יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

קוראת בקפה / רימונה שיף.

    ע  כשאמרו לי "קוראת בקפה" ראיתי לנד עיני אישה מבוגרת, לבושה בפשטות 
       ושערה השחור גולש על עורפה, היא יושבת ליד שלחן, מתבוננת בספל קפה
        לא מלא, כלצידה יושבים אנשים, היא חוזה את העתיד שלהם, ומציעה להם 
        עצות אישיות. לאחרים מציעה לשנות את השם. לאישה בהיריון מתקדם אומרת איזה 
        שם לקרוא לתינוק. ולזוג צעיר קוראת את התאריך שיתאים להם להתחתן. וכדומה. 
        מאז שקראתי את הספר הדו לשוני של שולמית ספיר נבו היהודיה ושל סוזאן סידאוי
        ציוני קבלה אצלי הממרה "קוראת בקפה" משמעות אחרת. ואני מזדהה עם מה שכתבה
        בהקדמה השופטת הדסה אחיטוב הרטמן, שכולנו בדרך זו או אחרת, קוראים בקפה.
        מקצהו האחד של העולם עלתה לישראל מסורת הקריאה בבתי הקפה. ומקצה
        עולם אחר קיימת בישראל מסורת הקריאה בקפה אשר נותר בספל בפינג'אן".
        והמשפט שכתבה שולמית באחד משיריה "שוב בקפה מביטה בקרקעית הספל, אולי
         יעלו מהשלולית השחורה צבעי הסוכר", שמובא גם הוא בהקדמה מדבר אלי. עם זאת
        בספר לא מובאים שירים שבקריאה בקפה עוסקים, וגם לא שירי שלום, אלא שירים
        על אהבה, שכמו שכותבת עוד השופטת הדסה אחיטוב הרטמן בהקדמה "שירה
        ואהבה הן לשונות בינלאומיות הגוברות על הצליל גיל, מין, מעמד ועם" זכות גדולה
        נפלה בחלקי להכיר את אחת המשוררות. שולמית ספיר נבו, אשר ספרה לי 
        שהספר נולד במפגש בכפר המכביה של "עמותת אדם לאדם" שיסדה ח"כ 
       לשעבר נוזהת קצב, שבה חברות נשים ערביות, דרוזיות, ויהודיות. "ישבנו 
       סביב שלחנות עגולים. פתאום נכנסה לאולם אישה נמרצת שאחזה בידיה
      ספרים. כששאלתי אותה במה מדובר. אמרה לי שאלו הם ספרי שירה שכתבה.
      וקראה לי מבחר משיריה. גם אני קראתי לה מבחר משירי. חשתי שהם מוצאים
      חן בעיניה. ככה נולדה ההיכרות ביננו. בהמשך צץ לי הרעיון שנכתוב ספר שירה דו לשוני
       על אהבה". ספרה לי. כשסוזאן הסכימה גייסה את אביה מנשה ספיר למלאכת התרגום.
והוא ישב שעות רבות ותרגם את השירים מעברית לערבית ומערבית לעברית, וגם השופטת
       הדסה אחיטוב הרטמן נכנסה לתמונה, ועם התבונה והתובנה שלה פתרה בעיות 
        שצצו במהלך אסוף החומר ועריכת הספר, והיא גם נסעה איתן לשפרעם לדר' 
        מחמוד עבסי, סגן שר החינוך לשעבר, משורר ומתרגם ספרי שירה שנתן  את
        ברכתו ועדודו לפרוייקט שלהן. לבסוף הביאה את הספר לדפוס דר' לאה צבעוני,
        והוא יצא לאור בהוצאת צבעונים. כשעוד רבים וטובים תורמים לו. אתי בן הרוש עצבה 
        את העטיפה. שרה קרמין ניקדה והגיהה את השירים. בערבית המורה לערבית 
        לירז דואניס עשה לו את העריכה הלשונית בערבית. ושולמית עצבה בעצמה את
        העטיפה. ובחרה לה צילום של ספל קפה וצעיפים. לרגל הוצאת הספר לאור ערכה
        ח"כ לשעבר נוזהת קצב חגיגה במרכז פרס לשלום. בהשתתפות המשוררות וחברות
        עמותת "אדם לאדם". ובמסגרת כנס חגיגי של אגודת אח"י שהתקיים בתאטרון גבעתיים,
        בהנחיית הסופר והבמאי יוסי אלפי, ובנוכחות היו"ר ח"כ לשעבר נוזהת קצב, קבלו
        שולמית וסוזאן מענקים. הספר נשלח גם לנשיא המדינה שמעון פרס, שעיין בו וכתב
        להן בין השאר "ניכר כי ספרכן הוא תולדה של חברות אמיצה בין שתי משוררות משני
        צידי המתרס, שהם למעשה אחד ויחיד, אשר השכילו להעפיל ולראות מעבר לחשש
        ולאיבה ולתת ביטוי לרגשותיהן הכמוסים". ואמנם אני מאמינה שמי שיקרא את הספר
        ישתחרר מדעות קדומות. ויווכח לדעת שבאמצעות שירה דו לשונית על אהבה אפשר
        לגשר בין שתי התרבויות הערבית והיהודית, וליצור חיבור בין שתי נשים שבאו מעולמות
        שונים.  
    

