רגע בבית ההורים / רימונה שיף.

כשאנחנו בגילאים חמישים, שישים ויותר מתקדמים יום הולדת חוגגים, עולים לנגד עיננו תמונות, מראות ילדות. כמו בסרט אנו צופים בדברים שקיבלנו במהלך החיים. וכשאנחנו רוצים להושיט יד לתפוס משהו מכל אותם אירועים אנו נוכחים לדעת שהם נעלמו לעד. אבל כשאנחנו מצליחים להנציח רגע כזה בשיר הוא כבר לא מהיר. הוא נשאר על הניר.  ועל רגע כזה שהנצחתי במילים בסלון בית ההורים 
מדובר בשיר סימנים. 

סימנים. 

בכף האפלה
מתכנפים הפרפרים.
כשמתחיל השעון לצלצל פתאום. 
הם עפים.
וצל חדש נולד
מרצד במנורה. 
כשני סימני קריאה סתומים. 
ואין את מי להעיר. 
ואין למי לצפות.
כאן,
בבית מלא צללים
מתרגשים הסיפורים במדף.
בזהירות חורקת הכורסא.
והמשקה האדום בבקבוק לא נלגם. 
כשיתחילו ללחוש פתאום
ליד החלון המוגף
נתעופף בבת אחת כפרפרים
מוקפים בחומה
כשני סימני שאלה סתומים.  

שגרירים צעירים / רימונה שיף.

לאחרונה הסתבר לי שישנם בקרבנו בני נוער איכותיים המיעדים את עצמם ליצג את מדינת ישראל בארץ ובעולם. הם גרים בפתח תקוה ונוטלים חלק בפעילות מיוחדת של בית ספר לשגרירים צעירים, שלו שותפים מנהל החינוך של עירית פתח תקוה בשיתוף משרד החוץ וההסברה, משרד ראש הממשלה והסוכנות היהודית. הפרויקט הזה קיים למעשה כבר ארבע שנים. ומנהלת אותו הגב' רחל אמרני כדי להתקבל לבית הספר לשגרירים צעירים, נודע לי, יש לעבור מיונים רבים. ולא כולם עוברים אותם. הנה, בשנה אחת מתוך שש מאות מועמדים התקבלו מאה הם מגיעים לבית הספר לאחר שעות הלימודים, וכולם נחשבים, כפי שנוכחתי לדעת, לתלמידים מבריקים. ולכאלו המתענינים בתקשורת ובדיפלומטיה הישראלית. ומחזיקים בדעות מוצקות לגבי מה שמתרחש בארץ, עם זאת לא מנסים לשנות במהלך הלימודים את דעותיהם הפוליטיות. שמחתי לגלות שמלבד הלימודים התאורטיים, הם חווים גם חויות בשטח. כך חלקם הגיעו לבני האומה בירושלים לפגוש נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל, שמעו את נאומו והתרשמו מאשיותו, חלקם בקרו במשרד ראש הממשלה, שם יועציו הפרטיים של ראש הממשלה ספרו להם על תפקידם. בהזדמנות זאת הם נפגשו גם עם דני סימן, סמנכ"ל משרד ההסברה. אשר היה בעבר ראש לשכת העיתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה. הם קיבלו הסברים על עמוד היוטיוב של ראש הממשלה, בנוסף הם קיבלו כלים איך להתמודד עם דילמות ואיך אפשר לפתור אותן.  ושמעו הרצאות בנושאים שונים. בהם הרצאה על האינטרנט, שדברה על היתרונות ועל החסרונות שלו. והציגה מימד נוסף העשוי לשמש אותם במשימות העומדות בפניהם בעתיד. חלקם בקרו במרכז האקדמאי בירושלים, עם תלמידים מבית ספר בבקה אל גרביה, שבסיומו, כפי שסופר לי יצאו עם המסקנה שיש להמשיך ולקיים מפגשים כאלו. 
למען יצירת קשר וגשר עם בני הנוער הערבי והיהודי. עוד מפגש מעניין היה לחלקם עם חברי משלחת של צעירים יהודים מלוס אנג'לס. הם סיפרו להם על חיי הקהילה היהודית, שם, ואיך רואים בארה"ב את מדינת ישראל. ושוחחו איתם על מדינת ישראל ומורשתה ושרו איתם שירים ישראלים.  הם חשו כדבריהם שהם מסבירים להם את מדינת ישראל בכלל, ומיצגים את הנוער הישראלי בפרט, בתקווה שאותם צעירים ילדי ארה"ב שיש להם מנטליות אחרת, ילמדו להכיר את בני הנוער הישראלים. חלקם השתתפו במשלחת שיצאה לארה"ב. נפגשו עם מספר סטודנטים יהודים, והסבירו להם את המצב הפוליטי ביטחוני ששורר כאן. ולא זו בלבד, אלא שלכשבקרו באוניברסיטאות בניו-יורק, נפגשו גם עם סטודנטים שהיו יהודים מומרים, ואיתם ניסו להבין את הגורמים  לתופעת ההתבוללות. מפגש נוסף היה להם עם שגריר ישראל באו"ם  רון פרושאור שבמהלכו קיימו דיון בנושא היהודים בארץ ישראל ויחסי השכנות עם המדינות הסובבות אותם. בנוסף נפגשו עם נציגי האו"ם לעניני שלום במזרח התיכון.  הבקור כלל גם סיור באתר ההנצחה לנרצחי פיגועי התאומים והנחת זרים באנדרטאות. במסגרת הלימודים הם עברו קורס עיתונאים  ייחודי ראשון מסוגו לנוער, שבסופו קבלו תעודת עיתונאי בינלאומית, ונהיו עיתונאים צעירים לכל דבר, וגם הקימו אגוד שהוא מודל של איגוד התקשורת והעיתונות בישראל. עם יושב ראש, מזכירות ועשרים יושבי ראש שיהיו אלו שיובילו את האיגוד הצעיר. הפעילות המיוחדת שלהם מתואמת עם בתי הספר בהם לומדים ומוכרת במסגרת "מחויבות אישית", במפגש שלי איתם נוכחתי לדעת שרבים מהם רואים את עתידם בעולם התקשורת ואחרים שואפים להיות דיפלומטים. ורוצים להסביר את מדינת ישראל. בצורה הטובה ביותר, בגלל השנאה ליהודים והדימוי שבנו לישראל מדינות העולם במשך שנים, בעקבות דעות קדומות ושליליות. הנה כי כן, עדיין קיימים בקרבנו בני נוער שהם פטריוטים וציונים. ואני בטוחה שהשגרירים הצעירים ישתמשו בכלים שקיבלו ויגיעו להישגים מרשימים.  

