פנויות להיכרויות / רימונה שיף.

יש לי חברות פנויות שמסרבות לפנות למשרד להיכרויות למרות שהן כל כך רוצות למצוא בן זוג לחיים. הן מסבירות לי שזה לא בגלל הגיל שלהן. או בגלל שהרימו ידיים, אלא שמבחינתן לפנות למשרד ולמסור בו את כל הפרטים שלהן, זה בבחינת להודות בכישלון. אני אומרת להן שיש אתרי אינטרנט שמיועדים להיכרויות בין פנויים ופנויות. אבל הן מביאות לי סיפורים מכל מיני נשים שמצאו דרכן , כמו שאומרים, אנשים שרוטים. כשאני ממליצה להן ללכת לערבי ריקודים של פנויים פנויות. ואומרת להן ששם הן יכולות להכיר בני זוג פנים אל פנים. הן אומרות לי "עזבי שטויות" ואני לא מבינה אותן, איך הן רוצות למצוא בן זוג ומסרבות ללכת בכיוון.  אני שולפת לעצמי סיפור אחר, סיפור מצליח יותר, על חברה שונה. חברה שהתאלמנה  בצעירותה, ולאחר שילדיה גדלו ועזבו את הבית החליטה למצוא בן זוג לחיים. היא נרשמה לאתר היכרויות באינטרנט. וכבר בטלפון הראשון שקיבלה כפי שסיפרה לי, הלב שלה רעד מהתרגשות ותקווה קטנה חלפה בראשה, הקול העמוק של המתקשר גרם לה להיות סקרנית ועורר בה רצון להשיג אותו.  כשנפגשה איתו, גילתה לי, שהיא מצאה את עצמה חושבת על כל הדברים שהם יכולים לעשות ביחד. על  כל הבקרים שהם יכולים להתעורר באותה המיטה ולהתעורר ליום חדש.  תארה לעצמה איך היא מקבלת את פניו לאחר שובו מהעבודה.  מערבת אותו בפרטים הקטנים של מה שעבר עליה. מרכלת איתו על מכרים משותפים, צוחקת איתו מדברים מצחיקים, כשראתה אותו לראשונה, אמרה לי, נוכחה לדעת שהקול העמוק שלו מתאים לתווי הפנים שלו. כשלאחר מספר מפגשים  הוא מלטף את ראשה הרגישה כמו מרחפת. בימים בהם לא נפגשה איתו, הוסיפה וסיפרה לי, הוא שלח לה מיילים שתמיד נפתחו במשפט "בוקר טוב אהובה". ומבחינתה היה שווה לפתוח את המחשב רק בגללו. כשנפגשו, העידה על עצמה, היא נהגה להתאפר ולהתלבש יפה. כדי לעשות עליו רושם טוב. וגילתה לי, שתמיד היו לה, פרפרים בבטן וחששות שהיחסים ביניהם יסתיימו, היא ידעה מהרגע הראשון שהיא רוצה בו. ולשמחתה  התוצאה החיובית לא איחרה לבוא, לאחר תקופה קצרה של מפגשים, מיילים, שיחות טלפון. הוא קבע שהם מתאימים, והביע רצון שהם ימסדו את הקשר, לדבריה הוא שכנע אותה, שאכן כך הוא חושב, כשבישר לה שהחליט לנתק את הקשר עם החברה שהיתה לו עד שהכיר אותה. והבטיח לה שהנתק הזה יהיה ניתוק מוחלט. כדי ששום דבר לא יפריע במיסוד הקשר בינהם, היא הודתה בפני שזה היה עבורה הוכחה שהוא מאוהב בה. לאחרונה הם חגגו  עשר שנים לזוגיות שלהם. עם כל החברים הקרובים. בהם אני. כשהתבוננתי בהם אמרתי לעצמי שאכן אהבה קיימת. אהבה ספונטנית ואמיתית. נכון שבסיפור שלהם יש הרבה עניין של מזל. אבל אם חברתי לא היתה בוחרת בהיכרויות דרך האינטרנט. היא לא היתה מוצאת את בן הזוג, שנמצא כבר עשר שנים לצידה.  אני מודעת לכך שהרבה מאלו הפונות לאינטרנט כדי להכיר בני זוג צפויות לנחול בשטח אכזבות.  אבל אני סבורה שכדאי לנסות ולא להרים ידיים. ואינני מבינה את חברותי הפנויות המבקשות למצוא בן זוג, אך מסרבות לעשות משהו כדי לממש את חלומן. עם זאת אני חושבת שמי שמבקשת להכיר בן זוג, בדרך כלשהי צריכה להיות בשלה לזוגיות. אחרת באמת מוטב שתשב בבית.                                                           

ארה"ב מתמהמהת / רימונה שיף.