יום שישי, 2 בדצמבר 2011

לאור כ"ט בנובמבר / רימונה שיף.

     לאחרונה קראתי באחד העיתונים היומיים שכ"ט בנובמבר, היום בו החליט באו"ם 
     על תוכנית החלוקה, נשכח מלוח השנה שלנו. אמרתי לעצמי שאמנם יש בזה משהו.
       אך מזה 14 שנה המועצה  הציונית מציינת את היום ההיסטורי הזה בהיכל 
       העצמאות, ברחוב רוטשילד בתל-אביב, במקום בו הכריז ראש הממשלה הראשון
        דויד בן גוריון על הקמת המדינה, מידי שנה הטקס נפתח במצעד של דגלי ישראל
       שנישאים בידי תלמידי תיכון, אחר כאלו שחוו את לידתה של המדינה מספרים חוויות מאותם
        ימים היסטוריים, מנהלת ההיכל מספרת מידי שנה בשנה על חשיבותו ההיסטורית
        של המקום, שני עולים בדר"כ צעיר וצעירה המשרתים או ששרתו בצה"ל מספרים על 
        הסיבות שהביאו אותם לעלות ארצה. ועל עליתם המצלחת. ומדגישים שאין לנו ארץ אחרת, 
        וזמר או זמרת שרים משירי ארץ ישראל היפה. ומשמיעים גם קלטת עם קולותיהם
        של בן גוריון והרב פישמן מימון בטקס הכרזת המדינה. נוכחתי במספר טקסים של
        כ"ט בנובמבר שנערכו בהיכל בשנים האחרונות. וגם השנה הגעתי לשם. בין יתר
        הנואמים בו הופיע מר צימרמן הקונסול הפוליטי של שגרירות ארה"ב. שציין בין
        השאר שכ"ט בנובמבר הוא שמם של רחובות בערים ברחבי הארץ. וקרא לעורר
       מודעות גם היום ליום החשוב הזה. הסכמתי איתו ונזכרתי איך יזמתי משאל רחוב
        בין תל-אביבים, שאלתי אותם מה היכל העצמאות אומר להם. ואף אחד מאלו ששאלתי
        לא ידע שזהו המקום שבו הכרזה המדינה. ועל אחת כמה וכמה שהם לא ידעו על
       כך שבכ"ט בנובמבר, לפני 64 שנה, נתקבלה באו"ם תוכנית החלוקה של ישראל,
      בין מדינה עברית למדינה ערבית. החלטה שעוררה חגיגית ספונטנית ברחבי ארץ ישראל.
       כשחזרתי הביתה שמחתי להיוכח לדעת שהשנה בירושלים על אף התנגדות 
       מימין ומשמאל, ההסדתרות הציונית קיימה שחזור מדוייק של החגיגות ששטפו את המדינה
        בכ"ט בנובמבר, השחזור התקיים החל מהשעה 13:00 ברחבת ציון ההסתדרות 
        הציונית שברחוב קינג ג'ורג' 48 בירושלים. וכלל ריקודים, הקלטות של החלטת האו"ם
        ושחזור מדוייק בבצוע שחקנים שגלמו דמויות היסטוריות, בן גוריון, גולדה מאיר והרבנים
        הראשיים לישראל דאז. ובני נוער שלבשו חולצות שעליהן הטבעו דמויות ראשי הסוכנות
        של אז. האירועים הן בתל-אביב והן בירושלים עוררו זיכרונות מהעבר אצל התושבים הותיקים.
        והם שמחו כמובן שהתאריך ההיסטורי זכה להיות מציין. וספרו לבני הדור הצעיר על מה
       שעבר עליהם בו. כשהתקבצו אז בבית שכניהם ושמעו כיצד מכריזים באו"ם על
       מדינת ישראל. ולמעשה קובעים שצריכה להיות מדינה לשני עמים. והיו מבניהם
       כאלו שהציעו להפוך את התאריך ההיסטורי ל"יום הציונות" או שלפחות יצויין בבתי ספר
        ובמוסדות ממלכתיים בעריכת טקסים ושיחות בכיתות. כמובן שאני בעד.

