זכרונות מטורקיה / רימונה שיף.

כשקראתי ששליט טורקיה ארדואן דרש להעמיד לדין את בכירי הצבא 
הישראלים לשעבר על מה שקרה במשט המרמרה. חזרתי במנהרת 
הזמן אחורה בעשר שנים, לטיול שעשיתי עם בעלי באנטליה שבטורקיה.
ושבמהלכו פגשתי רק טורקים נחמדים. מוכרים שהפוליטיקה לא מענינת
אותם בכלל, אלא רק הפרנסה שהם צריכים להביא לבני משפחתם, בגלל
התיירים הישראלים הרבים שהגיעו אליהם באותה תקופה הם ידעו מספר
מילים בעברית. והציעו להם באותן  מילים את הסחורה שלהם, וכשנתקלו 
בסרוב הם ממש התחננו שיקנו אותה מידיהם. ואפילו היו מוכנים להוריד 
את המחיר הראשוני, העיקר שהסחורה שלהם תמכר. יש שהצליחו להשיג
את מבוקשם. לאחר מסע שכנועים שלם. ויש שהיו מאוכזבים שלא השיגו את 
מבוקשם. וניסו את מזלם אצל קבוצות נוספות של תיירים ישראלים, אבל 
כולם עשו הכל כדי להראות ישרים, הגונים ומסבירי פנים לתיירים.
באחד הימים גילינו ליד המלון שלנו מוזיאון. בוקר אחד החלטנו לבקר בו.
וכשהגענו הבחנו שהוא סגור, כשנוכחו אנשי המוזיאון לדעת שאנחנו מאוד
רוצים לבקר בו, הם לא רצו שנצא משם מאוכזבים, והעדיפו לפתוח את
שעריו בשעות הבוקר המוקדמות, אנחנו אמרנו לעצמנו שהם עושים את
זאת במיוחד בשבילנו, ומאוד התרגשנו מהחוויה, כמובן, שהיינו היחידים
שהלכו בבוקרו של אותו היום במסדרונות המוזיאון, הרגשנו כמלכים ונהננו.
וכשחזרנו למלון עם רשמים קבענו שלא בכל יום פוגשים אנשים אכפתיים
לתיירים כמו אותם אנשי מוזיאון טורקים. ביום אחד כשעשינו טיול מאורגן 
לכפר דייגים סמוך רדף אחרינו, מוכר תה והציע לנו את הסחורה שלו, סרבנו,
שהרי, לא חסר לנו תה בישראל. בטעמים שונים. אבל הוא בשלו רדף אחרינו.
דחף לנו לפנים את חבילות התה שלו. והתחנן שנקנה אותן ממנו. ואפילו היה
מוכן להוריד את המחיר לשביעות רצוננו. הוא כל כך נידנד לנו עד שבשלב מסויים
נכנענו וקנינו מספר חבילות של תה תפוחים ממנו. כשחזרנו הביתה לישראל לא
התחרטנו. התה היה כל כך טעים שחשבנו לעצמנו שחבל שלא קנינו ממנו עוד
חבילות. ועד היום אנחנו מחפשים כזה תה טעים ברשתות השיווק שלנו. ולא מוצאים.
בטיול שלנו באנטליה למדנו לדעת שאם הטורקים לא אוהבים אותנו זה לא בגלל 
מניעים פוליטים. אלא   בגלל אותם ישראלים  שגונבים מאפרות, מגבות, ושאר
 מזכרות מבתי המלון, או שוברים דברים של בית המלון שייכים, 
 או בגלל שהם צועקים, מתחצפים לאלו שלהם מעירים, אבל בסך 
 הכל האזרחים הטורקים הפשוטים כן אוהבים את התיירים הישראלים. ואני מאמינה
שגם היום לכשיפגשו בתיירים ישראלים הם יתיחסו אליהם יפה, ולא יעשו איתם 
 חשבונות, כי את הפוליטיקה הם משאירים לפוליטיקאים. ועוד אני מאמינה שהיום
 המוכרים הטורקים שואלים את עצמם לאן נעלמו התיירים הישראלים, ומתגעגעים
 לימים שהם היו מגיעים אליהם בהמוניהם, לסחבקיות שלהם. למיקוח על המחיר איתם.
 ולצחוקים שלהם. ואם זה היה תלוי בהם הם היו קוראים לסובלנות בין העמים.    

עם הספר. / רימונה שיף.

