tag:blogger.com,1999:blog-72350095216731787882012-03-01T20:59:36.919-08:00תרבותימאת רימונה שיף עיתונאית ועורכת לשונית.הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.comBlogger331100tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-78920385396334331332012-02-26T21:48:00.001-08:002012-02-26T21:48:19.074-08:00פורים של ילדות / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">מידי שנה כשהייתי ילדה קטנה התחפשתי ולא סתם, היו לי תחפושות מקוריות,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פעם קרן מגן לישראל, פעם לוח מודעות, פעם מה חביב חמישים שנה לתל-אביב,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בשלב מסויים אמרתי לאמי אני רוצה להתחפש כמו כולם, מה גם שאת שולחת</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אותי לתחרויות ואני לא חוזרת עם פרסים. אפילו לבמה אותי לא מעלים, כנראה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שבי לא מבחינים, אמי שמעה את הדברים. התחפושות שלי הפכו לרגילות, פעם </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אחות רחמניה, פעם שבה בפיג'מה אדמה, העיר תל-אביב שמחה וצהלה.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אני השתלבתי בחגיגות כמו כל הילדות, אמנם לא לבושה בתחפושת מקורית </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אבל באחת כזאת שאני רוצה, והייתי מרוצה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-7892038539633433133?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-90344802382552029922012-02-15T22:37:00.000-08:002012-02-15T22:37:05.931-08:00די לגזענות הישראלית. / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">שרת הקליטה סופה לנדבר אמרה באחרונה שהקהילה האתיופית צריכה לאמר </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> תודה על מה שקיבלה במדינה. נעלבתי בשבילם. הארץ שלי היא גם הארץ שלהם.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> זכותם להיות כאן, הבאנו אותם במבצעים כמו מבצע שלמה ואחרים. לארץ </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שאלפים שנה הם נלחמו להגיע אליה. חלמו בכל אותם שנים על ירושלים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ועל החיים הטובים שמצפים להם בה. חלקם נספו בדרך וחלקם ממשו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> את חלומם, אבל למעשה מה שקורה להם כאן זה החלום ושברו. רבים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בחברה הישראלית לא מקבלים אותם. מתרחקים מהם וקוראים להם שחורים, </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לא רוצים לגור בשכונות שבם הם מתגוררים. כי הם אומרים שבגללם ערך</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הדירות שלהם ירד. ורואים בהם אזרחים נחותים. כשיש יוצאי אתיופיה בטלוויזיה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מראים בעיקר אלימות ומצוקה, אבל במציאות זה אצל כל העדות ולא רק אצלהם. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עם זאת אין להתעלם מהעובדה שיוצאי אתיופיה עלו ארצה חל אצלהם משבר, אך בארץ מוצאם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נחשבה האישה לזו שדואגת לבית ולילדים בלבד. הגבר היה הקובע במשפחה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והאישה היתה כנועה וציתנית, שכאן גילו הנשים האיתיופיות עצמאות. והחלו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לצאת לעבוד, להתרועע עם חברות ולהביע דעות משלהן. והגבר שכולם העריצו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אותו שם ופחדו ממנו, לא מוצא כאן את מקומו. ונעשה מתוסכל. וכך במשפחות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אתיופיות רבות ישנם היום מאבקים וחילוקי דעות. שנגמרים במקרים הקיצונים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> באלימות. עם זאת אין להתעלם מכך שישנם יוצאי אתיופיה שהגיעו כאן להישגים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כמו אסתי ממו הדוגמנית. חגית יאסו זוכת מקום ראשון בכוכב נולד האחרון, השחקניות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אסתר רדא ומסקי שיברו, הזמרת מהפרוייקט של עידן רייכל כברה קוסאי, להקת שבא</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של שלמה גרוניך וכתבים, אבל הם במעוט. אני מאמינה שזה תהליך ושהמצב</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ישתפר. לפני מספר שנים הייתי בכנס בתאטרון היהלום ברמת-גן הגיעו אליו קייסים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של העדה האתיופית, עם בגדים המסורתיים והמטה שלהם. התרגשתי מאוד לראות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אותם הם הזכירו לי את זקני השבט, אותם זקנים שישבו בשער העיר בימי המקרא שעל</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ועל פיהם נשק דבר. וחשבתי איך השתנו הזמנים. ואצלנו ולא אצל יוצאי אתיופיה. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הזקנים כבר לא נחשבים כמו פעם. ויש הרואים בהם נטל על החברה. ויש בנים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שמתנכרים להורים שלהם ושוכחים את כל מה שעשו עבורם בהיותם צעירים. ובכלל </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> רבים חיים על ביטוח לאומי ונאבקים ביום יום לשרוד. וזה שהם כבר לא עובדים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הוא בעורכיהם. והנה בעדה האתיופית הם זוכים להערכה. נחשבים למורמים מעם </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ואיש לא ממרה את מוצא פיהם. הם בבחינת המנהיגים היודעים והקובעים. אני</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חושבת שלא רק בני עדתם צריכים לתת להם את הכבוד המגיע להם. אלא גם </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אנחנו האזרחים הישראלים הוותיקים וילדי הארץ. כי הם לא מתערבים במה שקורה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אצלנו בחברה הישראלית. כמו למשל, חלק מהרבנים של העדה החרדית הקוראים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> להדרת נשים. והם גם לא מתנהגים כמו מנהיגי כתות, שגורמים לא אחת לצעירים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שמצטרפים אליהם להתנכר להוריהם. אני קוראת בזאת לראות בעדת יוצאי </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אתיופיה עדה מכובדת ולהקל עליהם את חבלי הקליטה שלהם בארץ. ולא לראות </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אותם בתירוצים שונים ולהפלות אותם משאר האזרחים הישראלים. רק בגלל שהם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שונים בצבע עורם, במנהגים שלהם ובשפה שלהם. לא אחת אני מוצאת את עצמי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שואלת איך אנחנו מעיזים להתנהג ליוצאי אתיופיה בצורה מחפירה, אנחנו עם שהיה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> קורבן לאפליה, השפלה והכחדה בתקופת השואה. היום כשיש לנו מדינה מחלקים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אותה לאזרחים מסוג א ולאזרחים מסוג ב. הגיע הזמן שנקרב את יוצאי אתיופיה אלינו,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נושיט להם יד ונסייע להם להתמודד עם החיים במדינה שהיתה מושא חלומם. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-9034480238255202992?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-52101927641399730502012-01-28T04:53:00.000-08:002012-01-28T04:53:32.278-08:00מרכז יום לקשישים / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">לאחרונה בקרתי במסגרת היותי עיתונאית במרכז יום מדהים לקשישים, מרכז </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נהורה הנמצא במרכז הכפרי נהורה במועצה האזורית לכיש. את פני קיבל</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> המנהל אבי אנטבי, אדם חם, לבבי המעניק לב רחב לבני גיל הזהב. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהיה איש צבא בעברו. וצוות של עובדים מסורים שהדאגה לזולת תמיד</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עומדת לנגד עיניהם. וראיתי שם קשישים שהחיוך לא מש מהפנים שלהם.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כן, כל כך הם מרוצים. ולא בכדי. כי המקום מציע שרותים ומגוון פעילויות.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לכל אלו שבאים בו לשהות ולהנות. במספרה עושות תמורת כמה שקלים קשישות.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> תספורות, צבע ותסרוקות. בלובי הגדול שומעים סיפורים מפי מספרת סיפורים,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בהמשך היום יבוא לשם הרב של נהורה וידבר איתם על פרשת השבוע. בכניסה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הקדמית ישנו מרכז ספורט מוטורי. עם מכשירים שמתאימים לקשישים. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וישנה שם גם משתלה שעליה נאמר לנו ששותלים בה כבר 200 פקעות. ושיש</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לה קשר עם משתלות אחרות. וישנו שם גם מגרש שבו משחקים פטאנג משחק</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כדורת צרפתי. שכפי שהסתבר לי הוא צובר תאוצה ואפילו משחקי ליגה כבר</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> משחקים. כל מי שמשתתף בחוג למחשבים מקבל אליו הביתה מחשב כדי </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שישתמש ויתאמן בו. המנהל אבי אמר לי שכל משתתפי החוג הם חברים שלו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בפייסבוק. אני לא מתפלאת. בחוג לציור פגשתי כאלו שעד שהצטרפו אליו לא</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> החזיקו מכחול ביד. ואכן במסדרון ניצבים על קנים ציורים יפיפיים מעשי ידיהם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וגם עבודות יד מקרמיקה. בחוג להתעמלות ראיתי קשישות וגם מטפלת פיליפינית אחת.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עושות תרגילים למניעת אוסטרופוזיס, המתעמלת אירנה סיפרה לי שהיא מלמדת אותם גם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ריקודי פלמנקו. ובימים החמים היא לוקחת אותם לפארק הסמוך שבו הן מתעמלות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> על המכשירים שבו נמצאים, המנהל אבי הוסיף וסיפר לי שבכלל הוא דואג שכל </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עובדי הצוות יעשו פעילות גופנית, למשל, הם משחקים באולינג באשקלון. לחוג</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> למלאכה מגיעות קשישות עושות עבודת יד, ועוזרות אחת לשניה להשחיל חוטים במחטים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חלקן הגיעו בכסאות גלגלים וחלקן עם הליכונים. המדריכה סיפרה לי שהיא ממחזרת</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חומרים שבחלקן הן משמשות לעשיית העבודות. ושכל פעילות ייצירתית שכזאת היא</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מסיימת בשעת אקטואליה, במרכז חדר רב תכליתי המשמש גם כחדר אוכל וגם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כחדר אירועים. במסדרון הוא מעניין במיוחד. מצוי בו אוסף מרשים של פריטים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ישנים, חלקם הגיעו מאוספו הפרטי של המנהל אבי וחלקם היו שייכים לקשישים, </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> "ככה הם מרגישים את עצמם שייכים למקום" אמר לי אחד העובדים. ואני הבנתי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> למה הוא מתכוון. בין הפריטים מצלמות ישנות, מהשנים שעל מצלמות דיגיטאליות </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בכלל לא חלמו. קרשי כביסה שעליהן היו נשים מכבסות לפני עשרות שנים. מכונות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הדפסה ישנות שמלפני עידן המחשבים. מאזני צדק שבהם היו המוכרים שוקלים ירקות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ופירות לפני שגם הם הפכו לדיגיטאלים. ועוד ועוד. וישנה במסדרון גם ספריה קטנה שבה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ניתן לעיין באנציקלופדיה העברית שהפכה כמובן, עם תמורות הזמן למיצג ארכיאולוגי .</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במרכז ישנו תעוד של כל אלו שהשתתפו בו בפעילויות השונות והלכו לעולמם. ולהבדיל </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מתעדים את כל אלו שהם ניצולי שואה. בחדר ההתעמלות על אחד הקירות מתנוססות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> תמונות של אלו שמגיעים אליו היום. בחצר הקדמית גן מרסל. ע"ש מרסל מדמוני</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ממושב זוהר. שנהגה לבוא למקום. בחצר האחורית רחבת הידיים כסאות ושלחנות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שעליהן ניצבת מכונה לעשית מיץ ולידה ארגזי תפוזים, מבחוץ רואים מסילת רכבת.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בתוכנית להקים בסמוך מוזיאון לשואה. על המסילה קרון רכבת לזכר התקופה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> האפלה. ובתכנון להקים בסמוך גם דיור מוגן. היום המקום עובר שפוצים. המקום</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> קיבל פרסים, גביעים ותעודות הערכה, ויפה שיש כמוני כאלו המבינים שזהו מרכז </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מדהים ומקסים. בזכות עובדים מסורים והמנהל אבי בראשם. שאכפת להם מכל </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אדם ואדם שמגיע למרכז היום. ומעניקים לכל אחד ואחד שם טעם לחיים. והודות להם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ישנם גם בו כאלו שמגשימים לעצמם חלום.עד שלא הגעתי למרכז היום הזה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לא ידעתי שקיים בכלל כזה מקום. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-5210192764139973050?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-81275754938993988102012-01-17T21:57:00.000-08:002012-01-17T21:57:46.243-08:00אמרות חכמות. / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">עד לא מזמן לא נתתי חשיבות מיוחדת לאמירות. לאחרונה הבנתי </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהאמרות לא נאמרות סתם. ושהן בהחלט אמרות חכמות. הנה למשל</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> האמרה אין דבר העומד בפני הרצון, מתאימה למקרה של הגולשת לי קורזיץ. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהיא הספורטאית הראשונה הישראלית שזכתה באליפות העולם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ליחידות בגלישה פעמיים. ומסומנת כיום לתקווה הגדולה במדליה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> באולימפידה הבאה בלונדון, היא עשתה בחייה הקצרים דברים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נגד כל הסיכויים. ב-2007 היא זכתה לראשונה באליפות העולם.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פרשה פעמיים מתחרויות ונפצעה פעמיים . לאחר תאונה קשה בגלישה בהוואי </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היתה בסכנת נפשות. אמרו לה שהגב שלה לא יעמוד באמונים המפרכים,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והיא היתה בטוחה שהלכה לה הקריירה. אבל לא הרימה ידיים, והלכה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פעם ועוד פעם לים, ונלחמה עם עצמה לחזור לאיתנה. ושוב להתחרות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בתחרות. וזה לא היה קל בכלל. באליפות אס'א באילת היא לא זכתה,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ונפצעה פעם נוספת באליפות אירופה בפולין 2010. היא סיימה את </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> התחרות הזאת כשהיא מחוסרת הכרה. והונשמה. בשנה שעברה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היא זכתה במקום השישי באליפות העולם. וגם הפעם לא הרימה ידיים, </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וממש התגרתה בגורל שלה. התוצאה היתה שהיא חזרה למפת הספורט</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> העולמי בגדול. עם מדלית זהב שניה באליפות העולם, לא מכבר לי ספרה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בראיון בלאישה שכשהיתה מרותקת למטתה לאחר התחרות בהוואי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היא תלתה מעל מטתה סיסמאות "לסמוך על יכולת אישית". "להאמין בעצמך",</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> "להנות מהדרך הקשה" ו"המטרה ניצחון". אני ממש מצדיעה לה על האומץ </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שלה. לא לוותר ולחתור למטרה, ואני בטוחה שלא כל בן אדם יכול היה לעמוד</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במה שהיא עברה. כל הכבוד!