באו - סיפור אהבה. / רימונה שיף.

אני מלאת הערכה לאחיות הדסה וצלילה באו שהצליחו לארגן אירוע רב משתתפים בבית ראשונים בגבעתיים. לציין 70 שנה לחתונתם של הוריהן רבקה ויוסף באו בתוך מחנה הריכוז פלאשוב. את חתונתם מראים בסרט "רשימת שינדלר", 40 שנה ללכתו לעולמו של אוסקר שינדלר. ו-20 שנה לסרט "רשימת שינדלר", לאחר שיום  קודם ערכו אירוע רב משתתפים נוסף, שנקרא "סיפור המתחיל בתמונה", בסנימטק בתל-אביב. בהשתתפות מכובדים רבים, ושבו קיימו מאין חתונות לזכר חתונתם, שני האירועים נערכו בחסות שגריר פולין בישראל ובהשתתפות השגריר. באירוע שנערך בבית ראשונים בגבעתיים העלתה הצגה על סיפור אהבתם וחתונתם של יוסף ורבקה באו. בבצוע  תלמידי בית הספר "הדרך". כאשר את המוסיקה כתב אפי שושני, והפיקה מחלקת האירועים בעירית גבעתיים. בהצגה שהמחישה בצורה מזעזעת אך גם משעשעת את האירועים במחנה פלאשוב, ואת הניסים והנפלאות שקרו לזוג באו. הופיעו צלילה והדסה, בנותיהם בתור מספרות. כשהן לבושות בשמלות כלה. הן סיפרו בין השאר שאביהן יוסף באו עבד כגרפיקאי בצריף עם מפקד המחנה אמנון גץ. יום אחד בקש ממנו המפקד שישרטט העתקת שמש. ואביהן יוסף באו אמר לו שאין שמש, המפקד עמד על כך שהוא יבצע את העבודה. ופסק העתק או כדור בראש. כשיוסף יצא לבצע את המשימה שנראתה לו בלתי אפשרית, פגש בצעירה, מבנות המחנה היהודיות, ובקש ממנה שתואיל בטובה להיות השמש שלו. וכששאל לשמה ענתה רבקה. "רבקה היפה את השמש שלי". אמר לה. והיא נענתה לבקשתו בחיוב. לאחר שעשה בסיועה את העבודה נגש למשרד. הוא היה בטוח שנכשל. הכניס את השרטוט לחדר פתוח ולהפתעתו העתקת השמש יצאה לו. למזלו גם לשביעות רצונו של מפקד המחנה, למחרת קטף כמה פרחים מחוץ למחנה. במחשבה להגיש אותם לרבקה לאות תודה. מהנדס יהודי שהסתובב שם ראה אותו מחזיק את הפרחים, והזהיר אותו שהמפקד יושב במשרד ועלול להעניש אותו קשות על שקטף פרחים.  מיד זרק אותם לפח הקרוב מאוכזב. לאחר שהמפקד עזב את המשרד ניגש המהנדס לפח. הוציא ממנו את הפרחים. הלך למחנה הנשים והגיש אותם לרבקה. ואמר לה שאלו הם הפרחים שיוסף באו קטף בשבילה והציע לה להיפגש איתו. והם נפגשו. באחת הפגישות לאחר חיבוקים ונשיקות ביקש יוסף מרבקה שתינשא לו. ולמרות שהרהרה בקול איך אפשר בכלל להנשא במחנה שכזה נענתה גם לבקשתו הזו בחיוב. במשך שבוע לא אכל את מנת הלחם היומית שקיבל, ונתן אותה למישהו, ובתמורה קיבל ממנו כפית של כסף. הוא נתן אותה  לצורף, והצורף עשה ממנה שתי טבעות. ליוסף ולרבקה היתה שריקה מוסכמת. כך הם יכלו לבשר אחד לשני שהם בחיים. כדי להינשא לבחירת ליבו יוסף התחפש לאישה. וככה הוא נכנס בלילה למחנה הנשים, והם התחתנו בנוכחות אמו.  היא היתה הרבנית והשיאה אותם כדת משה וישראל. ובטקס נכחו גם כל חברותיה למחנה של רבקה. לאחר טקס הנישואין נשמע קול הצופר שקרא לגברים להאסף למסדר. יוסף מהר החליף בגדים ורץ למסדר. למזלו הוא לא איחר. זמן מה לאחר מכן רבקה הכניסה את יוסף לרשימת שינלדר. וכך הוא ניצל. בסוף המלחמה נפגשו שוב, והתחתנו בקרקוב בפולין ב-14,2,1946. בחתונה רגילה עם רב ועם אוכל. הם לא ידעו שה-14 לפברואר זה יום ולנטיין,  יום האהבה הבינלאומי. כי בפולין לא שמעו אז על החג הזה. ובכלל לא חגגו אותו באותם ימים. כעבור מספר שנים הם עלו ארצה עם בתם הדסה. הם חיו חמישים שנה בגבעתיים, ובארץ נולדה בתם השניה צלילה, כיום להדסה ולצלילה יש משפחות משלהן, וילדיהן ממשיכים את המורשת של סבם וסבתם.וכל משפחת באו המורחבת מיחלת, כפי שיוסף באו יחל, שהמלחמות תהפכנה לנשיקות. ואני אומרת שהלוואי ומשאלתו שהיא גם משאלתם תתגשם, לאחר שהמסך ירד על ההצגה הסכמתי עם דבריו של המנחה לני רביץ. שיש לתרגם אותה לשפות שונות ולהעלותה על במות ברחבי העולם. למען הדורות הבאים. עוד אוסיף ואספר על יוסף באו שכאן בארץ הוא היה חלוץ האנימציה הגרפיקה והפרסום, והיה אומן רב תחומי.  צייר, משורר, סופר, צלם, קולנוען, וחוקר השירה העברית, כן, זייף  גם מסמכים לשב"כ. בהם לאלי כהן, מי שרוצה להתרשם מקרוב מעבודותיו יכול לבקר בסטודיו שלו. שהפך ביוזמת בנותיו למוזיאון. ברחוב ברדיצבסקי 9 בתל-אביב, כמי שבקרה במקום לא פעם אעיד שלמבקרים במקום צפויה חוויה. מציוריו ההומוריסטים, ומתרומתו להיסטוריה של התרבות הישראלית, אומרים שהמקום עלול להסגר, ואני שואלת איך בכלל חושבים לסגור מקום היסטורי שכזה. 

