די לגזענות הישראלית. / רימונה שיף.

    שרת הקליטה סופה לנדבר אמרה באחרונה שהקהילה האתיופית צריכה לאמר 
    תודה על מה שקיבלה במדינה. נעלבתי בשבילם. הארץ שלי היא גם הארץ שלהם.
      זכותם להיות כאן, הבאנו אותם במבצעים כמו מבצע שלמה ואחרים. לארץ 
      שאלפים שנה הם נלחמו להגיע אליה. חלמו בכל אותם שנים על ירושלים.
      ועל החיים הטובים שמצפים להם בה. חלקם נספו בדרך וחלקם ממשו
      את חלומם, אבל למעשה מה שקורה להם כאן זה החלום ושברו. רבים
      בחברה הישראלית לא מקבלים אותם. מתרחקים מהם וקוראים להם שחורים, 
      לא רוצים לגור בשכונות שבם הם מתגוררים. כי הם אומרים שבגללם ערך
      הדירות שלהם ירד. ורואים בהם אזרחים נחותים. כשיש יוצאי אתיופיה בטלוויזיה
      מראים בעיקר אלימות ומצוקה, אבל במציאות זה אצל כל העדות ולא רק אצלהם. 
       עם זאת אין להתעלם מהעובדה שיוצאי אתיופיה עלו ארצה חל אצלהם משבר, אך בארץ מוצאם
       נחשבה האישה לזו שדואגת לבית ולילדים בלבד. הגבר היה הקובע במשפחה
       והאישה היתה כנועה וציתנית,  שכאן גילו הנשים האיתיופיות עצמאות. והחלו
       לצאת לעבוד, להתרועע עם חברות ולהביע דעות משלהן. והגבר שכולם העריצו
       אותו שם ופחדו ממנו, לא מוצא כאן את מקומו. ונעשה מתוסכל. וכך במשפחות
       אתיופיות רבות ישנם היום מאבקים וחילוקי דעות. שנגמרים במקרים הקיצונים 
       באלימות. עם זאת אין להתעלם מכך שישנם יוצאי אתיופיה שהגיעו כאן להישגים.
      כמו אסתי ממו הדוגמנית. חגית יאסו זוכת מקום ראשון בכוכב נולד האחרון, השחקניות
       אסתר רדא ומסקי שיברו, הזמרת מהפרוייקט של עידן רייכל כברה קוסאי, להקת שבא
       של שלמה גרוניך וכתבים, אבל הם במעוט. אני מאמינה שזה תהליך ושהמצב
       ישתפר. לפני מספר שנים הייתי בכנס בתאטרון היהלום ברמת-גן הגיעו אליו קייסים
       של העדה האתיופית, עם בגדים המסורתיים והמטה שלהם. התרגשתי מאוד לראות
       אותם הם הזכירו לי את זקני השבט, אותם זקנים שישבו בשער העיר בימי המקרא שעל
       ועל פיהם  נשק דבר. וחשבתי איך השתנו הזמנים. ואצלנו ולא אצל יוצאי אתיופיה. 
       הזקנים כבר לא נחשבים כמו פעם. ויש הרואים בהם נטל על החברה. ויש בנים 
       שמתנכרים להורים שלהם ושוכחים את כל מה שעשו עבורם בהיותם צעירים. ובכלל 
       רבים חיים על ביטוח לאומי ונאבקים ביום יום לשרוד. וזה שהם כבר לא עובדים 
       הוא בעורכיהם. והנה בעדה האתיופית הם זוכים להערכה. נחשבים למורמים מעם 
        ואיש לא ממרה את מוצא פיהם. הם בבחינת המנהיגים היודעים והקובעים. אני
       חושבת שלא רק בני עדתם צריכים לתת להם את הכבוד המגיע להם. אלא גם 
       אנחנו האזרחים הישראלים הוותיקים וילדי הארץ. כי הם לא מתערבים במה שקורה 
       אצלנו בחברה הישראלית. כמו למשל, חלק מהרבנים של העדה החרדית הקוראים
       להדרת נשים. והם גם לא מתנהגים כמו מנהיגי כתות, שגורמים לא אחת לצעירים
        שמצטרפים אליהם להתנכר להוריהם. אני קוראת בזאת לראות בעדת יוצאי 
        אתיופיה עדה מכובדת ולהקל עליהם את חבלי הקליטה שלהם בארץ. ולא לראות 
        אותם בתירוצים שונים ולהפלות אותם משאר האזרחים הישראלים. רק בגלל שהם
       שונים בצבע עורם, במנהגים שלהם ובשפה שלהם. לא אחת אני מוצאת את עצמי
       שואלת איך אנחנו מעיזים להתנהג ליוצאי אתיופיה בצורה מחפירה, אנחנו עם שהיה
       קורבן לאפליה, השפלה והכחדה בתקופת השואה. היום כשיש לנו מדינה מחלקים 
       אותה לאזרחים מסוג א ולאזרחים מסוג ב. הגיע הזמן שנקרב את יוצאי אתיופיה אלינו,
        נושיט להם יד ונסייע להם להתמודד עם החיים במדינה שהיתה מושא חלומם.   

