הישראלי המכוער / רימונה שיף.

אני מאמינה שתופעת הישראלי המכוער היתה בחברה שלנו כבר לפני עשורים. אבל היום כולם צלמים, וכשמישהו נתקל בתופעה של הישראלי המכוער הוא מצלם אותה. וקולנם של אותם ישראלים מכוערים נחשף בפני רבים. בזכות הסמרטפונים. הטבלטים והאינטרנט. במקרים רבים הסרטונים מגיעים גם לתוכניות החדשות בטלוויזיה. ועמכא ישראל בהם מסתכל. כך קרה לקבוצה של נוסעים לורנה במטוס ישראייר שבקשו מהדייל שימכור להם שוקולד. וכשסרב התקיפו אותו בצעקות וקללות. וכך קרה גם לאחים שחנו בחנית נכים בבית מלון באילת. כשפקיד הקבלה בקש מהם שיזיזו אותה הם סרבו. בתגובה הוא סגר להם את החדר. והם שלחו לעברו טונות של גידופים, הוא הזמין את המשטרה. והם סולקו מאילת בבושת פנים. פרטיותם של אותם ישראלים הופרה. להתנהגותם השלילית נחשפו משפחות רבות לצערי הרב החברה הישראלית הופכת אנשים שליליים לגיבורי תרבות. די שנזכר בעבריינים מפורסמים שהפכו לסלבריטאים. אני מקווה שזה לא יקרה לגיבורי הסרטונים. שהחברה תוקיע את התנהגותם, ולא תהפוך את תופעת הישראלי המכוער ללגיטימית.  בגלל שאין דין ואין דיין אנשים נוהגים להחנות את רכבם בחניית נכים. אכפת להם רק מעצמם, ולא מאלו שזקוקים למקומות נגישים. לא מכבר התפרסמו בתוכנית חדשות בטלוויזיה צילומים של נופשים שעשו פיקניק בחניית נכים. בראשון לציון. באותה תוכנית בערוץ השני.סיפרו שבארצות אירופה מטילים קנסות כבדים על אלו שחונים בחנית נכים. ח"כ קארין אלהרר מיש עדית הציעה בכנסת להטיל קנס של חמשת אלפים שקל על נהגים שלא מתחשבים בנכים. אך הסיעות החרדיות סרבו לאמץ את זה וההצעה הוסרה. הבנתי שהיום הקנס שמוטל הוא על  אלף שקלים. קנס זול לכל הדעות. ברור לי שבגלל זה  אנשים מצפצפים על האסור ואומרים לעצמם שיקרה מה שיקרה. בסופו של דבר. לדעתי לו היה מוטל עליהם קנס כבד הם היו חושבים פעמיים אם להחנות את רכבם בחניה של נכים. בתוכנית הטלוויזיה העלתה הצעה לגרור רכבים שחונים בחנית נכים. מבחינתי זה יכול להוות עוד צעד בשפור איכות החיים של כל אלו שהם מבחינה פיסית מוגבלים. ולהרתיע נהגים מלחנות בחניות שלהם מיועדות. להתנהגות של הישראלי המכוער ישנן לא אחת גם תוצאות קיצוניות. די לציין מקרים שהסתיימו בטרגדיות. כמו זה של אדם שרב עם מישהו על כיסא נח ושילם על כך בחייו. ושל אדם שהעיר למישהו שחסם לו את הרכב במגרש חניה ושילם על כך בחייו. או האב שיצא מביתו לגן המשחקים והעיר לנערים שהם רועשים ומפריעים לבתו הקטנה לישון. ולביתו כבר לא שב. אותם חמומי מוח שמיצגים את הישראלי המכוער לא עושים לעצמם חשבון. ומתנהגים התנהגות שלוחת רסן, שלא הולמת את צלם