כשהייתי ילדה כמעט כל הילדים היו רשומים לספריה ומחליפים בספריה
השכונתית ספרים. ובבתי הספר המורים היו מבקשים מהם לכתוב יומני
קריאה ולדווח בהם על מה שהם קראו. כמו כן, מבוגרים רבים היו רשומים
לספריות השכונתיות ובצד קריאת העיתונים היו קוראים ספרים. אומרים שהיום
האינטרנט, הסלולרי והטלוויזיה השתלטו על חייהם. והם הפכו למקום הבילוי 
וההעשרה שלהם ולא הספר. 
האמנם? לאחרונה התפרסם, לקראת שבוע הספר ב"מעריב", כי עמכא
ישראל רכש בשנה שעברה יותר מ-15 מיליון ספרים, ואני חושבת שזה בזכות אלו
שלא מוותרים ועושים הכל כדי שהקריאה בספרים תשאר חוויה תרבותית יחודית,
ולא נחלתם של מעטים שוחרי המילה הכתובה. הם עורכים בחנויות הספרים 
ובספריות העירוניות  מפגשים עם סופרים ללא תשלום. ומאפשרים בזאת לרבים 
לעשות הכרות בלתי אמצעית עם סופרים, ולשמוע מהם את הסיפור האישי 
שמאחורי כתיבת הספר שלהם. מעבר לזאת ישנן חנויות ספרים שהקימו בשטחן.
בית קפה ועל ידי כך הן מושכות אליהן אנשים. הבאים לשתות לבד או עם חברים
קפה ומעיינים בהזדמנות זאת גם בספרים.  שמוצעים בהן למכירה. ואפילו קונים.
ואציין גם את העובדה שמזה שנים מקיימות הספריות העירוניות שעת קריאה
עם מספרי סיפורים לילדים הקטנים ובכך עושים להם הכרות עם ספרים, מנסיוני 
בני הבכור שנחשף בשנותיו הראשונות לספרים עדיין קורא. ולא פעם גם מנצל
את המבצעים של חנויות הספרים. אז היתה חברה שעשתה לאנשים מינוי על 
ספרים, ואפשרה לרכוש ספרים במחירים מוזלים לבני כל הגילאים. אלינו היה 
מגיע על כל רכישה שכזאת, אדם חביב שבני קרא לו "דוד הספרים". לא מכבר 
התפרסם ב"מעריב" סקר שערכה רשת סטימצקי באמצעות מכון מידע שיווקי 
סי.י.אי  לפיו עולה כי הישראלי הממוצע קורא בממוצע "יותר משלושה ספרים
ברבעון, היינו, כ-13 ספרים בשנה. בעלי השכלה על תיכונית ותושבי אזורי 
 ירושלים קוראים יותר, ל- 60% מהישראלים אין העדפה לספרית מקור או 
  לספרית מתורגמת. 24% מעדיפים ספרות מקור. ו-16% מעדיפים ספרות 
 מתורגמת, ספרות מקור מועדפת יותר בקרב צעירים, נשים, בעלי השכלה 
 תיכונית ותושבי אזור ירושלים. עוד עולה מהסקר כי הגורם המהותי לקריאת 
  ספרים אצל 67% מהאוכלוסיה הוא העניין שיוצר הנקרא על כריכת הספר, 
  וזאת אם לא בחרו בספר מסוים טרם ההגעה שלו לחנויות הספרים, גורמים 
אחרים לקריאה הן המלצות של חברים (50%), ביקורת באינטרנט, או בטלוויזיה
  (40%) והעדפת המחבר (32%), חשיבות האריזה, כלומר עיצוב הכריכה, 6.5%
 סיפרו כי הם קונים ספרים במתנה, דבר שבולט יותר בקרב נשים ובני 30 פלוס
 תושבי אזור ירושלים ותושבי הצפון. לדעתי ישנם עוד גורמים שתורמים לכך שעדיין
 רוכשים כאן ספרים, וזה שמלבד המפגשים עם סופרים, שאותם כבר ציינתי, עורכות
 רשתות הספרים מבצעים לרכישת ספרים. כמו שלושה במאה. וגורמות לעמכא ישראל
 לפתוח את התיק ולרכוש ספרים. מה גם שלקראת שבוע הספר, שנערך מידי שנה
  ברחבי הארץ עורכת חנויות הספרים מבצעים ומעודד את ההמונים לרכוש ספרים.
  ובשבוע הספר לצד ירידי המכירה מתקיימים במקומות שונים שעות סיפור. והצגות 
 המבוססות על ספרים, כן גם, סופרים באים וחותמים על ספריהם  ומשוחחים עם
 אלו שאליהם ניגשים.  לדעתי למהפכה בתחום הקריאה תורמים גם העיתונים
 שמוכרים למינויים שלהם בהנחה משמעותית כל חודש ספרים נבחרים, ומגדיל
  לעשות אחד השבועונים שבכל גיליון שלו מציג לקוראים שאלה, ואלו שעונים 
  עליה נכון זוכים לקבל ספר שיצא לאור. פעם ספר מקור ופעם ספר מתורגם. 
  והכי חשוב לדעתי היא העובדה שהיום הספרות העירוניות גובות רק דמי ערבון
  מאלו שאליהן נרשמים וכבר לא גובות תשלום חודשי מהקוראים שלהן, ככה שהיום כל 
  אחד ואחד יכל להרשם לספריות העירונית בעיר מגוריו ולהנות מהקריאה בספרים,
  שמחתי לשמוע שלרגל שבוע הספר הקרוב משיקה רשת "צומת ספרים" בשתוף פעולה 
  ראשון מסוגו עם רשת "איקאה" פרוייקט בשם "פסטיבל על המדף". שבמסגרתו 
 יתקיימו עשרות אירועים ספרותיים לילדים ולמבוגרים, בסניפי "איקאה" בנתניה ובראשון לציון.
 דבר שעשוי לדעתי להשפיע, גם כן, על תרבות הקריאה, ומי יתן ותרבנה עוד פעילויות
 לעדוד הקריאה בספרים.         