נעורים, זיכרונות והרהורים / רימונה שף.

הייתי נערה בתקופה של מלחמת ששת הימים. בתקופה שהיינו באופוריה מהניצחון הגדול שלנו. על מדינות ערב, שקמו עלינו לכלותנו. תוך שישה ימים הסרנו איום על קיומנו שהיה כעננה מעל ראשנו. ובתקופה הזאת הסתכלו עלינו בהערכה מדינות העולם. וראו בנו את דויד שהכה את גלית. ואני יודעת את זאת כי הייתי לאחר המלחמה באירופה. והייתי גאה להיות שם ישראלית. הייתי נערה בתקופה שבה להיות חייל קרבי זה היה עבור הצעירים הישראלים הכי הכי. ולחיילים קרביים היו סיכויים טובים לזכות בבנות. ומי תאר לעצמו אז שיבוא מורה בישראל ויאמר שהצבא שלנו עושה מעשים לא מוסריים. השירים שנוגנו אז היו שירי הערצה ללובשי המדים. כמו "הוא פשוט שיריונר" "על כנפי הכסף" ועוד. ואנחנו הנערות היינו מדקלמות את הסיסמאות "הטובים לטייס" ו"האמיצים לצנחנים" כן, אנחנו גדלנו על ערכים ואהבת מולדת. למרות שלא היינו הדור של בוני הארץ ומלחמת השחרור. היו אלו שנות השישים של ילדי הפרחים, ברחובות אירופה הסתובבו אז הביטניקים מגודלי השער, שחלקם עישנו סמים. והיתה  זו התקופה של מרד הצעירים בצרפת. וההפגנות נגד מלחמת ויטנאם בארצות הברית. וגם הפלישה של רוסיה לצ'כוסלובקיה שהביאה לכאן צעירים וצעירות יהודים. ובהם בן דוד שלי בשם תומס שנעלם מחיי עם השנים. בכל אופן לנו בישראל היו כאן דאגות אחרות. דאגות קיומיות. אך היו כפי שאני נוכחתי גם מי שעשו חיים לאחר מלחמת ששת הימים, לקיבוצים הגיעו בעקבות הניצחון הגדול מתנדבים ומתנדבות לאו דווקא יהודים. וחברי הקיבוצים הצעירים וחיילי הנח"ל נצלו את המצב, והמבין יבין. בצבא שבו שרתתי בנעורי המאוחרים, המפקדים הרשו לעצמם "להתחיל" עם החיילות הצעירות. חלקן נענו להם. ועל אלו שלא נענו להם נאסר לדבר על מעשיהם ברבים,  ונאמר להן שאם תפרנה את שתיקתן הן תשלמנה מחיר יקר. לו היה קיים אז החוק שאוסר הטרדות מיניות.  היו לבטח יושבים בכלא אז מפקדים רבים. כשהייתי נערה נהגנו להסתובב ברחובות גם בשעות הקטנות של הלילה. ולא פחדנו שמשהו רע יקרה לנו. אם כבר חששנו ממחבלים, ומפיגועים. אבל מי תיאר לעצמו שצעירים ישראלים יסתובבו עם סכינים, וידקרו אנשים כדי לגנוב מהם טלפונים ניידים או כספים. וגם את אלו שיעירו להם על רעש שהם עושים.  נכון היו תקופות שאנסים סידרתיים הסתובבו ברחובות באזורים מסוימים. אבל אז כל מי שגר שם ידע שהוא צריך להזהר. ובשעות הקטנות של הלילה בביתו נשאר. כשהייתי נערה נתנו כבוד בבית ספר למורים ולמנהלים. וכשהם הענישו אותנו קיבלנו עלינו את גזר הדין. אני גם לא זוכרת קטטות המוניות בין תלמידים בהפסקות.  