יום ראשון, 28 ביולי 2013

על הספסל / רימונה שיף.

קשישים יושבים על ספסלים עם או בלי מטפלים פיליפינים, על פניהם אפשר לראות את התשישות של החיים, את הידיעה שהמשחק מבחינתם עוד מעט נגמר, ומה שיש להם היום זה רק להיזכר בעבר. 
מבוגרים יושבים על ספסלים על פניהם יש עיפות יומיומית ודאגות שלמשחק החיים נוגעות. פרוסה, ילדים, נכדים, תשלומים ואחרים. בוגרים יושבים על ספסלים, מדברים ביניהם על אהבות נעורים. משווים אחד עם השני מה שכתבו בבחינות ומחליפים חוויות מיום לימודים, וכמובן, מתכננים מסיבות בפאבים או במועדונים דחוסים. ואלו מביניהם שסיימו את לימודיהם התיכוניים יושבים על ספסלים ומדברים על היחידות הצבאיות שעליהם מועדפות, ואם השתחררו משירותם הצבאי הלימודים הגבוהים אותם מעסיקים. 
מה שברור מהישיבה שלהם על ספסלים הוא שפרוייקט חייהם עוד לפניהם. אמהות צעירות או מטפלות יושבות על הספסלים עם עגלות ילדים. משתעשעות איתם ומאכילות אותם. עוד מעט הפעוטות יפרקו אנרגיה ויצאו מעגלות הילדים למשחק החיים, יטפסו על מתקנים בפארק המקומי וירוצו במרחבים ובמשעולים, ובנתיים הן נהנות מהישיבה נטולת הריצות אחריהם, ומדמינות לעצמן את הימים הבאים שבהם ילכו לגן הילדים ואחר כך לבית הספר.  האמהות הצעירות היושבות על הספסלים מדברות כפי שנוכחתי לדעת, בדרך כלל על חינוך הילדים,  הבעיות הבריאותיות שלהם, על התשלומים למטפלות והתמיכה מהמשפחה. המטפלות שיושבות על הספסלים מדברות על המעסיקים שלהם וכמה הן משלמות להן, ופחות על הילדים. בני כל הגילאים יושבים על ספסלים אוחזים בקולר של כלבים. ומתכננים לעצמם את הטיולים שלהם איתם, וכשכמה בעלי כלבים יושבים על ספסלים אני שומעת אותם תמיד מחליפיו מידע ביניהם על הגזע שלהם, על ההתנהגות שלהם, על מסלולי הטיולים שלהם. ועל הוטרינר שלהם. ולפעמים גם נוגעים בבעיות הבריאותיות שלהם. סתם אנשים, בני כל הגילאים, יושבים על ספסלים כדי לתפוס מנוחה. למשל, בגלל כאבים. ואחרים, בעיקר נשים, תמצא יושבים על ספסלים על נילונים עמוסים במצרכים שאך קנו במרכול הסמוך, בשבילם עד שיגיעו לביתם המנוחה היא ברכה.  ישנן ערים שאכפת להם מהתושבים שלהן, ועל כל מטר ברחובות הראשיים והצדדים  מציבים ספסלים, וישנן ערים שפחות אכפת להם מהתושבים ולא חושבות שריבוי ספסלים ברחובות הוא דבר רצוי. כשאני הייתי נערה, בדור שלא ידע מחשב מהו, ואפילו טלוויזיה לא היתה בכל בית, היינו החברה יושבים על הספסל השכונתי. ומרכלים על כל העולם, וגם מתבוננים על העוברים והשבים. 
ומותחים ביקורת על איך שהם מתלבשים. מאידך, היינו מתכוננים לבחינות בישיבות על הספסל. ומתכננים עליו מסיבות בבתים פרטיים או במועדונים. והליכות משותפות לסרטים ולהצגות, בדור שלנו ביטויי האהבה מצאו את מקומם על הספסלים, כשהאוהבים חרטו עליהם לבבות עם חיצים. ומשפטים בנוסח "אורי אוהב את רינה", וכשההורים שלנו הבחינו שאנו מאחרים להגיע הביתה, הם ידעו שימצאו אותנו יושבים על הספסל השכונתי, היום תמצא נערים ונערות שכך סתם על הספסלים יושבים ומעשנים סיגריות. ומפגינים בפשטות שהם הגיעו לבגרות. 
ישנם ספסלים מעץ שבדרך כלל הם חומים, וישנם ספסלים מפלסטיק, בדרך כלל הם כחולים או אדומים, וכמעט תמיד הם סמוכים לפח זבל או לפנס רחוב. ולדעתי זה טוב.  הספסל סמוך לא פעם לעץ גבוה שמשרה צל על היושבים. ועל גזעו מתנוססות ניירות עם בקשות בנוסח "צעיר נמרץ מעוניין לנקות חדרי מדרגות" או "להשכרה דירה של שלושה חדרים ברחוב אורה ברמת-גן". ולהבדיל "בייביסיטר עם ניסיון בשמירה על ילדים" לעתים אני נתקלת בספסל שבור. 
בעיריות שאכפת להן מהתושבים שלהן מתקנים אותם מהר, ובעיריות שפחות קשובות לתושבים שלהן משאירים אותם במצבם חודשים. ובהן תמצא מהתושבים תלונות שאין להם איפה לשרת ברחובות. ולתפוס מנוחה מסיבה זו או אחרת. לאור כל זאת היום ברור לי מכל הסיפור שהספסלים הם חלק חשוב בחייהם של העירונים ובלעדיהם חייהם אינם נוחים.  

