בעקבות אהוד מנור. / רימונה שיף.

עובדות חדשות על אהוד מנור התגלו לי לכשהשתתפתי בטיול מזמר לבנימינה. בעקבות הפזמונאי הפורה והאהוב שהלך לעולמו לפני מספר שנים. בהדרכת דר' איתי פלאות ממרכז ידע תרבות ופנאי. במסגרת ארגון יוצאי מרכז אירופה. 
עד לאותו טיול לא ידעתי שלאהוד מנור היה קשר עמוק לקולנוע שהחל בילדותו, כשהיה הולך בקביעות לצפות בסרטים שהוקרנו במושבה. באותם ימים לא היה תרגום בגוף הסרט, והתרגום היה בגליל שגלגלו במקביל לסצנות. כשהבחינו שם באהבתו של אהוד מנור לסרטים הציעו לו לגלגל את גליל התרגום. וכך הוא עשה. לימים הוא עסק גם בתרגום של סרטים. בטיול הופתעתי לגלות שהפרסום של אהוד מנור בקרב עם ישראל היה כתוצאה מהשיר "אחי הצעיר יהודה" שכתב  לזכר אחיו  שנפל במלחמת ההתשה. נודע לי לראשונה שאחיו שהיה עילוי  אמור היה ללמוד במסגרת עתודה אקדמאית רפואה. אך הוא רצה לשרת עם החברים שלו והתגייס לשריון. עד לטיול לא שמתי לב לכך שהשיר הזה שונה משירי הזיכרון שנכתבו לפניו. אמנם ראיתי בו שיר אישי. אבל לא נתתי את דעתי על כך שהשירים שקדמו לו נכתבו על יפי הבלורית והטוהר. ואילו הוא בשירו האישי מזכיר לאחיו כל מיני דברים מהעבר, מדבר בו על גן הילדים שלו. על הגשם הראשון שירד ביום שלישי. ועל האמא שממתינה. הופתעתי לשמוע מהמדריך, שבאותה תקופה שהשיר הושמע ברדיו הסתובבה בארץ קבוצה מחו"ל שרצתה להעלות כאן את המחזמר שער. וחפשה אדם שיתרגם את המחזמר לעברית. הלית ישורון אמרה להם שישנו פזמונאי שכתב שיר על אחיו שנפל ונראה לה שהוא יתחבר לשער. אהוד מנור, שהיה לו כבר ניסיון בתרגום, הסכים. ומכאן ואילך הקריירה שלו נסקה. והוא השאיר אחריו יותר שירים מנעמי שמר. המדריך הצביע על כך שהשיר "אחי הצעיר יהודה" הוא שיר אופטימי. כי הוא מסתיים במשפט בני הרך יפה כמוך, בשמו אקרא לו יהודה". ואני הסכמתי איתו. גם על ההיסטוריה של השיר "בשנה הבאה" לא ידעתי עד שהצטרפתי לטיול. המדריך סיפר לנו שהוא הולחן על ידי נורית הירש בקצב הסמבה. ואהוד אמר לה שהוא נכתב כשיר עצוב, היא הסבירה לו שמשום שהם לא דיברו בינהם על כך לפני כן, היא לא ידעה את זאת. ואם ירצה, אמרה לו, תכתוב מנגינה אחרת. אבל אהוד קבע שאם השיר משדר לה סמבה כנראה שזה משהוא ישדר גם לאחרים, ובקש ממנה להשאיר את המנגינה. אך לאור הנסיבות החדשות הוא שינה בו את המילים. "השמש תשקע" ל"שמש תזרח", ובכך הפך אותו לשיר אופטימי. למדריך היה גם סיפור נחמד על סגירת מעגל בחייו של אהוד מנור אותו שמעתי לראשונה, הוא סיפר שיום אחד לכשהיה ילד ראה אהוד מנור מודעה בעיתון. שבה נאמר שילדים ג'ינג'ים יוכלו להכנס חינם להצגה פרנסואה ראש גזר. למרות שהוא לא היה ממש ג'ינג'י הוא חשב שהוא כזה. נסע לתאטרון שבו העלתה ההצגה, הקופאי ביקש ממנו שישלם עבור הכרטיס והוא שלף מכיסו את המודעה והראה לו. הקופאי קבע שבגלל שאינו ג'ינג'י עליו לשלם. אך כשהבחין בדמעות בעיניו הוא רחם עליו והרשה לו להכנס בחינם להצגה, את התפקיד הראשי בה גילם השחקן יהודה פוקס, שלימים אהוד מנור נישא לבתו עופרה. סיפור אחר שסיפר המדריך כן היה מוכר לי. והוא הסיפור על השיר "הלוואי" של בועז שרעבי שאהוד מנור כתב לו מילים. השניים האמינו שהשיר הזה יזכה במקום הראשון בתחרות הקדם אירוויזיון, ותפרו לעצמם חליפות לתחרות האירווויזיון. אולם השיר הגיע למקום האחרון וקיבל נקודה אחד בלבד. היום אף אחד אינו זוכר את השיר שהגיע באותו קדם אירוויזיון למקום הראשון, ויצג אותנו באירוויזיון. אלא רק את השיר  "הלוואי". שאפילו מושמע באירועים חשובים שבארץ נערכים. בסיום הטיול עלינו לקברו של אהוד מנור והבחנו שמתנוסס עליו המשפט הלקוח מאחד משיריו "אין לי ארץ אחרת", בהקשר לשיר הפתיע אותי המדריך בסיפור נוסף, הוא סיפר שאהוד מנור בחר אותו כשיר מחאה, אך לא כתב למה הוא מוחה, וכך הפך השיר ללהיט גדול, השיר נחשב לשיר פטריוטי. וזכה למקום מכובד בזמר העברי. והמשפט "אין לי ארץ אחרת" שגור היום בציבור בתור סיסמא אצל אוהבי מולדת רבים. ועוד ציין המדריך שכשמלאו לאהוד מנור שישים נבחר השיר ברדיו לשיר הכי אהוב על המאזינים. מאוחר יותר גיליתי גם שהוא מציין גם על בול דיוקנו של אהוד מנור. אכן, היה זה טיול מפרה ומעניין.