כתות מקוונות ורגילות. / רימונה שיף.

לאחרונה התבשרתי שיותר ויותר מוסדות אקדמאים פותחים פקולטות המבוססות על לימודים ממוחשבים. מחשבים כיתתיים מחליפים את השולחנות והלוחות המסורתיים. הרצאות מקוונות משודרות לאלפי סטודנטים, ומחשבים אישיים מחליפים את שולחנות העבודה בבתים. ואת המחברות. וכן, גם את הספריות הציבוריות, המרצים בכיתות מוקפים מצלמות, שעות קבלה נערכות בסקייפ, והפורומים שבינם לבין הסטודנטים הם וירטואלים, "זוהי הקדמה" אומרים לי חברים, אבל אני לא שלמה עם מה שקורה . אני סבורה  שהטכנולוגיה המתקדמת היא לא תחליף למורה שמלמד בכיתה, כי כשהשעורים מקוונים המורה או המרצה הופכים למשניים. ובכלל, לברירת מחדל. מניסיוני כשהמורה לא מהווה איזושהי דמות מרוחקת אפשר להתרשם מהמידע שהוא מעביר. יוצר אתו קשר בינאישי. להתווכח אתו על הנושאים הנלמדים. ולהציג לו שאלות.  הנוגעות לחומר המעבר. ולקבוע על המקום אם הן מספקות. מבחינתי יותר מעניין לנהל עם המורה דיונים ופורומים חיים מאשר לנהל אתו דיונים ופורומים וירטואלים. הקשר האישי עם המורה לדעתי מפרה יותר מאשר זה שבין התלמיד עם המחשב. על כן, במוסדות האקדמאים בפרט ובבתי הספר בכלל לקשר האישי בין המורה לתלמידים אין תחליף. מי שלומד רק לימודים מקוונים לא יבין את זאת. ובהקשר זה אני שואלת את עצמי  האם מורה שעומד בכיתה מקוונת מקבל את אותה הכשרה כמו מורה שעומד בכיתה רגילה. שהרי , עם מחשבה מעמיקה אני מגיעה למסקנה שהכיתה הממוחשבת מחלישה את המיומניות של המרצה או המורה. אותן קבל בהכשרה המקצועית שעבר. נכון, שהשימוש במדיה הממוחשבת במוסדות האקדמאים יכול להוות פתרון לסטודנטים שנדבר מהם להגיע ללימודים הפרונטלים. ומאפשר לסטודנטים ללמוד בזמנם הפנוי, כמו למשל,  באוניברסיטה הפתוחה. ויכול לפתור את בעית הצפיפות בכיתות הרגילות. אבל אני רואה בלימוד הפרונטלי חוויה.   חוויה שלא עוברת על הסטודנטים שלומדים בלימוד פסיבי. והחוויה יכולה לדעתי, בהחלט לתרום לקליטת המידע. בניגוד למידע שמקבלים כשלומדים לבד. מנסיוני כשלומדים בכיתה עם חברים מפנימים את החומר יותר טוב. מאשר כשלומדים לימודים אישיים. היינו, יושבים בבית מול המחשב ומתעסקים עם החומר הנלמד. ועוד מצאתי כשיושבים בכיתה רגילה עם חברים לספסל הלימודים אפשר להחליף אתם מידע ולקבל מהם הצעות ורעיונות להשגת מידע נוסף. וכן גם עם המורים והמרצים. אני מסכימה עם אלו הגורסים שישנו אחוז קטן שלאנשים שמסוגלים ללמוד לבד. כי כשלומדים לבד בבית כל מיני דברים יכולים להסיט אותך מהלמידה. כמו צלצול טלפון, דפיקה על הדלת , בני משפחה שמדברים ביניהם בקול רם. או שקוראים לך, ועוד ועוד. וצריך יכולת ריכוז גבוהה ואמביציה גבוהה.  