האדם. רבים מהם אומרים לכשהם נתפסים שלא חשבו לפגוע פגיעה קטלנית בקורבנם. ואני אומרת ששום תרוץ שבעולם לא יכול להסביר תגובה אלימה שכזאת. וטוב יעשו רשויות החוק אם יטילו עונשים כבדים ומרתיעים על אותם עבריינים. למען יראו וייראו. היום יותר מבעבר נערים פותרים מריבות על ידי דקירות בסכינים, אם זה על רקע פגיעה בכבודם. אם על פגיעה בחברתם, ואם כתגובה על הערה. וישנם גם כאלו ששודדים באמצעות הדקירות מקורבנות ארעיים טלפונים נידים, תיקים ועוד. הם לא לוקחים בחשבון שדקירה מסכין יכולה להיות קטלנית, מה גם שמטילים עליהם עונשים קלים. כעבור זמן קצר הם משתחררים וחוזרים לסורם. האלימות מתבטאת גם בכבישים, נהגים חותכים במכוניות נהגים אחרים, נוהגים בפראות ומגיבים באלימות כשמעירים להם. לאחרונה התפרסם סיפור על אישה שהותקפה מינית ברחוב בדרום תל אביב. ואנשים שהיו שם התעלמו ולא סייעו לה. אני מגנה את אותם שנתנו לדעתי בתגובתם הפסיבית לגיטמציה לתופעת הישראלי המכוער. המשטרה אומרת שהיא ממגרת את תופעת האלימות בחברה הישראלית. אבל לצערי הרב יותר ויותר בכתבות שנוגעות לאלימות מצד שוטרים כלפי אזרחים מתפרסמות בטלוויזיה והשוטרים כך מתברר, במקום שיהוו דוגמא ויצדיקו את טענתם על שיפור מצטיירים במציאות אחרת. לאור הבחירות האחרונות שבהן זכה הימין לרוב גורף פרסמה ברשת התלהמות מילולית. שמאחוריה עמדו אנשי רוח ואישי ציבור שלא השלימו עם ההפסד של השמאל. ההתלהמות הגזענית והפוגענית היתה כלפי בוחרי הימין בכלל, ובפרט כלפי תושבי הפריפריה והמזרחים. שבהם הם רואים את הבוחרים הנאמנים לימין. לדעתי כאן נפרצו בשם הדמוקרטיה כל הגבולות. וההשתלכויות הנובעות בגלל השתיכות מפלגתית, מוצא עדתי או אמונה, יכולות ללבות את תופעת הישראלי המכוער. כי ההתלהמות הזאת יכולה לחלחל אצל חמומי מוח ולעורר אצלם את האלימות. וככה אנשים כמו העיתונאי הסופר והמשורר יהונתן גפן, והזמרת הבינלאומית אחינועם ניני הותקפו על ידי כאלו שהדעות שלהם קוממו אותם. אני לכשעצמי הייתי רוצה להתעורר לישראל אחרת. למדינה שבה אנשים בעלי דעות שונות מתוכחים בינהם ויכוחים תרבותיים. ולא מתקיפים אחד את השני בהתלהמות מילולית. אני ממליצה למביע הדעות לברור את המילים בטרם הם כותבים. הזדעזעתי לקרוא ברשת בעקבות תוצאות הבחירות, קריאות מצד אנשים לא לתרום לעמותות לנזקקים, רק בגלל שהם הבוחרים הנאמנים של הימין. מבחינתי נקמה באלו שאין להם אמצעים כלכליים, רק בגלל הצבעתם הפוליטית היא שנאת חינם. תראו לאן הגענו, איפה האחדות בעם ישראל בפרט ובכלל. ואיפה האכפתיות מצד אלו שיש להם כלפי אלו שאין להם, כן, הפכנו להיות ככל הגויים. 