אריק איינשטיין סמל תקופה.

עם לכתו של אריק איינשטיין לעולמו נפרדתי מתקופה יפה. שהיתה ואיננה עוד. 
גדלתי על השירים שלו שנחשבים היום לקלסה בזמר העברי, ועל השירים שלו שהושפעו מהרוק שפרח עם הביטלס והרולינג סטונס. וגם על שירי הילדים כמו "אדון שוקו" "דר' דוליטל" ואחרים. ראיתי בו זמר מצליח שזכה במקומות הראשונים בפסטיבלי הזמר. והיה חלק מהרכבים מוסיקליים כמו "בצל ירוק", "גשר הירקון" ו"החלונות הגבוהים", הוא היה זמר מבצע, היום הזמרים היוצרים הם אלו שתופסים את מקומם של הזמרים המבצעים, אריק איינשטיין ביצע שירים שכתבו אחרים ובפרט משוררים. בשפה קולחת ורהוטה. וניכר היה בשירתו שהוא מכבד את המילה הכתובה. הוא התחבר לזמרים אחרים. שהחיבור שלו איתם היה בעיני ממש מושלם.
ראיתי בו אדם מפרגן שלא שומר את התהילה לעצמו. אלא גם מחלק אותה עם מבצעים אחרים. היום כשהילדים כבר לא גדלים על ערכים ואהבת מולדת, אלא על תוכניות ריאליטי בטלוויזיה. סוגדים לכל מה שמדיף אבק כוכבים. וגולשים שעות ברשתות החברתיות, מסמל אריק איינשטיין לגבי את הזמר הצבר. הוא מאדיר בשירים  שהוא שר את ישראל הטובה, ושירים רבים שלו הם חדורי אהבת
 מולדת. ולא בכדי קרא לאחד מתקליטיו "ארץ ישראל הטובה והיפה". אמנם בהמשך דרכו המוסיקלית גם הוא נחל אכזבה מכל מה שקורה כאן. ובאחד משיריו קבע שהמדינה הולכת פייפן, אבל למרות זאת הוא נשאר בתודעה שלי כמי שמיצג את ארץ ישראל היפה והשפויה. ספרו עליו שהיה אדם מצחיק. ואני לא מתפלאת. וחושבת שהמערכונים שלו על "חידון התנ"ך" על העולים החדשים ואחרים. יהיו נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. בזכות אריק איינשטיין וחבריו בלול נשבו כאן רוחות חדשות, הם הביאו לישראל את החופש והמתירנות מהעולם הגדול, יש האומרים שבהתנהגותם החופשית והמתירנית היו דברים טובים. ויש המצביעים על הדברים הרעים, אני חושבת שבזכותם הפכנו להיות מדינה תרבותית ככל העמים. ולא עוד ארץ ישראל הקטנה והישנה, ואפילו אם היו בהתנהגותם אי אלו דברים לא מקובלים. בנעורי נחשב אריק איינשטיין לאחד הגברים היפים במדינה. אם ליפה שבהם. חברותי ממש העריצו אותו. אבל בניגוד למה שניכתב לאחרונה בעיתונות על צעירות שמנסות להגיע למגע פיסי עם מושא הערצתן. חברותי היו בישניות.  