מרכז יום לקשישים / רימונה שיף.

      לאחרונה בקרתי במסגרת היותי עיתונאית במרכז יום מדהים לקשישים, מרכז 
     נהורה הנמצא במרכז הכפרי נהורה במועצה האזורית לכיש. את פני קיבל
     המנהל אבי אנטבי, אדם חם, לבבי המעניק לב רחב לבני גיל הזהב. 
     שהיה איש צבא בעברו. וצוות של עובדים מסורים שהדאגה לזולת תמיד
     עומדת לנגד עיניהם. וראיתי שם קשישים שהחיוך לא מש מהפנים שלהם.
    כן, כל כך הם מרוצים. ולא בכדי. כי המקום מציע שרותים ומגוון פעילויות.
    לכל אלו שבאים בו לשהות ולהנות. במספרה עושות תמורת כמה שקלים קשישות.
     תספורות, צבע ותסרוקות. בלובי הגדול שומעים סיפורים מפי מספרת סיפורים,
     בהמשך היום יבוא לשם הרב של נהורה וידבר איתם על פרשת השבוע. בכניסה
    הקדמית ישנו מרכז ספורט מוטורי. עם מכשירים שמתאימים לקשישים. 
     וישנה שם גם משתלה שעליה נאמר לנו ששותלים בה כבר 200 פקעות. ושיש
    לה קשר עם משתלות אחרות. וישנו שם גם מגרש שבו משחקים פטאנג משחק
    כדורת צרפתי. שכפי שהסתבר לי הוא צובר תאוצה ואפילו משחקי ליגה כבר
    משחקים. כל מי שמשתתף בחוג למחשבים מקבל אליו הביתה מחשב כדי 
    שישתמש ויתאמן בו. המנהל אבי אמר לי שכל משתתפי החוג הם חברים שלו
     בפייסבוק. אני לא מתפלאת. בחוג לציור פגשתי כאלו שעד שהצטרפו אליו לא
    החזיקו מכחול ביד. ואכן במסדרון ניצבים על קנים ציורים יפיפיים מעשי ידיהם
   וגם עבודות יד מקרמיקה. בחוג להתעמלות ראיתי קשישות וגם מטפלת פיליפינית אחת.
       עושות תרגילים למניעת אוסטרופוזיס, המתעמלת אירנה סיפרה לי שהיא מלמדת אותם גם
       ריקודי פלמנקו. ובימים החמים היא לוקחת אותם לפארק הסמוך שבו הן מתעמלות
       על המכשירים שבו נמצאים, המנהל אבי הוסיף וסיפר לי שבכלל הוא דואג שכל 
       עובדי הצוות יעשו פעילות גופנית, למשל, הם משחקים באולינג באשקלון. לחוג
       למלאכה מגיעות קשישות עושות עבודת יד, ועוזרות אחת לשניה להשחיל חוטים במחטים.
       חלקן הגיעו בכסאות גלגלים וחלקן עם הליכונים. המדריכה סיפרה לי שהיא ממחזרת
       חומרים שבחלקן הן משמשות לעשיית העבודות. ושכל פעילות ייצירתית שכזאת היא
       מסיימת בשעת אקטואליה, במרכז חדר רב תכליתי המשמש גם כחדר אוכל וגם
       כחדר אירועים. במסדרון הוא מעניין במיוחד. מצוי בו אוסף מרשים של פריטים
       ישנים, חלקם הגיעו מאוספו הפרטי של המנהל אבי וחלקם היו שייכים לקשישים, 
       "ככה הם מרגישים את עצמם שייכים למקום" אמר לי אחד העובדים. ואני הבנתי
       למה הוא מתכוון. בין הפריטים מצלמות ישנות, מהשנים שעל מצלמות דיגיטאליות 
       בכלל לא חלמו. קרשי כביסה שעליהן היו נשים מכבסות לפני עשרות שנים. מכונות
       הדפסה ישנות שמלפני עידן המחשבים. מאזני צדק שבהם היו המוכרים שוקלים ירקות
        ופירות לפני שגם הם הפכו לדיגיטאלים. ועוד ועוד. וישנה במסדרון גם ספריה קטנה שבה
       ניתן לעיין באנציקלופדיה העברית שהפכה כמובן, עם תמורות הזמן למיצג ארכיאולוגי .