כדי להתעלם מכל מה שקורה. סביבך. ולהתמקד בלימודים. רוב האנשים לדעתי זקוקים למורה מתווך ולחברים בכיתה, ומכאן ניראה לי שהכיתה המקוונת היא פחות יעילה מהכיתה הרגילה. יש הטוענים שבאמצעות הלמידה באינטרנט אנשים יכולים להתגבר על חרדות ופחדים שיש להם מהלימודים. אבל אני אומרת שסטודנט ותלמיד שלומד בכיתה עם מרצה שמדבר אליו, ועם חברים לספסל הלימודים, יכול לקבל מהם חיזוקים. ומילים שנאמרות חודרות לדעתי יותר טוב ללבבות ולשכל הישר. מאשר מילים ממוחשבות. מה עוד שעם מרצה שמלמד חברים לכיתה יכול הסטודנט או התלמיד להביע את עצמו. ולקבל פידבקים. ולא לו האמרים שהלמידה המקוונת יכולה לפתור את בעייתם של אלו שיש להן כתב לא קריא.  אומר שבהחלט יכול להיות שהם בודקים. אבל בשטח הלמידה המקוונת לא מתאימה לכולם. והוא גם לא מהווה לתפיסתי תחליף לספריה הציבורית. כמי שהיתה סטודנטית באוניברסיטה בתקופה אחרת אציין כאן שאין חוויה יותר גדולה ללומדים מאשר ללכת לספריה. לבחור ספרים, לעיין בהם ולסכם מהם את מה שהמרצים או המורים דורשים. היציאה מהבית לרכישת מידע בספריה יוצרת מנסיוני מוטיבציה וגורמת לאדרנלין לעלות. לדלות מידע מהמחשב הוא לטעמי מכנית גרידא. לאחרונה  דברתי עם מורה שמלמד ספרות באחד התיכוניים הגדולים בתל אביב. הוא סיפר לי שהוא בוחר ללמד את תלמידיו יצירות ספרותיות שאין עליהן מידע באינטרנט, כדי לגרום להם לחשוב בעצמם על מה שהם קוראים, ולהגיע בעצמם למסקנות ותובנות. שמחתי לגלות שישנם בקרבנו עדיין מורים שמעוררים את התלמידים שלהם לחשיבה עצמית, ולא שולחים אותם לדלות מהמוכן מידע באינטרנט. ואמרתי לעצמי שאלו הם מורים לחיים. אמנם ספרו לי שיותר ויותר מוסדות אקדמאים פותחים פקולטות המבוססות על לימודים ממוחשבים. אבל אני מתארת לעצמי שבעתיד הלא רחוק גם בבתי הספר היסודיים והתיכוניים תהיינה כאלו כיתות כאן אציין עוד שלדעתי כשהמורה או המרצה מקבל את ההורים או את התלמידים פנים אל פנים. בשעות הקבלה. יש לו יתרון על פני שעות הקבלה שבסקייפ נערכות. בקבלה הבינאישית יכולים ההורים או התלמידים להציג לו שאלות ולקבל תשובות, לתת לו הסברים על כל מיני דברים שלהם בלימודים קורים. ולהתרשם מאיך שהוא מקבל אותם. בסקייפ כל ההתרחשות וכל ההתרשמות היא מכנית. ויכולה להשאיר את התלמיד או הסטודנט עם הרבה סימני שאלה בלתי פתורים. בכל אופן, אנשי החינוך שהולכים עם הקדמה צריכים לדעתי לחשוב טוב טוב, על היתרונות והחסרונות שלה. ולהסיק לגביה מסקנות לטובת המרצים, המורים, הסטודנטים והתלמידים. 

עולם השקר / רימונה שיף.