      

האלימות הולמת. / רימונה שיף.

      מידי פעם אני מאזינה לחדשות בטרנזיסטור שלי או בטלוויזיה, או פותחת
     את העיתון ונעשה לי שחור בעיניים. זאת  כשאני נתקלת בדיווחים. על 
     תקריות אלימות. שמסתימות בדקירות, פציעות ואפילו ברצח. זה קורה 
     לא רק בגלל מריבות טפשיות בין צעירים. אלא גם כתוצאה מכך שצעירים
    נטפלים לאנשים כך סתם. או מגיבים באלימות כלפי אלו שמעירים להם,
    או לגבי אלו שמסרבים למלא את מבוקשם  כמו מתן סיגריה. אני מתחלחלת 
    כל פעם מחדש, אם בשנים שבהם היתה המדינה צעירה יותר היינו אור 
    לגויים, היום כשהמדינה מתבגרת הפכנו להיות ככל הגויים, רק להתבונן 
    ברשימת הנרצחים בשנה האחרונה ולהיווכח לדעת שהיום אין שום מקום
     בטוח במדינה שלנו.  השבוע הראשון של חודש מאי 2012, היה שבוע 
    אלים במיוחד. שבוע שבו ירד אדם צעיר להעיר בבאר-שבע לחבורת 
    צעירים שהם עושים רעש ומפריעים לבתו הקטנה להרדם. ובקש מהם
    שיהיו יותר בשקט, ושילם על כך בחייו, שבוע שהסתיים ברשימה של 
       נרצחים ופצועים כתוצאה מקטטות. חיסול חשבונות ועוד. וביום הראשון
     של השבוע שבא אחריו התבשרנו על רצח נוסף של נער ברחובות. 
    ואני שידעתי ימים אחרים בארץ הזאת, ימים שבהם כל רצח הרעיד בה
    את אמות הסיפים, מתחלחלת לנוכח הפיכתם של הרציחות לתופעה 
    יומיות ואפילו המונית. ואומרת לעצמי מי צריך אויבים אם אלו האזרחים
   שלנו. פעם אמרנו שיקאגו, ניו-יורק. כשדברנו על אלימות שמשתוללת ברחובות,
   והנה היום אצלנו המצב הוא ממש כמו ששרר שם. (ראו את הסרט סיפור הפרברים),
       היום מהלכים ברחובות ישראל קבוצות של צעירים משועממים. מסוממים או שתויים. 
       שמדברים אחד אל השני בשפה בוטה. ואם זר נקרה בדרכם שאינו מוצא חן
       בעיניהם. מסיבה מסויימת, הם גומרים אותו. כן, ממש גומרים אותו, באחת 
       הכתבות שהתפרסמו לאחרונה ב"מעריב" סופר על קבוצה של צעירים שאמצה 
        לעצמה מנהג לעבור דלת דלת בשכונה ולנסות לפתוח אותה בכוח. ולהפחיד את
        הדיירים ואני שואלת את עצמי לאן הגענו. ממה שנוכחתי לדעת היום התופעה
        הזאת של  חבורות צעירים אלימים לא רק  מאפיינת את השכבות החלשות, את אלו שמרגישים
       את עצמם מקופחים. אלא גם את השכבות המבוססות יותר. "הילדים מבית טוב",
       לדעתי, זה נובע משום שההורים של היום עובדים מבוקר ועד לילה, והמשכילים
       שבהם הם אנשי קריירה, וגם אלו וגם אלו מפקידים את החינוך של ילדיהם בידי 
       בייביסטרים ומטפלות, ולא מקנים להם ערכים וסמכות הורית. נתקלתי גם בהורים
       בעלי אמצעים, שקונים כל הזמן לילדים שלהם מתנות. הם לא מבינים שהחומריות