</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> סיפורה של האמנית והפסיכולוגית רחל ויזנר רגב מגבעתיים יכול בהחלט להתאים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לאמרה "אף פעם לא מאוחר מידי". את רחל הכרתי לאחרונה. היא סיפרה לי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שכשהיתה מדריכה אישית באוניברסיטת תל-אביב באו לביתה סטודנטים שרצו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> להיות פסיכולוגים יונגינים. בגיל 70 הם כבר לא הגיעו אליה יותר. אז היא החליטה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ללמוד פסול. במשך חמש שנים למדה אצל הפסל צביקה לחמן, לפני שבע שנים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הלכה ללמוד ציור אצל פרופ' ג'ון בייל, ולמדה גם רישום אצל הרולד רובין.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והיום כשהיא בת תשעים היא מציירת ומפסלת באופן עצמאי. וגם קשורה עם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בית יציקה בתל-אביב. כשהתבוננתי בה היא לא נראתה לי בכלל בת תשעים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והיא אמרה לי שהיא אפילו לא מרגישה שהגיעה לגיל הגבורות. ואני אמרתי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לעצמי שהגיל הוא רק מספר כרונולוגי. לאחרונה הציגה רחל בתערוכת יחיד</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בתאטרון גבעתיים מבחר מציוריה, שהם בעיקר ציורי נופים. ומבחר מפסליה,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהם בעיקר עוסקים בנשים ונשיות וגם דיוקנאות. לתערוכה שלה קראה "פרח אדום"</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כשבאחד מהציורים שהציגה בה. רחל סיפרה לי עוד שהיא פסיכולוגית כבר</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שישים שנה. תחילה עבדה עם ילדים בכפר בלום ובקיבוצים הסמוכים. אחר היתה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> קשורה עם מוסדות ובהם קופת חולים. וקבלה לטפל במקרים קשים מהתחנה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שברמת-חן. היום היא ממשיכה בעבודתה. מקבלת פצינטים באופן פרטי, ומטפלת</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בהתנדבות בכאלו שידם אינה משגת לשלם. אכן, רחל יכולה לשמש דוגמא לכאלו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהגיעו לגיל מבוגר. ולהוות להם הוכחה שגם בגילם יש עוד מה לעשות בחיים. ואפילו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ללמוד דברים חדשים, צריך רק לרצות ולהעיז ולעשות את זאת. גם לה אני מצדיעה.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יישר כוח.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-8127575493899398810?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-37073651729393664372012-01-09T05:26:00.000-08:002012-01-09T05:26:14.564-08:00בית הספר למוסיקה / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">כשאמרו לי שעומד להפתח בית ספר למוסיקה לילדים חשבתי שמדובר </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במאין "בית ספר רימון" לקטנים. עד מהרה התברר לי שבית הספר יפתח </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במסגרת תוכנית טלוויזיה חדשה. הסקרנות השתלמה לי. לא החמצתי אף </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> תוכנית. בכל תוכנית התלהבתי מילדים שהם גם חמודים. גם חכמים וגם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> זמרים מוכשרים. כאלו שלא בכדי התקבלו לבית הספר למוסיקה. ובהמורים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שלהם שהיו זמרים מהשורה הראשונה ראיתי בחירה מצלחת, מה גם שמדובר</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היה באייקונים ותיקים כמו יהורם גאון ומתי כספי, ובצעירים כמו קרן פלס ומשה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פרץ ששרים בג'אנרים מוסיקאליים שונים. כשקראתי בעיתונות שכבר לאחר זמן </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> קצר שהתוכנית עלתה לשידור היה לה רייטינג גבוה. לא התפלאתי. לאחר </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהתוכנית הסתימה היה חסר לי משהו בחיי. התרגלתי פעמיים לשבת </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מול המסך הקטן ולהאזין בקשב רק לקולות הנפלאים של הילדים החמודים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ואפילו חשבתי שצדקו אלו שאמרו שילדים גונבים את ההצגה, כי הם ממש</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חדרו לי ללב ולנשמה. ופתאום לאחר שהסתימה התוכנית נהיה במדינה ילד אחד</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מפורסם, מישל כהן שנבחר למצטיין מכולם. פייטן עם קול גדול שמסוגל</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לנסוק איתו לאוקטבות גבוהות. בזכותו זכה לכינויים "הזמיר מדימונה" </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ו"חוזליטו הישראלי". ואפילו המורה שלו יהורם גאון ששר איתו דואט לא</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יכול היה לטפס בסולם הקולי כמוהו. כן, היום יש לנו במדינה ילד אחד</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מפורסם. שזכה לכתבות בעיתונות, לדואט עם אייל גולן, ולהשמעות חוזרות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ונשנות בתוכניות הרדיו השונות. הנה, כשקניתי משהו בחנות רמת-גנית </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שמעתי ברקע את מישל שר בקולו המדהים את השיר ברצלונה. ואני </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מתארת לעצמי שעוד מעט יהיה לו אלבום שירים משלו, ושהוא לא יסרב</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> להופיע על במות עם זמרים מפורסמים, ואפילו על במות יום עצמאות. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ואני מאמינה שהוא מהר מאוד ימצא את מקומו בעולמם של הזמרים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> המבוגרים. ושעכשיו עוד ילדים במדינה חולמים שהאל יעניק להם קול </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כמו של מישל. ושהם מקווים להתקבל בעונה הבאה לבית הספר </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> למוסיקה. ואני מאמינה שגם הילדים האחרים שהשתתפו בתוכנית </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יהפכו למפורסמים, כי השירה היא בנפשם. ושבכל מקום יצביעו עליהם </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ויאמרו 'הנה הילדים מבית הספר למוסיקה'. ושלחלקם יהיו הופעות ואלבומים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במהלך אחת התוכניות אמרה ילדה קטנה מהמשתתפות שעברה עליה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חוויה חד-פעמית מדהימה. ואני מסכימה איתה שאכן באמת היא את זאת מרגישה. כי </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כי היתה לה בתוכנית הזאת הזדמנות ללכת עד סוף התוכנית ולא לנשור באמצע,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כמכמו בתוכניות ריאליטי אחרות, האח הגדול או כוכב נולד. היום אני מאמינה לכל</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הילדים שרוצים לשיר כמו הגדולים ולהרשם בעונה הבאה לבית הספר למוסיקה.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ומצפה שהם יהיו לא פחות חמודים חכמים וזמרים מוכשרים מבוגרי המחזור הראשון</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ומאחלת למישל שגם לכשיגדל ויתחלף לו הקול הוא ימשיך להיות זמר גדול. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ושכבלות הכל ימשיך להיות אותו מישל שהיה לפני שהפך למפורסם. ולילדים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> האחרים שהתמודדו בתוכנית הזאת אני מאחלת שיצליחו בדרכם. וימשיכו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> להיות הם כמות שהם לפני שכולם ידעו עליהם. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-3707365172939366437?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-82783009465200323342012-01-02T23:14:00.000-08:002012-01-02T23:14:34.673-08:00מסרים לשקום אסירים./ רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">לאחרונה נפגשתי עם הזמר מיכאל מחפוד פטישי. מי ששר בזמנו את הלהיט</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> "ממי", מגיל שבע עשרה החזיק רכוש גנוב. גנב מכוניות, גנב גיטרה, ישב</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בכלא תל-מונד בישראל. ברח לצרפת. הפך לשודד בנקים. וישב במעצר גם שם.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והיום הוא פותח דף חדש בחיים. הוא סיפר לי שבזמן שישב בכלא שאל את</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עצמו מה הוא צריך לעשות כדי שיצא נשכר, הפסיק לעשן, התחיל לכבד את </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> האסירים והסוהרים, והגיע עם עצמו למסקנה שהוא יוצר לעצמו את הקשיים, </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ומתחבר אליהם מתוך השנאה והזעם שבו. והחליט להוכיח לעצמו שהוא מסוגל לסלוח לאסירים, לשוטרים ולמ לאסירים , לשוטרים ולמערכת השיפוטית. כי מהסליחה נוצרת אהבה, וחש שיש לו </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> צורך להגן על אנשים שזקוקים להגנה. ומאותו רגע שהחלו אצלו השינויים חלו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אצלו רק דברים טובים בחיים. הוא הודה בפני שמהניסיון שלו הסליחה מסלקת</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הטינה מהלב וחש הקלה, ואמר לי "תראי מה קורה לנו היום עם האויבים שלנו,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אין סליחה ואין מחילה, ויש לנו שפיכות דמים, אם שני הצדדים היו יודעים את משמעות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והמחילה היה לנו שלום לדורות. אנחנו היום חברה משוסעת, חברה אנושית, </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> זה כמו גוף אנושי. בגוף כל תא מקבל את החמצן שמגיע לו. בחברה אנושית כולם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> זקוקים לעזרה הדדית וכל אדם זקוק ליחס שווה, אחרת החברה האנושית תקרוס. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כמו שקורס הגוף האנושי שלא מקבל את מה שמגיע לו, ברגע שניגשים לאויב הכי גדול עם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חיוך וכוונות טובות הוא לעולם לא ינזק. כששאלתי אותו מה הוא עושה בשטח כדי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לישם את השינוי שבו הוא דוגל, סיפר לי שהקים עמותה שנקראת "אלה. אדם למען</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אסיר". ופרש בפני את האני מאמין שלו. "אני מאמין שצריך לחבר את האנשים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לאסירים. לגרום לאנשים שיקשיבו להם. לשנות את הגישה החברתית שקיימת </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במדינה, ולעבור למערכת טיפולית. צריך לטפל באנשים שסטו מהדרך הישרה גם </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ברוצחים, כי הם פגועים. וכשאדם מרגיש עצמו פגוע הוא מבצע דברים שליליים, מרוב</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יאוש ותסכול. חוסר טפול באנשים פגועים יוצר חולי בחברה. והמטרה שלנו היא ליצור </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חברה בריאה יותר, על כן, אני סבור שצריך לבוא אל אותם אנשים שנפגעו ממקום</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הומאני, להראות להם שאכפת לו מהם ולא לסלוד מהם. אני מאמין שאסירים צריכים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> טיפול שיקומו לא הרחקה ולא נקמה. צריך להוציא את המחלה מבני האדם, ולא</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לכלוא אותם עם המחלה בבתי כלא. היום גם למחלות קשות יש סיכוי". כשנפרדתי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ממנו הרהרתי רבות על המסרים שלו לשקום אסירים. וחשבתי לעצמי שאמנם מגיע לאסירים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שישקמו אותם, אפילו לאלו בצעו מעשים נוראים. אבל עד שמשקמים אותם מן הראוי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שיבודדו מהחברה. כי בשלבים הראשונים הם עדיין מסוכנים. וכשבעלי המקצוע </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יחשבו שהם כבר משוקמים מן הראוי לדעתי, שימשיכו לפקח עליהם, אפילו פקוח צמוד. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לבל יחזרו לסורם. ובאשר לסליחה ומחילה, אמרתי לעצמי שבכלות הכל קשה למחול. וגם אם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> האסירים יהיו באמת משוקמים תמיד תרדוף עננה מעל ראשם. ואם כבר על שיקום </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אסירים אנחנו מדברים נשאלת השאלה על אלו אסירים. על כאלו שחוטפים חילים או</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> טרמפיסטים תמימים, על כאלו שמפוצצים אוטובוסים או שמפוצצים במקומות אחרים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ואם ברוצחים אנו עוסקים אז נשאלת השאלה באלו רוצחים, בבעלים שרוצחים את</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נשותיהם, בהורים שרוצחים את ילדיהם או להיפך בילדים שרוצחים את ההורים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במחסלי חשבונות או ברוצחים לשם שוד ועוד. ואם כבר משקמים מי אמר שזה יהיה קל</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לשקם את האסירים בכלל, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ברוצחים שרצחו בדם קר. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-8278300946520032334?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-37958863876643492922011-12-24T21:50:00.000-08:002011-12-24T21:50:39.263-08:00הדרת נשים / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">היום מתחת לאפנו חוצה את כל הקווים האדומים. התופעה הדרת נשים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נשים חוות חוויה לא נעימה כשהן עולות לאוטובוסים ומתישבות בקידמת</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> האוטובוס. הן חוטפות קללות וצעקות מגברים חרדים, על כך שהתישבו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מקדימה. יש נהגים שמשתפים פעולה עם הנוסעים החרדים. ומורים להן לרדת </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מהאוטובוסים. לאחרונה קמו נשים שלא השלימו עם מה שקורה להן,לא רצו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לקבל עליהן את הדין והרימו קול זעקה באמצעי התקשורת, ודרשו שתהיה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> להן זכות לגיטימית לעלות לאוטובוסים שאמורים להיות תחבורה ציבורית.