האופציה הצבאית היא ממשית מתמיד. ושהפצצות מפצחות הבונקרים מוכנות לשיגור. הם מתכוונים לכור התת קרקעי בפורדו. לפי הפרסומים בפורדו מעשירה איראן אורניום לרמה של 20%, ומתעקשת שהמדובר בהעשרה לצרכים אזרחיים. אולם במתקן הזה, אומרים המומחים, אפשר להעשיר לרמה של 90%. ומי ערב שהאיראנים לא יעשו את זה לאחר עשר שנים. אם לא לפני כן. שהרי הם אומרים שזה לצרכים אזרחיים. אני לא מצפה שהממשל של נשיא ארה"ב ברק אובמה שנוקט במדיניות של הכוח הרך, ומעדיף דיפלומטיה על פני צעדים צבאיים ישגר פצצות מפצחות בונקרים לעבר איראן. אני מקווה שהממשל של הנשיא הבא יהיה יותר מפוקח ויבין שבדרכים דיפלומטים לא פותרים תמיד דברים. מנסים ואם לא מצליחים, אז ישנן דרכים אחרות. תקיפות יותר. ההיסטוריה כבר הוכיחה שמנהיגים עם שאיפות מגלומניות פרשו כחולשה צעדים דיפלומטיים. ואני מתפללת יום יום ושעה שעה שההיסטוריה בנוגע לאיראן וארה"ב לא תחזור על עצמה. מבחינתי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא לא האיש הרע שרוצה לחבל בהסכם, אלא מנהיג שאכפת לו ממה שקורה אצלנו בפרט וממה שקורה בעולם בכלל. האומר ומזהיר מדם ליבו את כל הנושאים והנותנים עם איראן  . ואני מקווה שיקומו בעולם מנהיגים שיקחו את דבריו ברצינות. בינתיים השיחות מתחדשות. והאיראנים אומרים שהטענות הישראליות משוללות כל יסוד. כמובן, שהם לא יכולים לטעון אחרת. האו"ם מבטיח שהוא ידאג ככל יכולתו ליישום ההסכם. הוא מדבר על הסכם קבע. אבל כאמור בפועל מדובר בעשור בלבד. בכל אופן, רק הימים הבאים יוכיחו מי הם הצודקים המדינות הנושאות ונותנות עם האיראנים, או ראש הממשלה של ישראל.

יום רביעי, 8 באפריל 2015

לאביגדור קהלני בהוקרה./ רימונה שיף.


אגוד העיתונאים הארצי בסקטור האקדמאי החליט להעניק פרס מפעל חיים לשנת 2015 לתא"ל (מיל) גיבור ישראל אביגדור קהלני. כאות הערכה על פועלו הרב. כסמל ומופת למען ביטחון ישראל בדרך של הגינות, צדק, אמת יושר ומוסר. האירוע התקיים ביום ב' בניסן תשע"ה ה-30.3 באולם אלהמברה ביפו, במעמד אישים, לוחמים וחברים.
דר' רפי רונן הממונה על קשרי קהילה במרכז הסנטולוגי  ישראל שבמקום ברך את חתן השמחה, וציין בדבריו שהוא איש המהווה דוגמא חיה לרבים, ושהוא תבע את המושג "חשופים בצרות".
פרופ' נח הלפרין יור' האיגוד ברך אף הוא את אביגדור קהלני ואמר שהיתה לו זכות גדולה להעניק פרס מפעל חיים לאיש שמהווה סמל למדינת ישראל, האיש והאגדה שעשה ועושה למען המדינה. והדגיש שאנחנו יושבים היום בבטחה בזכותו. עוד הוסיף שאביגדור קהלני אחד ויחיד בדורנו. שתבע דפוסי מלחמה ולחימה. שאותם מלמדים בצבאות העולם כדוקטרינת שיריון. במלחמת ששת הימים היה מפקד פלוגה שהוביל את פקודיו במערכה.  במלחמת יום הכיפורים גבר על חילות סוריה למרות כל הסיכויים, ופקודיו אמרו שכשהוא לצידם אין להם מה לדאוג. ובמלחמת שלום הגליל עמד שוב בראש פקודיו והוביל אותם. ובכל המלחמות ידו היתה על העליונה. כי הוא ראה תמיד את חייליו לנגד עיניו, וכן נהג גם עם אנשים כשמילא תפקידים ציבוריים, בפוליטיקה ובחינוך. כך גם היום כשהוא יור' האגודה למען החייל. ובנימה אישית אמר נח שכמי שהיה פקודו הוא יכול לאמר שכמפקדו היה סמל לפקודיו. ואין ראוי ממנו לקבל את פרס מפעל חיים. נשיא האיגוד דר' עו"ד דן שמיר סיפר שהנהלת האיגוד קבעה פה אחד שיש להעניק את פרס מפעל חיים לאביגדור קהלני. גיבור ישראל. שבשלושת המלחמות הוביל את פקודיו על הרמפה העליונה. דר' ורד אלמוג שרה שלושה שירים ישראלים מוכרים. "הקרב האחרון", "פרחים בקנה" ו"ולנטינו" .
וכשסיימה נח קבע שכל המחמאות מגיעות לדליה קהלני.

על העוצמה שהפגינה כאשת איש. ועל עמידתה האיתנה לצד אביגדור בעלה במלחמות לא פחות קשות מאלו שבשדה הקרב. ובמבט לאחור נזכר כיצד במערכה שניהל אביגדור נגד הסורים, ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, מפקד האוגדה דיווח בקשר שאביגדור קהלני נהרג. ואביגדור ניגש לקשר ואמר אותי לא הורגים. וכל פקודיו התרגשו. אחר עבר לתרומתו לתרבות הישראלית בפרט ובכלל. וסיפר שספריו ממלאים מדפים בספריות בעולם, והוא כתב מעל שבעים שירים, חלקם הולחנו וחלקם אף הפכו לריקודים, אחד מהם זכה בפרס ראשון בפסטיבל ברלין. כאן הוקרו תקציר מהסרט "עוז 77" על הקרב שניהל אביגדור קהלני במלחמת יום הכיפורים, ונח התייחס לפעילותו הציבורית, וציין שהוא היה חבר כנסת, וגם שר לביטחון פנים. וגם נשא בתפקיד חינוכי. היום הוא יור' האגודה למען החייל. ונכונו לו עוד פעילויות רבות. בהמשך עלו לבמה חברי הפרלמנט שאליו נמנה אביגדור. המתכנסים כל יום שישי. ושרו את שיר המפקד שכתב. נח הצביע עליו ואמר שהוא איש של ספרא וסייפא, ומעטים הם האנשים שעשו כל כך הרבה בחייהם כמוהו. וציין שכאדם שיודע גם לעשות וגם לפקד הוא ניתן כסגולה גדולה. לאחר מכן הזמר והמלחין אביהו מדינה שר משיריו. ומשירים של אחרים. עם סיום חלקו נשאה דברים דר' דרורה בן דב נציגת העיתונות באומות המאוחדות הממונה על קשרי החוץ של האיגוד. היא קבעה שזהו ערב כל כך מרגש וכל כך טעון. וסיפרה שמזה זמן רב לא חוותה ערב שכזה שכולו רגש ואהבה. לאדם שהטביע את חותמו בצבא. בחברה. ובפוליטיקה. בכתיבת ספרים ובכתיבת שירים. בדבריה שילבה ציטוט של הסופר אשכול נבו. הבא אחריה היה שמעון צמרת וחברו של אביגדור מזה חמישים שנה, ואחד מחברי הפרלמנט. הוא קרא מקמה שכתב לרגל יום הולדתו השבעים, והדגיש בדבריו את היותו סמל של חברות ולא רק סמל של אחוות לוחמים. "כי אצלו כולם שווים. נבחרי ציבור ופשוטי העם". וגילה שהיא רואה בו את מדען החברות. בשיא הערב העניק היועץ המשפטי של האיגוד עו"ד אסף שמר פסל של שלוש חרבות. המסמלות את שלושת המלחמות שבהן הוביל אביגדור את פקודיו. הארוכה מסמלת את מלחמת יום הכיפורים. הבינונית את ששת הימים, והקטנה את שלום הגליל. בדברי התודה שלו סיפר אביגדור לנוכחים על כך שהיה לו דימוי של ילד פחדן. ובמהלך חייו החליט להוכיח שהוא לא כזה. כך במלחמות הוא חש אחריות כלפי פקודיו והוביל אותם בקרבות כשידו על העליונה. וכשחווה פציעה קשה וזעקות של פצועים בשדה הקרב ואבד חברים. למד להעריך את החיים בכלל ואת החברות בפרט, והיום למרות שהוא בן שבעים, ונמצא עשר שנים לפני גיל הגבורות, ומוענק לו פרס מפעל חיים. אין לו כל כוונה לוותר על הפעילות הציבורית, ולמען החברה. לכשבישר שהוא ימשיך לכתוב שירים. גילה שהשיר האחרון שכתב היה שיר אהבה לרעיתו דליה. שנכחה באולם עם בניהם דרור ורונן ונכדיהם, נעדרה מהאירוע בתם ורדית שעבדה באותו הלילה. בסיום הערב הקריאה ליאורה דרשוביץ נציגת החינוך, שיר שכתבה לכבודו של אביגדור. ודר' משה נחום שגריר קנדה במחנה השלום הבינלאומי העניק לו את ספרו העוסק בפרשת חטיפת ילדי תימן. עם הקדשה אישית. לכשיצאו כולם מהאולם הם דברו בהערכה רבה על אביגדור ורבים מהם קבעו שהוא אדם יחיד ומיוחד.   