       אינה פותרת חסך הורי, ועוד היום המורים בבית הספר מתקשים להטיל סמכות
       חינוכית על התלמידים. כי אם רק יענישו אותם יופיעו ההורים ויכעסו עליהם, 
       כשבקרתי בתיכון בשכונה יוקרתית אחת סיפרו לי שהמורים בו צריכים להתיחס
       בכסיות משי לתלמידים כי אם לא מגיעים אליהם ההורים ומאימים עליהם שיקחו
        עורך דין ויתבעו אותם. לאור כל זאת אני לא מתפלאת שהיום ישנם לא אחת 
        מקרים של אלימות בין תלמידים, או של תלמידים כלפי מורים.  ואני מתגעגעת 
       לימים שבהם הייתי תלמידה, ימים שבהם המורים הענישו את התלמידים בלי כל
       חשש. ולתלמידים היה כבוד כלפי המנהל. סגן המנהל והמורים. ורק כשאלו עברו
       במסדרון הם לחשו אחד לשני בהערכה "תראו תראו מי בא". היום הצעירים חשופים
       גם לסרטים אלימים שמוקרנים בטלוויזיה. ומכיוון שלא מקנים להם ערכים הם רואים 
        בהם תמונה של מציאות שצריכה להיות. ומה עוד שבפיצוציות מוכרים להם אלכוהול 
       באיין מפריע. ונגיע לקלות הבלתי נסבלת של הרציחות ברחובות. היום המערכת 
       השפוטית, כפי שאני קוראת בעיתונות, נותנת  לא אחת עונשים קלים לעבריינים, או 
       עושה איתם עסקאות טעון שמקלות על מצבם. וזה גורם לדעתי לעבריינים לא להרתע
       מלבצע את מעשיהם. לאחרונה קראתי שעל רצח קיבלו נערים 45 חודשי מאסר בלבד
       והזדעזעתי. המשטרה ממה שאני קוראת בעיתונות לא נמצאת תמיד בתמונה. הנה
       במקרה הרצח בבאר שבע סיפרו השכנים וגם האלמנה, שהם התקשרו למשטרה
       והתלוננו על הצעירים שמפרים את השקט. ואף נידת לא נראתה באזור.  המשטרה טענה
       שהיא כן שלחה נידת אבל השוטרים לא ראו כלום ונסעו משם, אני מאמינה שהצעירים
       ברחו לכשהבחינו בה וחזרו מאוחר יותר. וסבורה  שהמשטרה צריכה לעשות 
        בקבי פטרולים במקומות שנחשבים כמיועדים לפורענות. נכון שאומרים שחסר
       כוח אדם. אבל מדובר כאן בחיי אדם. וצריך כפי שאני מבינה. לעשות סדר עדיפיות 
       או לפחות להתקין מצלמות. ובכך למנוע רצח כמו   בבאר שבע, שהיה בבחינת
       רצח וברח. ממש כמו תאונות הפגע וברח. שהפכו גם הן מהסיבות שמניתי לתופעה
       שבשגרה. שמחתי לשמוע ששר החינוך גדעון סער הגה רעיון, שמורים יסתובבו 
        בתורנות במקומות המיועדים לפורענות, אני אומרת שזהו רעיון מצויין, אבל אסור
       לשכוח שאנחנו נמצאים בתקופת בחירות, ובגלל שיקולים קואלציונים הוא עשוי
    ש שלא לכהן  בקדנציה נוספת. ומי אומר שמי שיבוא יגשים את התוכנית שלו. 
       אני חושבת שעלינו להשקיע יותר בדור הבא, למצוא פתרונות יצירתיים, ולעשות[
       משהו כדי שתושבי המדינה יוכלו להסתובב בביטחון ברחובות.
   