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אני תומכת בהן ומחזקת את ידן לעשות הכל כדי למנוע את התופעה. אני</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חושבת שמן הראוי היה לשים על אוטובוסים שנועדו לשרת את האוכלוסיה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> החרדית בלבד שלטים. המבשרים לכולם שמדובר באוטובוסים למהדרין,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ושבכלל אוטובוסים כאלו יסעו רק במקומות כמו מאה שערים, לא מובן לי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> למה ישנם נהגים שעם האוכלוסיה החרדית משתפים פעולה. בשעה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהם צריכים לשרת את כל הנוסעים. היום כפי שפרסם באמצעי התקשורת</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> התופעה של הדרת נשים חלחלה גם לצבא, ולא פעם חיילים נוטשים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> את האולם בזמן שירת נשים, קצינות מעוברות שמשרתות ביחידות בהן</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חיילים דתיים. וחילות מורחקות למתחם נפרד בהקפות שמחת תורה. לגבי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> התופעה הראשונה אני לא מבינה את החיילים הדתיים, למה הם נכנסים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לאולמות שבהן שרות נשים חילוניות, ומה בכלל יוצא להם כשהם נוטשים את</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> האולם באמצע ההופעה שלהן, אם הם לא יכנסו לאולם, הם ישיגו את אותה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> התוצאה ובאופן מכובד יותר, לגבי התופעה השניה אני שואלת את שלטונות הצבא. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אם הם יודעים מראש שביחידה מסויימת בבסיס מסויים משרתים הרבה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חיילים דתיים אז למה משלבים בהם קצינות חילוניות. ובשלב מסויים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מעבירים אותן ליחידות אחרות. הדבר מדובר גם לגבי חיילות חילוניות שאינן</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> קצינות חילוניות. אם הצבא יערך מראש למנוע את התופעה של הדרת נשים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בבסיסים מסויימים. ביחידות מסוימות הן לא תועברנה למתחם נפרד בזמן</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הקפות בשמחת תורה. לאחרונה קראתי כתבות שספרו על כך שתופעת </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הדרת נשים הגיעה גם לקופות חולים. בירושלים, כמסתבר מהן, מקימים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> תחנות אמבולנסים לגברים בלבד. בכתבה אחרת סופר על אישה שקיבלה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שיחת טלפון מהמרפאה של קופת חולים ובה נאמר לה שעליה להגיע אליה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בלבוש הולם. לפני מספר שנים נקלעתי לקופת חולים בשכונה חרדית, ברחוב</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בגין בפתח תקווה. ולא בקשו ממני להגיע אליה בלבוש הולם. זה היה לי מובן</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מאליו שעלי לכבד את הצד השני.כשהסתובבתי בשכונה הזאת התרשמתי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהחרדים בה מכבדים את החילונים שמתגוררים בשכונה סמוכה. ולהיפך.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ולבוש הולם מבחינת אותם חרדים פירושו הוא לא שאישה תתחבא מתחת למעטה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של בגדים. בגדול אני חושבת שאם מדובר בקופת חולים הנמצאת בשכונה חרדית,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הגובלת בשכונה חילונית, היא צריכה לשרת את כל הציבור, בלי הטלת גזרות. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לאחרונה שמעתי אנשים שאומרים שבגלל תופעת הדרת נשים הפכנו לאיראן.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בתוכנית הטלוויזיה "חמש בשישי" בערוץ הראשון התיחסו לא מכבר לתופעה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וקבעו שאין יהדות קיצונית אלא יהודים קיצונים. ואני מסכימה איתם. לדעתי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית, מודרנית ושיוויונית. שאחרת לא היינו נותנים </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לנשים להשמיעה את קולן ברבים נגד הדרתן, ולא היינו נותנים למחאות </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בעניין לתפוס כותרות, וטוב שאנחנו לא עוצמים עיניים ויוצאים נגד ההפרדה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הגמורה בין גברים ונשים שסימניה המובהקים בשטח נראים. ואני מרוצה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שגם בחלונות הגבוהים לא נותנים לקיצונים לפגוע בנשים ושלאחרונה קרא </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ראש הממשלה לפעול נגד התופעה. בעקבות כתבה בטלוויזיה </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בערוץ השני על בית שמש.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-3795886387664349292?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-9322936040100896142011-12-18T08:20:00.000-08:002011-12-18T08:20:18.074-08:00על צלמים וצילומים / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">אני זוכרת את העיתונים של פעם. עיתונים עם הרבה מלל ומעט צילומים. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היום כפי שנוכחתי לדעת, השתנו הזמנים, בעיתונים יש הרבה צילומים. אז חיי</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> צלמי העיתונות הפכו ליותר קשים, עד העשורים הקודמים, גם בתקופה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שפרסמתי כתבות ב"מעריב" הם היו מלכי השטח. היום יש להם תחרות קשה,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ולא עם עמיתים למקצוע אלא עם כולם. שהרי, הטלפונים הניידים הפכו למצלמות</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אישיות, והעיתונים קונים תמונה טובה גם ממי שאינו צלם מקצועי. כך למשל, תמונה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שצלמה באסון הכרמל על ידי צלם שאינו מקצועי פרסמה בכל העולם. היום </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כל אחד יכול לסרוק תמונה ולהעביר אותה בזמן אמת באימייל למערכות עיתונים. וכמו</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שכבר ציינתי תמונה טובה העיתונים קונים ועוד נוכחתי לדעת שהיום לצלמים שמציגים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> תמונות בתערוכות או מוציאים לאור ספרים עם צילומים שלהם יש יתרון על פני</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אלו שמפרסמים תמונות רק בעיתונים, </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כי התמונות בעיתון מופיעות בקטן והעצמה שלהן לא מתבטאת. ואילו בתערוכות </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ובספריי צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן. ואציין עוד שאם פעם היו הצלמים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מפענחים את התמונות שלהם. עבור העיתונים, בחדר חושך, במערכת או בבית</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שלהם, היום המחשב נמצא באוטו שלהם והם יכולים לשלוח את התמונות למערכת</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> באמצעות המחשבים הניידים שלהם. בתקופה שפרסמתי כתבות ב"מעריב" לא</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היו כמעט סלברטי. היום צלמי הפפרצי הם צלמים נחשבים. לאור העובדה שהם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אורבים לסלברטאים ומצלמים צילומים בלי אישור. ואיין עיתון או מקומון או מגזין שאיין</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בו מדור "צהוב", עם הצילומים שלהם. עורכת מקומון הסבירה לי שהקוראים של היום</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> דורשים שבעיתונות הכתובה יהיו מדורים כאלו. וטוענים שבלעדיהם משעמם להם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לקרוא את העיתונים. הנה כי כן, היום טוב מראה של תמונות בעיתונות מאשר רק מלל,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והתמונות צריכות לשקף את סיפורן של הכתבות. או של הידיעה הרכילותית. ואולם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> התמונות בעיתונים הן קטנות ולא מביעות את העצמה שלהן. ואלו בהרצאות או בספרים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עם צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן ולספר גם את הסיפור שמאחוריהן. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לאחרונה שמעתי את הרצאתו של צלם העיתונות גלי כהן מגן על הומור בצילום. </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במועדון ויצ"ו גבעתיים. הוא הראה לנו מבחר מצלומיהם של הצלם הישראלי אלכס ליבק</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והצלם מחו"ל סטיב קיורי. אלכס ליבק הוא צלם שעובד בעיתון ה"ארץ" שלושים שנה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ומידי יום שישי מפרסם בו תמונות הומוריסטיות, במשך השבוע הוא מחפש אוביקטים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לצילומים שיצחיקו את הקוראים. סטיב קיורי הוא צלם מלחמות שמנסה בכל האירועים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הקשים למצוא את ההומור ולהוציא אותו בצילומים. המרצה גילי כהן מגן הציג </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בפנינו עם צילומים הומוריסטיים שצלם. ואמר שעל תמונה הומוריסטית צריך להסתכל</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חמש שניות כדי להבין מה קורה. וצריך להפעיל את הראש. את הדימיון. וציין</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שתמונות הומוריסטיות הן לא מתוכננות, צריך לחכות להן ולתפוס שבריר של שניה,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ישנם גם צלמים שמצלמים את הטבע. כך למשל, הגיע לידי לא מכבר סיפרו המעניין</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של צלם העיתונות והמורה לצילום טל גליק "באור ילדות". בהקדמה לספרו הוא </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מסביר שהספר הינו אוסף צילומי נוף ישראלי והוא גם מסע בזמן הפוגש שני ילדים,</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יובל ויהל, ומטייל איתם אל השדות הירוקים, האדמה החרושה, המעינות הקרים, </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וחוף לבן וים כחול. ומגלה ששלוש שנים נאספו הצילומים ונבחרו בקפידה, הצילומים</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בספר מוצגים בדיוק כפי שנראו ברגע הצילום. ללא ביום או עבוד, המילים מובאות במדויק </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בשפתם של יובל ויהל, כפי שנאמרו תוך כדי טיול. מאות הצילומים חוברו זה לזה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מתוך ניסיון ליצור סיפורים קצרים על מקום, עונה ושעה. בהתבוננות על הטבע</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ויופיים של הפרטים בו. לא מכבר צפיתי בטלוויזיה בראיון עם צלם שמצלם מתחת</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> למים חיות גדולות. ועומד להוציא לאור ספר עם הצילומים שלהן. הוא הסביר</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהוא מצלם אותן כדי לשנות את היחס השלילי של האנשים כלפיהם</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כך צילם כרישים לאחר הסרט מלתעות. הגעתי למסקנה</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שמה שמיחד את כל הצלמים זה שהם מחפשים זווית מיוחדת, גימיק קטן, או </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נישה מעניינת שתתפוס את עין המתבוננים.</span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span><br /><span style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-932293604010089614?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-17579796005774322282011-12-11T05:11:00.001-08:002011-12-11T06:24:44.083-08:00קוראת בקפה / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ע כשאמרו לי "קוראת בקפה" ראיתי לנד עיני אישה מבוגרת, לבושה בפשטות </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ושערה השחור גולש על עורפה, היא יושבת ליד שלחן, מתבוננת בספל קפה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לא מלא, כלצידה יושבים אנשים, היא חוזה את העתיד שלהם, ומציעה להם </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עצות אישיות. לאחרים מציעה לשנות את השם. לאישה בהיריון מתקדם אומרת איזה </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שם לקרוא לתינוק. ולזוג צעיר קוראת את התאריך שיתאים להם להתחתן. וכדומה. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מאז שקראתי את הספר הדו לשוני של שולמית ספיר נבו היהודיה ושל סוזאן סידאוי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ציוני קבלה אצלי הממרה "קוראת בקפה" משמעות אחרת. ואני מזדהה עם מה שכתבה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בהקדמה השופטת הדסה אחיטוב הרטמן, שכולנו בדרך זו או אחרת, קוראים בקפה.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מקצהו האחד של העולם עלתה לישראל מסורת הקריאה בבתי הקפה. ומקצה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עולם אחר קיימת בישראל מסורת הקריאה בקפה אשר נותר בספל בפינג'אן".</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והמשפט שכתבה שולמית באחד משיריה "שוב בקפה מביטה בקרקעית הספל, אולי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יעלו מהשלולית השחורה צבעי הסוכר", שמובא גם הוא בהקדמה מדבר אלי. עם זאת</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בספר לא מובאים שירים שבקריאה בקפה עוסקים, וגם לא שירי שלום, אלא שירים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> על אהבה, שכמו שכותבת עוד השופטת הדסה אחיטוב הרטמן בהקדמה "שירה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ואהבה הן לשונות בינלאומיות הגוברות על הצליל גיל, מין, מעמד ועם" זכות גדולה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נפלה בחלקי להכיר את אחת המשוררות. שולמית ספיר נבו, אשר ספרה לי </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהספר נולד במפגש בכפר המכביה של "עמותת אדם לאדם" שיסדה ח"כ </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לשעבר נוזהת קצב, שבה חברות נשים ערביות, דרוזיות, ויהודיות. "ישבנו </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> סביב שלחנות עגולים. פתאום נכנסה לאולם אישה נמרצת שאחזה בידיה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ספרים. כששאלתי אותה במה מדובר. אמרה לי שאלו הם ספרי שירה שכתבה.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וקראה לי מבחר משיריה. גם אני קראתי לה מבחר משירי. חשתי שהם מוצאים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חן בעיניה. ככה נולדה ההיכרות ביננו. בהמשך צץ לי הרעיון שנכתוב ספר שירה דו לשוני</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> על אהבה". ספרה לי. כשסוזאן הסכימה גייסה את אביה מנשה ספיר למלאכת התרגום.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">והוא ישב שעות רבות ותרגם את השירים מעברית לערבית ומערבית לעברית, וגם השופטת</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הדסה אחיטוב הרטמן נכנסה לתמונה, ועם התבונה והתובנה שלה פתרה בעיות </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שצצו במהלך אסוף החומר ועריכת הספר, והיא גם נסעה איתן לשפרעם לדר' </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מחמוד עבסי, סגן שר החינוך לשעבר, משורר ומתרגם ספרי שירה שנתן את</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ברכתו ועדודו לפרוייקט שלהן. לבסוף הביאה את הספר לדפוס דר' לאה צבעוני,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והוא יצא לאור בהוצאת צבעונים. כשעוד רבים וטובים תורמים לו. אתי בן הרוש עצבה </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> את העטיפה. שרה קרמין ניקדה והגיהה את השירים. בערבית המורה לערבית </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לירז דואניס עשה לו את העריכה הלשונית בערבית. ושולמית עצבה בעצמה את</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> העטיפה. ובחרה לה צילום של ספל קפה וצעיפים. לרגל הוצאת הספר לאור ערכה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ח"כ לשעבר נוזהת קצב חגיגה במרכז פרס לשלום. בהשתתפות המשוררות וחברות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עמותת "אדם לאדם". ובמסגרת כנס חגיגי של אגודת אח"י שהתקיים בתאטרון גבעתיים,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בהנחיית הסופר והבמאי יוסי אלפי, ובנוכחות היו"ר ח"כ לשעבר נוזהת קצב, קבלו</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שולמית וסוזאן מענקים. הספר נשלח גם לנשיא המדינה שמעון פרס, שעיין בו וכתב</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> להן בין השאר "ניכר כי ספרכן הוא תולדה של חברות אמיצה בין שתי משוררות משני</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> צידי המתרס, שהם למעשה אחד ויחיד, אשר השכילו להעפיל ולראות מעבר לחשש</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ולאיבה ולתת ביטוי לרגשותיהן הכמוסים". ואמנם אני מאמינה שמי שיקרא את הספר</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ישתחרר מדעות קדומות. ויווכח לדעת שבאמצעות שירה דו לשונית על אהבה אפשר</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לגשר בין שתי התרבויות הערבית והיהודית, וליצור חיבור בין שתי נשים שבאו מעולמות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שונים. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-1757979600577432228?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-63160017867595571932011-12-02T03:38:00.001-08:002011-12-02T04:30:50.559-08:00לאור כ"ט בנובמבר / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">לאחרונה קראתי באחד העיתונים היומיים שכ"ט בנובמבר, היום בו החליט באו"ם </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> על תוכנית החלוקה, נשכח מלוח השנה שלנו. אמרתי לעצמי שאמנם יש בזה משהו.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אך מזה 14 שנה המועצה הציונית מציינת את היום ההיסטורי הזה בהיכל </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> העצמאות, ברחוב רוטשילד בתל-אביב, במקום בו הכריז ראש הממשלה הראשון</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> דויד בן גוריון על הקמת המדינה, מידי שנה הטקס נפתח במצעד של דגלי ישראל</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שנישאים בידי תלמידי תיכון, אחר כאלו שחוו את לידתה של המדינה מספרים חוויות מאותם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ימים היסטוריים, מנהלת ההיכל מספרת מידי שנה בשנה על חשיבותו ההיסטורית</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של המקום, שני עולים בדר"כ צעיר וצעירה המשרתים או ששרתו בצה"ל מספרים על </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הסיבות שהביאו אותם לעלות ארצה. ועל עליתם המצלחת. ומדגישים שאין לנו ארץ אחרת, </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וזמר או זמרת שרים משירי ארץ ישראל היפה. ומשמיעים גם קלטת עם קולותיהם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של בן גוריון והרב פישמן מימון בטקס הכרזת המדינה. נוכחתי במספר טקסים של</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כ"ט בנובמבר שנערכו בהיכל בשנים האחרונות. וגם השנה הגעתי לשם. בין יתר</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הנואמים בו הופיע מר צימרמן הקונסול הפוליטי של שגרירות ארה"ב. שציין בין</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> השאר שכ"ט בנובמבר הוא שמם של רחובות בערים ברחבי הארץ. וקרא לעורר</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מודעות גם היום ליום החשוב הזה. הסכמתי איתו ונזכרתי איך יזמתי משאל רחוב</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בין תל-אביבים, שאלתי אותם מה היכל העצמאות אומר להם. ואף אחד מאלו ששאלתי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לא ידע שזהו המקום שבו הכרזה המדינה. ועל אחת כמה וכמה שהם לא ידעו על</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כך שבכ"ט בנובמבר, לפני 64 שנה, נתקבלה באו"ם תוכנית החלוקה של ישראל,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בין מדינה עברית למדינה ערבית. החלטה שעוררה חגיגית ספונטנית ברחבי ארץ ישראל.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כשחזרתי הביתה שמחתי להיוכח לדעת שהשנה בירושלים על אף התנגדות </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מימין ומשמאל, ההסדתרות הציונית קיימה שחזור מדוייק של החגיגות ששטפו את המדינה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בכ"ט בנובמבר, השחזור התקיים החל מהשעה 13:00 ברחבת ציון ההסתדרות </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הציונית שברחוב קינג ג'ורג' 48 בירושלים. וכלל ריקודים, הקלטות של החלטת האו"ם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ושחזור מדוייק בבצוע שחקנים שגלמו דמויות היסטוריות, בן גוריון, גולדה מאיר והרבנים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הראשיים לישראל דאז. ובני נוער שלבשו חולצות שעליהן הטבעו דמויות ראשי הסוכנות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של אז. האירועים הן בתל-אביב והן בירושלים עוררו זיכרונות מהעבר אצל התושבים הותיקים.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והם שמחו כמובן שהתאריך ההיסטורי זכה להיות מציין. וספרו לבני הדור הצעיר על מה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שעבר עליהם בו. כשהתקבצו אז בבית שכניהם ושמעו כיצד מכריזים באו"ם על</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מדינת ישראל. ולמעשה קובעים שצריכה להיות מדינה לשני עמים. והיו מבניהם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כאלו שהציעו להפוך את התאריך ההיסטורי ל"יום הציונות" או שלפחות יצויין בבתי ספר</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ובמוסדות ממלכתיים בעריכת טקסים ושיחות בכיתות. כמובן שאני בעד.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-6316001786759557193?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-73580300367403563482011-11-19T04:45:00.001-08:002011-11-19T05:17:16.536-08:00אלימות כלפי נשים בשירים / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">כששורה עלי המוזה אני כותבת שירים. ויש לי כבר שלושה שירים העוסקים באלימות.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כלפי נשים. את השיר הראשון כתבתי עוד כשהייתי נערה. היתה לי בובה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> זעירה שניצבה בבקבוק פלסטיק קטן, והיא נתנה לי את ההשראה לכתוב "שיר</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לבובה הכלואה בבקבוק". "צר היה לי כאסיר היושב בצינוק. אלפי ידיים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בררוני, גששוני. הניחוני בצד ככלי ישן שחלף ערכו מכבר. אחר דחפוני</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כבתור לאוטובוס. וחלמתי שכבר יותר לי לעלות, חנקו אותי. לא נתנו לי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לנשום. חרצו עלי דין מוות, הובלתי לגרדום, הרוגת מלכות שמתה בלי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אידאל. כמו זלזל שצנח מעל". את השיר השני כתבתי בעקבות כתבות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שקראתי בעיתונות. וקראתי לו בהתאם למה שחשתי "כאבים", "להכאיב</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לך לא רציתי. גם לי כואב. חתול שחור חוצה דרכי. הוא ממהר לנצור בנבל,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נבל הפרח שלך קניתי יותר אינך אוהב. אמרו לי קווי הטלפון נתקי, נתקתי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ובליבי יום אבל. להכאיב לך לא רציתי. גם לי כואב. ברגל רמסתי זבוב.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> השלכתיו החוצה ביד רגישה, מים דלוחים מכוס שתיתי. מאין עדוד אתה </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שואב. לי עדיין עצוב, אולי אני טיפשה, קשה להיות אישה". את השיר השלישי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כתבתי בשנים האחרונות, בהשראת מיצג של האמנות אורה שמואל. יועצת מעמד</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> האישה של ראש עירית גבעתיים, ומטבע הדברים קראתי לו "מיצג". "כיכר לחם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שחורה. כיכר לחם לבנה. על פודיום אחד מונחים, באמצע סכין חדה. עוד מעט</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> תנחת המכה, אישה איך את מוכנה לשלם מחיר בכל מחיר. איך לא קראת את</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הכתובת על הקיר?" וכשאני קוראת את השירים שלי אני מקווה שכל הנשים בארץ</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בפרט ובעולם בכלל תדענה ימים טובים. של כבוד והערכה מצד הגברים. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-7358030036740356348?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-78248656142216684612011-11-08T22:50:00.000-08:002011-11-08T22:50:08.343-08:00לגדל כלב/ רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">עד שהיה לי כלב משלי פחדתי מכלבים של אחרים. כשהייתי רואה כלב ברחוב</span><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הייתי מתרחקת ממנו. וכשהגעתי לביקור בבתים של בעלי כלבים בקשתי מהם</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שינעלו אותם בחדרים. למזלי הם אף פעם לא סרבו, למרות שהכלבים יללו ונבחו.</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היום כשיש לי כלב משלי, בשם ג'ו, אני יודעת שהכלב הוא חברו הטוב והנאמן</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של האדם. הוא מקבל אותי בכשכוש זנב כשאני מגיעה לדירה. מלקק אותי</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בהתלהבות בלשונו. ולא אחת הוא מחכה לי ליד הדלת שאשוב. היום </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אני יודעת שהורי הם אלו שלמעשה פחדו מכלבים. והחדירו לי את הפחדים</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שלהם. וכשהם אמרו לי 'תזהרי מכלבים', גדלתי עם חשש מהם. והפחדים </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הובילו אותי לבורות וחוסר אפטיות. בכל פעם שנתקלתי בכלב ברחוב או</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בבית מכרים. היום כשיש לי כלב משלי אני מודעת לכך שהכלב הוא חיית</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> להקה השומר על הטרטוריה שלו, ובעל מעמדיות גבוהה. המגדיר את </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מעמדו בקרב המשפחה. כשמשהו זר מתקרב לדירה הוא מיד נובח </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נביחות רמות. וכשמשהו נכנס אליה הוא מקבל אותו בנביחות שהן לא פחות</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> רמות. הכלב כפי שלמדתי לדעת הוא בעל חי נפלא שתלוי בנו בני האדם. </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> תפקידנו כבעלים לדאוג לו למזון, לטפול רפואי, ליציאות מהבית ולפעילות</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> גופנית. לא אחת אני רואה שכג'ו כלבי חוזר מטיולים ארוכים הוא ממש </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מאושר, היום אני יכולה בהחלט לאמר שהכלב יודע להתבטא בבהירות, כשאני</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מספרת לג'ו משהו הוא זוקף אזניים סקרניות ומטה את ראשו כמבקש להבין</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מה אני אומרת לו, כשאני מפנקת אותו הוא חושף את שיניו בחיוך, וממש משדר</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהוא מרוצה. כשאני שרה לו הוא דופק עם הזנב שלו בשמחה. ומפגין נטיות </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מוסיקאליות. לא פעם נדמה לי שהוא רוצה לתקשר איתי. לספר לי משהו, </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והנביחות שלו נשמעות לי כמאין דיבור כלבי, מעבר לכך הוא ערך לעצמו סדר</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יום קבוע. יש לו שעות מסוימות למשחק. בדרך כלל לפני שהוא אוכל. יש לו</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שעות מסוימות למנוחה ושינה. ושעות מסוימות לעשות מעשי שובבות. הוא מודע</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לשעות השינה שלנו ורובץ על השמיכה שלו עד שגם הוא נרדם. וכמובן, שהוא</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מגיב תמיד בהתלהבות כשאומרים לו שהוא עומד לצאת לטיול. ועוד אספר שכשהוא</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מבחין שמישהו מבני הבית חולה הוא נצמד אליו. כמי שיודע את תפקידו בשעת</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מצוקה. כשהייתי ילדה היה לי בשכונה כלב זאב שכל בוקר היה ניגש לחנות </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הקרובה למכשירי כתיבה עם סל בפה. בעל החנות היה זורק לו לסל עיתון</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> והוא היה מגיע הביתה לבעליו עם העיתון, בשכונה שלנו ידעו שהכלב ברי. </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כך קראו לו. עושה כל בוקר מסלול קבוע. כשעברתי לגור לדירתי העכשוית</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ברמת-גן, התידדתי עם שכנים שהיה להם כלב, ממנו לא פחדתי כי הוא</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היה שקט ונבון במיוחד. הוא נהג לצאת בעצמו מהדירה לסבובים ברחובות.</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וידע לעבור רחובות עם רמזורים כמו כולם. כשהיה אור אדום הוא עמד וחיכה </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">שיתחלף לירוק. ורק אז עבר. יום אחד הוא אפילו ליווה את הבן שלי לכיתה בבית הספר</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היסודי. ולא נכנס אליה. כאילו ידע שבה לומדים רק ילדים. היום שכשמאלפים כלב</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> טוב אפשר להשיג תוצאות. ואני לא מתפלאת על כך שישנם כלבים היכולים לגרום</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לאנשים לצאת מדיכאון ולהתגבר על מגבלות גופניות קשות. ליצור קשר עם נכים, </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לגרום להם שמחה. ולהביא אותם להתקדמות גופנית ונפשית. והראיה הם כלבי</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הנחיה המשמשים בין השאר, כמאין עיניים לעיוורים. ומסייעים להם לתפקד ביום</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יום. כלבים המאומנים לגלות סמים וחומרי נפץ ולתקוף טרוריסטים. כמי שמגדלת </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כלב אני יודעת היום שכלבים אוהבים לקבל חזוקים על דברים טובים שהם עושים. עם</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> זו מנת מזון, או משחק עם הצעצוע האהוב עליהם. נוכחתי לדעת שעם סבלנות</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ועדינות אפשר לשפר את איכות הקשר עם הכלב, ולחנך אותו להתנהגות טובה</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בבית. עבורי העיקר שנגמלתי מהפחדים מכלבים. והיום אני נהינת מגדול מהכלב </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שלי. ואני בהחלט מסכימה עם כל אלו האומרים מנסיונם שכלב כולו לב.</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-7824865614221668461?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-86997452730624706862011-10-29T07:11:00.000-07:002011-10-29T07:18:18.731-07:00עמותת "שמש" / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לאחרונה גיליתי, שברחוב ביאליק 77 ברמת-גן, ממש ליד ביתי נמצאת עמותת "שמש",</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שלום ושילומים, הנאבקת למען פיצויים ליוצאי עיראק, הסתבר לי שבעמותה רשומים </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> 3.800 משפחות המונות כ-20.000 איש ויותר. מהם עדים חיים. יו"ר העמותה עו"ד נאוי,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מעריך את שיווי הרכוש שנגזל מיהודי עיראק כשבעה, שמונה מיליארד דולר, להערכתו</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כמאה ארבעים אלף יהודים עזבו את עיראק בתחילת שנות החמישים, וכיום</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מתגוררים לפחות שישים אלף תושבים ממוצא עיראקי ברמת-גן. לדבריו </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ליהודים בבגדד ובמקומות נוספים היו בתים, חנויות, אדמות, וחשבונות בנק.