יום אחד החלטנו לדפוק לאריק איינשטיין בדלת, ולהביע בפניו את אהבתנו אליו. ואמנם הלכנו כפי שתכננו לדירתו ודפקנו בדלת. הוא פתח לנו כשהיה בעיצומו של גילוח. כשכל הקצף הלבן על פניו. כשראינו את זאת ברחנו כל עוד נפשנו, מותירות מאחרינו  את החלום. אריק איינשטיין היה בעיני שחקן מצויין. אהבתי לצפות בסרטים שבהם הוא שיחק. כמו "סלח שבתי", "מציצים" "עיניים גדולות", מבחינתי בהיותו אדם צנוע וחף מכל פוזה, הוא שייך לדור הנפילים, ומזכיר לי את המנהיגים של פעם, שחיו בדירות קטנות ופשוטות ולא היו נהנתנים. כשהלך לעולמו כתבו בעיתונות הרבה על העובדה שהוא חדל להופיע על הבמות, וישב בביתו בחיק משפחתו. לגם כוס תה, ושוחח בטלפון עם חברים, ועם אנשים שהיה אכפת לו מכל מה שקרה להם. מבחינתי הוא לא הסתגר. הוא פשוט המיר את את אורות הזרקורים באולפנים. שבהם הקליט אלבומים חדשים, ניסו להבין למה הוא בחר להיות ספון בביתו. וגם אני חשבתי על הסוגיה הזאת. ונראה לי שזה קרה לו בגלל התאונה הקשה שבה נפצע לפני שנים. והראיה שלא זו בלבד שהוא הקליט את אלבומיו החדשים באולפנים. אלא שגם המשיך לשתף פעולה עם יוצרים אחרים כמו שלמה ארצי, אביב גפן ואחרים. אהבתי לקרוא את מה שהוא כתב בשעתו במדור הספורט על קבוצות הכדורגל והכדורסל של הפועל תל-אביב.  האהובות עליו. כשהתבשרתי שהוא קיבל טור אישי במעריב. התרגשתי וחיכיתי ליום שישי שבו יתפרסם הטור הראשון. ומי יכול היה לתאר שהטור הזה כבר לא יתפרסם יותר.  אני מסכימה עם כל אלו האומרים שאריק איינשטיין רשם את ההיסטוריה של התרבות הישראלית,  בכל הדברים שבהם הטביע את חותמו. ועם אלו שכינו אותו "פרנק סינטרה הישראלי". עם לכתו לעולמו חשתי שמשהו השתנה פתאום בחיינו התרבותיים. ושהתרבות שלנו כבר לא תהיה מה שהיתה. באחד משיריו האהובים עלי הוא שר עם שלום חנוך "למה לי לקחת ללב". אני בהחלט לקחתי ללב את לכתו מאיתנו לעד. 

בעקבות אסון הכרמל / רימונה שיף.

כל שנה כשמגיע חג החנוכה אנחנו  לא מצינים רק את ניצחון המכבים על היוונים ואת נס פח השמן שדלק בבית המקדש שמונה ימים, אלא גם את אסון הכרמל שהיה לדעתי האסון הכי גדול שקרה במדינה. ובעקבות האסון מצאתי את עצמי יושבת וכותבת שירים של מציאות ותקווה. 