יום ראשון, 21 ביולי 2013

זכויות הגבר אינן נחשבות / רימונה שיף.

לאחרונה הגיעו אלי סיפורים על גברים שנשותיהם שאיתן הם מסוכסכים, התלוננו עליהם שהם מכים אותם. כאשר הם נפגשו עם המשטרה היא התנהגה אליהם בברוטאליות, וכשהובאו בפני בתי המשפט והפרקליטות הם קיבלו הרחקה לשישים יום מהבית, מבלי שבדקו לעומק אם הם באמת אלימים. עוד הדגישו בפני בני שיח, אף גורם לא בדק איפה הם יגורו בזמן ההרחקה. כי את אף גורם זה לא מעניין. הם הורחקו מהנכס שלהם. נזרקו מהבית שלהם אפילו בשעות הקטנות של הלילה. ובקלות רבה נרמס כבודם כבני אדם. כולם מאמינים לנשים והגבר נתפס מראש כפוטנציאל לאלימות. ואין פוצה פה על כך שהוא נזרק מביתו לשווא בגלל עלילת שווא. כששאלתי את הגברים בני שיחי אם הם פנו לארגונים שמטפלים בגברים. הם הבהירו לי שבמדינת ישראל ארגוני הנשים נותנות את הטון. ואלו ארגוני הגברים הם קטנים, חלשים ועיפים.  ומראש  מרימים ידיים כי הם יודעים מראש שהמאבק שלהם אבוד. "ולמה אתם לא עושים משהו כדי לעורר הד ציבורי לכך?"
המשכתי ושאלתי אותם. והם אמרו לי שמשיחות עם גברים אחרים שנמצאים במצב שבו הם נמצאים התברר להם שאין להם הרבה מה לעשות. כדי להיטיב את מצבם. כי כשיש לך סכסוך עם מישהו ואתה פונה לבית המשפט הוא קובע מי הצודק. אבל כשבית המשפט חורץ את דינך בעיקר  בסכסוך שיש לך עם אישתך אתה לא יכול להלחם נגדו. כי מראש אתה החלש והוא החזק. ופה אוסיף ואציין שכשאלתי עוד את בני שיחי אם הם פנו לפוליטיקאים, הם הסבירו לי שגם הפוליטיקאים וגם התקשורת נוטים לכיוון שבו נושבת הרוח. היינו לטובת הנשים, ובהקשר זה הפנו אותי למאמרה של אילנה  מסר "האם נשים תורמות לאלימות כלפיהן?" שפורסם באינטרנט ב-27.8.2003 ובו היא דנה בין השאר בשאלה האם נשים מזמינות מכות.  והתשובה המנומקת שהיא מביאה קובעת "נשים אינן מזמינות מכות. הן לא מעוניינות במכות, והן לבטח היו רוצות יחסים זוגיים תומכים ואוהבים, האלימות היא פועל יוצא של יחסים לא טובים. האישה אבדה שליטה על המצב. כמו שגבר אבד שליטה על המצב. היא והוא שניהם אינם יודעים כיצד לשפר זוגיות, ואז מופיעה ההסלמה". בספרו של רואה החשבון אהוד נווה "מיליון נשים רוצות אותי", שבו הוא מתייחס למאמר הזה ואומר בין השאר "המשפטים הקנטרניים והמתריסים הללו  מעידים בעיני על האווירה השוררת נגד גברים בכלל, ונגד כל גבר שמעז לומר משהו בעניין יחסי גברים ונשים בפרט. אני טוען כי אווירה זו אף משפיעה על העיתונות, על הרשויות, ועל הציבור כולו, כמעגל מסלים. כדפוס שהולך ומחמיר, כאשר כל אחד מהחלקים במעגל מזין את התגברות הדפוס". בעמ' 241 בספרו הוא עוסק בשאלה "מה קורה כאשר מתקבלת ההחלטה על ההרחקה?" וקובע "אם ההחלטה מוצדקת לא יקרה דבר מבחינת מקבל ההחלטות, אם תהיה פגיעה נוספת למרות ההרחקה, המשטרה תוכל לטעון שעשתה כל מה שיכלה לעשות במסגרת החוק ולכן איננה אשמה.  הרעיה נמצאת במקום אחר,  אם ההחלטה היתה שגויה, האם יקרה משהו מבחינת מקבל ההחלטות? גם במקרה כזה לא יקרה דבר, זכויות הגבר אינן נחשבות לחשובות,  הגבר נחשב לטרדן, טענותיו נדחות הצידה כאוויליות ואינן נשמעות, ומקסימום משלמים מס שפתיים בנוסח 'אנו  מצטערים על הפגיעה במורחק, אבל' . 
מסקנה! הוצאת צווי הרחקה בסיטונאות מקיימת את אסטרטגיות. מי שיפעל על פיה לא יפסיד, ולכן התוצאה הנפוצה במקומותינו היא שמוציאים צווי הרחקה בקלות קלה מאוד, יחד עם הנזק  העצום שהם גורמים לזכויות האדם ולמערכת המשפט. 
אני אינני הנפגע היחיד, ואני חושב שזה הפך 'למכת מדינה', עם זאת עדיין, לא קמה תנועת מחאה עכשוית מספיק, ולכן זה עדיין לא מעניין את התקשורת". ספרתי על הגברים שהורחקו מביתם לגברים שנמצאים במצב משפחתי טוב יותר. הם כולם פסקו שהסיפור שלהם אינו מהווה סיפור. ושמבחינתם האלימות כלפי נשים היא מכת מדינה. שבה צריך  לטפל. מכאן הסקתי שזה מה שנתפס בציבור. ואני לא מתפלאת על כך שכל הסימנים מראים שהמדינה איננה מתכוונת לנהל משפטי צדק בעתיד בסכסוכים בין גברים לנשים שלהם. והאישה רק תתלונן שהגבר מכה אותה, וכבר ירחיקו אותו מהבית, אפילו אם המדובר בהרחקת שווא בעקבות עלילת שווא.    
ואם לא יהיה לו איפה לישון. הוא פשוט יזרק במהירות  לרחוב. ואת מי זה מעניין שבגלל זה לסכסוך שפרץ ביניהם לגביו לא יהיה סוף טוב. ואם בתפילה נאמר "ברוך שלא עשני אישה" לא אתפלא, לא על כך שנשים רבות שקורים להם כאלו מקרים אומרות לעצמן "ברוך שעשני אישה כי מילה  שלי היא מילה". 