יום שישי, 27 במרץ 2015

הישראלי המכוער / רימונה שיף.

אני מאמינה שתופעת הישראלי המכוער היתה בחברה שלנו כבר לפני עשורים. אבל היום כולם צלמים, וכשמישהו נתקל בתופעה של הישראלי המכוער הוא מצלם אותה. וקולנם של אותם ישראלים מכוערים נחשף בפני רבים. בזכות הסמרטפונים. הטבלטים והאינטרנט. במקרים רבים הסרטונים מגיעים גם לתוכניות החדשות בטלוויזיה. ועמכא ישראל בהם מסתכל. כך קרה לקבוצה של נוסעים לורנה במטוס ישראייר שבקשו מהדייל שימכור להם שוקולד. וכשסרב התקיפו אותו בצעקות וקללות. וכך קרה גם לאחים שחנו בחנית נכים בבית מלון באילת. כשפקיד הקבלה בקש מהם שיזיזו אותה הם סרבו. בתגובה הוא סגר להם את החדר. והם שלחו לעברו טונות של גידופים, הוא הזמין את המשטרה. והם סולקו מאילת בבושת פנים. פרטיותם של אותם ישראלים הופרה. להתנהגותם השלילית נחשפו משפחות רבות לצערי הרב החברה הישראלית הופכת אנשים שליליים לגיבורי תרבות. די שנזכר בעבריינים מפורסמים שהפכו לסלבריטאים. אני מקווה שזה לא יקרה לגיבורי הסרטונים. שהחברה תוקיע את התנהגותם, ולא תהפוך את תופעת הישראלי המכוער ללגיטימית.  בגלל שאין דין ואין דיין אנשים נוהגים להחנות את רכבם בחניית נכים. אכפת להם רק מעצמם, ולא מאלו שזקוקים למקומות נגישים. לא מכבר התפרסמו בתוכנית חדשות בטלוויזיה צילומים של נופשים שעשו פיקניק בחניית נכים. בראשון לציון. באותה תוכנית בערוץ השני.סיפרו שבארצות אירופה מטילים קנסות כבדים על אלו שחונים בחנית נכים. ח"כ קארין אלהרר מיש עדית הציעה בכנסת להטיל קנס של חמשת אלפים שקל על נהגים שלא מתחשבים בנכים. אך הסיעות החרדיות סרבו לאמץ את זה וההצעה הוסרה. הבנתי שהיום הקנס שמוטל הוא על  אלף שקלים. קנס זול לכל הדעות. ברור לי שבגלל זה  אנשים מצפצפים על האסור ואומרים לעצמם שיקרה מה שיקרה. בסופו של דבר. לדעתי לו היה מוטל עליהם קנס כבד הם היו חושבים פעמיים אם להחנות את רכבם בחניה של נכים. בתוכנית הטלוויזיה העלתה הצעה לגרור רכבים שחונים בחנית נכים. מבחינתי זה יכול להוות עוד צעד בשפור איכות החיים של כל אלו שהם מבחינה פיסית מוגבלים. ולהרתיע נהגים מלחנות בחניות שלהם מיועדות. להתנהגות של הישראלי המכוער ישנן לא אחת גם תוצאות קיצוניות. די לציין מקרים שהסתיימו בטרגדיות. כמו זה של אדם שרב עם מישהו על כיסא נח ושילם על כך בחייו. ושל אדם שהעיר למישהו שחסם לו את הרכב במגרש חניה ושילם על כך בחייו. או האב שיצא מביתו לגן המשחקים והעיר לנערים שהם רועשים ומפריעים לבתו הקטנה לישון. ולביתו כבר לא שב. אותם חמומי מוח שמיצגים את הישראלי המכוער לא עושים לעצמם חשבון. ומתנהגים התנהגות שלוחת רסן, שלא הולמת את צלם האדם. רבים מהם אומרים לכשהם נתפסים שלא חשבו לפגוע פגיעה קטלנית בקורבנם. ואני אומרת ששום תרוץ שבעולם לא יכול להסביר תגובה אלימה שכזאת. וטוב יעשו רשויות החוק אם יטילו עונשים כבדים ומרתיעים על אותם עבריינים. למען יראו וייראו. היום יותר מבעבר נערים פותרים מריבות על ידי דקירות בסכינים, אם זה על רקע פגיעה בכבודם. אם על פגיעה בחברתם, ואם כתגובה על הערה. וישנם גם כאלו ששודדים באמצעות הדקירות מקורבנות ארעיים טלפונים נידים, תיקים ועוד. הם לא לוקחים בחשבון שדקירה מסכין יכולה להיות קטלנית, מה גם שמטילים עליהם עונשים קלים. כעבור זמן קצר הם משתחררים וחוזרים לסורם. האלימות מתבטאת גם בכבישים, נהגים חותכים במכוניות נהגים אחרים, נוהגים בפראות ומגיבים באלימות כשמעירים להם. לאחרונה התפרסם סיפור על אישה שהותקפה מינית ברחוב בדרום תל אביב. ואנשים שהיו שם התעלמו ולא סייעו לה. אני מגנה את אותם שנתנו לדעתי בתגובתם הפסיבית לגיטמציה לתופעת הישראלי המכוער. המשטרה אומרת שהיא ממגרת את תופעת האלימות בחברה הישראלית. אבל לצערי הרב יותר ויותר בכתבות שנוגעות לאלימות מצד שוטרים כלפי אזרחים מתפרסמות בטלוויזיה והשוטרים כך מתברר, במקום שיהוו דוגמא ויצדיקו את טענתם על שיפור מצטיירים במציאות אחרת. לאור הבחירות האחרונות שבהן זכה הימין לרוב גורף פרסמה ברשת התלהמות מילולית. שמאחוריה עמדו אנשי רוח ואישי ציבור שלא השלימו עם ההפסד של השמאל. ההתלהמות הגזענית והפוגענית היתה כלפי בוחרי הימין בכלל, ובפרט כלפי תושבי הפריפריה והמזרחים. שבהם הם רואים את הבוחרים הנאמנים לימין. לדעתי כאן נפרצו בשם הדמוקרטיה כל הגבולות. וההשתלכויות הנובעות בגלל השתיכות מפלגתית, מוצא עדתי או אמונה, יכולות ללבות את תופעת הישראלי המכוער. כי ההתלהמות הזאת יכולה לחלחל אצל חמומי מוח ולעורר אצלם את האלימות. וככה אנשים כמו העיתונאי הסופר והמשורר יהונתן גפן, והזמרת הבינלאומית אחינועם ניני הותקפו על ידי כאלו שהדעות שלהם קוממו אותם. אני לכשעצמי הייתי רוצה להתעורר לישראל אחרת. למדינה שבה אנשים בעלי דעות שונות מתוכחים בינהם ויכוחים תרבותיים. ולא מתקיפים אחד את השני בהתלהמות מילולית. אני ממליצה למביע הדעות לברור את המילים בטרם הם כותבים. הזדעזעתי לקרוא ברשת בעקבות תוצאות הבחירות, קריאות מצד אנשים לא לתרום לעמותות לנזקקים, רק בגלל שהם הבוחרים הנאמנים של הימין. מבחינתי נקמה באלו שאין להם אמצעים כלכליים, רק בגלל הצבעתם הפוליטית היא שנאת חינם. תראו לאן הגענו, איפה האחדות בעם ישראל בפרט ובכלל. ואיפה האכפתיות מצד אלו שיש להם כלפי אלו שאין להם, כן, הפכנו להיות ככל הגויים. 

יום רביעי, 18 במרץ 2015

הלכודים ברשת / רימונה שיף.

