יום חמישי, 29 בינואר 2015

דרושות אקדמאיות / רימונה שיף.

לאחרונה קראתי באחד העיתונים היומיים כתבה שדיווחה שעל פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת רק 25% מהפרופסורים הם נשים. ורק 14% פרופסורים מן המניין, זה לא הפתיע אותי. כי קיימת דרישה ברוב המוסדות האקדמאים לעשות פוסט דוקטוראט בחו"ל. כשאישה נוסעת עם בעלה לחו"ל לשם לשם כך  היא מהווה עזר כנגדו. ויכולה ללוות את קליטתם של הילדים בארץ החדשה בכלל. ובבתי הספר והגנים החדשים בפרט. אם היא נוסעת עם כל המשפחה לחו"ל כדי לעשות בעצמה פוסט דוקטראט היא לא יכולה להקדיש להם זמן. במצב כזה בעלים רבים מוצאים עבודה שם ואלו הילדים צריכים להתמודד בעצמם עם כל הכרוך בקליטתם בארץ החדשה. וזו בעיה. מצאתי שנשים רבות שיוצאות לעשות פוסט דוקטוראט בחו"ל הן רווקות, או נשואות שאין להם ילדים. שמחתי לקרוא בכתבה שלנוכח אי שיויון המגדרי במערכת האקדמית, החליט המל"ג לבחון את השתלבותן של הנשים באקדמיה. אבל אני חושבת שהאמהות תמשיך להוות בלם של נשים רבות. והבחינה הזאת לא תשנה משהו. הנשים ימשיכו להעדיף את האמהות. והעבודה המסודרת כאן, ולא לצאת לחו"ל עם משפחתן כדי לעשות פוסט דוקטוראט, מטבע הדברים את התפקידים הבכירים במשק ממלאים בעיקר גברים. אמנם יש לנו נגידת בנק ישראל. שופטות בכירות. ניצבות בסגל פקוד המשטרה. בעבר היו לנו קצינות חן בצבא. ועכשיו מביעים משאלה שתהיה לנו ועכשיו מדברים על שבעתיד תהיה מפכלי"ת. כן הגיע הזמן שגם למינוי הזה תגיע אישה. 
היתה לנו כבר ראש ממשלה אישה ויצגה אותנו בעבר באו"ם אישה. שמחתי להיווכח לדעת שבכנסת הבאה יהיה יצוג יפה לנשים, אם כתוצאה משיבוץ שנעשה על ידי ראשי המפלגות. ואם כתוצאה מבחירות בפריימריס שנערכו במפלגות. אבל אני לא חושבת שיש לשבץ נשים בגלל שהן מזרחיות או דתיות. אלא בגלל הכישורים שלהן. בכתבה שקראתי מוצעת הצעה של פרופסורית שעובדת באוניברסיטה בוינה באוסטריה. למנות מנטוריות לנשים באקדמיה ששואפות להיות דוקטוריות. אני חושבת שזו הצעה טובה לגבי נשים שאינן נשואות, או שהן נשואות בלי ילדים. מהסיבה שהאמהות מונעת מנשים רבות להמשיך באקדמיה לתארים גבוהים. ובעיקר כשמדובר בנשים צעירות המטופלות בילדים בגיל הרך, עם זאת נשים מבוגרות חוששות לוותר על מקום עבודתן למען קריירה אקדמית. ובכלל, נותר להן מעט זמן עקב גילן, להשתלב בקריירה אקדמית, ומעט הזמן לא מאפשר להן להגיע להישגים אקדמיים. נתון נוסף בכתבה שקראתי מצביע על כך שרק 1% מכלל הפרופסוריות הן מזרחיות ואפס אחוז מהן ערביות. אני לא חושבת שיש באקדמיה העדפה של נשים אשכנזיות על פני נשים מזרחיות או ערביות. פשוט הן לא פונות לעשות דוקטוראט. ועם עובדות בשטח אין מה להתווכח. יש הגורסים שצריך לנקוט בצעדים אפקטיבים להכללת נשים בסגל האקדמי כדי שיהיה מגוון, אבל לאור העובדות שכבר ציינתי, אני חושבת שאפילו צעדים אפקטיבים שינקטו לא ישנו את המצב המגדרי במערכת האקדמית. אלא אם במשפחות ישתנו דפוסי הנישואים, וגברים שנשותיהן רוצות לעשות פוסט דוקטוראט. בארצות שמעבר לים יקחו על עצמם את עול המשפחה כולל חינוך הילדים, ויתנו כתף תומכת ופרגון לרעיותיהן, ויאפשרו להן להשיג את שלהן. משוחררות מיסורי מצפון קשים על ההעדפות שעשו בחיים.  

