תקרת הזכוכית המנופצת. / רימונה שיף.

לאחרונה התפרסמה כתבה במגזין אטלנטיק בארה"ב ששאלה למה לנשים לא
יכול להיות הכל. וקבעה שאי אפשר להיות גם וגם, גם אם שמעורבת
בחינוך ילדיה.  וגם אשת קריירה שחורצת גורלות, את הכתבה כתבה אן מארי
סלוטר שויתרה על משרת בכירה בשלטון אובמה, כדי להיות קרובה לבנה שהפסיק
לדבר איתה כתוצאה מהקריירה שעשתה. הכתבה הזכירה לי אם צעירה שהכרתי.
היא עבדה מבוקר ועד השעות המאוחרות של הלילה ביחסי ציבור, בשעות הבוקר
ועד שעות הערב ישבה במשרד. לאחר מכן הלכה לאירועים או לישיבות, וכששבה
לביתה שלושת ילדיה הקטנים ישנו כבר שנת ישרים במטתם. היא  נתנה להם
נשיקה ובכך סיימה את תפקידה האמהי. את חינוך ילדיה הפקידה בידי מטפלת ולא
היתה  מעורבת בכל מה שקורה בחייהם. מכיוון שבעלה הוא איש עסקים הנוסע
לעיתים תכופות לחו"ל, הילדים פתחו כל מיני סממנים של חפוש אחר תשומת לב,
כמו התפרצויות בכי. או התקפות זעם. כשהמצב היה כבר בלתי נסבל המליצה לה
אחת המורות ללכת ליעוץ פסיכולוגי, התוצאה היתה שאותה אם הפסיקה לעבוד
והתמסרה לילדיה. היום כפי שהיא מדווחת הם יותר רגועים. והיא מרגישה שהיא
תורמת להם מעצמה ומרוצה. ועל חזרה לעבודה היא בכלל לא חושבת. בזמנו
בעבודתי העיתונאית ב"מעריב" הכרתי זמרת אופרה שהרבתה לנסוע להופעות בחו"ל.
כששאלתי אותה  איך היא מסתדרת כאם לשתי בנות קטנות, היא הסבירה לי שכשהיא
נמצאת בארץ יש לה שעות איכות קבועות עם הבנות. שבהן היא משחקת איתן,
מבלה איתן, ועוזרת להן בשעורים,  כשהפכתי לאם אמצתי את זה, והקפדתי
שבכל יום בשעות אחר הצהריים אקבל את ילדי מהגן. ומאוחר יותר מבית הספר.
ובשעות האלו אכלנו ביחד ארוחה חמה. שחקנו, צפינו בטלוויזיה. וכשהיה צורך
גם עזרתי להם בשעורים. העורכים ב"מעריב" ידעו שבשעות  האלו אני בבית והתקשרו
אלי עם שאלות והטלת משימות. בשעות מאוחרות יותר הילדים נשארו עם
בייביסיטר או עם בעלי. באותה תקופה הכרתי גבר שהפך לעקר בית ולאבא
במשרה מלאה, והכל כדי שרעיתו הציירת תוכל לפתח קריירה בינלאומית
ולצייר בראש שקט. גם היום אם אפגוש גבר כזה אוריד בפניו את הכובע, אבל
אם תשאלו אותי אם הייתי רוצה שיהיה לי בעל כזה, אגיד שלא. כי לפי דעתי
מטלות הבית והחינוך הילדים צריכים להתחלק שווה בשווה בין שני בני הזוג,
וכל אחד מהם צריך לבצע את המטלות לפי סדר היום שלו הקשור בעבודה שלו
מחוץ לבית.  כאן אציין שמקומות העבודה לא בנויים לנשים שהן אמהות, הן
צריכות לעבוד גם כשלילדים שלהן ישנן חופשות. אם הן מורות או גננות כמובן
שזה לא חל עליהן, ישנן מקומות עבודה שבהן הנשים צריכות לשבת בישיבות
עד שעות הלילה המאוחרות, שהן צריכות להעדר מהבית  כל היום.
 נתקלתי כבר באמהות כאלו שנותנות לילדיהן הוראות בטלפון, או שהילדים
מתקשרים אליהן אם כל מיני בעיות ומקבלים מהן תשובות טלפוניות. ואיך אפשר
להיות אמא בשלט רחוק? מטבע הדברים ישנן אמהות שסובלות מכך שהן לא
מעורבות בחינוך ילדיהן, נתקלתי באמהות כאלו שקונות מתנות יקרות לילדים.
וחושבות שהחומר הכל פותר. ולא נותנות את דעתן על כך. שהילדים שלהן סובלים
מחסך.  של חום אם. אמהות מתסכלות אחרות כפי שנוכחתי לדעת הולכות לפסיכולוג,
ושופכות בפניו את כל אשר על ליבן, חלקן מבינות עד כמה הן יכולות להיות אמהות,
ומעדיפות להיות יותר  זמן במחיצת ילדיהן ולמזער נזקים. וחלקן לא מוכנות לוותר
על הקריירה שלהן, ולשאת בתוצאות 'יהיה מה שיהיה'. הכרתי נשים שהקריירה
שלהן גרמה לפירוק הקן המשפחתי שלהן, שהרי לא כל גבר מוכן לבוא לבית ריק
לאחר יום עבודה. לא לקבל נשיקה מהרעיה, וארוחה חמה. וגברים אחרים פשוט
לא אוהבים שהנשים שלהן תעפלנה עליהם עם הקריירה שלהן. ופירוק תא משפחתי
פוגע לא אחת בחוסנם הנפשי של הילדים. הורים שעובדים כל היום לא מעורבים
בחינוך הילדים שלהם, ומטבע הדברים גם לא מציבים להם גבולות, הילדים גדלים
ללא ערכים והתוצאות החברתיות הן הרסניות, האלימות בקרב הצעירים גוברת
ההתמכרות לאלכוהול הוא כבר מגיל צעיר, לאחרונה התפרסם שאפילו ילדים
בני אחד עשרה  מתמכרים לטיפה המרה, ועוד התפרסם לאחרונה שאנחנו כמדינה
נמצאים במקום הראשון, באשר לילדים שיושבים ארבע שעות ויותר ליד המחשב.
ובהקשר לכך הפסיכולוגים הישראלים אמרו שהמחשב תופס אצל אותם ילדים
את זמן האיכות שיכלו לבלות עם הוריהם. והצביעו על תוצאות הרסניות עתידיות.
האבסורד הוא שמעודדים את בני הזוג הצעירים לעשות מה שיותר ילדים וגם לצאת לעבודה.
ובכלל, כדי לקיים משפחה עם ילדים קטנים צריך עקב יוקר המחיה ששני
בני הזוג יעבדו. ועל כל מה שעשוי לעבוד על אותם ילדים ולהשפיע עליהם בהמשך
דרכם לא חושבים.