מאז שהמחשבים, הסמרטפונים והטבלטים חדרו לחיים ביחוד של הצעירים. חל תהליך ההולך ומתמשך של אובדן הפרטיות. מעבר להתמכרות למסך, והקשרים עם חברים וירטואלים מהארץ ומהעולם, הם מכניסים פרטים על עצמם לרשת.  וצילומים של עצמם, בצד צילומים מכל מיני מקומות שבהם הם מבקרים, כל אחד יכול היום להפוך לצלם, וכל אחד יכול לעקוב אחרי כל אחד באמצעות הרשת. ולחוות איתו כל מיני חויות שעבר מהרגע שהיה צעיר ועד שהפך למבוגר, נערות בעלות אופי חלש נופלות לא פעם קורבנות לסוטים שמשכנעים אותן להכניס לרשת תמונות שלהן בערום. נערים חלשים שהפכו בחברה ללעג ולקלס הופכים לא פעם להיות לכאלו גם ברשת, וכך יודע כל העולם איך נראות אותן נערות בעלות האופי החלש ערומות. וכיצד לועגים רשעי הלב לנערים החלשים. דברים אלו גורמים הן לנערות והן לנערים לכאב. ובמקרים הקיצונים מביאים אותם לידי התאבדות. שהרי הם לכודים ברשת חסרי אונים. ואולם ללכודים קורים גם מקרים הפוכים. כמו למשל, בארה"ב חבר של נער עם גשר על שיניו החליט שהוא מכוער והכניס את תמונתו לרשת. אך במקום שהגולשים ילעגו לו, כפי שחשב הם דווקא החמיאו לו. וקבעו שהגשר מתאים למראה פניו. רבים החלו לזהות אותו ברחוב, וכתוצאה מכך הפך להיות מפורסם. ואף זכה לקבל הזמנות לאירועים. המחשבים, הסמרטפונים והטבלטים יכולים להפוך אנשים אלמונים לסלבריטאים.  באחרונה העלו לרשת תקריות עם אנשים שמיצגים את ישראל המכוערת. זה החל בנשים שהתקיפו בצעקות ובקללות דייל במהלך טיסה של ישראייר לורנה. בגלל שלא הסכים למכור להן שוקולד. נמשך במקרה של שני האחים שהתבקשו במלון באילת שלא להתנות את רכבם בחניה של נכים, וכשסרבו פקיד הקבלה סגר להם את החדר. וזכה לקבל מהם קיטונות של צעקות וקללות. ולאחר שהזעיק את המשטרה הם הורחקו מאילת. את המקרה הבא צילם בן שאמא שלו הוכתה באלימות על ידי בן זוגה עורך הדין. בזכות הנייד שהיה ברשותו הוא צילם את התקרית בזמן אמת. והצופים שראו במו עיניהם את המכות שהיא מקבלת הזדעזעו. לצערי הרב החברה שלנו הופכת לא אחת אנשים לא חיוביים לסלבריטאים. בהם גם עבריינים. ואני מקווה שאותם אנשים שקלונם נחשף ברבים. ופרטיותם הופרה, ימשיכו להסתכל במראה, בבושת פנים, כיצד הם נראים. ואלו שצפו בהם יפנימו לעצמם שהתנהגות שלילית כמו שלהם אינה מקובלת. ולא יסתכלו עליהם כעל גיבורי תרבות. לכשיתקלו בהם במציאות. בשנים האחרונות ברשת, סיפורים עצובים מקבלים תפנית משמחת. כמו למשל, ילד שאף אחד לא הגיע למסיבת יום ההולדת שלו בארה"ב צילם את החדר הריק ושיתף את הגולשים באכזבה שלו מהחברים. ובעקבות הפוסט שהעלה בפייסבוק סיפורו נגע לליבם של רבים. והוא הוזמן למסיבת פיצוי. שבה מצא את עצמו מוקף באלפי אנשים. שעודדו אותו והרעיפו עליו אהבה. וכשגיליתי שהיה מישהו שכינה את האירוע כ"מסיבת הרחמים הגדולה בהיסטוריה", חשבתי לעצמי שאני הייתי מכנה אותה כ"מסיבה המרגשת הגדולה בהיסטוריה". וראיתי באותם אנשים טובים כאלו שיכולים לשנות את האנושות. ולהראות לעולם כיצד אהבה ואכפתיות עדיפים על פני רשעות. אחת הבעיות המרכזיות בהתמכרות לגלישה במחשבים, סמרטפונים וטבלטים היא הבדידות. מומחים אומרים שלהיות בודד זה אחד הדברים הכי לא בריאים פיזיולוגית לאדם. ומשווים את הבדידות לסכנות של עשון כבד מאוד. ושל דיכאון קליני. אך אין ספק שלגלישה הזאת ישנם גם יתרונות. ושהיא יכולה להשיג תוצאות הפוכות. להוציא אנשים מבדידות. הנה, בני התחבר באמצעות הרשת לקבוצות של יוצרים, פרסם שירים בקובץ של משוררים, ומצא מלחינים שהלחינו לו שירים שכתב. ויש לו עוד תוכניות לנצל את הרשת למטרות חיוביות. אני מאמינה שישנם עוד רבים שבאמצעות הגלישה נוחלים הצלחה אישית גדולה. 

יום חמישי, 12 במרץ 2015

זיכרונות ממכשפות. / רימונה שיף.

מפורים יש לי זיכרונות שנוגעים דווקא למכשפות. בפורים אחד בילדותי צפיתי במרפסת האחורית של ביתי כיצד בונים מכשפה מעץ, כולם היו שם מומחים. ואף אחד לא התיעץ עם השני כיצד היא תעצב. שלב אחר שלב. מאוחר יותר הלכתי עם הורי לעדלידע, ישבנו בשורה הראשונה עם כל המכובדים, ראיתי טוב את מה שהתרחש ברחוב, התזמורות, המכוניות, הרקדנים, הרקדניות, והילדים המחופשים, כשהבחנתי במכשפה נוסעת, בובה ענקית במשאית ססגונית, שלחתי לה ברכה להצלחה, והייתי מרוגשת ושמחה, הסיפור השני נוגע למכשפות אנושיות. הימים היו ימים שכיכר רבין נקראה כיכר מלכי ישראל. במקום לא היתה עירייה אלא מגרש גדול ושומם. בפורים הגיע לשם קרקס. ואמי אחותי ואני הלכנו לראות את ביתני הלולינים וכלובי החיות. והנה הגיעו שני אחים ילדים מהשכונה כשהם למכשפות מחופשים שלא ראו להם את הפנים. אמי ניסתה לגלות את זהותם מאחורי המסכות. נגעה בהם, סובבה אותם וקראה בשמם. ברגע מסוים אחותי התינוקת נפלה מהעגלה. היה לה מזל שלא קרה לה כלום בכלל. ומאז אנחנו אומרים שבזכות מכשפות פורים קורים נסים. 

יום חמישי, 5 במרץ 2015

בובות בתערוכה/ רימונה שיף.

ריבי הדרי היא לא רק יוצרת פורה אלא גם אמנית שממציאה עצמה. לאחר שנים שבהן ישבה לילות כימים ועשתה קולג'ים היא יוצרת בובות נוי בגדלים שונים.
לחצרות בתים, לסלונים, לחדרי ילדים ולחדרים אחרים.
"כששמים בובות נוי על משטחים, על כונניות, הן מוסיפות נקודות אור לסביבה ושמחה לאווירה". היא מסבירה. לכל בובה יש אשיות משלה ולכל בובה יש שם, וכולן נראות מאושרות ואופטימיות. כי ריבי מעידה על עצמה שהיא אופטימית מטבעה ותמיד שואפת להיות מאושרת. ישנן בובות שמציגות תקופות היסטוריות כמו בובה מתקופת נפוליאון ובובה מתקופת המקרא. ישנן כאלו שמייצגות תרבויות אחרות כמו בובה ספרדית שרוקדת פלמנקו, או בובות יפניות. וישנן כאלו שנולדו מהאגדות הקלאסיות כמו שלגיה וכפה אדומה. ריבי מספרת שהיא גם מקבלת השראה מכל דבר שבו היא נתקלת בסביבה וממפגשים עם אנשים. ומדגישה שההשראה לא באה לה מתוך הכרח אלא מתוך התענינות. והבובות מהוות לה אפשרות לשמח אנשים. כדבריה,  היא יכולה לשבת וליצור בובה אחת במשך חודש ימים. אבל לא אחת היא יוצרת במקביל בובות לפי מספר רעיונות. כאשר מאחורי כל בובה ובובה ישנם תכנון, דימיון, אנרגיה ומעשים. היא אף פעם לא יודעת מראש מה תהיה התוצאה המוגמרת אבל היא תמיד שואפת שהן תהינה ברמה גבוהה, אסתטיות ואיכותיות, ובוחרת בקפידה את הבדים שמהן היא תופרת להן בגדים. הבובות הראשונות שלה היו עשויות מעיסת ניר, בהמשך השתמשה גם בחומרים אחרים. כמו כדורי קלקר, קרטון, צמר, בדים, חרוזים ועוד. ואביזרים כמו תכשיטים וכובעים. כשהכרתי את ריבי גיליתי אישה יצירתית ואמנית יחודית. ריבי ילידת קבוץ שער הגולן, מתגוררת בגבעתיים מזה שנים, היא ספרה לי "גזרתי לאמי בילדותי את הספרים. התשוקה לגזור הביאה אותי ליצור משהו חדש באמנות הישראלית, אני עושה קולג'ים ללא שילוב של צבע וציורים, מכיוון שלא הייתי בחו"ל אני יוצרת לעצמי על ידי התמונות שצצות בראשי מקומות יפים. ומעביר את הפנטזיה אל התמונה. אל יצירת האמנות".

את התמונות שלה הציגה ריבי בשש תערוכות. כשהאחרונה שבהן היתה בגלריה של עמליה ארבל. בפתיחה נכח ראש העיר לשעבר של גבעתיים ראובן בן שחר. כל אלו שהגיעו לפתיחת התערוכה שלה "תיאטרון בובות" ביום ג' ה-3.3.2015 יכלו להתרשם לא רק מהבובות אלא גם מהתמונות גדולות הממדים שמדברות בעד עצמן עם הצבעוניות המתפרצת והאיכותיות המעידות על אופטימיות. ריבי בוגרת המכון לתנועה בתל-אביב, וחינוך מיוחד בסמינר לוינסקי, עסקה בטפול בתנועה במסגרות מגוונות, וכיום היא נמנית על אחת מתלמידותיה הנאמנות של מכללת ורצברגר לאמנות ברמת-גן, אבל היא למדה גם במסגרות אחרות. מי שהתבונן בבובות שלה, המוצגות בתערוכה על כונניות, יכול היה להבחין בהתפתחות האמנותית שלה. ריבי רואה את עצמה כמו זלזל קטן שאף אחד לא האמין שיתפתח לזלזל גדול על כביש אספלט שחור. היא מציינת שכל הזמן צצים ועולים בראשה רעיונות לבובות חדשות, ומבחינתה השמיים הם הגבול, מכאן שיש לצפות לתערוכות נוספות. 