נשיא ארה"ב ברק אובמה לא אמץ את הקלישאה האלמותית מהסרט "הטוב הרע והמכוער" "אם אתה רוצה לירות תירה אם לא אל תירה". הוא שרטט קוים אדומים ואמר שאם נשיא סוריה בשאר אסד יעבור אותם הוא יגיב. וכאשר בשר אסד חצה אותם והשתמש בנשק כימי נגד האוכלוסיה שלו הוא הפגין בהתחלה עוצמה. אמר שלא ישתוק על חצית הקוים האדומים ושלח נושאת מטוסים עם טילים, אבל לאחר נאום לוחמני של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. ולאחר שכולם חשבו שההתקפה האמריקאית קרובה הוא קבל רגליים קרות, ואמר שיעביר את ההחלטה על ההתקפה לקונגרס. שחבריו נמצאו באותה שעה בחופשה. בהכרזה על ההחלטה החדשה שלו ברק אובמה הפתיע את העולם. ולדעתי הפגין דימוי רופס שפוגע מאוד בדימוי של ארה"ב. ומצמצם את יכולת הפעולה האמיתית שלה. הוא הוכיח בזאת שהוא לא מנהיג בכלל ולא שוטר של העולם בפרט. מנהיג לדעתי הוא אדם שמפגין החלטיות ונחישות. ומקיים את ההחלטה שלו אפילו אם יש לו מתנגדים מבית ומחוץ, אובמה הראה שהוא לא עומד בפני לחצים, וזה שהוא אמר שהחליט להתחשב בעם שנציגיו הם חברי הקונגרס מקובל עלי. אך העתוי מעורר אצלי שאלות. למה הוא שלח קודם את נושאת המטוסים. ולמה הוא שלח את שר החוץ שלו לנאום נאום לוחמני. שבו ספר שלארה"ב ישנן הוכחות שאסד השתמש בנשק כימי. ורק אחרי כל זה החליט לפנות לחברי  הקונגרס כדי לקבל את אשורם. אני חושבת שאולי ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון נתן לו רעיון. בזה שפנה לפרלמנט לפני שיצא להתקפה. מנהיג לדעתי הוא אדם שלא חושב מחשבה שניה. אלא חושב טוב טוב לפני שהוא מחליט לבצע משהו. ושוקל את כל השקולים המתבקשים. הנה, תראו את נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון שהפציץ בקוסובו למרות שהקונגרס לא נתן לו אשור. להתערב במלחמת האזרחים שהתרחשה שם. אני מוצאת  בהססנות שהפגין אובמה כלפי העולם, נגרם לארה"ב שלא להצטייר טוב כמעצמת על אלא כנמר של נייר. והכשיר את הקרקע בפני שליטי מדינות של רשע כמו איראן, צפון קוריאה לאיים בשמוש בנשק גרעיני. ארה"ב היא בת בריתנו. ואנחנו היינו רוצים שגם תשאר כזאת. אבל הרופסות של אובמה בפרשה הסורית הוכיחה לי שאין לנו אלא לסמוך על עצמנו. ורק אחר כך על ידידנו. אני חושבת שבזה שאובמה מחכה שחברי הקונגרס יחזרו מהחופשה הוא כבר אבד את המומנטום. כי אסד כבר דאג להחביא נשק וגם דאג למגננה. מה גם שאובמה אמר מראש שההתקפה תהיה מוגבלת. וכאן שוב אדגיש ואומר שאינני שוללת את החלטתו לקבל את אשורם של חברי הקונגרס לצאת להתקפה. שהרי, אפילו מלחמת ויטנאם שנפתחה בשנת 1964 בהחלטה של נשיא  ארה"ב לשעבר לינדון ג'ונסון להפעיל עצמה כנגד הקומניסטים במפרץ טונקין התקבלה באשור הקונגרס.  אבל אצל אובמה ההחלטה לפנות לקונגרס נולדה באחור. בנושא האיראני אובמה אמר לישראל להתפשר ושהוא יפקח עין על הנעשה בה. ואני שואלת האם אפשר לסמוך עליו. לאור ההתקפלות שלו בענין הסורי. אחת מחברותי אמרה לי לא מכבר שאובמה נואם יפה. אני הסכמתי איתה. והסברתי לה שבשטח נאומים יפים לחוד ומעשים לחוד. ועם נאומים יפים אי אפשר להיות מנהיג של מעצמת על. או שוטר של העולם. אלא רק עם מעשים. מוצא חן בעיני דברי אחד הפרשנים שאמר שאובמה כלוא בפרס נובל לשלום שהוא קבל. עם כניסתו לבית הלבן. ונזכרתי בנשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר  שהיה  מאדריכלי הצוללת הגרעינית הראשונה. אך הפגין רופסות והססנות בקבלת החלטות חשובות שנוגעות להתערבות במלחמות של מדינות אחרות. אני בטוחה שגם אובמה וגם מנהיגים אחרים היו מעדיפים לדון בענינה של סוריה בדרכים דיפלומטיות. אבל אם 
כך, הוא היה צריך לדעתי לפתוח חלון של הזדמנויות לפני שהוא מתכונן לצאת להתקפה, לא אחת שאלתי את עצמי האם יכולה בימנו לפרוץ שואה כמו שהיתה במלחמת העולם השניה. האם זה יכול לקרות בעידן הפייסבוק. האינטרנט וכדומה. 