ואני בינהם.

הימים קצרים,
הלילה בא מהר. 
ואני בינהם
מהלכת בלבלוב האביב
ורסיסי זיכרונות. 
גם הקיץ עם הימים הארוכים
לא הביא מזור לפצעים הפתוחים. 
הסתיו השיר עליו מעליו
ורק האביב אפשר
לנו לשבת ככה מחובקים. 
לאפסן את הימים המדממים
באלבום החיים.
וללכת מכאן בתנועה 
כל הזמן.

בדרך לעין הוד.

בדרך לעין הוד עמוד חשמל עומד.
טרקטורים ובולדוזרים עובדים.
טכנאים כבלים מתקנים. 
מכונית מטפסות אל בתים שרופים.
אנשים בודקים בהם נזקים.
גלי הים מתנפצים אל החוף. 
המבצר של עלית משקיף אל הנוף.
בדממת אבניו טמון סיפור שלא נגמר.
ריח של עשן לא מריחים כבר.
וציפור שיר מזמרת מזמור 
למחר טוב יותר. 

חלומות נעורים / רימונה שיף.

כשהייתי נערה קראו המבוגרים לגיל העשרה "גיל הטיפש עשרה".  עד היום אני לא יודעת למה הם נתנו לו את הכינוי הזה אבל כשאני מסתכלת אחורה על אותה תקופה, שעליה נאמר לי שהיא גם פעם אחת בחיים. אני נזכרת בחברות שלי.
שסגדו לאלילים בשר ודם. שלא היו אלא זמרים ושחקנים מפורסמים. כאלו שחיו בארץ וכאלו שחיו בארצות שמעבר לים. הן תלו את התמונות שלהן על הקירות בחדר שלהן, גזרו עליהם כתבות מהעיתונים, ושמרו עליהן כבבת עינן, אני זוכרת שפעם רצינו קבוצת חברות לדבר מקרוב עם זמר שהיה באותה תקופה מאוד מפורסם. השגנו את הכתובת שלו, הוא פתח לנו את הדלת כשקצף גילוח על פניו. כי הוא התגלח אותה שעה. ואנחנו היינו מבוהלות וברחנו כל עוד נפשנו. האמיצות שביננו הצליחו לגשת לאחר הופעות למושאי הערצתן ולקבל מהם חתימות. ומותר לציין שהן מאוד מרוצות. ולא ניסו לקיים קשר עם השחקן או הזמר הנערץ עליהן לאחר מכן, היום כשאני קוראת מה עושות נערות שהגיעו לגיל העשרה עם סלבריטאים, אני חושבת שעכשיו אני מבינה למה קוראים לגיל הזה גיל הטיפש עשרה. מסתבר שהיום חלקן לא מסתפקות בהשגת חתימות ממושא הערצתן. אלא מוכנות להתקרב אליהם פיסית. לבלות איתם במסיבות. בהן הן שותות משקאות אלכוהולים וחושבות שככה הן מגשימות לעצמן חלום. כן, המאושרות מצליחות להסתיר את גילן ולזכות בבילוי עם מושא הערצתן. לאחרונה הובא הענין לידיעת הציבור בפרשת הזמר המפורסם. והתגלה שהדפוס של אתור מעריצות על ידי אדם שמקורב למפורסמים, והפיתוי שלהן להתקרב אליהן במסיבות,  ומתן מתנות לאותן בנות,  מצטייר כדפוס קבוע, וזוהי תופעה מדאיגה . בעקבות הפרשה של הזמר המפורסם שהפכה להיות מאוד מדוברת בתקשורת ובשיח החברתי. שאלתי את עצמי איפה בכל הסיפור הזה נמצאים ההורים. ובמיוחד האמהות. כיצד הן לא יודעות מה קורה עם הבנות הצעירות שלהן ועם מי הן מתראות. ולמה הן סומכות עליהן בעניים עצומות. נכון שהן צריכות לתת להן עצמאות אבל בכל זאת עליהן להיות מעורבות בכל מה שקורה להן. הנה לאחרונה קראתי באחד העיתונים על נערה שנכחה בהופעה של זמר מפורסם ולאחר מכן קרוב משפחה שלו הציע לה להפגיש 