יום שישי, 12 ביולי 2013

פסק דין ללר דין / רימונה שיף.

בספר "פסק דין ללא דין" מגוללת המחברת ד"ר ורד אלמוג עלילה שיכולה להיות מציאותית. ויכולה להיות דמיונית וזה הופך אותה לעלילה שבהחלט יכולה להיות לקוחה מהחיים. ולהתרחש בהם חודשים לבקרים. כך במבוא היא כותבת בספר המוקדש להוריה "רומן שיכול להתרחש במציאות, ספר זה שהמסופר בו יוכל להיות במציאות, ספר זה שהמסופר בו יוכל להיות במציאות או שהיתה או שתהיה..." ורד בעלת תואר שלישי במשפטים, משפטנית בוגרת מכללת "שערי משפט". בעלת תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן בספרות עם ישראל ותעודת הוראה. על עבודת הדוקטוראט שלה קיבלה הצטינות. עוסקת בהוראה ומופיעה כזמרת בכנסים היוקרתיים של איגוד התקשורת והעיתונות, וכן בפני אחמי"ם ונשיאים מהעולם. בספרה היא מביאה סיפור על אישה אלמונית  ושמה הוא אלמוגית שפירא, שיצאה מבית הדין לגירושים ועברה לשער לחיים חדשים, הספר שופך אור על נושא מאוד חשוב פרשת גירושין של אישה שהשפלה ושכבודה נרמס על ידי בעלה. בפרק מנגינה מתנפצת היא כותבת "הפעם החלטתי שאעלה במדרגות מדרגה מדרגה ולא במעלית, וזאת על מנת לעכב את פגישתי עם בעלי כמה שיותר, מאז חזרתי מחו"ל עדיין לא פגשתיו. לפתע ירד מולי אופנוען שליח ושאל אותי. 
בתמימות 'את הזמרת אלמוגית שפירא? כן, עניתי, ברגע זה השארתי אצל בעלך את סרט ההופעה שלך שהגיע מחו"ל מברודווי,  הוא אמר. תודה, עניתי ודילגתי במהירות עד לפתח ביתי. פתחתי במהירות את הדלת ולנגד עיני נגלה סרט ההופעה ב- d.v.d מנופץ על הארץ ורסיסיו פזורים במרחב הסלון, שוב המחזה של רמיסת חיי אל מול עיניי". הספר מציב תמרור  אזהרה בפני נשים מצודדות שלא נענות לגחמותיהם של בעלי תפקידים בבית הדין הרבני, הסירוב עשוי להוביל אותן לפסק הדין שהן תקבלנה.  בפרק "הבה נגילה" היא מתיחסת לנושא וכותבת "למחרת היום הפסדתי ואיבדתי הכל כולל את ילדיי  כי לא נתתי לו לגעת בי פה ושם. הבטתי בעיניו שעה שחרץ את גורלי ומאוד רציתי לקום ממושבי ולומר לו 'בוא תיגע בי עכשיו'. הבטתי על היושבים באולם ועל שני עוזריו משני צידיו וריחמתי על אישתו ומשפחתו בידיעה ברורה שכל אמירה שלי תהפוך לפצצה תקשורתית, והשיחים עדיין ינועו בכביש". ולא זו בלבד אלא שבספר ורד משתפת את הקוראים בעבודת הדוקטוראט המצטיינת שלה. בפרק המדבר בעד עצמו. המבטא את טובת הילד. היא  היא מסבירה בין השאר. "מאחר שבית המשפט בישראל אינו אמור להכריע בשאלה של טובת הילד החטוף, ממילא אין כל צורך לעמוד על רצונו של הילד כמרכיב חיוני לעניין טובתו. ואולם, לצידו של העיקרון הרחב כאמור, המחייב החזרתו המיידית של הקטין החטוף למדינה שממנה נחטף, קובעת האמנה, ובעקבותיה החוק, מספר חריגים, שבהם יש לבית המשפט שיקול דעת אם להורות על החזרתו המיידית, או להימנע מכך. אחד החריגים הוא זה שמופיע בסעיף 13 (ב) סייפא וזו לשונו 'הרשות השיפוטית או המנהלית כשאת כמו כן לסרב לדווח על החזרת הילד, אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו". בספר העלילה מתרחשת בשני מישורים מקבילים, הצלחה של הגיבורה כזמרת בינלאומית, ופרשת גירושיה מבעלה. דבר שעושה אותו לספר מעניין במיוחד. זהו לדעתי ספר חובה לנשים העומדות בפני גירושין, לאלו החשות עצמן מושפלות על ידי בעלים שבהן מתעללים, וכמו שהשחקים האירו לגיבורת הספר, לאחר שעברה ימים קשים, הם יכולים להאיר לכל אישה שנמצאת במצב של אין חזור.

