לפעמים פוקדים אותי געגועים, וכשאני אפופת געגועים אני מוצאת את עצמי מתעסקת בנוסטלגיה.
הימים שהיו ואינם נראים לי יפים יותר. טובים יותר. ממש יש לי חשק להחזיר את גלגל הזמן לאחור. למשל, לכשהייתי
תלמידה בבית הספר היסודי ידעתי מהו באמת חינוך חינם. קבלנו מחברות וספרי לימוד בחינם. והיתה לנו במתחם
בית הספר ספריה שבה החלפנו ספרים בחינם, כשהפכתי לאמא זה כבר היה אחרת. את הספרים והמחברות לילדי
כבר הייתי צריכה לקנות בחנויות. וכל שנה יצא לאור ספר לימוד חדש או מעודכן יותר, ולא יכולתי להעביר ספר
מילד לילד. ממש הרגשתי שראשי התיבות של חוק חינוך חינם הם חה,חה,חה. כמו שאמרה לי אחת האמהות,
לא שאני מאחלת לעצמי ולאחרים להיות חולים, אבל אז לא היינו צריכים לשלם עבור בקורים אצל רופאים.
כולל אלו שהם מקצועיים. וגם לא עבור תרופות. הכל קבלנו תמורת תשלום חודשי להסתדרות. אני חושבת לעצמי
לא פעם למה שלא נשלם תשלום חודשי לקופת החולים שבה אנו חברים ונקבל חינם את כל השירותים.
וכאן אזכיר שהיום אנחנו משלמים לרופאים ועבור התרופות בנוסף לכל הבטוחים שהקופות מאתנו דורשות. אני מתגעגעת
למשחקים ברחובות. לחבורות הילדים שהיו מתכנסים בבתים ומשחקים שעות במשחקי חברה שבקופסא. ברחובות
שחקנו בילדותי תופשת, חמש אבנים, קלאס ואחרים. וקפצנו על חבל. בבית שחקנו במשחקים כמו סבלנות. מונופול.
חבילה הגיעה, דמקא ועוד רבים היום הילדים יושבים שעות ליד מסך המחשב ומשחקים בו משחקים. בתקופת ילדותי יצרנו
אחד עם השני קשרים חברתיים. קשרים קרובים ובלתי אמצעים. היינו מבקרים אחד אצל השני בבתים. מי מהילדים של
היום מכיר את המשחקים של פעם. היום הרחובות ריקים מילדים. ילדים כבר שייכים לדור אחר. הם יוצרים הרבה קשרים
חברתיים וירטואליים דרך המחשב. בילדותי היינו שולחים מכתבים לחברים שגרים בארצות שמעבר לים, היום כבר לא מרגישים את ההתרגשות של קבלת מכתב, וכבר לא נתקלים בחיוכם של אנשים שמוציאים מתיבת הדואר מכתבים מחברים או בני משפחה רחוקים.
המחשב הפך את העולם הגדול לכפר גלובאלי אחד קטן, והיום להגיד להשתמש בפייסבוק זה נשמע
צעיר. בתקופת נעורי כשאמרו להזדנגף זה נשמע כמו לעשות כיף בחוץ. ולרבים זה בהחלט היה נחוץ. אני מתגעגעת לתקופה שבה הייתי הולכת לצפות בבית קולנוע בסרט כל שבוע באופן קבוע, היום, לא פעם, לכשאני מגיעה לשם אני מוצאת את עצמי יושבת באולם שהוא ברובו ריק, וזה לא נעים לשבת עם כיסאות ריקים מסביב ולצפות בסרט שעל המסך מוקרן.
מה גם שהסרטים מגיעים לטלוויזיה מאוחר יותר. ולשבת בסלון הדירה, בחיק המשפחה מבחינתי זו אלטרנטיבה טובה.
אני מתגעגעת לתקופות ילדותי ונעורי גם מבחינה כלכלית, ומזדהה עם המבוגרים ממני שאומרים שפעם הם הרגישו שהם עובדים ומרוויחים. שהרי גם אני זוכרת שבתקופה הזאת אם עבדו הרגישו שהרוויחו. ואם עבדו הרבה הרגישו שהרוויחו יפה, המשכורות תאמו בדרך כלל את ההוצאות היומיומיות. כך שהורים יכלו לחסוך לילדים לדירה, ללימודים גבוהים, ואפילו לטיול לחו"ל. היום גם אם שני בני זוג עובדים מי יכול לחסוך לילדים. המשכורות של בני מעמד הבינוני לא משתנות.
והוצאות המחיה היומיומיות רק הולכות וגדלות, ורק העשירים יכולים לשאת בנטל, נכון שהיום ישנם כרטיסי אשראי.
ומגוון עשיר יותר של מוצרים, אבל בכל זאת... היום מציעים לנו לפתור את הבעיות הכלכליות שלנו על ידי לקיחת הלוואות.
די להאזין לפרסומות של הבנקים וחברות האשראי המציעות ללקוחות לקחת הלוואות. של ארבעים עד שישים תשלומים.
ודי להתקל במודעה בעיתון שקוראת לבעלי עסקים לקחת הלוואות על מליון שקלים בערבות המדינה, מי חשב בכלל בעבר,
במדינה הזאת לקחת הלוואות. אומרים לי שתמיד היו בעיות כלכליות במדינה, תמיד היו בה עניים ותמיד היו בה עשירים.
אומרים לי שהעבר תמיד ממוחזר, ומצטייר תמיד בצבעים ורודים. אבל אני זוכרת תקופות יפות יותר. וטובות יותר. התקופות של ילדותי ושל נעורי. התקופות שבהן הורי יכלו להרשות לעצמם ולנו, יותר מאשר אנחנו יכולים להרשות לילדים שלנו.