אותה איתו בביתו. היא התקשרה לאמא שלה וספרה לה והאם כעסה עליה, ואמרה לה שלא תעז להתפתות. והנערה דחתה את ההצעה אותה נערה לא חששה לספר לאמה מה שהציעו לה. וגם שמעה לדבריה. מכאן הסקתי שהאמא של אותה נערה היא אמא חברה. כלומר שיש לה יחסים כה טובים עם בתה. עד כדי שהיא מתייעצת איתה.  ומספרת לה את כל מה שעובר עליה. ולדעתי טוב היו עושות אמהות אם היו גם הן הופכות לחברות של בנותיהן המתבגרות. ותדברנה איתן על כל ההשלכות שיכולות לנבוע מהתקרבות פיסית למושא הערצתן. ולאמר להן שהן בהחלט יכולות להיות מרוצות אם תצלחנה להצטלם איתו, לפרסם את התמונה שלהן באינטרנט ולהתפרסם בזכת זה גם כן. או להשיג חתימה שלו. שעליה תשמורנה מכל משמר. אני בטוחה שבנות נבונות תחשובנה היטב על דברי האמהות ולא תגררנה לפיתויים, מאידך אני לא מתפלאת על אותן בנות שמחפשות קרבה ואפילו קרבה פיסית לזמרים ושחקנים מפורסמים. בתוכניות הטלוויזיה. בעיקר בסדרות  סוגדים היום ליופי ולא לכישרון. כשהייתי נערה כדי להפוך לשחקן היו צריכים ללמוד בבית ספר למשחק. או לפחות בחוג דרמטי. היום דוגמניות הופכות לשחקניות. בזכת היותן יפות. בנעורי כדי להיות זמר היו צריכים ללמוד בבתי ספר למוסיקה, בקונסברטוריון, באקדמיה למוסיקה ללמוד פיתוח קול וכדומה היום הדרך קלה יותר. משתתפים באחת מתוכניות הריאליטי המוסיקאליות הטלוויזיוניות. וגם אם לא עולים לשלב הסופי מתפרסמים. וזוכים למעריצות נלהבות. שרוצות לבטא אהבה ומחפשות קרבה. מנחה באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה אמר לאחרונה שהוא לא מבין את הנערות הצעירות שמצטלמות עם ידוענים שלגביהן הם מבוגרים. ואני תארתי לעצמי שאותה נערה שמצטלמת ומפרסמת את הצילום ברשת חושבת שבזכות זאת היא הופכת להיות מפורסמת בעצמה,   בונה לעצמה זהות ומעמד. היינו, היא סבורה שלאחר הצעד שעשתה היא תהיה מקובלת בחברה. צביקה הדר שקשור מאוד לתוכניות ריאליטי בטלוויזיה שעוסקות במוסיקה אמר בראיון שהתפרסם איתו בעיתון. שעולם המוסיקה עבר שינוי גדול והמעומדים כבר מזמן לא נשפטים רק לפי הקול היפה שלהם, היום זמר נשפט על המראה שלו, על סיפור החיים שלו ועל כל החבילה, והראיה מבחינתי היא שבאחת מתוכניות הריאליטי הופיעה זמרת עם קול אדיר אך עם תסרוקת ולבוש מיושנים, ולאחר שהשופטים בחנו אותה הם שלחו אותה הביתה ואמרו לה שתלך למספרה. מאידך בתוכנית ריאליטי אחרת הופיע זמר נאה בבגדים אופנתיים ועם תסרוקת אופנתית לא פחות. השופטים החמיאו למראה שלו והעבירו אותו. למרות שלפי דעתי הקול שלו לא היה משהו. את כל זאת הבנות הצעירות שומעות רואות ומפנימות. ומתנהגות בהתאם. אצלהן כמו אצל השופטים הכישרון הוא לא במקום הראשון אלא המראה. וזה קורץ להן מן הסתם להתקרב באופן מהיר ובכל מחיר לזמרים מפורסמים. וכשהן מצליחות לעשות הן מרגישות שהן נחשקות, ואין מאושרות יותר מהן, שר החינוך שי פירון אמר לא מכבר שהוא היה שמח אם גיבורי התרבות שלנו יהיו סופרים, משוררים ומדענים. אני חושבת שלכך יכולים לתרום הטלוויזיה. ומערכת החינוך בבתי הספר בשיתוף נטילת אחריות וסמכות מצד ההורים. אם כל הגורמים האלו ישתפו פעולה בינהם נוכל להפוך לחברה נאורה יותר ומוסרית יותר. 

