שירים לא נשארים. / רימונה שיף.

תראו אלו מהפכים עברו על הזמר העברי במהלך השנים. החלוצים הציונים חדורי האידאלים שבאו לכאן לבנות ולהבנות שרו שירי אהבה למולדת, כמו "אנחנו אוהבים אותך מולדת" או "אנו נבנה פה נמל" וכדומה. במלחמת השחרור שרו הלוחמים שירי זיכרון נוגים לחברים שנפלו בקרב כמו "דודו" אליפלט" ו"שיר הרעות".  וגם שירים שהנציחו את הקרבות בהם השתתפו כגון "באבאל וואד" או קרב הראל" במבצע סיני המכונה גם מבצע קדש  שרה להקת הנח"ל בהתרגשות את "מול הר סיני" שהפך גם להמנון המבצע, וכשעלו ארצה בשנות החמישים עולים מארצות ערב כתבו נתן אלתרמן ויעקב אורלנד את השיר "זכריה בן עזרא" על אדם שחי במעברה ומרוצה מכל מה שקורה. ועל רקע חדירת המסתננים לנגב, באותם ימים, כותב חיים חפר את השיר "הוא לא ידי את שמה". שיר נוסף שנכתב כדי להרגיע את הילדים המפחדים מהמסתננים, הוא שיר שכתב עמנואל הרוסי ללחן של ר' שלום חרטונוב "שכב בני". מספרים בהקשר זה גם שכשקרה הפיגוע במעלה אדומים בשנת 1954. באוטובוס שנסע לחגיגות שחרור אילת, היה בישוב הלם טוטאלי. בפורים נערך במועדון מפא"י ברחוב בלינסון ליד כיכר דיזנגוף בתל-אביב. ומשה שרת שהיה אז ראש הממשלה היה מודאג ממצב הרוח של העם. ובקש מיעקב אורלנד ומרדכי זעירא, אותם פגש בנשף, שיכתבו שיר להעלאת המוראל. הם נכנסו למטבחון שבמקום ותוך חצי שעה כתבו את שירם "שיר שמח" "אם ראשנו שח ועצב סובבני" ב-1967 נערך בירושלים פסטיבל הזמר והפזמון. השיר אשר זכה בו במקום הראשון היה שירם של יעקב הולנדר ורימונה דינור "מי יודע כמה" בבצועו של מייק בורנשטיין. ואולם כיום מעטים זוכרים אותו. כולם זוכרים שבפסטיבל 1967 התפרסם לראשונה השיר "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר ושרה שולי נתן, השיר הזה הושמע כשיר בונוס  עד ספירת הקולות. גיל אלדמע מארגן הפסטיבל היה זה שיזם את השמעתם של שירי הבונוס. ובהקשר זה סיפר טדי קולק שהיה אז ראש העיר ירושלים שהוא פנה לנעמי שמר ובקש שתלחין שיר על ירושלים. שולי נתן שהיתה אז מורה חיילת עלתה לבמה עם גיטרה ובצעה אותו. והקהל הנרגש עד דמעות ליוו אותה בתשואות רמות. מאוחר יותר נודע שנעמי שמר שמעה אותה בתוכנית הרדיו תשואות ראשונות והחליטה לעבוד איתה. לאחר מלחמת ששת הימים. עם תחושת הניצחון הגדול נעמי שמר שינתה את הבתים האחרונים של השיר. בתקופת ההמתנה למלחמה הזו נכתבו גם כן שירים. אורי זוהר שר שיר שחיבר חיים חפר "נאצר מחכה לרבין". החלונות הגבוהים שרו שיר שחיבר דודי מנוסי והלחין שמוליק קראוס, "באנו למילואים". ובתקופת ההמתנה של חיילי המילואים כתב דודי מנוסי את השיר "פגישה במילואים", וחיים חפר כתב את השיר "|לילה בדרום" שהלחין סשה ארגוב. ובשוך הקרבות לאור התוצאות המזהירות כתבה דליה רביקוביץ' את השיר "בעמק דותן" ואת השיר "בסירת שקד". החידונאי שמוליק רוזן כתב את השיר "ראי רחל ראי" ששר אריק לביא. ושיר נוסף ששר יגאל בשן "ערי הגדה", ובעקבות שחרור ירושלים נכתבו שירים כמו "הכותל", "ירושלים שלי". ושיר התשובה של הצנחן מאיר אריאל שהשתתף בשחרור העיר "ירושלים של ברזל".
באותה תקופה חלמו הבנות הצעירות שיהיה להן חבר שהוא חייל קרבי. שיר שביטא אולי יותר מכל את אותה הערצה היה השיר "יש לי אהוב בסירת חרוב" שכתב חיים חפר והלחין יאיר רוזנבלום. ושרה שלומית אהרון. שיר אחר שביטא את זה היה השיר