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

אלימות כלפי נשים בשירים / רימונה שיף.

     כששורה עלי המוזה אני כותבת שירים. ויש לי כבר שלושה שירים העוסקים באלימות.
       כלפי נשים. את השיר הראשון כתבתי עוד כשהייתי נערה. היתה לי בובה
       זעירה שניצבה בבקבוק פלסטיק קטן, והיא נתנה לי את ההשראה לכתוב "שיר
        לבובה הכלואה בבקבוק". "צר היה לי כאסיר היושב בצינוק. אלפי ידיים
        בררוני, גששוני. הניחוני בצד ככלי ישן שחלף ערכו מכבר. אחר דחפוני
        כבתור לאוטובוס. וחלמתי שכבר יותר לי לעלות, חנקו אותי. לא נתנו לי
         לנשום. חרצו עלי דין מוות, הובלתי לגרדום, הרוגת מלכות שמתה בלי
         אידאל. כמו זלזל שצנח מעל". את השיר השני כתבתי בעקבות כתבות
         שקראתי בעיתונות. וקראתי לו בהתאם למה שחשתי "כאבים", "להכאיב
         לך לא רציתי. גם לי כואב. חתול שחור חוצה דרכי. הוא ממהר לנצור בנבל,
         נבל הפרח שלך קניתי יותר אינך אוהב. אמרו לי קווי הטלפון נתקי, נתקתי
        ובליבי יום אבל. להכאיב לך לא רציתי. גם לי כואב. ברגל רמסתי זבוב.
       השלכתיו החוצה ביד רגישה, מים דלוחים מכוס שתיתי. מאין עדוד אתה 
       שואב. לי עדיין עצוב, אולי אני טיפשה,  קשה להיות אישה". את השיר השלישי
       כתבתי בשנים האחרונות, בהשראת מיצג של האמנות אורה שמואל. יועצת  מעמד
       האישה של ראש עירית גבעתיים, ומטבע הדברים קראתי לו "מיצג". "כיכר לחם
      שחורה. כיכר לחם לבנה. על פודיום אחד מונחים, באמצע סכין חדה. עוד מעט
      תנחת המכה, אישה איך את מוכנה לשלם מחיר בכל מחיר. איך לא קראת את
    הכתובת על הקיר?" וכשאני קוראת את השירים שלי אני מקווה שכל הנשים בארץ
    בפרט ובעולם בכלל תדענה ימים טובים. של כבוד והערכה מצד הגברים. 
          

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

לגדל כלב/ רימונה שיף.