אלא רק משחקי חברה ושיחות מענינות. מי חשב אז שתלמידים יכולים לתקוף בסכינים תלמידים אחרים, שיש להם איתם חשבון. או לתקוף באלימות מורים או מנהלים שמטילים עליהם עונשים. וחמור מזה. מי שיער לעצמו בימי נעורי שהורים יכולים להרים יד על מורים או מנהלים. אכן, השתנו הזמנים. ולצערי הרב לא לטובה. ונעבור לשטח אחר. לכשהייתי נערה הזמרים המפורסמים היו כמעט כולם יוצאי להקות צבאיות. הטלוויזיה שדרה בערוץ אחד. בשחור לבן. סדרות ותוכניות ישראליות מקוריות. וכאלו שהובאו מחו"ל. אני כמעט משוכנעת שבתקופה הזאת אף אחד לא האמין לעצמו שבזכות תוכניות ראליטי יהפכו רבים למפורסמים. או למנחים בתוכניות טלוויזיה שונות. שתוכניות כמו "כוכב נולד", "הכוכב הבא", "דה וויס", אקס פקטור", ואחרות יעלו על מפת הזמר העברי זמרים חדשים. שתוכניות כמו "המירוץ למיליון", "האח הגדול", "היפה והחנון" ואחרות. תשנה למשתתפים את החיים. תהפכנה אותם למפורסמים ואפילו למנחים בתוכניות טלוויזיה שונות. ושבעקבות תוכנית הטלוויזיה "לרדת בגדול" מלאים עברו תהליך. עבדו על עצמם. ומי כאלו שאיש לא הסתכל עליהם  הם הפכו למושכי  מבטים. בגלל מראם המצודד, כן, היום  מי שרוצה שיחלו אצלו שינויים בחיים צריך רק אומץ להופיע על המרקע. כשהייתי נערה הייתי צריכה ללכת לתנועת נוער. או להבדיל, למסיבה סלונית כדי לרכוש חברים חדשים. היום אפשר לעשות את זאת דרך הפייסבוק. גם בזמני, לכשהייתי נערה היו לועגים בבית ספר לתלמידים שהיו יוצאי דופן. מבחינת מראה או התנהגות.אבל כל זה נשאר במסגרת הכיתתית. היום תלמידים כאלו נמצאים ממש בסיכון. כי הם צפויים תמיד שיעלו תמונות לא מחמיאות שלהם בפייסבוק או באינסטגראם. והם יהפכו ללעג בכל העולם. מבחינה זאת אני מאושרת שהייתי נערה בתקופה אחרת. עם זאת אני לא אחת נזכרת שבנעורי לכשרצינו להצטלם היינו צריכים ללכת לצלם מקצועי, ולשלם לו כסף, והיום בזכות הטלפונים הניידים המתקדמים כולם הפכו לצלמים. אתה רק שולף את הטלפון הנייד ומצלם בני משפחה או חברים. וגם דברים יפים שאתה רואה. ובהקשר זה אוסיף ואציין שבנעורי הייתי צריכה לשלוח מכתבים לחברים רחוקים. ומחכה ימים כדי לקבל מהר תשובה. והיום אני שולחת מייל, או מתקשרת בנייד ומקבלת מהם תשובה מידית, אני זוכרת כיצד בנעורי התקשתי להתקשר לבני משפחה או חברים. כשהייתי בדרכים. מחפשת טלפונים ציבוריים. או נגשת לקיוסקים ומתחננת שיתנו לי תמורת תשלום להתקשר אליהם. ולא תמיד נענית. והיום עם הטלפון הנייד אתה יכול להתקשר מכל מקום לכל אחד.  מבחינה זאת הגענו לתקופה קלה יותר. רק חבל שהאלימות היום הולכת וגוברת. ושהפכנו להיות ככל הגויים. 

