המשפחה החדשה. רימונה שיף.

עד לפני מספר עשורים חגגו כאן את יום האם. אני זוכרת כיצד הייתי ביום הזה מכינה בגן ולימים בבית הספר היסודי מתנה לאמי. ובבגרותי הייתי מחפשת לה ביום הזה מתנה שתשמח את ליבה. וכשראיתי שקלעתי למטרה לא היתה מאושרת ממני. לימים הפכתי לראשונה לאם דווקא ביום הזה. ובבית חולים העניקו לנו היולדות מתנות מיוחדות, ואולם בשנים האחרונות אנחנו חוגגים כאן את יום המשפחה, ואני נותרתי עם הזיכרונות.  ילדי עוד הספיקו לקנות לי מתנות ליום האם, יש לי אפילו בובת פרווה דובי קטן שקנה לי בני הצעיר ליום האם. כי הוא ידע שאני אוהבת בובות פרווה. אבל אל תחשבו שאני מתגעגעת ליום האם. להפך אני שמחה שחוגגים כאן היום את יום המשפחה. סוף סוף הבינו שהתא המשפחתי הנורמטיבי מורכב מהורים וילדים, ופעם בשנה כולם יכולים לחגוג לכולם בהוקרה והערכה. אם לדבר על האבות. כשחגגו את יום האם הם היו מקופחים. האמהות היו אלו שקיבלו מהילדים את הנשיקות. החבוקים, התודות והמתנות. כן, סוף סוף יש כאן8 שויון.  מבחינתי אלו שחשבו להנהיג כאן את יום המשפחה חשבו נכון, כי היום לא רק האבות הם אלו שמביאים את הפרנסה, גם האמהות יוצאות לעבוד, ואפילו עובדות קשה מחוץ לבית. וחינוך הילדים הוא לא נחלתן בלבד, גם האבות שותפים לו. ויש להם בהחלט מה לאמר לילדיהם.  ובאשר למטלות הבית, כפי שנוכחתי לדעת הם עדיין ברוב הבתים מוטלים על כתפי הנשים. הן אלו שמנקות, מכבסות,מקפלות את הבגדים הנקיים. ולרוב הן גם אלו שקונות את המצרכים בחנויות. עם זאת במטבח עומדים היום גם גברים ומבשלים. הם יודעים לבשל לא פחות טוב מהנשים. עובדה שבתכניות הבישול בטלוויזיה השפים הם בעיקר גברים.   ובתכניות הראליטי שעוסקות בבישול ישנם בקרב המתמודדים גם גברים. אפילו שניים זכו במקום הראשון בתכנית "מאסטר שף" ורק אישה אחת. היום מוקרנות תכניות ראליטי חדשות של בישול. נראה מי יהיו אלו שיגיעו למקומות הראשונים, גברים או נשים. בתקופה האחרונה ישנם גם גברים שהם   חד הוריים. המדובר בעיקר  בגרושים. אך יש גם אלמנים. אמנם הם במעוט. אך אני מאמינה שעם הזמן מספרם רק ילך ויגדל. ראיינתי במסגרת עבודתי העיתונאית ראיינתי  גבר גרוש שאשתו לשעבר ויתרה על ילדיהם המשותפים.  והשאירה לו אותם. אותו גבר סיפר לי שכשהוא יושב בגינה בקרב האמהות הצעירות, והמטפלות הן מסתכלות עליו כאל חיזר. ומשפשפות את העיניים כדי להיות בטוחות שהוא אכן אבא חד הורי. וכשהוא מגיע עם הילדים לקופת חולים, מרימים גבה הן הנשים והן הגברים שבתור ממתינים.    בתקופה האחרונה תמצא זוגות גברים שמגדלים ביחד ילדים. הנה בתקשורת התפרסמו גברים כאלו שקבלו את ילדיהם מאם פונדקאית בתאילנד. והתקשו לשוב ארצה כי לא קיבלו לילדיהם דרכונים. אני דוגלת בסיסמא "חיה ותן לחיות".  וככזאת אני מקבלת את הצעד הזה שהם עשו בחייהם. אבל אני תוהה מה מרגישה מתבגרת שחיה עם הורים שהם שני גברים. לכשהיא מתמודדת עם השינויים המיניים שבגופה מתחוללים. כאישה אני יודעת שישנם רגעים בחיים שיש רצון לשתף רק אישה בכל מה, שקורה לך, ועם כל הכבוד לפתיחות של אותם הורים גברים. גבר לא יוכל לעולם להיות אישה. לכל אותן נערות הגדלות אצל גברים אני מקווה שתהינה להן חברות טובות. שלהן הן תוכלנה על עצמן לדבר. לא אחת אני חושבת לעצמי איך השתנו הזמנים בעשורים האחרונים. בכל הנוגע לתא המשפחתי. שהרי, היום את יום המשפחה לא חוגגות רק משפחות המורכבות מאם אב וילדים. אלא גם משפחות המורכבות מאם או אב חד הורים, או מהורים חד מיניים וילדים  

על הזמר העברי / רימונה שיף.