"הוא פשוט שיריונר". ושיר נוסף הוא השיר שכתב והלחין יאיר רוזנבלום "מקפלת המצנחים", שבו אומרת מקפלת המצנחים לצנחן בכפל משמעות "תכין לי את הכיפה ואני אכין לך את החופה".  בין 1968 ל-1970 התרחשה בתעלה מלחמה נוספת. היא מלחמת ההתשה. זמרי הגבעתרון שרו את השיר "עמק האש" אך בארץ התנהלו החיים כרגיל. נעמי שמר ירדה למעוזים של החיילים, וכתבה את השיר "בשבחי מעוז" ששרה מלי ברונשטיין מלהקת פקוד דרום. "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח". באותה תקופה נעמי שמר כותבת גם את השיר "בהאחזות הנח"ל בסיני". מלחמת יום הכיפורים. שנחשבת למלחמה הטראומטית בתולדות עם ישראל. התרחשה בתקופה שבה תרגמו כאן שירים לועזיים לעברית. נעמי שמר החליטה לקחת שיר של הביטלס "לד איד בי" , ולהפוך אותו לשיר ישראלי "לו יהי" ברוח הימים הקשים, שיש בו המשפט "כל מה שנבקש לו יהי", ושרה אותו עם הגשש החיוור. במלחמת יום הכיפורים כתב קצין  החינוך עודד פלדמן את השיר "מוכרחים להמשיך לנגן" בלחן של יאיר רוזנבלום, לאחר ששמע ממפקד חיל האוויר בני פלד על המטוסים שלא חזרו. ובשוך הקרבות כתב יובב כץ  את השיר על הגולן "בתי את בוכה או צוחקת". ושיר נוסף שלו, שכתב עוד לפני המלחמה, "מלכות החרמון" הופך לשלאגר גדול. בבצועו של מוצי אביב מלהקת פקוד צפון. במלחמת יום הכיפורים ספגה ההתישבות העובדת אבדות קשות, ודורית צמרת מבית השיטה כתבה לאור נפילתם של אחד עשר חברים את השיר המצמרר "החיטה צומחת שוב" במלחמה מקבלת תלמה אליגון מכתב מאחיה שבו הוא מבקש ממנה שתשלח לו תחתונים וגופיות, ואז היא כותבת את השיר שהופך לשלאגר גדול בבצעו של עוזי פוקס. לאחר המלחמה קצין החינוך עודד פלדמן גילה את הזמרת נתנאלה מצוות הוואי של חיל האוויר. ונתנאלה שרה את השיר "יהיה לי חבר היה לי אח". לאחר המלחמה נתנאלה תשיר גם את השיר "שיר פשוט" "על הרעות בדם ויזע". ואריק לביא ישיר את שירו "שירו", לימים מבצע אנטבה יחזיר החיוך לפנים של הישראלים. והשיר שילווה את הסרט "מבצע יונתן" יהיה השיר "ארץ הצבי". שישיר יהורם גאון המגלם את יוני נתניהו. לאחר המלחמה התמנה רפול לרמטכ"ל. הוא אמר שהחיילים צריכים להלחם ולא לשיר שירים. ומפרק את הלהקות הצבאיות. ובשנות ה-80 כשהן חוזרות הופך השיר "קום והתהלך בארץ" בבצעו של יהודה אליאס מלהקת פקוד מרכז  לשלאגר גדול. אבל הלהקות הצבאיות לא חזרו להיות מה שהיו. במרוצת השנים כתבו שירי שלום. שהמפורסם שבהם הוא "השיר לשלום" ששרה מירי אלוני בלהקת הנח"ל. השיר הזה  נאסר בהתחלה להשמעה ברדיו, אך הפך לחלק מהזיכרון הלאומי בעקבות רצח רבין, שיר נוסף  שהתפרסם כשיר שלום הוא "פרחים בקנה" ששרה יהודית שורץ בלהקת התותחנים. ממלחמת לבנון הראשונה זוכרים בעיקר שלושה שירים האחד הוא "שני אצבעות מצידון" שנכתב לסרט. השני הוא "שני יובלי הראל" שהוא שיר זיכרון מצמרר על שני צעירים ירושלמים בשם יובל הראל. שגרו באותה שכונה ונפלו באותו יום. הוא מושמע בימי הזיכרון בבצועה של מירי אלוני. השלישי זה "אל תדליקו לי נר" של הקליק. גם שירי מחאה נכתבו כאן כמו "אין לי ארץ אחרת" שכתב אהוד מנור. ו"הילדים של חורף 73" שכתב שמואל הספרי. במרוצת השנים תפסו את מקומן של הלהקות הצבאיות להקות אזרחיות כמו "כורת" "אתניקס" "משינה" "תיסלם" "טיפקס" "החברים של נטשה" ורבות אחרות. הזמרים המזרחיים שנחשבו עד לפני עשור לזמרי קסטות של התחנה המרכזית תפסו את מקומם של הזמרים האשכנזיים. והצעירים, רבים מהם בוגרי תוכניות ריאליטי, תפסו את מקומם של הזמרים הוותיקים, כך תשמע היום זמרים כמו מתי כספי, אבי טולדנו, אריק סיני ואחרים רק בתוכניות נוסטלגיות. וכאן אציין שלאחר לכתו של אריק איינשטיין מאיתנו היה לי עצוב לקרוא בעיתונים על כך שהשירים האחרונים שלו לא הושמעו בתוכניות הרדיו. לכך אני קוראת בהזדמנות זאת לכל אלו שבזמר העברי עוסקים להחזיר עטרה לזמרה. ולהזכיר לדורות הצעירים את שירתם של הזמרים  הוותיקים. שידעו שגם אנחנו ההורים, וגם הסבים והסבתות, שרנו שירים עבריים בילדות, בטירונות, בתנועה, ובמסיבות, בשעורי הזמרה ובדירה. ושיתנו את הכבוד המגיע ליוצרים הגדולים כמו רחל המשוררת, לאה גולדברג, נתן אלתרמן תרצה אתר, נעמי שמר ואהוד מנור. ולמשוררי דור תש"ח . חיים גורי, ע הילל. חיים חפר, ודן אלמגור. שכתבו שירים יפים ששרו בין התקופות ההיסטוריות כמו "לילה לילה" "שירת העשבים" "ולס להגנת הטבע", "פנס בודד"ועוד רבים. כאן אודה שלא פעם יש לי געגועים לשירים הישנים ואין לי סבלנות לחכות לתוכניות הנוסטלגיות.       