יום חמישי, 26 בפברואר 2015

ספר על תעלומת ילדי תימן / רימונה שיף.

לאחרונה קבלתי ספר חדש "ילדי תימן הנעדרים - התעלומה" שכתב דר' משה נחום, שגריר במחנה השלום הבינתחומי ונשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן. בהקדמה לספרו מגלה המחבר שמי ששכנעו אותו לעשות מחקר מעמיק בנושא הם חברי האקדמיה הארצית והבינלאומית, ובראשם היור' פרופ' נח הלפרין ועו"ד אסף שמר מנכ"ל המכון לחקר התקשורת והעיתונות בישראל. ואכן הספר משחזר וחושף את עליית התימנים לארץ. מקדמא דנן, חושף את האמת על חטיפת הילדים, ומתיחס לפרשת הרב עוזי משולם. מספר גם על העלמתן של נשים, ספרי קודש, וכתבי יד עתיקים יקרי ערך.  הרכוש קרי: זהב, כסף, תכשיטים ודברי רקמה. וקובע שהעוול שנעשה לעולי תימן, נובע מרצונם העז של המנהיגים לבנות את המדינה. 
ולסיכום: מציע לממשלת ישראל לפצות את כל בני העדות המזרחיות, על כל הסבל שעבר עליהם לאורך השנים. בספר מספר דוגמאות מהחטיפות : "מרים סעיד אישה צעירה ובעלה, הגיע תורם לעלות לישראל עם בתם בת ה-10 חודשים. האחות ביקשה מגברת סעיד שתתן לה את הילדה עד שהיא תעלה למטוס, הילדה עברה לידי האחות שנסעה באותה טיסה עם האמא. את אמה ישבו בחלק האחורי. האחות ישבה בקדמת המטוס. חלפו מספר שעות, מרים שמעה את ביתה צורחת מפני שהיתה רעבה, מרים בקשה מהאחות לאפשר להניק את בתה, האחות סירבה לתת לאם להניק את הילדה, העולים התקוממו, והדיילים ישבו אותם בכוח. כל פעם שניסתה האם להגיע לילדה, הדיילים הושיבו את האם והאב בכוח. החזה כאב למרים מאוד. ''בכיתי מכאבים מרוב החלב, והאחות סירבה לאפשר לי להניק את הילדה. לאחר שמונה שעות טיסה הגענו ללוד האחות ירדה ראשונה, רדפתי אחריה, אך המשטרה חסמה אותי". הוא מספר גם שהיו לו מקרים רבים שמצא ילדים נעדרים כאלה, והם לא רצו לפגוע במשפחה המאמצת. ומביא בין השאר, מקרה שקרה במושב אליכין, של משפחת כוכבי. "למשפחת כוכבי נולדו שני ילדים תאומים יפים בן ובת. האח השלישי היה סוהר. הסוהר הוביל אסיר לבית המשפט בהרצליה. לפניו עמדה עו"ד יפיפיה. שדמתה מאוד לאחיה התאום, שמתגורר במושב. האח התאום היה נשוי ואב לשני ילדים. הסוהר ניגש אליה ואמר לה בעדינות את אחותי. העו"ד נדהמה, לא נכון השיבה, 'אם כך תבואי איתי למושב אליכין. ואחיך התאום שנמצא במושב. ישמחו הוא ואמי מאוד לפגוש אותך כמוני. ולא, אני אחשוף את הסיפור בתקשורת'. נקבעה פגישה בינהם והיא באה למושב לפגוש את אחיה התאום ואמה במושב. לאחר המפגש עם אחיה התאום והמשפחה, החליטה שהיא איננה רוצה להכיר במשפחה כמשפחתה". לכל אלו הסקרנים לדעת מה עלה בגורל ספרי הקודש והתכשיטים יקרי הערך שנגזלו מעולי תימן מספר המחבר על גילויים. "כולם יצאו לנמל יפו בשעות הבוקר. בעשר בבוקר עמדנו על הגבעה שמעל הנמל, לפתע פרצה אש מארבע פינות המחסן, ועלתה השמימה מתוך המחסן הגדול שבו אחסנו את הרכוש. הרכוש התימני עולה באש  צעקו סוורי הנמל. זעקה גדולה פרצה מפי התימנים הנגזלים למראה ספרי הקודש שלהם עולים באש". "מחיר ספרים אלה, לא יסולא בפז. הקונגרס היהודי העולמי שילם כמאה מיליון דולר. על ספרים שהיו בידי השלטונות בפולין לפני מספר שנים, ובמספר מדינות באירופה. הגויים עשו חלק מספרי הקודש היהודים טפטים בדירות בתיהם. קבלת הפנים בשדה התעופה בן גוריון ל-100 ספרים, שרכש אותם הקונגרס היהודי העולמי, לא ימושו מזיכרוני...
הרב מאיר קורח ראה בחנות ספרים בשכונת ארנה בירושלים. ספרים עתיקים. בשנת 1970. הרב מאיר נכנס לחנות הספרים בשכונת ארנה, ושאל את בעל החנות 'מה מחירם של שני הספרים בחלון הראווה בחנות?' בעל החנות אמר לרב מאיר 'זה לא בשבילך, זה לאנשים עשירים' מאיר אמר לסוחר, 'אנחנו עשירים' לאחר שהרב קורח עיין בשני הספרים, ראה ששם אביו רשום על שני הספרים" המחבר דר' מושה נחום דואג לקרנות מחקר ומלגות לסטודנטים שידם אינה מושגת להגיע אל ההשכלה הנכספת. ונחשב  ללוחם ללא חשש על עקרונותיו למען המשפחות שאבדה תקוותם למצוא את ילדיהם. מחקרו על תעלומת ילדי תימן הנעדרים המובא בספר מהווה גולת כותרת של מסמך נדיר, ומגולל את אשר ניסו ומנסים להסתיר עד היום הזה.  

יום שישי, 13 בפברואר 2015

מחנכים לחיים / רימונה שיף.