    


       
    

בשני עולמות / רימונה שיף.

        כשאני פוגשת אנשים שמספרים שהם חיים בשני עולמות אני ממש מעריצה
       אותם. על כך שהם מצליחים לעשות את זאת. אחת כזאת היא מירי טולדו.
       שחקנית שהכרתי לפני מספר שנים. מירי סיפרה לי שמגיל צעיר היא ידעה 
        שהיא רוצה להיות שחקנית. בגיל 14 למדה משחק אצל סופי מוסקוביץ 
        באוניברסיטת בן גוריון בנגב ולימים לקחה גם קורסים אצל ניסן נתיב. 
        בגיל 17 שיחקה בסרט "מרים" על נערה שהתדרדרה לסמים. ובהתבגרה
        שיחקה במספר סרטים נוספים "עדות מאונס" ו"ניסים" שהוא סרט שנעשה
       לטלוויזיה האמריקאית. כן גם שיחקה בסרט "רומן זעיר". בגיל 19 התחתנה,
       ב-1984 הצטרפה לתאטרון הלאומי "הבימה" והשתתפה במחזה "אהבתי 
      הראשונה של המורה לטבע" בבימויו של יורם פורת. ב-1998 העלתה מחזה
     מקורי "כמוני וכמוך" על אסירים במסגרת תאטרון ניצן בירושלים. ואז הגיעה 
     למסקנה שהיא מאוד אוהבת כשחקנית להתעסק עם החומרים הקשים. באודה
      פורשת בפני את הביוגרפיה שלה   היא הפתיעה אותי ואמרה "אני עובדת בקופת 
       חולים כל יום ארבע שעות, אני נהנית מהעבודה הזאת. כי אני אוהבת לעבוד עם אנשים,
       אני תמיד חייתי בשני עולמות, כך שהעבודה הסדירה בקופת חולים היא מובנת מאליה.
        והתאטרון הוא בבחינתי הגשמת חלום. לא אחת מגיעים להצגה שלי חברים מהעבודה
        רופאים, אחיות, ואחרים. בתחילה מאוד מוזר להם לראות אותי על הבמה בתור 
       שחקנית. אחר כך הם מתרגלים". כששמעתי את זאת שאלתי אותה איך היא 
       מסתדרת עם מטלות הבית והעבודות שלה. וגם על זה היה לה מה לאמר. 
       "הבית נמצא אצלי במקום הראשון. הילדים חשובים לי מאוד. אני מוכנה לעשות
       למענם פשרות עם עצמי, הם שותפים לעשייה שלי. מביעים את דעתם ומפרגנים.
       אנחנו יושבים הרבה ביחד ומדברים על נושאים שונים. אני אוהבת לאפות ולבשל. 
       כשהילדים היו קטנים חיכיתי להם תמיד בבית עם ארוחה חמה. כשהם חזרו מהגן
       או מבית הספר היה להם תמיד מה לאכול ואני הייתי תמיד מעורבת במה שקורה 
        להם. ובכלל, כשהם היו קטנים ההורים שלי עזרו לי הרבה איתם". אחר כך 
        מירי גילתה לי שהיום היא קוצרת את הפירות. הבן שלה מושון  הוא מתופף.
        "הוא צעיר רגיש מאוד. אמן בנפשו, הוא היה מתופף בתזמורת גלי צה"ל, וצפוי
        לו עוד עתיד". העידה עליו. אך מניסיון הודתה שכאם  היא היתה מאחלת לילדים
        שלה חיים יותר שקטים. ואני הבנתי אותה.  

ישראל לאן? / רימונה שיף.

