העט והמקלדת / רימונה שיף.

לאחרונה בישרה לי כתבה בעיתונות היומית שבחלק מבתי הספר בארה"ב הפסיקו ללמוד כתיב מחובר. עיון נוסף באותה כתבה לימד אותי פרט נוסף. והוא שמערכת החינוך באינדיאנה החליטה להשמיט מתוכנית הלימודים הרשמית את השימוש בכתב יד מחובר. לימוד הכתב המחובר טענו, מקנה אמנם מיומנות של כתיבה מהירה יותר,  בגיל שבו הוא נלמד בארה"ב, כיתה ג' , אמנות ההקלדה נחשבת ניצול טוב יותר של הזמן מבחינת מערכת החינוך, בהמשך אותה כתבה מסופר שהמחקרים שנעשו מראים שכתב יד עוזר ברכישת שפה. נאמר שכאשר ילדים לומדים במקביל לקרוא אותיות ולכתוב אותן, הם רוכשים את השפה מהר יותר מאשר אם הם לומדים לקרוא בלבד. ומוסבר שבדרך כלל, כשהליכי הלמידה המוטורית משלב שתי מערכות של המוח (לעומת אחת). למשל קריאה ושמיעה או קריאה  וקריאה בעל פה, הלימוד יהיה מהיר יותר, הדברים שנאמרו באותה כתבה היוו לי חומר למחשבה, שאלתי את עצמי מה הן היתרונות של הכתיבה ביד ומה הן היתרונות של ההקלדה במחשב. מה הן החסרונות של הכתיבה ביד ומה הן החסרונות של ההקלדה במחשב. הגעתי למסקנה שכשמקלידים במחשב מיצרים חומר מהר יותר. וכשכותבים ביד עושים מפעם לפעם הפסקות לרענון ולמחשבה, היינו, לתכנון המשפטים הנכתבים. זה כמובן מלמד על תהליך חשיבה שונה. אבל מעורר את השאלה האם המשפטים הנכתבים בכתב יד מסוגננים טוב יותר מאלו המוקלדים. כשמקלידים ניתן לבצע מחיקות בצורה נאה ואלגנטית.  והקוראים לא מבחינים שהיו מחיקות. לעומת זאת כשכותבים בכתב יד מבצעים מחיקות באמצעות טיפקס או קשקוש על המילה או המשפט המיותרים. או השגויים. וזה מכער את החומר הכתוב. אמנם הטיפקס פחות מכער אותו מאשר הקשקוש, אבל בכל זאת הוא מראה שבמקומות מסוימים נמחקו אי אלו משפטים או מילים. הכתיבה במקלדת היא כתיבה טכנית, הראיה שכאשר כותבים בכתב יד מרגישים מעורבים יותר בייצור החומר הכתוב. על פי הכתבה שהזכרתי ישנם מחקרים שמצביעים על כך שכשכותבים בכתב יד זוכרים טוב יותר את החומר מאשר כשמקלידים אותו. כשמקלידים כפי שנוכחתי לדעת המחשב יכול להודיע על שגיאות כתיב. וקל לתקן את מה שכותבים, ואילו כשכותבים בכתב יד לא מודעים לשגיאות הכתיב. ומגישים לקוראים או לגורם שני חומר עם שגיאות. כשאני כותבת שורות אלו אני נזכרת בימים שבהם הייתי תלמידה בבית ספר יסודי. דרשו מאיתנו לתרגל כתיבה . ואפילו היו לנו לצורך זאת מחברות מיוחדות. והנה היום אני מהרהרת על הרגע בו לא ילמדו את הילדים יותר לכתוב בכתב יד, אלא רק לייצר חומר כתוב באמצעות הקלדה במחשב. ואני חושבת מה יקרה לאותם ילדים שיעברו למקלדת ויפסיקו לכתוב בכתב יד. ורואה לנגד עיני את אותם אומללים שהמחשב התקלקל להם. עם כל החומר שהיה כתוב בו. ושאפילו אם הוא נשמר הוא לא עומד לרשותם בזמן שמתקנים אותו. ומתארת לעצמי שאם הם יצטרכו להגיש חומר כתוב לגורם שני, זה לבטח יגרום להם לבעיות לא קלות ולא פשוטות, בעוד שבכתב יד דבר כזה יכול לקרות. אם החומר מסודר החומר תמיד ישמר אצלך, ואתה יכול תמיד להגיש אותו לגורם שני. נכון שגם כאן וגם כאן אתה יכול לשמור לעצמך העתקים, כשהחומר מוקלד הוא נשלח במייל ליעד ונשמר במחשב. וכשכותבים בכתב יד עושים העתקים. או מצלמים את החומר הכתוב לפני ששולחים אותו ליעד. נכון שהפתרון שלשמירת חומר במקלדת היא יותר קל ויותר יעיל. אבל כשהמחשב מתקלקל אין לכך ערך. בעוד שהעתקים בכתב יד תמיד נשמרים עם הכותבים. עליהם להיות רק מסודרים. וכל מה שהם צריכים הוא רק לשלוף אותם ולשלוח אותם ליעד. זה מצריך מהם הליכה לדואר דבר שנמנע מאלו שכותבים במקלדת. אם תשאלו אותי האם העט נעלם מחיינו בטרם עת. אומר שעדיין לא. אבל זה צפוי בהחלט לקרות, ובטרם שהתהליך הזה קורה. אומר שלדעתי צריך לשלב בין השניים. להכין בכתב יד טיוטה למה שהולכים להקליד במחשב. כך החומר ישמר גם אם המחשב יתקלקל. ואפשר גם למען שמירת המיומנות הישנה להשתמש בעט אלקטרונית. שבאמצעותה ניתן לכתוב ולאייר באופן חופשי על גבי המסך. אכן, העט והמקלדת יכולים ביחד ללכת.  