יום שני, 8 ביולי 2013

הריאליטי מנצח בשטח / רימונה שיף.

אי אפשר לדעתי להאשים את החום והלחות בריבוי תוכניות הריאליטי בקיץ. בחום ובלחות שאותם אנחנו מרגישים באחרונה, אבל עם העובדות בשטח קשה להתווכח. 
בשני הערוצים המסחריים והפופולריים 2 ו-10 משודרות בעיקר תוכניות ריאליטי. כמו למשל "המירוץ למיליון", "מעושרות", "הרווק עם דודו אהרון", "האח הגדול", "דייט בחשכה" ו"אקסטרים מקאובר". על כן, לא הופתעתי לגלות שהיום מדינת ישראל יכולה להתגאות בהישג הבינלאומי אלופת הריאליטי. לפי נתונים שהתפרסמו לאחרונה, לפי השוואה בינלאומית מקיפה שנערכה ב-2012 תפסו תוכניות המציאות רק 13% מעשר התוכניות הנצפות ביותר באירופה, ובישראל הנתון גבוה בהרבה. לא פחות מ-50%. כשהטלוויזיה היתה בשחור לבן ושידרה רק בערוץ אחד לכלל עם ישראל. יכלו הצופים לצפות במגוון תוכניות, תחקירים, שעשועונים, סדרות רומנטיות, ראיונות עם אישים ומפגשים עם זמרים. תוכניות דוקומנטריות מקוריות ומחו"ל, סרטי טבע וסרטי בלשים, ועוד ועוד. והיום כשיש יותר מערוץ אחד וישנם כבלים. ומשלמים גם לערוץ הראשון וגם לכבלים, אנחנו     קוראים בעיתונים על מלחמות בין הזכינים ובין המנהלים. שבסופו של דבר בוחרים לשדר את התוכניות שזוכות לאחוזי צפיה גבוהים, כלומר לאחוזים גבוהים בריטינג.   
ולא דווקא את התוכניות האיכותיות. ומכאן יוצא שהצופים מעדיפים לצפות בתוכניות ריאליטי על פני תוכניות מקוריות איכותיות. דבר שמצביע על כך שאי אפשר להאשים את החום והלחות של הקיץ בריבוי תוכניות הריאליטי. ועוד אציין בהקשר זה, שאם מסתכלים על מה שצפוי לנו בסתיו ובחורף הקרובים, נראה שלא פחות תוכניות ריאליטי תהינה משודרות. למשל, "הכוכב הבא", "דה וויס", "אקס פקטור" "מאסטר שף" "מאסטר שף וי אי פי" "אייל גולן קורא לך" ועוד ועוד. ולזה נוסיף תוכניות כמו "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה" ועוד סדרות.  תוכניות שעשועים כמו "כלוב הזהב" או "אחד נגד מאה" ותוכנית תחקירים איכותית כמו "כולבוטק" הוותיקה, ונראה שכשנגיע לימים הקרים מגוון התוכניות שתוצענה לצופים ישאר קטן. ממש כמו בימים החמים. אומרים עלינו שאנחנו ארץ מיוחדת מבחינת שפה ותרבות, לכן לדעתי חשוב לשמר את היצירה המקורית ולהציג בפני הצופים את המהות הישראלית. מכיוון שתוכניות הריאליטי הן אלו שבעיקר משודרות. והן אלו שבעיקר נצפות. אני לא מתפלאת על כך שהצעירים יודעים מיהי נינט, אבל לא יודעים שבהיכל העצמאות שבבית התנ"ך, בן גוריון הכריז על הקמת המדינה. ושאין להם ערכים וזיקה היסטורית למורשת. את האקשן על המסך מספקות היום לצופים תוכניות הריאליטי כמו "האח הגדול". לדוגמא, סיפור הוצאתם