והנה מה שקורה היום בסוריה סיפק לי את התשובה. אסד הורג אלפי אזרחים והעולם שותק. ורק השימוש בנשק כימי מעורר אותו להגיב , אבל גם את זאת הוא לא עושה בלב שלם. בהקשר זה הופתעתי לגלות שבמגילת האו"ם לא נכלל שלמדינות  מותר להתערב לשם סיוע הומונטרי לאזרחים שנפגעים בהמוניהם על ידי שליט רודן.  דבר שהופר. ב-1999 עת התערב נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון בנעשה בקוסובו. אובמה יצטרך לשכנע את חברי הקונגרס להגיב בתקיפה על השמוש של אסד בנשק כימי כלפי אזרחים. אני מקווה שחברי הקונגרס יאפשרו לו להעביר את ההחלטה ויראו לאסד שהוא לא יכול לחולל טרגדיות הומונטריות כאוות נפשו. ועוד  אני מקווה שאחרי אובמה יהיה לארה"ב נשיא שידע להפגין בעת הצורך החלטיות ונחישות.  ויחזיר לארה"ב את הדימוי של מעצמת על או השוטר של העולם.   אחרת עוד עשויות מדינות אחרות לתפוס על המפה את המשבצת הזאת.

יצירתו של קפקא / רימונה שיף.

יצירות שמרתקות אותי ועשויות לרתק גם קוראים אחרים הן היצירות של קפקא. לדעתי, משום שהקורא יכול לגלות בהן עולם חדש ומסתורי, בו לא פגש קודם לכן, הטיפוס הקפקאי הוא אדם חסר חיוניות, אומלל מטבע בריאתו, מעין כדור משחק בידי כוחות חזקים ושרירותיים. היינו זרועות החוק, מנגנון בירוקרטי, סדרי חברה...
כל שאיפותיו מתנפצות אל מכשולים, הנערמות בדרכן על ידי מושך חוטים אדיר וסמוי מהעין. חוסר ישע, הרגשת אבדון ואימת עזיבות מלווים את הגיבור הקפקאי התועה ללא טעם במבוך החיים.  כשתהומות פזורות לרגליו והגורל מהתל בו ובתכניותיו, ציר יצירתו של קפקא, כפי שאני מוצאת, הוא מצד אחד בריחה גמורה מהעולם החיצוני אל תוך לב עולמו של "האני" מצד שני ערגה נוקבת נואשת, אל אותו עולם חיצוני עצמו שאינה מרפה מהגיבור אפילו אם נדונה מראש לכישלון, ביצירה "הגלגול" הוא נסוג נסיגה גמורה ומוחלטת אל תוך עצמו. הביטוי הפיוטי, הסמלי והפלסטי כאחד לאותה נסיגה ניתן על ידי כך שיום אחד מתעורר הגיבור והוא שרץ קטן הזוחל ומטפס על הקירות, וזוהי התכנסות, התגמדות גמורה של "האני" לתוך עצמו כנגד העולם החיצוני הזר והעניין, כשכל פגישותיו עמו נידונות לכישלון, וכך מרחף ביצירה זו ובכל היצירות הקפקאיות הגיבור נופש ערטילאיות בחלל הריק. שאינה מסוגלת למצוא נקודת אחיזה בזולת.  ביצירה "הגלגול" אנו מוצאים חוקיות של חלום. אי  ממשות בתוך ממשות . ומסביב העולם המצטייר מתוכה הוא טרגי ומיוסר. מוסרי מאוד בקשיות הנוקבות הצצות בראש הקורא עם קריאה ראשונה, והרושם הכללי עם גמר קריאתה הוא של יאוש וחוסר תקוה.
כדי להבין מדוע כתב קפקא יצירות מהסוג הזה ומה היתה מטרתו בציירו עולם של סיוט. אנו צריכים להביט על עברו, קפקא נולד בשנת 1833 למשפחה יהודית, אביו היה עני מאוד. פרנץ קפקא ככל בני הבורגנות היהודית, באותה תקופה, התחנך על ברכי התרבות הגרמנית ולמד בגמנסיה גרמנית. קפקא חי בניכור, השפה הצ'כית היתה זרה לו. הוא למד, כאמור גרמנית. וגם גדל על סיפורים בלתי מציאותיים על העירה היהודית, שנהג אביו לספר לבני המשפחה. הסביבה הנוצרית שבה חי היתה שונה לחלוטין מהאווירה היהודית ששררה בביתו. וזה לא מקרה שהוא התענין אחר כך בתאטרון ובספרות היהודית. כי הוא חיפש שורשים ושייכות. קפקא למד אחרי התיכון משפטים, ואחר כך עבד כפקיד בחברת ביטוח. אך הקדיש עצמו לספרות. מי שקבעה מאוד בחייו זו היתה דמותו המאיימת של אביו, האב שלא היה מסוגל להבין את בנו הרגיש. מבחינתו של קפקא לא היה קיים בסיס משותף של הורות בינו לבין אביו, בסיס התורם לפרידה  ואיזון. הוא ואביו היו בבחינת שתי הוויות נפרדות. ונוצר בינהם יחס מעוות. מכאן דמותו של האב מרחפת על יצירתו, היצירה המודרנית,  כפי שאני מוצאת, היא בעיקרה יצירה עירונית. היצירה של המאה עשרים היא עירונית טיפוסית, ובלא מעט יצירות מודרניות מודגשת ההתפרקות שלנו על העבר, ביצירותיו של קפקא ניכרת לדעתי  זיכרון הילדות שלו  הוא שהשפיע על חייו. בנוסף לחינוך שקיבל בביתו. אני רואה חשיבות עצומה ליצירותיו של קפקא בזה שהן מציגות בפני הקורא עולם של סיוט ובלהות. של ניכור ושל חרדה. ומהוות מזור לרגשות החרדה מפני העתיד הבלתי מודע השולטות כיום על בני האדם. שאינם יודעים מה ילד יום המחר. ומרוקנים מזיקות דתיות לאומיות, הם עסוקים בחיפוש אחר שורשים ושייכות   

פוליו היסטוריה והיסטריה / רימונה שיף.