         עד שהיה לי כלב משלי פחדתי מכלבים של אחרים. כשהייתי רואה כלב ברחוב
        הייתי מתרחקת ממנו. וכשהגעתי לביקור בבתים של בעלי כלבים בקשתי מהם
        שינעלו אותם בחדרים. למזלי הם אף פעם לא סרבו, למרות שהכלבים יללו ונבחו.
        היום כשיש לי כלב משלי, בשם ג'ו, אני יודעת שהכלב הוא חברו הטוב והנאמן
        של האדם. הוא מקבל אותי בכשכוש זנב כשאני מגיעה לדירה. מלקק אותי
        בהתלהבות בלשונו. ולא אחת הוא מחכה לי ליד הדלת שאשוב. היום 
        אני יודעת שהורי הם אלו שלמעשה פחדו מכלבים. והחדירו לי את הפחדים
        שלהם. וכשהם אמרו לי 'תזהרי מכלבים', גדלתי עם חשש מהם. והפחדים 
        הובילו אותי לבורות וחוסר אפטיות. בכל פעם שנתקלתי בכלב ברחוב או
        בבית מכרים. היום כשיש לי כלב משלי אני מודעת לכך שהכלב הוא חיית
        להקה השומר על הטרטוריה שלו, ובעל מעמדיות גבוהה. המגדיר את 
        מעמדו בקרב המשפחה. כשמשהו זר מתקרב לדירה הוא מיד נובח 
         נביחות רמות. וכשמשהו נכנס אליה הוא מקבל אותו בנביחות שהן לא פחות
         רמות. הכלב כפי שלמדתי לדעת הוא בעל חי נפלא שתלוי בנו בני האדם. 
         תפקידנו כבעלים לדאוג לו למזון, לטפול רפואי, ליציאות מהבית ולפעילות
        גופנית. לא אחת אני רואה שכג'ו כלבי חוזר מטיולים ארוכים הוא ממש 
      מאושר, היום אני יכולה בהחלט לאמר שהכלב יודע להתבטא בבהירות, כשאני
      מספרת לג'ו משהו הוא זוקף אזניים סקרניות ומטה את ראשו כמבקש להבין
     מה אני אומרת לו, כשאני מפנקת אותו הוא חושף את שיניו בחיוך, וממש משדר
    שהוא מרוצה. כשאני שרה לו הוא דופק עם הזנב שלו בשמחה. ומפגין נטיות 
    מוסיקאליות. לא פעם נדמה לי שהוא רוצה לתקשר איתי. לספר לי משהו, 
    והנביחות שלו נשמעות לי כמאין דיבור כלבי, מעבר לכך הוא ערך לעצמו סדר
    יום קבוע. יש לו שעות מסוימות למשחק. בדרך כלל לפני שהוא אוכל. יש לו
    שעות מסוימות למנוחה ושינה. ושעות מסוימות לעשות מעשי שובבות. הוא מודע
    לשעות השינה שלנו ורובץ על השמיכה שלו עד שגם הוא נרדם. וכמובן, שהוא
    מגיב תמיד בהתלהבות כשאומרים לו שהוא עומד לצאת לטיול. ועוד אספר שכשהוא
     מבחין שמישהו מבני הבית חולה הוא נצמד אליו.  כמי שיודע את תפקידו בשעת
     מצוקה.  כשהייתי ילדה היה לי בשכונה כלב זאב שכל בוקר היה ניגש לחנות 
       הקרובה למכשירי כתיבה עם סל בפה. בעל החנות היה זורק לו לסל עיתון
       והוא היה מגיע הביתה לבעליו עם העיתון, בשכונה שלנו ידעו שהכלב ברי. 
       כך קראו לו.  עושה כל בוקר מסלול קבוע. כשעברתי לגור לדירתי העכשוית
       ברמת-גן, התידדתי עם שכנים שהיה להם כלב, ממנו לא פחדתי כי הוא
       היה שקט ונבון במיוחד. הוא נהג לצאת בעצמו מהדירה לסבובים ברחובות.
       וידע לעבור רחובות עם רמזורים כמו כולם. כשהיה אור אדום הוא עמד וחיכה 
שיתחלף לירוק. ורק אז עבר. יום אחד הוא אפילו ליווה את הבן שלי לכיתה בבית הספר
       היסודי. ולא נכנס אליה. כאילו ידע שבה לומדים רק ילדים. היום שכשמאלפים כלב
       טוב אפשר להשיג תוצאות. ואני לא מתפלאת על כך שישנם כלבים היכולים לגרום
       לאנשים לצאת מדיכאון ולהתגבר על מגבלות גופניות קשות. ליצור קשר עם נכים, 
       לגרום להם שמחה. ולהביא אותם להתקדמות גופנית ונפשית. והראיה הם כלבי
       הנחיה המשמשים בין השאר, כמאין עיניים לעיוורים. ומסייעים להם לתפקד ביום
       יום. כלבים המאומנים לגלות סמים וחומרי נפץ ולתקוף טרוריסטים. כמי שמגדלת 
       כלב אני יודעת היום שכלבים אוהבים לקבל חזוקים על דברים טובים שהם עושים. עם
       זו מנת מזון, או משחק עם הצעצוע האהוב עליהם. נוכחתי לדעת שעם סבלנות
       ועדינות אפשר לשפר את איכות הקשר עם הכלב, ולחנך אותו להתנהגות טובה
        בבית. עבורי העיקר שנגמלתי מהפחדים מכלבים. והיום אני נהינת מגדול מהכלב 
        שלי. ואני בהחלט מסכימה עם כל אלו האומרים מנסיונם שכלב כולו לב.
       
