ע כשאמרו לי "קוראת בקפה" ראיתי לנד עיני אישה מבוגרת, לבושה בפשטות
ושערה השחור גולש על עורפה, היא יושבת ליד שלחן, מתבוננת בספל קפה
לא מלא, כלצידה יושבים אנשים, היא חוזה את העתיד שלהם, ומציעה להם
עצות אישיות. לאחרים מציעה לשנות את השם. לאישה בהיריון מתקדם אומרת איזה
שם לקרוא לתינוק. ולזוג צעיר קוראת את התאריך שיתאים להם להתחתן. וכדומה.
מאז שקראתי את הספר הדו לשוני של שולמית ספיר נבו היהודיה ושל סוזאן סידאוי
ציוני קבלה אצלי הממרה "קוראת בקפה" משמעות אחרת. ואני מזדהה עם מה שכתבה
בהקדמה השופטת הדסה אחיטוב הרטמן, שכולנו בדרך זו או אחרת, קוראים בקפה.
מקצהו האחד של העולם עלתה לישראל מסורת הקריאה בבתי הקפה. ומקצה
עולם אחר קיימת בישראל מסורת הקריאה בקפה אשר נותר בספל בפינג'אן".
והמשפט שכתבה שולמית באחד משיריה "שוב בקפה מביטה בקרקעית הספל, אולי
יעלו מהשלולית השחורה צבעי הסוכר", שמובא גם הוא בהקדמה מדבר אלי. עם זאת
בספר לא מובאים שירים שבקריאה בקפה עוסקים, וגם לא שירי שלום, אלא שירים
על אהבה, שכמו שכותבת עוד השופטת הדסה אחיטוב הרטמן בהקדמה "שירה
ואהבה הן לשונות בינלאומיות הגוברות על הצליל גיל, מין, מעמד ועם" זכות גדולה
נפלה בחלקי להכיר את אחת המשוררות. שולמית ספיר נבו, אשר ספרה לי
שהספר נולד במפגש בכפר המכביה של "עמותת אדם לאדם" שיסדה ח"כ
לשעבר נוזהת קצב, שבה חברות נשים ערביות, דרוזיות, ויהודיות. "ישבנו
סביב שלחנות עגולים. פתאום נכנסה לאולם אישה נמרצת שאחזה בידיה
ספרים. כששאלתי אותה במה מדובר. אמרה לי שאלו הם ספרי שירה שכתבה.
וקראה לי מבחר משיריה. גם אני קראתי לה מבחר משירי. חשתי שהם מוצאים
חן בעיניה. ככה נולדה ההיכרות ביננו. בהמשך צץ לי הרעיון שנכתוב ספר שירה דו לשוני
על אהבה". ספרה לי. כשסוזאן הסכימה גייסה את אביה מנשה ספיר למלאכת התרגום.
והוא ישב שעות רבות ותרגם את השירים מעברית לערבית ומערבית לעברית, וגם השופטת
הדסה אחיטוב הרטמן נכנסה לתמונה, ועם התבונה והתובנה שלה פתרה בעיות
שצצו במהלך אסוף החומר ועריכת הספר, והיא גם נסעה איתן לשפרעם לדר'
מחמוד עבסי, סגן שר החינוך לשעבר, משורר ומתרגם ספרי שירה שנתן את
ברכתו ועדודו לפרוייקט שלהן. לבסוף הביאה את הספר לדפוס דר' לאה צבעוני,
והוא יצא לאור בהוצאת צבעונים. כשעוד רבים וטובים תורמים לו. אתי בן הרוש עצבה
את העטיפה. שרה קרמין ניקדה והגיהה את השירים. בערבית המורה לערבית
לירז דואניס עשה לו את העריכה הלשונית בערבית. ושולמית עצבה בעצמה את
העטיפה. ובחרה לה צילום של ספל קפה וצעיפים. לרגל הוצאת הספר לאור ערכה
ח"כ לשעבר נוזהת קצב חגיגה במרכז פרס לשלום. בהשתתפות המשוררות וחברות
עמותת "אדם לאדם". ובמסגרת כנס חגיגי של אגודת אח"י שהתקיים בתאטרון גבעתיים,
בהנחיית הסופר והבמאי יוסי אלפי, ובנוכחות היו"ר ח"כ לשעבר נוזהת קצב, קבלו
שולמית וסוזאן מענקים. הספר נשלח גם לנשיא המדינה שמעון פרס, שעיין בו וכתב
להן בין השאר "ניכר כי ספרכן הוא תולדה של חברות אמיצה בין שתי משוררות משני
צידי המתרס, שהם למעשה אחד ויחיד, אשר השכילו להעפיל ולראות מעבר לחשש
ולאיבה ולתת ביטוי לרגשותיהן הכמוסים". ואמנם אני מאמינה שמי שיקרא את הספר
ישתחרר מדעות קדומות. ויווכח לדעת שבאמצעות שירה דו לשונית על אהבה אפשר
לגשר בין שתי התרבויות הערבית והיהודית, וליצור חיבור בין שתי נשים שבאו מעולמות
שונים.