    אירוע התפרעות תלמידי התיכון בהצגה "גטו" בתיאטרון הקאמרי
    בתל-אביב נגע לליבי. אני לא חושבת שזה קרה כתוצאה מהכבוש
    כמו שגרס דר' דגני מנהל גמנסיה הרצליה, אלא בגלל חוסר הקנית 
    ערכים מצד המורים וההורים, וכתוצאה מחוסר התרבות ששורר היום
    במדינה, כדי לראות איך מתנהגים תלמידי תיכון בעת נסיעה באוטובוס,איך
    הם מדברים אחד לשני, ואיך הם עונים בחצפנות למבוגר שמעיר להם. 
     לדעתי לסכסוך הערבי ישראלי אין שום קשר לדפוסי ההתנהגות שלהם, 
     ואני בהחלט לא נמנית על אלו שמצביעים על כך שהכבוש משחית  את
     העם בכלל ואת הנוער בפרט. אבל מה שכן שמחתי לקרוא בעיתון שהחלט
     ששחקנים יכינו את תלמידי התיכון לצפות בהצגות שנוגעות בשואה. לדעתי 
    יש  לחנך את התלמידים על ברכי ההיסטוריה שלנו. להפגיש אותם עם
    גיבורי ישראל או עם לוחמים שיש להם סיפור. הם ישאלו שאלות יקבלו תשובות
    ויפנימו את מה שהם שומעים. ללמד במסגרת שעורי הספרות יצירות ספרותיות 
    שנוגעות למאורעות היסטוריים. בתולדות עמנו, וללמד אותם לשיר שירים שנכתבו 
    בעקבותיהם, לפני מספר שנים שאלתי צעירים שנתקלתי בהם ברחוב איפה נמצא 
     היכל העצמאות והם לא ידעו איפה הוא נמצא, וכשאמרתי להם שבן-גוריון הכריז בו על 
       המדינה הם הרימו גבה. אני בטוחה שאם אשאל אותם מי זו בר רפאלי או נינט
     הם ידעו, אני לא שוללת צפיה בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, כי גם אני נמנית על אלו 
       שצופים בהם. אבל זה צריך להיות בצד הקנית ידע ומידע על תולדות עם ישראל,
       כי כבר נאמר שלעם שמתכחש לעברו אין עתיד. 
       האלימות הופכת כאן לתופעה יומיומית. תראו כמה רציחות וניסיונות לרצח מתרחשים
       כל שבוע. הם הפכו כבר לריטואל קבוע. וגם בכבישים האלימות חוגגת. רכבים 
       נוסעים באור אדום. מתוך הרפתקנות ולא מתוך הסחת הדעת, וחושבים שלא
        יתפשו על ידי שוטרים. ואם יתפשו יקבלו קנסות ויגמרו את הענין. מה גם
       שישכחו אותו לאחר זמן, והעונשים הקלים שמטילים השופטים על עבריינים, 
       אם מתוך חמלה ואם כתוצאה מעסקאות טעון רק גורמים למצב להתדרדר עוד יותר.
       וגורמים לנהגים לנסוע בכבישים כשהם שיכורים, מסוממים או עם שלילת רישיון על
       נהיגה על עבירות קודמות. ולעשות תאונות פגע וברח. ולא לקחת על עצמם אחריות.
       גם המצב במגרשי הכדורגל לא מזהיר בכלל. בגלל מתן עונשים קלים לאוהדים מתפרעים 
       התופעה לא ממוגרת. אלא להיפך. היא רק הולכת ומתגברת. הנה לאחר שהופחתו 
       ממכתי פתח תקווה שלוש נקודות לעונה הבאה, חל במשחק בין בני לוד והפועל רמת-גן
       תגרה המונית בין שחקנים מאמנים וראשי הקבוצות ועוד הוציאו את השוטרים מהמגרשים. 
       פעם אמרו עלינו שאנחנו אור לגויים. היום הפכנו להיות ככל הגויים. אני זוכרת 
       שלפני עשרים שנים התארחו בבית הורי דיפלומטים אמריקאיים, והם אמרו להם
        שכאן בהבדל מארה"ב תענוג להסתובב ברחובות. כי ההליכה בהם בטוחה ורגועה.
        והנה היום ממש פחד. אתה לא יודע באילו טיפוסים תתקל ברחובות צדדיים או 
        בשעות הקטנות של הלילה, ואתה גם לא יודע אם חלילה תקלע לחיסול חשבונות
        בין עבריינים, שמתבצע גם ברחובות מרכזיים. ואנשים כבר שילמו כאן בחייהם על כך. 
        ובכלל אתה מפחד להעיר למישהו זר מחשש שהוא אדם אלים שיפגע בך. 
        וגם על כך כבר שילמו כאן אנשים בחייהם. לא מכבר סיפרה לי חברה שנושא 
       איכות הסביבה חשוב לה שהיא העירה לאדם שהשליך פסולת לרחוב, והוא פתח
       עליה כזה פה עד כדי שהיא נמלטה לרכב שלה ונסעה משם במהירות. היום 
       לצערי מאפיין אותנו גם החאפ לאפ. האסון בחזרה בטקס הדלקת המשואות, שבה
       נספתה קצינה בגלל קריסת מגדל התאורה הוא רק חוליה אחת בשרשרת של אסונות.
        אסון גשר שפירים, אסון גשר המכבייה, אסון אולם ורסאיי, ואחרים. באסון האחרון 
       המעורבים בהקמת הבמה הטילו את האשמה אחד על השני. ואף אחד לא הודה 
        שהוא האשם. וזה גם גם אופייני למה שקורה היום בחברה הישראלית, אף אחד
        לא מודה שהוא אשם. וכשאסון קורה מקימים ועדת חקירה ולא נותנים את הדעת למנוע
         אותו מבעוד מועד. וחבל, כי אנחנו עם שהתברך בהרבה בנים מוצלחים, ובמדענים
        שזוכים כמעט מידי שנה בפרסים בינלאומים יוקרתיים כולל הנובל. אני בטוחה שאם
       ההורים יגדלו את ילדיהם על ערכים. ואם המורים יחנכו אותם להיות אזרחים תורמים
       ומועילים, ויקנו להם אהבת מולדת, יתווספו לרשימה המכובדת עוד שמות. ואם נימצא
       פתרונות יצירתיים נהפוך את חיינו לטובים, איכותיים ומשמעותיים יותר.       
        
        
    

מתמודדים עם לחצים / רימונה שיף.