הלכודים ברשת / רימונה שיף.

מאז שהמחשבים, הסמרטפונים והטבלטים חדרו לחיים ביחוד של הצעירים. חל תהליך ההולך ומתמשך של אובדן הפרטיות. מעבר להתמכרות למסך, והקשרים עם חברים וירטואלים מהארץ ומהעולם, הם מכניסים פרטים על עצמם לרשת.  וצילומים של עצמם, בצד צילומים מכל מיני מקומות שבהם הם מבקרים, כל אחד יכול היום להפוך לצלם, וכל אחד יכול לעקוב אחרי כל אחד באמצעות הרשת. ולחוות איתו כל מיני חויות שעבר מהרגע שהיה צעיר ועד שהפך למבוגר, נערות בעלות אופי חלש נופלות לא פעם קורבנות לסוטים שמשכנעים אותן להכניס לרשת תמונות שלהן בערום. נערים חלשים שהפכו בחברה ללעג ולקלס הופכים לא פעם להיות לכאלו גם ברשת, וכך יודע כל העולם איך נראות אותן נערות בעלות האופי החלש ערומות. וכיצד לועגים רשעי הלב לנערים החלשים. דברים אלו גורמים הן לנערות והן לנערים לכאב. ובמקרים הקיצונים מביאים אותם לידי התאבדות. שהרי הם לכודים ברשת חסרי אונים. ואולם ללכודים קורים גם מקרים הפוכים. כמו למשל, בארה"ב חבר של נער עם גשר על שיניו החליט שהוא מכוער והכניס את תמונתו לרשת. אך במקום שהגולשים ילעגו לו, כפי שחשב הם דווקא החמיאו לו. וקבעו שהגשר מתאים למראה פניו. רבים החלו לזהות אותו ברחוב, וכתוצאה מכך הפך להיות מפורסם. ואף זכה לקבל הזמנות לאירועים. המחשבים, הסמרטפונים והטבלטים יכולים להפוך אנשים אלמונים לסלבריטאים.  באחרונה העלו לרשת תקריות עם אנשים שמיצגים את ישראל המכוערת. זה החל בנשים שהתקיפו בצעקות ובקללות דייל במהלך טיסה של ישראייר לורנה. בגלל שלא הסכים למכור להן שוקולד. נמשך במקרה של שני האחים שהתבקשו במלון באילת שלא להתנות את רכבם בחניה של נכים, וכשסרבו פקיד הקבלה סגר להם את החדר. וזכה לקבל מהם קיטונות של צעקות וקללות. ולאחר שהזעיק את המשטרה הם הורחקו מאילת. את המקרה הבא צילם בן שאמא שלו הוכתה באלימות על ידי בן זוגה עורך הדין. בזכות הנייד שהיה ברשותו הוא צילם את התקרית בזמן אמת. והצופים שראו במו עיניהם את המכות שהיא מקבלת הזדעזעו. לצערי הרב החברה שלנו הופכת לא אחת אנשים לא חיוביים לסלבריטאים. בהם גם עבריינים. ואני מקווה שאותם אנשים שקלונם נחשף ברבים. ופרטיותם הופרה, ימשיכו להסתכל במראה, בבושת פנים, כיצד הם נראים. ואלו שצפו בהם יפנימו לעצמם שהתנהגות שלילית כמו שלהם אינה מקובלת. ולא יסתכלו עליהם כעל גיבורי תרבות. לכשיתקלו בהם במציאות. בשנים האחרונות ברשת, סיפורים עצובים מקבלים תפנית משמחת. כמו למשל, ילד שאף אחד לא הגיע למסיבת יום ההולדת שלו בארה"ב צילם את החדר הריק ושיתף את הגולשים באכזבה שלו מהחברים. ובעקבות הפוסט שהעלה בפייסבוק סיפורו נגע לליבם של רבים. והוא הוזמן למסיבת פיצוי. שבה מצא את עצמו מוקף באלפי אנשים. שעודדו אותו והרעיפו עליו אהבה. וכשגיליתי שהיה מישהו שכינה את האירוע כ"מסיבת הרחמים הגדולה בהיסטוריה", חשבתי לעצמי שאני הייתי מכנה אותה כ"מסיבה המרגשת הגדולה בהיסטוריה". וראיתי באותם אנשים טובים כאלו שיכולים לשנות את האנושות. ולהראות לעולם כיצד אהבה ואכפתיות עדיפים על פני רשעות. אחת הבעיות המרכזיות בהתמכרות לגלישה במחשבים, סמרטפונים וטבלטים היא הבדידות. מומחים אומרים שלהיות בודד זה אחד הדברים הכי לא בריאים פיזיולוגית לאדם. ומשווים את הבדידות לסכנות של עשון כבד מאוד. ושל דיכאון קליני. אך אין ספק שלגלישה הזאת ישנם גם יתרונות. ושהיא יכולה להשיג תוצאות הפוכות. להוציא אנשים מבדידות. הנה, בני התחבר באמצעות הרשת לקבוצות של יוצרים, פרסם שירים בקובץ של משוררים, ומצא מלחינים שהלחינו לו שירים שכתב. ויש לו עוד תוכניות לנצל את הרשת למטרות חיוביות. אני מאמינה שישנם עוד רבים שבאמצעות הגלישה נוחלים הצלחה אישית גדולה. 

זיכרונות ממכשפות. / רימונה שיף.

מפורים יש לי זיכרונות שנוגעים דווקא למכשפות. בפורים אחד בילדותי צפיתי במרפסת האחורית של ביתי כיצד בונים מכשפה מעץ, כולם היו שם מומחים. ואף אחד לא התיעץ עם השני כיצד היא תעצב. שלב אחר שלב. מאוחר יותר הלכתי עם הורי לעדלידע, ישבנו בשורה הראשונה עם כל המכובדים, ראיתי טוב את מה שהתרחש ברחוב, התזמורות, המכוניות, הרקדנים, הרקדניות, והילדים המחופשים, כשהבחנתי במכשפה נוסעת, בובה ענקית במשאית ססגונית, שלחתי לה ברכה להצלחה, והייתי מרוגשת ושמחה, הסיפור השני נוגע למכשפות אנושיות. הימים היו ימים שכיכר רבין נקראה כיכר מלכי ישראל. במקום לא היתה עירייה אלא מגרש גדול ושומם. בפורים הגיע לשם קרקס. ואמי אחותי ואני הלכנו לראות את ביתני הלולינים וכלובי החיות. והנה הגיעו שני אחים ילדים מהשכונה כשהם למכשפות מחופשים שלא ראו להם את הפנים. אמי ניסתה לגלות את זהותם מאחורי המסכות. נגעה בהם, סובבה אותם וקראה בשמם. ברגע מסוים אחותי התינוקת נפלה מהעגלה. היה לה מזל שלא קרה לה כלום בכלל. ומאז אנחנו אומרים שבזכות מכשפות פורים קורים נסים. 