לא מכבר צפיתי  בטלוויזיה בתוכנית "מספרי סיפורים" שהתיחסה לעולם השקר. ושאלתי את עצמי איך אני רואה את העולם הזה. לנגד עיני עלו אז וצצו אנשים שבשפה עממית קרויים שקרנים. למשל, בני זוג שלא מסתדרים ולא טוב להם ביחד. הגבר בוגד ברעיתו במהלך נישואיהם. ומשום שמסיבה מסוימת הוא לא רוצה להפרד ממנה הוא משקר לה. ובאמצעות השקר הוא מסתיר ממנה את העובדה שהוא בוגד בה. ישנם גברים כאלו שיש להם מאהבת קבועה, וישנם כאלו שיש להם מספר מאהבות. הכרתי לפני שנים גבר שהיה נשוי לאישה עשירה.  לא היה לו טוב איתה אבל הוא לא רצה לפרק את הנישואים,  כי לא רצה לחיות בלי הכספים שלה. אבל עם זאת היתה לו מאהבת, באחד הארצות שמעבר לים. אליה נהג לנסוע מפעם לפעם. ולרעיותו אמר שהוא נוסע לחו"ל לרגל עסקיו. היא סמכה עליו. ולא באה אליו בשאלות. והיא היה יכול להנות בשקט עם המאהבת. כשהמאהבת הגיעה ארצה הוא אמר לאישתו שהוא נוסע לישון בצפון. אצל אחותו. האחות שיתפה איתו פעולה, וזה איפשר לו להמשיך לשקר ולעשות מהלכים בחיי האהבה שלו, מבלי שאישתו תדע עליהם. המדובר, כאן כפי שמצאתי, בשקר נפוץ, שיש לו גרסאות שונות. כל גבר ושיטתו. אך לא כל הגברים מצליחים, כמו הגבר שהכרתי, לספר לנשותיהם סיפורים לא מציאותיים. ישנן נשים נבונות שמגלות בשלב מסוים, שהגברים שלהם בוגדים בהן. וישנן שרוצות להיות בזאת בטוחות. ושוכרות בלש פרטי שמביא להן עובדות מהשטח. במקרים יותר קיצונים ישנם גברים שמביאים לעולם ילד מחוץ לנישואין, והם מצליחים לשקר לנשותיהן. ולאמר להן שהן היחידות בחייהן. ורק לאחר שנים האמת טופחת בפניהן, והן מפרקות את חבילת הנישואין. מקרים כאלו קרו כבר לסלבריטאים בארץ ובחו"ל. אבל גם לאחרים שהם פחות ידועים. ישנם אנשים שהם שקרנים כרונים. ואפילו מאמינים בשקרים שלהם. אני מכירה אישה שמספרת על עצמה שהיא מרצה לתקשורת באוניברסיטה  בשעה שכל מי שמבין מבחין שאין לה בכלל יכולת הבעה. לא בעל פה ולא בכתב. זה נובע לדעתי מרצונה לזכות במעמד יותר גבוהה בחברה. כפי שאני נוכחת לדעת היא מאמינה בשקרים שלה. וישנם גם כאלו שמאמינים לה. אני מאמינה שישנם כאלו כמוה שרוצים לשדרג את מעמדם החברתי באמצעות סיפורים דמיוניים. ומן הסתם מצליחים להשיג את מטרתם. השקרים האלו הם שקרים חברתיים שאינם פליליים ואולם ישנם אנשים שמתחזים לאחרים ויכולים לגרום לנזקים בלתי הפיכים הן לעצמם והן לאנשים שמסביבם. הנה  לפני מספר שנים הכרתי צעיר שהתחזה לעיתונאי, הוא זייף כרטיס עיתונאי ונכנס לארועים עם אחמי"ם . ונחשף למידע  שלולא כן היה נחשף אליו. ראיתי בו אדם קטן שרצה להיות אדם גדול. ועשה הכל כדי להגיע למטרה. אבל בסופו של דבר הוא שילם מחיר יקר. נתפס על ידי אנשי החוק. ונשפט ונדון למאסר. כאן מדובר לפי תפיסתי בשקר מסוכן, והשקר הזה מאפיין בכלל עבריינים.  כמו אלו שפותחים כביכול בנק. שהוא בעצם בנק פיקטיבי ולוקחים כספים מאנשים ונעלמים.  אז כאלו שאומרים שהם מתרימים למטרה מסוימת שלא קיימת בעליל, גובים כספים מתורמים ונעלמים. או שהם מתיידדים עם נשים צעירות. או מבוגרות. מבטיחים להן כל מיני הבטחות, מקבלים מהן כספים ונעלמים. או בכאלו שמוכרים לאחרים מגרשים או מכוניות לא להם. כואב הלב לראות אנשים שנפלו קורבן לשקרים של עבריינים.
לילדי ולחברותי אני תמיד אומרת שצריך לבדוק טוב טוב לפני שעושים עסקים עם אנשים. אפילו עם מכרים. פן המדובר בעסקאות מפוקפקות. אפשר לאמר שהשחקנים בקולנוע, בתיאטרון , בסדרות הטלוויזיה וכדומה משקרים. אבל כאן, כפי שאני מבינה, מדובר בשקרים מוסכמים. ובאנשים שהמקצוע שלהם בחיים הוא להכנס לדמויות שונות. לא אחת לכאלו שהן מנוגדות לאופי האמיתי שלהם. אנשים בדרך כלל מסתתרים מאחורי מסכות, בחיי היום יום, ולא רק בפורים. הם מתנהגים בחוץ באופן שונה מזה בבית. למשל, הכרתי אדם שהתנהג בצבא בקשיחות עם חייליו, שמעתי שיש לו בבית רעיה ששולטת עליו ביד רמה,  והוא מציית לה. ומכאן שבחייו  הפרטיים בבית הוא צייתן ורך. ובחייו המקצועיים בצבא הוא קשוח וקפדן. אדם אחר שהכרתי הוא אדם שידע הרבה טרגדיות בחייו. אבל בחוץ תמיד צחק וסיפר בדיחות, וגם ערך לחבריו מסיבות. הוא בקש לפי ראות עיני לברוח מהמציאות הקשה  שלו. ובקרב חבריו שיקר לעצמו ולהם והפגין חיים שמחים ומבדחים. אומרים על ילדים שהם אמיתיים, אבל כפי שנוכחתי לדעת גם ילדים משקרים, הנה ילד שרוצה שחבריו יתיחסו אליו, מספר להם למשל, שאביו הוא טייס, כשבעצם הוא אינסטלטור. ללמדכם שילדים כבר רוצים להשיג לעצמם דברים באמצעות שקרים. ומאמינים שהשקרים יועילו להם להשיג את מבוקשם. מכאן מסתבר שהשקר טבוע בבני אדם משחר ילדותם.  אני לכשעצמי נגד שקרים. מבחינתי הדרך הטובה ביותר הוא לאמר את האמת. או שלא לספר, העיקר לא לשקר. אני מאמינה שהאמת מביאה לתוצאות טובות. והשקר מוביל לצרות. ולהלן שיר שכתבתי בנושא. 