לאחרונה קראתי על דר' חיים פרי, יליד תל אביב ותושב זיכרון יעקב, שבמשך שלושה עשורים הקים תנועת נוער "בני עקיבא" בשדרות. את כפר הנוער "ימין אורד", הקים את עמותת "דרך הכפר" ואף הקים את כפר הנוער "אגהוזו ושלום" ברואנדה. הקים גרעיני נח"ל של נוער עולה, מרכז היגוי לעולי אתיופיה במערכת החינוך, ומכינה קדם צבאית בחצור הגלילית. וגיבש תפיסה חינוכית המתמקדת בזיהוי צרכיהם הרגשיים של מתבגרים ובמתן מענה המנתב אותם להיות כוח בונה. אין ספק שהוא שינה באמצעות היוזמות החינוכיות שלו את חייהם של בני נוער רבים. וכאלו שיכלו להדרדר ולהפוך לפושעים הפכו הודות לו, לאזרחים מועילים. חניכיו מעידים עליו שהוא ראה את הילד במובן השלם שלו, ולא היה עסוק רק בקידומו להישגים בלימודים.  גם לי היה מנהל כזה בעל מעוף בבית הספר היסודי בתל אביב. הוא אמר שאין תלמיד שאינו מוכשר. וכל מה שיש לעשות הוא לאתר את הכישרון שלו ולטפח אותו. ואכן, בזכותו התקדמו הרבה תלמידים בחיים. היתה לי חברה טובה שלא הצליחה כל כך בלימודים אבל היתה ספורטאית מחוננת. והוא החליט שיש לטפח אותה בתחום הזה. הוא תמך וקידם אותה, והתוצאה לא אחרה לבוא. היא הגיעה בהמשך דרכה להישגים מכובדים. ואפילו עשתה היסטוריה בתחום הספורט הישראלי. תלמיד אחר שלמד בבית הספר גילה כשרונות מוסיקאליים. בלימודים היו לו ציונים נמוכים. אבל המנהל החליט לטפח אותו ולקדם אותו, הוא אפשר לו להופיע בכנסים הבית ספריים. ולהפגין ברבים את כישוריו המוסיקאליים. על טלוויזיה לא חשבנו באותם ימים. ותוכניות לגילוי כישרונות חדשים כמו "כוכב נולד" לא היו קיימים. אבל העדוד והפרגון שאותו תלמיד קיבל מהמנהל עשו את שלהם. והיום הוא נחשב לאחד הזמרים המובילים והיוצרים הגדולים של ישראל. אני חושבת שאיש חינוך שמאמין בתלמידים שלו, אפילו אם הם חלשים בלימודים, הוא מחנך לחיים. כי הוא מהווה עבורם דמות משפיעה. ומהווה להם מדריך. ואדם שמכבר ומעריך אותם. צודקים אלו האומרים שאהבה גדולה מניבה תוצאות. לשמחתי דר' חיים פרי הוא לא היחידי בארץ שתרם הרבה לבני נוער במצוקה, העניק להם ערכים ועשה למען הצלחתם בחיים.  הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן. רפול. יזם את פרוייקט נערי רפול. ותא"ל במילואים רן רונן (פקר) מבכירי טייסי חיל האוויר יזם את המיזם החינוכי "צהלה".  שהוא מיזם ארצי לחונכות וקידום בני נוער לאזרחות טובה ומעורבות חברתית. הוא סיפר לי שהרעיון צץ אצלו לאחר שסיים את תפקידו בשליחות משרד החוץ, כקונסול כללי של ישראל בלוס אנג'לס. חזר לארץ ובמקביל לעסקיו הפרטיים, התפנה ליוזמה חדשה. הנהגת נערים מתיכון עירוני ז ביפו, מכתה ט ועד גיוסם לצה"ל. כיום, לב ליבו של הפרויקט הם המתנדבים שרובם קציני צה"ל במיל בחלקם קצינים בכירים הפועלים במסירות ללא כל תמורה, על חשבון זמנם הפרטי, עשרות קבוצות פועלות בבתי ספר רבים ברחבי הארץ, המחנך מדריכים מלווים בני נוער עד גיוסם לצה"ל. במפגשים שלהם איתם הם עוסקים בנושאים ערכיים כמו חברות, אהבת הזולת, זכותנו על הארץ הזאת, חשיבות השירות בצה"ל, וכן עורכים איתם סיורים לאתרי מורשת קרב והיסטוריה. פעילות המתנדבים בשטח נתמכת על ידי קבוצת היגוי שגבשו המתכנסת תקופתית אחת לשנה. מתקיים "יום צהלה", שבו מתכנסות כל קבוצות צהלה מכל רחבי הארץ. לפעילות העשרה וגיבוש. במרבית המקרים מביאה פעילות צהלה, כפי שדווח לי, לשינוי משמעותי בהתנהגות החניכים, ולשפור ברמת הלימודים שלהם. במסגרת פרויקט צהלה נסעו משלחות של בני נוער לפולין. בחוברת המספרת על מסע המשלחות בין השנים 2008 - 2002 מציין שאול קרמר, מנכ"ל הפרויקט שלמסע יש מוסף ערך עבור החניכים. החניכים מגיעים למשלחת מקבוצות שונות, מאזורים שונים ומתרבויות שונות והמסע מהווה עבורם כור היתוך וסגירת פערים, ביחד תוך כדי ההכנות והמסע עצמו הם הופכים להיות קבוצה מלוכדת, שמאוד גאה. רבים הגשימו את חלומם וזכו לחויה אשר שינתה את נקודת המבט שלהם על העולם, אני סבורה שטוב שישנם בקרבנו אנשים עם מעוף. כמו דר' חיים פרי ותא"ל במילואים רן רונן (פקר), שחשו רצון לתרום למדינה על ידי יוזמות חינוכיות, אבל אני בטוחה שהם לא היחידים שהציבו לעצמם את היעד הזה, אני מצדיעה לכל אלו שבזכותם הגיעו בני נוער רבים לממוש עצמי וזכו לחיים טובים. ומקווה שעוד יקומו אצלנו אנשים שיעשו בשטח מעשים חינוכיים לטובת הדור הצעיר. ולא ידברו רק גבוהה גבוהה בסיסמאות. סדר היום החינוכי מבחינתי חשוב לא פחות מסדר היום הבטחוני, וטובה שעה אחת קודם ליצירת תוכניות חינוכיות ערכיות חשובות.   

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

ילדות דיגיטאלית / רימונה שיף.

בילדותי נהגנו לשחק ברחוב. שחקנו משחקים כמו קלאס, מחבואים, סימני דרך ואחרים. גם קפצנו על חבל, וגלגלנו על גופנו חשוק. לכל חבר היה חשוק בצבע אחר. למשחק הזה קרו הולהופ והוא נחשב לטופ שבטופ. בנוסף התישבנו על האדמה החומה ושחקנו בחמש אבנים ובגוגואים. שכונת מגורי היתה שכונה שקטה בלב תל אביב. ככה שזה לא היה מסוכן לצאת מהבית לרחוב ולשחק בו עם החברות והחברים. בימים גשומים כשהתלוננתי בפני אמי שמשעמם לי, היא הוציאה מהארון משחקי קופסא כמו מונופול, מסעות שלמה המלך, עשרה כושים קטנים ואחרים. הושיבה אותי ואת אחותי לשלחן ושחקה אתנו במשך שעות. כשניצחתי לא היתה מאושרת ממני. כי כידוע לכם ילדים לא אוהבים להיות בצד המפסידים. כשאמרתי לאמי שנמאסו עלי משחקי הקופסא היא המציאה בעצמה משחקים, היתה לוקחת דף מצירת עליו לוח עם משבצות. ורושמת בהן מטלות.
רעיון נוסף שהיה לה היה לקחת נירות לבנים, לקפל אותם ולגזור במספריים בדפים המקופלים כל מיני דוגמאות, ככה יצרנו לעצמנו שטיחים מנירות, באשר למשחקי הקופסא אוסיף ואציין שהייתי משחקת בהם עם ילדים שהיו בדירתי מבקרים. אחד מהם שהיה חברי למשחק המונופול הפך לימים לאדם מפורסם, בתחום הכלכלה. מסתבר שכבר בתור ילד הוא אהב לעשות עסקים. בילדותי קראנו הרבה ספרים, היינו רשומים לספריה השכונתית והחלפנו בה כל כמה ימים ספר. מה גם שבבית הספר היסודי בו למדתי  היתה ספריה. והיינו מחליפים בה ספרים בחינם. כי באותם ימים החינוך לא עלה כל כך הרבה כספים. ובחינם קבלנו גם ספרי לימוד וציוד לבית הספר. כשבני הבכור היה פעוט היינו מנויים לחברה שסיפקה לנו מידי חודש ספרים. בעלי נהג לאמר שעל קריאת ספרים וחינוך לא חוסכים. ואני הסכמתי איתו. לביתנו היה מגיע מידי חודש אדם שסיפק לנו את הספרים שהזמנו. ותמיד דאגנו להזמין גם ספרי ילדים. בני קרא לו "דוד הספרים". לפני השינה היינו מקריאים לו סיפורים מהספרים החדשים. והוא היה מחכה לשעת הסיפור הזאת. בעיר מגורינו רמת-גן היינו מנויים לספריה. מידי פעם היתה מגיעה אליה מספרת סיפורים שערכה שעת סיפור לילדים. וככה היא קרבה אותם לספרים. בני עד היום קורא ספרים. ויש לו גם מנוי בספריה השכונתית. כפי שאני נוכחת לדעת לילדים של היום בכלל לא משעמם. אם הם לא יושבים ליד המחשב או צופים בתוכנית טלוויזיה הם משחקים בטבלאט. ומעבירים לעצמם את הזמן, או שמזפזפים בסלולארי. מזל שהם צריכים להשאיר את הטלפונים הניידים בבית לכשהם הולכים ללמוד בבית הספר. לילדים הקטנים של היום יש סמארט קידס שאיתו הם מבלים שעות רבות, ישנם הורים שמרוצים שהילדים לא מבלבלים להם את הראש, כי יש להם באמת מה לעשות. וישנם  הורים מבולבלים שטוענים שהילדים שלהם ממלאים את זמנם הפנוי בכל מיני דברים לא חשובים. לדעתי ההורים האלו לא צודקים. כי לילדים של היום יש רעב לחידושים ולריגושים, והטבלאט מאפשר להם לגלות את עולם המשחקים והצעצועים. ואני מתכוונת ל"אנגרי בירד" לצעצוע החדש "קאזולו". ולדומיהם. צעצועי הסמארט נמכרים גם בחנויות הצעצועים.   לכשקונים אותם לילדים הם, כפי שנוכחתי לדעת, מרגישים את עצמם מחוברים אליהם. למרות ההיבטים החיוביים. בעולמות הדיגיטאלים של הילדים ישנם גם סיכונים. לכן, ישנם שירותי גלישה בטוחה שהורים יכולים להתקין ולמנוע להגיע לאחרים מזיקים, מכתבה שהתפרסמה לקראת יום המשפחה באחד העיתונים היומיים למדתי שאפשר ללמד באמצעות הסמארט קידס את הילדים נימוסים, ומומלץ שלפני שהם מלמדים אותם הם יקפידו עליהם בעצמם. ובכך ישמשו להם דוגמא חיה ולא וירטואלית. אחד הנימוסים שעליהם מצדיעה הכתבה הוא להקפיד שהילדים לא יקחו את הנייד שלהם לארוחה. ולכך אני מוסיפה את הסיסמא "כשאוכלים לא מסמסים". לא אחת נתקלתי בהורים שמדברים אל ילדיהם העסוקים עם הנייד או הטבאלאט שלהם, והילדים לא מגיבים. כי הם שרויים בעולמם הדיגיטאלי, אני חוששת שהילדים האלו בבגרותם לא יהיו קשובים לאחרים. ובכלל תהיה להם בעיה בתקשורת הבינאישית. אני מתארת לעצמי שההתמודדות של הורים עם ילדים שלא מקשיבים להם, בגלל הניידים והטבלאטים היא לא פשוטה. אבל צריך למצוא דרך לגרום להם להיות קשובים . כי ילדים שיהיו קשובים להוריהם יהיו קשובים לאחרים. האפליקציות הדיגיטאליות יכולות להציע להורים רעיונות לפעילויות עם ילדיהם, ומקומות לבילויים ואתרים, כמו פארקים, וגני משחקים. ולהציג בפניהם סרטים והצגות שמתאימים לילדים. הצעירים של היום אומרים שברשת אפשר למצוא את כל מה שהם רוצים. וגם אפשר באמצעותה לערוך קניות של בגדים, רהיטים ועוד. ואני לא אחת שואלת את עצמי האם הילדים של היום שנולדו לתרבות אחרת. מזו שידענו. הרוויחו קידמה או הפסידו דברים בחייהם. אני חושבת שהחיים הוירטואלים גורמים הן לילדים והן לצעירים להיות ספונים בבתיהם, להתרועע פחות עם חברים, כי יש להם חברים וירטואלים, לקרוא פחות ספרים, כי אפשר לקרוא בטבלאט, וכדומה. העולם הגלובאלי מחק את המרחקים בין בני האדם. היום כמעט לא שולחים כבר מכתבים אלא מתקשרים באמצעות הרשתות החברתיות. ושולחים אי מיילים. ומכיוון שזוהי המציאות עכשיו צריכים להוציא ממנה את המיטב. 