משרד הבריאות הורה להורים לעצור את התפשטות נגיף הפוליו בישראל ולחסן את ילדיהם. למבצע יש לא מעט מתנגדים. ישנם הורים מבולבלים שיש להם התלבטיות וספקות. יש החוששים שילדם יחלה מהחיסון המוחלש, מרימים גבה ואומרים הרי כבר חסנו את הילד בזריקה. ואינם רואים כל צורך לחסן אותו בשתי טיפות נוספות. אחרים חוששים שילדם ילקה בעקבות החיסון באלרגיה. ויש גם כאלו המתריעים על כך שהחיסון כפי שנודע להם הוא הראשון שמבוצע בעולם וחוששים שילדם יהפוך לשפן ניסויים. יש הגורסים שלחיסון ישנם כנראה תופעות לוואי. מה שגרם  לאנשי משרד הבריאות לעשות הכנה מוקדמת טרם המבצע. ולקחת אחריות. וישנה קבוצה נוספת של הורים שטוענות שהחיסונים מבוצעים משיקולים כלכליים.  וזוהי עוד דרך לעשות בתקופה הזאת קופה. לאחרונה פנה הורה לבג"ץ כדי שיכריע בקשר לעתירה למתן צו ביניים לעצור את החיסונים עד לה-1 בספטמבר, ובינתיים הוחלט שהמבצע ימשך כמתוכנן. אני מבינה את כל ההורים המודאגים. אבל כשאני חושבת על הפוליו אני רואה לנגד עיני את שנות ה-50 שהיו השנים הקשות ביותר במדינה של הדבקות במחלה, שנקראה אז "שיתוק ילדים" ואני נזכרת בילדים שסבלו משיתוק בגפיים והפכו לנכים. עד היום אני מכירה כאלו שחלו במחלה בהיותם ילדים ומאז סובלים מהפרעות קשות בתפקוד הגופני. ואני נזכרת גם בשנת 1998 עת המגפה פרצה שוב במדינה. אמנם רבים לא נפגעו ממנה אבל בכל זאת הוירוס הופץ באוכלוסיה, ואז כולם קיבלו את חובת החיסון כדבר מובן מאליו ולא שאלו הרבה שאלות. כי כולם ברכו בליבם את סלק וסלאבין שפתחו את החיסונים. ועשו צעדים במגור המחלה הנוראה הזאת. לצערי לא לכל ההורים ברור היום שאם הם רוצים שילדיהם יהיו בריאים עליהם לעשות את החיסונים. אני חושבת שזה שמשרד הבריאות לא עשה טרם המבצע להורים הכנה מוקדמת. והפגין חוסר מחשבה תחילה. עורר בהורים רבים חוסר אמון בחיסון. וגרם לכך שיהיו בהם כאלו המעדיפים שילדיהם לא יהיו מחוסנים. לדעתי אין קונספרציה ואין שיקולים כלכליים. ואם משרד הבריאות אומר שרק אחד למיליון מהחיסונים יכול לחלות במחלה הוא צודק. כי למה לו להאכיל את ההורים בנתונים לא נכונים. ואני מסכימה עם האם שאמרה שאם מנכ"ל משרד הבריאות חסן את נכדו, יכול כל הורה בישראל להיות שקט ולחסן את ילדו. מבחינתי חבל על כל ילד מילדי ישראל שאינו מקבל את החיסונים המשולבים, כי אני שייכת לאלו שלא לוקחים סיכונים. כפי שהתפרסם בעיתונים פרופ' אלי סומך יור' איגוד רופאי הילדים ויור' ועדת מעקב המיעצת למשרד הבריאות בנושא הפוליו, אמר שבהתאם לממצאים וללקחים של מבצע החיסונים הארצי דהיום. יש לשקול את החזרת החיסון החי המוחלש לרשימת החיסונים בארץ. ואני מקווה שאכן כך יעשה ולדעתי טוב יעשו אם ימשיכו את המבצע של היום במסגרת הבית ספרית. כפי שאומרים הפרסומים בתקשורת. לאחרונה נודע לי מתוכנית הבוקר בטלוויזיה שהילדים שלא יהיו מחוסנים לא יקלטו בלימודים. עם פתיחתה של השנה החדשה. כי הם יכולים להיות נשאים של הנגיף. צר לי על אותם ילדים. ואני מקווה שלמרות ההחלטות וסימני השאלה, ההורים שלא חסנו את ילדם יעשו חושבים . וישנו את דעתם. כי זה רק יועיל להם מכל הבחינות. אני חוששת שאלפי ילדים לא יוכלו לחבוש ספסל לימודים בבתי הספר בגלל שמסיבות בריאותיות המערכת החיסונית שלהם מוחלשת. והם לא יכולים לקבל את החיסונים. אמנם אומרים שכאן אני לא צודקת. ומדובר בקבוצה קטנה אבל על משרד החינוך לתת על כך את הדעת. ולאפשר לכל אותם ילדים הנחשבים לנשאים של הנגיף להשלים את החומר. לבל שהוא יהיה להם חסר. וכאן אוסיף ואציין שהיום בטיפות החלב מופיעים ליצנים רפואיים בפני הילדים שלהתחסן באים. וככה הם מפחיתים אצלם את הלחץ והפחד שלהם. בעבר לא עשו מהמבצע חגיגה גדולה. והילדים שבאו להתחסן היו צריכים על הלחץ והפחד שלהם להתגבר בכוחות עצמם. ומכאן שהופעת הליצנים הרפואיים היום בפניהם היא תופעה מבורכת. שיכולה בלי ספק להקל על ההורים. 