אני משערת שלאזרחי ישראל הוותיקים ישנה היום כמיהה לשירים של פעם. לשירים הפטריוטים של ימי העליות ועם קום המדינה. כמו "שיר הנמל" האומר "אנו בונים פה נמל פה נמל". "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה" או "שאו ציונה נס ודגל". לשירים שמתיחסים למלחמות כמו "באב אל ואד" "מול הר סיני", "קרב הראל" ואחרים. לשירי זיכרון כמו "דודו", אליפלט", "אחי הצעיר יהודה", "מה אברך" ועוד. או שירים ספוגי אהבת מולדת כמו "ירושלים של זהב". "ברוש" , "ימי בנימינה" "אין לי ארץ אחרת", "נחל התנינים" ואפילו "ראי רחל ראי" שנכתב בעקבות ניצחון מלחמת ששת הימים. גם אני מתגעגעת לשירי ארץ ישראל היפה. לשירים כמו "נערה ושמה כנרת" "הכל בגלל מסמר קטן" "בשדה תלתן" וכדומה. 
ושירים יפים שהושמעו בפס הקול של הסרטים הישראלים. כמו "לי ולך" "בלדה לשוטר" לשירים שנכתבו בידי משוררים ולא פזמונאים. כמו אלו של נתן אלתרמן, דליה רביקוביץ' , שלונסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, פן, ונוספים. היום אני מרוצה מזה שהזמרים המזרחים שהיו פעם מקופחים, פרצו את הגטו, וכבר אינם נחשבים לזמרי הקסטות של התחנה המרכזית. אלא תופסים את המקום הראשון בהשמעות בתוכניות הרדיו המוסיקליות.  אבל חבל שהם דוחקים את רגלי הזמרים האשכנזים. כי לדעתי יש מקום לכולם. הזמרים המזרחים הם בהחלט זמרים מוכשרים, הבעיה היא שהטקסטים בהרבה מהשירים שהם שרים הם  רדודים. שמדברים על אהבות ואכזבות אישיות. אין בהן מסרים. כמו בשירים של פעם. והם לא כתובים בשפה עברי תקנית, אלא בשפת הסלנג של הרחוב. או בשפה עממית. שאין ספק שאין בהם עומק אך הם שירים יותר קליטים. מאשר השירים הספרותיים שנכתבו על ידי משוררים וזכו ללחנים. היום השירים של פעם. אותם שירים של אהבת מולדת. שיש בהם מסרים, והם כתובים בשפה עברי תקנית. כפי שכבר ציינתי לא מושמעים בתוכניות הרדיו המוסיקאליות. לפעמים נדמה שלולא היוטיוב לא יכולנו לשמוע את השירים העברייים היפים של פעם. אבל לא כל האזרחים הוותיקים, שעל עברם לא אחת מתרפקים,יודעים להשתמש ביוטיוב, וקשה לי להאמין שהצעירים נכנסים ליוטיוב כדי לשמוע את השירים האלו. וכאן אציין גם שאני לא מתפלאת על מה שפורסם בעיתונות כשהזמר הלאומי שלנו אריק איינשטיין הלך לעולמו. סופר שם שהשירים האחרונים שהקליט נדחו על ידי עורכי תוכניות הרדיו המוסיקאליות, ולא הושמעו בהן, לפני מספר עשורים נערכו בארץ שלושה סוגים של פסטיבלי זמר. פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי. הפסטיבל המזרחי, והפסטיבל החסידי. כלומר שהכניסו את הסגנונות של הזמר העברי לגטאות. מבחינתי היה יפה אם כבר אז היו משלבים את שלושת הסגנונות לפסטיבל אחד. אמנם זוהר ארגוב שאותו מכנים "המלך" והעלה את הזמרים המזרחיים לקדמת הבמה. התפרסם לראשונה בציבור באחד מפסטיבלי הזמר ובפזמון הישראלים. עם השיר "הפרח בגני". שאתו הגיע למקום הראשון. אבל בדעבד אני חושבת שאם הוא היה מבצע את אותו השיר בפסטיבל מאוחד. הוא גם היה מגיע למקום הראשון. כי היה לו קול אדיר. יש הקוראים לזמר המזרחי זמר ים תיכוני. ואני חושבת שכל השירים שהזמרים הישראלים מבצעים הם שירים ים תיכוניים. כי גם אנחנו מדינה ששוכנת לחופי הים התיכון. כן, מבחינתי לשירים הים תיכוניים אין סגנון  מסוים. אני אומרת שאלו לתפיסתי שירים שהם מעבר לכל סגנון. כי אני מחפשת את המכנה  המשותף בזמר העברי. ברכתי על כך שזמרים צעירים בצעו שירים של פעם בתוכניות הטלוויזיה "כוכב נולד". כדי שהדור הצעיר גם אותם יכיר. אבל, לצערי התוכנית הזאת ירדה מהמרקע והיום זה ישנו ב"הכוכב הבא". ובתוכנית הריאליטי החדשות כמו  "אקס פקטור" ו "דה וויס" הזמרים  בצעו בעיקר שירים עכשוים, וגם שירים באנגלית. ומעטים בצעו איזשהוא שיר מהעבר. אי לכך אני לא מתפלאת שהיום הצעירים באירועים חברתיים ושמחות משפחתיות, כמו בר מצווה וחתונות לא רוצים לשמוע שירים כמו של "החברים של נטשה" אלא של זמרים מזרחיים. ואני חושבת לעצמי לא פעם שעורכי התוכניות הרדיו השונות בוחרים שלא לכלול בתוכניתיהם שירים של פעם. כי הם חוששים שהצעירים יסגרו את המקלט. עם זאת אני מעריכה את אקו"ם שמעניק פרסי מפעל חיים ליוצרים שתרמו לזמר העברי. ולא מסתכל על אישיותם או על הדעות הפוליטיות שלהם. כך, יוצרים חשובים כמו שמוליק קראוס או אריאל זילבר נמנו על מקבלי הפרסים. אני סקרנית לדעת מה יהיה עתיד הזמר העברי.  האם גם הזמר המזרחי יהיה בבחינת אופנה חולפת כמו השירים של פעם. או שהוא ישתדרג למקום אחר. ימים יגידו כמובן. 