המשפחה החדשה. רימונה שיף.

עד לפני מספר עשורים חגגו כאן את יום האם. אני זוכרת כיצד הייתי ביום הזה מכינה בגן ולימים בבית הספר היסודי מתנה לאמי. ובבגרותי הייתי מחפשת לה ביום הזה מתנה שתשמח את ליבה. וכשראיתי שקלעתי למטרה לא היתה מאושרת ממני. לימים הפכתי לראשונה לאם דווקא ביום הזה. ובבית חולים העניקו לנו היולדות מתנות מיוחדות, ואולם בשנים האחרונות אנחנו חוגגים כאן את יום המשפחה, ואני נותרתי עם הזיכרונות.  ילדי עוד הספיקו לקנות לי מתנות ליום האם, יש לי אפילו בובת פרווה דובי קטן שקנה לי בני הצעיר ליום האם. כי הוא ידע שאני אוהבת בובות פרווה. אבל אל תחשבו שאני מתגעגעת ליום האם. להפך אני שמחה שחוגגים כאן היום את יום המשפחה. סוף סוף הבינו שהתא המשפחתי הנורמטיבי מורכב מהורים וילדים, ופעם בשנה כולם יכולים לחגוג לכולם בהוקרה והערכה. אם לדבר על האבות. כשחגגו את יום האם הם היו מקופחים. האמהות היו אלו שקיבלו מהילדים את הנשיקות. החבוקים, התודות והמתנות. כן, סוף סוף יש כאן8 שויון.  מבחינתי אלו שחשבו להנהיג כאן את יום המשפחה חשבו נכון, כי היום לא רק האבות הם אלו שמביאים את הפרנסה, גם האמהות יוצאות לעבוד, ואפילו עובדות קשה מחוץ לבית. וחינוך הילדים הוא לא נחלתן בלבד, גם האבות שותפים לו. ויש להם בהחלט מה לאמר לילדיהם.  ובאשר למטלות הבית, כפי שנוכחתי לדעת הם עדיין ברוב הבתים מוטלים על כתפי הנשים. הן אלו שמנקות, מכבסות,מקפלות את הבגדים הנקיים. ולרוב הן גם אלו שקונות את המצרכים בחנויות. עם זאת במטבח עומדים היום גם גברים ומבשלים. הם יודעים לבשל לא פחות טוב מהנשים. עובדה שבתכניות הבישול בטלוויזיה השפים הם בעיקר גברים.   ובתכניות הראליטי שעוסקות בבישול ישנם בקרב המתמודדים גם גברים. אפילו שניים זכו במקום הראשון בתכנית "מאסטר שף" ורק אישה אחת. היום מוקרנות תכניות ראליטי חדשות של בישול. נראה מי יהיו אלו שיגיעו למקומות הראשונים, גברים או נשים. בתקופה האחרונה ישנם גם גברים שהם   חד הוריים. המדובר בעיקר  בגרושים. אך יש גם אלמנים. אמנם הם במעוט. אך אני מאמינה שעם הזמן מספרם רק ילך ויגדל. ראיינתי במסגרת עבודתי העיתונאית ראיינתי  גבר גרוש שאשתו לשעבר ויתרה על ילדיהם המשותפים.  והשאירה לו אותם. אותו גבר סיפר לי שכשהוא יושב בגינה בקרב האמהות הצעירות, והמטפלות הן מסתכלות עליו כאל חיזר. ומשפשפות את העיניים כדי להיות בטוחות שהוא אכן אבא חד הורי. וכשהוא מגיע עם הילדים לקופת חולים, מרימים גבה הן הנשים והן הגברים שבתור ממתינים.    בתקופה האחרונה תמצא זוגות גברים שמגדלים ביחד ילדים. הנה בתקשורת התפרסמו גברים כאלו שקבלו את ילדיהם מאם פונדקאית בתאילנד. והתקשו לשוב ארצה כי לא קיבלו לילדיהם דרכונים. אני דוגלת בסיסמא "חיה ותן לחיות".  וככזאת אני מקבלת את הצעד הזה שהם עשו בחייהם. אבל אני תוהה מה מרגישה מתבגרת שחיה עם הורים שהם שני גברים. לכשהיא מתמודדת עם השינויים המיניים שבגופה מתחוללים. כאישה אני יודעת שישנם רגעים בחיים שיש רצון לשתף רק אישה בכל מה, שקורה לך, ועם כל הכבוד לפתיחות של אותם הורים גברים. גבר לא יוכל לעולם להיות אישה. לכל אותן נערות הגדלות אצל גברים אני מקווה שתהינה להן חברות טובות. שלהן הן תוכלנה על עצמן לדבר. לא אחת אני חושבת לעצמי איך השתנו הזמנים בעשורים האחרונים. בכל הנוגע לתא המשפחתי. שהרי, היום את יום המשפחה לא חוגגות רק משפחות המורכבות מאם אב וילדים. אלא גם משפחות המורכבות מאם או אב חד הורים, או מהורים חד מיניים וילדים  