השד העדתי שלא הכרתי / רימונה שיף.

היום כשאני מכירה הרבה משפחות של נישואים מעורבים . ואומרת לא פעם לילדי שעוד דור שניים כבר לא יגידו אשכנזים ספרדים. או מזרחיים, אלא ישראלים. באה התוכנית של אמנון לוי בערוץ 10 בטלוויזיה והוציא את השד העדתי מהבקבוק. ומוכיחה שהפער עדיין קיים. ושהנושא עדיין בוער בחברה הישראלית. ומעוררת דיון ציבורי. ובעקבותיה מתפרסמות בעיתונים כתבות שמביאות נתונים מדאיגים, כמו שקיימים פערים בשכר שמקבלים אשכנזים לזה שמקבלים מזרחיים, בקבלה ללימודים גבוהים ובקליטה במקומות עבודה. שלא לדבר על הפערים בקידום המזרחיים. ואני צובטת את עצמי ושואלת מה קורה כאן. על איזה שד עדתי מדברים. ואני מגיעה למסקנה שהביאו לי בתוכנית הזאת שד עדתי שלא הכרתי. כי היום להיפך בשטח אני רואה כיצד הפערים בחברה הישראלית הולכים ומצטמצמים, לא אני ולא בעלי וגם לא החברים שלנו מכנים את המזרחיים פרנקים. כמו שכינו אותם ההורים שלנו יוצאי אירופה. שראו את עצמם. נאורים מהם. דבר שעלינו לא מקובל. כי אנחנו מסתכלים על כולם כבני אדם. ומי שנראה לנו בן אדם ראוי מקובל עלינו. ללא הבדל מין מוצא או זרם חברתי. היינו, דתי או חילוני. מבחינתנו כולם הם ישראלים. והראיה, שפעם הבן שלי סיפר לי ששאלו אותו מאיזה מוצא הוא והוא ענה ישראלי. כי הוא לא ידע שבכלל קימים אשכנזים ומזרחיים, אני גרה ברמת-גן, עיר שרבים מתושביה הם יוצאי עיראק. או בנים ליוצאי עיראק. יש בהם עורכי דין, רופאים, מנהלי בנק, מנהלי בתי ספר, וכדומה. ובאחת ממערכות הבחירות האחרונות פקח עליהן שופט רמת-גני ממוצא עיראקי וזה מוכיח לי שאם אתה בעל כישורים ויש לך אמביציה אתה יכול להגיע להישגים. ולא חשוב מאיזה מוצא אתה. אני לא גרה בפריפריה ואני לא יודעת מה קורה שם. אך מבחינתי הראיה שלא כל האשכנזים אקדמאים. ויש להם כאלו שהם אנשי עמל ובעלי מקצועות אחרים טובים. מוכיחה שלמה שאתה מגיע בחיים אתה מגיע בזכות מי שאתה. ולא בזכות המוצא שלך. וכאן אציין שראיתי לאחרונה בטלוויזיה כתבה על פרופ' לכימיה שהוא ערבי הנחשב היום לחוקר בינלאומי בתחום החלבונים. וחשבתי לעצמי שאם הוא הגיע למה שהוא הגיע,  הרי שכל אחד שיש לו את הכישורים המתאימים והשאיפות יכול להגיע כמוהו להישגים מכובדים. אני מתארת לעצמי שלא היה לו קל בכלל להגיע לאן שהוא הגיע. אבל עובדה הוא הצליח לעמוד בסופו של דבר בראש הפירמידה בזכות מה שהוא. ישנם גם טייקונים ממוצא מזרחי. אם אני מסתכלת. על התרבות הישראלית אני נוכחת לדעת שיש לנו היום סופרים מוכשרים. שחקנים וזמרים עטורי הישגים. אפילו בינלאומים. שהם ממוצא מזרחי. ובכלל הזמר המזרחי תופש היום את המשבצת הראויה לו במפת הזמר העברי. ואני רואה בזה ניצחון של הזמרים המזרחיים שנחשבו עד לפני מספר עשורים לזמרי קסטות, והושמעו בתחנה המרכזית הישנה