אלימות בבתי ספר / רימונה שיף.

בכל פעם אני מזדעזעת מחדש כשאני שומעת על אלימות בבתי ספר. המקום שנועד לחנך את ילדנו ולהפוך אותם לאזרחים טובים במדינתנו הולך והופך לעוד מקום אלים. הורים רבים שולחים לשם את הילדים בתקווה שירכשו השכלה.  ושיקנו להם ערכים. ולא יודעים כיצד הם יחזרו משם בסופו של יום. לא מכבר התפרסם באמצעי התקשורת שנער בן ארבע עשרה בבית ספר בירושלים הוכה באכזריות על ידי נערים בני שבע עשרה. שכבר אינם קטינים. וכשזה התרחש עמדו וצפו בהם נערים אחרים. ולא חשו להציל אותו מידי התוקפים. החמלה כפי שהבנתי היתה מאותם נערים רחוקה. והם קדשו בוודאות את האלימות. וזוהי בהחלט תופעה מדאיגה.  היחס של המשטרה כלפי תלמידים אלימים היא סלחנית. אני מבינה מאמצעי התקשורת שהיא יותר שקומית מאשר התרעתית. ושעל פי החוק מתיחסים לנערים ונערות שלא מלאו להם שש עשרה כאל קטינים. ההתיחסות הזאת מתבטאת בשלל הטבות. כמו אסור פרסום תמונתם באמצעי התקשורת. הפרדתם בכלא מאסירים מבוגרים. ועוד ועוד. מבחינתי הגיע הזמן שגם המשטרה תתיחס לאלימות של בני נוער באפס סלחנות. שהרי כך הם יבינו את חומרת מעשיהם. אותם נערים לא מבדילים בין טוב לרע. ובמקום לראות בתקיפה האלימה פשע חמור הם רואים  בה משחק. ואפשר לומר שאולי הם חוששים להתערב פן התוקפים יפגעו בהם. אולם שהם לא ניגשים למורה תורן  או למנהל ומתריעים בפניהם הם נותנים יד למעשה הביריוני והתוקפני. את שורש תופעת האלימות הגוברת ומתגברת בבתי הספר אני זוקפת בראש ובראשונה להורים שחלקם עושים קריירה ונעדרים שעות ארוכות. ויש בהם החוזרים בלילה לביתם כשילדיהם ישנים במיטתם. מה שקורה הוא שאותם הורים חוזרים מעבודתם עייפים ואין להם ראש להתעסק בחינוך ילדיהם ולא שואלים אותם מה עבר עליהם.       "אין ברירה. בני וכלתי צריכים לשלם שכר דירה. ולכן הם נאלצים לעבוד עד השעות הקטנות" הסבירה לי לאחרונה חברה. ואני חשבתי בלבי. כמה עצוב שלילדים של היום אין משפחה חמה ותומכת במרבית שעות היום. ושהם צריכים להתחנך במסגרות חוץ משפחתיות. אצל אנשים שלא תמיד ממש אכפת להם מהם. לפחות לא כמו שאמור להיות אצל הורים.  ישנם הורים שלא מטיפים לילדים מוסר אלא מאשימים את מערכת החינוך בכל מה שקורה להם. בגלל הורים כאלו שמאשימים את ההנהלה והמורים בהתנהגות לא מוסרית בשעה שהם נוקטים בהתנהגות סמכותית, האלימות בבתי הספר רק הולכת וגוברת. הנה לאחרונה התפרסם שבבית ספר  באזור המרכז אם הכתה את המנהלת. בגלל שלא הרשתה לבתה לצאת מהכיתה בהפסקה. ובהקשר לכך אוסיף ואספר. שלפני מספר שנים הגעתי לתיכון יוקרתי ברמת-גן, וספרו לי בו על