לכבוד השפה העברית / רימונה שיף.

לאחרונה נהנתי לגלות שהינקינתון -ירחון צאצאי היקים בישראל הקדיש גיליון בנושא : שפה ותרגום. נתקלתי בו בדברי משה מנדלסון מלפני מאתיים שנה שאמר "אה ראיתי אחינו בני ישראל עזבו לשוננו הקדושה. והיטב חרה לי. לא ידעתי איכה נהיתה הרעה הזאת מה כאן על ככה ומה הגיע אליהם, להשליך ארצה עטרת ברית תפארתם, ועל כל זה אלך סביב סביב, ואין איש מתחזק להשיב הלשון על כזה במשפט הראשון".  נוכחתי לדעת שכבר אז קם אדם שהיה אכפת לו מהנחלת השפה העברית. וזה מאוד נגע לליבי. 
מקריאה באותו הגיליון של היקינתון, למדתי שלפני מאה שנה התנהלה בארץ מלחמת שפות בין הגרמנית לעברית. המחלוקת הסתימה סביב שפת ההוראה בטכניקום שתוכנן לקום בחיפה,  גם סביב השליטה הפדגוגית ובעצם סביב מפעל החינוך בארץ ישראל,  הסתבר לי שהיו מקומות נוספים שבהם פרצה המחלוקת, שהפכה כאמור למלחמת שפות. בבית המדרש למורים בירושלים שבו תמכו חברי חברת עזרה ליהודי גרמניה שהוקמה בראשית המאה העשרים. וראתה לעצמה משימה לעזור להם בתמיכה להקמת מערכות חינוך בארץ ישראל. זאת ועוד. אפרים כהן, מנהל בית הספר למל בירושלים וחניך מערכת החינוך הגרמנית, סבר שאין תשתית לשונית מספיק מפותחת להוראת מדעים בעברית, ובהתאם לכך בקש לעצב את פני החינוך בארץ ואת שפתו. בנובמבר 1913 פרצה שביתת תלמידים בדרישה ללמוד את השפה העברית. על כתב המחאה היו חתומים תלמידי הסמינר ובית הספר למסחר. המכתב הופקר בידי י.ח. ברנר. בישיבה של ועד הטכניקום  שעתיד היה לקום בחיפה נוסחו סעיפים, בגיבויו של משרד החוץ הגרמני, שקבעו בין השאר שללשון העברית תוקדש תשומת לב מיוחדת, אך מדעי הטבע ילמדו בשפה העברית. אשר גינצבורג (אחד העם), יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין התפטרו הועד של הטכניקום. בנימוק שהם רואים בתחיתו של  עם ישראל,  תרבות ושפתו הלאומית בארץ ישראל את האידיאל הכי גדול שלנו, ושאי לכך הם מוכרחים לדרוש, שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו. מכאן הבנתי שהשתת הלשון העברית בארץ ישראל לא היתה דבר מובן מאליו. ושהארץ נחלקה לשני פלגים. לכאלו שהיו קנאים לשפה העברית, ולכאלו שחששו שתהיה בעיה להסיר ממנה את קורי הגלות ולהחיות אותה. ואם עד לאחרונה חשבתי שרק בזכות מפעלו הגדול של אליעזר בן יהודה אנחנו מדברים היום בלשון העברית, אני מבינה היום, בזכות הגיליון של היקינתון, שגם בזכות  התלמידים ומאבקם של הקנאים ללשון העברית, מלחמת השפות הסתימה בניצחונה של העברית.   
