יום חמישי, 10 בינואר 2013

געגועים לעבר/ רימונה שיף.

לפעמים  פוקדים אותי געגועים, וכשאני אפופת געגועים אני מוצאת את עצמי מתעסקת בנוסטלגיה.
הימים שהיו ואינם נראים לי יפים יותר. טובים יותר. ממש יש לי חשק להחזיר את גלגל הזמן לאחור. למשל, לכשהייתי
תלמידה בבית הספר היסודי ידעתי מהו באמת חינוך חינם. קבלנו מחברות וספרי לימוד בחינם.  והיתה לנו במתחם
בית הספר ספריה שבה החלפנו ספרים בחינם,  כשהפכתי לאמא זה כבר היה אחרת. את הספרים והמחברות לילדי
כבר הייתי צריכה לקנות בחנויות. וכל שנה יצא לאור ספר לימוד חדש או מעודכן יותר, ולא יכולתי להעביר ספר
מילד לילד. ממש הרגשתי  שראשי התיבות של חוק חינוך חינם הם חה,חה,חה. כמו שאמרה לי אחת האמהות,
לא שאני מאחלת לעצמי ולאחרים להיות חולים, אבל אז לא היינו צריכים לשלם עבור בקורים אצל רופאים.
כולל אלו שהם מקצועיים. וגם לא עבור תרופות. הכל קבלנו תמורת תשלום חודשי להסתדרות. אני חושבת לעצמי
לא פעם למה שלא נשלם תשלום חודשי לקופת החולים שבה אנו חברים ונקבל חינם את כל השירותים.
וכאן אזכיר שהיום אנחנו משלמים לרופאים ועבור התרופות בנוסף לכל הבטוחים שהקופות מאתנו דורשות. אני מתגעגעת
למשחקים ברחובות. לחבורות הילדים שהיו מתכנסים בבתים ומשחקים שעות במשחקי חברה שבקופסא. ברחובות
שחקנו בילדותי תופשת, חמש אבנים, קלאס ואחרים. וקפצנו על חבל. בבית שחקנו במשחקים כמו סבלנות. מונופול.
חבילה הגיעה, דמקא ועוד רבים היום הילדים יושבים שעות ליד מסך המחשב ומשחקים בו משחקים. בתקופת ילדותי יצרנו
אחד עם השני קשרים חברתיים.  קשרים קרובים ובלתי אמצעים. היינו מבקרים אחד אצל השני בבתים.  מי מהילדים של
היום מכיר את המשחקים של פעם. היום הרחובות ריקים מילדים. ילדים כבר שייכים לדור אחר. הם יוצרים הרבה קשרים
חברתיים וירטואליים דרך המחשב. בילדותי  היינו שולחים מכתבים לחברים שגרים בארצות שמעבר לים, היום כבר לא מרגישים את ההתרגשות של קבלת מכתב, וכבר לא נתקלים בחיוכם של אנשים שמוציאים מתיבת הדואר מכתבים מחברים או בני משפחה רחוקים.
המחשב הפך את העולם הגדול לכפר גלובאלי אחד קטן, והיום להגיד להשתמש בפייסבוק זה נשמע
צעיר. בתקופת נעורי כשאמרו להזדנגף זה נשמע כמו לעשות כיף בחוץ. ולרבים זה בהחלט היה נחוץ. אני מתגעגעת לתקופה שבה הייתי הולכת לצפות בבית קולנוע בסרט כל שבוע באופן קבוע, היום, לא פעם, לכשאני מגיעה לשם אני מוצאת את עצמי יושבת באולם שהוא ברובו ריק, וזה לא נעים לשבת עם כיסאות ריקים מסביב ולצפות בסרט שעל המסך מוקרן.
מה גם שהסרטים מגיעים לטלוויזיה מאוחר יותר. ולשבת בסלון הדירה, בחיק המשפחה מבחינתי זו אלטרנטיבה טובה.
אני מתגעגעת לתקופות ילדותי ונעורי גם מבחינה כלכלית, ומזדהה עם המבוגרים ממני שאומרים שפעם הם הרגישו שהם עובדים ומרוויחים. שהרי גם אני זוכרת שבתקופה הזאת אם עבדו הרגישו שהרוויחו. ואם עבדו הרבה הרגישו שהרוויחו יפה, המשכורות תאמו בדרך כלל את ההוצאות היומיומיות. כך שהורים יכלו לחסוך לילדים לדירה, ללימודים גבוהים, ואפילו לטיול לחו"ל. היום גם אם שני בני זוג עובדים מי יכול לחסוך לילדים. המשכורות של בני מעמד הבינוני לא משתנות.
והוצאות המחיה היומיומיות רק הולכות וגדלות, ורק העשירים יכולים לשאת בנטל, נכון שהיום ישנם כרטיסי אשראי.
ומגוון עשיר יותר של מוצרים, אבל בכל זאת... היום מציעים לנו לפתור את הבעיות הכלכליות שלנו על ידי לקיחת הלוואות.
די להאזין לפרסומות של הבנקים וחברות האשראי המציעות ללקוחות לקחת הלוואות. של ארבעים עד שישים תשלומים.
ודי להתקל   במודעה בעיתון שקוראת לבעלי עסקים לקחת הלוואות על מליון שקלים בערבות המדינה, מי חשב בכלל בעבר,
במדינה הזאת לקחת הלוואות. אומרים לי שתמיד היו בעיות כלכליות במדינה, תמיד היו בה עניים ותמיד היו בה עשירים.
אומרים לי שהעבר תמיד ממוחזר, ומצטייר תמיד בצבעים ורודים. אבל אני זוכרת תקופות יפות יותר. וטובות יותר. התקופות של ילדותי ושל נעורי. התקופות שבהן הורי יכלו להרשות לעצמם ולנו, יותר מאשר אנחנו יכולים להרשות לילדים שלנו.