יום חמישי, 22 בינואר 2015

שנות השישים / רימונה שיף.

בשנות השישים ראינו את העולם בשחור לבן. באמת בשחור לבן כי היתה טלוויזיה ישראלית עם ערוץ אחד בלבד. ששידר תוכניות בלי צבע. באירופה הסתובבו צעירים עם שער ארוך ואנחנו הסתובבנו עם שער קצר. המחנכת בתיכון אמרה לנו פעם שלאירופאים אין בעיות בטחוניות כמו שלנו. לכן הם יכולים להרשות לעצמם לצאת למרד סטודנטים, ולהסתובב ברחובות עם שער ארוך ושרשראות ארוכות. בחיים האישיים שלנו היינו מחולקים לשתי קבוצות, קבוצה אחת היתה של כאלו שהלכו לצופים, המתמידים אפילו הפכו שם למדריכים, והיתה קבוצה שהלכה למסיבות סלוניות בבתים, לדיסקוטקים ולמועדונים, במועדונים היו להקות קצב כמו למשל הצ'רצ'ילים. כי זו היתה בעולם הגדול התקופה של הלהקות שנקראו בשמות של חיות. כמו למשל הלהקה הבריטית החיפושיות שעשתה היסטוריה. 
ולהקות אחרות כמו "הזיקיות", "הקופים", "הצבים", "האריות" ואחרות. ובכלל בארץ זו היתה תקופת הפריחה של הלהקות הצבאיות, שמתוכן יצאו כאלו שהפכו לזמרים מוכרים ומצליחים, כמו למשל ששי קשת, ירדנה ארזי,ומירי אלוני. עם זאת הישראלים החלו לאמץ את התרבות המוסיקאלית הארופאית, אפילו אריק איינשטיין שר עם הצ'רצ'ילים, ובסוף 1964 יצא האלבום המשותף שלהם "פוזי". במסיבות הסלוניות הבנות התמכרו לאהבה. ולא לאלכוהול. כשנגנו סלואו הן הצמידו את גופן לבנים שאיתם רקדו. ונשמו את הריח שלהם בקירבן. בתחילת שנות השישים הן הגיעו לבושות בחצאיות טרילין בגוונים שונים. חצאיות עם כפלים שהיו נראות כסוג של תלבושת אחידה. זה היה עד שהגיעה מאירופה אופנה שונה. מכנסי סאן טרופה שמתרחבות. בחלק התחתון ולהבדיל מכנסים קצרים יפיפיים, בנות רבות שאפו להיות אופנתיות. הן הלכו גם בנעלי עקב והשתדלו להרשים את הבנים. חברי הקבוצה שהלכה לצופים היו יותר סולידים. הם הלכו ביום יום עם מכנסי ג'ינס וחולצות בצבעים חיורים, לפעולות יצאו בתלבושת אחידה. כולה חומה. ובארועים שרו שירים ישראלים קלאסיים כמו "היתה צעירה בכנרת" ושירי מולדת. בשנות השישים הבנות העריצו שחקנים, וזמרים מהארץ ומהעולם. הם היו גיבורי התרבות שלהן. היו כאלו שגזרו את התמונות של מושא הערצתן ממגזינים שונים, ויצרו לעצמן אוספים. והיו שתלו על קיר חדרן את התמונות שלהם. החברה הסלונית התחלקה לשתי קבוצות, למעריצים של הזמר הבריטי קליף ריצ'ארד, ולמעריצים של הזמר האמריקני אלביס פרסלי, ושררה בה כמעט תמיד, יריבות מוסיקאלית. בהבדל מחברותי הערצתי את נשיא ארצות הברית דאז ג'ון קנדי. גזרתי תמונות שלו ושל משפחתו היפה מכל מיני מגזינים ויצרתי לעצמי אוסף. לאחר הרצחו שלחתי לאלמנתו ג'קלין מכתב והיא שלחה לי צילום משפחתי עם חתימתה, גם בשנות השישים יצאה ישראל למלחמה. למלחמת ששת הימים. שהחלה בחששות כבדות. שמדינות ערב תשמנה קץ למדינה היהודית שלנו. אני זוכרת שהבנים חפרו. הערימו שקי חול. והתפללנו שיום המחר יהיה טוב יותר. ואמנם תוך שישה ימים התגברנו על אוייבנו. שחררנו את ירושלים המזרחית כולל הכותל המערבי. והגדה המערבית נפלה לידנו. היינו כחולמים. בעולם הגדול הסתכלו עלינו כעל גיבורי על. וממש העריצו אותנו על ההישגים הצבאיים שלנו. בלילות  כתבנו שירים על אהבות ראשונות. ורקמנו חלומות נעורים. ביום יום הסתובבו בנות רבות סביב הבתים של הבנים שנראו להם "חתיכים" בתקווה שיצאו אליהן ויחליפו איתן מספר מילים. ואולי יציעו להם גם חברות. באותה תקופה רחוב דיזינגוף בתל אביב היה הרחוב הנחשב, והמילה להזדנגף היתה שגורה בפי כולם, צעירים ומבוגרים. כי ברחוב דיזנגוף  היו חנויות יוקרתיות לצד חנויות עממיות, בתי קפה ידועים וככר. נשים מבוגרות ואמהות צעירים נהגו לשבת ב"רוול", "פינתי" ו"ורד". את השחקנים, הזמרים והמשוררים יכולו לראות יושבים ב"כסית", כמובן. לימים הם התישבו גם בבית קפה של איבי נתן, שהתפרסם בנסיונותיו להגיע למצרים עם בשורת השלום. באותה תקופה התכתבו בנות רבות עם חיילים קרביים, שאת כתובותיהם מצאו בעיתונים לצעירים. חיילים רבים כפי שנוכחתי לדעת יצרו ציפיות סביב הקשר הזה. בעוד שהבנות הנמיכו ציפיות, והן טענו שהן מתכתבות אתם כדי שלא יחושו בודדים בשרותם הצבאי. זו היתה התקופה של "הטובים לטיס" ו"האמיצים לצנחנים", ורבים אמרו שאלו הם החילות המעודפים עליהם. אמי אמרה לי לא פעם שימי הנעורים לא יחזרו על עצמם לעולם. היא צדקה. בישראל היתה בשנות השישים תקופה אחרת. מיוחדת. מבחינתי היו אלו שנים תמימות. שנים של אהבות ראשונות וחלומות. שנים שעליהן אני בנוסטלגיה וגעגועים מתרפקת.    

