ספר על תעלומת ילדי תימן / רימונה שיף.

לאחרונה קבלתי ספר חדש "ילדי תימן הנעדרים - התעלומה" שכתב דר' משה נחום, שגריר במחנה השלום הבינתחומי ונשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן. בהקדמה לספרו מגלה המחבר שמי ששכנעו אותו לעשות מחקר מעמיק בנושא הם חברי האקדמיה הארצית והבינלאומית, ובראשם היור' פרופ' נח הלפרין ועו"ד אסף שמר מנכ"ל המכון לחקר התקשורת והעיתונות בישראל. ואכן הספר משחזר וחושף את עליית התימנים לארץ. מקדמא דנן, חושף את האמת על חטיפת הילדים, ומתיחס לפרשת הרב עוזי משולם. מספר גם על העלמתן של נשים, ספרי קודש, וכתבי יד עתיקים יקרי ערך.  הרכוש קרי: זהב, כסף, תכשיטים ודברי רקמה. וקובע שהעוול שנעשה לעולי תימן, נובע מרצונם העז של המנהיגים לבנות את המדינה. 
ולסיכום: מציע לממשלת ישראל לפצות את כל בני העדות המזרחיות, על כל הסבל שעבר עליהם לאורך השנים. בספר מספר דוגמאות מהחטיפות : "מרים סעיד אישה צעירה ובעלה, הגיע תורם לעלות לישראל עם בתם בת ה-10 חודשים. האחות ביקשה מגברת סעיד שתתן לה את הילדה עד שהיא תעלה למטוס, הילדה עברה לידי האחות שנסעה באותה טיסה עם האמא. את אמה ישבו בחלק האחורי. האחות ישבה בקדמת המטוס. חלפו מספר שעות, מרים שמעה את ביתה צורחת מפני שהיתה רעבה, מרים בקשה מהאחות לאפשר להניק את בתה, האחות סירבה לתת לאם להניק את הילדה, העולים התקוממו, והדיילים ישבו אותם בכוח. כל פעם שניסתה האם להגיע לילדה, הדיילים הושיבו את האם והאב בכוח. החזה כאב למרים מאוד. ''בכיתי מכאבים מרוב החלב, והאחות סירבה לאפשר לי להניק את הילדה. לאחר שמונה שעות טיסה הגענו ללוד האחות ירדה ראשונה, רדפתי אחריה, אך המשטרה חסמה אותי". הוא מספר גם שהיו לו מקרים רבים שמצא ילדים נעדרים כאלה, והם לא רצו לפגוע במשפחה המאמצת. ומביא בין השאר, מקרה שקרה במושב אליכין, של משפחת כוכבי. "למשפחת כוכבי נולדו שני ילדים תאומים יפים בן ובת. האח השלישי היה סוהר. הסוהר הוביל אסיר לבית המשפט בהרצליה. לפניו עמדה עו"ד יפיפיה. שדמתה מאוד לאחיה התאום, שמתגורר במושב. האח התאום היה נשוי ואב לשני ילדים. הסוהר ניגש אליה ואמר לה בעדינות את אחותי. העו"ד נדהמה, לא נכון השיבה, 'אם כך תבואי איתי למושב אליכין. ואחיך התאום שנמצא במושב. ישמחו הוא ואמי מאוד לפגוש אותך כמוני. ולא, אני אחשוף את הסיפור בתקשורת'. נקבעה פגישה בינהם והיא באה למושב לפגוש את אחיה התאום ואמה במושב. לאחר המפגש עם אחיה התאום והמשפחה, החליטה שהיא איננה רוצה להכיר במשפחה כמשפחתה". לכל אלו הסקרנים לדעת מה עלה בגורל ספרי הקודש והתכשיטים יקרי הערך שנגזלו מעולי תימן מספר המחבר על גילויים. "כולם יצאו לנמל יפו בשעות הבוקר. בעשר בבוקר עמדנו על הגבעה שמעל הנמל, לפתע פרצה אש מארבע פינות המחסן, ועלתה השמימה מתוך המחסן הגדול שבו אחסנו את הרכוש. הרכוש התימני עולה באש  צעקו סוורי הנמל. זעקה גדולה פרצה מפי התימנים הנגזלים למראה ספרי הקודש שלהם עולים באש". "מחיר ספרים אלה, לא יסולא בפז. הקונגרס היהודי העולמי שילם כמאה מיליון דולר. על ספרים שהיו בידי השלטונות בפולין לפני מספר שנים, ובמספר מדינות באירופה. הגויים עשו חלק מספרי הקודש היהודים טפטים בדירות בתיהם. קבלת הפנים בשדה התעופה בן גוריון ל-100 ספרים, שרכש אותם הקונגרס היהודי העולמי, לא ימושו מזיכרוני...