       במרכז ישנו תעוד של כל אלו שהשתתפו בו בפעילויות השונות והלכו לעולמם. ולהבדיל 
       מתעדים את כל אלו שהם ניצולי שואה. בחדר ההתעמלות על אחד הקירות מתנוססות
       תמונות של אלו שמגיעים אליו היום. בחצר הקדמית גן מרסל. ע"ש מרסל מדמוני
       ממושב זוהר. שנהגה לבוא למקום. בחצר האחורית רחבת הידיים כסאות  ושלחנות
       שעליהן ניצבת מכונה לעשית מיץ ולידה ארגזי תפוזים, מבחוץ רואים מסילת רכבת.
       בתוכנית להקים בסמוך מוזיאון לשואה. על המסילה קרון רכבת לזכר התקופה 
       האפלה. ובתכנון להקים בסמוך גם דיור מוגן. היום המקום עובר שפוצים. המקום
       קיבל פרסים, גביעים ותעודות הערכה, ויפה שיש כמוני כאלו המבינים שזהו מרכז 
       מדהים ומקסים. בזכות עובדים מסורים והמנהל אבי בראשם. שאכפת להם מכל 
       אדם ואדם שמגיע למרכז היום. ומעניקים לכל אחד ואחד שם טעם לחיים. והודות להם
       ישנם גם בו כאלו שמגשימים לעצמם חלום.עד שלא הגעתי למרכז היום הזה
       לא ידעתי שקיים בכלל כזה מקום.  


       

אמרות חכמות. / רימונה שיף.

      עד לא מזמן לא נתתי חשיבות מיוחדת לאמירות. לאחרונה הבנתי 
     שהאמרות לא נאמרות סתם. ושהן בהחלט אמרות חכמות. הנה למשל
     האמרה אין דבר העומד בפני הרצון, מתאימה למקרה של הגולשת לי קורזיץ. 
     שהיא הספורטאית  הראשונה הישראלית שזכתה באליפות העולם
     ליחידות בגלישה פעמיים. ומסומנת כיום לתקווה הגדולה במדליה 
     באולימפידה הבאה בלונדון, היא עשתה בחייה הקצרים דברים 
     נגד כל הסיכויים. ב-2007 היא זכתה לראשונה באליפות העולם.
    פרשה פעמיים מתחרויות ונפצעה פעמיים . לאחר תאונה קשה בגלישה בהוואי 
     היתה בסכנת נפשות. אמרו לה שהגב שלה לא יעמוד באמונים המפרכים,
    והיא היתה בטוחה שהלכה לה הקריירה. אבל לא הרימה ידיים, והלכה
       פעם ועוד פעם לים, ונלחמה עם עצמה לחזור לאיתנה. ושוב להתחרות
       בתחרות. וזה לא היה קל בכלל. באליפות אס'א באילת היא לא זכתה,
       ונפצעה פעם נוספת באליפות אירופה בפולין 2010. היא סיימה את 
       התחרות הזאת כשהיא מחוסרת הכרה. והונשמה. בשנה שעברה
       היא זכתה במקום השישי באליפות העולם. וגם הפעם לא הרימה ידיים, 
       וממש התגרתה בגורל שלה. התוצאה היתה שהיא חזרה למפת הספורט
       העולמי בגדול. עם מדלית זהב שניה באליפות העולם, לא מכבר לי ספרה
      בראיון בלאישה שכשהיתה מרותקת למטתה לאחר התחרות בהוואי
     היא תלתה מעל מטתה סיסמאות "לסמוך על יכולת אישית". "להאמין בעצמך",
     "להנות מהדרך הקשה" ו"המטרה ניצחון". אני ממש מצדיעה לה על האומץ 
    שלה. לא לוותר ולחתור למטרה, ואני בטוחה שלא כל בן אדם יכול היה לעמוד
    במה שהיא עברה. כל הכבוד!