פורים של ילדותי / רימונה שיף.

מידי שנה כשהייתי ילדה קטנה התחפשתי ולא סתם. היו לי תחפושות מקוריות. פעם קרן מגן לישראל. פעם לוח מודעות, פעם מה חביב חמישים שנה לתל-אביב. בשלב מסוים אמרתי לאמי. אני רוצה להתחפש כמו כולם, מה גם שאת שולחת אותי לתחרויות ואני לא חוזרת עם פרסים. אפילו לבמה אותי לא מעלים, כנראה שבי לא מבחינים. אמי שמעה את הדברים, התחפושות שלי הפכו לרגילות, פעם אחות רחמניה, פעם שדה בפיג'מה אדומה. העיר תל-אביב שמחה וצהלה, אני השתלבתי בחגיגות כמו כל הילדות, אמנם לא לבושה בתחפושת מקורית. אבל באחת כזאת שאני רוצה. והייתי מרוצה. 
בילדותי נערכה כל שנה בתל-אביב עדלוידע. תהלוכה ססגונית עם תזמורת. מכוניות מקושטות, תחפושות ודמויות מעולם הפוליטיקה האגדות וההצגות. באחד מימי הפורים עצבו בחצר שלנו את הבובות, אחת מהן היתה מכשפה, אני זוכרת את דמותה, כי היתה לא יפה ומפחידה, ואני זוכרת גם מאותה תקופה את ההמונים מצפים שתעבור העדלוידע. ואת הססגוניות והעליצות שהיא שידרה. דרך השמחה שאת התל-אביבים מלאה. היום העדלוידות צועדות בערים אחרות. ואני שואלת למה לא יחזירו את העטרה שאת העיר ללא הפסקה פארה. כן, זה יהיה חביב אם העדלידע תצעד שוב בתל-אביב.  

המכולת השכונתית שלי / רימונה שיף.