ים.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לקהילה היהודית היה גם רכוש ציבורי הכולל בתי חולים, בתי ספר ובתי כנסת. רכוש</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> רבים מיהודי עיראק נגזל ונשדד, הם גורשו ועברו השפלות על ידי ממשלת עיראק,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בזמנו של נורי סעידי. עו"ד נאוי מצביע על כך שבעקבות פניתו של בג"ץ לבית המשפט</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> העליון, הממשלה חוקקה את החוק לשמירה על זכויות היהודים יוצאי מדינות ערב.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ובמסגרת מו"מ גם הם יקבלו פיצויים, לאור החוק שהממשלה חוקקה, בעקבות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פניתו של בג"ץ לבית המשפט העליון פועלת העמותה לישומו. וכיום היא מגייסת </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> תורמים לתמיכה כספית בה. הדרישה היא מאה אלף דולאר לכל משפחה של</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יוצאי עיראק. לאחרונה, הוסיף, אשרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית את </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הצעתו של ח"כ ניסים זאב מש"ס, לפי ההצעה כל הסכם שלום במסגרתו תידון</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> סוגית הפלסתינים יכלול את הסדרת רכושם הגזול של יוצאי עיראק, מה גם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שצבא האמריקני חשף בעיראק מסמכים המתעדים את בעלות היהודים על</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הרכוש שנגזל מהם, כך שאפשר לספק הוכחות וזה הזמן להתחיל לפעול בענין.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בעמותה מצאתי הרבה סטודנטים ואוירה נעימה שררה בה. והתרשמתי שכולם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מגוייסים לפעול בה לעזור לאוכלוסיה של יוצאי עיראק שהיא כיום מבוגרות, ושואפים להשיג</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> את המטרות שלשמם הקמה העמותה, בעמותה פגשתי גם את ורד אלמוג, משפטנית</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בעלת תואר ראשון בספרות עם ישראל מאוניברסיטת בר-אילן, ובעלת תואר הוראה,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהיתה מורה בבתי ספר שונים בעברה. היא ספרה לי שלעמותה מטרות נוספות,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היא פועלת למען מתן סיוע לנזקקים יוצאי עיראק. לגיוס תרומות כספיות כדי שתוכל</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לעשות את זאת. לרבות אם ישולמו פיצויים עבור נזקי גוף ונפש, ועבור הרכוש היהודי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שנגזל והולאם בעיראק. הוא הביעה באזני את רצונה למצוא עוד אנשים שירתמו לסייע </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לעמותה ליישם את מטרותיה. ואני חשבתי בליבי שיוצאי עיראק התברכו בכך שקמו בקרבם </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אנשים שעל רכושם הגזול חושבים. והלוואי שמאבקם יצליח ובשטח תהיינה תוצאות. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-8699745273062470686?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-19344154163973289292011-10-16T23:49:00.000-07:002011-10-17T00:00:05.788-07:00לא רק אדית פיאף / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">לפני מספר שנים הכרתי שחקנית מתחילה. אורי יחזק-אל שמה. לאחרונה שוב</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פגשתי אותה, וגיליתי שעד לא מכבר היא היתה זמרת מקומית שנחלה הצלחה </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> גדולה עם המופע שלה "פיאף מעל שמי פאריז", שבו בצעה את שיריה וסיפרה את </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> סיפור חייה הסוערים של גדולת זמרות צרפת אדית פיאף. היא החליטה להגיע</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עם המופע שלה גם לארצות שמעבר לים. יום אחד היא הגשימה לעצמה חלום.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היא הוזמנה להופיע על ידי חברת בזק. יעל ויס ילידת רומניה שעבדה אז כמנהלת</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בחברה שמעה אותה שרה. והתלהבה. לאחר ההופעה נגשה אליה ואמרה לה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהיא עשתה לה צמרמורת. נולדה בינהן לא רק שותפות. אלא גם חברות אמיתית.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לאחר שנה וחצי של עבודה עם יעל שכללה בין השאר הופעות במסגרת פרוייקט </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פרגון הדדי. בפאנץ' ליין בתל-אביב, בפני השגריר הצרפתי,ובמשכן נשיאי ישראל</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בפני נשיא המדינה שמעון פרס. יצגה את ישראל בתחרות "צבי הזהב" ברומניה.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ב כפי שהסבירה לי, היא השניה בגודלה אחרי האירוויזיון.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ה 27 מדינות מתחרות בתחרות הזמר הזאת. ועל אורי כזמרת היה לשיר </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לה שיר רומני ושיר ישראלי. היא שרה את השיר הרומני "כך הייתי רוצה למוות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עם הבקבוק ביד", ואת השיר שכתבה והלחינה יעל לזכר אחיה שהלך בטרם עת.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אורי סיפרה לי שכאשר היא ביצעה את שני השירים בתחרות והיא חשה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהקהל הרומני אוהב את שירתה. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וחשה בצמרמורות מאוד חזקה. וכאשר למחרת עשרה שופטים מכל העולם </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הכריזו על עשרת הזמרים העולים לגמר היא נכללה בינהם. עם החשיפה ל-60</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מיליון איש בערוצי השידור ברומניה התפרסמו על המעומדים עשרות כתבות בעיתונות.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וכן, על מהלך התחרות. והיו להם ראיונות בטלוויזיה. "אני לא אשכח שכשלושים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ישראלים התקבצו סביב הגדרות של בימת ההופעה. צעקו בקולי קולות 'אורי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ישראל'. כך לא הרגשתי לבד. מה עוד שכל הקהילה היהודית בברשוב שברומניה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> התפללה להצלחתי בסוף השבוע שלפני הגמר, בבית הכנסת, עובדה שריגשה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אותי עד דמעות, ונתנה לי את התחושה שלעם היהודי יש כוח אדיר, לא משנה איפה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> את נמצאת בעולם. הוא ישנו שם". לבסוף אורי לא זכתה במקומות הראשונים,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אבל עם הכל ולמרות הכל היא יצגה את ישראל בכבוד. "אמנם לא זכיתי" היא</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אמרה לי "אבל זכיתי למחמאות, נציגי הקהילה היהודית הגישו לי שני זרים </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בבתום ההופעה ואמרו לי ''בשבילנו את מקום ראשון''. למחרת ההופעה. הסתבר</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לי מסיפורה שהיא הופיעה גם בבית כנסת בברשוב בפני 200 איש דוברי רומנית,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> צרפתית, אנגלית ועברית. ההופעה התקיימה בשיתוף עם החזן הידוע ברומניה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שמואל ברזילי, את ההופעה היא סיימה עם השיר "עושה שלום במרומיו" והקהל</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פרץ בשירה אדירה, לאחר ששמעתי את סיפורה של אורי, אמרתי לעצמי שאם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לא הייתי מכירה אותה לא הייתי יודעת בכלל על התחרות היוקרתית ברומניה,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ועל כך שגם לנו היתה בה נציגה שהגיעה עד קו הגמר. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-1934415416397328929?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-60158450168343273982011-10-08T01:16:00.000-07:002011-10-08T01:21:06.219-07:00הפיטאיה מלכת הלילה / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">כשאמרו לי מלכת הלילה ריאיתי לפני ילדה או נערה עם שמלה שחורה. משובצת בירח </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וכוכבים, לראשה כתר ובידה שרביט, והאסוציאציה הראשונה שעלתה בראשי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> התקשרה לחג פורים. זה קרה לי עד לאחרונה. כשהצטרפתי לטיול של מועדון המורים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הגמלאים של קיריית אונו, גיליתי מיהי מלכת הלילה האמיתית. הפיטאיה. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נתקלתי בה לכשבקרנו במטע הפיטאיות בקיבוץ שדה יואב. בהדרכתו של פרופ' </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יוסי מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון. לפיטאיה, כפי שהסביר לנו, יש זנים טעימים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> עם טעם של פרי. הקיבוץ, סיפר, עבר הפרטה וכיום הבעלים שלו הוא דר ' </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מרדכי דודאי. הוא גילה שלפטאיה קוראים מלכת הלילה. כי לילה אחד בלבד הפרח</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נפתח, כדי לראות את הפרח בשיא פריחתו צריך להיות ער בחצות. הוא מפיץ ריח</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בושם, ומי שמגיע למטע בשעות הקטנות של הלילה מוצא שהמטע מבושם, </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בד"כ הדגיש פרופ' מזרחי, ההפריה נעשית על ידי יצורי לילה, כאן החקלאי </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חייב לאסוף את האבקה ולהפרות, ובשביל זה הוא ניגש עם מברשת לפפאיה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ואוסף את האבקה, כשהפרח פורח בלילה, הוא אומר עוד, זה מראה מאוד</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מרהיב. חקלאי טוב יודע איזה פרח עומד לפרוח בלילה מסוים. ומתי יש </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> להפרות אותו. בפירות הפיטאיה מעוניינים באירופה, וקוראים להם שם מלכי </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> המדבר. יוסי צפריר מגדל פטאיות בכפר בילו והוא שינה את השם שלהן,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> למלכי המדבר. לדעת פרופ' מזרחי יש בארץ 700 דונם פטאיות, וכדבריו,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חקלאים טובים קוצרים 5-4 טון ליצוא של הזנים השונים, היום מגדלים אותם בחבל</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הבשור. באילת. ולאורך הארץ עד קיבוץ אילון בצפון. יתרון גדול הוא </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שמשווקים אותם ללא חומרי הדברה. אבל מכיוון שאגרסקו היום נמצאת</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בצרה צרורה אין מי שייצא את הפירות. עם זאת היום חקלאים מגדלים </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> זנים חדשים, בהם גם זנים שמפרים את עצמם בעצמם. במהלך הביקור</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במטע הפאפיות של קיבוץ שדה יואב. שהוא לדעתי מטע מיוחד, עשינו</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הכרה עם הטרופיטאיה שהוא פתוח ישראלי חדש. המדובר בפיטאיה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהצטרפה לאחרונה לפירות הקיץ, ומהווה נצר מתוק ובריא לפרי הפיטאיה,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הפרי שלה כפי שהסבר לנו עשיר בסיבים תזונתיים ואינו מכיל הרבה סוכר, </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מה שהופך אותו למאכל דיאטתי. מומלץ. בנוסף מכיל הפרי שפע של נוגדני</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> חמצון רבי עוצמה וחומצת טאנרין, לחזוק המערכת החיסונית ופעילות האנטי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אייג'ינג. צבעו הסגול של הפרי, טעמו הטרופי ומרקמו העסיסי מוסיפים על פי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ענף הפירות ומועצת הצמחים ענין יחודי לכל מנה. על כן, הם ממליצים להכין</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ממנו שייק או קוקטייל או לשלב אותו עם סלט עלים ירוקים. ואכן, טעמה העדין</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של הטרופיתאיה היה לי בהחלט ערב לחך. זן אחר איתו עשינו הכרה היתה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הפיטאיה ונוס, שעליה למדנו שהיא בעלת יתרונות בריאותיים מובהקים. עשירה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בסיבים תזונתיים העוזרים לבעיות עיכול. מכילה תצרוכת יומית של ויטמין סי.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ופיגמנטים אדומים, המכילים נוגדני חמצון, וכן היא מכילה חומצה אמינית טאורין </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> המהווה בשורה לצמחונים. גם טעמה היה מבחינתי מעודן וערב לחך. מהביקור</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במטע הפיטאיות יצאתי עם הרגשה שהנה לא מצאתי רק את מלכת הלילה האמיתית.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אלא גם פרי מלכותי שהוא חיוני לבריאותנו. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-6015845016834327398?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-62373675451577372322011-09-30T02:04:00.000-07:002011-09-30T02:11:14.277-07:00הליידי צינה דינזנגוף. / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">צינה דיזנגוף היתה בשבילי לא מכבר שם של כיכר בלב תל-אביב, כיכר שעברה שינויים אדריכליים,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שהסתיימו לפי שעה בהגבהת המפלס שלה והצבתה של המזרקה הצבעונית</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של הפסל הידוע יעקב אגם, מזרקה שבשנים האחרונות לא פועלת. והיום</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> נשמעות באוויר שמועות על כך שהיא תחזור בקרוב להיות פעילה, מאז</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שקראתי את ספרה של יעל נויבירט "הליידי של העיר הלבנה", צינה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> דיזנגוף היא בשבילי לא רק שם של כיכר, אלא שמה של רעית ראש</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> העיר הראשון של תל-אביב מאיר דיזנגוף. אישה מרשימה. אצילה,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פעילה למען הקהילה. בין פעילותיה אפשר לפי הספר למנות, פעילות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> פדגוגית, פעילות פילנתרופית, פעילות מוניציפאלית, ופעילות פארה רפואית,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ציונית חדורת אידאלים, כולה אהבה ומסירות לעיר תל-אביב. מארחת</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> למופת, שידעה להתלבש בטוב טעם, ביתה הפך טרקלין לקבלות פנים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ונשפים מוסיקאליים. אהבה אנשים בכלל וילדים בפרט. וידעה טרגדיה אישית </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כשבתה התינוקת לא שרדה את מחלת הקדחת. סיפור אהבתם של </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בני הזוג צינה ומאיר דיזנגוף שזור בספר כחוט השני. "אהבה עדינה,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> צנועה ונאצלת", ולא בכדי נפתח הספר בציטוט מדבריו של מאיר דיזנגוף</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> "חברתי לחיים". "היא היתה שייכת לאלה עדיני הרוח, המשפיעים על חיי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> החברה בסביבתם באמצעות הוויתם... בתכונות נפשם, בחינוכם היפה, </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> במידותיהם התרומיות, בכל הטוב המבצבץ מכל קיומם"... פרק שהפתיע וריגש</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אותי במיוחד הוא הפרק "עוד על הזיכרון" בפרק הזה מספרת יעל על פגישתה עם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מאירה בתה מאירת הפנים של שושנה הברי שעבדה בבית הזוג דיזנגוף.