    סיפורה של האמנית והפסיכולוגית רחל ויזנר רגב מגבעתיים יכול בהחלט להתאים
    לאמרה "אף פעם לא מאוחר מידי". את רחל הכרתי לאחרונה. היא סיפרה לי
    שכשהיתה מדריכה אישית באוניברסיטת תל-אביב באו לביתה סטודנטים שרצו
    להיות פסיכולוגים יונגינים. בגיל 70 הם כבר לא הגיעו אליה יותר. אז היא החליטה
       ללמוד פסול. במשך חמש שנים למדה אצל הפסל צביקה לחמן, לפני שבע שנים
       הלכה ללמוד ציור אצל פרופ' ג'ון בייל, ולמדה גם רישום אצל הרולד רובין.
       והיום כשהיא בת תשעים היא מציירת ומפסלת באופן עצמאי. וגם קשורה עם
       בית יציקה בתל-אביב. כשהתבוננתי בה היא לא נראתה לי בכלל בת תשעים.
       והיא אמרה לי שהיא אפילו לא מרגישה שהגיעה לגיל הגבורות. ואני אמרתי
       לעצמי שהגיל הוא רק מספר כרונולוגי. לאחרונה הציגה רחל בתערוכת יחיד
       בתאטרון גבעתיים מבחר מציוריה, שהם בעיקר ציורי נופים. ומבחר מפסליה,
       שהם בעיקר עוסקים בנשים ונשיות וגם דיוקנאות. לתערוכה שלה קראה "פרח אדום"
       כשבאחד מהציורים שהציגה בה. רחל סיפרה לי עוד שהיא פסיכולוגית כבר
       שישים שנה. תחילה עבדה עם ילדים בכפר בלום ובקיבוצים הסמוכים. אחר היתה 
       קשורה עם מוסדות ובהם קופת חולים. וקבלה לטפל במקרים קשים מהתחנה 
       שברמת-חן. היום היא ממשיכה בעבודתה. מקבלת פצינטים באופן פרטי, ומטפלת
       בהתנדבות בכאלו שידם אינה משגת לשלם. אכן, רחל יכולה לשמש דוגמא לכאלו
       שהגיעו לגיל מבוגר. ולהוות להם הוכחה שגם בגילם יש עוד מה לעשות בחיים. ואפילו
       ללמוד דברים חדשים, צריך רק לרצות ולהעיז ולעשות את זאת. גם לה אני מצדיעה.
       יישר כוח.

בית הספר למוסיקה / רימונה שיף.

      כשאמרו לי שעומד להפתח בית ספר למוסיקה לילדים חשבתי שמדובר 
     במאין "בית ספר רימון" לקטנים. עד מהרה התברר לי שבית הספר יפתח 
    במסגרת תוכנית טלוויזיה חדשה. הסקרנות השתלמה לי. לא החמצתי אף 
    תוכנית. בכל תוכנית התלהבתי מילדים שהם גם חמודים. גם חכמים וגם
    זמרים מוכשרים. כאלו שלא בכדי התקבלו לבית הספר למוסיקה. ובהמורים
    שלהם שהיו זמרים מהשורה הראשונה ראיתי בחירה מצלחת, מה גם שמדובר
    היה באייקונים ותיקים כמו יהורם גאון ומתי כספי, ובצעירים כמו קרן פלס ומשה 
   פרץ ששרים בג'אנרים מוסיקאליים שונים. כשקראתי בעיתונות שכבר לאחר זמן 
   קצר שהתוכנית עלתה לשידור היה לה רייטינג גבוה. לא התפלאתי. לאחר 
   שהתוכנית הסתימה היה חסר לי משהו בחיי. התרגלתי פעמיים לשבת 
   מול המסך הקטן ולהאזין בקשב רק לקולות הנפלאים של הילדים החמודים.
   ואפילו חשבתי שצדקו אלו שאמרו שילדים גונבים את ההצגה, כי הם ממש
   חדרו לי ללב ולנשמה. ופתאום לאחר  שהסתימה התוכנית נהיה במדינה ילד אחד
       מפורסם, מישל כהן שנבחר למצטיין מכולם. פייטן עם קול גדול שמסוגל
       לנסוק איתו לאוקטבות גבוהות. בזכותו זכה לכינויים "הזמיר מדימונה" 
       ו"חוזליטו הישראלי". ואפילו המורה שלו יהורם גאון ששר איתו דואט לא
       יכול היה לטפס בסולם הקולי כמוהו. כן, היום יש לנו במדינה ילד אחד
    מפורסם. שזכה לכתבות בעיתונות, לדואט עם אייל גולן, ולהשמעות חוזרות
    ונשנות בתוכניות הרדיו השונות. הנה, כשקניתי משהו בחנות רמת-גנית 
    שמעתי ברקע את מישל שר בקולו המדהים את השיר ברצלונה. ואני 
    מתארת לעצמי שעוד מעט יהיה לו אלבום שירים משלו, ושהוא לא יסרב
    להופיע על במות עם זמרים מפורסמים, ואפילו על במות יום עצמאות. 