הימים שהיו ואינם נראים לי יפים יותר. טובים יותר. ממש יש לי חשק להחזיר את גלגל הזמן לאחור. למשל, לכשהייתי
תלמידה בבית הספר היסודי ידעתי מהו באמת חינוך חינם. קבלנו מחברות וספרי לימוד בחינם. והיתה לנו במתחם
בית הספר ספריה שבה החלפנו ספרים בחינם, כשהפכתי לאמא זה כבר היה אחרת. את הספרים והמחברות לילדי
כבר הייתי צריכה לקנות בחנויות. וכל שנה יצא לאור ספר לימוד חדש או מעודכן יותר, ולא יכולתי להעביר ספר
מילד לילד. ממש הרגשתי שראשי התיבות של חוק חינוך חינם הם חה,חה,חה. כמו שאמרה לי אחת האמהות,
לא שאני מאחלת לעצמי ולאחרים להיות חולים, אבל אז לא היינו צריכים לשלם עבור בקורים אצל רופאים.
כולל אלו שהם מקצועיים. וגם לא עבור תרופות. הכל קבלנו תמורת תשלום חודשי להסתדרות. אני חושבת לעצמי
לא פעם למה שלא נשלם תשלום חודשי לקופת החולים שבה אנו חברים ונקבל חינם את כל השירותים.
וכאן אזכיר שהיום אנחנו משלמים לרופאים ועבור התרופות בנוסף לכל הבטוחים שהקופות מאתנו דורשות. אני מתגעגעת
למשחקים ברחובות. לחבורות הילדים שהיו מתכנסים בבתים ומשחקים שעות במשחקי חברה שבקופסא. ברחובות
שחקנו בילדותי תופשת, חמש אבנים, קלאס ואחרים. וקפצנו על חבל. בבית שחקנו במשחקים כמו סבלנות. מונופול.
חבילה הגיעה, דמקא ועוד רבים היום הילדים יושבים שעות ליד מסך המחשב ומשחקים בו משחקים. בתקופת ילדותי יצרנו
אחד עם השני קשרים חברתיים. קשרים קרובים ובלתי אמצעים. היינו מבקרים אחד אצל השני בבתים. מי מהילדים של
היום מכיר את המשחקים של פעם. היום הרחובות ריקים מילדים. ילדים כבר שייכים לדור אחר. הם יוצרים הרבה קשרים
חברתיים וירטואליים דרך המחשב. בילדותי היינו שולחים מכתבים לחברים שגרים בארצות שמעבר לים, היום כבר לא מרגישים את ההתרגשות של קבלת מכתב, וכבר לא נתקלים בחיוכם של אנשים שמוציאים מתיבת הדואר מכתבים מחברים או בני משפחה רחוקים.
המחשב הפך את העולם הגדול לכפר גלובאלי אחד קטן, והיום להגיד להשתמש בפייסבוק זה נשמע
צעיר. בתקופת נעורי כשאמרו להזדנגף זה נשמע כמו לעשות כיף בחוץ. ולרבים זה בהחלט היה נחוץ. אני מתגעגעת לתקופה שבה הייתי הולכת לצפות בבית קולנוע בסרט כל שבוע באופן קבוע, היום, לא פעם, לכשאני מגיעה לשם אני מוצאת את עצמי יושבת באולם שהוא ברובו ריק, וזה לא נעים לשבת עם כיסאות ריקים מסביב ולצפות בסרט שעל המסך מוקרן.
מה גם שהסרטים מגיעים לטלוויזיה מאוחר יותר. ולשבת בסלון הדירה, בחיק המשפחה מבחינתי זו אלטרנטיבה טובה.
אני מתגעגעת לתקופות ילדותי ונעורי גם מבחינה כלכלית, ומזדהה עם המבוגרים ממני שאומרים שפעם הם הרגישו שהם עובדים ומרוויחים. שהרי גם אני זוכרת שבתקופה הזאת אם עבדו הרגישו שהרוויחו. ואם עבדו הרבה הרגישו שהרוויחו יפה, המשכורות תאמו בדרך כלל את ההוצאות היומיומיות. כך שהורים יכלו לחסוך לילדים לדירה, ללימודים גבוהים, ואפילו לטיול לחו"ל. היום גם אם שני בני זוג עובדים מי יכול לחסוך לילדים. המשכורות של בני מעמד הבינוני לא משתנות.
והוצאות המחיה היומיומיות רק הולכות וגדלות, ורק העשירים יכולים לשאת בנטל, נכון שהיום ישנם כרטיסי אשראי.
ומגוון עשיר יותר של מוצרים, אבל בכל זאת... היום מציעים לנו לפתור את הבעיות הכלכליות שלנו על ידי לקיחת הלוואות.
די להאזין לפרסומות של הבנקים וחברות האשראי המציעות ללקוחות לקחת הלוואות. של ארבעים עד שישים תשלומים.
ודי להתקל במודעה בעיתון שקוראת לבעלי עסקים לקחת הלוואות על מליון שקלים בערבות המדינה, מי חשב בכלל בעבר,
במדינה הזאת לקחת הלוואות. אומרים לי שתמיד היו בעיות כלכליות במדינה, תמיד היו בה עניים ותמיד היו בה עשירים.
אומרים לי שהעבר תמיד ממוחזר, ומצטייר תמיד בצבעים ורודים. אבל אני זוכרת תקופות יפות יותר. וטובות יותר. התקופות של ילדותי ושל נעורי. התקופות שבהן הורי יכלו להרשות לעצמם ולנו, יותר מאשר אנחנו יכולים להרשות לילדים שלנו.