כשאני קוראת שירים שנכתבו בתחילת המאה עשרים.  כמו משל חיים נחמן ביאליק, וכתבות שנכתבו בעיתונים של אותה תקופה, אני מוצאת שהם נכתבו בשפה מליצית ואפילו מקראית. משום שלא חייתי באותה תקופה אינני יודעת אם גם דיברו באותה שפה. מה שכן. מאוחר יותר הפכה השפה העברית לשפה חילונית, שהעוקץ המליצית מקראי הוצא ממנה. עד לאחרונה נכתבו שירים, סיפורים וכתבות בשפה ברורה,  רהוטה ותקנית. אפילו נטולת סלנג.   שהיתה מובנת לכולם. בעשורים האחרונים היו יוצרים שהוסיפו לשפה ביטויים חדשים, כמו למשל הגששים, "המכונית המגוייסת", הזרבובית של הקומקום" ואחרים. שהפכו לנחלת הלשון העברית.  לעומת זאת היו שגורים בפי האנשים ביטויים כמו "ציפציף" ועוד. שהיום כבר לא משתמשים בהם בסלנג העממי. היום ישנה תחושה שהדור הצעיר מפקיר את השפה העברית התקנית. ומשתמש במטבעות לשון שהוא יצר. ובביטויים שגם הם פרי יצירתו. כמו "תהיה קול", "אחי", "סבבה", "חבל על הזמן" וכדומה.
השירים ששרו הזמרים הישראלים עד לפני מספר עשורים, נגעו לנופי הארץ. לאנשים. להווי הישראלי. והיו  שירים סיפורים, שהיה להם גם מסר. הם נכתבו בשפה העברית הברורה, הרהוטה והתקנית. ושרו גם שירים של משוררים ידועים כמו חיים נחמן ביאליק פן ואלתרמן. היום השירים ששרים הזמרים הם ברובם שירים שלא דווקא כתובים בשפה הזו. הם פשוטים, וכמעט כולם עוסקים בסיפורים על אהבה, או על אהבה ואכזבה. ומשתמשים בסלנג השגור בפי הצעירים, כמו "יאללה מוטי" "אתה תותח" ואחרים. השירים האלו הם לא סיפוריים. ואין להם בדרך כלל מסר. ועם זאת אומר לזכותם  שלא אחד הם קליטים יותר מהשירים של פעם. לפעמים המבוגרים נחרדים למשמע השפה הקולחת מפי הצעירים, אני מבינה אותם. והייתי רוצה שהשפה העממית הסלנגית או שפת הרחוב. תהיה השפה שבה מדברים הצעירים ביניהם. ואלו השירים, הסיפורים והכתבות יכתבו בשפה הברורה. הרהוטה והתקנית שידענו עד לא מכבר. ושגם המרצים  והמורים ישתמשו בה, הן בהרצאות והן בהוראה. כי אם לא נכנע לאופנה לשונית חולפת, נגלה את העצמה של השפה. ולהלן שיר שכתבתי לרגל אירוע ללשון העברית, שהתקיים "בבית באו" בתל אביב בחסות אגודת הסופרים.

תחרות מקורית.