   

מתגייסים לצה"ל / רימונה שיף.

כולם הם אזרחי מדינת ישראל. אין עוררין. ואם אומרים שיש במדינה גיוס
חובה אז כל האזרחים צריכים לשאת בנטל. חילוניים, דתיים, חרדים וערבים.
נכון, שחייל שמשרת בקיריה למשל, בחדר ממוזג נחשב לג'ובניק לא נושא
בנטל של חייל קרבי. שמשרת בגולני. עובר אמונים לא קלים, חשוף לתקריות
עם מחבלים, ומסכן את חייו. אבל בואו נהיה מציאותיים. לא כולם מסוגלים להיות קרביים,
ישנם כאלו שיש להם בעיות בריאותיות רציניות. לחלקם מתאים להיות ג'ובניקים
ולחלקם לא. ולכן, אם מחליטים על שוויון בנטל אפשר לשלב אותם בשירות
האזרחי. וכן גם את החרדים. הם יכולים לעשות שירות למדינה בבית חולים,
בפנימיות, ובמוסדות אחרים, ולתרום לה לא פחות מאלו שמשרתים ממש בצבא.
אני לא מאמינה שלחצים וסנקציות  יכולים להביא לגיוס חרדים.
החרדים הם אוכלוסיה הכי עניה בארץ, הם חיים על תרומות, עד כמה שידוע לי
בני ברק הוא העיר הכי עניה בארץ, ולהטיל עליהם בקנסות זה לא במקום.
להפך, אפשר לתגמל אותם וככה למשוך אותם לשורות הצבא, לאחרונה שמעתי
שמאתיים חרדים התגייסו לצה"ל. זו התחלה טובה. אבל ברור לי שאם רוצים שהם
יתגיסו בהמוניהם יש להתחשב בהם. לשלב אותם ביחידות שיש בהן מסורת ואווירה
דתית. צריך להיות ראליים וזהירים ולא לפעול לאור משאלות לב. ועניין נוסף,
החרדים טוענים שתורתם אומנותם, ושבזכות זה שהם לומדים תורה עם ישראל
ניצל. אבל למעשה בתנ"ך אנו קוראים על "ספרא וסייפא". הנה דויד מלך ישראל
היה מצביא פעיל, ולכן אני לא רואה שום סיבה לכך שהחרדים לא יאמצו את
הדגם של "לומד וגם לוחם", או אם נדייק יותר, את הדגם של "גם לומד וגם תורם",
והכוונה לתורם למדינה. אם במערכת הצבאית ואם במערכת האזרחית.  לדעתי
לגייס את החרדים לצבא בגיל 28, שהעלתה ש"ס זה מאוחר מידי. ואולם חרדים
שמתגייסים בגיל 22-21 הם נשואים בחלקם. ויש כאלו שיש להם אפילו שני
ילדים. ולכן, הם יקבלו תגמול כספי גבוה מזה שיקבלו החילונים בני גילם, שהם
לא נשואים. ככה נוצר תגמול כספי לא שוויוני בקרב המתגייסים לצבא. אני
חושבת שכדי שלא תהיה הפליה בנושא הזה, בין חילונים לחרדים, צריך לקבוע
שכר בגובה סכום ההולם את כל המשרתים בצבא. אפשר ליצור סולם שכר
לאלו שבמסגרת האזרחית, לג'ובניקים, לקרביים ולאנשי הקבע. ואפשר אפילו
לדרג את השכר לפי דרגות צבאיות. אבל אין לקשור אותו בכלל למצב המשפחתי.
כנהוג במקומות העבודה. שהעובד מקבל בהם שכר מסויים בהתאם לתפקיד שהוא
ממלא. עוד אציין שצריך להסתכל על החלוקה בנטל גם מההבט המגדרי.
ולתת לנשים וגברים את אותה תקופת שרות בצבא ולתגמל אותם בשוויוניות מלאה.
ואני שמחתי להיווכח לדעת שסגנית השר גילה גמליאל הרימה בנושא הזה את
הכפפה. אם ננצל את ההזדמנות ההיסטורית, נקדם את השוויון בנטל ונגייס גם
ערבים לצבא, השירות הצבאי לא יהפוך לסמל של פילוג בעם אלא יגרום לאיחוד
העם. והמשרתים בסדיר ובמילואים כבר לא יחשבו לפריירים. כמו כן, תופעת
ההשתמטות של הבנות שמצהירות שהן דתיות והולכות לים תהפך לנחלת ההיסטוריה.
וגם לא נשמע יותר על סלבריטאים שלא תרמו את חלקם לביטחון המדינה. בכלל,
היווצרותם של סדקים במערכת הצבאית עלולים לפגוע בביטחון המדינה, והצבא שלנו
שנחשב לצבא הטוב בעולם עשוי בגללם להפוך לצבא שלא יוכל להתמודד אפילו
מול אוייב מצומצם. עם מורל ירוד של משרתים אי אפשר להגיע לתוצאות טובות
בשדה הקרב. ועוד, השרות הצבאי כנטל שמוטל על מעטים שאינם זוכים לקבל
גמול הולם. יפגע בלגיטימציה של צה"ל, ומאידך, השוויון בנטל יביא לשורותיו,
באמת את מיטב הבנים, אפילו מקרב החרדים. ואני מקווה שלא ירחק היום וצה"ל
יתנהל לשביעות רצון הציבור בישראל.