תלמידים שיש להם הורים אמידים. כך שבשעה שהמורה מעניש אותם על התנהגותם הם שוכרים את שירותיו של עורך דין ששולח למורה המעניש מכתב אזהרה. אותם הורים, לפי תפיסתי, משדרים לילדיהם שאלימות היא לא תופעה שלילית. ושהם יכולים להתנהג בבית הספר, הן כלפי מוריהם והן כלפי חבריהם לספסל הלימודים, כפי שנראה להם. כי כאשר יטילו עליהם עונשים בבית הספר הם יהיו מוגנים. לפני מספר שנים פרסמתי במקומון של רמת -גן כתבה על מנהלת מיוחדת היא ארגנה מקרב הכיתות הגבוהות קבוצה של תלמידים   שדיווחה להנהלה ולמורים כשקרו אירועים חמורים. כשהכתבה, שאותה יוזמה המפקחת, פורסמה המנהלת הביעה באזני את אי שביעותה, בעוד שיו"ר ועד ההורים יצא נגדה ואמר שהמדובר בכתבה חשובה. מבדיקה שערכתי נודע לי שאותה מנהלת לא רצתה שכולם ידעו שבבית ספרה היו גילויי אלימות. ובמקום שתהיה מעניינת שהיוזמה המבורכת שלא תתפרסם ברבים. היא רצתה  עצמה להבטיח ולטאטא את הנעשה אצלה מתחת לשטיח. בעוד שהיא יכלה לגרום ולעזור לעוד מנהלים ללכת בעקבותיה. אני זוכרת שלכשהייתי תלמידה לפני מספר עשורים. ההיתיחסות שלנו למנהלים ולמורים היתה אחרת. התיחסנו אליהם ביריאת כבוד. וכשקבלנו מהם עונשים על התנהגות לא ראויה שתקנו. ובבית ההורים שלנו תמכו בהם והסבירו לנו במה שגינו. השיטות החדשות שבהם נוקטים היום המנהלים והמורים בבתי הספר לא הוכיחו את עצמן. ואם היום כפי שנודע לי אי אפשר להשעות תלמיד מבית הספר. ולא מטילים עליהם עונשים כמו לכתוב משפט מסוים עשרות פעמים. הרי שהמסרים החינוכיים שמעבירים להם בכיתה  לא חודרים אליהם. ותלמידים אלימים אומרים לעצמם "במילא לא יעשו לי כלום". לדעתי יש להחזיר למערכת החינוך את השיטות הישנות. ולנקוט  כלפי התלמידים האלימים ביתר תקיפות. וזה אמור גם לגבי מערכת החוק. שיכולה להעמיד לדין את אותם תלמידים כולל הטלת תקופות מאסר במקרים חמורים. אם יעשו את זה כבר עכשיו, זה יכול לשפר את המצב. ולגרום לאותם תלמידים אלימים לעשות לפני שהם תוקפים רגע חושבים. ורצוי שההורים לא יסתכלו על התופעה השלילית הזאת בשלוות נפש. אם יאמרו לעצמם את הסיסמא "יש למגר את האלימות בבתי הספר". הם יעבירו לילדיהם בדרכים חינוכיות, במסגרת המשפחתית את המסר שעליהם להתנהג אחרת. ולאותם תלמידים שנתקלים בגילויי אלימות בבית ספרם. ומאמצים לעצמם את דפוסי ההתנהגות של "לא ראיתי לא שמעתי". אומר שבהתנהגותם הם מגלים פחדנות והשלמה עם האירועים האלימים. ואם הם ידווחו בשעת מעשה להנהלה
 ולמורים על הנעשה הם יצילו את חבריהם מידי תוקפהם. וכבר נאמר "המציל נפש מישראל"....  

העט והמקלדת / רימונה שיף.