  

יום שבת, 29 באוקטובר 2011

עמותת "שמש" / רימונה שיף.

    לאחרונה גיליתי, שברחוב ביאליק 77 ברמת-גן, ממש ליד ביתי נמצאת עמותת "שמש",
       שלום ושילומים, הנאבקת למען פיצויים ליוצאי עיראק, הסתבר לי שבעמותה רשומים 
       3.800 משפחות המונות כ-20.000 איש ויותר. מהם עדים חיים. יו"ר העמותה עו"ד נאוי,
       מעריך את שיווי הרכוש שנגזל מיהודי עיראק כשבעה, שמונה מיליארד דולר, להערכתו
      כמאה ארבעים אלף יהודים עזבו את עיראק בתחילת שנות החמישים, וכיום
        מתגוררים לפחות שישים אלף תושבים ממוצא עיראקי ברמת-גן. לדבריו 
        ליהודים בבגדד ובמקומות נוספים היו בתים, חנויות, אדמות, וחשבונות בנק.ים.
        לקהילה היהודית היה גם רכוש ציבורי הכולל בתי חולים, בתי ספר ובתי כנסת. רכוש
        רבים מיהודי עיראק נגזל ונשדד, הם גורשו ועברו השפלות על ידי ממשלת עיראק,
        בזמנו של נורי סעידי. עו"ד נאוי מצביע על כך שבעקבות פניתו של בג"ץ לבית המשפט
        העליון, הממשלה חוקקה את החוק לשמירה על זכויות היהודים יוצאי מדינות ערב.
        ובמסגרת מו"מ גם הם יקבלו פיצויים, לאור החוק שהממשלה חוקקה, בעקבות
        פניתו של בג"ץ לבית המשפט העליון פועלת העמותה לישומו. וכיום היא מגייסת 
        תורמים לתמיכה כספית בה. הדרישה היא מאה אלף דולאר לכל משפחה של
        יוצאי עיראק. לאחרונה, הוסיף, אשרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית את 
        הצעתו של ח"כ ניסים זאב מש"ס, לפי ההצעה כל הסכם שלום במסגרתו תידון
        סוגית הפלסתינים יכלול את הסדרת רכושם הגזול של יוצאי עיראק, מה גם
        שצבא האמריקני חשף בעיראק מסמכים המתעדים את בעלות היהודים על
       הרכוש שנגזל מהם, כך שאפשר לספק הוכחות וזה הזמן להתחיל לפעול בענין.
      בעמותה מצאתי הרבה סטודנטים ואוירה נעימה שררה בה. והתרשמתי שכולם
     מגוייסים לפעול בה לעזור לאוכלוסיה של יוצאי עיראק שהיא כיום מבוגרות, ושואפים להשיג
       את המטרות שלשמם הקמה העמותה, בעמותה פגשתי גם את ורד אלמוג, משפטנית
       בעלת תואר ראשון בספרות עם ישראל מאוניברסיטת בר-אילן, ובעלת תואר הוראה,
        שהיתה מורה בבתי ספר שונים בעברה. היא ספרה לי שלעמותה מטרות נוספות,
        היא פועלת למען מתן סיוע לנזקקים יוצאי עיראק. לגיוס תרומות כספיות כדי שתוכל
        לעשות את זאת. לרבות אם ישולמו פיצויים עבור נזקי גוף ונפש, ועבור הרכוש היהודי
       שנגזל והולאם בעיראק. הוא הביעה באזני את רצונה למצוא עוד אנשים שירתמו לסייע 
       לעמותה ליישם את מטרותיה. ואני חשבתי בליבי שיוצאי עיראק התברכו בכך שקמו בקרבם 
        אנשים שעל רכושם הגזול חושבים. והלוואי שמאבקם יצליח ובשטח תהיינה תוצאות. 

יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

לא רק אדית פיאף / רימונה שיף.