פגיעה מינית / רימונה שיף.

לאחרונה התפרסם באמצעי התקשורת ממצא שלפיו כל ילד שני נפל קורבן להתעללות מינית במשפחה, האמנם? בכל אופן במקרה או שלא במקרה שמעתי במועדון ויצ"ו גבעתיים הרצאה בנושא. 
המרצה סיפרה לנו, בין השאר, שהסטטיסטיקה שנוגעת לפגיעה מינית מציגה מזה הרבה שנים את אותם נתונים, הן במחקרים והן בשאלונים. לפיהם 1 מתוך 6 ילדים נופל קורבן לגילוי עריות. היינו, לפגיעה מינית במשפחה. 1 מתוך 7 גברים עוברים תקיפה מינית. עד גיל 12 הפגיעה בבנים ובבנות שווה. מגיל 12 הפגיעה בבנות עולה, ובנגוד לסברה שנשים ההולכות בסמטה חשוכה בלילה נפגעות מינית על ידי מישהו זר שמתנפל עליהן. הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על כך ש 80% ממקרי תקיפה מינית מתבצעים על ידי בן משפחה.
וש 20% מהקורבנות שומרים את הדבר בסוד. בנוסף  למרצה הופיעה בפנינו אישה צעירה שהיתה קורבן לתקיפה מינית בילדותה.  היא סיפרה לנו שבגיל 3 פגע בה בן משפחה. והיא שמרה מהוריה את הדבר בסוד. מאוחר יותר היא נפלה קורבן לתקיפה מינית על ידי מורה בבית הספר שסולק מאוחר יותר ממערכת החינוך. וגילתה לנו שבמרוצת  השנים היא סבלה מאנורקסיה. וניסתה מספר פעמים גם להתאבד. למררות שהיא עברה טיפולים פסיכולוגיים שונים, היא לא יצאה מהטראומה שעברה. עד שגילתה באינטרנט את קיומו של "הבית האמיתי", של עמותת על"ם. שאליו מגיעות פעמיים בשבוע נפגעות תקיפה מינית, משוחחות עם עובדת סוציאלית.  מקבלות ארוחה. ומשתתפות בפעילויות בתחומי האמנות והמוסיקה, בבית הזה, אמרה, הן עובדות תהליך למידה בלי שיפוטיות ובלי בקורת. ולא שומעות את המשפט "זה קרה ולכי הלאה". הן לומדות לתפקד בעולם המעשי כשהן מחליטות לקחת את עצמן בידיים. והחום והאהבה שמעניקים להן בו עוזרים להן לקום ולתפקד, ולהקים בית בישראל. המרצה הוסיפה וציינה שככל שמגלים פגיעה מינית בילדים מוקדם אפשר לטפל בהם מוקדם. ואם מורה מגלה שתלמידה נפגעה מינית חל עליה חובת הדיווח. מגיל 18 נערה יכולה להגיש תלונה על שנפגעה מינית, ויכולה לקבל סיוע ממרכז לנפגעי תקיפה מינית. ובהקשר זה הסבירה שהרבה מקרים מאופינים  בהתנהגות של לא לרצות מגע עם אנשים מבוגרים, ומאידך, הרבה מקרים מאופינים בפתיחת יתר, וברצון למגע קרוב עם אנשים מבוגרים, וכשהאישה הצעירה שהופיעה  סיפרה לנו שבהיותה תלמידה בתיכון היא עשתה עבודה על גילוי עריות. והתקשתה למצוא חומר בנושא. סיפרתי לה שבעבר הייתי מעורבת בעמותת גל.ער שגייסה כספים לממון טיפולים פסיכולוגיים לנפגעי תקיפה מינית. והיתה קשורה עם מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית, בהם לזה הנמצא בבית חולים "בני ציון" בחיפה. אך בשלב מסויים העמותה נקלעה לקשיים וחדלה לפעול. היא הודתה בפני שלא שמעה מעולם העמותה, וציינה שאם בזמן שפעלה היה קיים אינטרנט היה סיכוי טוב שהיתה שומעת עליה, ואני הסכמתי איתה. ואמרתי לעצמי שאולי אפילו היתה מסתיעת בה, ואולי בזכות האינטרנט    העמותה היתה מתגברת על הקשיים אליהן נקלעה. ובאשר לממצאים שהתפרסמו לאחרונה. אני חושבת שהם מאוד מדאיגים. ומצריכים חשיבה לטווח ארוך. עם זאת אני מברכת על כך שאחד מהפרוייקטים של עמותת על"ם  נרתם למען קורבנות התקיפה המינית. ושהודות "לבית האמיתי" שהקם במסגרתו הרבה בנות שנפלו קורבן לתקיפה מינית עולות על דרך המלך. אני גם מקווה שהן מסתייעות במרכזים לסיוע שכל תכליתם הוא לפעול לטובתן. ומברכת את אלו שעברו את גיל 18 והחליטו לעשות מעשה ולהתלונן על התקיפה המינית שעברו. אך חסרה לי בשטח עמותה כמו גל.ער לדעתי עמותה שכזאת יכולה גם היא לתרום לכל אלו שנפלו קורבנות לגילוי עריות. בהזדמנות זאת אני קוראת לכם לתרום כפי יכולתכם לעמותות המטפלות בנפגעות תקיפה מינית. כמו עמותת על"ם שהרי, אם העמותות האלו תפעלנה בשטח הממצאים שיתפרסמו לגבי הנושא הזה לא יהיו מדאיגים.        