יום חמישי, 3 בינואר 2013

נט"ל מרכז חשוב / רימונה שיף.

בשנה האחרונה בקרתי בנט"ל  המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי. את פני קבלו יהודית יובל רקנאטי
יו"ר ומיסדת נט"ל, ואורלי ל המנכ"לית . לאחר סיור שערכו לו במקום ספרו לי את הסיפור המסתתר מאחורי המרכז,
בשנת 1998 ד'ר יוסי הדר, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, משורר וסופר, הגה את רעיון הקמת מרכז טפולי יעוצי לקורבנות טראומה על רקע לאומי,  הוא הלך לעולמו באופן פתאומי ביולי 1998 ולא זכה לראות את נט"ל הולך ומקם. יהודית יובל רקנאטי שותפתו לדרך החליטה להמשיך את דרכו, היא רכשה בנין בתל אביב והסבה אותו לבית נט"ל. מראשית האינתפאדה  השניה הפכה נט"ל למרכז פעיל שאילו פונים מידי יום נפגעי פעולות איבה,
 חיילים שלחמו במלחמת לבנון השניה, בני משפחה וקרובים, תושבי שדרות, תושבי אשקלון, תושבי ישובי עוטף עזה והגליל המערבי, שהקסמים הפכו למנת חלקם היומית. בנט"ל מטפלים בילדים, בחיילים משוחררים באנשי מקצוע במצבי סיכון, במבוגרים הסובלים מספטומים פוםט טרומאותיים, נט"ל, כפי שגיליתי היא עמותה א פוליטית. ונותנת מענה לישראלים באשר הם. המבקשים לקבל סיוע, תמיכה ואוזן קשבת, עשרות אלפי איש, נאמר לי, טפלו עד היום בנט"ל. על ידי אנשי מקצוע בעלי נסיון רב בטפול בטראומה, באופן המאפשר לשלב גישות שונות כגון: טפול פרטני,  זוגי, משפחתי, וקבוצתי. טפול באמנות, בתנועה, במגע ועוד. הצוות הטיפולי   של נט"ל,  
 הסתבר לי עוד, מטפל גם בשטח, מעביר סדנאות למפעלים גדולים וחברות גדולות, כדי שיוכלו להתמודד עם נפגעי נפש במצבים טראומתיים, בבקור למדתי גם שלנט"ל קו סיוע שמספרו 1800-363-3631 . ושהוא הקו היחיד מסוגו בארץ העומד לרשות נפגעי הטרור על רקע לאומי. הקו מציע עזרה נפשית לילדים ולמבוגרים במגוון שפות, ופועל בימים ראשון עד חמישי בשעות 8:00 עד 22:00 ובימי שישי בשעות 10:00 עד 14:00 ואם חשבתי לתומי שנט"ל הוא רק מקום טיפולי.  
הרי שגיליתי בבקורי שהוא גם מקום למפגש חברתי. הודות למועדון החברתי שקומי שפועל בו. המועדון מציע מגוון פעיליות
כמו תנועה, ציור, צילום, מוזיקה, קרמיקה, ויטראג' ובשול. ובנוסף עורך גם פעיליות מחוצה לו כמו בקורים במוזיאונים, הרצאות וטיולים, המועדון פעיל בשעות הצהריים והערב. שמחתי לגלות בנט"ל גם מרכז תעודי.על רקע לאומי המאפשר למטופלים לספר את סיפורם בפני מצלמה, תהליך המאפשר להם, כפי שהסבר לי, לעבד חויות וזיכרונות ולחלוק אותם עם אחרים, הפרוייקט  פועל תחת הסיסמא "הסיפור שלך הוא הסיפור של כולנו".
 בנוסף בנט"ל, נוכחתי לדעת, קיים פרוייקט חיילים משוחררים. המציע סיוע פרטני או קבוצתי לחיילים ששרתו בצה"ל במהלך האינתיפאדה הראשונה והשניה, או במלחמות לבנון הראשונה  והשניה ועוד.
 התברר לי גם שביוזמת נט"ל נפתח לראשונה בישראל המרכז הבינתחומי ללימודי טראומה, המרכז פועל בשתוף עם הפקולטה לרפואה ובית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת תל אביב, מציע תכני לימוד, פסיכיתראפיה ממוקדת טראומה,  ומיועד לאנשי מקצוע לכל סוגיו. לכשעזבתי את המקום,  אמרתי לעצמי מה היו עושים קורבנות טראומה על רקע לאומי לולא קם נט"ל. ותארתי לעצמי כיצד הם מברכים יום יום את הצוות הטיפולי של נט"ל על התמיכה שלהם המתמשכת, שמחזיקה אותם בחיים, ונותנת להם גם את הכוח להמשיך.  

יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

איפה יחסי האנוש? בית חולים? / רימונה שיף.

לא מכבר קראתי את הראיון שהתפרסם באחד ממוספי יום שישי עם דני רופ, שבו סיפר את סיפורו הכואב על הטפול באביו
לכשאושפז בבית חולים. הזדהיתי עם כל מה שסיפר. כי אני ראיתי במו עיני כיצד הרופאים והאחיות בארץ מתיחסים לחולים המבוגרים, אבל מעבר לזאת אני שואלת את עצמי מניסיוני האישי, איפה יחסי האנוש המוענקים על ידי הצוות הרפואי בבתי החולים למשפחות החולים, בנוגע ליחסי האנוש האלו נתקלתי בהתנהלות לא ראויה. המדובר במקרה שקרה לנו לפני שתים עשרה שנה. נסענו לטיול בר מצווה עם בננו לצרפת עם וחלינו. בעלי שהיה באותם ימים מעשן כבד לקה בחידק אלים
ואני שגופי היה מחוסן יותר. כך לדברי הרופאים. לקיתי בברונכיט. הוא היה כל כך חולה עד כדי כשחזרנו לארץ הוא הורד מהמטוס. והיה צורך לאשפז אותו בבית חולים ולהרדימו. הטפול היה שם ממש מצויין.
לכל חולה היה חדר משלו, ולא נתקלתי שם במקרה שבו חולה קרא לאחות והיא לא מהרה להחלץ ולסייע לו.
והרופאים גם הם היו תמיד שם עם החולים לכשהם היו צריכים אותם, ותמיד קשובים ומוכנים לענות לשאלות של בני המשפחה המודאגים, לאחר שבעלי הוטס לארץ בהטסה מיוחדת הוא אושפז בטפול נמרץ באחד מבתי החולים הגדולים בתל-אביב. ולאחר מכן שכב בו בחדר עם עוד גברים ונשים. מי היה חושב על כך בבית החולים בצרפת? באותו בית חולים נתקלתי ביחסי אנוש מחפירים. מהגרועים שנתקלתי בהם. משום שחמותי הביאה את בעלי עם ההטסה המיוחדת ארצה היא הקדימה אותי בבית החולים. וכשהגעתי כבר היו גם בו בני משפחה אחרים. הרופא שקיבל אותו משום מה היה מוכן לתת מידע לאחת הקרובות הצעירות. היא כנראה מצאה חן בעיניו והוא הזמין אותה לחדר לקבלת מידע. וסרב להכניס אותי.
למרות שמחיתי ואמרתי לו שאני הוא הרעיה. כך הסתפקתי במידע אודות מצבו שמסרה לי אותה קרובה. בפעם אחרת כשמצבו היה טוב יותר פיזיותרפיסטית צעירה נכנסה אליו. היא החליפה את הפיזיותרפיסטית הקבועה שעשתה לו תרגילים.
חמותי הקדימה אותי, היא הכניסה אותה לחדר ונתנה לה הדרכה מה לעשות איתו לכשישתחרר. כשרציתי גם אני להכנס, היא סרבה לשתף אותי. אמרתי לעצמי "איך היא מעיזה לדחות אותי. הרי, אני היא הרעיה שלו. ומה יקרה אם חמותי תלך מאיתנו, ואני אשאר איתו. ולא אדע מה לעשות איתו כדי לסייע לו לחזור ולתפקד?" היה לי חשק להגיש תלונה, גם נגדה וגם נגד הרופא שקיבל אותו. אבל מכיוון שלא רציתי ללבות את האש במשפחה בימים שהיו מתוחים מאוד, ויתרתי. והיום אני מצטערת שלא עשיתי את זאת. כי באותה תקופה הייתי עיתונאית פעילה ואני מאמינה שהיו מטפלים בתלונה שלי ומטפלים באלו שלא עמדו באמות המידה המצופות. מה עוד שיכולתי לבקש על העוול שנעשה לי פיצויים. ולסייע הודות לתלונתי לחולים ולבני משפחתם. ולמנוע מהם את התופעה המחפירה הזאת. כאן אגלה לכם גם שזמן קצר לאחר שבעלי שוחרר מבית חולים, חמותי הלכה מאתנו לעד. ואני ליוותי את בעלי בחזרה שלו לחיים הרגילים. ממש כמו שתארתי לעצמי בזמן  המקרה שקרה לי עם הפיזיותרפיסטית, כאשת חולה היה לי עוד מקרה מעורר מחשבה בבית החולים הזה, חמותי נהגה כל בוקר לבוא ולהאכיל את בעלי, בוקר אחד היא לא הרגשה טוב ובקשה שאבוא אליו במקומה. כשהגעתי אמרה לי האחות האחראית על המחלקה שיש בקור רופאים, חיכיתי שהביקור יסתיים, וכשהסתיים בקשתי להכנס לחדר, והיא בגסות אמרה
לי שלא אוכל לעשות את זאת, הסברתי לה שחמותי נוהגת להאכיל אותו כל בוקר. והיא עמדה בסירובה ואמרה "לא אכפת
לי מה חמותך עושה, את לא תכנסי לחדר". כעבור מספר ימים, לא זו בלבד שהיא גילתה שאני עיתונאית, אלא גם
שאני בתו של החבר הכי טוב של הבן הדוד שלה. היא שינתה את ההתנהגות שלה כלפי מקצה לקצה. פשוט לא ידעה
איפה לשים את הראש שלה. ונתנה לי את כל מבוקשי במחלקה. אומרים לי היום שהמצב בבתי החולים לא השתנה. שהאחיות שחוקות. שהרופאים שחוקים ולכן הם עייפים ועצבניים, ואני שואלת את עצמי למה אנחנו, בני המשפחה המודאגים, צריכים לשאת בתוצאות, ולמה רק בני משפחה שיש להם פרוטקציה מקבלים יחסי אנוש ראויים ומידע על החולים.     