תופעת "האח הגדול. / רימונה שיף.

לאור פרשת "האח הגדול" והכדורים הפסיכיאטרים שאינה  יורדת
מהכותרות מזה מספר חודשים, מצאתי את עצמי מהרהרת בתוכנית
הריאליטי הזאת. נזכרתי שיצא לי לפגוש בשנים האחרונות מספר
משתתפים באירועים שמארגנים יחצנים. ומטבע הדברים מזמינים אליהם
גם סלבריטאים, יצא לי להבחין שהמדובר באנשים המבקשים להתפרסם
ולעמוד באורות הזרקורים. ראיתי במו עיני כיצד אנשים שהוזמנו לאותם
אירועים מתרגשים לפגוש אותם פנים אל פנים, והם מצידם מתחככים בהנאה
עם המפורסמים ומתכסים באבק כוכבים. ובעיניהם ניכר שהם מרוצים מההתרגשות
שגרמו לאנשים המוזמנים. אי לכך אני מזדהה עם מה שאמר הפסיכיאטר ד"ר
אילן רבינוביץ' בכתבה שהתפרסמה איתו לאחרונה במוסף "7 ימים" של ידיעות
אחרונות. שהמדובר באנשים שחולמים על פרסום לשם פרסום, בכתבה הזאת
הוא אמר בין השאר שחלקם הם בעלי סף גירוי נמוך ונוטים לתפרצויות , בעלי
סבולת נמוכה לחרדה, זקוקים לחידושים ולגירויים אינסופיים ומתמידים, נמצאים
בקונפליקט בחיים ומקווים שהתוכנית תפתור להם אותו. אני נוטה להאמין שאכן
הדברים לגביהם נכונים. שהרי איך אפשר להסביר את המריבות שפורצות לא
אחת בין המשתתפים במהלך התוכנית. ואת גילוי הזעם והנטיות להתקפי בכי
של חלק מהמשתתפים. אני מתארת לעצמי שבמבחן המציאות, ומאחר שמדובר
בבני אדם, לא כל המשתתפים הסגורים בבית מספר חודשים לא עומדים בלחצים.
וכשהם יוצאים לחיים האמיתיים אצל חלקם חלומם להתפרסם תתנפץ לרסיסים,
בעוד שאצל אחרים,  המצב שונה. והם זוכים להנחות תוכנית טלוויזיה משלהם.
והופכים להיות מפורסמים,  במיוחד אלו שהגיעו למקומות הראשונים. אני בהחלט
חושבת שאצל אלו שלא זכו ולא התפרסמו צצות ועולות שאלות כמו למה אני לא
והם כן. חלקם מתוסכלים ונקלעים לקונפליקטים, ואפילו זקוקים לסיוע מצד
פסיכולוג או פסיכיאטר, לדעתי, זה יכול לקרות ואולי גם קרה לאלו מהם שנגעו
שעה קלה בלבד, בתהילה. באשר לפרשת הכדורים הפסיכיאטרים שעוררו שישה
משתתפים  מהעונה השניה, לא אביע את דעתי האישית במסגרת הזאת, כי הפרשה
כבר הגיעה לערכאות משפטיות. אך אביא עוד מספר עובדות. הצופים שיושבים
בניחותא על הכסא בסלון ביתם, המחפשים הזדמנויות למציצנות ולחטטנות
מצד אחד ואקשן מצד שני, מוצאים בתוכנית הריאליטי הזאת את מבוקשם.
אני לא מתפלאת על כך שיש לה מכורים, ושהזכינית שמחפשת רייטינג מקבלת
אותו בשעור גבוה למדי. אני מסכימה עם הנאמר בכתבה עם דר' אילן רבינוביץ',
שאנחנו הפכנו שכבה שלמה של צעירים ומבוגרים לגליאטורים במשחק אכזר
ויקר. ככול שהם מדממים יותר, אנחנו מרוצים יותר. ושטוהר הנשק הוא אחד
מסמליה של מדינת ישראל והגיע הרגע לקדש את טוהר התקשורת. אך אני
שואלת, איך אפשר לעשות את זאת ולזכות גם ברייטינג, כן, הוא בהחלט
הביא לזכינית חומר למחשבה, וימים יגידו איך היא פתרה את הסוגיה, אם בכלל.
שהרי איך אפשר שתוכנית ריאליטי שכזאת תהיה מענינת בלי דרמות. 