מבית האח הגדול של רוני מיילי האב וגילי מיילי הבן. כל אחד בשלב מסויים. בנימוקים של שמירה על ניקיון  השפה. ושימוש בשפה  בוטה כלפי מועמדים אחרים. אני סבורה שאם רוצים להקנות לצופים הצעירים שפה ראויה וערכים יש לשדר תוכניות דוקמנטריות מקוריות. ויש לנו דוקומנטרים טובים. במסווה של ניסויים חברתיים ובבידור עממי אי אפשר להקנות להם את זאת. כי הם מתרשמים מהקרקס האנושי ולא שמים לב לדברים אחרים. גיבורי הריאליטי מתאפיינים בדרך כלל בסיפורים אישיים קורעי לב. המעוררים רחמים בקרב הצופים. ותוכנית כמו המעגל של דן שילון חיוורת לנוכח הסיפורים הכואבים של גיבורי הריאליטי. מה לעשות, השתנו הזמנים,  ואלו שחושבים להוציא מהבוידם תוכניות ותיקות חייבים לחשוב טוב טוב איך להפוך אותן לנצפות. ובמילים אחרות, איך לעשות אותן  ברוח הזמן. תוכניות הריאליטי בלי ספק יכולות מבחינת המשתתפים להגמר בסוף טוב, ולספק לצופים את מה שספקו להן האגדות בילדותם. הנה למשל, גיא גיאור שהחליט לנסות את מזלו בתוכנית הריאליטי "הרווק" אחרי שהיה בתוכנית ריאליטי אחרת "הישרדות", מצא בה את אהבת חייו דפנה דה גרוט. סטודנטית לביולוגיה ימית. ובכוכב נולד נולד זוג נשוי. שירי ביטון ועמרי רוטבד, שהיום הם גם הורים לבן. אם נתבונן היטב בתוכניות המשודרות בערוצים המסחריים. נראה גם ריבוי של תוכניות בישול. אני חושבת שהן יכולות לעניין מגזר מסויים של צופים, כמו נשים צעירות, וכאלו שאוהבים להכין מאכלים. ומחפשים מתכונים חדשים, לא פעם אני שואלת את עצמי אם הצופים הישראלים צופים בתוכניות שמאכילים אותם או שהיו מצפים לראות תוכניות אחרות משודרות במסך הקטן. ואומרת לעצמי שלפחות אנחנו עם שצורך חדשות, ויש לנו בין כל תוכניות הבישול והריאליטי גם תוכניות שמעדכנות אותנו בחדשות האחרונות, כמו תוכניות הבוקר. ותוכניות הערב. "חמש עם רפי רשף" "ערב חדש"  "לונדון את קירשנבאום" "פגוש את העיתונות" ואפילו תוכניות הצרכנות "הכל כלול" מספקת לנו חדשות. וכאן אציין שכבר הבחנתי מזמן בעובדה, שכנראה מחוסר קיומן של תוכניות טלוויזיה חדשות מראים לנו תוכניות טלוויזיה ישנות. כמו למשל, בבוקר "אנשים" ובשבת "מספרי סיפורים". וזה מצחיק לשמוע למשל שמדברים בהן על הבחירות הארציות ההולכות וקרבות. בשעה שהן התקיימו כבר לפני מספר חודשים. אני מבינה שכנראה זה נובע מחוסר תקציב. אבל, לתוכניות ריאליטי חדשות יש תקציב. אכן, מסתבר שכן. 

יום ראשון, 23 ביוני 2013

עונות השנה בשירים / רימונה שיף.


בוקר קר. 

ריח יסמין עוטף את גופי.
פעימות מואצות פועמות בליבי.
נשמתי חופזת, צוהלת 
במחלפות שערי בדולח גבישים.
אתעצם 
בהמתנה לגשם.
ואגש אליך הלום
שבויה בחלום.


סתיו.