תחרות מקורית אלוף השפה העברית.
התמודדות בארבע תחרויות.
תחרות על מילים קצרות, תחרות על מילים
נרדפות, תחרות על מילים חדשות.
תחרות על מילים שאת השפה
העברית מעשירות. 
האלוף הבא
לא יאמר סבבה.
לא יתן קומפלימנטים
אלא יחלק שבחים. 
לקרובים. חברים ושכנים. 
בשפה תקנית.
לא יגיד לחבר אחי
ויהיה בעברית הכי הכי.

הסופה וסופה/ רימונה שיף.

בתחילת חורף 2013 מצאתי מדינה לא מוכנה. לסופת שלגים קשה, בירושלים בעיקר עשרות אנשים נתקעו בכבישים, בניני האומה הפכו ממקום של אירועים וכנסים למקום שקלט רבים מאלו שהתקשו להגיע למחוז חפצם, במזג האוויר הסוער משפחות רבות בכל רחבי הארץ נותרו בחושך ובלי אפשרות של חמום. במשפחות שיש בהן תינוקות, ולהבדיל, במקומות שבהם מתגוררים קשישים, כמו למשל, בתי הורים, הדבר הורגש פי כמה וגרם לבעיות שונות, אנשי חברת החשמל עבדו סביב השעון לחבר את החשמל לבתים המנותקים. היו שהאשימו אותם על אוזלת ידם. על זה שלא הכינו מראש תשתית למניעת התנתקות. אבל אני דווקא מעריכה את המסירות והנכונות של עובדי החברה לעזור לאלפי משפחות להתחבר מחדש לחשמל. בשנת 1991, כפי שאני זוכרת, היתה סופה דומה. עם תוצאות דומות.  אולי פחות מבחינה מספרית. אבל בהחלט כאלו שמדליקות נורת אזהרה למה שעלול להתרחש בחורפים הבאים. וזה שלא הפיקו מאז את הלקחים ולא נערכו לסערה הצפויה.  חמור לדעתי פי כמה, מהערכותם של אנשי חברת החשמל. מה גם שעל מל"ח,  משק לשעת חרום לא שמעו בסופה הזאת כלום.  היום שום דבר מאז לא השתנה. כמו בשנת 1991 כן גם בשנת 2013 נתנו חברת החשמל והעיריות,  תשובות צולעות לכל אלו שהפנו אליהם שאלות נזעמות על הסיבות לחוסר ההערכות שלהם. ולכאלו שהתקשו להתמודד עם התוצאות. לאחר מה שקרה בשנת 1991 אפשר היה לצפות שיחול שינוי. והנה על פי עדותם של נהגים שנתקעו בשלג בדרך לירושלים המפלסות לא הגיעו בזמן לפתוח את הכבישים. מעניין איפה הן היו תקועות. ועוד מספרים נהגים על כך שמכוניות שהצליחו להחלץ בכוחות עצמן, בלי שום סיוע ועלו לעבר הגבעה הצרפתית נחסמו על ידי המשטרה. לא בגלל סופת השלגים אלא משום שמזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי היה צריך להגיע מרמאללה לירושלים. הם נאלצו לדבריהם. להמתין לקרי שעה ארוכה ובנתיים השלג המשיך לרדת בכמויות גדולות, ועטף את המכוניות בכלל ואת הגלגלים בפרט בלבן, אני מתארת לעצמי את זעמם של אותם נהגים שלא יכלו לנוע בחופשיות, והמתינו בשלג ובקור שהמכונית של מזכיר המדינה האמריקאי תעבור. במסיבת עיתונאים שערך ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אמר בין השאר ש"היינו ערוכים כמו שמדינה צריכה להיות ערוכה לאירוע כזה", אני לא ראיתי את זה בשטח. להפך, אמרתי לבנים שלי שעוד מעט תקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור את המחדלים. וחבל שאצלנו קודם כל מפשלים ואחר כך מקימים ועדות חקירה שחוקרות מה קרה. במסיבת עיתונאים אחרת הופיעו שר הביטחון משה בוגי יעלון וראש עירית ירושלים ניר ברקת. וספרו כיצד סיעו לאזרחים בקור הגדול ובשלגים להתגבר. ולהתמודד עם המצב. עזרה שאותה ראו בבחינת הצלת חיים. ואני התרשמתי שאצלנו אין יד מכוונת במצבי חרום. ושאלתי את עצמי למה השר להגנת העורף או השר לביטחון פנים לא מופיעים במסיבת העיתונאים הזאת. אלא שר הביטחון שמופקד על הגנת האזרחים מפיגועים, מהתקפות עוינות ממדינות השונות ובעתות מלחמה. בהופעתו בפני אנשי לשכת המבקרים הפנימיים, אמר מבקר המדינה יוסף שפירא בין השאר ש"המצב בירושלים לא לבן אלא שחור" ואני חשבתי כשקראתי את דבריו בעיתונות שטוב שיש לנו במדינה הזאת לפחות אדם כמוהו שאומר את האמת. בניגוד לראש הממשלה שבא כביכול להרגיע בדבריו את התושבים הנצורים בשלג. והמנותקים מחשמל, בימים הקרים, המושלגים והסוערים נזכרתי באסון הכרמל. בשרפה הגדולה שפרצה שם וקפחה חיי אדם. ובחוסר המוכנות של המדינה להתמודד עם השרפה המשתוללת. ושאלתי את עצמי אם אנחנו מגלים חוסר מוכנות שכזאת כשפורצת שרפה גדולה, או להבדיל, כשפורצת סערת שלגים. כיצד נתמודד עם רעידת אדמה או עם התקפות טילים.
שהרי, הנס שקרה לנו בהתקפת הטילים במלחמת המפרץ לא יקרה פעמיים. ואם נסמוך על ניסים לא נהיה מוכנים עלול להתרחש כאן אסון גדול. על כן, מוטב שנערך מבעוד מועד כדי שנמנע אסונות.       