לאחרונה בישרה לי כתבה בעיתונות היומית שבחלק מבתי הספר בארה"ב הפסיקו ללמוד כתיב מחובר. עיון נוסף באותה כתבה לימד אותי פרט נוסף. והוא שמערכת החינוך באינדיאנה החליטה להשמיט מתוכנית הלימודים הרשמית את השימוש בכתב יד מחובר. לימוד הכתב המחובר טענו, מקנה אמנם מיומנות של כתיבה מהירה יותר,  בגיל שבו הוא נלמד בארה"ב, כיתה ג' , אמנות ההקלדה נחשבת ניצול טוב יותר של הזמן מבחינת מערכת החינוך, בהמשך אותה כתבה מסופר שהמחקרים שנעשו מראים שכתב יד עוזר ברכישת שפה. נאמר שכאשר ילדים לומדים במקביל לקרוא אותיות ולכתוב אותן, הם רוכשים את השפה מהר יותר מאשר אם הם לומדים לקרוא בלבד. ומוסבר שבדרך כלל, כשהליכי הלמידה המוטורית משלב שתי מערכות של המוח (לעומת אחת). למשל קריאה ושמיעה או קריאה  וקריאה בעל פה, הלימוד יהיה מהיר יותר, הדברים שנאמרו באותה כתבה היוו לי חומר למחשבה, שאלתי את עצמי מה הן היתרונות של הכתיבה ביד ומה הן היתרונות של ההקלדה במחשב. מה הן החסרונות של הכתיבה ביד ומה הן החסרונות של ההקלדה במחשב. הגעתי למסקנה שכשמקלידים במחשב מיצרים חומר מהר יותר. וכשכותבים ביד עושים מפעם לפעם הפסקות לרענון ולמחשבה, היינו, לתכנון המשפטים הנכתבים. זה כמובן מלמד על תהליך חשיבה שונה. אבל מעורר את השאלה האם המשפטים הנכתבים בכתב יד מסוגננים טוב יותר מאלו המוקלדים. כשמקלידים ניתן לבצע מחיקות בצורה נאה ואלגנטית.  והקוראים לא מבחינים שהיו מחיקות. לעומת זאת כשכותבים בכתב יד מבצעים מחיקות באמצעות טיפקס או קשקוש על המילה או המשפט המיותרים. או השגויים. וזה מכער את החומר הכתוב. אמנם הטיפקס פחות מכער אותו מאשר הקשקוש, אבל בכל זאת הוא מראה שבמקומות מסוימים נמחקו אי אלו משפטים או מילים. הכתיבה במקלדת היא כתיבה טכנית, הראיה שכאשר כותבים בכתב יד מרגישים מעורבים יותר בייצור החומר הכתוב. על פי הכתבה שהזכרתי ישנם מחקרים שמצביעים על כך שכשכותבים בכתב יד זוכרים טוב יותר את החומר מאשר כשמקלידים אותו. כשמקלידים כפי שנוכחתי לדעת המחשב יכול להודיע על שגיאות כתיב. וקל לתקן את מה שכותבים, ואילו כשכותבים בכתב יד לא מודעים לשגיאות הכתיב. ומגישים לקוראים או לגורם שני חומר עם שגיאות. כשאני כותבת שורות אלו אני נזכרת בימים שבהם הייתי תלמידה בבית ספר יסודי. דרשו מאיתנו לתרגל כתיבה . ואפילו היו לנו לצורך זאת מחברות מיוחדות. והנה היום אני מהרהרת על הרגע בו לא ילמדו את הילדים יותר לכתוב בכתב יד, אלא רק לייצר חומר כתוב באמצעות הקלדה במחשב. ואני חושבת מה יקרה לאותם ילדים שיעברו למקלדת ויפסיקו לכתוב בכתב יד. ורואה לנגד עיני את אותם אומללים שהמחשב התקלקל להם. עם כל החומר שהיה כתוב בו. ושאפילו אם הוא נשמר הוא לא עומד לרשותם בזמן שמתקנים אותו. ומתארת לעצמי שאם הם יצטרכו להגיש חומר כתוב לגורם שני, זה לבטח יגרום להם לבעיות לא קלות ולא פשוטות, בעוד שבכתב יד דבר כזה יכול לקרות. אם החומר מסודר החומר תמיד ישמר אצלך, ואתה יכול תמיד להגיש אותו לגורם שני. נכון שגם כאן וגם כאן אתה יכול לשמור לעצמך העתקים, כשהחומר מוקלד הוא נשלח במייל ליעד ונשמר במחשב. וכשכותבים בכתב יד עושים העתקים. או מצלמים את החומר הכתוב לפני ששולחים אותו ליעד. נכון שהפתרון שלשמירת חומר במקלדת היא יותר קל ויותר יעיל. אבל כשהמחשב מתקלקל אין לכך ערך. בעוד שהעתקים בכתב יד תמיד נשמרים עם הכותבים. עליהם להיות רק מסודרים. וכל מה שהם צריכים הוא רק לשלוף אותם ולשלוח אותם ליעד. זה מצריך מהם הליכה לדואר דבר שנמנע מאלו שכותבים במקלדת. אם תשאלו אותי האם העט נעלם מחיינו בטרם עת. אומר שעדיין לא. אבל זה צפוי בהחלט לקרות, ובטרם שהתהליך הזה קורה. אומר שלדעתי צריך לשלב בין השניים. להכין בכתב יד טיוטה למה שהולכים להקליד במחשב. כך החומר ישמר גם אם המחשב יתקלקל. ואפשר גם למען שמירת המיומנות הישנה להשתמש בעט אלקטרונית. שבאמצעותה ניתן לכתוב ולאייר באופן חופשי על גבי המסך. אכן, העט והמקלדת יכולים ביחד ללכת.  