     לפני מספר שנים הכרתי שחקנית מתחילה. אורי יחזק-אל שמה. לאחרונה שוב
     פגשתי אותה, וגיליתי שעד לא מכבר היא היתה זמרת מקומית שנחלה הצלחה 
     גדולה עם המופע שלה "פיאף מעל שמי פאריז", שבו בצעה את שיריה וסיפרה את 
      סיפור חייה הסוערים של גדולת זמרות צרפת אדית פיאף. היא החליטה להגיע
      עם המופע שלה גם לארצות שמעבר לים. יום אחד היא הגשימה לעצמה חלום.
       היא הוזמנה להופיע על ידי חברת בזק. יעל ויס ילידת רומניה שעבדה אז כמנהלת
       בחברה שמעה אותה שרה. והתלהבה. לאחר ההופעה נגשה אליה ואמרה לה
       שהיא עשתה לה צמרמורת. נולדה בינהן לא רק שותפות. אלא גם חברות אמיתית.
        לאחר שנה וחצי של עבודה עם יעל שכללה בין השאר הופעות במסגרת פרוייקט 
        פרגון הדדי. בפאנץ' ליין בתל-אביב, בפני השגריר הצרפתי,ובמשכן נשיאי ישראל
          בפני נשיא המדינה שמעון פרס.    יצגה את ישראל בתחרות "צבי הזהב" ברומניה.
        ב כפי שהסבירה לי, היא השניה בגודלה אחרי האירוויזיון.
        ה 27 מדינות מתחרות בתחרות הזמר הזאת. ועל אורי כזמרת היה לשיר 
       לה שיר רומני ושיר ישראלי. היא שרה את השיר הרומני "כך הייתי רוצה למוות
   עם הבקבוק ביד", ואת השיר שכתבה והלחינה יעל לזכר אחיה שהלך בטרם עת.
       אורי סיפרה לי שכאשר היא ביצעה את שני השירים בתחרות והיא חשה
       שהקהל הרומני אוהב את שירתה. 
        וחשה בצמרמורות מאוד חזקה. וכאשר למחרת עשרה שופטים מכל העולם 
       הכריזו על עשרת הזמרים העולים לגמר היא נכללה בינהם. עם החשיפה ל-60
      מיליון איש בערוצי השידור ברומניה התפרסמו על המעומדים עשרות כתבות בעיתונות.
       וכן, על מהלך התחרות. והיו להם ראיונות בטלוויזיה. "אני לא אשכח שכשלושים
       ישראלים התקבצו סביב הגדרות של בימת ההופעה. צעקו בקולי קולות 'אורי
       ישראל'. כך לא הרגשתי לבד. מה עוד שכל הקהילה היהודית בברשוב שברומניה
       התפללה להצלחתי בסוף השבוע שלפני הגמר, בבית הכנסת, עובדה שריגשה
       אותי עד דמעות, ונתנה לי את התחושה שלעם היהודי יש כוח אדיר, לא משנה איפה
       את נמצאת בעולם. הוא ישנו שם". לבסוף אורי לא זכתה במקומות הראשונים,
       אבל עם הכל ולמרות הכל היא יצגה את ישראל בכבוד. "אמנם לא זכיתי" היא
       אמרה לי "אבל זכיתי למחמאות, נציגי הקהילה היהודית הגישו לי שני זרים 
       בבתום ההופעה ואמרו לי ''בשבילנו את מקום ראשון''. למחרת ההופעה. הסתבר
       לי מסיפורה שהיא הופיעה גם בבית כנסת בברשוב בפני 200 איש דוברי רומנית,
        צרפתית, אנגלית ועברית. ההופעה התקיימה בשיתוף עם החזן הידוע ברומניה
        שמואל ברזילי, את ההופעה היא סיימה עם השיר "עושה שלום במרומיו" והקהל
        פרץ בשירה אדירה, לאחר ששמעתי את סיפורה של אורי, אמרתי לעצמי שאם
        לא הייתי מכירה אותה לא הייתי יודעת בכלל על התחרות היוקרתית ברומניה,
        ועל כך שגם לנו היתה בה נציגה שהגיעה עד קו הגמר. 
        

יום שבת, 8 באוקטובר 2011

הפיטאיה מלכת הלילה / רימונה שיף.