תמונת מצב שירים / רימונה שיף.

  
שוב כלפנים.

שוב לחוש בה כבאגדת גרים.
לחשוב ילדות היא שלא בשלה. 
טיפה טיפה ללגום
שעות של כרך ערבי. 
כשחוק וכדמעות
של כוכב גבוה
מתייפח בהעלם הבן.
שוב כלפנים אמשהו.
טחב חוצות 
צער מתנגן, 
זהו אושר מקורו לא תבין.
זוהי חידה פתרונה לא תדע. 
אלמת ומתחננת
כמו גמול לבכי
לבריות הנקם על עולות אין אפשר. 


מעבר לזמן. 

היא שוב צוללת בורוד. 
ומחשבותיה כגלים הומים בסערה. 
תקותה כקצף מתדפקת לחוף.
וצמרמורת בבשרה ממראות האימה.
אפשר שבעיניה.
בשחור אישוניה הוא חובק
את הרוחות העזות שבשנתה. 
את כאבה המר על כתפיו מטען
הנושא כיסופיה עם הזרם החם
הרחק מעבר לזמן. 

בעקבות אהוד מנור. / רימונה שיף.

עובדות חדשות על אהוד מנור התגלו לי לכשהשתתפתי בטיול מזמר לבנימינה. בעקבות הפזמונאי הפורה והאהוב שהלך לעולמו לפני מספר שנים. בהדרכת דר' איתי פלאות ממרכז ידע תרבות ופנאי. במסגרת ארגון יוצאי מרכז אירופה. 
עד לאותו טיול לא ידעתי שלאהוד מנור היה קשר עמוק לקולנוע שהחל בילדותו, כשהיה הולך בקביעות לצפות בסרטים שהוקרנו במושבה. באותם ימים לא היה תרגום בגוף הסרט, והתרגום היה בגליל שגלגלו במקביל לסצנות. כשהבחינו שם באהבתו של אהוד מנור לסרטים הציעו לו לגלגל את גליל התרגום. וכך הוא עשה. לימים הוא עסק גם בתרגום של סרטים. בטיול הופתעתי לגלות שהפרסום של אהוד מנור בקרב עם ישראל היה כתוצאה מהשיר "אחי הצעיר יהודה" שכתב  לזכר אחיו  שנפל במלחמת ההתשה. נודע לי לראשונה שאחיו שהיה עילוי  אמור היה ללמוד במסגרת עתודה אקדמאית רפואה. אך הוא רצה לשרת עם החברים שלו והתגייס לשריון. עד לטיול לא שמתי לב לכך שהשיר הזה שונה משירי הזיכרון שנכתבו לפניו. אמנם ראיתי בו שיר אישי. אבל לא נתתי את דעתי על כך שהשירים שקדמו לו נכתבו על יפי הבלורית והטוהר. ואילו הוא בשירו האישי מזכיר לאחיו כל מיני דברים מהעבר, מדבר בו על גן הילדים שלו. על הגשם הראשון שירד ביום שלישי. ועל האמא שממתינה. הופתעתי לשמוע מהמדריך, שבאותה תקופה שהשיר הושמע ברדיו הסתובבה בארץ קבוצה מחו"ל שרצתה להעלות כאן את המחזמר שער. וחפשה אדם שיתרגם את המחזמר לעברית. הלית ישורון אמרה להם שישנו פזמונאי שכתב שיר על אחיו שנפל ונראה לה שהוא יתחבר לשער. אהוד מנור, שהיה לו כבר ניסיון בתרגום, הסכים. ומכאן ואילך הקריירה שלו נסקה. והוא השאיר אחריו יותר שירים מנעמי שמר. המדריך הצביע על כך שהשיר "אחי הצעיר יהודה" הוא