יום רביעי, 14 בינואר 2015

בין הערבית לעברית / רימונה שיף.

לאחרונה חגגנו את יום הלשון העברית. ביום הזה התפרסמה באחד העיתונים היומיים כתבה על יחסי הגומלין של השפה הערבית עם השפה העברית. ממנה למדתי ש"אי אפשר לתאר את האחת בלי האחרת. כי אם נכיר מילים כמו אחלה, חפלה, כיף, מבסוט,סבבה ופריחה, או צירופי לשון דוגמת מן הון להון, עלא כיפאק ושוואיה שוואיה". ואולם השפה הערבית נחשבת כאן לשפת מעוט. ולדעתי במקום שתלמד כאן במערכת החינוך כשפה שניה, מלמדים כאן כשפה שניה אנגלית. ובתיכונים אפשר לבחור אם ללמוד צרפתית או ערבית כשפה שלישית. רבים בוחרים ללמוד צרפתית, ולא ערבית כשפה שלישית. והתוצאה היא שישראלים רבים לא יודעים לדבר ערבית, ואומרים שהם מסתדרים בלי לדעת את השפה הזאת. לדעתי הם לא צודקים. כי אנו חיים  במדינה דו תרבותיות, אוכלוסיה ישראלית יהודית לצד אוכלוסיה ערבית מוסלמית. או ערבית נוצרית. מטבע  הדברים אנחנו צריכים ללמוד לחיות זה לצד זה. ולא לראות אחד את השני כאויבים. אי לכך ידיעת השפה הערבית, תקנה להם את האפשרות להכיר ולהבין את שכניהם, לנהל איתם דו שיח ואפילו לצאת איתם לבילויים. טיולים וכדומה, ולהשתתף איתם ביוזמות משותפות. אם כבר בגיל צעיר תקנה מערכת החינוך הישראלית את ידיעת השפה הערבית יש סיכוי טוב ליצירת דו קיום בארץ. בכתבה שקראתי מסופר בין השאר שהעברית נלמדת בבתי הספר הערבים כשפה שניה, לא כשפה זרה. וזה מעורר אצלי את התהייה למה בבתי הספר הישראלים לא לומדים במקביל את השפה הערבית כשפה שניה. לא זרה. לפני מספר שנים היתה בטלוויזיה הישראלית תוכנית ללימוד השפה הערבית עם שייקה אופיר. ובחנויות נמכרו ספרים עם תרגילים ללימוד השפה על פי התוכנית הזאת. כלאמר שיכולת להאזין לתוכנית המשודרת ולתרגל אותה בבית באמצעות התרגילים שבספרים. אני חושבת שכדאי להוציא מהמחסן את התוכנית הזאת ולשדר אותה שוב לצופים, שחלקם כבר שייכים לדור אחר. או לפחות לעשות תוכנית חדשה שמטרתה לימוד השפה הערבית להמונים. דבר שיאפשר להם שלא לשלם לקורסים. ושלא לקחת מורים פרטיים לצורך זה. בארץ אין אוניברסיטה ערבית. הסטודנטים הערבים לומדים באוניברסיטאות כאן. בשנות ה-70 כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב נתקלתי בתופעה שחלקם מכנים את עצמם בשמות עבריים. איתי למד סטודנט שנקרא מוטי. לימים גיליתי שהמדובר בערבי נוצרי מאחד הישובים שבגליל, אני לא יודעת למה הוא בחר להקרא מוטי ולא בשמו האמיתי. אני משערת שהוא רצה באמצעות השם העברי שבחר לעצמו להתקרב לסטודנטים הישראלים. כמובן לגבי הדרך היחידה להתקרבות בין   שתי האוכלוסיות הוא יצירת יחסי גומלין בין שתי השפות. היינו, שהעברית תלמד בבתי הספר הערביים כשפה שניה, ולא כשפה זרה.  ובמקביל שתלמד השפה הערבית בבתי הספר הישראלים כשפה שניה, ולא כשפה זרה, לאחרונה לרגל יום השפה העברית ריאיינו בתוכנית טלוויזיה את סגן יור' הכנסת חכ' אחמד טיבי. וציינו שהוא וחבריו החכי"ם הערבים מדברים עברית תקנית טוב יותר מהחכי"ם הישראלים. לכשהוא נשאל למה חשוב לו ולחבריו החכי"ם הערבים מדברים עברית תקנית טוב יותר מהחכי"ם הישראלים. לכשהוא נשאל למה חשוב לו ולחבריו החכי"ם הערבים לשלוט היטב בשפה העברית, הוא הסביר שזוהי הדרך שלהם להתקרב לתושבים הישראלים ולהכיר אותם מקרוב. אני חושבת שהם נקטו כאן בצעד נבון. כי אין דרך אחרת ליצירת דו קיום בין שני המגזרים בארץ. לא פעם אני חושבת על כך שהעברית והערבית כתובות באותן האותיות. למרות שבהחלט מדובר על שתי שפות שונות, מהכתבה שקראתי למדתי שניתן להבחין בהבדלים בין שפת הדיבור והכתיבה, הגם ששתי השפות נכתבות מימין לשמאל, והן קרובות במבנה. הרי לפי הסטטיסטיקה הערבית עשירה יותר מהעברית ויש בה כחצי מיליון ערכים לעומת התשעים אלף של העברית.  לפי מה שאני יודעת יש ערבית מדוברת ויש ערבית ספרותית . בעוד שהשפה העברית אחת היא. חבל שהישראלים לא שולטים לפחות בשפה המדוברת. וישנם בינהם כאלו הקוראים לבטל את מעמדה הרשמי של הערבית בישראל. אולי אם לא היה סכסוך ביננו לבין שכנותינו המדינות הערביות, היום יותר ישראלים היו מוכנים ללמוד את השפה הערבית, ובקרב הדור הצעיר בבתי הספר היא היתה נלמדת כשפה שניה. לא זרה. האם אני צודקת?   

יום רביעי, 7 בינואר 2015

אין פרידות שמחות. / רימונה שיף.