יום שלישי, 13 בנובמבר 2012

המלצרית ממסעדת "גרג". / רימונה שיף.

זה קרה לנו באחד הימים האחרונים לטיולנו באילת. פתאום התחשק לי לאכול ארוחת צהריים משהו מוקרם,
הצעתי לבעלי שנאכל במסעדת "גרג" בקניון מלכת שבא. הוא נענה ברצון. כשהגענו היה מלא בה עד אפס מקום.
ונאלצנו לשבת בשלחן שעמד בצד. שמחנו שמישהו לא הבחין בו. המלצרית שעמדה בסמוך לו, ליד ארון קטן עם
תפריטים, התבוננה בנו. ושאלה אם להביא לנו תפריט באנגלית או בעברית, צחקנו, וענינו לה שבעברית, את התפריט
היא לא הביאה לנו. לעומת זאת היא ניגשה לשולחנות הסמוכים ושרתה שם את האנשים. הערתי לבעלי שהיא
צריכה להגיע אלינו. והוא פסק בהחלטיות שהאנשים האלו הגיעו לפנינו, והם קודמים לנו. ושזה יקח עוד זמן עד
שישרתו אותנו. אמר את מה שאמר. ובשלב זה עדיין לא ידע עד כמה הוא צודק. בכל אופן החלטתי שאני ממתינה
בסבלנות שתגיע. אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. בשלב מסויים המלצרית לקחה את התפריטים מהשולחנות
הסמוכים, זה היה לאחר שהאנשים בשולחנות הזמינו אצלה מאכלים, במקום לגשת לשלחן שלנו היא שמה אותם במקומם,
בארון קטן שניצב סמוך לו. כשהבטתי אליה במבט של תחנונים, כי הייתי כבר ממש רעבה. היא שאלה אותי אם
אנחנו בכלל מתכוננים להזמין משהו, זה כאמור לאחר שכבר שאלה אותנו אם להגיש לנו תפריט בעברית או באנגלית,
וענינו לה שבעברית. כמובן שכן, עניתי לה בחביבות, וכשספרתי לבעלי על השאלה שלה, שהפתיעה אותו ברמות.
הוא שהיה עסוק עם הטלפון הנייד שלו, ולא שמע אותה, השיב לי בשאלה "בשביל מה אנחנו יושבים כאן?"
המלצרית הודיעה לנו שעוד מעט היא תיגש אלינו. אבל במקום שתעשה את זאת היא ניגשה לאנשים שישבו
בשולחנות בכל מיני מקומות במסעדה. ושרתה אותם, ואנחנו מצאנו את עצמנו יושבים וממתינים לה דקות ארוכות
לשווא. כשנוכחנו לדעת שהזמן חולף ואין סיכוי שנאכל בכלל. בעלי ניגש למנהלת וסיפר לה מה קרה לנו, היא
התנצלה ואמרה שעוד מעט יגשו אלינו, אבל אנחנו, שהיינו כבר מאוד מאוד רעבים, החלטנו שעלינו לא מדלגים.
בישרנו לה שאבוד לה ושישנן בטיילת באילת מסעדות נוספות, בהן לבטח נקבל יחס יותר טוב. היא שוב התנצלה.
אבל מבחינתנו הפעם באמת היינו החלטיים. לקחנו את הרגליים והסתלקנו מהמקום. ושמנו פעמינו למסעדת "ארומה"
שמחוץ לקניון. שם קבלו את פנינו מלצרים צעירים ונחמדים שהגישו לנו מיד תפריטים, בחרנו לאכול סלטים
שהיו מאוד טעימים. ויצאנו ממנה שבעים ומרוצים.  כשאנחנו אומרים לעצמנו שמלצרית אחת, ממסעדת "גרג" בקניון מלכת שבא באילת, לא תגרום לנו להיות רעבים. וכאן אציין, שאנחנו אוכלים לא פעם ארוחת צהריים
במסעדת "גרג" שבקניון ביאליק, בעיר מגורינו רמת-גן, ובה תמיד מקבלות את פנינו מלצריות מאירות פנים שמגישות
לנו תפריטים, וגם לא נותנות לנו הרבה לחכות עד שהמאכלים מגיעים. בכל אופן, לאחר הארוחה ב"ארומה" באילת
טיילנו קצת בטיילת, ונהנינו מהאווירה של הדוכנים, החנויות, חוף הים, והמוני הישראלים והתיירים לבסוף נכנסנו
לספא דגים. שבו אתה מכניס את הרגליים שלך לברכה קטנה מלאה במים. ומקבל פדיקור שעושים לך דגים מיוחדים בכפות הרגליים. היה לנו מאוד נעים מהדגדוגים שלהם. וקבלנו יחס לבבי וחם מצעירה שקבלה את פנינו, וגילתה לנו שהיא
הגיעה לארץ מאוקראינה. כשיצאנו נפתחו ארובות השמיים. וגשם זלעפות החל לרדת על העיר הדרומית אילת.
בבת אחת הטיילת הפכה למאין ונציה. בעלי הדוכנים מיהרו להכניס את מרכולתם, בהם בובות של חיות מקפצות.
הישראלים והתיירים הרבים מיהרו לתפוס מחסה, ואנחנו מצאנו מסתור מהגשם בדוכן לטבעות. המוכרות שלו היו מאוד נחמדות ובקשו מאיתנו שנשאר עד שיהיה יבש יותר. אנחנו לא חיכינו שמזג האוויר ישתפר, אבל הן עבור יחסן הטוב אלינו
יצאו נשכרות. ומהדוכן שלהן יצאתי עם שתי טבעות. חזרנו למלון בגשם שהלך והתעצם.  וזאת היתה ממש חוויה.
כי מי היה מאמין שבאילת, העיר הדרומית הידועה כעיר חמה ירד גשם משמעותי שכזה. הרחובות היו מוצפים, עד
כדי שהינו צריכים לחפש לנו מקום כדי לחצות אותם. נזכרנו כיצד לפני ארבעים שנה, כשיצאנו  בפעם הראשונה תפש
אותנו בתל-אביב גשם חזק. וכשפתחנו את המטריה היחידה שהיתה לנו  שרנו "שנינו יחד תחת מטריה אחת", וכיצד
בירח הדבש שלנו באילת, היה גשום וסוער, והגג של המלון בו התאכסנו קרס ונפל. הזיכרונות והנוסטלגיה, לאור הגשם
שתפש אותנו, עשו לנו טוב בלב ובנשמה. למלון חזרנו אמנם רטובים, אך עם רשמים. והפעם לעצמנו אמרנו, שמלצרית
אחת ממסעדת גרג שבקניון מלכת שבא באילת, שמשום מה מאיתנו התעלמה, לא הצליחה את היום הזה לקלקל לנו.