סתיו הבחור אשר אותך יאהב
ימשיך לאהוב אותך כשיגיע הסתיו.
וכשיתיצב בשער החורף
הוא לא יפנה לך עורף.
בבוא האביב
הוא כדרכו כלפיך יהיה חביב.
ועם בוא הקיץ
הוא לא יציב בפניך חיץ. 
שוב בבוא הסתיו
הוא אותך יאהב.
וכך בכל עונה בכל שנה
הוא אליך תמיד ישוב.

ואני ביניהם.

הימים קצרים
הלילה בא מהר.
ואני ביניהם
מהלכת בלבלוב האביב.
ורסיסי זיכרונות. 
גם הקיץ עם הימים הארוכים
לא הביא מזור לפצעים הפתוחים.
הסתיו השיר עליו מעליו.
ורק האביב איפשר
לנו לשבת ככה מחובקים.
לאפסן את הימים המדממים
באלבום החיים
וללכת מכאן בתנועה
כל הזמן. 

יום שבת, 15 ביוני 2013

ספרים רבותי ספרים. / רימונה שיף.

קוראים לנו עם הספר, ואנחנו כפי שנודע לי העם היחידי שחוגג פעם בשנה את שבוע הספר העברי. ואמנם כשגרתי ליד תל אביב, שבוע הספר היה בשבילי חגיגה. כל שנה התרגשתי מחדש כשהלכתי בין הדוכנים העמוסים בספרים והתבוננתי על הכותרים. וחוויתי מפגשים עם סופרים. שבאו לשם לחתום על הספרים החדשים שלהם. לפני למעלה משלושים עשורים הפכתי לתושבת רמת גן. וגם אם לבנים. ומאז אני לא מתרגשת משבוע הספר. אולי משום שבכיכר רמב"ם או כפי שכולם קוראים לה כיכר אורדע אין כל כך הרבה דוכנים. כמו בתל אביב. ואולי משום שמגיעים אליהם הרבה פחות אנשים. ואולי משום שלא נתקלתי שם בסופרים שעומדים ליד הדוכנים וחותמים על ספריהם החדשים. אבל הן בתל אביב והן ברמת     גן, נצלתי את שבוע הספר לרכישת ספרים. בשנים האחרונות אני גוזרת קופונים משבועונים שמקלים עלי את הרכישה הזאת. והמעניין  הוא שבשבוע הספר האחרון ברמת גן  כמעט לא ראיתי אנשים ליד הדוכנים. ודווקא ליד הדוכן של "ידיעות ספרים" עמדו אנשים עם קופונים, ורכשו באמצעותם ספרים, דבר שגרם לי לחשוב שהפכנו היום מעם הספר להיות עם הקופונים. בני הסביר לי שפעם שבוע הספר היה שבוע של מבצעים בדוכנים ובחנויות הספרים. ואחר כך המבצעים   
נמשכו עשרה ימים עד שבועיים, והיום הם נמשכים כבר חודש ימים, ומהמוכרות בדוכנים הבנתי ששבוע הספר נמשך כיום עשרה ימים. ולא שבוע כמו שהוא נקרא. ותהיתי אם האנשים מנצלים את זאת לרכישת ספרים. או שהקופונים מביאים אותם רק לרכישת ספרים בדוכנים שאליהם הם קשורים, בכלל הפכנו מזמן להיות עם המחשבים. הרשתות החברתיות הטויטר הפייסבוק וגם האינטרנט בכלל תפסו את מקומם של הספרים, ביחוד כשמדובר בדור הצעיר, ואני לא מתפלאת על כך שחנויות הספרים עושים הכל כדי למכור ספרים. כמו למשל, מבצעים של אחד במאה. ואני גם לא מתפלאת על כך שחנויות הספרים עורכות מפגשים עם סופרים. למען שיפגשו פנים אל פנים עם אנשים. ויחבבו עליהם בהזדמנות זאת את ספריהם.  
ואני גם לא מתפלאת על חנויות ספרים שהופכות בחלקן לבתי קפה. בכדי שהאנשים שיבואו להנות בהם מקפה ומאפה יעיינו בהזדמנות זאת גם בספרים. וירכשו מהם את אלו שאותם מענינים. לכשהייתי ילדה מי בכלל חשב על מחשבים. ויכולת לפגוש בספריות ילדים שנחשבו לתולעי ספרים. כאלו שקראו ספר אחר ספר, אפילו כמה ספרים ביום. כן, כשהייתי ילדה כמעט כולם היו רשומים לספריות. 