בלבד. היום אני קוראת בעיתונות כתבות על זמרים אשכנזים שמתבכיינים על כך שהם התרחקו מהמיינסטרים ועל שהתהפך לו הגלגל,  בכל מה שנוגע לשירים העבריים שברדיו מושמעים. אני נתקלת לא אחת בזמרים מזרחיים שמעדיפים לכנות את עצמם 'זמרים ים תיכוניים' . ואני מבינה אותם. כי הרי כבר ציינתי שמבחינתי אנחנו כולם ישראליים. וכאן אציין עוד שזמרים ממוצא מזרחי זכו להגיע למקומות הראשונים באירויזיון. ובתחרויות בינלאומיות אחרות. ובתחרויות  היופי מגיעות המעומדות ממוצא מזרחי להישגים מכובדים. ובעשורים האחרונים היו לנו מיס עולם ישראלית ממוצא מזרחי, וסגנית מיס עולם. בטלוויזיה יש לנו מנחים וכתבים שהם ממוצא מזרחי. ושחקנים בסדרות השונות, ומועמדים בתוכנית הראליטי השונות. ויש מהם גם כאלו שזוכים במקומות הראשונים. הנה בתוכנית הראליטי  'האח הגדול' זכו שלוש פעמים במקום הראשון מועמדים ממוצא מזרחי. ואם לפני מספר שנים בתוכנית הטלוויזיה "הרווק", שדכו צעיר יפה תואר, בלונדיני עם עיניים כחולות ממוצא אשכנזי. הרי שהיום "הרווק" מנסים לשדך בנות לדודו אהרון, שהוא זמר המצליח ממוצא מזרחי,  ושהגיע אפילו להיות זמר השנה. הוא לא היחידי. כמוהו יש עוד זמרים מזרחיים מוצלחים ומצליחים, לעומת זאת  ישנם גם כאלו שהם מוצלחים ומצליחים פחות. ואני בטוחה שהסיבות לא נובעות מהעובדה שהם ממוצא מזרחי.  שהרי ישנם זמרים אשכנזים מוצלחים ומצליחים פחות, והם לא מוצאים מהבקבוק את השד העדתי. ואומרים שבגללו הם הגיעו לאן שהגיעו. מבחנתי המוסיקה המזרחית זכתה להכרה הראוייה לה. וצריך להתייחס לזאת כאל עובדה קימת כמובן, שישנם שירים שהם יותר איכותיים, וכאלו שהם איכותיים פחות. לא צריך לעשות הכללות. 
אם להסתכל על העבר. אני אומרת כל הכבוד לפנתרים השחורים, שיצאו לרחובות והפגינו על הפערים התרבותיים, בתקופת כהונתה של גולדה מאיר כראש ממשלה. היא אמרה עליהם שהם לא נחמדים. אבל אני רואה בהם פורצי דרך. ומחוללי מהפכה חברתית. כי הם גרמו לכך שהבעיה תצוף על פני השטח, ושידונו בה ויתייחסו אליה. והם בעצמם הגיעו להישגים יפים. הנה צ'רלי ביטון היה ח"כ במשך כמה קדנציות. וגם אחרים התקדמו יפה במשבצת התרבותית הישראלית. ואם בפוליטיקה אנו עוסקים יש לנו שרים, סגני שרים וחכי"ם  . ויושבי ראש הכנסת, ותמיד היו לנו. אנחנו צריכים עוד שיהיה לנו ראש ממשלה ממוצא מזרחי, ואני מאמינה שכך יהיה. 
עד שהוקרנה התוכנית של אמנון לוי בטלוויזיה ראיתי בנישואים המעורבים עוד שלב ביצירת כור היתוך בחברה הישראלית. ולא חשבתי על כך שהמזרחים נישאים לאשכנזים כדי לברוח מהזהות שלהם, ושהם רואים בהם קרש הצלה. ושמבחינתם יותר טוב שהם יקראו ברקוביץ' מאשר סויסה. עם זאת ולמרות זאת אני מאמינה שבמרוצת השנים הנישואים הללו יסגרו את השד העדתי, אחת ולתמיד.  

משאל עם / רימונה שיף.