שיר אופטימי. כי הוא מסתיים במשפט בני הרך יפה כמוך, בשמו אקרא לו יהודה". ואני הסכמתי איתו. גם על ההיסטוריה של השיר "בשנה הבאה" לא ידעתי עד שהצטרפתי לטיול. המדריך סיפר לנו שהוא הולחן על ידי נורית הירש בקצב הסמבה. ואהוד אמר לה שהוא נכתב כשיר עצוב, היא הסבירה לו שמשום שהם לא דיברו בינהם על כך לפני כן, היא לא ידעה את זאת. ואם ירצה, אמרה לו, תכתוב מנגינה אחרת. אבל אהוד קבע שאם השיר משדר לה סמבה כנראה שזה משהוא ישדר גם לאחרים, ובקש ממנה להשאיר את המנגינה. אך לאור הנסיבות החדשות הוא שינה בו את המילים. "השמש תשקע" ל"שמש תזרח", ובכך הפך אותו לשיר אופטימי. למדריך היה גם סיפור נחמד על סגירת מעגל בחייו של אהוד מנור אותו שמעתי לראשונה, הוא סיפר שיום אחד לכשהיה ילד ראה אהוד מנור מודעה בעיתון. שבה נאמר שילדים ג'ינג'ים יוכלו להכנס חינם להצגה פרנסואה ראש גזר. למרות שהוא לא היה ממש ג'ינג'י הוא חשב שהוא כזה. נסע לתאטרון שבו העלתה ההצגה, הקופאי ביקש ממנו שישלם עבור הכרטיס והוא שלף מכיסו את המודעה והראה לו. הקופאי קבע שבגלל שאינו ג'ינג'י עליו לשלם. אך כשהבחין בדמעות בעיניו הוא רחם עליו והרשה לו להכנס בחינם להצגה, את התפקיד הראשי בה גילם השחקן יהודה פוקס, שלימים אהוד מנור נישא לבתו עופרה. סיפור אחר שסיפר המדריך כן היה מוכר לי. והוא הסיפור על השיר "הלוואי" של בועז שרעבי שאהוד מנור כתב לו מילים. השניים האמינו שהשיר הזה יזכה במקום הראשון בתחרות הקדם אירוויזיון, ותפרו לעצמם חליפות לתחרות האירווויזיון. אולם השיר הגיע למקום האחרון וקיבל נקודה אחד בלבד. היום אף אחד אינו זוכר את השיר שהגיע באותו קדם אירוויזיון למקום הראשון, ויצג אותנו באירוויזיון. אלא רק את השיר  "הלוואי". שאפילו מושמע באירועים חשובים שבארץ נערכים. בסיום הטיול עלינו לקברו של אהוד מנור והבחנו שמתנוסס עליו המשפט הלקוח מאחד משיריו "אין לי ארץ אחרת", בהקשר לשיר הפתיע אותי המדריך בסיפור נוסף, הוא סיפר שאהוד מנור בחר אותו כשיר מחאה, אך לא כתב למה הוא מוחה, וכך הפך השיר ללהיט גדול, השיר נחשב לשיר פטריוטי. וזכה למקום מכובד בזמר העברי. והמשפט "אין לי ארץ אחרת" שגור היום בציבור בתור סיסמא אצל אוהבי מולדת רבים. ועוד ציין המדריך שכשמלאו לאהוד מנור שישים נבחר השיר ברדיו לשיר הכי אהוב על המאזינים. מאוחר יותר גיליתי גם שהוא מציין גם על בול דיוקנו של אהוד מנור. אכן, היה זה טיול מפרה ומעניין.