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מאירה מספרת בו על יחסי הקרבה האמידים ששררו בין בני הזוג לאמה </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> "בפי אנשי השכונה ובפי התושבים הערבים כונתה היא בנת דיזנגוף", דהיינו</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בתו של דיזנגוף. שושנה הייתה ידידת נפש ובת ברית והמשיכה לשמור על</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לויאליות ללא סייג עד יומה האחרון. לפי בקשתה של צינה שמרה על שתיקה.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> 'סודה של צינה היא כבודה ואני לא אחלל אותו'. אמרה שושנה ולא יספה" כשסיימתי</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לקרוא את הספר הודיתי בליבי ליעל על שהעלתה את צינה דיזנגוף מתהום השכחה. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">והפכה אותה לגיבורה של ספר, ובכך תקנה עוול היסטורי לאישה שלא זכתה להתיחסות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מעמיקה ובהחלט היתה לכך ראייה.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-6237367545157737232?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-22055943960765603292011-09-20T05:34:00.000-07:002011-09-20T05:46:25.422-07:00סיפורים מחנות יד שניה / רימונה שיף.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> <span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אף פעם לא תארתי לעצמי שאפשר לכתוב סיפורים מחנות יד שניה, עד שקראתי את</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ספרה של דליס "סיפורים מחנות יד שניה". דליס כפי שמסתבר הגיעה באופן ספונטאני </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לחנות יד שניה שנפתחה בגבעתיים, התבוננה באנשים שאליה נכנסו, קנו או רצו לקנות,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ומצאו אצל פלורה בעלת החנות אוזן קשבת. חלק מהסיפורים כפי שנוכחתי לדעת </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מהקריאה בספר מתרחשים בגאוגרפיה המדוייקת של החנות. חלק </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מתיחסים אליה וקשורים בה. דליס משוררת, עורכת, מבקרת ספרות, מנחת</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אירועי ספרות וסדנאות כתיבה פרסמה עד היום ספרי שירה, זהו ספר הפרוזה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הראשון שלה ולזכותה יאמר שהיא בחרה נושא מקורי. והצליחה לשקף מעבר</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לקוסמוס של החנות המיוחדת מעגל שלם של סיפורי חיים, ולתאר עולם </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> צבעוני ודינאמי של אנשים שאותם אפשר לפגוש ביום יום. ואפשר להזדהות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> איתם או שלא להזדהות איתם. הדמויות בספר נוגעות גם לגברים וגם</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לנשים, הן מתוארות ללא כחל וסרק, לא מתייפות, לא אחת מביעה דליס</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ביקורת כלפיהן, "האירועים אמיתיים בבסיסם" היא מעידה בהקדמה "לעיתים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> שונה סדר ההתרחשות, לעיתים משיקולים ספרותיים מוזגו דמויות, נוספו</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> דמויות משנה והשתפצו לאפיזודות בדויות". האירועים המובאים הלקוחים </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מחיי היום יום מעוררים אסוציאציות. ואמרתי לעצמי שכשנכנסים לחנות ונתקלים </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> באנשים אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו אלו סיפורים מאחוריהם מסתתרים. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וכבר אמר לי פעם מישהו שעל כל בן אדם אפשר לכתוב ספר,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לגבי חנות יד שניה, בהקדמה לספרה כותבת דליס "בחנות יד שניה כל</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בגד הוא סיפור על בעליו, כל בגד הוא הנצחה של חוויה של תקופה,</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> של תרבות. של אמירה חברתית, לחנות יד שניה מגיעים אנשים מיוחדים,</span><br /><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אנשים עם סיפור אחר. חריג. ובסיפור הפותח את הספר "מנורת הקריסטל"</span></div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היא כותבת "לחפצים בחנות יד שניה, יש סיפור. לא הסיפור על המפעל.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> ארץ הייצור עבודת הפועלים, ההמצאה הרעיונית לחפצים בחנות יד שניה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> יש סיפור פרטי על גלגול חיים. היסטוריה משפחתית וסאגה של בית אב".</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בזכותה ל"חנות אלוירה" יש באמת כותרת משנה "דברים של פעם בטעם".</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> וככה היא מעידה עליה "על המדפים ניצבים סיפורי חיים, כאן ההרפתקאות </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> לא נעצרות, הן מתגלגלות הלאה, למחוזות אחרים, לנופים אחרים. לדמויות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> אחרות. בדרך כלל מוצרים אלה מכמנים אמתיים. הן במצבן הכספי, הן </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">במצבן הסנטימינטאלי. דרכם לעולם אינה מסתימת". בספור "מעיל ההפתעות"</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> היא מתארת אותה "לול העץ שבדרך כלל משמש מקום משחק לתינוקות. </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> כאן אצל אלוירה הוא מכיל בעיקר בגדים מוזלים, כוסה באריג בד בשלל</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> צבעים, בגד הוחלף בבגד והערמה גדלה על גבי משטח הלול. בצידה</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> האחד נערמו מלבושים שצריכים חשיבה שניה לפני הרכישה, ובצד שכנגד</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הונחו אלו שלא היו במידה המבוקשת, ובכך ניפסלו. אלה שנבחרו מתאימים</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> הונחו בכבוד ובאהבה". כשקראתי את זאת חשבתי לעצמי שלא כל חנות</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;">זוכה שיכתבו עליה ספר. ואשריה של החנות הנבחרת. בסיום ההקדמה לספר</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> מתיחסת דליס למבחן המציאות ומגלה שהוא התקבל יפה בחנויות אחרות, אני</span><br /><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> בהחלט לא מתפלאת.</span></div><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"> </span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span><br /><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span><br /><br /><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: 'Trebuchet MS', sans-serif;"><br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-2205594396076560329?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-11133637707535971792011-09-04T03:56:00.000-07:002011-09-04T10:54:47.849-07:00בדרך לכיכר המדינה / רימונה שיף.ראיתי אותם נחשול עצום של אדם. הולכים ברחוב ארלוזרוב בתל-אביב להפגנה הגדולה מכולן בכיכר המדינה, למחות נגד יוקר המחיה ולמען צדק חברתי וכלכלי. חלקם שואפים לשינויים במערכת השלטונית הקיימת. חלקם רוצים להחליף אותה. חולמים שהאלטרנטיבה תהיה יותר טובה. ראיתי אותם הישראלים החדשים שאינם מרוצים מהמצב העכשוי ורוצים לחיות בעתיד בכבוד. אנשי מעמד הביינים. דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים, אמהות טריות עם עגלות ילדים ואמהות ותיקות. אלו רוצות לגדל ילדים בלי להכנס לחובות ואלו מתגייסות למען שילדיהם יוכלו להקים בראש שקט משפחות משלהם. לפני כחודש כשראיתי את הקמתם של האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד לא תארתי לעצמי שאני צופה במהפכה חברתית בהתהוותה, אבל עובדה הישראלים כבר לא אדישים. והקריאות להפגנות חברתיות הוציאו המונים לרחובות, לא רק בתל-אביב אלא גם בערים אחרות. בצפון ובדרום, וגם בישובי הספר. ובשרו למערכת השלטונית שהמחאה החברתית בישראל רק תלך ותתגלגל אם לא יחול שינוי. כשראיתי את הישראלים החדשים גודשים את רחוב ארלוזרוב, אמרתי לעצמי שאפילו אם לא יהיו מיליון מפגינים כפי שהמארגנים מצפים, גם מספרים כמו מאות אלפים מהווים ניצחון, ניצחון להפסקת האדישות הציבורית שאפינה עד לאחרונה את המתרחש במדינה, ושמחתי בלב על כך שהמנהיגים רואים שאין להם כבר עסק עם תושבים מנומנמים, אלא עם כאלו שאינם שותקים. לוקחים את העינינים בידיים ויוצרים תמונה שונה במדינה. ולרגע לא חשבתי שלאלו שיצאו לרחובות היתה כוונה נאיבית. אלא שזו באמת זעקה מלבבות כואבים של כאלו שרוצים לשנות את הסדר החברתי והכלכלי הקיים. ומציגים כלפי המציאות גישה שונה. לאחרונה היו שניסו לעורר בי מחשבה על כך שהכלכלה הישראלית יציבה ובריאה בהשואה לכלכלה העולמית. והציגו לי כראיה שישראל ל- o.c.d התקבלה, אך אני הגעתי עם עצמי למסקנה שנכון שמבחינה עולמית המצב טוב למדי. אולם עם ה-o.c.d לא הולכים למכולת. מהגם שהמומחים אומרים שאנחנו נחשבים לאחת המדינות היקרות ב-o.c.d, כשראיתי את ההמונים נוהרים לכיכר המדינה נזכרתי שבשנות התשעים התמקמו בה עשרות מחוסרי דיור, קראו לה "כיכר הלחם" והמחישו במעשיהם את הפערים החברתיים והכלכליים, לנוכח חנויות היוקרה שהקיפו אותם, לבסוף הם גורשו על ידי צו משפטי בטענה שפלשו לקרקע לא שלהם, אמרתי לעצמי, המפגינים של תחילת ספטמבר 2011 כבשו בהמוניהם את אותה כיכר ממש, והיא הפכה לשלהם לשעות איכותיות אחדות. כשהם מדברים דברים שיוצאים מהלב ונכנס ללבבות של מאות אלפים. ונושאים שלטים בנוסח "צדק צדק תרדוף", "מדינת רווחה חובה" "רוצים להשתכר באופן הולם" ואחרים. ומוכיחים לכל עם ישראל ולמנהיגים שהכיכר היא אכן כיכר המדינה. כפי שהיא במקור נקראת. ובקרוב היא גם תכנס להיסטוריה המקומית בפרט והישראלית בכלל. הלוואי שהמאבק ההמוני לשינוי המצב הקיים ישא תוצאות, ונוכל לחיות בכבוד בארץ הזאת.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-1113363770753597179?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-79678724213156577532011-08-28T03:18:00.000-07:002011-08-28T03:44:47.753-07:00מלאות וסקסיות / רימונה שיף.<span class="Apple-style-span" >לנשים שנולדו עם נטיה להיות מלאות ושופעות יש לי עצה, שהן לא צריכות להתמודד עם מודל הרזון. כי זה לא בהכרח מתאים להן, כבר לפני כמה עשורים חשבו שנשים מלאות יכולות להיות יפות. ואפילו בקרתי אז בקורס לדוגמניות מלאות בהדרכת מירי זמיר, לשעבר סגנית מיס עולם. שלא נמנית דווקא על הנשים הרזות, גם היום אני רואה שנשים מלאות מדגמנות, כמו נועה תשבי ל- ml ומארינה מקסימיליאן בלומין לעונות, עם זאת אני מוצאת שהשוק הישראלי מלא דעות קדומות. ולא חסרות בו נשים מלאות. המעריצות דוגמניות ושחקניות שמשדרגות אנורקסיות. וסובלות משנאה עצמית. כאמור, היום ישנם מעצבי אופנה שמעצבים בגדים אופנתיים במידות גדולות. ואישה מלאה יכולה בהחלט אופנתית להראות. היום אני לא אחת שומעת שגם רופאים ממליצים על אורח חיים של תזונה בריאה וספורט. אי לכך דעתי, אין שום סיבה בעולם שאישה שנולדה עם נטיה להיות מלאה תאמץ את אורח החיים הזה. מה גם שכאלו נשים אפילו שתעשנה את הדיאטה הכי קיצונית שיכולה להיות הן לא תהפכנה לממש רזות. ולדעתי הן צריכות להיות מרוצות מזה שהן לא צריכות היום לחטט רגליים כדי למצוא לעצמן בגדים אופנתיים שלהן מתאימים. כן, הן יכולות בהחלט להתלבש יפה להתבונן במראה ולהיות מרוצות מאיך שהן נראות. ועוד אומר, שלי ברור שאישה שהיא גם מלאה וגם גבוהה בורכה בנתונים מרשימים, אבל גם אישה שהיא מלאה ונמוכה יכולה להראות טוב. העיקר שכל אישה ואישה תאהב את הגוף שלה כמות שהוא. ולא תחפש פתרונות קסמים להראות שונה ממה שבראו אותה. לא אחת פגשתי אישה מלאה ושופעת המתביישת באיך שהיא נראית ובוכה, הרגעתי אותה ואמרתי לה שגם היא יכולה להיות חתיכה ולהרגיש כמו נסיכה, היא רק צריכה לרצות טוב ולהראות ולבחור לעצמה בגדים שאותה הולמים. נכון, שישנן נשים שהן מלאות מסיבות אחרות, אבל זה כבר סיפור אחר. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-7967872421315657753?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-91460114288408969422011-08-21T05:29:00.000-07:002011-08-21T06:08:00.947-07:00מחאה צעירה / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">לפני כחודש בדרכי לפתיחה של תערוכה בגלריה "שורשים" ראיתי בשדרות רוטשילד מול הבימה צצו להם חמישה אוהלים והשישי היה בתהליך הקמה. צעיר עם מקרופון דיבר שם על יוקר שכר הדירה בפרט. ובכלל על הקשיים של זוגות צעירים לרכוש דירה חדשה. מספר סקרנים ואני בינהם התקרבו אליו לשמוע את דבריו, ולא תארתי לעצמי שזו עשויה להיות ראשיתה של מהפכה חברתית. כעבור חודש הזדמנתי שוב למקום. השדרה הפכה לשדרת המחאה הצעירה. היא מלאה באוהלים, המסודרים בשתי שורות ישרות עליהם מספרים כמו ברחוב לכל דבר, וגם אוהל לראש הממשלה הקם שם, קוראים לו "האוהל של ביבי". ומרפאה מאולתרת ניצבת בינהם. ושלטים עם סיסמאות פרושים לאורכה של השדרה כמו "צדק צדק תרדוף", "משרד השיכון, עמיגור. עמידר 65 שנה לוקחים כסף מאזרחי המדינה" "חולדאי בית לא הורסים" או "נמאס לנו מכרישי נדל"ן ומכרישי קבלן". זה היה ממש לפני שהבעיות הבטחוניות בדרום תפסו את הכותרות ואת ההתענינות הציבורית. האוהלים היו ריקים מיושביהם. שהלכו לעבודה או לענינים שקשורים בלימודים. צעיר אחד עמד ליד האוהל שלו וסיפר לכל אלו שהזדמנו למקום. שהוא שרת בצבא. קורע את התחת בעבודה מאומצת, ולא יכול לשאת בתשלום שכר הדירה הגבוה, והדגיש שהוא היה רוצה להנשא ולהקים משפחה. אך אין באפשרותו להרשות לעצמו לרכוש דירה, בסמוך לו על אחד העצים היה תלוי שלט המודיע שאבד כלב נחיה, הוא התבונן בו והביע תקווה שהכלב שאבד כבר נמצא. יומיים לאחר מכן נפגשתי עם חברת מועצת העיר נס ציונה סמדר מוצפי אהרוני. שנראתה באחת ההפגנות נושאת שלט האומר שסבתאות זה לא בנק. כאם לשני בנים צעירים היא שוחחה איתי על מצבם של בני גילם. ואמרה "אני מסתכלת כאן על זוג צעיר שרוצה לבנות את חייו ולהקים משפחה. איפה הוא יתחיל. עליו לא מקלים. הצעירים משרתים בצבא, עושים מילואים ומשלמים מיסים, הם מלח הארץ. והמדינה לא נותנת להם כלום. במקום שתהיה כמו אמא שתדאג להם. ואם לא נדאג להם הם לא יהיו פה. היום מיטב המוחות שלנו עוזבים את המדינה, ובסוף תהיה לנו חברה ממוצעת". היא סיפרה לי גם שבעברה עבדה עם שר המסחר והתעשיה לשעבר רן כהן, שיזם את חוק הדיור הציבורי. האומר שאלו שגרים בדיור ציבורי יכולים כעבור תקופה מסויימת לרכוש את הדירה במחיר מוזל, ובכסף ירכשו דיור ציבורי נוסף. "לצערי החוק מומש בחלקו, וחבל". ציינה בהקשר זה באזני.ואני הסכמתי איתה. ונזכרתי שכשהתחתנתי בשנות השבעים באזור מגורי בגבעתיים הקמו שני בנינים לזוגות צעירים, לאחרונה קראתי בעיתון שזה הופסק בגלל המגזר הדתי. ואמרתי לעצמי "למה צעירים שרוצים להקים בית בישראל לא יוכלו להגיע לדיור משלהם בתנאים נוחים. ואלו שיש להם משפחות מרובות ילדים כן. מה האפליה הזאת. גם אלו וגם אלו הם אזרחי המדינה. ואסור שיוצר מצב של שוים יותר ושוים פחות. כן, זה היה רק ענין של זמן שתפרוץ כאן מחאה צעירה. וכבר נאמר שמוטב מאוחר מאשר... ומי יתן ואלו בצמרת השלטון המחפשים לבעיה פתרון יתנו את דעתם לכך שחוסן חברתי תורם לבטחון".</span>
<br /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-9146011428840896942?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-11297222845803705592011-08-12T21:20:00.000-07:002011-08-12T22:11:51.781-07:00מסעדת זיתונה / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">לאחרונה נתקלנו במבנה גדול ממדים בצומת עין איברהים באום אל פחם. נכנסנו בפנים, ולעיננו נתגלתה מסעדת </span>