                     
                       השקר הקר
                      ידרדר סחרחר, מהר
                     יטפס אל שיאים. 
                     ישחק וישתוק
                    במשתה של  שוטים. 
                    יבלע בחדרי חדרים
                   באולמות ריקים
                  ברגעים משמימים. 
                 וכפסק דין
                 שאין לו שילומים
                יתייצב על פני תהום 
                הכלום.   

הכוכב הבא בא / רימונה שיף.

לא מכבר הסתבר לי שהפורמט המקורי של תכנית הטלוויזיה "הכוכב הבא" הוא פיתוח ישראלי וחזון בריטי. ושמחתי להיווכח לדעת שלפחות אחת מתכניות הטלוויזיה שעוסקות בגילויים של כוכבים חדשים בעולם המוסיקה היא תכנית מקורית. שהרי הן התכנית הקודמת "כוכב נולד", והן התכניות "אקס פקטור" ו"דה וויס" הינן תרגום ישראלי לתכניות לועזיות. עם התובנה הזאת נגשתי לצפות בתכנית "הכוכב הבא" מאוד נהנתי מאסי עזר הלבבי והחייכני שהוא לדעתי גם מאוד מקצועי. ומצוות השופטים. מצביקה הדר שהנחה במשך עשר שנים את "כוכב נולד", והתגלה לי שגם תפקיד המנחה מתאים לו כמו כפפה ליד. וכשאחד המעומדים אמר לו שזה  שהוא נמצא בתכנית ולא מרבה להשתתף בסרטים ישראלים זה הפסד לעולם הקולנוע.  לא הסכמתי איתו. התרשמות נוספת היתה לי מאייל גולן ששפט בעבר בתכניתו  הטלוויזיונית "אייל גולן קורא לך".  ואפילו גילה בה את נציגתנו האחרונה לאירוויזיון מורן מזוז. מצאתי שבתכנית הזאת הניסיון שצבר בהחלט עליו ניכר. ולזכותו של אייל גולן אומר גם שלא פעם הוא מעודד מועמדים, כך למשל, אמר למועמד אחד שהוא לא רק מעביר אותו אלא שהוא גם יצא איתו מהאולפן. ובשלב מסיים ציין גם שיתן לו כוחות. הבנתי שהוא מתכוון לא להסתפק רק בבחירתו. אלא גם שהוא מתכנן לא לנתק איתו את הקשר. ולעזור לו להגשים את המטרה להיות זמר מהשורה. ולא חשוב אם הקהל יעביר אותו מסך. העיקר שמבחינתו הוא בו בחר.  התרשמתי גם מריטה האמיצה, שהשפיטה שלה לפעמים מנוגדת לשופטים האחרים אבל היא לא מרימה ידיים.
וקובעת בנחישות את דעתה. הפתעה נעימה עשה לי רני רהב , הקרוי בעולם התקשורת "היחצן של המדינה", אני מכירה אותו מזה שנים, והנה בתכנית הזאת הוא התגלה לי כמנחה כריזמטי עם חוש הומור. שמוציא לא אחת את השופטים מפטפטת ומעלה על שפתותיהם חיוכים. בביקורת אחת בעיתונות קראתי שרני רהב הוא שופט מעצבן. ושהוא מחקה את החיקוי שלו בארץ נהדרת, בכל אופן לי הוא נשמע ונראה אחרת. ועוד אציין שהבחירה באסתי גינזבורג הנאה להיות זאת שמעודדת את המשפחות המתוחות והנרגשות של המעומדים היא במקום. אסתי  
מוכיחה לי בכל תכנית ותכנית שהיא לא רק דוגמנית אלא גם מנחה כריזמטית ואנושית, היודעת איך להפיג מלב המשפחות את החששות. מבחינתי לא כל המעומדים סיפקו לי את הסחורה. היו בהם כאלו ששאלתי את עצמי מה הם עושים בתכנית, והסכמתי עם השופטים שהם לא צריכים לעבור מסך לשלב הבא. ומשום שבסופו של דבר החלטת הקהל היא זו שקובעת מי יהיו אלו שעלו לשלב הבא, היו בין המעומדים כאלו שהלהיבו אותי בקולם אך הקהל לא העביר אותם. אז מצאתי את עצמי מאוכזבת ואומרת שהקהל לא מבין כלום. אבל רוב המעומדים שעברו את מבחן הקהל עברו גם את המבחן האישי שלי, וכשאחוזי ההצבעה ההמונית לטובתם עלו בסולם הספירה שמחתי איתם, בין המעומדים שעברו היה גם עומר דץ בנם של הדצים. אני מתארת לעצמי שהיו כאלו שפסקו שזו פרוטקציה. אבל בתכנית הזאת לא יכולה להיות לדעתי פרוטקציה. כי כמו שציינתי כבר הקהל הוא זה שבוחר בסופו של דבר את העולים לשלב הבא. ולא השופטים. באחת התכניות הופתעתי לגלות שהיא מקדמת תכנית אחרת של הרשת.  המדובר ב "מונית הכסף" עם עידו רוזנבלום שנשלחה להביא משדה התעופה את שופט התכנית רני רהב. אני מבינה שגם התכנית "מונית הכסף" זקוקה לרייטינג.  אך האמנם זו הדרך לרתום את הצופים לצפות בה?  שהרי גם הפרומו לתכנית הזאת משודרת. ולמה לתת עדיפות לתכנית הזאת על פני תכניות טלוויזיה אחרות שבשידור הפרומו שלהן מסתפקות. כאן אסיים ושוב אציין שעם הכל ולמרות הכל אני שמחה שהתכנית הזאת היא תכנית מקורית ויחודית. והלוואי ותרבנה תכניות טלוויזיה ישראליות שתהיינה כמוה מקוריות ויחודיות. 