הרב מאיר קורח ראה בחנות ספרים בשכונת ארנה בירושלים. ספרים עתיקים. בשנת 1970. הרב מאיר נכנס לחנות הספרים בשכונת ארנה, ושאל את בעל החנות 'מה מחירם של שני הספרים בחלון הראווה בחנות?' בעל החנות אמר לרב מאיר 'זה לא בשבילך, זה לאנשים עשירים' מאיר אמר לסוחר, 'אנחנו עשירים' לאחר שהרב קורח עיין בשני הספרים, ראה ששם אביו רשום על שני הספרים" המחבר דר' מושה נחום דואג לקרנות מחקר ומלגות לסטודנטים שידם אינה מושגת להגיע אל ההשכלה הנכספת. ונחשב  ללוחם ללא חשש על עקרונותיו למען המשפחות שאבדה תקוותם למצוא את ילדיהם. מחקרו על תעלומת ילדי תימן הנעדרים המובא בספר מהווה גולת כותרת של מסמך נדיר, ומגולל את אשר ניסו ומנסים להסתיר עד היום הזה.  

מחנכים לחיים / רימונה שיף.

לאחרונה קראתי על דר' חיים פרי, יליד תל אביב ותושב זיכרון יעקב, שבמשך שלושה עשורים הקים תנועת נוער "בני עקיבא" בשדרות. את כפר הנוער "ימין אורד", הקים את עמותת "דרך הכפר" ואף הקים את כפר הנוער "אגהוזו ושלום" ברואנדה. הקים גרעיני נח"ל של נוער עולה, מרכז היגוי לעולי אתיופיה במערכת החינוך, ומכינה קדם צבאית בחצור הגלילית. וגיבש תפיסה חינוכית המתמקדת בזיהוי צרכיהם הרגשיים של מתבגרים ובמתן מענה המנתב אותם להיות כוח בונה. אין ספק שהוא שינה באמצעות היוזמות החינוכיות שלו את חייהם של בני נוער רבים. וכאלו שיכלו להדרדר ולהפוך לפושעים הפכו הודות לו, לאזרחים מועילים. חניכיו מעידים עליו שהוא ראה את הילד במובן השלם שלו, ולא היה עסוק רק בקידומו להישגים בלימודים.  גם לי היה מנהל כזה בעל מעוף בבית הספר היסודי בתל אביב. הוא אמר שאין תלמיד שאינו מוכשר. וכל מה שיש לעשות הוא לאתר את הכישרון שלו ולטפח אותו. ואכן, בזכותו התקדמו הרבה תלמידים בחיים. היתה לי חברה טובה שלא הצליחה כל כך בלימודים אבל היתה ספורטאית מחוננת. והוא החליט שיש לטפח אותה בתחום הזה. הוא תמך וקידם אותה, והתוצאה לא אחרה לבוא. היא הגיעה בהמשך דרכה להישגים מכובדים. ואפילו עשתה היסטוריה בתחום הספורט הישראלי. תלמיד אחר שלמד בבית הספר גילה כשרונות מוסיקאליים. בלימודים היו לו ציונים נמוכים. אבל המנהל החליט לטפח אותו ולקדם אותו, הוא אפשר לו להופיע בכנסים הבית ספריים. ולהפגין ברבים את כישוריו המוסיקאליים. על טלוויזיה לא חשבנו באותם ימים. ותוכניות לגילוי כישרונות חדשים כמו "כוכב נולד" לא היו קיימים. אבל העדוד והפרגון שאותו תלמיד קיבל מהמנהל עשו את שלהם. והיום הוא נחשב לאחד הזמרים המובילים והיוצרים הגדולים של ישראל. אני חושבת שאיש חינוך שמאמין בתלמידים שלו, אפילו אם הם חלשים בלימודים, הוא מחנך לחיים. כי הוא מהווה עבורם דמות משפיעה. ומהווה להם מדריך. ואדם שמכבר ומעריך אותם. צודקים אלו האומרים שאהבה גדולה מניבה תוצאות. לשמחתי דר' חיים פרי הוא לא היחידי בארץ שתרם הרבה לבני נוער במצוקה, העניק להם ערכים ועשה למען הצלחתם בחיים.  הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן. רפול. יזם את פרוייקט נערי רפול. ותא"ל במילואים רן רונן (פקר) מבכירי טייסי חיל האוויר יזם את המיזם החינוכי "צהלה".  שהוא מיזם ארצי לחונכות וקידום בני נוער לאזרחות טובה ומעורבות חברתית. הוא סיפר לי שהרעיון צץ אצלו לאחר שסיים את תפקידו בשליחות משרד החוץ, כקונסול כללי של ישראל בלוס אנג'לס. חזר לארץ ובמקביל לעסקיו הפרטיים, התפנה ליוזמה חדשה. הנהגת נערים מתיכון עירוני ז ביפו, מכתה ט ועד גיוסם לצה"ל. כיום, לב ליבו של הפרויקט הם המתנדבים שרובם קציני צה"ל במיל בחלקם קצינים בכירים הפועלים במסירות ללא כל תמורה, על חשבון זמנם הפרטי, עשרות קבוצות פועלות בבתי ספר רבים ברחבי הארץ, המחנך מדריכים מלווים בני נוער עד גיוסם לצה"ל. במפגשים שלהם איתם הם עוסקים בנושאים ערכיים כמו חברות, אהבת הזולת, זכותנו על הארץ הזאת, חשיבות השירות בצה"ל, וכן עורכים איתם סיורים לאתרי מורשת קרב והיסטוריה. פעילות המתנדבים בשטח נתמכת על ידי קבוצת היגוי שגבשו המתכנסת תקופתית אחת לשנה. מתקיים "יום צהלה", שבו מתכנסות כל קבוצות צהלה מכל רחבי הארץ. לפעילות העשרה וגיבוש. במרבית המקרים מביאה פעילות צהלה, כפי שדווח לי, לשינוי משמעותי בהתנהגות החניכים, ולשפור ברמת הלימודים שלהם. במסגרת פרויקט צהלה נסעו משלחות של בני נוער לפולין. בחוברת המספרת על מסע המשלחות בין השנים 2008 - 2002 מציין שאול קרמר, מנכ"ל הפרויקט שלמסע יש מוסף ערך עבור החניכים. החניכים מגיעים למשלחת מקבוצות שונות, מאזורים שונים ומתרבויות שונות והמסע מהווה עבורם כור היתוך וסגירת פערים, ביחד תוך כדי ההכנות והמסע עצמו הם הופכים להיות קבוצה מלוכדת, שמאוד גאה. רבים הגשימו את חלומם וזכו לחויה אשר שינתה את נקודת המבט שלהם על העולם, אני סבורה שטוב שישנם בקרבנו אנשים עם מעוף. כמו דר' חיים פרי ותא"ל במילואים רן רונן (פקר), שחשו רצון לתרום למדינה על ידי יוזמות חינוכיות, אבל אני בטוחה שהם לא היחידים שהציבו לעצמם את היעד הזה, אני מצדיעה לכל אלו שבזכותם הגיעו בני נוער רבים לממוש עצמי וזכו לחיים טובים. ומקווה שעוד יקומו אצלנו אנשים שיעשו בשטח מעשים חינוכיים לטובת הדור הצעיר. ולא ידברו רק גבוהה גבוהה בסיסמאות. סדר היום החינוכי מבחינתי חשוב לא פחות מסדר היום הבטחוני, וטובה שעה אחת קודם ליצירת תוכניות חינוכיות ערכיות חשובות.   