רגע בבית ההורים / רימונה שיף.

כשאנחנו בגילאים חמישים, שישים ויותר מתקדמים יום הולדת חוגגים, עולים לנגד עיננו תמונות, מראות ילדות. כמו בסרט אנו צופים בדברים שקיבלנו במהלך החיים. וכשאנחנו רוצים להושיט יד לתפוס משהו מכל אותם אירועים אנו נוכחים לדעת שהם נעלמו לעד. אבל כשאנחנו מצליחים להנציח רגע כזה בשיר הוא כבר לא מהיר. הוא נשאר על הניר.  ועל רגע כזה שהנצחתי במילים בסלון בית ההורים 
מדובר בשיר סימנים. 

סימנים. 

בכף האפלה
מתכנפים הפרפרים.
כשמתחיל השעון לצלצל פתאום. 
הם עפים.
וצל חדש נולד
מרצד במנורה. 
כשני סימני קריאה סתומים. 
ואין את מי להעיר. 
ואין למי לצפות.
כאן,
בבית מלא צללים
מתרגשים הסיפורים במדף.
בזהירות חורקת הכורסא.
והמשקה האדום בבקבוק לא נלגם. 
כשיתחילו ללחוש פתאום
ליד החלון המוגף
נתעופף בבת אחת כפרפרים
מוקפים בחומה
כשני סימני שאלה סתומים.  

שגרירים צעירים / רימונה שיף.