יום חמישי, 29 בינואר 2015

דרושות אקדמאיות / רימונה שיף.

לאחרונה קראתי באחד העיתונים היומיים כתבה שדיווחה שעל פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת רק 25% מהפרופסורים הם נשים. ורק 14% פרופסורים מן המניין, זה לא הפתיע אותי. כי קיימת דרישה ברוב המוסדות האקדמאים לעשות פוסט דוקטוראט בחו"ל. כשאישה נוסעת עם בעלה לחו"ל לשם לשם כך  היא מהווה עזר כנגדו. ויכולה ללוות את קליטתם של הילדים בארץ החדשה בכלל. ובבתי הספר והגנים החדשים בפרט. אם היא נוסעת עם כל המשפחה לחו"ל כדי לעשות בעצמה פוסט דוקטראט היא לא יכולה להקדיש להם זמן. במצב כזה בעלים רבים מוצאים עבודה שם ואלו הילדים צריכים להתמודד בעצמם עם כל הכרוך בקליטתם בארץ החדשה. וזו בעיה. מצאתי שנשים רבות שיוצאות לעשות פוסט דוקטוראט בחו"ל הן רווקות, או נשואות שאין להם ילדים. שמחתי לקרוא בכתבה שלנוכח אי שיויון המגדרי במערכת האקדמית, החליט המל"ג לבחון את השתלבותן של הנשים באקדמיה. אבל אני חושבת שהאמהות תמשיך להוות בלם של נשים רבות. והבחינה הזאת לא תשנה משהו. הנשים ימשיכו להעדיף את האמהות. והעבודה המסודרת כאן, ולא לצאת לחו"ל עם משפחתן כדי לעשות פוסט דוקטוראט, מטבע הדברים את התפקידים הבכירים במשק ממלאים בעיקר גברים. אמנם יש לנו נגידת בנק ישראל. שופטות בכירות. ניצבות בסגל פקוד המשטרה. בעבר היו לנו קצינות חן בצבא. ועכשיו מביעים משאלה שתהיה לנו ועכשיו מדברים על שבעתיד תהיה מפכלי"ת. כן הגיע הזמן שגם למינוי הזה תגיע אישה. 
היתה לנו כבר ראש ממשלה אישה ויצגה אותנו בעבר באו"ם אישה. שמחתי להיווכח לדעת שבכנסת הבאה יהיה יצוג יפה לנשים, אם כתוצאה משיבוץ שנעשה על ידי ראשי המפלגות. ואם כתוצאה מבחירות בפריימריס שנערכו במפלגות. אבל אני לא חושבת שיש לשבץ נשים בגלל שהן מזרחיות או דתיות. אלא בגלל הכישורים שלהן. בכתבה שקראתי מוצעת הצעה של פרופסורית שעובדת באוניברסיטה בוינה באוסטריה. למנות מנטוריות לנשים באקדמיה ששואפות להיות דוקטוריות. אני חושבת שזו הצעה טובה לגבי נשים שאינן נשואות, או שהן נשואות בלי ילדים. מהסיבה שהאמהות מונעת מנשים רבות להמשיך באקדמיה לתארים גבוהים. ובעיקר כשמדובר בנשים צעירות המטופלות בילדים בגיל הרך, עם זאת נשים מבוגרות חוששות לוותר על מקום עבודתן למען קריירה אקדמית. ובכלל, נותר להן מעט זמן עקב גילן, להשתלב בקריירה אקדמית, ומעט הזמן לא מאפשר להן להגיע להישגים אקדמיים. נתון נוסף בכתבה שקראתי מצביע על כך שרק 1% מכלל הפרופסוריות הן מזרחיות ואפס אחוז מהן ערביות. אני לא חושבת שיש באקדמיה העדפה של נשים אשכנזיות על פני נשים מזרחיות או ערביות. פשוט הן לא פונות לעשות דוקטוראט. ועם עובדות בשטח אין מה להתווכח. יש הגורסים שצריך לנקוט בצעדים אפקטיבים להכללת נשים בסגל האקדמי כדי שיהיה מגוון, אבל לאור העובדות שכבר ציינתי, אני חושבת שאפילו צעדים אפקטיבים שינקטו לא ישנו את המצב המגדרי במערכת האקדמית. אלא אם במשפחות ישתנו דפוסי הנישואים, וגברים שנשותיהן רוצות לעשות פוסט דוקטוראט. בארצות שמעבר לים יקחו על עצמם את עול המשפחה כולל חינוך הילדים, ויתנו כתף תומכת ופרגון לרעיותיהן, ויאפשרו להן להשיג את שלהן. משוחררות מיסורי מצפון קשים על ההעדפות שעשו בחיים.  

יום חמישי, 22 בינואר 2015

שנות השישים / רימונה שיף.