אריק איינשטיין סמל תקופה.

עם לכתו של אריק איינשטיין לעולמו נפרדתי מתקופה יפה. שהיתה ואיננה עוד. 
גדלתי על השירים שלו שנחשבים היום לקלסה בזמר העברי, ועל השירים שלו שהושפעו מהרוק שפרח עם הביטלס והרולינג סטונס. וגם על שירי הילדים כמו "אדון שוקו" "דר' דוליטל" ואחרים. ראיתי בו זמר מצליח שזכה במקומות הראשונים בפסטיבלי הזמר. והיה חלק מהרכבים מוסיקליים כמו "בצל ירוק", "גשר הירקון" ו"החלונות הגבוהים", הוא היה זמר מבצע, היום הזמרים היוצרים הם אלו שתופסים את מקומם של הזמרים המבצעים, אריק איינשטיין ביצע שירים שכתבו אחרים ובפרט משוררים. בשפה קולחת ורהוטה. וניכר היה בשירתו שהוא מכבד את המילה הכתובה. הוא התחבר לזמרים אחרים. שהחיבור שלו איתם היה בעיני ממש מושלם.
ראיתי בו אדם מפרגן שלא שומר את התהילה לעצמו. אלא גם מחלק אותה עם מבצעים אחרים. היום כשהילדים כבר לא גדלים על ערכים ואהבת מולדת, אלא על תוכניות ריאליטי בטלוויזיה. סוגדים לכל מה שמדיף אבק כוכבים. וגולשים שעות ברשתות החברתיות, מסמל אריק איינשטיין לגבי את הזמר הצבר. הוא מאדיר בשירים  שהוא שר את ישראל הטובה, ושירים רבים שלו הם חדורי אהבת
 מולדת. ולא בכדי קרא לאחד מתקליטיו "ארץ ישראל הטובה והיפה". אמנם בהמשך דרכו המוסיקלית גם הוא נחל אכזבה מכל מה שקורה כאן. ובאחד משיריו קבע שהמדינה הולכת פייפן, אבל למרות זאת הוא נשאר בתודעה שלי כמי שמיצג את ארץ ישראל היפה והשפויה. ספרו עליו שהיה אדם מצחיק. ואני לא מתפלאת. וחושבת שהמערכונים שלו על "חידון התנ"ך" על העולים החדשים ואחרים. יהיו נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. בזכות אריק איינשטיין וחבריו בלול נשבו כאן רוחות חדשות, הם הביאו לישראל את החופש והמתירנות מהעולם הגדול, יש האומרים שבהתנהגותם החופשית והמתירנית היו דברים טובים. ויש המצביעים על הדברים הרעים, אני חושבת שבזכותם הפכנו להיות מדינה תרבותית ככל העמים. ולא עוד ארץ ישראל הקטנה והישנה, ואפילו אם היו בהתנהגותם אי אלו דברים לא מקובלים. בנעורי נחשב אריק איינשטיין לאחד הגברים היפים במדינה. אם ליפה שבהם. חברותי ממש העריצו אותו. אבל בניגוד למה שניכתב לאחרונה בעיתונות על צעירות שמנסות להגיע למגע פיסי עם מושא הערצתן. חברותי היו בישניות.  יום אחד החלטנו לדפוק לאריק איינשטיין בדלת, ולהביע בפניו את אהבתנו אליו. ואמנם הלכנו כפי שתכננו לדירתו ודפקנו בדלת. הוא פתח לנו כשהיה בעיצומו של גילוח. כשכל הקצף הלבן על פניו. כשראינו את זאת ברחנו כל עוד נפשנו, מותירות מאחרינו  את החלום. אריק איינשטיין היה בעיני שחקן מצויין. אהבתי לצפות בסרטים שבהם הוא שיחק. כמו "סלח שבתי", "מציצים" "עיניים גדולות", מבחינתי בהיותו אדם צנוע וחף מכל פוזה, הוא שייך לדור הנפילים, ומזכיר לי את המנהיגים של פעם, שחיו בדירות קטנות ופשוטות ולא היו נהנתנים. כשהלך לעולמו כתבו בעיתונות הרבה על העובדה שהוא חדל להופיע על הבמות, וישב בביתו בחיק משפחתו. לגם כוס תה, ושוחח בטלפון עם חברים, ועם אנשים שהיה אכפת לו מכל מה שקרה להם. מבחינתי הוא לא הסתגר. הוא פשוט המיר את את אורות הזרקורים באולפנים. שבהם הקליט אלבומים חדשים, ניסו להבין למה הוא בחר להיות ספון בביתו. וגם אני חשבתי על הסוגיה הזאת. ונראה לי שזה קרה לו בגלל התאונה הקשה שבה נפצע לפני שנים. והראיה שלא זו בלבד שהוא הקליט את אלבומיו החדשים באולפנים. אלא שגם המשיך לשתף פעולה עם יוצרים אחרים כמו שלמה ארצי, אביב גפן ואחרים. אהבתי לקרוא את מה שהוא כתב בשעתו במדור הספורט על קבוצות הכדורגל והכדורסל של הפועל תל-אביב.  האהובות עליו. כשהתבשרתי שהוא קיבל טור אישי במעריב. התרגשתי וחיכיתי ליום שישי שבו יתפרסם הטור הראשון. ומי יכול היה לתאר שהטור הזה כבר לא יתפרסם יותר.  אני מסכימה עם כל אלו האומרים שאריק איינשטיין רשם את ההיסטוריה של התרבות הישראלית,  בכל הדברים שבהם הטביע את חותמו. ועם אלו שכינו אותו "פרנק סינטרה הישראלי". עם לכתו לעולמו חשתי שמשהו השתנה פתאום בחיינו התרבותיים. ושהתרבות שלנו כבר לא תהיה מה שהיתה. באחד משיריו האהובים עלי הוא שר עם שלום חנוך "למה לי לקחת ללב". אני בהחלט לקחתי ללב את לכתו מאיתנו לעד. 