ספר הפולקלור התימני / רימונה שיף.

לאחרונה רכשתי את ספרה של צביה בר אברבנאל "נשים פורצות דרך, הפולקלור
התימני בראיה תקשורתית". עד מהרה נוכחתי לדעת שהספר מהווה מאין
אנציקלופדיה מקיפה, על תרבות תימן בכל הזמנים, ומשקף את הפולקלור
התימני כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת.
הספר, כפי שמצאתי אותו, עשוי בהחלט למשוך את הקורא לקרוא אותו
מתחילתו ועד סופו. בהיותו ספר אלבומי מהודר המגולל את סיפורן של
שלוש נשים מבנות תימן שפרצו מסגרות ללא מורא מתוך שליחות תרבותית
ואמונה שלמה בצדקת הדרך. וגם בגבר יחיד ומיוחד, אביה של המחברת
צדוק עוקרבי עליו השלום, איש תורה שנפטר בגיל 82. אשר כפי שהיא
כותבת עליו ב"פתח דבר" הוא עודד אותה ותמך בה לאור כל הדרך. היה
לי מעניין לגלות שבנוסף, הספר מתאר את המכשולים המערכתיים שהעמידה
התקשורת בפני הנשים פורצות הדרך, שבהן הוא עוסק והיצירתיות שבהן
הן השתמשו כדי להתגבר עליהם, על ידי הקמת מסגרות תרבותיות 
חלופיות שאינן תלויות בתקשורת. 
במבוא שנקרא "הפולקלור התימני בראייה תקשורתית" כותב פרופ' נח 
הלפרין יור' איגוד התקשורת והעיתונות  "צביה בר נטלה על עצמה משימה
יחודית ורצינית על מנת לשמר את התרבות התימנית על כל מרכיביה, הספר
מהווה ערך סגולי רב לשוחרי תרבות תימן בכל הזמנים. כמי שנמנית עם 
מיסדות תיאטרון המחול "ענבל" ולהקות שבאו אחריה, מגישה לנו צביה 
פסיפס אמנותי מרחק היסטורי ועכשוי. הספר מגולל בפנינו תקופות 
"בתרבות התימנית, מעלה את התרבות הזאת בריש גלי ושומר על מורשתה
מאז ועד היום, בספר ופרשת בפנינו גלריה איכותית על כל רבדיה ועוצמתה, 
הספר מהווה נדבך חשוב וחיוני לסטודנטים, למורים, בנושא אמנות ופולקלור
ואנשי תקשורת ולמובילי דעת קהל". אני מסכימה איתו וחושבת שהספר גם 
מתאים להיסטוריונים ואנשי חינוך. ולמי שרוצה לדעת מיהי המחברת צביה בר. 
בספר מובא סיפורה האישי, גם באמצעות כתבות שנכתבו עליה לאורך השנים. 
כך אנו למדים עליה שהיא ילידת העיר ראדה בתימן, בנעוריה בארץ היתה 
רועת צאן, ובבגרותה הצטרפה ללהקת המחול היצוגי "ענבל". הופיעה על 
הבמות הבינלאומיות הגדולות והמפוארות ביותר, הופיעה כשחקנית בקולנוע
ובסדרות טלוויזיה. ובכל אמצעי התקשורת האפשריים, ולצידם של מיטב האמנים
הקריירה הבינלאומית שלה כללה הופעות עם אנדי ויליאמס, סמי דיוויס ג'וניור
וקבלת פרסים בינלאומים. בארץ קבלה ב-1992 את יקיר העיר חולון. 
ומ-2004 ואילך משמשת מנהלת אמנותית של הלהקה היצוגית "כנפי יונה" של
העיר אשקלון. בשנת 2010 קבלה מטעם אוניברסיטת "יורק" את אות האקדמיה
על עבודת המחקר שערכה בנושא "פולקלור מול תקשורת" בספרה היא כותבת
ב"פתח דבר" ששתי נשים היוו לה מקור השראה. 
הראשונה אמה אשר נפטרה בגיל 87, שמה בישראל היה שולמית. ושמה 
המקורי בתימן היה קלמן המילה סלמ שפירושה שלום. "מאמי למדתי את רזי
המלאכית באמנות רב תחומית. דוגמת שירה, זמרה, היצירה והחופש הרוחני".
האישה השניה שהיוותה לה מקור השראה ושעליה מסופר הרבה בספר, היא
שרה לוי תנאי שנפטרה בגיל 95. מורתה הדגולה מיסדת תאטרון "ענבל" אשר זכתה 
 בפרס ישראל במחול בשנת 1973 ובעלת עטורים ופרסים רבים אחרים, ב"פתח דבר"
היא מעידה עליה שהיא שמשה השראה   לקריירה האמנותית שלה מיום שהחליטה
להצטרף ל"ענבל" ועד הזמן הנוכחי בו היא מישמת עם להקות מחול אתניות את שפת
 המחול "הענבלית" שהיא יצרה.  