יום שבת, 27 באוקטובר 2012

"פסיפס יוצרים" מסיבת השקה.

כשהוצאתי לאור ספר שירים בגיל עשרים הרגשתי שאני כמו לאחר לידה. למעשה אז עדיין לא ידעתי מה זה
ללדת ילדים, אבל בהחלט הרגשתי שילדתי שירים. מסיבת השקה לספר  לא עשיתי, כי מי חשב באותם ימים על
עריכת מסיבת  השקה לספרים, כשבני אשר הצטרף בפייסבוק לחבורת יוצרים, ופרסם שישה שירים בספר
שהוציאו לאור "פסיפס יוצרים" הרגשתי  שיש לי ממשיך. וכשערכו לספר מסיבת השקה "בבית יד לבנים" בתל-אביב
חשבתי לעצמי שאין ראוי מזה לערוך מסיבת השקה לספר חדש שיצא לאור. וטוב שישנה סיבה למסיבה.
במסיבת ההשקה הזאת היתה לי הוכחה לכך שאנו ראויים להקרא עם הספר. כי בסופו של דבר הספר של
חבורת היוצרים הזאת שנוצרה בפייסבוק לא יצא לאור כספר אינטרנטי, אלא כספר שנמכר לכל שוחרי
הספרות בכלל והשירה העברית בפרט, רבים וטובים הגיעו למסיבת ההשקה, מכל עבר הרעיפו  על היוצרים
חבוקים, נשיקות ופרגונים, ראיתי זאת במו עיני וממש לנגד עיני נולדו משוררים חדשים. הייתי עדה בה גם למפגשים
חברותיים בין אנשים שלא התראו שנים. ומשפטים כמו "כמה כיף לראות אותך" או "מה הביא אותך לכאן?" נשמע
בכל פינה, דבר שהביא אותי למסקנה שהשקת ספר היא גם מסיבת רעים.
בהשקת הספר הזה כל יוצר הקריא שיר שכתב ממבחר השירים שפרסם בו. כמובן, שחיכיתי לרגע שבו בני אשר
יופיע, והוא עבר את טבילת האש בהצלחה. כשהיוצרים עלו לבמה אחד אחד והקריאו משיריהם, תארתי לעצמי
שכל אחד מהם מרגיש באותו הרגע כאילו העניקו לו פרס מפעל חיים.
לא לפני שהרגיש התרגשות מסוימת.  ואולי אפילו היה נתון בחששות. שחלפו כשהגיע לרגע האמת. לחשיפת התוכן
האמנותי שלו ברבים. וכאן עלי לציין שלכל אחד מהיוצרים היה מה להשמיע ממה שהספר הביע. באותו רגע
שבני עלה לבמה והקריא את שירו, מטבע הדברים, התגאתי בו, אך גם בספר שהוצאתי לאור בזמנו שאולי היווה
לו השראה. ואבן דרך להמשך. או כמה שהשתוקקנו להשקה הזאת. לאירוע החגיגי שפתח בפניו דלת לשדה השירה
העברית כיוצר. בהשקה הזאת כמו בכל ההשקות אמרו רבים דברים לטובת הספר. ובמילים אחרות לשבחו של
הספר. כאן הדובר היה הרצל חקק יו"ר אגודת הסופרים. וכשהוא דיבר חשבתי לעצמי, מה היה  קורה לו היו
מזמינים גם  מבקרים למסיבה. מה הם היו על הספר אומרים. כמובן, שבליבי יחלתי שכשתכתבנה עליו בקורות
ספרותיות, הן תהינה רק טובות. בהשקה הוצאו למכירה ספרים, כי בסך הכל ספר הוא מוצר ככל המוצרים, אמנם מוצר תרבותי, להבדיל משאר המוצרים, ואמורים לרכוש אותו אנשים שמבינים שירה. אך עצם העובדה שהוא פרי יצירה
משותפת של חבורת יוצרים שהתחברה בפייסבוק. ועצם העובדה שהם לא הוציאו אותו לאור כספר אינטרנטי.
מוכיחה שישנם בעולם החומרי  בו אנו חיים כאלו שעוד מתחברים למילה הכתובה. ולאור זאת התעוררה בי
תקווה שלספר "פסיפס יוצרים" יהיו רוכשים. וכאן אציין שבני התחבר בפייסבוק לעוד קבוצות של יוצרים וזה
חיזק אצלי את המסקנה האישית שלמשוררים הישראלים יש עוד עתיד. כשהחזקתי את הספר "פסיפס יוצרים" לראשונה
אחלתי בליבי ליוצרים בהצלחה. לא רק בגלל שבני הוא אחד מהם.  אלא בעיקר משום שאני בעצמי חויתי את החויה
של החזקת ספר ראשון ביד. ואת כל השלבים שהביאו את יוצריו עד לרגע הזה. שהוא בלי ספק אחד מהרגעים
הגדולים בחייהם. אדם שמבין עניין שעיין בספר אמר לי שהוא רואה שהמדובר בו בחבורה של יוצרים מוכשרים.
וכל אחד ואחד מהם יכול להחשב ליוצר מבטיח. ובאותו רגע ששמעתי את דבריו הרגשתי שבני לא לבד. ושהוא
אחד מחבורה יוצרת שמעוררת עניין.   התבשרתי לאחרונה שהספר
יכלל בין הספרים של הספרייה הלאומית בירושלים.  מהבשורה הזאת הייתי כולי נפעמת. וכשהתאשתתי לעצמי אמרתי.
כן זה היה מעניין לראות איך חבורה כזאת של יוצרים, שנוצרה דרך הפייסבוק הולכת ומתגבשת, ומקום של כבוד בשדה
הספרות והשירה העברית כובשת.
   

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

כרטיסי האשראי ואני / רימונה שיף.