   ואני מאמינה שהוא מהר מאוד ימצא את מקומו בעולמם של הזמרים
   המבוגרים. ושעכשיו עוד ילדים במדינה חולמים שהאל יעניק להם קול  
   כמו של מישל. ושהם מקווים להתקבל בעונה הבאה לבית הספר 
   למוסיקה. ואני מאמינה שגם הילדים האחרים שהשתתפו בתוכנית 
   יהפכו למפורסמים, כי השירה היא בנפשם. ושבכל מקום יצביעו עליהם 
    ויאמרו 'הנה הילדים מבית הספר למוסיקה'. ושלחלקם יהיו הופעות ואלבומים.
   במהלך אחת התוכניות אמרה ילדה קטנה מהמשתתפות שעברה עליה
   חוויה חד-פעמית מדהימה. ואני מסכימה איתה שאכן באמת היא את זאת מרגישה. כי 
   כי היתה לה בתוכנית הזאת הזדמנות ללכת עד סוף התוכנית ולא לנשור באמצע,
   כמכמו בתוכניות ריאליטי אחרות, האח הגדול או כוכב נולד. היום אני מאמינה לכל
   הילדים שרוצים לשיר כמו הגדולים ולהרשם בעונה הבאה לבית הספר למוסיקה.
   ומצפה שהם יהיו לא פחות חמודים חכמים וזמרים מוכשרים מבוגרי המחזור הראשון
       ומאחלת למישל שגם לכשיגדל ויתחלף לו הקול הוא ימשיך להיות זמר גדול. 
      ושכבלות הכל ימשיך להיות אותו מישל שהיה לפני שהפך למפורסם. ולילדים 
       האחרים שהתמודדו בתוכנית הזאת אני מאחלת שיצליחו בדרכם. וימשיכו
      להיות הם כמות שהם לפני שכולם ידעו עליהם. 

מסרים לשקום אסירים./ רימונה שיף.

    לאחרונה נפגשתי עם הזמר מיכאל מחפוד פטישי. מי ששר בזמנו את הלהיט
    "ממי", מגיל שבע עשרה החזיק רכוש גנוב. גנב מכוניות, גנב גיטרה, ישב
     בכלא תל-מונד בישראל. ברח לצרפת. הפך לשודד בנקים. וישב במעצר גם שם.
      והיום הוא פותח דף חדש בחיים. הוא סיפר לי שבזמן שישב בכלא שאל את
      עצמו מה הוא צריך לעשות כדי שיצא נשכר, הפסיק לעשן, התחיל לכבד את 
      האסירים והסוהרים, והגיע עם עצמו למסקנה שהוא יוצר לעצמו את הקשיים, 
      ומתחבר אליהם מתוך השנאה והזעם שבו. והחליט להוכיח לעצמו שהוא מסוגל לסלוח לאסירים, לשוטרים ולמ     לאסירים , לשוטרים ולמערכת השיפוטית. כי מהסליחה נוצרת אהבה, וחש שיש לו 
       צורך להגן על אנשים שזקוקים להגנה. ומאותו רגע שהחלו אצלו השינויים חלו
       אצלו רק דברים טובים בחיים. הוא הודה בפני שמהניסיון שלו הסליחה מסלקת
       הטינה מהלב וחש הקלה, ואמר לי "תראי מה קורה לנו היום עם האויבים שלנו,
       אין סליחה ואין מחילה, ויש לנו שפיכות דמים, אם שני הצדדים היו יודעים את משמעות
        והמחילה היה לנו שלום לדורות. אנחנו היום חברה משוסעת, חברה אנושית, 
       זה כמו גוף אנושי. בגוף כל תא מקבל את החמצן שמגיע לו. בחברה אנושית כולם
       זקוקים לעזרה הדדית וכל אדם זקוק ליחס שווה, אחרת החברה האנושית תקרוס. 