ילדות דיגיטאלית / רימונה שיף.

בילדותי נהגנו לשחק ברחוב. שחקנו משחקים כמו קלאס, מחבואים, סימני דרך ואחרים. גם קפצנו על חבל, וגלגלנו על גופנו חשוק. לכל חבר היה חשוק בצבע אחר. למשחק הזה קרו הולהופ והוא נחשב לטופ שבטופ. בנוסף התישבנו על האדמה החומה ושחקנו בחמש אבנים ובגוגואים. שכונת מגורי היתה שכונה שקטה בלב תל אביב. ככה שזה לא היה מסוכן לצאת מהבית לרחוב ולשחק בו עם החברות והחברים. בימים גשומים כשהתלוננתי בפני אמי שמשעמם לי, היא הוציאה מהארון משחקי קופסא כמו מונופול, מסעות שלמה המלך, עשרה כושים קטנים ואחרים. הושיבה אותי ואת אחותי לשלחן ושחקה אתנו במשך שעות. כשניצחתי לא היתה מאושרת ממני. כי כידוע לכם ילדים לא אוהבים להיות בצד המפסידים. כשאמרתי לאמי שנמאסו עלי משחקי הקופסא היא המציאה בעצמה משחקים, היתה לוקחת דף מצירת עליו לוח עם משבצות. ורושמת בהן מטלות.
רעיון נוסף שהיה לה היה לקחת נירות לבנים, לקפל אותם ולגזור במספריים בדפים המקופלים כל מיני דוגמאות, ככה יצרנו לעצמנו שטיחים מנירות, באשר למשחקי הקופסא אוסיף ואציין שהייתי משחקת בהם עם ילדים שהיו בדירתי מבקרים. אחד מהם שהיה חברי למשחק המונופול הפך לימים לאדם מפורסם, בתחום הכלכלה. מסתבר שכבר בתור ילד הוא אהב לעשות עסקים. בילדותי קראנו הרבה ספרים, היינו רשומים לספריה השכונתית והחלפנו בה כל כמה ימים ספר. מה גם שבבית הספר היסודי בו למדתי  היתה ספריה. והיינו מחליפים בה ספרים בחינם. כי באותם ימים החינוך לא עלה כל כך הרבה כספים. ובחינם קבלנו גם ספרי לימוד וציוד לבית הספר. כשבני הבכור היה פעוט היינו מנויים לחברה שסיפקה לנו מידי חודש ספרים. בעלי נהג לאמר שעל קריאת ספרים וחינוך לא חוסכים. ואני הסכמתי איתו. לביתנו היה מגיע מידי חודש אדם שסיפק לנו את הספרים שהזמנו. ותמיד דאגנו להזמין גם ספרי ילדים. בני קרא לו "דוד הספרים". לפני השינה היינו מקריאים לו סיפורים מהספרים החדשים. והוא היה מחכה לשעת הסיפור הזאת. בעיר מגורינו רמת-גן היינו מנויים לספריה. מידי פעם היתה מגיעה אליה מספרת סיפורים שערכה שעת סיפור לילדים. וככה היא קרבה אותם לספרים. בני עד היום קורא ספרים. ויש לו גם מנוי בספריה השכונתית. כפי שאני נוכחת לדעת לילדים של היום בכלל לא משעמם. אם הם לא יושבים ליד המחשב או צופים בתוכנית טלוויזיה הם משחקים בטבלאט. ומעבירים לעצמם את הזמן, או שמזפזפים בסלולארי. מזל שהם צריכים להשאיר את הטלפונים הניידים בבית לכשהם הולכים ללמוד בבית הספר. לילדים הקטנים של היום יש סמארט קידס שאיתו