על הזמר העברי / רימונה שיף.

אני משערת שלאזרחי ישראל הוותיקים ישנה היום כמיהה לשירים של פעם. לשירים הפטריוטים של ימי העליות ועם קום המדינה. כמו "שיר הנמל" האומר "אנו בונים פה נמל פה נמל". "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה" או "שאו ציונה נס ודגל". לשירים שמתיחסים למלחמות כמו "באב אל ואד" "מול הר סיני", "קרב הראל" ואחרים. לשירי זיכרון כמו "דודו", אליפלט", "אחי הצעיר יהודה", "מה אברך" ועוד. או שירים ספוגי אהבת מולדת כמו "ירושלים של זהב". "ברוש" , "ימי בנימינה" "אין לי ארץ אחרת", "נחל התנינים" ואפילו "ראי רחל ראי" שנכתב בעקבות ניצחון מלחמת ששת הימים. גם אני מתגעגעת לשירי ארץ ישראל היפה. לשירים כמו "נערה ושמה כנרת" "הכל בגלל מסמר קטן" "בשדה תלתן" וכדומה. 
ושירים יפים שהושמעו בפס הקול של הסרטים הישראלים. כמו "לי ולך" "בלדה לשוטר" לשירים שנכתבו בידי משוררים ולא פזמונאים. כמו אלו של נתן אלתרמן, דליה רביקוביץ' , שלונסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, פן, ונוספים. היום אני מרוצה מזה שהזמרים המזרחים שהיו פעם מקופחים, פרצו את הגטו, וכבר אינם נחשבים לזמרי הקסטות של התחנה המרכזית. אלא תופסים את המקום הראשון בהשמעות בתוכניות הרדיו המוסיקליות.  אבל חבל שהם דוחקים את רגלי הזמרים האשכנזים. כי לדעתי יש מקום לכולם. הזמרים המזרחים הם בהחלט זמרים מוכשרים, הבעיה היא שהטקסטים בהרבה מהשירים שהם שרים הם  רדודים. שמדברים על אהבות ואכזבות אישיות. אין בהן מסרים. כמו בשירים של פעם. והם לא כתובים בשפה עברי תקנית, אלא בשפת הסלנג של הרחוב. או בשפה עממית. שאין ספק שאין בהם עומק אך הם שירים יותר קליטים. מאשר השירים הספרותיים שנכתבו על ידי משוררים וזכו ללחנים. היום השירים של פעם. אותם שירים של אהבת מולדת. שיש בהם מסרים, והם כתובים בשפה עברי תקנית. כפי שכבר ציינתי לא מושמעים בתוכניות הרדיו המוסיקאליות. לפעמים נדמה שלולא היוטיוב לא יכולנו לשמוע את השירים העברייים היפים של פעם. אבל לא כל האזרחים הוותיקים, שעל עברם לא אחת מתרפקים,יודעים להשתמש ביוטיוב, וקשה לי להאמין שהצעירים נכנסים ליוטיוב כדי לשמוע את השירים האלו. וכאן אציין גם שאני לא מתפלאת על מה שפורסם בעיתונות כשהזמר הלאומי שלנו אריק איינשטיין הלך לעולמו. סופר שם שהשירים האחרונים שהקליט נדחו על ידי עורכי תוכניות הרדיו המוסיקאליות, ולא הושמעו בהן, לפני מספר עשורים נערכו בארץ שלושה סוגים של פסטיבלי זמר. פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי. הפסטיבל המזרחי, והפסטיבל החסידי. כלומר שהכניסו את הסגנונות של הזמר העברי לגטאות. מבחינתי היה יפה אם כבר אז היו משלבים את שלושת הסגנונות לפסטיבל אחד. אמנם זוהר ארגוב שאותו מכנים "המלך" והעלה את הזמרים המזרחיים לקדמת הבמה. התפרסם לראשונה בציבור באחד מפסטיבלי הזמר ובפזמון הישראלים. עם השיר "הפרח בגני". שאתו הגיע למקום הראשון. אבל בדעבד אני חושבת שאם הוא היה מבצע את אותו השיר בפסטיבל מאוחד. הוא גם היה מגיע למקום הראשון. כי היה לו קול אדיר. יש הקוראים לזמר המזרחי זמר ים תיכוני. ואני חושבת שכל השירים שהזמרים הישראלים מבצעים הם שירים ים תיכוניים. כי גם אנחנו מדינה ששוכנת לחופי הים התיכון. כן, מבחינתי לשירים הים תיכוניים אין סגנון  מסוים. אני אומרת שאלו לתפיסתי שירים שהם מעבר לכל סגנון. כי אני מחפשת את המכנה  המשותף בזמר העברי. ברכתי על כך שזמרים צעירים בצעו שירים של פעם בתוכניות הטלוויזיה "כוכב נולד". כדי שהדור הצעיר גם אותם יכיר. אבל, לצערי התוכנית הזאת ירדה מהמרקע והיום זה ישנו ב"הכוכב הבא". ובתוכנית הריאליטי החדשות כמו  "אקס פקטור" ו "דה וויס" הזמרים  בצעו בעיקר שירים עכשוים, וגם שירים באנגלית. ומעטים בצעו איזשהוא שיר מהעבר. אי לכך אני לא מתפלאת שהיום הצעירים באירועים חברתיים ושמחות משפחתיות, כמו בר מצווה וחתונות לא רוצים לשמוע שירים כמו של "החברים של נטשה" אלא של זמרים מזרחיים. ואני חושבת לעצמי לא פעם שעורכי התוכניות הרדיו השונות בוחרים שלא לכלול בתוכניתיהם שירים של פעם. כי הם חוששים שהצעירים יסגרו את המקלט. עם זאת אני מעריכה את אקו"ם שמעניק פרסי מפעל חיים ליוצרים שתרמו לזמר העברי. ולא מסתכל על אישיותם או על הדעות הפוליטיות שלהם. כך, יוצרים חשובים כמו שמוליק קראוס או אריאל זילבר נמנו על מקבלי הפרסים. אני סקרנית לדעת מה יהיה עתיד הזמר העברי.  האם גם הזמר המזרחי יהיה בבחינת אופנה חולפת כמו השירים של פעם. או שהוא ישתדרג למקום אחר. ימים יגידו כמובן. 