       כמו שקורס הגוף האנושי שלא מקבל את מה שמגיע לו, ברגע שניגשים לאויב הכי גדול עם
       חיוך וכוונות טובות הוא לעולם לא ינזק.  כששאלתי אותו מה הוא עושה בשטח כדי
      לישם את השינוי שבו הוא דוגל, סיפר לי שהקים עמותה שנקראת "אלה. אדם למען
       אסיר". ופרש בפני את האני מאמין שלו. "אני מאמין שצריך לחבר את האנשים 
       לאסירים. לגרום לאנשים שיקשיבו להם. לשנות את הגישה החברתית שקיימת 
       במדינה, ולעבור למערכת טיפולית. צריך לטפל באנשים שסטו מהדרך הישרה גם 
       ברוצחים, כי הם פגועים. וכשאדם מרגיש עצמו פגוע הוא מבצע דברים שליליים, מרוב
        יאוש ותסכול. חוסר טפול באנשים פגועים יוצר חולי בחברה. והמטרה שלנו היא ליצור 
       חברה בריאה יותר, על כן,  אני סבור שצריך לבוא אל אותם אנשים שנפגעו ממקום
       הומאני, להראות להם שאכפת לו מהם ולא לסלוד מהם. אני מאמין שאסירים צריכים 
       טיפול שיקומו לא הרחקה ולא נקמה. צריך להוציא את המחלה מבני האדם, ולא
       לכלוא אותם עם המחלה בבתי כלא. היום גם למחלות קשות יש סיכוי". כשנפרדתי
       ממנו הרהרתי רבות על המסרים שלו לשקום אסירים. וחשבתי לעצמי שאמנם מגיע לאסירים 
       שישקמו אותם, אפילו לאלו בצעו מעשים נוראים. אבל עד שמשקמים אותם מן הראוי
       שיבודדו מהחברה. כי בשלבים הראשונים הם עדיין מסוכנים. וכשבעלי המקצוע 
       יחשבו שהם כבר משוקמים מן הראוי לדעתי, שימשיכו לפקח עליהם, אפילו פקוח צמוד. 
       לבל יחזרו לסורם. ובאשר לסליחה ומחילה, אמרתי לעצמי שבכלות הכל קשה למחול. וגם אם
       האסירים יהיו באמת משוקמים תמיד תרדוף עננה מעל ראשם. ואם כבר על שיקום 
       אסירים אנחנו מדברים נשאלת השאלה על אלו אסירים. על כאלו שחוטפים חילים או
       טרמפיסטים תמימים, על כאלו שמפוצצים אוטובוסים או שמפוצצים במקומות אחרים.
       ואם ברוצחים אנו עוסקים אז נשאלת השאלה באלו רוצחים, בבעלים שרוצחים את
        נשותיהם, בהורים שרוצחים את ילדיהם או להיפך בילדים שרוצחים את ההורים.
       במחסלי חשבונות או ברוצחים לשם שוד ועוד. ואם כבר משקמים מי אמר שזה יהיה קל
       לשקם את האסירים בכלל, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ברוצחים שרצחו בדם קר.  
     

הדרת נשים / רימונה שיף.

     היום מתחת לאפנו חוצה את כל הקווים האדומים. התופעה הדרת נשים.
     נשים חוות חוויה לא נעימה כשהן עולות לאוטובוסים ומתישבות בקידמת
      האוטובוס. הן חוטפות קללות וצעקות מגברים חרדים, על כך שהתישבו
      מקדימה. יש נהגים שמשתפים פעולה עם הנוסעים החרדים. ומורים להן לרדת 
       מהאוטובוסים. לאחרונה קמו נשים שלא השלימו עם מה שקורה להן,לא רצו
       לקבל עליהן את הדין והרימו קול זעקה באמצעי התקשורת, ודרשו שתהיה
        להן זכות לגיטימית לעלות לאוטובוסים שאמורים להיות תחבורה ציבורית.
        אני תומכת בהן ומחזקת את ידן לעשות הכל כדי למנוע את התופעה. אני
        חושבת שמן הראוי היה לשים על אוטובוסים שנועדו לשרת את האוכלוסיה 
        החרדית בלבד שלטים. המבשרים לכולם שמדובר באוטובוסים למהדרין,
       ושבכלל אוטובוסים כאלו יסעו רק במקומות כמו מאה שערים, לא מובן לי
       למה ישנם נהגים שעם האוכלוסיה החרדית משתפים פעולה. בשעה 
       שהם צריכים לשרת את כל הנוסעים. היום כפי שפרסם באמצעי התקשורת
       התופעה של הדרת נשים חלחלה גם לצבא, ולא פעם חיילים נוטשים 
       את האולם בזמן שירת נשים, קצינות מעוברות שמשרתות ביחידות בהן
       חיילים דתיים. וחילות מורחקות למתחם נפרד בהקפות שמחת תורה. לגבי
       התופעה הראשונה אני לא מבינה את החיילים הדתיים, למה הם נכנסים
      לאולמות שבהן שרות נשים חילוניות, ומה בכלל יוצא להם כשהם נוטשים את
     האולם באמצע ההופעה שלהן, אם הם לא יכנסו לאולם, הם ישיגו את אותה 
    התוצאה ובאופן מכובד יותר, לגבי התופעה השניה אני שואלת את שלטונות הצבא. 