<br /><span style="font-size:130%;">זיתונה. מסעדה שונה. עם אוירה חמימה ונעימה. כשברקע מוזיקה אותנטית. שלחנות מעצבים אסתטית. אהילים יפיפיים ושרותים ברמה גבוהה. שמזכירים מלון חמישה כוכבים. ובחוץ מרפסת עטופת פרחים וצמחיה עם נוף פסטרולי של האזור. את פנינו קיבל הבעלים שלה. מחמוד סעדה המכונה מודי. צעיר לבבי חייכן. יליד אום אל פחם. בעל תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותואר. שני במנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. שלמד גם סמסטר אנתרופולוגיה באוניברסיטה בארה"ב, הוא סיפר לנו שמשום שלא היו לו אמצעים להמשיך אותם שם חזר ארצה. והשתלב בעסקים של אביו. שהיה בעסקי סוכר. וב-79 היתה לו מפולת במסחר, דבר שגרם לו להחליט שהוא לא רוצה לסחור יותר. בשנת 1982 הקים את בית הבד שלו שבו היו אבני רוחיים. אנשים באו וקנו שמן זית. והוא היה לוקח משפחות ומסביר להן איך מכינים את השמן, וכך הפגיש אותן עם תרבות השמן, אז לא היתה המודעות לשמן הזית. יום אחד, גילה לנו מודי, הופיעה בעיתונות כתבה תחת הכותרת "שמן זית חובה לכל בית", ואז באו למקום השכנים מגבעת שמואל ואמרו "אנחנו נביא לכם בקבוקים ריקים תמלאו אותם. ונמכור אותם במרכול". מכרו בשלב מסויים חמשת אלפים בקבוקים, עד שנכנסה לתמונה המועצה לשמן זית "מכרנו קרוב לשבעת אלפים טונות שמן למרכולים ולרשתות השיווק הגדולות. כשהמועצה הזאת החלה לפעול התפוקה שלנו ירדה". לאחר מכן הסתבר להם שעד למאורעות אוקטובר בשנת אלפיים אנשים היו נכנסים למקום וקונים בו מוצרים, כמו שמן זית, לבנה ואחרים. ואוטובוסים עם מטיילים ישראלים או תיירים היו עוברים כדי לאפשר גם להם לקנות מוצרים. כשהיחסים בין המגזר היהודי והמגזר הערבי חזרו להיות תקינים מודי החליט לפתח את המקום. ומאז הוא מוכיח שלא צריך להסתובב בתל-אביב כדי להכנס למסעדה שעל רמה גבוהה. בזכות המאכלים הטריים והטעימים שהוא מגיש לסועדים. בהם מבחר סלטים עשיר, צוואר כבש בתנור. שוק כבש ממולא אורז מתובל, אפוי בטבון. בשרים טריים על גריל פחמים. דגים ופירות ים. מנות ירק של העונה, כנאפה זיתונה ביתית. המוגשים בצורה אסתטית ובמחירים נוחים. במיוחד אהבנו את החומוס שטעמו מיוחד. וצוואר בשר הכבש בתנור שהיה רך ונימוח. ובזכות המלצרים המבוגרים עתירי הניסיון שהקפידו על שירות אדיב. שמחנו להיווכח לדעת שחנות המפעל של בית הבד עדיין קיימת, היא מעובדת באלמנטים של עץ, אבן ומתכת, ומציעה בקבוקי שמן זית בארונות וסוגים שונים, כשלצידם מיכלי שמן למילוי אישי בקבוקים יפים ומעוצבים. ובנוסף. טחינה גולמית , חלווה, רטבים, סירופים, סילנים, ריבות, זיתים, ועוד. ובמרתף החנות גלריה אמנות של עבודות קרמיקה, נחושת ואחרות. הופתענו לגלות שאת העצוב האקסלוסיבי הגה מודי. ושמחנו לשמוע ממנו שבתקופת הראמאדן התפוסה במסעדה מלאה עד אפש מקום באנשים שבאים אליה לאחר הצום.</span>
<br /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-1129722284580370559?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-14851213764459508052011-08-04T07:07:00.000-07:002011-08-04T08:04:43.170-07:00חוק של צחוק. / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">לאחרונה קבלתי מתנה, ספרון קטן אדום שנקרא "הו הו! כוחה, חוק של צחוק". המחבר יוסף באו צייר, גרפיקאי, אנימטור, קריקטוריסט, מאייר, צלם, איש סוד, משורר ומו"ל. אדם שפעל בהרבה תחומים, אבל לפני הכל רצה שיכירו אותו בתור אדם עם חוש הומור. וגם בנותיו, הדסה וצלילה באו, אותן אני מכירה זה מכבר, רוצות היום שיזכרו אותו ככזה. ולשם כך הוציאו לאור את הספר. המבוסס על בדיחות שנהג לספר. להלן אחדות מהן. "שתי עגבניות טיילו ברחוב פתאום אחת נדרסה על ידי מכונית. העגבניה שניצלה מהתאונה ברכה את חברתה הנדרסת 'שלום לך קטשופ". ובבדיחה נוספת "ילד בוכה ומבקש מאמו כסף לקנות מסטיק, אמא צועקת 'מה בגשם שכזה אתה רוצה ללכת למכולת? בגשם שכזה אפילו כלב לא שולחים החוצה, אבא ילך לקנות לך". </span><br /><span style="font-size:130%;">יוסף באו בנותיו מספרות "הורינו, רבקה ויוסף באו היו ניצולי שואה ואיבדו את משפחותיהם. אבל תמיד הם היו מאושרים, הם אף פעם לא אבדו את חוש ההומור שלהם האהבה והתקווה, אפילו בתוך הגטו ומחנות הריכוז, אבי תמיד סיפר בדיחות וחברים מספרים, שהוא הציל אותם על ידי הצחוק, הוא סיפר להם בדיחות וזה נתן להם כוחות להמשיך לחיות". ובפרק "חברים כותבים על יוסף באו" כותב י.דרזנר "הייתי רופא השיניים של יוסף באו, כל ביקור שלו במרפאה היה שזור בסיפורים קטנים ובבדיחות הקשורות לטיפול שיניים וזה גרם תמיד לירידת המתח ולהפחתת הפחד שלו עצמו מהטיפול. ככה אנחנו זוכרים אותו, התחיל על פי רוב בסיפור, בדיחה מתאימה לפני שהתישב בכסא העינויים, נמשך בסיפורים קטנים בזמן הטיפול ונגמר במנה אחרונה ובבדיחה מסימת. כל ביקור של הפציינט, יוסף באו, הפך בזכותו לביקור קל ואפילו נחמד מאוד בשביל שנינו. וכל זאת הודות לחוש ההומור המיוחד שלו". ואילו שלומי לוי, מנהל האחזקה של בית אמריקה כותב "אם באת אליו עצוב יצאת מחייך, שמח. אני תיקנתי לו את הרדיו והוא בתמורה תיקן לי את מצב הרוח... כשהייתי אומר לו שתקופת הרדיו הסתיימה, היה אומר 'רדיו זה ותיק ומנוסה הוא'. בכל פעם כשהייתי יושב ומתאמץ בכלל לתקן את הרדיו הותיק והמנוסה, תמיד הייתי מגלה בסופו של דבר כי החוט המשנה את התחנה נקרע, וזו היא כל הבעיה. באו היה יושב ומספר בדיחות ברצף, עם סיפורים על העבר, ואני בכדי להמשיך לשמוע את הסיפורים, הייתי מתערך עם התיקון בכוונה..." ופרידה שפי מרמת-השרון שלמדה איתו יחד בשנה האחרונה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה באקדמיה לאומנויות פלסטית בקרקוב בפולין, כותבת בין השאר "יוסף באו היה מוכשר, ולא רק בציור, החוכמות שלו היו מלוות כל ציור ותמיד זה היה משמעותי. שום דבר אצלו לא עצוב, אפילו הדבר המזעזע ביותר הוא הפך להומור. אף פעם לא ענה כן, או לא. כל אחד היה יכול להבין את מה שהוא רצה, הוא חייך קצת ואנחנו צחקנו הרבה. הוא היה פשוט חכם". ואמנם כשקראתי את הספר צחקתי הרבה מהבדיחות, ובזכות הספר הזה שכחתי את טרדות היום. היה שווה לפגוש מקרוב את עולם ההומור של מחבר הספר. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-1485121376445950805?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-64899498619064398862011-07-19T21:47:00.000-07:002011-07-19T22:56:40.536-07:00הודו בעקבותיה. / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">כשהוזמנתי לפתיחת תערוכת הצילומים, "הודו עקבותייך וידייך בנפשי", של הצלמת גפני שליין בגלריה "שורשים" בתל-אביב, חשבתי לתומי שאגיע לתערוכת צילומים על הודו. אחת מיני רבות שמידי פעם מוצגות. להפתעתי נקלעתי לתערוכה מיוחדת. שמציגה את תושבי הודו מזוית שונה. דרך כפות רגליהם וידיהם. הצילומים היו מרשימים ומרהיבים בצבעוניותם, וליד כל צלום וצלום רשמה גפני את התחושות שליוו אותה כשראתה את האוביקט שלה. כך למשל כתבה על אדם שכפות ידיו הודגשו כשהוא מתפלל לשמש, "במסירות גדולה ללא לאות הוא מתפלל את ברכת השמש עשרות פעמים ביום. עשיתו הוא כל כך בהכנעה, בענווה, בפשטות, בעשיה מקודשת וטוטאלית שריגשה אותו מאוד. ואני עושה את ברכת השמש ביוגה פעמיים ומתעיפת עד כלות, "ועל אישה יחפת רגליים הלובשת שמלה פרחונית כתבה "כפות רגליה שנאחזו ביצירות בקרקע, הן בניגוד גמור לשמלתה הקלילה והפרחונית המתנופפת ברוח. היא כבשה אותי במבטיה כדי להשיג אוכל לילדתה הקטנה". באופן הזה לא הרשימה אותי גפני רק כצלמת, אלא, פתחה בפני צוהר לעולמה ולרגשותיה כאדם. לזכותה יאמר גם שהיא דאגה בפתיחה להכניס את המוזמנים לאווירה הודית. בכניסה ניגן נגן צעיר בסיטאר הודי. לבאים הוגש כיבוד שכלל מאכלים ומשקאות הודים, ולמקום הגיע גם נציג מהשגרירות ההודית. כן, יעל טל רקדנית ישראלית שלמדה ריקוד הודי בהודו, רקדה לצלילי מוסיקה הודית מקורית, שני ריקודים הודים מסורתיים, וכל ריקוד מיקד את תשומת הלב בכפות ידיים ורגליים. בשלב מסויים הסתקרנתי לדעת מאיפה שאבה גפני את הרעיון להציג את תושבי הודו דרך כפות רגליהם וידיהם. מהרזומה שחולק בתערוכה הסתבר לי שכבר בגיל חמש או שש היתה גפני הולכת ברחובותיה הבורגניים של חיפה שלפני 48 שנים. ומסתכלת בסקרנות רבה על כפות רגליהם החשופות והלבנבנות של העוברים והשבים, הצצה זו התאפשרה לה כשאביה לא תפש אותה בקלקלתה, בתיכון למדה צילום בבית הספר ויצ"ו שבחיפה על מורדות הכרמל, הצילום פיתח אצלה בעיקר את הגרפיקה והאסתטיקה בנוסף לראות עולם מזוית שונה. לאחר שנים חזרה שלא במודע למשיכתה הישנה לכפות רגליים וידיים, ואל המסתוריות המהפנטת שבהן לגביה. בנוסף התחילה ללמוד רפלקסולוגיה לפליאתם הרבה של הסובבים אותה, הרפלקסולוגיה היתה אז בחיתוליה ונחשבה לעסוק משונה וחריג. ואז הגיע הטיול להודו. שבו צלמה תושבים שפגשה דרך כפות רגליהם וידיהם. היא מספרת שרק בבית כשנאספו התמונות אל חדר המחשב נפל האסימון הגדול וכל הפאזל שבנתה במשך שנים הושלם לכדי תמונה שלמה וברורה שבנתה במשך שנים. ומסבירה שהצצה בסתר של בת החמש מחיפה הופכת בתערוכה לאמירה גלויה וברורה שמסר חשוב מאחוריה- כולנו איתך. כשגיליתי שכל ההכנסות ממכירת התמונות הן תרומה לעמותת רחשי לב. מרכז תמיכה לילדים חולי סרטן בבית חולים שיבא. התרגשתי מאוד. ויצאתי מהתערוכה בהרגשה שגפני היא לא רק אמנית וצלמת מוכשרת ומיוחדת, אלא גם אישה אכפתית וטובה. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-6489949861906439886?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-91331822096293868602011-07-13T21:01:00.000-07:002011-07-13T21:36:31.320-07:00האמנם קזינו בישראל? / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">באחרונה עלה שוב לכותרות רעיון פתיחת בית קזינו בישראל, נשאלת השאלה האם הוא יהפוך את המדינה למדינה מתקדמת ככל המדינות הנאורות, או יגרום להפיכתה למדינת שעשועים. ארץ של רולטה וג'טונים. על כך שמעתי דעות שונות. השוללים ובהם אנשי היחידה לטפול בנפגעי אלכוהול והימורים. עמותת אפש"ר. קובעים שאין זה ראוי למדינה לתלות את יהבה הכלכלי במזל. ואומרים שהמדינה אחראית לכל אזרחיה וחייבת להציג תוכנית כלכלית יציבה המבוססת על השקעות, פיתוח, תעסוקה, יזמות ובעיקר חזון. הם גורסים שהקמת קזינו בישראל כמוה כפשיטת רגל מוסרית וכלכלית כאחד. ושואלים מהו החזון בהקמת קזינו. אלה המצדדים בהקמת קזינו באילת אומרים שהוא ימשוך אליה תיירים. יכניס למדינה כספים רבים ולפתור את בעיותיה הכלכליות. השוללים אומרים שהוא יהפוך אותה לעוד עיר של הימורים, שהרי בתי קזינו קיימים בערים רבות בעולם. ומצביעים על כך שתיירים המגיעים רק בגלל בתי הקזינו יכולים להוות בסיס לתירות מפוקפקת. המצדדים חושבים שהוא יספק מקום עבודה לתושבי אילת. השוללים סבורים שאת הכסף הגדול יעשו האנשים שיגיעו מבחוץ להמר. ואילו תושבי אילת ירווחו שכר מינימום, ויהפכו למחלקי קלפים ולנותני ז'טונים. המצדדים רואים בהקמת בתי קזינו חוקיים גורם לחסול תופעת ההימורים הלא חוקיים. השוללים מציגים מאמרים שהתפרסמו בעולם המצביעים על כך שבתי קזינו חוקיים לא מיגרו את תופעת ההימורים הלא חוקיים. ובעלי הכסף השחור חפשו לעצמם אופציות אחרות לא חוקיות. לגלגל את מה שמצוי בידיהם. אני אומרת שיכול להיות שקזינו שיש עליו פקוח לא מושך אליו חוגים שלילים, אבל הוא עשוי למשוך אליו אנשים שהנושא היה רחוק מהם. חלקם יתפשו באמצעותו דרך להרויח כסף קל. אך יצאו מתעשית ההימורים שלו חבולים ופצועים. ממוטטים מבחינה כלכלית. עד כדי שיצטרכו למכור את הדירות שלהם. ורכוש נוסף. והמשפחות שלהם תתפרקנה. כך הוא יכול לגרום לאנשים להגיע אל פי התהום. אי לכך אני שואלת, האם זה חיוני שמדינה שהתבססה על מתן תעסוקה וכבוד לתושביה, תיצור בקרבה תושבים בעיתיים, רק בגלל שהם תלו את יהבם הכלכלי במזל. לדעתי, עדיף שהמדינה תמשיך להיות מושתת על תוכנית כלכלית יציבה. והשקעות. ותדאג לחוסנם הכלכלי של תושביה, דבר שיתרום גם לחוסנה הבטחוני. דבר שלה הוא כה חיוני. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-9133182209629386860?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-28867641233123602052011-07-06T20:56:00.000-07:002011-07-06T21:39:32.816-07:00יובל כספין האמיתי. / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">את יובל כספין הכרתי בתור מעצב אופנה. אמנם לא הכרתי אותו אישית, אבל השם שלו התקשר אצלי תמיד עם בגדים אופנתיים, בטקס הסיום של שנת הפעילות של ויצ"ו גבעתיים שהתקיים במועדון . גיליתי שהוא גם זמר. כאשר הופיע עם להקתו בשירים של משוררות ישראליות. כמו נעמי שמר, יונה וולך, רחל, לאה גודברג. מרים ילין שטקליס, תרצה אתר, רחל שפירא, וחדוה הרכבי. את המופע הוא פתח בשני שירים ומישהי בקהל שאלה אם הוא גם מדבר. אין לה סבלנות. אמרתי בליבי. ואמנם עד מהרה התברר שהוא גם מדבר, ולא סתם. אלא מספר סיפורים אישיים. בהם סיפור הקשור לעבודתו באקדמיה לעיצוב ויצ"ו צרפת בחיפה, במסגרת עבודתו שם יזם פרוייקט מחוה לשמלה השחורה. רוב הבנות בחרו לעצב שמלה שחורה בסריג בהשראת המשוררת הישראלית יונה וולך, ואני מתארת לעצמי כיצד הוא חש באותם רגעים את החיבור בין הבגדים והשירים, בין הבדים והמילים, הוא סיפר גם על כך שלפני מספר שנים הגיע לרחוב ארנון בתל-אביב. לפגישה עם גילה אלמגור ויעקוב אגמון, ונתקל בבית מספר 22 שבו התגוררה המשוררת לאה גולדברג. הוא נעשה סקרן, לראות מה מתרחש היום בדירה שהיתה שלה. נתלה על אדן החלון והציץ פנימה. הדייר העכשוי הבחין בפרצוף לא מוכר על הזגוגית וניגש לבדוק את פשר הדבר, והוא קפץ למטה מרוצה מהעובדה שבכול זאת הצליח לראות משהו. כשסיים נעשיתי גם אני סקרנית לראות את הבית עליו סיפר. ועל המקום החלטתי לנסוע לרחוב ארנון. הסיפור הבא שלו נגע לנעמי שמר, הוא סיפר שבשנת 1983 עבר לגור בניו יורק שארה"ב, לפני הנסיעה פנה אליו צדי צרפתי בבקשה שעצבו בגדים לערב שנקרא "לא הכל עובר חביבי". כשהגיע לחזרות הבחין שעל הפסנתר באולם יושבת נעמי שמר ומנגנת. הוא כל כך התרגש מהמנגינות עד שמעיניו זלגו דמעות. כשהאור נדלק ניגש אליה ובהתרגשות אמר לה שהיא עשתה לו משהו בלב ובנשמה, ושהוא חושב שאולי לא כדאי לו לנסוע לארה"ב. היא דברה לליבו שיסע והסבירה שכל אמן צריך להתאורר. כשחזר שמע ברדיו שיר חדש שכתבה "אני גיטרה". לרגע חשב שהוא נכתב עליו. אבל עד מהרה גילה שהיא כתבה אותו לבני אמדורסקי. יובל כספין זכה למחיאות כפיים סוערות, והתבקש לתת הדרן, הוא בחר לשיר את השיר "אני נוסע בעקבות האהבה" מהמופע הקודם שלו, לפני שירד מהבמה גילה סוד קטן. שבקרוב תהיה לו בטלוויזיה תוכנית עם הזמרת והשחקנית מירה עואד. שבה יסעו ברחבי הארץ ויעשו למען שילוב תרבויות. יצאתי מהאולם עם הרגשה שהכרתי את יובל כספין האמיתי. גם מעצב בגדים יפים. גם זמר מוכשר, גם מספר סיפורים מענינים. וגם אחד שאכפת לו לתרום בדרכו לשלום. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-2886764123312360205?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-87470014697724620152011-06-28T02:40:00.000-07:002011-06-28T03:17:23.517-07:00מזרח תיכון אחר / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">לא אחת יצא לי לשמוע, בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה, דברי פרשנות על המתרחש במזרח התיכון מפי פרופ' עוזי רבי יור' מרכז דיין לשלום. באחרונה שמעתי אותו בכנס החגיגי של אגודת אח"י . (מיסודם של יוצאי עיראק בישראל), שהתקיים בתאטרון גבעתיים. בנוכחות ח"כ בנימין פואד בן אליעזר, אלוף אבי זמיר ראש אגף כוח אדם במטכ"ל. ח"כ לשעבר נוזהת קצב יור' האגודה. ובהנחיית דר' מאיר צדוק מנכל' האקדמיה למדעים. פרופ' עוזי רבי נשא דברים על מזרח תיכון אחר. ואמר בין השאר שמי שנכנס למזרח התיכון של המאה ה-21 צריך להניח את צרור המפתחות של המזרח התיכון במאה ה-20, כי הוא נכנס לעידן חדש, והסביר שבמאה ה-20 היו הרבה הדחות של שליטים אך את המהפכות עשו חונטות של קציני צבא. והיום מי שעומדים מאחורי המהפכות הם בני הדור הצעיר, שמניעים את הגלגלים באמצעות האמצעים הטכנולוגיים החדשים. כך היום מי שרוצה לחולל מהפכה, צריך לדעת להשתמש באמצעים האלו. לגבי העתיד הוא אמר שעדיין מוקדם לומר מה ילד יום המחר, האם יתחולל כמו במזרח אירופה תהליך של הפלת החומות. לידתה של דמוקרטיה ועתיד טוב יותר. או עליתו של שלטון פונדמטיליסטי כמו באיראן. ובכלל, צריך לזכור שהמהפכה הצרפתית לפני שתוצאותיה ניכרו בשטח, ידע טרור ושלטון עריץ של נפולאיון בונפרטה. הרצאתו היתה קצרה אמנם מפאת קוצר זמן, אך עוררה בי מחשבה על תרומתה של הטכנולוגיה החדשה לאנושות. למהפכה חברתית בפרט ולמהפכות פוליטיות בכלל. שהרי, דרך הפייסבוק אפשר להעביר היום מאחד לשני מסר. הוא מאפשר להגיע לקהל יעד בלתי רגיל ולהמונים, והאפשרות של ההמונים להגיע למידע ולהגיב, הופך אותם להיות שותפים לענינים, הוא מאפשר לאנשים סביב הגלובוס לגלות זה את זה, ולהתחבר זה לזה באמצעות המכנה המשותף להם. ובכך הוא הופך את הגלובוס לכפר גלובאלי קטן, ובזמן של התרחשויות פוליטיות באמצעות ציוצים בטויטר אפשר לקבל עדכונים למתרחש בזמן אמת. ומשום שהטויטר הוא כלי בלתי מוגבל להפצת מידע יש סיכוי שמישהו יעלה על העדכון ויעבירו הלאה. בסלולר אפשר לצלם צילומים בזמן אמת מבלי להזדקק בהכרח לצלמים מקצועיים בשטח. ואני לא מתפלאת על כך שמהירות המידע שהגיע ממצרים, בחרין ותוניסיה הדהימו את ערוצי הטלוויזיה בעולם בכלל. ובפרט את אלו שחשבו שבמזרח התיכון עמד הזמן הטכנולוגי מלכת. וש עם פרוף המהפכות בעולם הערבי, כשעיתונאים נושאי תעודות עיתונאי וצלמים נושאי מצלמות הוכו וסולקו מהשטח, המידע שזרם באמצעים טכנולוגיים חדשים אחרים היה בעל ערך רב.