לא מכבר נפרדתי מחברה. לא. היא לא נסעה לארץ רחוקה. היא פשוט החליטה, מסיבה לא מובנת, להפסיק את החברות. הכרתי אותה לפני מספר עשורים במסיבה פרטית. מאז יצאנו במשך שנים ביחד לבילויים. להצגות, להרצאות. ידענו תקופוות שמחות ותקופות אחרות. כמו שנכתב בספר החיים. בשלב מסוים עבדנו גם באותו מקום. היא נטלה חלק חשוב בכל מה שקרה לי ביום יום. בני הצעיר נהג לאמר שהיא החברה הכי טובה שלי. והיא אפילו אמרה לי פעם שיש לה הכבוד להיות כזאת. מבחינתי לחברות שלנו היתה משמעות. אבל לאחר שעברנו כל כך הרבה חוויות משותפות, משהו כנראה אצלה השתנה. היא גרמה לכך שנלך לכיוונים שונים. צודקים אלו האומרים שאין פרידות שמחות. שהרי בכל פרידה יש עצב וכאב. לעתים פרידות משאירות מאחוריהן שובל של געגועים וזיכרונות. לא חשוב ממי נפרדים ובאלו נסיבות. פרידה היוותה לי גם נושא לכתיבת שירים.

ארועים. 

איך ארועים הפכו פתאום לתמונות.
איך תמונות הפכו פתאום לחלומות.
איך חלומות הפכו פתאום לזיכרונות.

איך נסעתי במנהרה
שבה ראיתי דמויות
הולכות ומתרחקות.
מרמזות על עולם שנסוג 
אחור.
ללא חזור.
ונשאתי עמי דרכון
לכיוון אחד בלבד. 

פגישה.

בבוקר מדוכדך, נגלו לי פניה מהעבר
הזכירו נשכחות.
אבק ההיסטוריה החסיר פעימה
כשהאזין לטוב ליבה.
"את לי שחר של יום חדש".
לחשתי עם געגועים לילדות נשכחת
ומחר בשל של בגרות.
כן, זו היתה הזדמנות חד פעמית
לטוות חוטים של עבר ועתיד.
הזדמנות שחמקה ממני לתמיד.

יום שישי, 2 בינואר 2015

שעות הים / רימונה שיף.