לאחרונה הסתבר לי שישנם בקרבנו בני נוער איכותיים המיעדים את עצמם ליצג את מדינת ישראל בארץ ובעולם. הם גרים בפתח תקוה ונוטלים חלק בפעילות מיוחדת של בית ספר לשגרירים צעירים, שלו שותפים מנהל החינוך של עירית פתח תקוה בשיתוף משרד החוץ וההסברה, משרד ראש הממשלה והסוכנות היהודית. הפרויקט הזה קיים למעשה כבר ארבע שנים. ומנהלת אותו הגב' רחל אמרני כדי להתקבל לבית הספר לשגרירים צעירים, נודע לי, יש לעבור מיונים רבים. ולא כולם עוברים אותם. הנה, בשנה אחת מתוך שש מאות מועמדים התקבלו מאה הם מגיעים לבית הספר לאחר שעות הלימודים, וכולם נחשבים, כפי שנוכחתי לדעת, לתלמידים מבריקים. ולכאלו המתענינים בתקשורת ובדיפלומטיה הישראלית. ומחזיקים בדעות מוצקות לגבי מה שמתרחש בארץ, עם זאת לא מנסים לשנות במהלך הלימודים את דעותיהם הפוליטיות. שמחתי לגלות שמלבד הלימודים התאורטיים, הם חווים גם חויות בשטח. כך חלקם הגיעו לבני האומה בירושלים לפגוש נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל, שמעו את נאומו והתרשמו מאשיותו, חלקם בקרו במשרד ראש הממשלה, שם יועציו הפרטיים של ראש הממשלה ספרו להם על תפקידם. בהזדמנות זאת הם נפגשו גם עם דני סימן, סמנכ"ל משרד ההסברה. אשר היה בעבר ראש לשכת העיתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה. הם קיבלו הסברים על עמוד היוטיוב של ראש הממשלה, בנוסף הם קיבלו כלים איך להתמודד עם דילמות ואיך אפשר לפתור אותן.  ושמעו הרצאות בנושאים שונים. בהם הרצאה על האינטרנט, שדברה על היתרונות ועל החסרונות שלו. והציגה מימד נוסף העשוי לשמש אותם במשימות העומדות בפניהם בעתיד. חלקם בקרו במרכז האקדמאי בירושלים, עם תלמידים מבית ספר בבקה אל גרביה, שבסיומו, כפי שסופר לי יצאו עם המסקנה שיש להמשיך ולקיים מפגשים כאלו. 
למען יצירת קשר וגשר עם בני הנוער הערבי והיהודי. עוד מפגש מעניין היה לחלקם עם חברי משלחת של צעירים יהודים מלוס אנג'לס. הם סיפרו להם על חיי הקהילה היהודית, שם, ואיך רואים בארה"ב את מדינת ישראל. ושוחחו איתם על מדינת ישראל ומורשתה ושרו איתם שירים ישראלים.  הם חשו כדבריהם שהם מסבירים להם את מדינת ישראל בכלל, ומיצגים את הנוער הישראלי בפרט, בתקווה שאותם צעירים ילדי ארה"ב שיש להם מנטליות אחרת, ילמדו להכיר את בני הנוער הישראלים. חלקם השתתפו במשלחת שיצאה לארה"ב. נפגשו עם מספר סטודנטים יהודים, והסבירו להם את המצב הפוליטי ביטחוני ששורר כאן. ולא זו בלבד, אלא שלכשבקרו באוניברסיטאות בניו-יורק, נפגשו גם עם סטודנטים שהיו יהודים מומרים, ואיתם ניסו להבין את הגורמים  לתופעת ההתבוללות. מפגש נוסף היה להם עם שגריר ישראל באו"ם  רון פרושאור שבמהלכו קיימו דיון בנושא היהודים בארץ ישראל ויחסי השכנות עם המדינות הסובבות אותם. בנוסף נפגשו עם נציגי האו"ם לעניני שלום במזרח התיכון.  הבקור כלל גם סיור באתר ההנצחה לנרצחי פיגועי התאומים והנחת זרים באנדרטאות. במסגרת הלימודים הם עברו קורס עיתונאים  ייחודי ראשון מסוגו לנוער, שבסופו קבלו תעודת עיתונאי בינלאומית, ונהיו עיתונאים צעירים לכל דבר, וגם הקימו אגוד שהוא מודל של איגוד התקשורת והעיתונות בישראל. עם יושב ראש, מזכירות ועשרים יושבי ראש שיהיו אלו שיובילו את האיגוד הצעיר. הפעילות המיוחדת שלהם מתואמת עם בתי הספר בהם לומדים ומוכרת במסגרת "מחויבות אישית", במפגש שלי איתם נוכחתי לדעת שרבים מהם רואים את עתידם בעולם התקשורת ואחרים שואפים להיות דיפלומטים. ורוצים להסביר את מדינת ישראל. בצורה הטובה ביותר, בגלל השנאה ליהודים והדימוי שבנו לישראל מדינות העולם במשך שנים, בעקבות דעות קדומות ושליליות. הנה כי כן, עדיין קיימים בקרבנו בני נוער שהם פטריוטים וציונים. ואני בטוחה שהשגרירים הצעירים ישתמשו בכלים שקיבלו ויגיעו להישגים מרשימים.