הם מבלים שעות רבות, ישנם הורים שמרוצים שהילדים לא מבלבלים להם את הראש, כי יש להם באמת מה לעשות. וישנם  הורים מבולבלים שטוענים שהילדים שלהם ממלאים את זמנם הפנוי בכל מיני דברים לא חשובים. לדעתי ההורים האלו לא צודקים. כי לילדים של היום יש רעב לחידושים ולריגושים, והטבלאט מאפשר להם לגלות את עולם המשחקים והצעצועים. ואני מתכוונת ל"אנגרי בירד" לצעצוע החדש "קאזולו". ולדומיהם. צעצועי הסמארט נמכרים גם בחנויות הצעצועים.   לכשקונים אותם לילדים הם, כפי שנוכחתי לדעת, מרגישים את עצמם מחוברים אליהם. למרות ההיבטים החיוביים. בעולמות הדיגיטאלים של הילדים ישנם גם סיכונים. לכן, ישנם שירותי גלישה בטוחה שהורים יכולים להתקין ולמנוע להגיע לאחרים מזיקים, מכתבה שהתפרסמה לקראת יום המשפחה באחד העיתונים היומיים למדתי שאפשר ללמד באמצעות הסמארט קידס את הילדים נימוסים, ומומלץ שלפני שהם מלמדים אותם הם יקפידו עליהם בעצמם. ובכך ישמשו להם דוגמא חיה ולא וירטואלית. אחד הנימוסים שעליהם מצדיעה הכתבה הוא להקפיד שהילדים לא יקחו את הנייד שלהם לארוחה. ולכך אני מוסיפה את הסיסמא "כשאוכלים לא מסמסים". לא אחת נתקלתי בהורים שמדברים אל ילדיהם העסוקים עם הנייד או הטבאלאט שלהם, והילדים לא מגיבים. כי הם שרויים בעולמם הדיגיטאלי, אני חוששת שהילדים האלו בבגרותם לא יהיו קשובים לאחרים. ובכלל תהיה להם בעיה בתקשורת הבינאישית. אני מתארת לעצמי שההתמודדות של הורים עם ילדים שלא מקשיבים להם, בגלל הניידים והטבלאטים היא לא פשוטה. אבל צריך למצוא דרך לגרום להם להיות קשובים . כי ילדים שיהיו קשובים להוריהם יהיו קשובים לאחרים. האפליקציות הדיגיטאליות יכולות להציע להורים רעיונות לפעילויות עם ילדיהם, ומקומות לבילויים ואתרים, כמו פארקים, וגני משחקים. ולהציג בפניהם סרטים והצגות שמתאימים לילדים. הצעירים של היום אומרים שברשת אפשר למצוא את כל מה שהם רוצים. וגם אפשר באמצעותה לערוך קניות של בגדים, רהיטים ועוד. ואני לא אחת שואלת את עצמי האם הילדים של היום שנולדו לתרבות אחרת. מזו שידענו. הרוויחו קידמה או הפסידו דברים בחייהם. אני חושבת שהחיים הוירטואלים גורמים הן לילדים והן לצעירים להיות ספונים בבתיהם, להתרועע פחות עם חברים, כי יש להם חברים וירטואלים, לקרוא פחות ספרים, כי אפשר לקרוא בטבלאט, וכדומה. העולם הגלובאלי מחק את המרחקים בין בני האדם. היום כמעט לא שולחים כבר מכתבים אלא מתקשרים באמצעות הרשתות החברתיות. ושולחים אי מיילים. ומכיוון שזוהי המציאות עכשיו צריכים להוציא ממנה את המיטב.