בעקבות אסון הכרמל / רימונה שיף.

כל שנה כשמגיע חג החנוכה אנחנו  לא מצינים רק את ניצחון המכבים על היוונים ואת נס פח השמן שדלק בבית המקדש שמונה ימים, אלא גם את אסון הכרמל שהיה לדעתי האסון הכי גדול שקרה במדינה. ובעקבות האסון מצאתי את עצמי יושבת וכותבת שירים של מציאות ותקווה. 

ואני בינהם.

הימים קצרים,
הלילה בא מהר. 
ואני בינהם
מהלכת בלבלוב האביב
ורסיסי זיכרונות. 
גם הקיץ עם הימים הארוכים
לא הביא מזור לפצעים הפתוחים. 
הסתיו השיר עליו מעליו
ורק האביב אפשר
לנו לשבת ככה מחובקים. 
לאפסן את הימים המדממים
באלבום החיים.
וללכת מכאן בתנועה 
כל הזמן.

בדרך לעין הוד.

בדרך לעין הוד עמוד חשמל עומד.
טרקטורים ובולדוזרים עובדים.
טכנאים כבלים מתקנים. 
מכונית מטפסות אל בתים שרופים.
אנשים בודקים בהם נזקים.
גלי הים מתנפצים אל החוף. 
המבצר של עלית משקיף אל הנוף.
בדממת אבניו טמון סיפור שלא נגמר.
ריח של עשן לא מריחים כבר.
וציפור שיר מזמרת מזמור 
למחר טוב יותר.