לכבוד השפה העברית / רימונה שיף.

לאחרונה נהנתי לגלות שהינקינתון -ירחון צאצאי היקים בישראל הקדיש גיליון בנושא : שפה ותרגום. נתקלתי בו בדברי משה מנדלסון מלפני מאתיים שנה שאמר "אה ראיתי אחינו בני ישראל עזבו לשוננו הקדושה. והיטב חרה לי. לא ידעתי איכה נהיתה הרעה הזאת מה כאן על ככה ומה הגיע אליהם, להשליך ארצה עטרת ברית תפארתם, ועל כל זה אלך סביב סביב, ואין איש מתחזק להשיב הלשון על כזה במשפט הראשון".  נוכחתי לדעת שכבר אז קם אדם שהיה אכפת לו מהנחלת השפה העברית. וזה מאוד נגע לליבי. 
מקריאה באותו הגיליון של היקינתון, למדתי שלפני מאה שנה התנהלה בארץ מלחמת שפות בין הגרמנית לעברית. המחלוקת הסתימה סביב שפת ההוראה בטכניקום שתוכנן לקום בחיפה,  גם סביב השליטה הפדגוגית ובעצם סביב מפעל החינוך בארץ ישראל,  הסתבר לי שהיו מקומות נוספים שבהם פרצה המחלוקת, שהפכה כאמור למלחמת שפות. בבית המדרש למורים בירושלים שבו תמכו חברי חברת עזרה ליהודי גרמניה שהוקמה בראשית המאה העשרים. וראתה לעצמה משימה לעזור להם בתמיכה להקמת מערכות חינוך בארץ ישראל. זאת ועוד. אפרים כהן, מנהל בית הספר למל בירושלים וחניך מערכת החינוך הגרמנית, סבר שאין תשתית לשונית מספיק מפותחת להוראת מדעים בעברית, ובהתאם לכך בקש לעצב את פני החינוך בארץ ואת שפתו. בנובמבר 1913 פרצה שביתת תלמידים בדרישה ללמוד את השפה העברית. על כתב המחאה היו חתומים תלמידי הסמינר ובית הספר למסחר. המכתב הופקר בידי י.ח. ברנר. בישיבה של ועד הטכניקום  שעתיד היה לקום בחיפה נוסחו סעיפים, בגיבויו של משרד החוץ הגרמני, שקבעו בין השאר שללשון העברית תוקדש תשומת לב מיוחדת, אך מדעי הטבע ילמדו בשפה העברית. אשר גינצבורג (אחד העם), יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין התפטרו הועד של הטכניקום. בנימוק שהם רואים בתחיתו של  עם ישראל,  תרבות ושפתו הלאומית בארץ ישראל את האידיאל הכי גדול שלנו, ושאי לכך הם מוכרחים לדרוש, שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו. מכאן הבנתי שהשתת הלשון העברית בארץ ישראל לא היתה דבר מובן מאליו. ושהארץ נחלקה לשני פלגים. לכאלו שהיו קנאים לשפה העברית, ולכאלו שחששו שתהיה בעיה להסיר ממנה את קורי הגלות ולהחיות אותה. ואם עד לאחרונה חשבתי שרק בזכות מפעלו הגדול של אליעזר בן יהודה אנחנו מדברים היום בלשון העברית, אני מבינה היום, בזכות הגיליון של היקינתון, שגם בזכות  התלמידים ומאבקם של הקנאים ללשון העברית, מלחמת השפות הסתימה בניצחונה של העברית.   
כשאני קוראת שירים שנכתבו בתחילת המאה עשרים.  כמו משל חיים נחמן ביאליק, וכתבות שנכתבו בעיתונים של אותה תקופה, אני מוצאת שהם נכתבו בשפה מליצית ואפילו מקראית. משום שלא חייתי באותה תקופה אינני יודעת אם גם דיברו באותה שפה. מה שכן. מאוחר יותר הפכה השפה העברית לשפה חילונית, שהעוקץ המליצית מקראי הוצא ממנה. עד לאחרונה נכתבו שירים, סיפורים וכתבות בשפה ברורה,  רהוטה ותקנית. אפילו נטולת סלנג.   שהיתה מובנת לכולם. בעשורים האחרונים היו יוצרים שהוסיפו לשפה ביטויים חדשים, כמו למשל הגששים, "המכונית המגוייסת", הזרבובית של הקומקום" ואחרים. שהפכו לנחלת הלשון העברית.  לעומת זאת היו שגורים בפי האנשים ביטויים כמו "ציפציף" ועוד. שהיום כבר לא משתמשים בהם בסלנג העממי. היום ישנה תחושה שהדור הצעיר מפקיר את השפה העברית התקנית. ומשתמש במטבעות לשון שהוא יצר. ובביטויים שגם הם פרי יצירתו. כמו "תהיה קול", "אחי", "סבבה", "חבל על הזמן" וכדומה.
השירים ששרו הזמרים הישראלים עד לפני מספר עשורים, נגעו לנופי הארץ. לאנשים. להווי הישראלי. והיו  שירים סיפורים, שהיה להם גם מסר. הם נכתבו בשפה העברית הברורה, הרהוטה והתקנית. ושרו גם שירים של משוררים ידועים כמו חיים נחמן ביאליק פן ואלתרמן. היום השירים ששרים הזמרים הם ברובם שירים שלא דווקא כתובים בשפה הזו. הם פשוטים, וכמעט כולם עוסקים בסיפורים על אהבה, או על אהבה ואכזבה. ומשתמשים בסלנג השגור בפי הצעירים, כמו "יאללה מוטי" "אתה תותח" ואחרים. השירים האלו הם לא סיפוריים. ואין להם בדרך כלל מסר. ועם זאת אומר לזכותם  שלא אחד הם קליטים יותר מהשירים של פעם. לפעמים המבוגרים נחרדים למשמע השפה הקולחת מפי הצעירים, אני מבינה אותם. והייתי רוצה שהשפה העממית הסלנגית או שפת הרחוב. תהיה השפה שבה מדברים הצעירים ביניהם. ואלו השירים, הסיפורים והכתבות יכתבו בשפה הברורה. הרהוטה והתקנית שידענו עד לא מכבר. ושגם המרצים  והמורים ישתמשו בה, הן בהרצאות והן בהוראה. כי אם לא נכנע לאופנה לשונית חולפת, נגלה את העצמה של השפה. ולהלן שיר שכתבתי לרגל אירוע ללשון העברית, שהתקיים "בבית באו" בתל אביב בחסות אגודת הסופרים.