לא מכבר התקשרה אלי חברה סיפרה לי שהיא עייפה והודיעה שהחליטה ללכת לים לתפוס שמש חורפית. ולשנות אוירה. היא החזירה אותי אחורה לשנים בהן הייתי נערה. ובימי הקיץ החמים, כמעט מידי יום, שברתי את השגרה והלכתי לים. גרתי אז עם אחותי והורי ברחוב כצנלסון בתל אביב,קרוב לאבן גבירול.הליכה מקולנוע גת בקו ישר לחוף פרישמן. על סוכת המצילים חיכה  המציל האגדי טופסי. לא פעם הוא הגיע לשם עם רעיתו היפה ושלושת ילדיו הקטנים והחמודים. אני שקעתי בכרסת החוף. ונתתי לרגלי לנגוע בגרגירי החול החמים והמחוספסים, ולהתלכלך מהם. הנגיעה הזאת היתה עבורי בבחינת הנאה צרופה. והמוסיקה הרועשת ברקע שהתמזגה עם רחשי גלי הים תרמה לאוירה של היציאה מהשיגרה. וכשישבתי בכרסת החוף התבוננתי בשמיים הכחולים האינסופיים שנפרשו מעלי. ובכחול הים שנפרש מולי. עם קו האופק הרחוק. את מבטי תפסו שם גם הילדים השובבים שהסתובבו בין הכרסאות וההורים. לפעמים נתקלתי בילדים שישבו עם הוריהם על החול החםובנו מהגרגרים שלו מגדלים. ולאחר שמלכתם השלמה הם הציגו בגאווה את התוצאות האומנותיות שם על שפת הים גם צעירים ששחקו מטקות. עבורם היתה זו הזדמנות לעסוק בספורט. ותמיד תמיד בין המתרחצים והכרסאות הסתובבו מוכרי הגלידות. שהפרו את השקט בצעקותיהם הרמות. "ארטיק קרטיב". סימנתי לאחד מהם לגשת אלי וקניתי ממנו שלגון רטוב וקר. שהשאיר לי טעם טוב בפה. וגרם לו להיות מרוצה. באותם ימים אמרו שכדי להיות יפים ושזופים. ועם זאת הדגישו שחשוב למרוח קרם הגנה נגד פיגמנטציה. אני נעשיתי שחומה. ואנשים חשבו מן הסתם שאני מזרחית. והתקשו להאמין לי שבאתי מבית של הורים דוברי גרמנית. תקופה קצרה הלכתי לים בהמלצת אמי בערבים. זה לא היה מחשש מקרני השמש. אלא כדי לתפוס שקט, לא קמתי מכרסת החוף עד השקיעה. ולקראת השקיעה נהנתי להתבונן בקרני השמש האדומות ההולכות ומתרחקות עד שהן נעלמות בין גלי הים הכחולים.כשהייתי תלמידת תיכון הייתי פטורה משתי בחינות בגרות בהיסטוריה ותלמוד. בגלל עבודה שכתבתי והגשתי למשרד החינוך. כך עוד לפני שחברי סיימו את הבחינות לי היה זמן לבלות. וכמובן, שהלכתי באותם ימי קיץ חמים לים. ועשיתי כמו שאומרים, על החוף חיים. לכשנישאתי לבחיר ליבי התגוררנו בשנה הראשונה ברחוב רש"י בתל אביב. ונהגנו ללכת בשבתות לים, כי גם שם החוף היה קרוב לביתנו. שם שנינו תפסנו שמש. התלכלכנו מגרגרי