זכרונות מטורקיה / רימונה שיף.

כשקראתי ששליט טורקיה ארדואן דרש להעמיד לדין את בכירי הצבא 
הישראלים לשעבר על מה שקרה במשט המרמרה. חזרתי במנהרת 
הזמן אחורה בעשר שנים, לטיול שעשיתי עם בעלי באנטליה שבטורקיה.
ושבמהלכו פגשתי רק טורקים נחמדים. מוכרים שהפוליטיקה לא מענינת
אותם בכלל, אלא רק הפרנסה שהם צריכים להביא לבני משפחתם, בגלל
התיירים הישראלים הרבים שהגיעו אליהם באותה תקופה הם ידעו מספר
מילים בעברית. והציעו להם באותן  מילים את הסחורה שלהם, וכשנתקלו 
בסרוב הם ממש התחננו שיקנו אותה מידיהם. ואפילו היו מוכנים להוריד 
את המחיר הראשוני, העיקר שהסחורה שלהם תמכר. יש שהצליחו להשיג
את מבוקשם. לאחר מסע שכנועים שלם. ויש שהיו מאוכזבים שלא השיגו את 
מבוקשם. וניסו את מזלם אצל קבוצות נוספות של תיירים ישראלים, אבל 
כולם עשו הכל כדי להראות ישרים, הגונים ומסבירי פנים לתיירים.
באחד הימים גילינו ליד המלון שלנו מוזיאון. בוקר אחד החלטנו לבקר בו.
וכשהגענו הבחנו שהוא סגור, כשנוכחו אנשי המוזיאון לדעת שאנחנו מאוד
רוצים לבקר בו, הם לא רצו שנצא משם מאוכזבים, והעדיפו לפתוח את
שעריו בשעות הבוקר המוקדמות, אנחנו אמרנו לעצמנו שהם עושים את
זאת במיוחד בשבילנו, ומאוד התרגשנו מהחוויה, כמובן, שהיינו היחידים
שהלכו בבוקרו של אותו היום במסדרונות המוזיאון, הרגשנו כמלכים ונהננו.
וכשחזרנו למלון עם רשמים קבענו שלא בכל יום פוגשים אנשים אכפתיים
לתיירים כמו אותם אנשי מוזיאון טורקים. ביום אחד כשעשינו טיול מאורגן 
לכפר דייגים סמוך רדף אחרינו, מוכר תה והציע לנו את הסחורה שלו, סרבנו,
שהרי, לא חסר לנו תה בישראל. בטעמים שונים. אבל הוא בשלו רדף אחרינו.
דחף לנו לפנים את חבילות התה שלו. והתחנן שנקנה אותן ממנו. ואפילו היה
מוכן להוריד את המחיר לשביעות רצוננו. הוא כל כך נידנד לנו עד שבשלב מסויים
נכנענו וקנינו מספר חבילות של תה תפוחים ממנו. כשחזרנו הביתה לישראל לא
התחרטנו. התה היה כל כך טעים שחשבנו לעצמנו שחבל שלא קנינו ממנו עוד
חבילות. ועד היום אנחנו מחפשים כזה תה טעים ברשתות השיווק שלנו. ולא מוצאים.
בטיול שלנו באנטליה למדנו לדעת שאם הטורקים לא אוהבים אותנו זה לא בגלל 
מניעים פוליטים. אלא   בגלל אותם ישראלים  שגונבים מאפרות, מגבות, ושאר
 מזכרות מבתי המלון, או שוברים דברים של בית המלון שייכים, 
 או בגלל שהם צועקים, מתחצפים לאלו שלהם מעירים, אבל בסך 
 הכל האזרחים הטורקים הפשוטים כן אוהבים את התיירים הישראלים. ואני מאמינה
שגם היום לכשיפגשו בתיירים ישראלים הם יתיחסו אליהם יפה, ולא יעשו איתם 
 חשבונות, כי את הפוליטיקה הם משאירים לפוליטיקאים. ועוד אני מאמינה שהיום
 המוכרים הטורקים שואלים את עצמם לאן נעלמו התיירים הישראלים, ומתגעגעים
 לימים שהם היו מגיעים אליהם בהמוניהם, לסחבקיות שלהם. למיקוח על המחיר איתם.
 ולצחוקים שלהם. ואם זה היה תלוי בהם הם היו קוראים לסובלנות בין העמים.    

