קשישים יושבים על ספסלים עם או בלי מטפלים פיליפינים, על פניהם אפשר לראות את התשישות של החיים, את הידיעה שהמשחק מבחינתם עוד מעט נגמר, ומה שיש להם היום זה רק להיזכר בעבר.
מבוגרים יושבים על ספסלים על פניהם יש עיפות יומיומית ודאגות שלמשחק החיים נוגעות. פרוסה, ילדים, נכדים, תשלומים ואחרים. בוגרים יושבים על ספסלים, מדברים ביניהם על אהבות נעורים. משווים אחד עם השני מה שכתבו בבחינות ומחליפים חוויות מיום לימודים, וכמובן, מתכננים מסיבות בפאבים או במועדונים דחוסים. ואלו מביניהם שסיימו את לימודיהם התיכוניים יושבים על ספסלים ומדברים על היחידות הצבאיות שעליהם מועדפות, ואם השתחררו משירותם הצבאי הלימודים הגבוהים אותם מעסיקים.
מה שברור מהישיבה שלהם על ספסלים הוא שפרוייקט חייהם עוד לפניהם. אמהות צעירות או מטפלות יושבות על הספסלים עם עגלות ילדים. משתעשעות איתם ומאכילות אותם. עוד מעט הפעוטות יפרקו אנרגיה ויצאו מעגלות הילדים למשחק החיים, יטפסו על מתקנים בפארק המקומי וירוצו במרחבים ובמשעולים, ובנתיים הן נהנות מהישיבה נטולת הריצות אחריהם, ומדמינות לעצמן את הימים הבאים שבהם ילכו לגן הילדים ואחר כך לבית הספר. האמהות הצעירות היושבות על הספסלים מדברות כפי שנוכחתי לדעת, בדרך כלל על חינוך הילדים, הבעיות הבריאותיות שלהם, על התשלומים למטפלות והתמיכה מהמשפחה. המטפלות שיושבות על הספסלים מדברות על המעסיקים שלהם וכמה הן משלמות להן, ופחות על הילדים. בני כל הגילאים יושבים על ספסלים אוחזים בקולר של כלבים. ומתכננים לעצמם את הטיולים שלהם איתם, וכשכמה בעלי כלבים יושבים על ספסלים אני שומעת אותם תמיד מחליפיו מידע ביניהם על הגזע שלהם, על ההתנהגות שלהם, על מסלולי הטיולים שלהם. ועל הוטרינר שלהם. ולפעמים גם נוגעים בבעיות הבריאותיות שלהם. סתם אנשים, בני כל הגילאים, יושבים על ספסלים כדי לתפוס מנוחה. למשל, בגלל כאבים. ואחרים, בעיקר נשים, תמצא יושבים על ספסלים על נילונים עמוסים במצרכים שאך קנו במרכול הסמוך, בשבילם עד שיגיעו לביתם המנוחה היא ברכה. ישנן ערים שאכפת להם מהתושבים שלהן, ועל כל מטר ברחובות הראשיים והצדדים מציבים ספסלים, וישנן ערים שפחות אכפת להם מהתושבים ולא חושבות שריבוי ספסלים ברחובות הוא דבר רצוי. כשאני הייתי נערה, בדור שלא ידע מחשב מהו, ואפילו טלוויזיה לא היתה בכל בית, היינו החברה יושבים על הספסל השכונתי. ומרכלים על כל העולם, וגם מתבוננים על העוברים והשבים.
ומותחים ביקורת על איך שהם מתלבשים. מאידך, היינו מתכוננים לבחינות בישיבות על הספסל. ומתכננים עליו מסיבות בבתים פרטיים או במועדונים. והליכות משותפות לסרטים ולהצגות, בדור שלנו ביטויי האהבה מצאו את מקומם על הספסלים, כשהאוהבים חרטו עליהם לבבות עם חיצים. ומשפטים בנוסח "אורי אוהב את רינה", וכשההורים שלנו הבחינו שאנו מאחרים להגיע הביתה, הם ידעו שימצאו אותנו יושבים על הספסל השכונתי, היום תמצא נערים ונערות שכך סתם על הספסלים יושבים ומעשנים סיגריות. ומפגינים בפשטות שהם הגיעו לבגרות.
ישנם ספסלים מעץ שבדרך כלל הם חומים, וישנם ספסלים מפלסטיק, בדרך כלל הם כחולים או אדומים, וכמעט תמיד הם סמוכים לפח זבל או לפנס רחוב. ולדעתי זה טוב. הספסל סמוך לא פעם לעץ גבוה שמשרה צל על היושבים. ועל גזעו מתנוססות ניירות עם בקשות בנוסח "צעיר נמרץ מעוניין לנקות חדרי מדרגות" או "להשכרה דירה של שלושה חדרים ברחוב אורה ברמת-גן". ולהבדיל "בייביסיטר עם ניסיון בשמירה על ילדים" לעתים אני נתקלת בספסל שבור.
בעיריות שאכפת להן מהתושבים שלהן מתקנים אותם מהר, ובעיריות שפחות קשובות לתושבים שלהן משאירים אותם במצבם חודשים. ובהן תמצא מהתושבים תלונות שאין להם איפה לשרת ברחובות. ולתפוס מנוחה מסיבה זו או אחרת. לאור כל זאת היום ברור לי מכל הסיפור שהספסלים הם חלק חשוב בחייהם של העירונים ובלעדיהם חייהם אינם נוחים.