      אם הם יודעים מראש שביחידה מסויימת בבסיס מסויים משרתים הרבה
      חיילים דתיים אז למה משלבים בהם קצינות חילוניות. ובשלב מסויים 
      מעבירים אותן ליחידות אחרות. הדבר מדובר גם לגבי חיילות חילוניות שאינן
      קצינות חילוניות. אם הצבא יערך מראש למנוע את התופעה של הדרת נשים
      בבסיסים מסויימים. ביחידות מסוימות הן לא תועברנה למתחם נפרד בזמן
      הקפות בשמחת תורה. לאחרונה קראתי כתבות שספרו על כך שתופעת 
      הדרת נשים הגיעה גם לקופות חולים. בירושלים, כמסתבר מהן, מקימים
      תחנות אמבולנסים לגברים בלבד. בכתבה אחרת סופר על אישה שקיבלה 
       שיחת טלפון מהמרפאה של קופת חולים ובה נאמר לה שעליה להגיע אליה
       בלבוש הולם. לפני מספר שנים נקלעתי לקופת חולים בשכונה חרדית, ברחוב
       בגין בפתח תקווה. ולא בקשו ממני להגיע אליה בלבוש הולם. זה היה לי מובן
       מאליו שעלי לכבד את הצד השני.כשהסתובבתי בשכונה הזאת התרשמתי
       שהחרדים בה מכבדים את החילונים שמתגוררים בשכונה סמוכה. ולהיפך.
       ולבוש הולם מבחינת אותם חרדים פירושו הוא לא שאישה תתחבא מתחת למעטה
       של בגדים. בגדול אני חושבת שאם מדובר בקופת חולים הנמצאת בשכונה חרדית,
       הגובלת בשכונה חילונית, היא צריכה לשרת את כל הציבור, בלי הטלת גזרות. 
       לאחרונה שמעתי אנשים שאומרים שבגלל תופעת הדרת נשים הפכנו לאיראן.
       בתוכנית הטלוויזיה "חמש בשישי" בערוץ הראשון התיחסו לא מכבר לתופעה
       וקבעו שאין יהדות קיצונית אלא יהודים קיצונים. ואני מסכימה איתם. לדעתי
       אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית, מודרנית ושיוויונית. שאחרת לא היינו נותנים 
       לנשים להשמיעה את קולן ברבים נגד הדרתן, ולא היינו נותנים למחאות 
       בעניין לתפוס כותרות, וטוב שאנחנו לא עוצמים עיניים ויוצאים נגד ההפרדה 
       הגמורה בין גברים ונשים שסימניה המובהקים בשטח נראים. ואני מרוצה
       שגם בחלונות הגבוהים לא נותנים לקיצונים לפגוע בנשים ושלאחרונה קרא 
       ראש הממשלה לפעול נגד התופעה. בעקבות כתבה בטלוויזיה 
       בערוץ השני על בית שמש.
            

על צלמים וצילומים / רימונה שיף.

     אני זוכרת את העיתונים של פעם. עיתונים עם הרבה מלל ומעט צילומים. 