עיון במחברות הישנות עם הכתבות הישנות שלי ב"מעריב". החזיר אותי אחורה לשנת 1977. בשנה הזאת פרסמתי
כתבה היסטורית תחת הכותרת "כרטיסי אשראי ללקוחות הבנק". ובה ספרתי לקוראים שבכרטיסי אשראי שניתנים
לבעלי חשבונות בנקים יכולים הלקוחות לרכוש מוצרים ולקבל שרותי בנקאות. בבתי עסק, תחנות דלק ובתי מלון הקשורים
לבנקים הללו ומכבדים את כרטיסי האשראי. הכרטיסים פוטרים את הלקוח מהצורך לשאת עמו מזומנים, לאסוף קבלות
ועוד. פעם או פעמיים בחודש מקבל הלקוח פרוט הוצאותיו. והוא מסלק בבת אחת את כל הסכום המגיע, היום זה כבר
ידוע לכולם, ובכלל מקומות שקשורים לכרטיסי אשראי לא צריכים כבר להיות קשורים לבנקים מסוימים, הם מכבדים
את כל הכרטיסים של כל הבנקים, וישנם אפילו כאלו שלא לוקחים מזומנים, ולאנשים רבים יש כמה כרטיסי אשראי בתיק.
זה חוסך מהם להוציא כספים מהבנק ולשאת בתיקים מזומנים. היום בלי כרטיסי אשראי החיים קשים. למרות שלשמוש
בהם יש מעלות ויש מגרעות. בין המגרעות ניתן למנות את העובדה שסכום ההוצאות יורד בבת אחת מהחשבון, ולכן
צריך לעשות מראש חשוב באיזה סכום מדובר ובהתאם לזאת לנהל את החשבון במהלך החודש. עד לקבלת המשכורת
והסבב הבא של ההורדות בכרטיסי אשראי. ועוד אציין שהיום עמותות מתקשרות לתורמים פוטנציאלים ומבקשים מהם לתרום להן בכרטיסי אשראי. וישנן חברות שמוכרות מוצרים רק באמצעות כרטיסי אשראי. רק שתקנה. וגם חברות
שמארגנות נופש ואחרות מעדיפות שישלמו להן באמצעות כרטיסי אשראי. הן כולן מוכנות לחלק את הסכומים הנדרשים
בכרטיסים. אבל לא אחת הציבור מוזהר מפני מסירת מספר החשבון של הכרטיס בטלפון. וניצלו על ידי רמאים. לכן יש
לדעתי לבדוק טוב טוב למי משלמים בכרטיס בטלפון. ולא סתם למסור אותו לכל דיכפין. ועוד יש לשים לב לכך שלא אחת חברות ששילמו להן,  למשל, עבור מינוי לעיתון או מינוי לכיופים בקופונים ממשיכים לגבות את החשבון גם לאחר מועד
סיום התשלום.  לעיתים  קרובות, כמי שחוותה  בעצמה את זאת, אני תוהה אם התופעה הזאת הוא תופעה ישר אליו. או
שהיא נהוגה גם במדינות אחרות. עד היום אין לי תשובה. אבל ברור לי שאין לגיטימציה לשום חברה להפר את ההסכם שעשו אתה.
 אפילו אם הוא לא חתום אלא נערך בטלפון. ולגבות בכרטיס סכומים מעבר למועד סיום התשלום. ואני גם לא אתפלא אם אגלה שהתופעה הזאת היא תופעה ישראלית. ראו הוזהרתם!
אבל מאידך אגלה לכם שמאז שאני משתמשת בכרטיסי אשראי אני כמעט שלא משתמשת בצ'קים. ואפילו גיליתי מקומות
שמכבדים כרטיסי אשראי אבל 0 צ'קים. וכך אוכל בהחלט לומר שהכרטיסים האלו עשו מהפך בחיי. מה עוד שהסכום שאני משלמת מורד מהחשבון שלי במועד קבוע בחודש, וכששילמתי בדקה בצ'קים זה ששילמתי אותם הוא גבה אותם מתי שהתחשק לו.
ולכן, בלי כל ספק אני ממליצה למרות הכל ועם הכל להשתמש בכרטיסי אשראי לתשלום הוצאות, באם לא רוצים לשלם אותן במזומנים או שנקלעים למצב של מחסור במזומנים.

יום שישי, 5 באוקטובר 2012

מהפכת המחשבים / רימונה שיף.