לאחרונה שואלים אותי מכרים וחברים אם אני בעד משאל עם. אני אומרת לכולם שאני בעד העברת הסמכות להכריע בסוגיות מדיניות וביטחוניות חשובות הרות גורל לידי הציבור. יש האומרים לי שאם אכן כך יהיה זה יהיה כרסום במעמדה של הכנסת ופגיעה בדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו, ואני עומדת על שלי וקובעת בפניהם שאין יותר דמוקרטיה בעיני מעריכת משאל עם, כלומר שהעם יהיה זה שיקבע מה יהיה עתידה של המדינה. ומדגישה בפניהם שאם העם יקבע זה ימנע קונפליקטים בין הימין והשמאל, ובין החילונים והדתיים, ימנע הפגנות ואת האשמת המנהיגים שלנו בכל מה שקורה לנו. לנגד עיני עומדת תמיד התקופה הסוערת של לפני רצח רבין. עת היו פיגועים על רקע הסכמי אוסלו, ומחאות הימין על ההסכמים והתוצאות שלהם בשטח. שהולידו הפגנות וסערת רגשות בקרב אזרחי ישראל. וקיטוב בין הימין לשמאל. אני עצמי הייתי עדה להפגנה שהתארגנה בבני ברק לאחר פיגוע עם נפגעים. התקופה הסוערת הזאת הביאה כידוע בסופו של דבר לרצח ראש ממשלה בפעם הראשונה בתולדות המדינה. אני חושבת שאם היה משאל עם הרצח הזה היה נמנע.  העם היה אומר את דברו. ואפילו אם התוצאות הסופיות שלו לא היו מקובלות על ראש הממשלה. הוא היה צריך לקבל את הכרעת העם, כי מי אם לא העם יכול להשפיע ולהכריע בשאלות גורליות לעתיד המדינה. כדי למנוע רציחות כאלו בעתיד, שהן בהחלט לא מקובלות אך בהחלט יכולות לקרות, אני בעד כרסום הכנסת, והפיכת משאל העם לחוק יסוד. מה גם שהשימוש 
של המנהיגים שלנו היום ברשת החברתית רק הולך וגובר. כלומר שהם רוצים לשתף את העם במה שקורה או הולך לקרות כאן, ורוצים מאוד לשמוע את דעתו בסוגיות שונות. שר האוצר יאיר לפיד משווק את מדיניותו הכלכלית והפוליטית באמצעות סטטוסים ופוסטים.  או דרך שיחות צ'אט עם הציבור, ובהתחלה הציבור היה הראשון לדעת מה הוא עומד לעשות בסוגיות כלכליות. חברת הכנסת רות  קלדרון מנהלת שיג ושיח עם הגולשים בעמוד הפיסבוק שלה. ועוררה סערה רבתית כשתמכה בעמוד המשטרה במקרה שבו שתי פעילות מחאה שהפגינו מול ביתו של שר האוצר, טענו כי הוטרדו מינית על ידי שוטר, היא גם עוררה סערה רבתית כשציצה לאחרונה בפיסבוק שלה על הצורך במאפרת זמינה לחברות הכנסת. יום לאחר הישיבות המרתוניות בכנסת לאישור התקציב התפרסם בעיתונים שבמהלך ההצבעה על התקציב מצא שר הכלכלה נפתלי בנט עיסוק מקורי. הוא קרא לגולשים לשלוח לו נושא שמעסיק אותם, ושהם היו רוצים לקבל עליו תשובות. רוב הגולשים הציגו לו שאלות שברומו של עולם, כמו מדוע הוא לא פורש מהממשלה שהחליטה על שחרור מחבלים, ומה יקרה אתו ועם המפלגה שלו אם הממשלה תחליט להחזיר שטחים. וזה לדעתי שוב מוכיח שהציבור הישראלי אינו אדיש לדברים שבמדינה קורים. ורוצה להיות שותף בהכרעות הגורליות. גם המחאה החברתית שהוציאה לפני שנתיים מאות אנשים לרחובות, הוכיחה שהציבור הישראלי רוצה לקבוע ולהשפיע על הדברים שכאן מתרחשים. ולא להשאיר את ההחלטות על איך יראו פני הדברים רק לנבחרים אנחנו חיים במזרח התיכון. ובמזרח התיכון אנחנו רואים היום כיכרות מוסתים, אם יהיה משאל עם אנחנו לא נגיע למצב כזה. ונשאר כמו שאומרים הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אני צופה שאם יהיה משאל עם, במקום הפגנות סוערות שיכולות להביא חלילה לגילוי אלימות, יהיו ויכוחים ציבוריים סוערים שבהם הסדר ישמר, וויכוחים לוהטים בחדרי חדרים. ועל כך צריך לדעתי, לתת את הדעת. משאל עם יצור בעם אחדות. כמובן שאילו שיהוו את הרוב והכרעתם  תתקבל בגדול יהיו מרוצים. ואלו שיהיו במיעוט והכרעתם תדחה יהיו מאוכזבים, אך לא תהיה להם ברירה, אלא להשלים עם התוצאות, שהרי עובדות בשטח אין מה להתווכח.     

על הספסל / רימונה שיף.

קשישים יושבים על ספסלים עם או בלי מטפלים פיליפינים, על פניהם אפשר לראות את התשישות של החיים, את הידיעה שהמשחק מבחינתם עוד מעט נגמר, ומה שיש להם היום זה רק להיזכר בעבר. 