בשנות השישים ראינו את העולם בשחור לבן. באמת בשחור לבן כי היתה טלוויזיה ישראלית עם ערוץ אחד בלבד. ששידר תוכניות בלי צבע. באירופה הסתובבו צעירים עם שער ארוך ואנחנו הסתובבנו עם שער קצר. המחנכת בתיכון אמרה לנו פעם שלאירופאים אין בעיות בטחוניות כמו שלנו. לכן הם יכולים להרשות לעצמם לצאת למרד סטודנטים, ולהסתובב ברחובות עם שער ארוך ושרשראות ארוכות. בחיים האישיים שלנו היינו מחולקים לשתי קבוצות, קבוצה אחת היתה של כאלו שהלכו לצופים, המתמידים אפילו הפכו שם למדריכים, והיתה קבוצה שהלכה למסיבות סלוניות בבתים, לדיסקוטקים ולמועדונים, במועדונים היו להקות קצב כמו למשל הצ'רצ'ילים. כי זו היתה בעולם הגדול התקופה של הלהקות שנקראו בשמות של חיות. כמו למשל הלהקה הבריטית החיפושיות שעשתה היסטוריה. 
ולהקות אחרות כמו "הזיקיות", "הקופים", "הצבים", "האריות" ואחרות. ובכלל בארץ זו היתה תקופת הפריחה של הלהקות הצבאיות, שמתוכן יצאו כאלו שהפכו לזמרים מוכרים ומצליחים, כמו למשל ששי קשת, ירדנה ארזי,ומירי אלוני. עם זאת הישראלים החלו לאמץ את התרבות המוסיקאלית הארופאית, אפילו אריק איינשטיין שר עם הצ'רצ'ילים, ובסוף 1964 יצא האלבום המשותף שלהם "פוזי". במסיבות הסלוניות הבנות התמכרו לאהבה. ולא לאלכוהול. כשנגנו סלואו הן הצמידו את גופן לבנים שאיתם רקדו. ונשמו את הריח שלהם בקירבן. בתחילת שנות השישים הן הגיעו לבושות בחצאיות טרילין בגוונים שונים. חצאיות עם כפלים שהיו נראות כסוג של תלבושת אחידה. זה היה עד שהגיעה מאירופה אופנה שונה. מכנסי סאן טרופה שמתרחבות. בחלק התחתון ולהבדיל מכנסים קצרים יפיפיים, בנות רבות שאפו להיות אופנתיות. הן הלכו גם בנעלי עקב והשתדלו להרשים את הבנים. חברי הקבוצה שהלכה לצופים היו יותר סולידים. הם הלכו ביום יום עם מכנסי ג'ינס וחולצות בצבעים חיורים, לפעולות יצאו בתלבושת אחידה. כולה חומה. ובארועים שרו שירים ישראלים קלאסיים כמו "היתה צעירה בכנרת" ושירי מולדת. בשנות השישים הבנות העריצו שחקנים, וזמרים מהארץ ומהעולם. הם היו גיבורי התרבות שלהן. היו כאלו שגזרו את התמונות של מושא הערצתן ממגזינים שונים, ויצרו לעצמן אוספים. והיו שתלו על קיר חדרן את התמונות שלהם. החברה הסלונית התחלקה לשתי קבוצות, למעריצים של הזמר הבריטי קליף ריצ'ארד, ולמעריצים של הזמר האמריקני אלביס פרסלי, ושררה בה כמעט תמיד, יריבות מוסיקאלית. בהבדל מחברותי הערצתי את נשיא ארצות הברית דאז ג'ון קנדי. גזרתי תמונות שלו ושל משפחתו היפה מכל מיני מגזינים ויצרתי לעצמי אוסף. לאחר הרצחו שלחתי לאלמנתו ג'קלין מכתב והיא שלחה לי צילום משפחתי עם חתימתה, גם בשנות השישים יצאה ישראל למלחמה. למלחמת ששת הימים. שהחלה בחששות כבדות. שמדינות ערב תשמנה קץ למדינה היהודית שלנו. אני זוכרת שהבנים חפרו. הערימו שקי חול. והתפללנו שיום המחר יהיה טוב יותר. ואמנם תוך שישה ימים התגברנו על אוייבנו. שחררנו את ירושלים המזרחית כולל הכותל המערבי. והגדה המערבית נפלה לידנו. היינו כחולמים. בעולם הגדול הסתכלו עלינו כעל גיבורי על. וממש העריצו אותנו על ההישגים הצבאיים שלנו. בלילות  כתבנו שירים על אהבות ראשונות. ורקמנו חלומות נעורים. ביום יום הסתובבו בנות רבות סביב הבתים של הבנים שנראו להם "חתיכים" בתקווה שיצאו אליהן ויחליפו איתן מספר מילים. ואולי יציעו להם גם חברות. באותה תקופה רחוב דיזינגוף בתל אביב היה הרחוב הנחשב, והמילה להזדנגף היתה שגורה בפי כולם, צעירים ומבוגרים. כי ברחוב דיזנגוף  היו חנויות יוקרתיות לצד חנויות עממיות, בתי קפה ידועים וככר. נשים מבוגרות ואמהות צעירים נהגו לשבת ב"רוול", "פינתי" ו"ורד". את השחקנים, הזמרים והמשוררים יכולו לראות יושבים ב"כסית", כמובן. לימים הם התישבו גם בבית קפה של איבי נתן, שהתפרסם בנסיונותיו להגיע למצרים עם בשורת השלום. באותה תקופה התכתבו בנות רבות עם חיילים קרביים, שאת כתובותיהם מצאו בעיתונים לצעירים. חיילים רבים כפי שנוכחתי לדעת יצרו ציפיות סביב הקשר הזה. בעוד שהבנות הנמיכו ציפיות, והן טענו שהן מתכתבות אתם כדי שלא יחושו בודדים בשרותם הצבאי. זו היתה התקופה של "הטובים לטיס" ו"האמיצים לצנחנים", ורבים אמרו שאלו הם החילות המעודפים עליהם. אמי אמרה לי לא פעם שימי הנעורים לא יחזרו על עצמם לעולם. היא צדקה. בישראל היתה בשנות השישים תקופה אחרת. מיוחדת. מבחינתי היו אלו שנים תמימות. שנים של אהבות ראשונות וחלומות. שנים שעליהן אני בנוסטלגיה וגעגועים מתרפקת.    

יום רביעי, 14 בינואר 2015

בין הערבית לעברית / רימונה שיף.

לאחרונה חגגנו את יום הלשון העברית. ביום הזה התפרסמה באחד העיתונים היומיים כתבה על יחסי הגומלין של השפה הערבית עם השפה העברית. ממנה למדתי ש"אי אפשר לתאר את האחת בלי האחרת. כי אם נכיר מילים כמו אחלה, חפלה, כיף, מבסוט,סבבה ופריחה, או צירופי לשון דוגמת מן הון להון, עלא כיפאק ושוואיה שוואיה". ואולם השפה הערבית נחשבת כאן לשפת מעוט. ולדעתי במקום שתלמד כאן במערכת החינוך כשפה שניה, מלמדים כאן כשפה שניה אנגלית. ובתיכונים אפשר לבחור אם ללמוד צרפתית או ערבית כשפה שלישית. רבים בוחרים ללמוד צרפתית, ולא ערבית כשפה שלישית. והתוצאה היא שישראלים רבים לא יודעים לדבר ערבית, ואומרים שהם מסתדרים בלי לדעת את השפה הזאת. לדעתי הם לא צודקים. כי אנו חיים  במדינה דו תרבותיות, אוכלוסיה ישראלית יהודית לצד אוכלוסיה ערבית מוסלמית. או ערבית נוצרית. מטבע  הדברים אנחנו צריכים ללמוד לחיות זה לצד זה. ולא לראות אחד את השני כאויבים. אי לכך ידיעת השפה הערבית, תקנה להם את האפשרות להכיר ולהבין את שכניהם, לנהל איתם דו שיח ואפילו לצאת איתם לבילויים. טיולים וכדומה, ולהשתתף איתם ביוזמות משותפות. אם כבר בגיל צעיר תקנה מערכת החינוך הישראלית את ידיעת השפה הערבית יש סיכוי טוב ליצירת דו קיום בארץ. בכתבה שקראתי מסופר בין השאר שהעברית נלמדת בבתי הספר הערבים כשפה שניה, לא כשפה זרה. וזה מעורר אצלי את התהייה למה בבתי הספר הישראלים לא לומדים במקביל את השפה הערבית כשפה שניה. לא זרה. לפני מספר שנים היתה בטלוויזיה הישראלית תוכנית ללימוד השפה הערבית עם שייקה אופיר. ובחנויות נמכרו ספרים עם תרגילים ללימוד השפה על פי התוכנית הזאת. כלאמר שיכולת להאזין לתוכנית המשודרת ולתרגל אותה בבית באמצעות התרגילים שבספרים. אני חושבת שכדאי להוציא מהמחסן את התוכנית הזאת ולשדר אותה שוב לצופים, שחלקם כבר שייכים לדור אחר. או לפחות לעשות תוכנית חדשה שמטרתה לימוד השפה הערבית להמונים. דבר שיאפשר להם שלא לשלם לקורסים. ושלא לקחת מורים פרטיים לצורך זה. בארץ אין אוניברסיטה ערבית. הסטודנטים הערבים לומדים באוניברסיטאות כאן. בשנות ה-70 כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב נתקלתי בתופעה שחלקם מכנים את עצמם בשמות עבריים. איתי למד סטודנט שנקרא מוטי. לימים גיליתי שהמדובר בערבי נוצרי מאחד הישובים שבגליל, אני לא יודעת למה הוא בחר להקרא מוטי ולא בשמו האמיתי. אני משערת שהוא רצה באמצעות השם העברי שבחר לעצמו להתקרב לסטודנטים הישראלים. כמובן לגבי הדרך היחידה להתקרבות בין   שתי האוכלוסיות הוא יצירת יחסי גומלין בין שתי השפות. היינו, שהעברית תלמד בבתי הספר הערביים כשפה שניה, ולא כשפה זרה.  ובמקביל שתלמד השפה הערבית בבתי הספר הישראלים כשפה שניה, ולא כשפה זרה, לאחרונה לרגל יום השפה העברית ריאיינו בתוכנית טלוויזיה את סגן יור' הכנסת חכ' אחמד טיבי. וציינו שהוא וחבריו החכי"ם הערבים מדברים עברית תקנית טוב יותר מהחכי"ם הישראלים. לכשהוא נשאל למה חשוב לו ולחבריו החכי"ם הערבים מדברים עברית תקנית טוב יותר מהחכי"ם הישראלים. לכשהוא נשאל למה חשוב לו ולחבריו החכי"ם הערבים לשלוט היטב בשפה העברית, הוא הסביר שזוהי הדרך שלהם להתקרב לתושבים הישראלים ולהכיר אותם מקרוב. אני חושבת שהם נקטו כאן בצעד נבון. כי אין דרך אחרת ליצירת דו קיום בין שני המגזרים בארץ. לא פעם אני חושבת על כך שהעברית והערבית כתובות באותן האותיות. למרות שבהחלט מדובר על שתי שפות שונות, מהכתבה שקראתי למדתי שניתן להבחין בהבדלים בין שפת הדיבור והכתיבה, הגם ששתי השפות נכתבות מימין לשמאל, והן קרובות במבנה. הרי לפי הסטטיסטיקה הערבית עשירה יותר מהעברית ויש בה כחצי מיליון ערכים לעומת התשעים אלף של העברית.  לפי מה שאני יודעת יש ערבית מדוברת ויש ערבית ספרותית . בעוד שהשפה העברית אחת היא. חבל שהישראלים לא שולטים לפחות בשפה המדוברת. וישנם בינהם כאלו הקוראים לבטל את מעמדה הרשמי של הערבית בישראל. אולי אם לא היה סכסוך ביננו לבין שכנותינו המדינות הערביות, היום יותר ישראלים היו מוכנים ללמוד את השפה הערבית, ובקרב הדור הצעיר בבתי הספר היא היתה נלמדת כשפה שניה. לא זרה. האם אני צודקת?   