אלימות בבתי ספר / רימונה שיף.

בכל פעם אני מזדעזעת מחדש כשאני שומעת על אלימות בבתי ספר. המקום שנועד לחנך את ילדנו ולהפוך אותם לאזרחים טובים במדינתנו הולך והופך לעוד מקום אלים. הורים רבים שולחים לשם את הילדים בתקווה שירכשו השכלה.  ושיקנו להם ערכים. ולא יודעים כיצד הם יחזרו משם בסופו של יום. לא מכבר התפרסם באמצעי התקשורת שנער בן ארבע עשרה בבית ספר בירושלים הוכה באכזריות על ידי נערים בני שבע עשרה. שכבר אינם קטינים. וכשזה התרחש עמדו וצפו בהם נערים אחרים. ולא חשו להציל אותו מידי התוקפים. החמלה כפי שהבנתי היתה מאותם נערים רחוקה. והם קדשו בוודאות את האלימות. וזוהי בהחלט תופעה מדאיגה.  היחס של המשטרה כלפי תלמידים אלימים היא סלחנית. אני מבינה מאמצעי התקשורת שהיא יותר שקומית מאשר התרעתית. ושעל פי החוק מתיחסים לנערים ונערות שלא מלאו להם שש עשרה כאל קטינים. ההתיחסות הזאת מתבטאת בשלל הטבות. כמו אסור פרסום תמונתם באמצעי התקשורת. הפרדתם בכלא מאסירים מבוגרים. ועוד ועוד. מבחינתי הגיע הזמן שגם המשטרה תתיחס לאלימות של בני נוער באפס סלחנות. שהרי כך הם יבינו את חומרת מעשיהם. אותם נערים לא מבדילים בין טוב לרע. ובמקום לראות בתקיפה האלימה פשע חמור הם רואים  בה משחק. ואפשר לומר שאולי הם חוששים להתערב פן התוקפים יפגעו בהם. אולם שהם לא ניגשים למורה תורן  או למנהל ומתריעים בפניהם הם נותנים יד למעשה הביריוני והתוקפני. את שורש תופעת האלימות הגוברת ומתגברת בבתי הספר אני זוקפת בראש ובראשונה להורים שחלקם עושים קריירה ונעדרים שעות ארוכות. ויש בהם החוזרים בלילה לביתם כשילדיהם ישנים במיטתם. מה שקורה הוא שאותם הורים חוזרים מעבודתם עייפים ואין להם ראש להתעסק בחינוך ילדיהם ולא שואלים אותם מה עבר עליהם.       "אין ברירה. בני וכלתי צריכים לשלם שכר דירה. ולכן הם נאלצים לעבוד עד השעות הקטנות" הסבירה לי לאחרונה חברה. ואני חשבתי בלבי. כמה עצוב שלילדים של היום אין משפחה חמה ותומכת במרבית שעות היום. ושהם צריכים להתחנך במסגרות חוץ משפחתיות. אצל אנשים שלא תמיד ממש אכפת להם מהם. לפחות לא כמו שאמור להיות אצל הורים.  ישנם הורים שלא מטיפים לילדים מוסר אלא מאשימים את מערכת החינוך בכל מה שקורה להם. בגלל הורים כאלו שמאשימים את ההנהלה והמורים בהתנהגות לא מוסרית בשעה שהם נוקטים בהתנהגות סמכותית, האלימות בבתי הספר רק הולכת וגוברת. הנה לאחרונה התפרסם שבבית ספר  באזור המרכז אם הכתה את המנהלת. בגלל שלא הרשתה לבתה לצאת מהכיתה בהפסקה. ובהקשר לכך אוסיף ואספר. שלפני מספר שנים הגעתי לתיכון יוקרתי ברמת-גן, וספרו לי בו על תלמידים שיש להם הורים אמידים. כך שבשעה שהמורה מעניש אותם על התנהגותם הם שוכרים את שירותיו של עורך דין ששולח למורה המעניש מכתב אזהרה. אותם הורים, לפי תפיסתי, משדרים לילדיהם שאלימות היא לא תופעה שלילית. ושהם יכולים להתנהג בבית הספר, הן כלפי מוריהם והן כלפי חבריהם לספסל הלימודים, כפי שנראה להם. כי כאשר יטילו עליהם עונשים בבית הספר הם יהיו מוגנים. לפני מספר שנים פרסמתי במקומון של רמת -גן כתבה על מנהלת מיוחדת היא ארגנה מקרב הכיתות הגבוהות קבוצה של תלמידים   שדיווחה להנהלה ולמורים כשקרו אירועים חמורים. כשהכתבה, שאותה יוזמה המפקחת, פורסמה המנהלת הביעה באזני את אי שביעותה, בעוד שיו"ר ועד ההורים יצא נגדה ואמר שהמדובר בכתבה חשובה. מבדיקה שערכתי נודע לי שאותה מנהלת לא רצתה שכולם ידעו שבבית ספרה היו גילויי אלימות. ובמקום שתהיה מעניינת שהיוזמה המבורכת שלא תתפרסם ברבים. היא רצתה  עצמה להבטיח ולטאטא את הנעשה אצלה מתחת לשטיח. בעוד שהיא יכלה לגרום ולעזור לעוד מנהלים ללכת בעקבותיה. אני זוכרת שלכשהייתי תלמידה לפני מספר עשורים. ההיתיחסות שלנו למנהלים ולמורים היתה אחרת. התיחסנו אליהם ביריאת כבוד. וכשקבלנו מהם עונשים על התנהגות לא ראויה שתקנו. ובבית ההורים שלנו תמכו בהם והסבירו לנו במה שגינו. השיטות החדשות שבהם נוקטים היום המנהלים והמורים בבתי הספר לא הוכיחו את עצמן. ואם היום כפי שנודע לי אי אפשר להשעות תלמיד מבית הספר. ולא מטילים עליהם עונשים כמו לכתוב משפט מסוים עשרות פעמים. הרי שהמסרים החינוכיים שמעבירים להם בכיתה  לא חודרים אליהם. ותלמידים אלימים אומרים לעצמם "במילא לא יעשו לי כלום". לדעתי יש להחזיר למערכת החינוך את השיטות הישנות. ולנקוט  כלפי התלמידים האלימים ביתר תקיפות. וזה אמור גם לגבי מערכת החוק. שיכולה להעמיד לדין את אותם תלמידים כולל הטלת תקופות מאסר במקרים חמורים. אם יעשו את זה כבר עכשיו, זה יכול לשפר את המצב. ולגרום לאותם תלמידים אלימים לעשות לפני שהם תוקפים רגע חושבים. ורצוי שההורים לא יסתכלו על התופעה השלילית הזאת בשלוות נפש. אם יאמרו לעצמם את הסיסמא "יש למגר את האלימות בבתי הספר". הם יעבירו לילדיהם בדרכים חינוכיות, במסגרת המשפחתית את המסר שעליהם להתנהג אחרת. ולאותם תלמידים שנתקלים בגילויי אלימות בבית ספרם. ומאמצים לעצמם את דפוסי ההתנהגות של "לא ראיתי לא שמעתי". אומר שבהתנהגותם הם מגלים פחדנות והשלמה עם האירועים האלימים. ואם הם ידווחו בשעת מעשה להנהלה
 ולמורים על הנעשה הם יצילו את חבריהם מידי תוקפהם. וכבר נאמר "המציל נפש מישראל"....  

העט והמקלדת / רימונה שיף.