עם הספר. / רימונה שיף.

כשהייתי ילדה כמעט כל הילדים היו רשומים לספריה ומחליפים בספריה
השכונתית ספרים. ובבתי הספר המורים היו מבקשים מהם לכתוב יומני
קריאה ולדווח בהם על מה שהם קראו. כמו כן, מבוגרים רבים היו רשומים
לספריות השכונתיות ובצד קריאת העיתונים היו קוראים ספרים. אומרים שהיום
האינטרנט, הסלולרי והטלוויזיה השתלטו על חייהם. והם הפכו למקום הבילוי 
וההעשרה שלהם ולא הספר. 
האמנם? לאחרונה התפרסם, לקראת שבוע הספר ב"מעריב", כי עמכא
ישראל רכש בשנה שעברה יותר מ-15 מיליון ספרים, ואני חושבת שזה בזכות אלו
שלא מוותרים ועושים הכל כדי שהקריאה בספרים תשאר חוויה תרבותית יחודית,
ולא נחלתם של מעטים שוחרי המילה הכתובה. הם עורכים בחנויות הספרים 
ובספריות העירוניות  מפגשים עם סופרים ללא תשלום. ומאפשרים בזאת לרבים 
לעשות הכרות בלתי אמצעית עם סופרים, ולשמוע מהם את הסיפור האישי 
שמאחורי כתיבת הספר שלהם. מעבר לזאת ישנן חנויות ספרים שהקימו בשטחן.
בית קפה ועל ידי כך הן מושכות אליהן אנשים. הבאים לשתות לבד או עם חברים
קפה ומעיינים בהזדמנות זאת גם בספרים.  שמוצעים בהן למכירה. ואפילו קונים.
ואציין גם את העובדה שמזה שנים מקיימות הספריות העירוניות שעת קריאה
עם מספרי סיפורים לילדים הקטנים ובכך עושים להם הכרות עם ספרים, מנסיוני 
בני הבכור שנחשף בשנותיו הראשונות לספרים עדיין קורא. ולא פעם גם מנצל
את המבצעים של חנויות הספרים. אז היתה חברה שעשתה לאנשים מינוי על 
ספרים, ואפשרה לרכוש ספרים במחירים מוזלים לבני כל הגילאים. אלינו היה 
מגיע על כל רכישה שכזאת, אדם חביב שבני קרא לו "דוד הספרים". לא מכבר 
התפרסם ב"מעריב" סקר שערכה רשת סטימצקי באמצעות מכון מידע שיווקי 
סי.י.אי  לפיו עולה כי הישראלי הממוצע קורא בממוצע "יותר משלושה ספרים
ברבעון, היינו, כ-13 ספרים בשנה. בעלי השכלה על תיכונית ותושבי אזורי 
 ירושלים קוראים יותר, ל- 60% מהישראלים אין העדפה לספרית מקור או 
  לספרית מתורגמת. 24% מעדיפים ספרות מקור. ו-16% מעדיפים ספרות 
 מתורגמת, ספרות מקור מועדפת יותר בקרב צעירים, נשים, בעלי השכלה 
 תיכונית ותושבי אזור ירושלים. עוד עולה מהסקר כי הגורם המהותי לקריאת 
  ספרים אצל 67% מהאוכלוסיה הוא העניין שיוצר הנקרא על כריכת הספר, 
  וזאת אם לא בחרו בספר מסוים טרם ההגעה שלו לחנויות הספרים, גורמים 
אחרים לקריאה הן המלצות של חברים (50%), ביקורת באינטרנט, או בטלוויזיה
  (40%) והעדפת המחבר (32%), חשיבות האריזה, כלומר עיצוב הכריכה, 6.5%
 סיפרו כי הם קונים ספרים במתנה, דבר שבולט יותר בקרב נשים ובני 30 פלוס
 תושבי אזור ירושלים ותושבי הצפון. לדעתי ישנם עוד גורמים שתורמים לכך שעדיין
 רוכשים כאן ספרים, וזה שמלבד המפגשים עם סופרים, שאותם כבר ציינתי, עורכות
 רשתות הספרים מבצעים לרכישת ספרים. כמו שלושה במאה. וגורמות לעמכא ישראל
 לפתוח את התיק ולרכוש ספרים. מה גם שלקראת שבוע הספר, שנערך מידי שנה
  ברחבי הארץ עורכת חנויות הספרים מבצעים ומעודד את ההמונים לרכוש ספרים.
  ובשבוע הספר לצד ירידי המכירה מתקיימים במקומות שונים שעות סיפור. והצגות 
 המבוססות על ספרים, כן גם, סופרים באים וחותמים על ספריהם  ומשוחחים עם
 אלו שאליהם ניגשים.  לדעתי למהפכה בתחום הקריאה תורמים גם העיתונים
 שמוכרים למינויים שלהם בהנחה משמעותית כל חודש ספרים נבחרים, ומגדיל
  לעשות אחד השבועונים שבכל גיליון שלו מציג לקוראים שאלה, ואלו שעונים 
  עליה נכון זוכים לקבל ספר שיצא לאור. פעם ספר מקור ופעם ספר מתורגם. 
  והכי חשוב לדעתי היא העובדה שהיום הספרות העירוניות גובות רק דמי ערבון
  מאלו שאליהן נרשמים וכבר לא גובות תשלום חודשי מהקוראים שלהן, ככה שהיום כל 
  אחד ואחד יכל להרשם לספריות העירונית בעיר מגוריו ולהנות מהקריאה בספרים,
  שמחתי לשמוע שלרגל שבוע הספר הקרוב משיקה רשת "צומת ספרים" בשתוף פעולה 
  ראשון מסוגו עם רשת "איקאה" פרוייקט בשם "פסטיבל על המדף". שבמסגרתו 
 יתקיימו עשרות אירועים ספרותיים לילדים ולמבוגרים, בסניפי "איקאה" בנתניה ובראשון לציון.
 דבר שעשוי לדעתי להשפיע, גם כן, על תרבות הקריאה, ומי יתן ותרבנה עוד פעילויות
 לעדוד הקריאה בספרים.         