מדינה שונה / רימונה שיף.

כשאני מתבוננת  אחורה בנוסטלגיה על תקופת ילדותי אני נוכחת לדעת שחייתי במדינה שונה. כשהייתי תלמידה בבית ספר יסודי החינוך היה באמת חינוך חינם, קיבלנו את הספרים והמחברות בחינם, והחלפנו בחינם ספרים בספריה הבית ספרית. והיתה, לנו באופן קבוע אחות בבית הספר, שהיתה זמינה לכל תלמיד ותלמידה שלא חשו בטוב או שנפצעו במהלך הלימודים.  המחברות והיומנים שלנו היו פשוטים וצבעם היה חום. ולא היו עליהם תמונות של שחקני קולנוע, שחקני ספורט, או דמות מצוירות מסרטים מצוירים. כשהייתי ילדה ההורים שלנו שלמו אחת לחודש להסתדרות עבור שרותי הבריאות בקופת חולים, היה להם פנקס אדום שהתמלא בבולים, היום כדי להיות בריאים צריך שיעמדו לרשותנו כספים, אז לא יכלו להעזר ברפואה משלימה בנוסף לטפולים הרגילים של קופת חולים.  בכלל מי ידע שהיא קיימת. כשהייתי ילדה לא היו קניונים, וגם סופרמרקטים לא היו קיימים. בחנויות המכולת המוכר היה שוקל לנו את המוצרים במאזניים, וקבע את המחירים בהתאם למשקלם. ומי יכול היה לתאר לעצמו באותה תקופה שיגיעו ימים שבהם המוכרים יעשו את החישובים באמצעות קופות רושמות או מחשבים. כשהייתי ילדה המבחר של המאכלים בארץ היה קטן. וכשנסעתי לאירופה בפעם הראשונה עם הורי הופתעתי מהשפע שהוצע לי בחנויות, ומצאתי את עצמי מלקקת שפתיים שעות ארוכות לכשאכלתי מאכלים חדשים. זו היתה בשבילי חוויה קולינרית. כאן בארץ היינו הולכים לעשות קניות בחנות "אקמן", שנחשבה מבחינתי לחנות הכל בו התל-אביבית הראשונה, כי תחת קורת גג אחת יכולנו לקנות דברי קוסמטיקה, בגדים,תיקים,ואביזרים לבית. מאוחר יותר כש כל בו שלום הוקם זו היתה סנסציה 
בילדותי המוקדמת היו חלבנים שמים לנו ליד הדלת את החלב בבקבוקים, ממש כמו שהיום שמים בבוקר עיתונים למנויים. את החפצים הישנים שלנו היינו מוסרים לאלטזאכן שעבר ברחוב עם העגלה שלו, והיינו קונים קני סוכר או סברס מאישה מבוגרת שהיתה עוברת עם עגלתה ברחובות. ומוכרת אותם. אכן, פעם היו זמנים. התנורים שחממו את ביתנו לא היו חשמליים כמו היום. אלא תנורי נפט.  ופעם כמעט שהיתה שריפה בבית הורי בגלל תנור שכזה. המרפסות היו מוצלות במרקיזה  ואח"כ בתריסול, תריס זז. לכשהייתי ילדה לא דברו על מאכלים בריאים ולא בריאים כמו היום, אנשים אכלו ארוחות דשנות ומשביעות, ללא דאגות, וכשאמי אמרה יום אחד שהוא עושה דיאטה הסתכלתי עליה כאילו הגיעה מכוכב אחר. מאוחר יותר היא עלתה במשקל. בילדותי וגם בנעורי כשרצינו לכייף הלכנו לדיזנגוף הסתובבנו ברחוב שנחשב אז לרחוב המרכזי של תל-אביב והתבוננו בחנויות ובהולכי הרגל. שלא כמו ילדי לא התכתבתי בילדותי עם חברים בפייסבוק. כי פשוט לא היו בעולמנו מחשבים. נהנתי לשחק עם חברותי ברחובות. או במשחקי חברה. משחקי הרחוב היו קלאס. שלוש אבנים, חבל, סימני דרך ואחרים. משחקי החברה היו למשל, מונופול. חבילה הגיעה. עשרה כושים קטנים. ומשחקי קלפים. כמו חושם. למך. ואחרים. על כל הרכישות שלהם שלמו הורי בילדותי במזומן. כי לא היו קיימים בשוק כרטיסי אשראי. במבט לאחור נראות לי המשכורות שקיבלו הורינו כמשכורות סבירות, למחיה, אמנם היו גם אז פערים בין עשירים לעניים,