מבוגרים יושבים על ספסלים על פניהם יש עיפות יומיומית ודאגות שלמשחק החיים נוגעות. פרוסה, ילדים, נכדים, תשלומים ואחרים. בוגרים יושבים על ספסלים, מדברים ביניהם על אהבות נעורים. משווים אחד עם השני מה שכתבו בבחינות ומחליפים חוויות מיום לימודים, וכמובן, מתכננים מסיבות בפאבים או במועדונים דחוסים. ואלו מביניהם שסיימו את לימודיהם התיכוניים יושבים על ספסלים ומדברים על היחידות הצבאיות שעליהם מועדפות, ואם השתחררו משירותם הצבאי הלימודים הגבוהים אותם מעסיקים.
מה שברור מהישיבה שלהם על ספסלים הוא שפרוייקט חייהם עוד לפניהם. אמהות צעירות או מטפלות יושבות על הספסלים עם עגלות ילדים. משתעשעות איתם ומאכילות אותם. עוד מעט הפעוטות יפרקו אנרגיה ויצאו מעגלות הילדים למשחק החיים, יטפסו על מתקנים בפארק המקומי וירוצו במרחבים ובמשעולים, ובנתיים הן נהנות מהישיבה נטולת הריצות אחריהם, ומדמינות לעצמן את הימים הבאים שבהם ילכו לגן הילדים ואחר כך לבית הספר. האמהות הצעירות היושבות על הספסלים מדברות כפי שנוכחתי לדעת, בדרך כלל על חינוך הילדים, הבעיות הבריאותיות שלהם, על התשלומים למטפלות והתמיכה מהמשפחה. המטפלות שיושבות על הספסלים מדברות על המעסיקים שלהם וכמה הן משלמות להן, ופחות על הילדים. בני כל הגילאים יושבים על ספסלים אוחזים בקולר של כלבים. ומתכננים לעצמם את הטיולים שלהם איתם, וכשכמה בעלי כלבים יושבים על ספסלים אני שומעת אותם תמיד מחליפיו מידע ביניהם על הגזע שלהם, על ההתנהגות שלהם, על מסלולי הטיולים שלהם. ועל הוטרינר שלהם. ולפעמים גם נוגעים בבעיות הבריאותיות שלהם. סתם אנשים, בני כל הגילאים, יושבים על ספסלים כדי לתפוס מנוחה. למשל, בגלל כאבים. ואחרים, בעיקר נשים, תמצא יושבים על ספסלים על נילונים עמוסים במצרכים שאך קנו במרכול הסמוך, בשבילם עד שיגיעו לביתם המנוחה היא ברכה. ישנן ערים שאכפת להם מהתושבים שלהן, ועל כל מטר ברחובות הראשיים והצדדים מציבים ספסלים, וישנן ערים שפחות אכפת להם מהתושבים ולא חושבות שריבוי ספסלים ברחובות הוא דבר רצוי. כשאני הייתי נערה, בדור שלא ידע מחשב מהו, ואפילו טלוויזיה לא היתה בכל בית, היינו החברה יושבים על הספסל השכונתי. ומרכלים על כל העולם, וגם מתבוננים על העוברים והשבים.
ומותחים ביקורת על איך שהם מתלבשים. מאידך, היינו מתכוננים לבחינות בישיבות על הספסל. ומתכננים עליו מסיבות בבתים פרטיים או במועדונים. והליכות משותפות לסרטים ולהצגות, בדור שלנו ביטויי האהבה מצאו את מקומם על הספסלים, כשהאוהבים חרטו עליהם לבבות עם חיצים. ומשפטים בנוסח "אורי אוהב את רינה", וכשההורים שלנו הבחינו שאנו מאחרים להגיע הביתה, הם ידעו שימצאו אותנו יושבים על הספסל השכונתי, היום תמצא נערים ונערות שכך סתם על הספסלים יושבים ומעשנים סיגריות. ומפגינים בפשטות שהם הגיעו לבגרות.
ישנם ספסלים מעץ שבדרך כלל הם חומים, וישנם ספסלים מפלסטיק, בדרך כלל הם כחולים או אדומים, וכמעט תמיד הם סמוכים לפח זבל או לפנס רחוב. ולדעתי זה טוב. הספסל סמוך לא פעם לעץ גבוה שמשרה צל על היושבים. ועל גזעו מתנוססות ניירות עם בקשות בנוסח "צעיר נמרץ מעוניין לנקות חדרי מדרגות" או "להשכרה דירה של שלושה חדרים ברחוב אורה ברמת-גן". ולהבדיל "בייביסיטר עם ניסיון בשמירה על ילדים" לעתים אני נתקלת בספסל שבור.
בעיריות שאכפת להן מהתושבים שלהן מתקנים אותם מהר, ובעיריות שפחות קשובות לתושבים שלהן משאירים אותם במצבם חודשים. ובהן תמצא מהתושבים תלונות שאין להם איפה לשרת ברחובות. ולתפוס מנוחה מסיבה זו או אחרת. לאור כל זאת היום ברור לי מכל הסיפור שהספסלים הם חלק חשוב בחייהם של העירונים ובלעדיהם חייהם אינם נוחים.