      

האלימות הולמת. / רימונה שיף.

      מידי פעם אני מאזינה לחדשות בטרנזיסטור שלי או בטלוויזיה, או פותחת
     את העיתון ונעשה לי שחור בעיניים. זאת  כשאני נתקלת בדיווחים. על 
     תקריות אלימות. שמסתימות בדקירות, פציעות ואפילו ברצח. זה קורה 
     לא רק בגלל מריבות טפשיות בין צעירים. אלא גם כתוצאה מכך שצעירים
    נטפלים לאנשים כך סתם. או מגיבים באלימות כלפי אלו שמעירים להם,
    או לגבי אלו שמסרבים למלא את מבוקשם  כמו מתן סיגריה. אני מתחלחלת 
    כל פעם מחדש, אם בשנים שבהם היתה המדינה צעירה יותר היינו אור 
    לגויים, היום כשהמדינה מתבגרת הפכנו להיות ככל הגויים, רק להתבונן 
    ברשימת הנרצחים בשנה האחרונה ולהיווכח לדעת שהיום אין שום מקום
     בטוח במדינה שלנו.  השבוע הראשון של חודש מאי 2012, היה שבוע 
    אלים במיוחד. שבוע שבו ירד אדם צעיר להעיר בבאר-שבע לחבורת 
    צעירים שהם עושים רעש ומפריעים לבתו הקטנה להרדם. ובקש מהם
    שיהיו יותר בשקט, ושילם על כך בחייו, שבוע שהסתיים ברשימה של 
       נרצחים ופצועים כתוצאה מקטטות. חיסול חשבונות ועוד. וביום הראשון
     של השבוע שבא אחריו התבשרנו על רצח נוסף של נער ברחובות. 
    ואני שידעתי ימים אחרים בארץ הזאת, ימים שבהם כל רצח הרעיד בה
    את אמות הסיפים, מתחלחלת לנוכח הפיכתם של הרציחות לתופעה 
    יומיות ואפילו המונית. ואומרת לעצמי מי צריך אויבים אם אלו האזרחים
   שלנו. פעם אמרנו שיקאגו, ניו-יורק. כשדברנו על אלימות שמשתוללת ברחובות,
   והנה היום אצלנו המצב הוא ממש כמו ששרר שם. (ראו את הסרט סיפור הפרברים),
       היום מהלכים ברחובות ישראל קבוצות של צעירים משועממים. מסוממים או שתויים. 
       שמדברים אחד אל השני בשפה בוטה. ואם זר נקרה בדרכם שאינו מוצא חן
       בעיניהם. מסיבה מסויימת, הם גומרים אותו. כן, ממש גומרים אותו, באחת 
       הכתבות שהתפרסמו לאחרונה ב"מעריב" סופר על קבוצה של צעירים שאמצה 
        לעצמה מנהג לעבור דלת דלת בשכונה ולנסות לפתוח אותה בכוח. ולהפחיד את
        הדיירים ואני שואלת את עצמי לאן הגענו. ממה שנוכחתי לדעת היום התופעה
        הזאת של  חבורות צעירים אלימים לא רק  מאפיינת את השכבות החלשות, את אלו שמרגישים
       את עצמם מקופחים. אלא גם את השכבות המבוססות יותר. "הילדים מבית טוב",
       לדעתי, זה נובע משום שההורים של היום עובדים מבוקר ועד לילה, והמשכילים
       שבהם הם אנשי קריירה, וגם אלו וגם אלו מפקידים את החינוך של ילדיהם בידי 
       בייביסטרים ומטפלות, ולא מקנים להם ערכים וסמכות הורית. נתקלתי גם בהורים
       בעלי אמצעים, שקונים כל הזמן לילדים שלהם מתנות. הם לא מבינים שהחומריות