     אנחנו הנשים חיות בלחצים יותר מהגברים, כמו הגברים אנחנו לחוצות  בגלל המצב
     הכלכלי והביטחוני בארץ.  ואנחנו מתמודדות עם מטלות בבית ומחוצה לו. מחוץ לבית
     עם העבודה והבוס שעל הראש, ובבית עם גדול ילדים וחינוכם, ניהול משק הבית, ואנחנו
      עושות הכל למען נהיה אמהות ורעיות טובות. ויש לנו הרבה מה לעשות בחיק המשפחה.
      להביא את הילדים לחוגים, לשעורים פרטיים וכדומה. לבשל, לכבס, לארח, לצאת עם הבעל או
      עם החברות לבילויים, ועוד.
      אנחנו הנשים חיות בעולם שבו חיים גם הגברים. גם אנחנו נוחלות אכזבות בעבודה, נתקעות
     בפקקים לכשאנחנו נוהגות במכונית ומוטרדות מבעיות כספיות. אומרים לנו שלחצים מביאים
      לידי שקיעה בדכאון, להיות עצבניות, מפוחדות, חרדתיות,  חסרות מנוחה ופזורות נפש,
      שנשמתנו עשויה להיות בעקבות הלחצים לא סדירה, ושאנו עלולות  להתקף בקור בידיים
      וברגליים ולסבול מבעיות בעכול. או להבדיל מנדודי שינה, ולסבול מבעיות עכול. בדיוק כמו
      הגברים. ובשונה מהם לנו יכולה להיות תופעה של מחזור לא סדיר. או אין וסת. מדאיג
      ומפחיד כאחד. כאישה שמודעת לכל זאת שאלתי את עצמי מה לעשות כדי לא להיות לחוצה.
      והחלטתי שאני אפתח עור של פיל. כמה שאפשר. שאתן לדברים לזרום כמו שהם קורים.
      ולא אלחץ עליהם שישתנו. עוד החלטתי שאני לא אכנס למריבות ולניהול חשבונות עם אנשים,
        אפילו אם ארגיש נעלבת או מאוכזבת. שאהיה סבלנית וסובלנית. וכשאקלע לבעיה אישית
        כלשהי אשב ואחשוב מה לעשות כדי להגיע לפתרון חיובי. אך למרות שההתנהגות הזאת
         מבחינתי הוכיחה את עצמה חפשתי ספר שנותן כלים בידי נשים להתמודד עם לחצים. לא
         מכבר נתקלתי בספרה של הפסיכולוגית והמרצה לפסיכולוגיה האמריקאית דר' וירג'יניה ויטקין לאוויל.
        "נשים ומצבי לחץ, איך לזהות אותם ולחיות אותם". בספרה מציינת המחברת בין השאר
         שנשים רבות קונות להן מומחיות בזיהוי ובתיאור מצבי המתח ותסמיני הלחץ הנלווים להם,
         אך מסתפקות בכך. פעם אחר פעם הן מוצאות את עצמן באותם מצבים לחוצים, הן מזהות
         את המצבים ויודעות שהתנסו בהן לפני כן, אך אינן מסוגלות לשנות את תגוביתיהן, "ויהיו
         מדאיגות ככל שיהיו נשים אלה חייבות לעשות  צעד נוסף התמודדות עם הלחץ". היא קובעת.
         וזו נקודה שאותה היא מדגישה בספר.במקום אחר היא מספרת שמניסיונה התחוור לה כי
         הדרך הטובה ביותר לעזור להן הוא לתת להן אישור שהלחצים אינם רק בראש להן", וכי
         מקורם בחיי היום יום שלהן, שהתסמינים אינם פרי דמיונן אלא ממשיים ביותר. "למעשה"
היא    כותבת "נתתי להן את ההיתר שהיו זקוקות לו כדי להתייחס ללחצים ברצינות, ועודדתי אותן
         ללמוד על מצבי הלחץ שהן נתונות בהם ועל תסמיניהם". ומגלה "כתבתי את הספר הזה כדי
         שאוכל לעזור לנשים נוספות ללמוד על מצבי הלחץ הנשיים ועל ההשפעה המיוחדת שיש
         להן על חייהן, ואשר מסיבות ביולוגיות וכתוצאה מהתנאים המיוחדים לנשים אופינים
         דווקא להן ולא לגברים. אני מקווה שהספר יעזור גם לגברים המבקשים לסייע באופן מקצועי
         או אישי לנשים בחייהם", גם אני מקווה שהקוראים נשים וגברים ימצאו בספר את עצמם. וירכשו
         כלים להתמודדות עם מצבי לחץ.

עיר ידידותית לנשים. / רימונה שיף.