אבל בסך הכל אלו שעבדו הרגישו שהם מרוויחים, כלומר לעבודה היתה תמורה הולמת. ומי שרצה לחיות חיים טובים יותר עבד בעבודה נוספת. ויכול היה לתכנן לעצמו את החיים שלו ושל בני משפחתו. היום לא מספיק למחיה גם שתי משכורות. כילדה לא היה חסר לי דבר. ובהקשר לכך אציין, שבילדותי מחירי המזון היו זולים ומחירי הבגדים היו יקרים. בניגוד למצב השורר היום בשוק. שמחירי המזון יקרים ומחירי הבגוד זולים. יכולתי לקנות לעצמי בגדים מתוצרת הארץ. כמו למשל ברשת חנויות אתא ובמשכית. והיום הבגדים מיובאים מהמזרח הרחוק בעיקר מסין. לכשהייתי ילדה הריבית שהיו הורינו מקבלים על השקעות כספיות היו גבוהות. ומי שהשקיע טוב במניות יכול היה לרכוש דירה מהתמורה שקיבל. היום דרושות ארבע משכורות כדי לרכוש דירה בת ארבעה חדרים.  ככה התפרסם באחרונה בעיתונים. בילדותי בנות היו יכולות להצהיר שהן דתיות ולהשתחרר מהשרות הצבאי. והיו לי חברות כאלו שהצהירו והשתחררו. היום כשמדברים על גיוס חרדים להשתחרר על סמך הצהרה משרות צבאי זה לא קל בכלל. במישור הביטחוני  האלימות כיום הולכת וגוברת, הרציחות הפכו לדבר שביום יום. וזה לא רק בין עבריינים אלא  גם בתוך המשפחה. ממש מכת מדינה. ופחד להסתובב ברחובות בשעות הקטנות של הלילה. בילדותי כשארע רצח כל המדינה דברה עליו. מה שלא השתנה מאז ילדותי. הוא חלום השלום. אין לנו היום ולא היה אז שלום עם כל המדינות השכנות, בכלל ועם הפלשתינים בפרט. אבל מאז שפרצה מלחמת יום הכיפורים הפכנו מבחינה פוליטית להיות ככל העמים. ואם בילדותי היה מובן מאליו שמפלגות השמאל תהינה בשלטון. הרי שמאז ארבעים שנה ישנם כאן חלופי שלטון. פעם השמאל, פעם המרכז, ופעם הימין. ויש לנו כיום יותר מאשר היה בילדותי על מה להתגאות. כי מדענים ישראלים זוכים כיום בפרסי נובל, שחקני קולנוע וסרטים ישראלים זוכים בפרסים. ובתחום הספורט ישראלים מגיעים להישגים מכובדים באולימפיאדה ובמסגרות אחרות. היום יש לנו כבר שלושה ערוצים  בטלוויזיה. אז היה לנו רק ערוץ אחד בשחור לבן. היום תוכניות הריאליטי מככבות. ואז כמו שאני זוכרת היו בעקר מוקרנות סדרות מיובאות. בילדותי ישבנו שעות בספריות ואספנו חומר ללימודים מהספרים, ובבית נעזרנו באנציקלופדיות, מילונים ומפות. היום ילדי מוצאים הכל באינטרנט ולא אחת נראה לי שמבחינה זאת החיים שלהם יותר קלים.        