והמורים דרשו מאיתנו שנרשום ביומן קריאה, את הרשמים שלנו מהספרים שאנחנו קוראים. היום אני רואה שאלו שמחליפים ספרים בספרותיהם בעיקר מבוגרים, וכאלו שנמצאים בגמלאות. ואני אומרת לעצמי שזו תוצאה של דור המחשבים. שאין לו זמן לקרוא ספרים. עד לפני מספר שנים הספריות היו גובות מהמנויים כספים. ואני זוכרת  את הימים שבהם הספרנית הזכירה לנו לשלם את דמי המנוי בזמן. היום כבר לא גובים מהמנויים כספים, מה שנדרש מהם הוא רק לשלם עם ההרשמה דמי פיקדון לספריה. שאותם הם מקבלים בחזרה לכשהם מבטלים את המנוי. ואני שואלת את עצמי לא פעם. מתי אנשים היו רשומים יותר לספריות. אז כשדרשו מהם לשלם כספים מידי חודש, או היום כשהמנוי ניתן להם בחינם. כשילדי  היו קטנים היו עורכים בספריות לפעוטות שעת סיפור. ככה היו גורמים להורים לרשום אותם לספריה. או לרכוש להם בחנויות ספרים. היום ילדי כבר גדולים. ואני לא יודעת אם בספריות מתקיימת עדיין שעות סיפור כאלו, בכל אופן אני חושבת שזוהי עוד דרך לקרב ילדים מגיל הגן לספרים. לילדי הייתי מקריאה סיפור מספר לפני השינה. ומנסיוני היום הם מחוברים לספרים. למרות שאת המחשב הם אינם זונחים.  וכשהם חוגגים יום הולדת, ואני שואלת אותם  מה לקנות להם. הם תמיד מבקשים ספר. כמובן, שכל אחד מהם מנצל את ההזדמנות הזאת להוסיף לספריה שלו ספר שמעניין אותו, וכאן אוסיף ואציין, שכבני הבכור היה קטן היתה חברה שהפיצה ספרים. ומכרה אותם דרך נציגים שהגיעו לבתים של מנויים. בני קרא לאדם שהגיע מידי חודש לביתנו "דוד הספרים", וממש חיכה ליום שבו יקבל ממנו ספרים חדשים, וגם אנחנו הגדלנו הודות לו, והודות לחברה שאותה 
הוא ייצג את הספריה שלנו. אני חושבת שהיום כבר לא קימת חברה שכזאת, המוכרת מבית לבית ספרים למנויים, וחבל, כי גם זו לדעתי דרך טובה לקרב מבוגרים וילדים לעולם הספרים. נוכחתי לדעת שמה שהולך היום טוב בשטח, אלו הם הספרים על גידול ילדים, וספרי הכנה ללידה. אכן, בעידן של המחשבים ושל סופר נני, האמהות הצעירות עדיין מבקשות לקבל הדרכה בגידול ילדים והכנה ללידה דרך ספרים. לא מכבר שמעתי הרצאה שבה נאמר שבעתיד הקרוב כל הספרים יכתבו במחשב, ויראו אור על צגי המחשב. והספרים המודפסים יעלמו מהשטח. לשמחתי זוהי רק תחזית עתידית. ואני מברכת על כך שבכלל בישראל מעודדים יוצרים לכתוב ספרים. ולטובים שביניהם מעניקים פרסים. כמו פרס ספיר.
פרס ראש הממשלה ואחרים ושהתברכנו בסופרים מוכשרים כמו למשל א.ב. יהושע, עמוס עוז, אייל מגד, יורם קניוק שהלך לעולמו לא מכבר. וש"י עגנון שזכה בפרס נובל. וכבר מזמן איננו איתנו. ובסופרות מוכשרות לא פחות. כמו יוכי ברנדס, מיכל שליו,יהודית רותם ואחרות. חברה שאלה אותי לאחרונה מה עושה לי קריאה בספר. ועניתי לה שספרים מביאים אותי לעולמות אחרים, גורמים לי להפליג על כנפי הדימיון למקומות שאין סיכוי שאגיע אי פעם אליהם. לחיות בכאילו בתקופות אחרות. שלא נולדתי להן. ולהכיר אנשים חדשים. הן דמויות היסטוריות. והן פשוטי עם. וגם ציינתי שטוב שישנם ג'אנרים שונים של ספרים, כמו ספרי ביאוגרפיה , רומנים , ספרי מדע בדיוני, ספרות היסטורית. ספרות בלשית ועוד. וטוב שהספרים נכתבים בידי סופרים שונים, שלכל אחד מהם יש את הסגנון שלו.  ככה כל אחד ואחד יכול לבחור את הספר שאותו מעניין. וכמובן, לקרוא אותו. לאחרונה החכמתי ולמדתי מתוכנית טלוויזיה שהג'אנר האהוב היום על ילדי ישראל הם ספרי האימה, מבחינתי לפחות ישנם ספרים שהם קוראים. 

יום ראשון, 9 ביוני 2013

המודל הטורקי / רימונה שיף.