החול החמים והמחוספסים. ונהנו מצפיה בגלי הים הכחולים. בהיותי כתבת צרכנות ב"מעריב". עשיתי סקר שוקים על   מחיר הכניסה לחופי הים השונים. באותה תקופה כבר היו חופים שעבור הכניסה אליהם דרשו תשלום. לאחר שהכתבה פורסמה קבלתי מהנהלת חוף הים בהרצליה מתנה. כניסה חינם לי ולבני משפחתי. לעונה אחת. ברשותנו  היתה אז מכונית, וניצלנו את השבתות החמים הקיציים לניצול המתנה הזאת. בחוף הים הזה נתקלתי לראשונה ביכטות של העשירים. שיצאו איתן לטיולים רחוקים וקרובים. כשנולד בננו הבכור המשכנו את המסורת הקיצית. למרות שהתגוררנו אז בגבעתיים. רחוק מחוף הים. לא אחת נהגנו בשבת קיצית לקפל את הלול שלו, להוריד אותו למכונית ולנסוע לחוף קיסריה, היה מדובר בחוף נאה ומסודר שנראה לנו מתאים לצרכינו. הצבנו על החול את הלול והכנסנו אליו את בנינו הקט. שהשתוקק לשבת בו ולשחק. ואנחנו התמקמנו בכרסאות החוף שלנו. כהרגלנו מתחממים מקרני השמש שעל ראשינו יוקדים, ונהנים לצפות כיצד גלי הים הכחולים מתנפצים על החוף שאיין לו סוף. יוצרים קצף לבן. בתקופת הים שלי, הייתי קשובה לטרנדים של האופנה האחרונה של בגדי הים, כל שנתיים רכשתי לי בגד ים חדש, פעם היה זה בגד ים שלם ופעם ביקיני. וכשהייתי מגיעה לחוף  עם הבגד החדש שמחתי לראות כיצד עיניים של בחורים צעירים בי נועצות לא פעם ניגש אלי אחד עם הצעות לבילויים. אך את פני כל אלו שניסו להתחיל איתי שם השבתי ריקם. לשחות בים לא אהבתי במיוחד. למרות שידעתי אז טוב לשחות. לא היה לי נעים לצאת רטובה ולהרטיב את כרסת החוף עם הישיבה בה חזרה. חוף הים היה עבורי מן סוג של בילוי בצפיה. היום אני מתגוררת עם בני משפחתי ברמת גן. כל החופים מביתנו רחוקים, ברשותנו אין כבר מכונית. הרופאים אומרים שלא רצוי להשתזף שעות בשמש, ומדברים על נזקים בריאותיים שהיא גורמת. היום כשחברה מספרת לי שהיא הולכת לים ומציעה לי להצטרף אליה, אני לא נענית לה. אני אומרת לעצמי שאת שעות הים שלי עשיתי מספיק. בגיל הנעורים. ועכשיו חשוב לי להתעסק עם דברים אחרים, לפני מספר שנים השתתפתי בהגרלה שנערכה במועדון ויצ"ו גבעתיים במסגרת יום האישה הבינלאומי. וזכיתי בבגד ים שלם.זו היתה זכיה יפה. אבל מאז  הוא נמצא אצלי במגירה בחדר השינה. את ילדי אני לא דוחפת בימי הקיץ החמים ללכת לים. וכשהבחירה בידם הם מעדיפים לא לבלות בו שעות. כפי שאני כן נהגתי לעשות.