בובות בתערוכה/ רימונה שיף.

ריבי הדרי היא לא רק יוצרת פורה אלא גם אמנית שממציאה עצמה. לאחר שנים שבהן ישבה לילות כימים ועשתה קולג'ים היא יוצרת בובות נוי בגדלים שונים.

לחצרות בתים, לסלונים, לחדרי ילדים ולחדרים אחרים.

"כששמים בובות נוי על משטחים, על כונניות, הן מוסיפות נקודות אור לסביבה ושמחה לאווירה". היא מסבירה. לכל בובה יש אשיות משלה ולכל בובה יש שם, וכולן נראות מאושרות ואופטימיות. כי ריבי מעידה על עצמה שהיא אופטימית מטבעה ותמיד שואפת להיות מאושרת. ישנן בובות שמציגות תקופות היסטוריות כמו בובה מתקופת נפוליאון ובובה מתקופת המקרא. ישנן כאלו שמייצגות תרבויות אחרות כמו בובה ספרדית שרוקדת פלמנקו, או בובות יפניות. וישנן כאלו שנולדו מהאגדות הקלאסיות כמו שלגיה וכפה אדומה. ריבי מספרת שהיא גם מקבלת השראה מכל דבר שבו היא נתקלת בסביבה וממפגשים עם אנשים. ומדגישה שההשראה לא באה לה מתוך הכרח אלא מתוך התענינות. והבובות מהוות לה אפשרות לשמח אנשים. כדבריה,  היא יכולה לשבת וליצור בובה אחת במשך חודש ימים. אבל לא אחת היא יוצרת במקביל בובות לפי מספר רעיונות. כאשר מאחורי כל בובה ובובה ישנם תכנון, דימיון, אנרגיה ומעשים. היא אף פעם לא יודעת מראש מה תהיה התוצאה המוגמרת אבל היא תמיד שואפת שהן תהינה ברמה גבוהה, אסתטיות ואיכותיות, ובוחרת בקפידה את הבדים שמהן היא תופרת להן בגדים. הבובות הראשונות שלה היו עשויות מעיסת ניר, בהמשך השתמשה גם בחומרים אחרים. כמו כדורי קלקר, קרטון, צמר, בדים, חרוזים ועוד. ואביזרים כמו תכשיטים וכובעים. כשהכרתי את ריבי גיליתי אישה יצירתית ואמנית יחודית. ריבי ילידת קבוץ שער הגולן, מתגוררת בגבעתיים מזה שנים, היא ספרה לי "גזרתי לאמי בילדותי את הספרים. התשוקה לגזור הביאה אותי ליצור משהו חדש באמנות הישראלית, אני עושה קולג'ים ללא שילוב של צבע וציורים, מכיוון שלא הייתי בחו"ל אני יוצרת לעצמי על ידי התמונות שצצות בראשי מקומות יפים. ומעביר את הפנטזיה אל התמונה. אל יצירת האמנות".

את התמונות שלה הציגה ריבי בשש תערוכות. כשהאחרונה שבהן היתה בגלריה של עמליה ארבל. בפתיחה נכח ראש העיר לשעבר של גבעתיים ראובן בן שחר. כל אלו שהגיעו לפתיחת התערוכה שלה "תיאטרון בובות" ביום ג' ה-3.3.2015 יכלו להתרשם לא רק מהבובות אלא גם מהתמונות גדולות הממדים שמדברות בעד עצמן עם הצבעוניות המתפרצת והאיכותיות המעידות על אופטימיות. ריבי בוגרת המכון לתנועה בתל-אביב, וחינוך מיוחד בסמינר לוינסקי, עסקה בטפול בתנועה במסגרות מגוונות, וכיום היא נמנית על אחת מתלמידותיה הנאמנות של מכללת ורצברגר לאמנות ברמת-גן, אבל היא למדה גם במסגרות אחרות. מי שהתבונן בבובות שלה, המוצגות בתערוכה על כונניות, יכול היה להבחין בהתפתחות האמנותית שלה. ריבי רואה את עצמה כמו זלזל קטן שאף אחד לא האמין שיתפתח לזלזל גדול על כביש אספלט שחור. היא מציינת שכל הזמן צצים ועולים בראשה רעיונות לבובות חדשות, ומבחינתה השמיים הם הגבול, מכאן שיש לצפות לתערוכות נוספות.