"עתיד התקשורת הבינלאומית" / רימונה שיף.

ברוח הטלטלה העזה שעוברת התקשורת בשנים האחרונות, הוגשה עבודת הפוסטדוקטוראט של העיתונאי נח הלפרין בנושא "עתיד התקשורת הבינלאומית" לאוניברסיטת יורק  האמריקאית ואושרה. העבודה נוגעת לתקשורת פוליטית, דוברות והסברה, ומובאים בה יסודות ומערכות עדכניות שהוכנו על ידי הכותב,  המפתח תיאוריות של תקשורת עכשוית נכונה. 
בעבודה נושאים כמו: קנדי ויועצי התקשורת, התקשורת הבינאשית, יחסי ציבור, מחקר, המסגרת הסיפורית, הכתיבה העיתונאית, תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל, כפי שנוסח מחדש בינואר 1986, התקנון שאושר במליאת מועצת העיתונות 16.5.1996, הגנת חוק הפרטיות שנוסח בתשמ"א 1981. יעוץ תקשורת  פוליטית למעומדים, דוברות והסכם הצנזורה מה-22.5.1996, ספחים וסיכומים. ממצאי מחקרים והיבטי תקשורת העשויים לפתוח צוהר למעוניינים להציץ אל רזי מקצועות התקשורת הקסומים ולהעשיר את ידיעותיהם בהם. 
"התקשורת נחשבת כיום לענף המתקדם ביותר נוכח גלי האירועים וקידמת הטכנולוגיה, הכפר הגלובלי התקשורתי מדווח במהירות האור, האינפורמציה זורמת ללא הפסקה, וההתרחשויות הפוקדות כל העת מחייבות היערכות מחודשת של העוסקים במלאכת תקשורת המדיה", כותב נח בנוגע להיבטים חדשים בתקשורת ומסביר "מה שהיה נכון לאתמול, עם בוקר כאילו הומצא הגלגל מחדש ע"י אנשי התקשורת, החושבים יצירתית יום ולילה. כל אוחז במכשיר נייד זעיר מעביר מידע בזמן אמת, שלאחריו נותר רק לאמת את העובדות. התחרות בין אמצעי התקשורת מחייבת לחדשנות בלתי מתפשרת, ההיבטים החדשים בתקשורת המודרנית שינו כמעט כליל דפוסים שהיו נהוגים עד לאחרונה. שכלול ענף הדפוס והרוטציה הפך למתקדם ופלאי, תוך דקות מעטות זורמים ממכבש הדפוס אלפים ולעיתים מאות אלפים של עיתוני צבע. פעלולי המחשב התופשים את המדיה הטלוויזיונית, ממחישים בזמן אמת את האירועים מהשטח", ומצביע על כך שכדאי לשים לב לעובדה ש"בעידן התקשורת העכשוי אנשים משוחחים יותר ויותר עם המחשב מאשר עם בני אנוש. לוויני החלל של המעצמות ובתוכן ישראל, מהווים כיום את ההישג התקשורתי הבלתי יאמן של הבאת החדשות לכל העולם באון ליין, האולפנים משנים צורה חדשות לבקרים כדרישת ההתקדמות הויזואלית המחייבת. אולפן שהיה בעבר שולחן כסא ושעון, מעוצב כיום כאולפן קולנועי עשיר ומשודרג להפליא. לכך מסייעת כמובן התחרות הבלתי פוסקת בין הערוצים. השאיפה של כולם להיות ראשונים מבחינת החדשנות והטכנולוגיה המתקדמת, מסייעת כמובן לצרכן התקשורת שכמות הידע המעוברת אליו בלתי ניתנת לתיאור, לרבות התיאורים והפרשניות הצוברים תאוצה והופכים לחדשות בעצמן. על כך נאמר חדשות כבר מזמן אינן רק דיווח". הוא מציב חומר למחשבה בנושא "האם בעידן התקשורת המודרנית, אנו עדים וערים ליצירת חדשות?". כותב העבודה מכהן כיו"ר איגוד התקשורת והעיתונות בישראל, בעבר מנהל תוכניות הלימוד לתקשורת פוליטית, דוברות והסברה באוניברסיטת חיפה בלימודי המשך ולימודי חוץ. חבר פורום המרצים באוניברסיטת חיפה, עורך ראשי של המגזינים "כל ישראל בעסקים" ו"האזור". מפתח את נושא שיטות המחקר בתקשורת. מאחוריו שורה ארוכה של ספרים בתקשורת ודוברות. בעל תעודת הוקרה על תרומתו לקידום והשבחת תוכניות ליחסי ציבור דוברות והסברה מטעם אוניברסיטת חיפה. היחידה ללימודי המשך ולימודי חוץ, נבחר כאיש השנה מטעם "ליונס ישראל" לשנת 2006  מרצה לעיתונות במסגרות שונות. עורך עיתון אינטרנטי ובעל תואר p.h.d בתקשורת מאוניברסיטת יורק.