תחרות מקורית.

תחרות מקורית אלוף השפה העברית.
התמודדות בארבע תחרויות.
תחרות על מילים קצרות, תחרות על מילים
נרדפות, תחרות על מילים חדשות.
תחרות על מילים שאת השפה
העברית מעשירות. 
האלוף הבא
לא יאמר סבבה.
לא יתן קומפלימנטים
אלא יחלק שבחים. 
לקרובים. חברים ושכנים. 
בשפה תקנית.
לא יגיד לחבר אחי
ויהיה בעברית הכי הכי.

הסופה וסופה/ רימונה שיף.

בתחילת חורף 2013 מצאתי מדינה לא מוכנה. לסופת שלגים קשה, בירושלים בעיקר עשרות אנשים נתקעו בכבישים, בניני האומה הפכו ממקום של אירועים וכנסים למקום שקלט רבים מאלו שהתקשו להגיע למחוז חפצם, במזג האוויר הסוער משפחות רבות בכל רחבי הארץ נותרו בחושך ובלי אפשרות של חמום. במשפחות שיש בהן תינוקות, ולהבדיל, במקומות שבהם מתגוררים קשישים, כמו למשל, בתי הורים, הדבר הורגש פי כמה וגרם לבעיות שונות, אנשי חברת החשמל עבדו סביב השעון לחבר את החשמל לבתים המנותקים. היו שהאשימו אותם על אוזלת ידם. על זה שלא הכינו מראש תשתית למניעת התנתקות. אבל אני דווקא מעריכה את המסירות והנכונות של עובדי החברה לעזור לאלפי משפחות להתחבר מחדש לחשמל. בשנת 1991, כפי שאני זוכרת, היתה סופה דומה. עם תוצאות דומות.  אולי פחות מבחינה מספרית. אבל בהחלט כאלו שמדליקות נורת אזהרה למה שעלול להתרחש בחורפים הבאים. וזה שלא הפיקו מאז את הלקחים ולא נערכו לסערה הצפויה.  חמור לדעתי פי כמה, מהערכותם של אנשי חברת החשמל. מה גם שעל מל"ח,  משק לשעת חרום לא שמעו בסופה הזאת כלום.  היום שום דבר מאז לא השתנה. כמו בשנת 1991 כן גם בשנת 2013 נתנו חברת החשמל והעיריות,  תשובות צולעות לכל אלו שהפנו אליהם שאלות נזעמות על הסיבות לחוסר ההערכות שלהם. ולכאלו שהתקשו להתמודד עם התוצאות. לאחר מה שקרה בשנת 1991 אפשר היה לצפות שיחול שינוי. והנה על פי עדותם של נהגים שנתקעו בשלג בדרך לירושלים המפלסות לא הגיעו בזמן לפתוח את הכבישים. מעניין איפה הן היו תקועות. ועוד מספרים נהגים על כך שמכוניות שהצליחו להחלץ בכוחות עצמן, בלי שום סיוע ועלו לעבר הגבעה הצרפתית נחסמו על ידי המשטרה. לא בגלל סופת השלגים אלא משום שמזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי היה צריך להגיע מרמאללה לירושלים. הם נאלצו לדבריהם. להמתין לקרי שעה ארוכה ובנתיים השלג המשיך לרדת בכמויות גדולות, ועטף את המכוניות בכלל ואת הגלגלים בפרט בלבן, אני מתארת לעצמי את זעמם של אותם נהגים שלא יכלו לנוע בחופשיות, והמתינו בשלג ובקור שהמכונית של מזכיר המדינה