כששמעתי בחדשות שבאינסטנבול שבטורקיה יוצאים מפגינים לרחובות, חשבתי שהם רוצים להפיל את ארדואן, שמשום שהדימוי שלו בישראל הוא לא כל כך טוב חשבתי לעצמי שהנה יש עכשיו סיכוי לשינוי לטובה. מבחינתנו ומבחינת העם הטורקי, עד ששמעתי הרצאה על המתרחש בטורקיה.  הרצאה שיצאתי ממנה עם תמונה שונה על המתרחש ממה שהיתה לי בראש. היום אני מבינה שההפגנה בטורקיה היא לא כמו זו שפרצה במצרים, המכונה בישראל האביב המצרי, הפגנה שבסופה העם המצרי הוריד את מובארק מהשלטון, בטורקיה כמו שהבנתי, ארדואן הוא עדיין פופולרי, אבל חלק מהטורקים רוצים דמוקרטיה אחרת, המדובר בסטודנטים, בחילונים, בראשי המעמד המבוסס ובאחרים. הוא אמנם הביא את טורקיה להישגים כלכליים מרשימים. ואם עד לתקופתו האיחוד האירופי דחה את טורקיה שרצתה להצטרף אליו בהלוך ושוב, הרי שהיום הוא מחזר אחריה, אך בעיני המפגינים הוא אינו דמוקרטי. הוא עצר עיתונאים שהתנגדו ומתחו ביקורת על מעשיו בכתבותיהם, והמפגינים אומרים שהם רוצים לחיות בחברה שבה התקשורת יכולה לשדר ולהביא מה שבאמת מתרחש במדינה. הוא אסר על נשים לבצע הפלות, והמפגינות רוצות להחליט בעצמן על גופן,  הוא אסר על שתית אלכוהול, והמפגינים אומרים שהם לא רוצים להיות שיכורים, אבל הם לא רוצים שיגבילו אותם בשתית משקאות אלכוהולים, ארדואן הכניס את אלמנט הדת כמעט לכל מקום, בזמן שאטאטורק מיסד טורקיה המודרנית עשה בדיוק ההיפך.  כמו מה שקרה במצרים כך גם עם ההפגנות בטורקיה. מהפגנות סוערות הן הפכו להפגנות אלימות עם הרוגים, פצועים ועצורים, אצלנו להבדיל, כששברו באחת מהפגנות  חלון של בנק המשטרה עשתה מזה עניין גדול. אבל לעומת מה שמתרחש בטורקיה ובמצרים אנחנו נמצאים במצב טוב. ארדואן מתגאה, כפי ששמעתי, בעובדה שהוא גדל באסטנבול שהוא בא מהדמוקרטיה ולא מהצבא.  ומצביע על כך שהעם הטורקי גרם בסופו של דבר לקריסת שלטון הגנרלים, ואם מסתכלים על הביוגרפיה שלו אפשר להתרשם שמבחינתו הוא צודק. הוא גדל בשכונה עניה , היה ראש עיר של אסטנבול ומאוחר יותר הפך לשליטה של טורקיה.  לפי דעתי הוא הכניס את האלמנטיים הדתיים לחיים בטורקיה בהשפעת בית הספר הדתי  שבו למד. ואם היה לומד בבית ספר חילוני הכל היה אחרת.  והחיים בטורקיה היו שונים. בכל זאת נראה לי שהוא לא מבין שלא כל האזרחים הטורקים מסכימים עם דרכו. בהרצאה נאמר לנו שהוא אמר שבסך הכל רצה להקים קניון בכיכר טקסין, ומפגינים יצאו לרחובות ומוחים על התוכנית הזאת. לאחרונה, קראתי בעיתון שלא יוקם בכיכר טקסין קניון, אולי מוזיאון, אך מה שבטוח שיבצעו שם עבודות פתוח. ואמרתי לעצמי שהנה המפגינים בכל זאת השיגו משהו. וארדואן שינה בעקבות מחאתם את תוכניתו המקורית. התוכנית שמבחינתם שברה את גב הגמל וגרמה להם לצאת לרחובות. ועוד אמרתי לעצמי בהזדמנות זאת, שרק חבל שההפגנות שלהם הפכו לאלימות וגבו את חייהם של שלושה אזרחים. המפגינים כפי ששמעתי, אומרים היום 'אנחנו דמוקרטיה מותר לנו להפגין ואסור להתיחס אלינו כאל אויבים' אבל ארדואן שלא מבין את רחשי הרחוב הטורקי, מוציא אותם מכלל האוכלוסיה. 
ומתיחס אליהם כאל עשבים שוטים. היום כפי שנודע לי מהעיתון, יש כאלו בטורקיה שקוראים להקדים את הבחירות, אבל ארדואן חוזר ואומר שהן יתרחשו במועדן בעוד שנתיים. בעקבות זאת מצאתי את עצמי מהרהרת על עתיד האביב הטורקי. אי לכך אני מקווה היום, שאפילו אם ההפגנות תרגענה, ואפילו אם ארדואן ישאר בשלטון, תנשבנה בטורקיה רוחות חדשות ובפינה תארוב לה פוליטיקה חדשה.