מבוגרים יושבים על ספסלים על פניהם יש עיפות יומיומית ודאגות שלמשחק החיים נוגעות. פרוסה, ילדים, נכדים, תשלומים ואחרים. בוגרים יושבים על ספסלים, מדברים ביניהם על אהבות נעורים. משווים אחד עם השני מה שכתבו בבחינות ומחליפים חוויות מיום לימודים, וכמובן, מתכננים מסיבות בפאבים או במועדונים דחוסים. ואלו מביניהם שסיימו את לימודיהם התיכוניים יושבים על ספסלים ומדברים על היחידות הצבאיות שעליהם מועדפות, ואם השתחררו משירותם הצבאי הלימודים הגבוהים אותם מעסיקים. 
מה שברור מהישיבה שלהם על ספסלים הוא שפרוייקט חייהם עוד לפניהם. אמהות צעירות או מטפלות יושבות על הספסלים עם עגלות ילדים. משתעשעות איתם ומאכילות אותם. עוד מעט הפעוטות יפרקו אנרגיה ויצאו מעגלות הילדים למשחק החיים, יטפסו על מתקנים בפארק המקומי וירוצו במרחבים ובמשעולים, ובנתיים הן נהנות מהישיבה נטולת הריצות אחריהם, ומדמינות לעצמן את הימים הבאים שבהם ילכו לגן הילדים ואחר כך לבית הספר.  האמהות הצעירות היושבות על הספסלים מדברות כפי שנוכחתי לדעת, בדרך כלל על חינוך הילדים,  הבעיות הבריאותיות שלהם, על התשלומים למטפלות והתמיכה מהמשפחה. המטפלות שיושבות על הספסלים מדברות על המעסיקים שלהם וכמה הן משלמות להן, ופחות על הילדים. בני כל הגילאים יושבים על ספסלים אוחזים בקולר של כלבים. ומתכננים לעצמם את הטיולים שלהם איתם, וכשכמה בעלי כלבים יושבים על ספסלים אני שומעת אותם תמיד מחליפיו מידע ביניהם על הגזע שלהם, על ההתנהגות שלהם, על מסלולי הטיולים שלהם. ועל הוטרינר שלהם. ולפעמים גם נוגעים בבעיות הבריאותיות שלהם. סתם אנשים, בני כל הגילאים, יושבים על ספסלים כדי לתפוס מנוחה. למשל, בגלל כאבים. ואחרים, בעיקר נשים, תמצא יושבים על ספסלים על נילונים עמוסים במצרכים שאך קנו במרכול הסמוך, בשבילם עד שיגיעו לביתם המנוחה היא ברכה.  ישנן ערים שאכפת להם מהתושבים שלהן, ועל כל מטר ברחובות הראשיים והצדדים  מציבים ספסלים, וישנן ערים שפחות אכפת להם מהתושבים ולא חושבות שריבוי ספסלים ברחובות הוא דבר רצוי. כשאני הייתי נערה, בדור שלא ידע מחשב מהו, ואפילו טלוויזיה לא היתה בכל בית, היינו החברה יושבים על הספסל השכונתי. ומרכלים על כל העולם, וגם מתבוננים על העוברים והשבים. 
ומותחים ביקורת על איך שהם מתלבשים. מאידך, היינו מתכוננים לבחינות בישיבות על הספסל. ומתכננים עליו מסיבות בבתים פרטיים או במועדונים. והליכות משותפות לסרטים ולהצגות, בדור שלנו ביטויי האהבה מצאו את מקומם על הספסלים, כשהאוהבים חרטו עליהם לבבות עם חיצים. ומשפטים בנוסח "אורי אוהב את רינה", וכשההורים שלנו הבחינו שאנו מאחרים להגיע הביתה, הם ידעו שימצאו אותנו יושבים על הספסל השכונתי, היום תמצא נערים ונערות שכך סתם על הספסלים יושבים ומעשנים סיגריות. ומפגינים בפשטות שהם הגיעו לבגרות. 
ישנם ספסלים מעץ שבדרך כלל הם חומים, וישנם ספסלים מפלסטיק, בדרך כלל הם כחולים או אדומים, וכמעט תמיד הם סמוכים לפח זבל או לפנס רחוב. ולדעתי זה טוב.  הספסל סמוך לא פעם לעץ גבוה שמשרה צל על היושבים. ועל גזעו מתנוססות ניירות עם בקשות בנוסח "צעיר נמרץ מעוניין לנקות חדרי מדרגות" או "להשכרה דירה של שלושה חדרים ברחוב אורה ברמת-גן". ולהבדיל "בייביסיטר עם ניסיון בשמירה על ילדים" לעתים אני נתקלת בספסל שבור. 
בעיריות שאכפת להן מהתושבים שלהן מתקנים אותם מהר, ובעיריות שפחות קשובות לתושבים שלהן משאירים אותם במצבם חודשים. ובהן תמצא מהתושבים תלונות שאין להם איפה לשרת ברחובות. ולתפוס מנוחה מסיבה זו או אחרת. לאור כל זאת היום ברור לי מכל הסיפור שהספסלים הם חלק חשוב בחייהם של העירונים ובלעדיהם חייהם אינם נוחים.