     כשאמרו לי מלכת הלילה ריאיתי לפני ילדה או נערה עם שמלה שחורה. משובצת בירח 
       וכוכבים, לראשה כתר ובידה שרביט, והאסוציאציה הראשונה שעלתה בראשי
       התקשרה לחג פורים. זה קרה לי עד לאחרונה. כשהצטרפתי לטיול של מועדון המורים
       הגמלאים של קיריית אונו, גיליתי מיהי מלכת הלילה האמיתית. הפיטאיה. 
        נתקלתי בה לכשבקרנו במטע הפיטאיות  בקיבוץ שדה יואב. בהדרכתו של פרופ' 
       יוסי מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון. לפיטאיה, כפי שהסביר לנו, יש זנים טעימים
       עם טעם של פרי. הקיבוץ, סיפר, עבר הפרטה וכיום הבעלים שלו הוא דר ' 
       מרדכי דודאי. הוא גילה שלפטאיה קוראים מלכת הלילה. כי לילה אחד בלבד הפרח
        נפתח, כדי לראות את הפרח בשיא פריחתו צריך להיות ער בחצות. הוא מפיץ ריח
        בושם, ומי שמגיע למטע בשעות הקטנות של הלילה מוצא שהמטע מבושם, 
        בד"כ הדגיש פרופ' מזרחי, ההפריה נעשית על ידי יצורי לילה, כאן החקלאי 
       חייב לאסוף את האבקה ולהפרות, ובשביל זה הוא ניגש עם מברשת לפפאיה
       ואוסף את האבקה, כשהפרח פורח בלילה, הוא אומר עוד, זה מראה מאוד
       מרהיב. חקלאי טוב יודע איזה פרח עומד לפרוח בלילה מסוים. ומתי יש 
       להפרות אותו. בפירות הפיטאיה מעוניינים  באירופה, וקוראים להם שם מלכי 
        המדבר. יוסי צפריר מגדל פטאיות בכפר בילו והוא שינה את השם שלהן,
       למלכי המדבר. לדעת פרופ' מזרחי יש בארץ 700 דונם פטאיות, וכדבריו,
      חקלאים טובים קוצרים 5-4 טון ליצוא של הזנים השונים, היום מגדלים אותם בחבל
       הבשור. באילת. ולאורך הארץ עד קיבוץ  אילון בצפון. יתרון גדול הוא 
       שמשווקים אותם ללא חומרי הדברה. אבל מכיוון שאגרסקו היום נמצאת
       בצרה צרורה אין מי שייצא את הפירות.  עם זאת היום חקלאים מגדלים 
       זנים חדשים, בהם גם זנים שמפרים את עצמם בעצמם. במהלך הביקור
       במטע הפאפיות של קיבוץ שדה יואב.  שהוא לדעתי מטע מיוחד, עשינו
       הכרה עם הטרופיטאיה שהוא פתוח ישראלי חדש. המדובר בפיטאיה
       שהצטרפה לאחרונה לפירות הקיץ, ומהווה נצר מתוק ובריא לפרי הפיטאיה,
        הפרי שלה כפי שהסבר לנו עשיר בסיבים תזונתיים ואינו מכיל הרבה סוכר, 
       מה שהופך אותו למאכל דיאטתי. מומלץ. בנוסף מכיל הפרי שפע של נוגדני
       חמצון רבי עוצמה וחומצת טאנרין, לחזוק המערכת החיסונית ופעילות האנטי
       אייג'ינג. צבעו הסגול של הפרי, טעמו הטרופי ומרקמו העסיסי מוסיפים על פי
       ענף הפירות ומועצת הצמחים ענין יחודי לכל מנה. על כן, הם ממליצים להכין
       ממנו שייק או קוקטייל או לשלב אותו עם סלט עלים ירוקים. ואכן, טעמה העדין
       של הטרופיתאיה היה לי בהחלט ערב לחך. זן אחר איתו עשינו הכרה היתה
        הפיטאיה ונוס, שעליה למדנו שהיא בעלת יתרונות בריאותיים מובהקים. עשירה
       בסיבים תזונתיים העוזרים לבעיות עיכול. מכילה תצרוכת יומית של ויטמין סי.
       ופיגמנטים אדומים, המכילים נוגדני חמצון, וכן היא מכילה חומצה אמינית טאורין 
        המהווה בשורה לצמחונים. גם טעמה היה מבחינתי מעודן וערב לחך. מהביקור
       במטע הפיטאיות יצאתי עם הרגשה שהנה לא מצאתי רק את מלכת הלילה האמיתית.
        אלא גם פרי מלכותי שהוא חיוני לבריאותנו.