בשנת 1981 לקראת עריכתו בארץ של כנס בינלאומי על השמוש במחשבים זעירים פרסמתי כתבה תחת הכותרת
"מכניסים מחשבים לבתי הספר" ובה בישרתי לקוראים שלאור ההתפתחות בטכנולוגיה הלימודית. ובמיוחד
הופעתם של מיקרו מחשבים בעלי כושר רב, משרד החינוך בשנת הלימודים תשנ"ב היא שנת 1981. הכניס מחשבים
לבתי הספר היסודיים והתיכוניים. אמנם כפי שאני זוכרת מחשבים לא נכנסו אז לשמוש המוני בבתי הספר.
ורק בשנים האחרונות אפשר לראות את זאת. והיום ישנם גם בתי ספר שלא משתמשים במחברות וספרים.
ומעדיפים את השמוש במחשבים. אבל כבר אז חשבו על זה, עובדה, המרואיין שלי המהנדס ש"לדינגר אמר
"המחשב אשר אינו מכתיב חומר אלא מציגו על המסך מעלה שאלות, דורש פתרונן, מפעיל את התלמיד
טוב יותר לאין שעור מהשיטה החזותית הנהוגה היום. מנהל דיאלוג בלתי פוסק עמו ומנהל את הזמן ברוח הטובה
ביותר", באותה שנה שנת 1981 פרסמתי כתבה נוספת תחת הכותרת "גובר הבקוש למחשבים" ובה הודעתי ש"בשנת הלימודים הקרובה, שתיפתח למחרת ראש השנה, ילמדו 7,000 סטודנטים במכללות הטכנולוגיות בכל הארץ
לימודי מחשבים. המגמה היא שכל סטודנט במערכת המכללות הטכנולוגיות ילמד מחשבים במשך שלוש שנים
ויהיה מסוגל ליישם את הטכנולוגיות המודרניות בתחום ההתמחות שלו. ועוד אני מעלה בכתבה שלימודי המחשבים
הוכיחו את עצמם בעיקר במכללות בעלות אופי דתי, כגון בית ספר לטכנולוגיה בירושלים. בין הסטודנטים הלומדים
מחשבים מהוות הסטודנטיות אחוז גבוה מאוד. נראה שמקצוע זה  הוא להן גורם מושך, המבטיח  הכנסה יפה
ומעמד חברתי גבוה. בירושלים ישנה אפילו מכללה טכנולוגית לבנות, משום שסטודנטיות רבות בחרו במקצוע",
מבחינתי זוהי כתבה היסטורית שהרי היום ישנן מגמות למחשבים הן בבתי הספר החילוניים והן בבתי הספר הדתיים.
האוניברסיטאות מכשירות סטודנטים להיות מהנדסים למחשבים, במכללות אפשר ללמוד תכנת מחשבים. ועוד
מקצועות הקשורים לעולם הזה. במקומות  רבים מתקיימים קורסים למחשבים למבוגרים. וישנן חברות הייטק
בישראל ובעולם שמעסיקות עובדים רבים בתחום המחשבים. והמזכירות הן כולן צמודות למחשבים.
סטודנטים, עובדים ובוסים הולכים עם מחשבים ניידים. אפשר לראות אותם בבתי קפה, במסעדות ובעוד מקומות.
גם הטלפונים הניידים הם היום ממוחשבים, ואיש מחשבים הפך היום להיות מקצוע. בשנת 1982 פרסמתי כתבה
נוספת בנושא תחת הכותרת "המזכירה והמהפכה האלקטרונית", ובה ספרתי על המהפכה הטכנולוגית ששנתה
את דפוסי עבודתן של מאות מזכירות במשרדים הממשלתיים. המרואיין שלי אביגדור אולשנסקי, שריכז את כל