האמריקאי תעבור. במסיבת עיתונאים שערך ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אמר בין השאר ש"היינו ערוכים כמו שמדינה צריכה להיות ערוכה לאירוע כזה", אני לא ראיתי את זה בשטח. להפך, אמרתי לבנים שלי שעוד מעט תקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור את המחדלים. וחבל שאצלנו קודם כל מפשלים ואחר כך מקימים ועדות חקירה שחוקרות מה קרה. במסיבת עיתונאים אחרת הופיעו שר הביטחון משה בוגי יעלון וראש עירית ירושלים ניר ברקת. וספרו כיצד סיעו לאזרחים בקור הגדול ובשלגים להתגבר. ולהתמודד עם המצב. עזרה שאותה ראו בבחינת הצלת חיים. ואני התרשמתי שאצלנו אין יד מכוונת במצבי חרום. ושאלתי את עצמי למה השר להגנת העורף או השר לביטחון פנים לא מופיעים במסיבת העיתונאים הזאת. אלא שר הביטחון שמופקד על הגנת האזרחים מפיגועים, מהתקפות עוינות ממדינות השונות ובעתות מלחמה. בהופעתו בפני אנשי לשכת המבקרים הפנימיים, אמר מבקר המדינה יוסף שפירא בין השאר ש"המצב בירושלים לא לבן אלא שחור" ואני חשבתי כשקראתי את דבריו בעיתונות שטוב שיש לנו במדינה הזאת לפחות אדם כמוהו שאומר את האמת. בניגוד לראש הממשלה שבא כביכול להרגיע בדבריו את התושבים הנצורים בשלג. והמנותקים מחשמל, בימים הקרים, המושלגים והסוערים נזכרתי באסון הכרמל. בשרפה הגדולה שפרצה שם וקפחה חיי אדם. ובחוסר המוכנות של המדינה להתמודד עם השרפה המשתוללת. ושאלתי את עצמי אם אנחנו מגלים חוסר מוכנות שכזאת כשפורצת שרפה גדולה, או להבדיל, כשפורצת סערת שלגים. כיצד נתמודד עם רעידת אדמה או עם התקפות טילים.
שהרי, הנס שקרה לנו בהתקפת הטילים במלחמת המפרץ לא יקרה פעמיים. ואם נסמוך על ניסים לא נהיה מוכנים עלול להתרחש כאן אסון גדול. על כן, מוטב שנערך מבעוד מועד כדי שנמנע אסונות.       

תמונת מצב שירים / רימונה שיף.

  
שוב כלפנים.

שוב לחוש בה כבאגדת גרים.
לחשוב ילדות היא שלא בשלה. 
טיפה טיפה ללגום
שעות של כרך ערבי. 
כשחוק וכדמעות
של כוכב גבוה
מתייפח בהעלם הבן.
שוב כלפנים אמשהו.
טחב חוצות 
צער מתנגן, 
זהו אושר מקורו לא תבין.
זוהי חידה פתרונה לא תדע. 
אלמת ומתחננת
כמו גמול לבכי
לבריות הנקם על עולות אין אפשר. 


מעבר לזמן. 

היא שוב צוללת בורוד. 
ומחשבותיה כגלים הומים בסערה. 
תקותה כקצף מתדפקת לחוף.
וצמרמורת בבשרה ממראות האימה.
אפשר שבעיניה.
בשחור אישוניה הוא חובק
את הרוחות העזות שבשנתה. 
את כאבה המר על כתפיו מטען
הנושא כיסופיה עם הזרם החם
הרחק מעבר לזמן.