יום רביעי, 7 בינואר 2015

אין פרידות שמחות. / רימונה שיף.

לא מכבר נפרדתי מחברה. לא. היא לא נסעה לארץ רחוקה. היא פשוט החליטה, מסיבה לא מובנת, להפסיק את החברות. הכרתי אותה לפני מספר עשורים במסיבה פרטית. מאז יצאנו במשך שנים ביחד לבילויים. להצגות, להרצאות. ידענו תקופוות שמחות ותקופות אחרות. כמו שנכתב בספר החיים. בשלב מסוים עבדנו גם באותו מקום. היא נטלה חלק חשוב בכל מה שקרה לי ביום יום. בני הצעיר נהג לאמר שהיא החברה הכי טובה שלי. והיא אפילו אמרה לי פעם שיש לה הכבוד להיות כזאת. מבחינתי לחברות שלנו היתה משמעות. אבל לאחר שעברנו כל כך הרבה חוויות משותפות, משהו כנראה אצלה השתנה. היא גרמה לכך שנלך לכיוונים שונים. צודקים אלו האומרים שאין פרידות שמחות. שהרי בכל פרידה יש עצב וכאב. לעתים פרידות משאירות מאחוריהן שובל של געגועים וזיכרונות. לא חשוב ממי נפרדים ובאלו נסיבות. פרידה היוותה לי גם נושא לכתיבת שירים.

ארועים. 

איך ארועים הפכו פתאום לתמונות.
איך תמונות הפכו פתאום לחלומות.
איך חלומות הפכו פתאום לזיכרונות.

איך נסעתי במנהרה
שבה ראיתי דמויות
הולכות ומתרחקות.
מרמזות על עולם שנסוג 
אחור.
ללא חזור.
ונשאתי עמי דרכון
לכיוון אחד בלבד. 

פגישה.

בבוקר מדוכדך, נגלו לי פניה מהעבר
הזכירו נשכחות.
אבק ההיסטוריה החסיר פעימה
כשהאזין לטוב ליבה.
"את לי שחר של יום חדש".
לחשתי עם געגועים לילדות נשכחת
ומחר בשל של בגרות.
כן, זו היתה הזדמנות חד פעמית
לטוות חוטים של עבר ועתיד.
הזדמנות שחמקה ממני לתמיד.

יום שישי, 2 בינואר 2015

שעות הים / רימונה שיף.

לא מכבר התקשרה אלי חברה סיפרה לי שהיא עייפה והודיעה שהחליטה ללכת לים לתפוס שמש חורפית. ולשנות אוירה. היא החזירה אותי אחורה לשנים בהן הייתי נערה. ובימי הקיץ החמים, כמעט מידי יום, שברתי את השגרה והלכתי לים. גרתי אז עם אחותי והורי ברחוב כצנלסון בתל אביב,קרוב לאבן גבירול.הליכה מקולנוע גת בקו ישר לחוף פרישמן. על סוכת המצילים חיכה  המציל האגדי טופסי. לא פעם הוא הגיע לשם עם רעיתו היפה ושלושת ילדיו הקטנים והחמודים. אני שקעתי בכרסת החוף. ונתתי לרגלי לנגוע בגרגירי החול החמים והמחוספסים, ולהתלכלך מהם. הנגיעה הזאת היתה עבורי בבחינת הנאה צרופה. והמוסיקה הרועשת ברקע שהתמזגה עם רחשי גלי הים תרמה לאוירה של היציאה מהשיגרה. וכשישבתי בכרסת החוף התבוננתי בשמיים הכחולים האינסופיים שנפרשו מעלי. ובכחול הים שנפרש מולי. עם קו האופק הרחוק. את מבטי תפסו שם גם הילדים השובבים שהסתובבו בין הכרסאות וההורים. לפעמים נתקלתי בילדים שישבו עם הוריהם על החול החםובנו מהגרגרים שלו מגדלים. ולאחר שמלכתם השלמה הם הציגו בגאווה את התוצאות האומנותיות שם על שפת הים גם צעירים ששחקו מטקות. עבורם היתה זו הזדמנות לעסוק בספורט. ותמיד תמיד בין המתרחצים והכרסאות הסתובבו מוכרי הגלידות. שהפרו את השקט בצעקותיהם הרמות. "ארטיק קרטיב". סימנתי לאחד מהם לגשת אלי וקניתי ממנו שלגון רטוב וקר. שהשאיר לי טעם טוב בפה. וגרם לו להיות מרוצה. באותם ימים אמרו שכדי להיות יפים ושזופים. ועם זאת הדגישו שחשוב למרוח קרם הגנה נגד פיגמנטציה. אני נעשיתי שחומה. ואנשים חשבו מן הסתם שאני מזרחית. והתקשו להאמין לי שבאתי מבית של הורים דוברי גרמנית. תקופה קצרה הלכתי לים בהמלצת אמי בערבים. זה לא היה מחשש מקרני השמש. אלא כדי לתפוס שקט, לא קמתי מכרסת החוף עד השקיעה. ולקראת השקיעה נהנתי להתבונן בקרני השמש האדומות ההולכות ומתרחקות עד שהן נעלמות בין גלי הים הכחולים.כשהייתי תלמידת תיכון הייתי פטורה משתי בחינות בגרות בהיסטוריה ותלמוד. בגלל עבודה שכתבתי והגשתי למשרד החינוך. כך עוד לפני שחברי סיימו את הבחינות לי היה זמן לבלות. וכמובן, שהלכתי באותם ימי קיץ חמים לים. ועשיתי כמו שאומרים, על החוף חיים. לכשנישאתי לבחיר ליבי התגוררנו בשנה הראשונה ברחוב רש"י בתל אביב. ונהגנו ללכת בשבתות לים, כי גם שם החוף היה קרוב לביתנו. שם שנינו תפסנו שמש. התלכלכנו מגרגרי החול החמים והמחוספסים. ונהנו מצפיה בגלי הים הכחולים. בהיותי כתבת צרכנות ב"מעריב". עשיתי סקר שוקים על   מחיר הכניסה לחופי הים השונים. באותה תקופה כבר היו חופים שעבור הכניסה אליהם דרשו תשלום. לאחר שהכתבה פורסמה קבלתי מהנהלת חוף הים בהרצליה מתנה. כניסה חינם לי ולבני משפחתי. לעונה אחת. ברשותנו  היתה אז מכונית, וניצלנו את השבתות החמים הקיציים לניצול המתנה הזאת. בחוף הים הזה נתקלתי לראשונה ביכטות של העשירים. שיצאו איתן לטיולים רחוקים וקרובים. כשנולד בננו הבכור המשכנו את המסורת הקיצית. למרות שהתגוררנו אז בגבעתיים. רחוק מחוף הים. לא אחת נהגנו בשבת קיצית לקפל את הלול שלו, להוריד אותו למכונית ולנסוע לחוף קיסריה, היה מדובר בחוף נאה ומסודר שנראה לנו מתאים לצרכינו. הצבנו על החול את הלול והכנסנו אליו את בנינו הקט. שהשתוקק לשבת בו ולשחק. ואנחנו התמקמנו בכרסאות החוף שלנו. כהרגלנו מתחממים מקרני השמש שעל ראשינו יוקדים, ונהנים לצפות כיצד גלי הים הכחולים מתנפצים על החוף שאיין לו סוף. יוצרים קצף לבן. בתקופת הים שלי, הייתי קשובה לטרנדים של האופנה האחרונה של בגדי הים, כל שנתיים רכשתי לי בגד ים חדש, פעם היה זה בגד ים שלם ופעם ביקיני. וכשהייתי מגיעה לחוף  עם הבגד החדש שמחתי לראות כיצד עיניים של בחורים צעירים בי נועצות לא פעם ניגש אלי אחד עם הצעות לבילויים. אך את פני כל אלו שניסו להתחיל איתי שם השבתי ריקם. לשחות בים לא אהבתי במיוחד. למרות שידעתי אז טוב לשחות. לא היה לי נעים לצאת רטובה ולהרטיב את כרסת החוף עם הישיבה בה חזרה. חוף הים היה עבורי מן סוג של בילוי בצפיה. היום אני מתגוררת עם בני משפחתי ברמת גן. כל החופים מביתנו רחוקים, ברשותנו אין כבר מכונית. הרופאים אומרים שלא רצוי להשתזף שעות בשמש, ומדברים על נזקים בריאותיים שהיא גורמת. היום כשחברה מספרת לי שהיא הולכת לים ומציעה לי להצטרף אליה, אני לא נענית לה. אני אומרת לעצמי שאת שעות הים שלי עשיתי מספיק. בגיל הנעורים. ועכשיו חשוב לי להתעסק עם דברים אחרים, לפני מספר שנים השתתפתי בהגרלה שנערכה במועדון ויצ"ו גבעתיים במסגרת יום האישה הבינלאומי. וזכיתי בבגד ים שלם.זו היתה זכיה יפה. אבל מאז  הוא נמצא אצלי במגירה בחדר השינה. את ילדי אני לא דוחפת בימי הקיץ החמים ללכת לים. וכשהבחירה בידם הם מעדיפים לא לבלות בו שעות. כפי שאני כן נהגתי לעשות.