נושאי המחשבים במשרדי הממשלה אמר בה בין השאר "השידוך בין המזכירות והמחשבים מצליח. באמצעות
המחשוב יכולות היום שתי כתבניות להספיק ולהדפיס חומר שכיום מבצעות עשר כתבניות של מכונת כתיבה רגילה.
הן מחליפות קטע. הן מחליפות אותיות ואינן מבצעות מחיקות. אם הן רוצות להכניס משפט חדש הן נותנות איתות
לתוכנה של המחשב".  אם זאת מזכירות שעברו לעידן המחשבים מספרות, על המערכת האלקטרונית,  שמהירותה
עצומה, ושאין הן סובלות מרעש תקתוק הקלידים, "אם בעבר היה המשרד מקום שבו עובדים זמן נתון, הרי שבמתכונת
החדשה,  המשרד הוא בעצם מסוף שניתן להתקינו בכל מקום ובכל זמן ולהפעיל באמצעותו מאגרי מידע, הבוס במתכונתו
החדשה, נוסע לכל מקום מרוחק בארץ ובחו"ל, כשברשותו יש מסוף קטן המתחבר לטלפון ובאמצעותו הוא מתקשר
למחשב המשרד שלו, סוקר מה הן ההודעות עבורו ואף נותן לצוותו הוראה בהתאם. המזכירה מפעילה באמצעות
מסוף מערכת משרדית כמו הדפסות, מוקד אחרי מידע, ניהול יומן וכדומה, עם הכנסת המקרו מחשבים כמו מקלדת של
חמש אצבעות, השתנה עבודת המזכירה, המנהל רושם במהירות רבה את החומר שהיא מכתיב לה כשהדפיסה על מכונה רגילה, והיא עורכת את החומר במסוף המשרד. זוהי מהפכה בעבודת המשרד, מי שמדפיס חומר הוא המנהל ומי
שעורך את החומר היא המזכירה", תחשבו שמדובר בשנת 1981, ואנחנו היום בשנת 2012 לא יכולים לחיות בלי
המחשבים. אנחנו דולים מידע מהאינטרנט, מנהלים התכתבות עם חברים בארץ ובעולם.  באמצעות הרשת
החברתית הפייסבוק, שולחים במייל חומר לחברים, הודעות כתבות למערכת. ומקבלים באמצעותו הודעות , קבלות,
וחומר מחברים. מצייצים בטייוטר שולחים לייקים לתמונות באינסטגרם, נחשפים לחדשות עדכניות ולרכילות באינטרנט.
מגיבים על חומר שנשלח אלינו, מפרסמים ספרים ממוחשבים. וחוסכים עלויות יקרות של הוצאות לאור, קוראים
עיתונים ממוחשבים, היום העיתונות האלקטרונית בארץ הולכת ותופסת את מקומה של העיתונות המודפסת, תראו מה
קורה ב"מעריב" וב"הארץ". כן, המחשב הפך בימנו לחלק בלתי נפרד מחיינו. והאירוניה הוא שאני השייכת לדור אחר
ומשאירה את השמוש במחשב לדור הצעיר יותר, הייתי זו שבישרה לקוראים ב"מעריב" בשנים 1981 ו-1982 על
כניסתם של המחשבים לתחום החינוך, ולעבודת המשרדית, כשהראתי לבני את הכתבה על המזכירות והמחשבים.
הוא אמר לי שכמי שעובד עכשיו בשנות האלפיים הוא לא יכול לתאר לעצמו איך היו חיים ועובדים ללא עולם ממוחשב.
ואני הבנתי אותו.