       אינה פותרת חסך הורי, ועוד היום המורים בבית הספר מתקשים להטיל סמכות
       חינוכית על התלמידים. כי אם רק יענישו אותם יופיעו ההורים ויכעסו עליהם, 
       כשבקרתי בתיכון בשכונה יוקרתית אחת סיפרו לי שהמורים בו צריכים להתיחס
       בכסיות משי לתלמידים כי אם לא מגיעים אליהם ההורים ומאימים עליהם שיקחו
        עורך דין ויתבעו אותם. לאור כל זאת אני לא מתפלאת שהיום ישנם לא אחת 
        מקרים של אלימות בין תלמידים, או של תלמידים כלפי מורים.  ואני מתגעגעת 
       לימים שבהם הייתי תלמידה, ימים שבהם המורים הענישו את התלמידים בלי כל
       חשש. ולתלמידים היה כבוד כלפי המנהל. סגן המנהל והמורים. ורק כשאלו עברו
       במסדרון הם לחשו אחד לשני בהערכה "תראו תראו מי בא". היום הצעירים חשופים
       גם לסרטים אלימים שמוקרנים בטלוויזיה. ומכיוון שלא מקנים להם ערכים הם רואים 
        בהם תמונה של מציאות שצריכה להיות. ומה עוד שבפיצוציות מוכרים להם אלכוהול 
       באיין מפריע. ונגיע לקלות הבלתי נסבלת של הרציחות ברחובות. היום המערכת 
       השפוטית, כפי שאני קוראת בעיתונות, נותנת  לא אחת עונשים קלים לעבריינים, או 
       עושה איתם עסקאות טעון שמקלות על מצבם. וזה גורם לדעתי לעבריינים לא להרתע
       מלבצע את מעשיהם. לאחרונה קראתי שעל רצח קיבלו נערים 45 חודשי מאסר בלבד
       והזדעזעתי. המשטרה ממה שאני קוראת בעיתונות לא נמצאת תמיד בתמונה. הנה
       במקרה הרצח בבאר שבע סיפרו השכנים וגם האלמנה, שהם התקשרו למשטרה
       והתלוננו על הצעירים שמפרים את השקט. ואף נידת לא נראתה באזור.  המשטרה טענה
       שהיא כן שלחה נידת אבל השוטרים לא ראו כלום ונסעו משם, אני מאמינה שהצעירים
       ברחו לכשהבחינו בה וחזרו מאוחר יותר. וסבורה  שהמשטרה צריכה לעשות 
        בקבי פטרולים במקומות שנחשבים כמיועדים לפורענות. נכון שאומרים שחסר
       כוח אדם. אבל מדובר כאן בחיי אדם. וצריך כפי שאני מבינה. לעשות סדר עדיפיות 
       או לפחות להתקין מצלמות. ובכך למנוע רצח כמו   בבאר שבע, שהיה בבחינת
       רצח וברח. ממש כמו תאונות הפגע וברח. שהפכו גם הן מהסיבות שמניתי לתופעה
       שבשגרה. שמחתי לשמוע ששר החינוך גדעון סער הגה רעיון, שמורים יסתובבו 
        בתורנות במקומות המיועדים לפורענות, אני אומרת שזהו רעיון מצויין, אבל אסור
       לשכוח שאנחנו נמצאים בתקופת בחירות, ובגלל שיקולים קואלציונים הוא עשוי
    ש שלא לכהן  בקדנציה נוספת. ומי אומר שמי שיבוא יגשים את התוכנית שלו. 
       אני חושבת שעלינו להשקיע יותר בדור הבא, למצוא פתרונות יצירתיים, ולעשות[
       משהו כדי שתושבי המדינה יוכלו להסתובב בביטחון ברחובות.