לאחרונה בישרה לי כתבה בעיתונות היומית שבחלק מבתי הספר בארה"ב הפסיקו ללמוד כתיב מחובר. עיון נוסף באותה כתבה לימד אותי פרט נוסף. והוא שמערכת החינוך באינדיאנה החליטה להשמיט מתוכנית הלימודים הרשמית את השימוש בכתב יד מחובר. לימוד הכתב המחובר טענו, מקנה אמנם מיומנות של כתיבה מהירה יותר,  בגיל שבו הוא נלמד בארה"ב, כיתה ג' , אמנות ההקלדה נחשבת ניצול טוב יותר של הזמן מבחינת מערכת החינוך, בהמשך אותה כתבה מסופר שהמחקרים שנעשו מראים שכתב יד עוזר ברכישת שפה. נאמר שכאשר ילדים לומדים במקביל לקרוא אותיות ולכתוב אותן, הם רוכשים את השפה מהר יותר מאשר אם הם לומדים לקרוא בלבד. ומוסבר שבדרך כלל, כשהליכי הלמידה המוטורית משלב שתי מערכות של המוח (לעומת אחת). למשל קריאה ושמיעה או קריאה  וקריאה בעל פה, הלימוד יהיה מהיר יותר, הדברים שנאמרו באותה כתבה היוו לי חומר למחשבה, שאלתי את עצמי מה הן היתרונות של הכתיבה ביד ומה הן היתרונות של ההקלדה במחשב. מה הן החסרונות של הכתיבה ביד ומה הן החסרונות של ההקלדה במחשב. הגעתי למסקנה שכשמקלידים במחשב מיצרים חומר מהר יותר. וכשכותבים ביד עושים מפעם לפעם הפסקות לרענון ולמחשבה, היינו, לתכנון המשפטים הנכתבים. זה כמובן מלמד על תהליך חשיבה שונה. אבל מעורר את השאלה האם המשפטים הנכתבים בכתב יד מסוגננים טוב יותר מאלו המוקלדים. כשמקלידים ניתן לבצע מחיקות בצורה נאה ואלגנטית.  והקוראים לא מבחינים שהיו מחיקות. לעומת זאת כשכותבים בכתב יד מבצעים מחיקות באמצעות טיפקס או קשקוש על המילה או המשפט המיותרים. או השגויים. וזה מכער את החומר הכתוב. אמנם הטיפקס פחות מכער אותו מאשר הקשקוש, אבל בכל זאת הוא מראה שבמקומות מסוימים נמחקו אי אלו משפטים או מילים. הכתיבה במקלדת היא כתיבה טכנית, הראיה שכאשר כותבים בכתב יד מרגישים מעורבים יותר בייצור החומר הכתוב. על פי הכתבה שהזכרתי ישנם מחקרים שמצביעים על כך שכשכותבים בכתב יד זוכרים טוב יותר את החומר מאשר כשמקלידים אותו. כשמקלידים כפי שנוכחתי לדעת המחשב יכול להודיע על שגיאות כתיב. וקל לתקן את מה שכותבים, ואילו כשכותבים בכתב יד לא מודעים לשגיאות הכתיב. ומגישים לקוראים או לגורם שני חומר עם שגיאות. כשאני כותבת שורות אלו אני נזכרת בימים שבהם הייתי תלמידה בבית ספר יסודי. דרשו מאיתנו לתרגל כתיבה . ואפילו היו לנו לצורך זאת מחברות מיוחדות. והנה היום אני מהרהרת על הרגע בו לא ילמדו את הילדים יותר לכתוב בכתב יד, אלא רק לייצר חומר כתוב באמצעות הקלדה במחשב. ואני חושבת מה יקרה לאותם ילדים שיעברו למקלדת ויפסיקו לכתוב בכתב יד. ורואה לנגד עיני את אותם אומללים שהמחשב התקלקל להם. עם כל החומר שהיה כתוב בו. ושאפילו אם הוא נשמר הוא לא עומד לרשותם בזמן שמתקנים אותו. ומתארת לעצמי שאם הם יצטרכו להגיש חומר כתוב לגורם שני, זה לבטח יגרום להם לבעיות לא קלות ולא פשוטות, בעוד שבכתב יד דבר כזה יכול לקרות. אם החומר מסודר החומר תמיד ישמר אצלך, ואתה יכול תמיד להגיש אותו לגורם שני. נכון שגם כאן וגם כאן אתה יכול לשמור לעצמך העתקים, כשהחומר מוקלד הוא נשלח במייל ליעד ונשמר במחשב. וכשכותבים בכתב יד עושים העתקים. או מצלמים את החומר הכתוב לפני ששולחים אותו ליעד. נכון שהפתרון שלשמירת חומר במקלדת היא יותר קל ויותר יעיל. אבל כשהמחשב מתקלקל אין לכך ערך. בעוד שהעתקים בכתב יד תמיד נשמרים עם הכותבים. עליהם להיות רק מסודרים. וכל מה שהם צריכים הוא רק לשלוף אותם ולשלוח אותם ליעד. זה מצריך מהם הליכה לדואר דבר שנמנע מאלו שכותבים במקלדת. אם תשאלו אותי האם העט נעלם מחיינו בטרם עת. אומר שעדיין לא. אבל זה צפוי בהחלט לקרות, ובטרם שהתהליך הזה קורה. אומר שלדעתי צריך לשלב בין השניים. להכין בכתב יד טיוטה למה שהולכים להקליד במחשב. כך החומר ישמר גם אם המחשב יתקלקל. ואפשר גם למען שמירת המיומנות הישנה להשתמש בעט אלקטרונית. שבאמצעותה ניתן לכתוב ולאייר באופן חופשי על גבי המסך. אכן, העט והמקלדת יכולים ביחד ללכת.  

לכבוד השפה העברית / רימונה שיף.