    היום כפי שנוכחתי לדעת, השתנו הזמנים, בעיתונים יש הרבה צילומים. אז חיי
    צלמי העיתונות הפכו ליותר קשים,  עד העשורים הקודמים, גם בתקופה
    שפרסמתי כתבות ב"מעריב" הם היו מלכי השטח. היום יש להם תחרות קשה,
     ולא עם עמיתים למקצוע אלא עם כולם. שהרי, הטלפונים הניידים הפכו למצלמות
     אישיות, והעיתונים קונים תמונה טובה גם ממי שאינו צלם מקצועי. כך למשל, תמונה
       שצלמה באסון הכרמל על ידי צלם שאינו מקצועי פרסמה בכל העולם. היום 
       כל אחד יכול לסרוק תמונה ולהעביר אותה בזמן אמת באימייל למערכות עיתונים. וכמו
        שכבר ציינתי תמונה טובה העיתונים קונים ועוד נוכחתי לדעת שהיום לצלמים שמציגים
         תמונות בתערוכות או מוציאים לאור ספרים עם צילומים שלהם יש יתרון על פני
        אלו שמפרסמים תמונות רק בעיתונים, 
        כי התמונות בעיתון מופיעות בקטן והעצמה שלהן לא מתבטאת. ואילו בתערוכות 
        ובספריי צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן. ואציין עוד שאם פעם היו הצלמים
       מפענחים את התמונות שלהם. עבור העיתונים, בחדר חושך, במערכת או בבית
       שלהם, היום המחשב נמצא באוטו שלהם והם יכולים לשלוח את התמונות למערכת
       באמצעות המחשבים הניידים שלהם. בתקופה שפרסמתי כתבות ב"מעריב" לא
      היו כמעט סלברטי. היום צלמי הפפרצי הם צלמים נחשבים. לאור העובדה שהם
      אורבים לסלברטאים ומצלמים צילומים בלי אישור. ואיין עיתון או מקומון או מגזין שאיין
       בו מדור "צהוב", עם הצילומים שלהם. עורכת מקומון הסבירה לי שהקוראים של היום
       דורשים שבעיתונות הכתובה יהיו מדורים כאלו. וטוענים שבלעדיהם משעמם להם
       לקרוא את העיתונים. הנה כי כן, היום טוב מראה של תמונות בעיתונות מאשר רק מלל,
       והתמונות צריכות לשקף את סיפורן של הכתבות. או של הידיעה הרכילותית. ואולם
       התמונות בעיתונים הן קטנות ולא מביעות את העצמה שלהן. ואלו בהרצאות או בספרים
       עם צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן ולספר גם את הסיפור שמאחוריהן. 
       לאחרונה שמעתי את הרצאתו של צלם העיתונות גלי כהן מגן על הומור בצילום. 
       במועדון ויצ"ו גבעתיים. הוא הראה לנו מבחר מצלומיהם של הצלם הישראלי אלכס ליבק
        והצלם מחו"ל סטיב קיורי. אלכס ליבק הוא צלם שעובד בעיתון ה"ארץ" שלושים שנה
       ומידי יום שישי מפרסם בו תמונות הומוריסטיות, במשך השבוע הוא מחפש אוביקטים
       לצילומים שיצחיקו את הקוראים. סטיב קיורי הוא צלם מלחמות שמנסה בכל האירועים
       הקשים למצוא את ההומור ולהוציא אותו בצילומים. המרצה גילי כהן מגן הציג 
       בפנינו עם צילומים הומוריסטיים שצלם. ואמר שעל תמונה הומוריסטית צריך להסתכל
        חמש שניות כדי להבין מה קורה. וצריך להפעיל את הראש. את הדימיון. וציין
       שתמונות הומוריסטיות הן לא מתוכננות, צריך לחכות להן ולתפוס שבריר של שניה,
       ישנם גם צלמים שמצלמים את הטבע. כך למשל, הגיע לידי לא מכבר סיפרו המעניין
       של צלם העיתונות והמורה לצילום טל גליק "באור ילדות". בהקדמה לספרו הוא 
       מסביר שהספר הינו אוסף צילומי נוף ישראלי והוא גם מסע בזמן הפוגש שני ילדים,
       יובל ויהל, ומטייל איתם אל השדות הירוקים, האדמה החרושה, המעינות הקרים, 
       וחוף לבן וים כחול. ומגלה ששלוש שנים נאספו הצילומים ונבחרו בקפידה, הצילומים
       בספר מוצגים בדיוק כפי שנראו ברגע הצילום. ללא ביום או עבוד, המילים מובאות במדויק 
       בשפתם של יובל ויהל, כפי שנאמרו תוך כדי טיול. מאות הצילומים חוברו זה לזה
        מתוך ניסיון ליצור סיפורים קצרים על מקום, עונה ושעה. בהתבוננות על הטבע
       ויופיים של הפרטים בו. לא מכבר צפיתי בטלוויזיה בראיון עם צלם שמצלם מתחת
       למים חיות גדולות. ועומד להוציא לאור ספר עם הצילומים שלהן. הוא הסביר
        שהוא מצלם אותן כדי לשנות את היחס השלילי של האנשים כלפיהם
        כך צילם כרישים לאחר הסרט מלתעות.  הגעתי למסקנה
       שמה שמיחד את כל הצלמים זה שהם מחפשים זווית מיוחדת, גימיק קטן, או 
       נישה מעניינת שתתפוס את עין המתבוננים.