       שמעתי לאחרונה  על המושג עיר ידידותית לנשים, נאמר לי שב-1995 
      הגו בביג'ין  שבסין את רעיון עיר ידידותית לנשים. o.c.d אמץ את  המושג 
      עיר ידידותית לנשים וקבע שכל  חבריה ב-o.c.d צריכה להציג פעילות
      ידידותית לנשים. ב-2010 קבעה סיאול בדרום קוריאה שהיא העיר 
     הראשונה שהופכת להיות עיר ידידותית לנשים,  בישראל אשדוד 
    מיתגה את עצמה כעיר ידידותית לנשים. ועכשיו, מועצת הנשים של 
    גבעתיים שבראשה עומדת סגנית ראש העיר איריס אברהם, חושבת
    על קדום הנושא בעיר. ואני אזרחית מן המניין חשבתי לעצמי מה
    הייתי רוצה לראות בעיר שהיא ידידותית לנשים. הייתי רוצה שבעיר
    כזאת לא תהיה רק מועצת נשים. אלא גם מנהלת נשים. מנהלה
    של נשים הקימה יעל גרמן ראש עיריית הרצליה. לדעתי במנהלה
    צריכות להיות נשים שתקבענה אלו דברים יהיו על סדר היום העירוני,
    העשויים להקל על נשים ולתרום להן. הייתי רוצה שבעיר הידידותית
    יוקם מרכז לנשים שבו הן תוכלנה לשמוע הרצאות להשתתף בחוגים
    ולעבור סדנאות בנושאים הקרובים לליבן, כמו חינוך ילדים, בישול,
   מלאכת יד, יצירה, וכדומה. שתקבלנה הדרכה בנהול משק הבית. 
 וששתהיה לאלו מהן  המעונינות לצאת לעבוד בהכשרה בנושא פתיחת 
עסקים. ושבכלל, הן תקבלנה עדוד ותמיכה.  שבמקומות הציבוריים 
יהיו יהיו חדרים מיוחדים לאמהות עם תינוקות, ושתהיינה בהם השגחה על
על הילדים הקטנים בשעה שהן עסוקות. ושכספריות הציבורית תהיה 
מחלקה מיוחדת שמיועדת לנשים.  שבה הן תוכלנה לעיין בספרים 
העוסקים בנושאים הקרובים לעולמן, באם מדובר בספריית עיון, או 
שתוכלנה להשאיל ספרים בנושאים האלו אם המדובר בספריית 
השאלה. הייתי רוצה שבעיר הידידותית לנשים תהיה פעילות ספורטיבית
לנשים, כמו הליכה, התעמלות אירובית כדורסל נשים. ועוד. ושיערכו להן
טיולים שכותרתם נשים. כמו טיול בעקבות משוררות, מנהיגות. או בעקבות
אישה מסוימת שתרמה למדינה, הייתי רוצה שבעיר ידידותית לנשים
תהיה פעילות תרבותית נשית כמו למשל, שישי נשי שהיה נהוג בגבעתיים.
שבמסגרתו התכנסו נשים לתאטרון גבעתיים, אכלו ארוחת בוקר קלה. 
ולאחר מכן שמעו הרצאות בנושאים היכולים לעניין אותן, וצפו במופע
תרבותי שנגע בעולמן. לדעתי אפשר גם לקיים לנשים מפגשים עם יוצרות. 
צירות, משוררות, סופרות, שחקניות, זמרות, עיתונאיות. מנחות בטלוויזיה 
ואחרות. או עם נשים שנושאות משרות ציבוריות ושברו את תקרת הזכוכית.
אפשר לארגן לנשים גם מפגשים עם נשות מקצוע כמו רופאות, דיאטניות,
חזואיות, מחנכות, אדרכיליות, מהנדסות, ועוד. במפגשים האלו הן תשאלנה 
אותן שאלות וגם תקבלנה, במקום תשובות. המפגשים האלו יכולים לתת לנשים
כלים נוספים להתמודדיות שלהן ביום יום. ולהרחיב את האופקים שלהן. לפני
מספר שנים נתקלתי במועצת הפועלים  בגבעתיים בקבוצה של נשים מבוגרות
שסרגו סוודרים וגרביים ותרמו אותן לעמותות. אני חושבת שהרעיון שנשים תתרומנה
  לקהילה  הוא רעיון טוב. ועל כן אפשר לישם גם את פרוייקט בנק הזמן. לפיו כל
  אחת תורמת לאחרת בתחום שהיא טובה בו. ונתרמת על ידה בתחום שהיא טובה
  בו. ככה מעבירות נשים את שרביט התרומה מאחת לשניה. ותורמות לקהילה.
   בעיר ידידותית לנשים אפשר לארגן גם ערבים עם מאכלי עדות שבהן מביאות
  נשים מאכלים ממטבחן בהתאם לעדה אליה הן שייכות. אני מצפה שבעיר ידידותית
   לנשים תצטרפנה נשים לארגונים חברתיים כמו נעמ"ת וויצ"ו שהם על טהרת הנשים.
    או לארגונים מעורבים כמו הליונס. ותתרומנה מעצמן למען הכלל. לדעתי חשוב 
    שבעיר ידידותית לנשים לא ישכחו לציין מידי שנה את יום האישה הבינלאומי.
    ושהנשים לא תתגייסנה למגור האלימות כלפי נשים רק ביום הבינלאומי המסויים.
    שכמובן גם הוא יציין. ומעל לכל יש לדעתי לעשות לעיר ידידותית לנשים תוכנית 
    אב בשיתוף השלטון המקומי ולכתוב אמנה עירונית מזווית נשית.