ושערה השחור גולש על עורפה, היא יושבת ליד שלחן, מתבוננת בספל קפה
לא מלא, כלצידה יושבים אנשים, היא חוזה את העתיד שלהם, ומציעה להם
עצות אישיות. לאחרים מציעה לשנות את השם. לאישה בהיריון מתקדם אומרת איזה
שם לקרוא לתינוק. ולזוג צעיר קוראת את התאריך שיתאים להם להתחתן. וכדומה.
מאז שקראתי את הספר הדו לשוני של שולמית ספיר נבו היהודיה ושל סוזאן סידאוי
ציוני קבלה אצלי הממרה "קוראת בקפה" משמעות אחרת. ואני מזדהה עם מה שכתבה
בהקדמה השופטת הדסה אחיטוב הרטמן, שכולנו בדרך זו או אחרת, קוראים בקפה.
מקצהו האחד של העולם עלתה לישראל מסורת הקריאה בבתי הקפה. ומקצה
עולם אחר קיימת בישראל מסורת הקריאה בקפה אשר נותר בספל בפינג'אן".
והמשפט שכתבה שולמית באחד משיריה "שוב בקפה מביטה בקרקעית הספל, אולי
יעלו מהשלולית השחורה צבעי הסוכר", שמובא גם הוא בהקדמה מדבר אלי. עם זאת
בספר לא מובאים שירים שבקריאה בקפה עוסקים, וגם לא שירי שלום, אלא שירים
על אהבה, שכמו שכותבת עוד השופטת הדסה אחיטוב הרטמן בהקדמה "שירה
ואהבה הן לשונות בינלאומיות הגוברות על הצליל גיל, מין, מעמד ועם" זכות גדולה
נפלה בחלקי להכיר את אחת המשוררות. שולמית ספיר נבו, אשר ספרה לי
שהספר נולד במפגש בכפר המכביה של "עמותת אדם לאדם" שיסדה ח"כ
לשעבר נוזהת קצב, שבה חברות נשים ערביות, דרוזיות, ויהודיות. "ישבנו
סביב שלחנות עגולים. פתאום נכנסה לאולם אישה נמרצת שאחזה בידיה
ספרים. כששאלתי אותה במה מדובר. אמרה לי שאלו הם ספרי שירה שכתבה.
וקראה לי מבחר משיריה. גם אני קראתי לה מבחר משירי. חשתי שהם מוצאים
חן בעיניה. ככה נולדה ההיכרות ביננו. בהמשך צץ לי הרעיון שנכתוב ספר שירה דו לשוני
על אהבה". ספרה לי. כשסוזאן הסכימה גייסה את אביה מנשה ספיר למלאכת התרגום.
והוא ישב שעות רבות ותרגם את השירים מעברית לערבית ומערבית לעברית, וגם השופטת
הדסה אחיטוב הרטמן נכנסה לתמונה, ועם התבונה והתובנה שלה פתרה בעיות
שצצו במהלך אסוף החומר ועריכת הספר, והיא גם נסעה איתן לשפרעם לדר'
מחמוד עבסי, סגן שר החינוך לשעבר, משורר ומתרגם ספרי שירה שנתן את
ברכתו ועדודו לפרוייקט שלהן. לבסוף הביאה את הספר לדפוס דר' לאה צבעוני,
והוא יצא לאור בהוצאת צבעונים. כשעוד רבים וטובים תורמים לו. אתי בן הרוש עצבה
את העטיפה. שרה קרמין ניקדה והגיהה את השירים. בערבית המורה לערבית
לירז דואניס עשה לו את העריכה הלשונית בערבית. ושולמית עצבה בעצמה את
העטיפה. ובחרה לה צילום של ספל קפה וצעיפים. לרגל הוצאת הספר לאור ערכה
ח"כ לשעבר נוזהת קצב חגיגה במרכז פרס לשלום. בהשתתפות המשוררות וחברות
עמותת "אדם לאדם". ובמסגרת כנס חגיגי של אגודת אח"י שהתקיים בתאטרון גבעתיים,
בהנחיית הסופר והבמאי יוסי אלפי, ובנוכחות היו"ר ח"כ לשעבר נוזהת קצב, קבלו
שולמית וסוזאן מענקים. הספר נשלח גם לנשיא המדינה שמעון פרס, שעיין בו וכתב
להן בין השאר "ניכר כי ספרכן הוא תולדה של חברות אמיצה בין שתי משוררות משני
צידי המתרס, שהם למעשה אחד ויחיד, אשר השכילו להעפיל ולראות מעבר לחשש
ולאיבה ולתת ביטוי לרגשותיהן הכמוסים". ואמנם אני מאמינה שמי שיקרא את הספר
ישתחרר מדעות קדומות. ויווכח לדעת שבאמצעות שירה דו לשונית על אהבה אפשר
לגשר בין שתי התרבויות הערבית והיהודית, וליצור חיבור בין שתי נשים שבאו מעולמות
שונים.