לאחרונה נהנתי לגלות שהינקינתון -ירחון צאצאי היקים בישראל הקדיש גיליון בנושא : שפה ותרגום. נתקלתי בו בדברי משה מנדלסון מלפני מאתיים שנה שאמר "אה ראיתי אחינו בני ישראל עזבו לשוננו הקדושה. והיטב חרה לי. לא ידעתי איכה נהיתה הרעה הזאת מה כאן על ככה ומה הגיע אליהם, להשליך ארצה עטרת ברית תפארתם, ועל כל זה אלך סביב סביב, ואין איש מתחזק להשיב הלשון על כזה במשפט הראשון".  נוכחתי לדעת שכבר אז קם אדם שהיה אכפת לו מהנחלת השפה העברית. וזה מאוד נגע לליבי. 
מקריאה באותו הגיליון של היקינתון, למדתי שלפני מאה שנה התנהלה בארץ מלחמת שפות בין הגרמנית לעברית. המחלוקת הסתימה סביב שפת ההוראה בטכניקום שתוכנן לקום בחיפה,  גם סביב השליטה הפדגוגית ובעצם סביב מפעל החינוך בארץ ישראל,  הסתבר לי שהיו מקומות נוספים שבהם פרצה המחלוקת, שהפכה כאמור למלחמת שפות. בבית המדרש למורים בירושלים שבו תמכו חברי חברת עזרה ליהודי גרמניה שהוקמה בראשית המאה העשרים. וראתה לעצמה משימה לעזור להם בתמיכה להקמת מערכות חינוך בארץ ישראל. זאת ועוד. אפרים כהן, מנהל בית הספר למל בירושלים וחניך מערכת החינוך הגרמנית, סבר שאין תשתית לשונית מספיק מפותחת להוראת מדעים בעברית, ובהתאם לכך בקש לעצב את פני החינוך בארץ ואת שפתו. בנובמבר 1913 פרצה שביתת תלמידים בדרישה ללמוד את השפה העברית. על כתב המחאה היו חתומים תלמידי הסמינר ובית הספר למסחר. המכתב הופקר בידי י.ח. ברנר. בישיבה של ועד הטכניקום  שעתיד היה לקום בחיפה נוסחו סעיפים, בגיבויו של משרד החוץ הגרמני, שקבעו בין השאר שללשון העברית תוקדש תשומת לב מיוחדת, אך מדעי הטבע ילמדו בשפה העברית. אשר גינצבורג (אחד העם), יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין התפטרו הועד של הטכניקום. בנימוק שהם רואים בתחיתו של  עם ישראל,  תרבות ושפתו הלאומית בארץ ישראל את האידיאל הכי גדול שלנו, ושאי לכך הם מוכרחים לדרוש, שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו. מכאן הבנתי שהשתת הלשון העברית בארץ ישראל לא היתה דבר מובן מאליו. ושהארץ נחלקה לשני פלגים. לכאלו שהיו קנאים לשפה העברית, ולכאלו שחששו שתהיה בעיה להסיר ממנה את קורי הגלות ולהחיות אותה. ואם עד לאחרונה חשבתי שרק בזכות מפעלו הגדול של אליעזר בן יהודה אנחנו מדברים היום בלשון העברית, אני מבינה היום, בזכות הגיליון של היקינתון, שגם בזכות  התלמידים ומאבקם של הקנאים ללשון העברית, מלחמת השפות הסתימה בניצחונה של העברית.   
כשאני קוראת שירים שנכתבו בתחילת המאה עשרים.  כמו משל חיים נחמן ביאליק, וכתבות שנכתבו בעיתונים של אותה תקופה, אני מוצאת שהם נכתבו בשפה מליצית ואפילו מקראית. משום שלא חייתי באותה תקופה אינני יודעת אם גם דיברו באותה שפה. מה שכן. מאוחר יותר הפכה השפה העברית לשפה חילונית, שהעוקץ המליצית מקראי הוצא ממנה. עד לאחרונה נכתבו שירים, סיפורים וכתבות בשפה ברורה,  רהוטה ותקנית. אפילו נטולת סלנג.   שהיתה מובנת לכולם. בעשורים האחרונים היו יוצרים שהוסיפו לשפה ביטויים חדשים, כמו למשל הגששים, "המכונית המגוייסת", הזרבובית של הקומקום" ואחרים. שהפכו לנחלת הלשון העברית.  לעומת זאת היו שגורים בפי האנשים ביטויים כמו "ציפציף" ועוד. שהיום כבר לא משתמשים בהם בסלנג העממי. היום ישנה תחושה שהדור הצעיר מפקיר את השפה העברית התקנית. ומשתמש במטבעות לשון שהוא יצר. ובביטויים שגם הם פרי יצירתו. כמו "תהיה קול", "אחי", "סבבה", "חבל על הזמן" וכדומה.
השירים ששרו הזמרים הישראלים עד לפני מספר עשורים, נגעו לנופי הארץ. לאנשים. להווי הישראלי. והיו  שירים סיפורים, שהיה להם גם מסר. הם נכתבו בשפה העברית הברורה, הרהוטה והתקנית. ושרו גם שירים של משוררים ידועים כמו חיים נחמן ביאליק פן ואלתרמן. היום השירים ששרים הזמרים הם ברובם שירים שלא דווקא כתובים בשפה הזו. הם פשוטים, וכמעט כולם עוסקים בסיפורים על אהבה, או על אהבה ואכזבה. ומשתמשים בסלנג השגור בפי הצעירים, כמו "יאללה מוטי" "אתה תותח" ואחרים. השירים האלו הם לא סיפוריים. ואין להם בדרך כלל מסר. ועם זאת אומר לזכותם  שלא אחד הם קליטים יותר מהשירים של פעם. לפעמים המבוגרים נחרדים למשמע השפה הקולחת מפי הצעירים, אני מבינה אותם. והייתי רוצה שהשפה העממית הסלנגית או שפת הרחוב. תהיה השפה שבה מדברים הצעירים ביניהם. ואלו השירים, הסיפורים והכתבות יכתבו בשפה הברורה. הרהוטה והתקנית שידענו עד לא מכבר. ושגם המרצים  והמורים ישתמשו בה, הן בהרצאות והן בהוראה. כי אם לא נכנע לאופנה לשונית חולפת, נגלה את העצמה של השפה. ולהלן שיר שכתבתי לרגל אירוע ללשון העברית, שהתקיים "בבית באו" בתל אביב בחסות אגודת הסופרים.

תחרות מקורית.

תחרות מקורית אלוף השפה העברית.
התמודדות בארבע תחרויות.
תחרות על מילים קצרות, תחרות על מילים
נרדפות, תחרות על מילים חדשות.
תחרות על מילים שאת השפה
העברית מעשירות. 
האלוף הבא
לא יאמר סבבה.
לא יתן קומפלימנטים
אלא יחלק שבחים. 
לקרובים. חברים ושכנים. 
בשפה תקנית.
לא יגיד לחבר אחי
ויהיה בעברית הכי הכי.