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-8747001469772462015?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-75233670723153218342011-06-23T20:44:00.000-07:002011-06-23T21:17:52.612-07:00בחזרה לחפושי קרובים. / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">למפגש הראשון בסדרת מפגשים חדשה, בסניף אנ"י ירושלים התבקשתי להקריא שיר שלא פורסם. ולספר בחמש דקות את הספור שמאחוריו. המפגש התקיים בביתה של רחל סיידוף מזרחי. בהנחיית אדלינה קליין מיסדת בימת הספרות "על חוד העט". בחרתי להקריא שיר שנקרא "לאמי באהבה", אמי נהגה להאזין לתוכנית הרדיו "חפושי קרובים", בתקווה שידברו בה על אמה ואחותה שעקבותיהן אבדו בשואה. והזילה דמעה, ואני כל כך השפעתי מחפושיה הבלתי נלאים עד שבגיל 16 כתבתי לה את השיר הבא. </span><br /><span style="font-size:130%;">הרבה שירים אמי רציתי לשיר,</span><br /><span style="font-size:130%;">אך אינני אדם עשיר.</span><br /><span style="font-size:130%;">אלא נערה פשוטה וחולמנית.</span><br /><span style="font-size:130%;">הכותבת לך אם רחמנית.</span><br /><span style="font-size:130%;">וקוראת בואי אמי ראי הפרחים,</span><br /><span style="font-size:130%;">אשר בשדות עירנו פורחים.</span><br /><span style="font-size:130%;">בואי צאי אמי לטבע, </span><br /><span style="font-size:130%;">לחוש ביופיו, יופי קבע.</span><br /><span style="font-size:130%;">אמי את בבית תמיד עסוקה, </span><br /><span style="font-size:130%;">ודואגת לנו דאגה עמוקה.</span><br /><span style="font-size:130%;">ואני נערה פשוטה וחולמנית,</span><br /><span style="font-size:130%;">כותבת לך אם רחמנית. </span><br /><span style="font-size:130%;">קוראת מחי הדמעה לא נחוץ.</span><br /><span style="font-size:130%;">צאי עמי ראי יפה בחוץ,</span><br /><span style="font-size:130%;">הסירי מלבך הדאגה. </span><br /><span style="font-size:130%;">כי גם לך נועדה אהבה.</span><br /><span style="font-size:130%;">לאחר שהקראתי אותו באווירה הירושלמית וספרתי את הסיפור שמסתתר מאחוריו, נגשה אלי אחת המשוררות, </span><br /><span style="font-size:130%;">ואמרה לי שאמנם ניכר שהוא ניכתב בגיל צעיר אך יש בו עצמה, ונתנה לי את ההרגשה שהבחירה בו היתה נכונה. כעבור מספר ימים התבקשתי לקרוא שירים באירוע לסיום תחרות ציורים של אגודת הציירים והפסלים רמת-גן גבעתיים וליונס ברמת אפעל. בקשו ממני שיהיו אלו שירים שעוסקים בנתינה, אור ואהבה. ובחרתי להקריא גם הפעם את השיר שכתבתי לאמי, לאחר שירדתי מהבמה ניגשה אלי המנחה ואמרה לי שהשיר הזה החזיר אותה לימי ילדותה, כי גם אמה נהגה להאזין לתוכנית הרדיו "חפושי קרובים". והעירה לי שגם היום ישנה תוכנית שכזאת ברדיו, בהגשתו של ירון אנוש. באותם רגעים תארתי לעצמי כיצד אנשים שלא שרדו את השואה, אך מחפשים קרובים אבודים, יושבים ומאזינים לה. ומזילים דמעה ממש כמו שאמי עשתה.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-7523367072315321834?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-15958207153287704112011-06-23T04:40:00.000-07:002011-06-23T04:52:05.004-07:00זכרונות מתל-אביב. / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">לנגד עייני צצות תמונות, תמונות. מראות ילדות. דרך מלך. רחוב שלמה המלך, מרחבים פתוחים, מקומות בטוחים. משטחים מוריקים, עדרים ורועים, בית ספר לבלט, ילדות חמודות רוקדות לצלילי מנגינות בשקט בשקט. גן חיות. בעלי חיים, בילויים משפחתיים, ותחריות תחפושות בפורים. שדרה ארוכה, ילדים משחקים. נערות על חבל קופצות. ואמהות נפגשות לשיחות וארוחות קלות. עצי זית זקופים. קיוסקים, גזוז טעים. ובית ראש ממשלה במתחם גם. עליהם משקיפה בריכת הדסה. ילידי גן ותלמידים, במים רדודים ובמים עמוקים מתאמנים להיות שחיינים. ואוטובוסים ישנים את רעשם משמיעים בקצבם של החיים. היום בדור הטלוויזיה והמחשבים הרחוב נראה אחרת. אך כשאני עליו לילדי מספרת את נוף ילדותי התל-אביבי משחזרת. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-1595820715328770411?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-61817376543402420882011-06-14T22:47:00.000-07:002011-06-14T23:21:37.701-07:00החלבנית המודרנית. / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">בשנת 1981 כידוע לכם כבר לא היו בנוף שלנו חלבנים. אבל דווקא בשנה הזאת הכרתי חלבנית מודרנית, חנה גל שמה. חנה היתה נוהגת מידי יום רביעי בשעה שש בבוקר לנסוע מביתה שבצפון תל-אביב לרפת בפתח תקווה. המכונית שלה היתה עמוסה בחלב טרי שזה עתה נחלב. מיד לאחר מכן היתה יוצאת לחלק את חלב הפרות לעשר משפחות טבעוניות בגבעתיים ובתל-אביב. המשפחות הללו היו מאמינות בשתית חלב לא מפוסטר. חנה היתה גננת במקצועה שהפכה לצמחונית במקרה. בגן הילדים שלה בקרו בנותיו של מרפא טבעוני הדוגל בין השאר בשתית חלב טרי. הילדות לא נעדרו אף פעם מן הגן בגלל מחלה, שעה שהיא עצמה לקתה במחלות שונות ונעזרה בלקיחת תרופות, כדרכו של הטפול השגרתי. לבסוף התוודעה אל אבי הילדים ואמצה את שיטתו, שתית חלב שלא הורתח, לא עובד ולא פוסטר. כשנוכחה לדעת שמחלותיה פסקו מאז שהיא צורכת את החלב הלא מפוסטר, החליטה לדאוג תחילה לבריאותה ובריאות בני משפחתה, ואח"כ גם לבריאותם של אחרים. בתחילה נסעה לרפת בפתח תקווה עם הכדים וקנתה רק לעצמה את החלב הטרי. כדי להגיע לשם היתה צריכה להחליף ארבעה אוטובוסים ולחצות שדות, דבר שלא היה קל בכלל כשהכדים היו עמוסים. כשהחליטה לדאוג גם לבריאותם של אחרים תלתה מודעות בחנויות טבעוניות וגם בסופר מרקט השכונתי. וככה הגיעה לעשר המשפחות שלהן נהגה להביא באופן קבוע פעם בשבוע חלב טרי. כשהערתי לה בזמנו שרופאי משרד הביאות ויצרני החלב ומוצריו מתנגדים לשתית חלב טרי היתה לה גירסה משלה. היא טענה שהגוף בכוונתו להתגבר בעצמו על חיידקים. וספרה כשהיא מובילה את החלב בכדים ללא קירור, היא פורשת מעליהם סדינים נקיים ועל מושבי המכונית יריעות פלסטיק. ועובדה שהחלב אינו מחמיץ ביום חמסין ומחזיק במקרר מעמד שבועיים. לא מכבר הייתי בערב בריאות בתאתרון גבעתיים. והמרצה המליצה שלא לצרוך מוצרי חלב. אחד הנוכחים קם ואמר לה שהמרצה לפניה דברה בשבחם של מוצרי החלב. והיא פסקה שישנן שתי אסכולות, האחת היא בזכות מוצרי החלב. והשניה שוללת אותם. באותם רגעים נזכרתי בחנה החלבנית המודרנית. ושאלתי את עצמי האם היא נוהגת גם היום לחלק חלב לא מפוסטר לאנשים המאמינים באסכולה השלישית, שבזכות חלב טרי הם יותר בריאים.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-6181737654340242088?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-77350674070163072192011-06-05T21:08:00.000-07:002011-06-05T21:43:14.598-07:00בחזרה לגבעה / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">כשהתבשרתי שאני עומדת להציג ולהקריא שיר במוזיאון בית התנ"ך בתל-אביב, בשיתוף אנ"י איגוד נשים יוצרות ישראל. החלטתי לעשות עם עצמי שינוי. להתאפר בצבעים שאותי הולמים, להוריד ממני מספר שנים, לתקן במראה שלי כמה דברים שאפשר. אז צבעתי את השער בגוון אדמדם. </span><br /><span style="font-size:130%;">והתאפרתי כמו שהחלטתי, וכשהלכתי לאירוע עם הטקסט של השיר הנקרא "רציתי לדעת גבעה", פגשה אותי שכנה משכבר הימים. לבשתי חולצה שחורה עם ציפור צבעונית ונוצצת בשלל הגוונים. ומכנסי קטיפה שחורים, והיא אמרה לי שאני נראית ממש מקסים. ועשתה לי בו במקום את הלילה. באירוע גיליתי עד מהרה את השיר שלי תלוי על הקיר בין שירים נוספים וציורים של טבע, אם אתם סקרנים לדעת מה כתבתי בשיר. הוא מובא לכם.</span><br /><span style="font-size:130%;">בקשתי גבעה! וחולות </span><br /><span style="font-size:130%;">הפכו בי נעורים</span><br /><span style="font-size:130%;">לא ידעתי אותה,</span><br /><span style="font-size:130%;">היו לה חלומות</span><br /><span style="font-size:130%;">מתרוננים בחוצפה.</span><br /><span style="font-size:130%;">ברגעים אשר חיינו בהם.</span><br /><span style="font-size:130%;">וברגעים אשר נמלטנו מפניהם.</span><br /><span style="font-size:130%;">בקשתי לדעת גבעה.</span><br /><span style="font-size:130%;">ולשנות הגרגרים</span><br /><span style="font-size:130%;">ואך לא תפשתי שריד </span><br /><span style="font-size:130%;">מכל חולותיה, וחלומות</span><br /><span style="font-size:130%;">יפים המשיכו להפוך. </span><br /><span style="font-size:130%;">אחת המשוררות, שהופיעה בערב החגיגי הזה עם שיר על עץ גלילי, אמרה לי שהשיר שלי עשה לה משהו בלב ובנשמה, ואפילו לא שאלתי אותה מה, אבל חברה טובה שספרתי לה על כך, ואפילו הקראתי לה את השיר בטלפון הודתה בפני שגם היא מזדהה עם הגבעה, היא פשוט מזכירה לה את הגבעה שבה היתה מחכה לבעלה שישוב מהמלחמה. וזה עשה אותי צעירה עוד יותר. כי הגעתי למסקנה שלא צריך לשנות רק את התסרוקת ולשים איפור מתאים על הפנים כדי להרגיש שחוזרים אחורה בשנים, אלא גם לכתוב שירים שמתיחסים לעבר של גיל העשרה. שהיה בו משהו זוהר. ובכלל נוכחתי לדעת שלהנצחת זיכרונות בשירים אין כללים ואנשים רבים מרגישים שהם מתחברים באופן משמעותי למילים. בהתאם לחויות שהם עברו בחייהם.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-7735067407016307219?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-38527503899548666602011-06-02T21:55:00.000-07:002011-06-02T22:39:03.387-07:00מקהלה מבטיחה / רימונה שיף.בערב מחווה לויצ"ו החוגג 90 שנה להיווסדו, שנערך במועדון הסניף בגבעתיים. שמעתי את הלהקה של בית הספר נחלת יהודה מכפר הנוער ויצ"ו נחלת יהודה. מפאת חוסר מקום הופיעו נציגים של הלהקה, המונה תלמידים מכיתה נוער י"ב, התרשמתי מאוד מהקבוצה ששרה ורקדה בכשרון ובחן רב. וכשמנהל בית הספר חזי יוסף סיפר שהלהקה חזרה לאחרונה מחמש הופעות מוצלחות באירופה, ועלתה לגמר בתחרות מחול ארצית, לא התפלאתי. וגם שמחתי בשמחתם של אותם ילדים שהגיעו הן בזכות הפרגון העידוד והתמיכה שהם מקבלים מבית, מצד המורים וההנהלה. והן בזכות כישוריהם. ועמידתם בחזרות שמשולבות לא פעם ביום לימודים עמוס. כשהמנהל חזי יוסף אמר שהם לוקחים במקום ילד שנמצא מצד אחד של הגשר במצב של סכון ומעבירים אותו לצד השנ של הגשר במצב של סיכוי. הסכמתי איתו לנוכח התוצאות, היינו, ההישגים של הלהקה, וכשהיא הסביר שברגע שהילדים האלו לא נמצאים בשוליים ומתחברים למסלול הרגיל בישראל. צבא, ואוניברסיטה, הם הופכים לאזרחים טובים. משלמי מיסים, ולא מהווים נטל לחברה. והדגיש שכשהחברה הישראלית יציבה גם הבטחון שלה יציב. בהצביעו על כך שכשילד שהדימוי העצמי שלו נמוך עולה לבמה הדימוי שלו עולה. ברכתי על עצם העובדה שישנם בקרבנו אנשי חינוך כמוהו וכמו הצוות שלו, שחושבים ככה ומקדמים ילדים למען עתידם בפרט ולמען חוסנה של החברה בישראל בכלל. ועד כמה התמזל מזלה של ויצ"ו שהיא זכתה לאנשי חינוך מהסוג הזה. שרק תורמים למרקם הנתינה שלה, לקהילה ולחברה. נזכרתי בהזדמנות זאת במנהל בית הספר היסודי שלי. דובנוב בתל-אביב. במנהל אסף שאמר שאין תלמידים שאינם מוכשרים, צריך רק למצוא את הכישרון הגלום בהם ולקדם אותם. ולאור זאת הוא העלה תלמידים חלשים על המפה הבית ספרית תחילה. ולאחר מכן על המפה הישראלית. וחלקם הפכו בזכות קידום כישוריהם. גם למפורסמים. הנה כי כן, הרהרתי ביני לבין עצמי אולי מהלהקה הזאת שכה הרשימה אותי. יולדו כוכבים.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-3852750389954866660?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-13274812812980345502011-05-23T06:49:00.000-07:002011-05-23T07:22:00.139-07:00גינת פטאי / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">לא מכבר הגעתי לגינת פטאי במסגרת סיור שערכה מועצת הנשים של עירית גבעתיים, שעם חברות ההנהלה שלה אני נמנית. התרשמתי מהמקום שהפך לגינה קהילתית בזכות שכנים שאכפת להם מאיכות הסביבה שלהם. והודות לשתוף פעולה בינה לבין אגף שפ"ע. שפור פני העיר שינו את המראה שלה ואת היעוד שלה. בחציה שתלו גן ירק, עם ירקות למאכל. גרעינים ועוד. שמושך אליו כמו במקומות רבים בעולם ציפורים כמו הדוכיפת וחרקים שונים. ודאגו שיהיו בה דברים על טהרת המחזור. משטח עשוי ממחזור של צמיגים, מחסן וחממה שקירותהם עשויים מבקבוקים שקופים המחוברים אחד לשני ללא מסמרים, שלחן עשוי ספסלים ישנים, ושבילים מרעפים שהיו שייכים לבית ספר כצנלסון, בגינה הקהילתית הזאת השוכנת באחד הרחובות השקטים בגבעתיים, כמו שהסתבר לי, עורכים השכנים מסיבות, מפגשים חברתיים וכדומה. כשהציגו בפנינו את הגינה ואמרו לנו "תראו איך שטח קטן בעיר משמש לקימות" נזכרתי ב-5.10.83 עת פרסמתי ב"מעריב" כתבה תחת הכותרת "קשה לחיות ברחוב פטאי בגבעתיים", ובה כתבתי על הגינה הזאת שהפכה מוקד משיכה לפרחחי העיר. כשחזרתי לביתי חפשתי את הכתבה הישנה. ומצאתי שכתבתי בה בין השאר את התאור הבא "הפרחחים מצידם עושים שמח, הם זורקים חול אחד על השני ולכול הכיוונים, צועקים ורבים, הם מפילים פעוטים שמגיעים למקום, ולא פעם נזעקים דיירי הרחוב להציל את המצב, בריונים צעירים מתנדנדים בפראות על הנדנדות שנועדו לילדי הגן ולא לגילאי תיכון, כך נפלה הקרוסלה כבר מספר פעמים, ולפי עדות דיירי הרחוב נמנע פעם אפילו אסון כשהיתה עמוסה בפעוטים". זה לא יאמן, אמרתי לעצמי. איך בזכות שכנים שדואגים להיטיב את איכות החיים והסביבה במקום מגוריהם, והודות לעיריה שאכפת לה מהתושבים שלה. ומוכנה לשמוע את מאוויהם וללכת לקראתם. הופכת גינה שהיתה למטרד לכל הסביבה בעברה לאחת משכיות החמדה כיום בעיר.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-1327481281298034550?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7235009521673178788.post-61379286871695113172011-05-14T01:56:00.000-07:002011-05-14T02:44:07.751-07:00מפגש עם חיים טופול / רימונה שיף.<span style="font-size:130%;">כשהגעתי לערב בסדרת הראיונות "תיבת נח" בבית הגמלאי בגבעתיים, בו ריאיין ד'ר נח הלפרין את חיים טופול.</span><br /><span style="font-size:130%;">לא הופתעתי לראות שהאולם מלא עד אפס מקום, תארתי לעצמי שכמוני רבים הינם סקרנים לפגוש את חיים טופול. האדם שעליו גדלנו, ונהננו מכל התפקידים שגילם בסרטים והצגות בארץ ובחו"ל. ואהבנו את השירים שהיה שר בלהקת הנח"ל ומאוחר יותר בלהקת "בצל ירוק", בערב הזה גיליתי על חיים טופול מספר דברים שלא ידעתי עליו קודם לכן. שהוא החל את הקריירה שלו כזמר וכשחקן לא בלהקת הנח"ל, כפי שחשבתי, אלא בגן הילדים אצל הגננת והסופרת ימימה טשרנוביץ בשכונת פלורנטין בתל-אביב, וכשהיה תלמיד בבית ספר תחכמוני הוא גילם את טופלה טוטוריטו לפי אחד מסיפוריו של שלום עליכם, ומשום שהיה תלמיד חרוץ מאוד קפץ כיתה. אך כשהיה בן 14 החליט לעבוד בדפוס דבר ולמד בערב. כשסיפר על הקריירה שלו כשחקן בסרטים ובהצגות בארץ ובחו"ל, הופתעתי לגלות שהמבקרים שחטו בזמנו בבקורת שלהם את הסרט "סאלח שבאתי", שהוא אחד הסרטים הישראלים האהובים עלי. ומבקר אחד אפילו כתב שהסרט משעמם ושהקהל באולם זורק אבנים על המסך. בעוד שהמציאות בשטח היתה אחרת. הן הקהל בישראל והן הקהל בחו"ל אהבו אותו. ובחו"ל הוא קבל פרסים, בהם גלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר. טופול ריגש אותי במיוחד כשדיבר על חלקו בהקמת כפר הנוער לילדים שסובלים ממחלות מסכנות חיים. "כפר נהר הירדן". כדוגמת הכפר שהקים השחקן האמריקאי המנוח פול ניומן. היו בו ילדים שעסקו בספורט אתגרי, יהיו להם חדרי יצירה, חדרי קרמיקה ועוד. לרשותם יעמוד צוות מקצועי כולל רופאים. כולם בהתנדבות. לפני התגלה באותם רגעים אדם שלא נח על זרי הדפנה. לא מתרשם מתהילת העולם לה זכה, אלא דואג לאחרים שלכך זקוקים. חשבתי לעצמי שהוא עושה את זה מכל הלב, מתוך אכפתיות ודאגה אמיתית לזולת. וכמי שמיצג במעשיו את ישראל היפה, וכמי שנמצא כבר שנים רבות על מפת התרבות הישראלית והעולמית מגיע לו פרס ישראל. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7235009521673178788-6137928687169511317?l=rimonashiff.blogspot.com' alt='' /></div>הבלוג של נימרוד שיףhttp://www.blogger.com/profile/04144943745500917390noreply@blogger.com0