לא  אחת כשאני הולכת לקניות בסופרמרקטים ובמרכולים אני נזכרת במכולת השכונתית. המכולת הקטנה שידעתי בילדותי. עמדו שם מוכרים שמכרו מוצרי מזון שונים.  אך לא במגוון שקיים היום. היו להם מאזניים שבהם הם שקלו גבינות, זיתים וכדומה. היה להם פנקס ועיפרון שבהם הם עשו חישובים. וכמובן שהם ידעו היטב חשבון. שהרי היה חשוב לדעת חשבון כדי לעשות חישוב נכון. לפעמים הם תקעו את העיפרון ברווח שבין ראשם לאזנם כדי לא לאבד אותו. הרבה פעמים במכולות השכונתיות המוכרים היו זוגות נשואים. ונדמה לי שהם היו זוג למופת.
 שיודע לנווט היטב בין המוכרים לקונים, ולשאת ולתת עם הספקים. אבל יום אחד אמי הפתיע אותי וסיפרה לי שהמוכרים שלנו מתווכחים בניהם הרבה על דברים שלמכולת נוגעים. ולפעמים אפילו רבים בניהם. וגילתה לי שהם אמרו לה שזה לא טוב שמביאים הביתה את העבודה. ושהיא תופסת מקום בחיים המשותפים. המכולת השכונתית קשורה אצלי גם למעשה טוב שעשיתי בילדותי. היתה לנו בשכונה ילדה נכה. כתוצאה משתוק ילדים שעברה. באותה תקופה מכרו במכולת השכונתית רחת לקום בקופסת קרטון קטנה. וכשהיה לך מזל קיבלת בקופסה כרטיס שאומר שאתה זכאי לקבל קופסה נוספת בחינם. באותם הימים קבלתי מאמי כסף לקנות רחת לקום לעצמי.  ופגשתי ליד המכולת את הילדה הנכה. היא אמרה לי שיש לה חשק, לקנות גם כן אבל לאמה אין מספיק כסף.  "בואי נראה מה נעשה" אמרתי לה, והלכתי לקנות לעצמי רחת לקום. להפתעתי וגם לשמחתי היה בקופסת הקרטון הקטנה כרטיס. שבישר שאני זכאית לקנות קופסה נוספת. מאושרת חזרתי למכולת וקניתי לעצמי קופסה.   ונתתי אותה לילדה הנכה. עד היום אני זוכרת את  העיניים הנוצצות שלה משמחה. עם זאת על הזיכרונות היפים מהמכולת השכונתית מעידים זיכרונות פחות יפים. על מוכרים רמאים. לכשהתחתנתי בשנות השבעים היתה במקום מגורינו מכולת שכונתית. המוכרים בה היו בעל ואישה, מכיון שהייתי אז צעירה ולא מנוסה נהגתי לקנות  בהקפה. כלומר המוכרים רשמו בפנקס שלהם את המוצרים שקניתי. בסוף החודש שלמתי עליהם, בכל פעם שנדרשתי לשלם המחיר שנקבו בו נראה לי יקר למדי. ואפילו מוגזם. אך שתקתי. וגם המשכתי לרשום ולשלם. ובלב קיטרתי. כשהפכתי לאם לשלושה ילדים עברנו לגור בעיר אחרת. וממש סמוך לביתנו היתה מכולת שכונתית, הפעם היו בה שני צעירים. וגם אצלם קניתי בהקפה. רשמתי ושלמתי בסוף חודש. מכיוון שההוצאות שלנו היו יותר גדולות, בעלי נכנס בשלב מסוים לתמונה. הוא אמר להם שנראה לו שהסכום שהם דורשים שנשלם על המוצרים הוא מוגזם. ובקש לראות את הדפים שבהם הם רושמים את המוצרים שאנו קונים. הם נתנו לו אותם ובבית הוא בדק את החישובים שלהם ומצא אצלם שגיאות חשבוניות. אני מתארת לעצמי שהם ידעו חשבון אבל עשו חישובים מוטעים בכוונה. כדי לגבות כספים. ואם הם לא ידעו חשבון טוב היה אם היו שוללים מהם את הרשיון של העסק. בכל אופן ראיתי במו עיני כיצד המוכרים הלא ישרים במכולת השכונתית מרמים את הלקוחות. ומאז הפסקתי לקנות בהקפה בחנויות. אם יש לי כסף מזומן אני משלמת, אם אין לי אני משלמת בכרטיס אשראי או שדוחה את הקניה להזדמנות אחרת. היום השתנו הזמנים. את מקומן של המכולות השכונתיות תפסו הסופרמרקטים והמרכולים.  שבהם יש שפע של מוצרים. במאזנים כבר לא משתמשים. אותם אפשר לראות רק באוספים היסטוריים. היום על כל מוצר רשום מחירו. והמחירים יקרים בגלל יוקר המחיה ולא בגלל רמאות של מוכרים לא ישרים. היום את מקומם של הפנקסים והעפרונות תפסו המחשבים. הקופאיות לא צריכות להתאמץ כדי לעשות חישובים. הן מקלידות את רשימת המוצרים והמחשב מחשב. ומה שנשאר ללקוחות הוא רק לבדוק אם אין טעויות. היום אני מסתובבת בסופרמרקט או במרכול עם עגלה גדולה,  נראה לי שבמשך השנים העגלה גדלה. אני מתבוננת בשפע המוצרים ומתלבטת מה לקנות. ותמיד יוצאת משם עם מוצרים שלא היו מתוכננים. ולמרות שהמצב במכולות השכונתיות לא היה תמיד מאוד ורוד. אני מתגעגעת אליהן. לאחרונה שמעתי שבארצות הברית פתחו עגלה לקניות שדוחפת את עצמה בעצמה קדימה. מעניין ...                                          

הספריות חוזרות / רימונה שיף.

לאחרונה התבשרתי מהתקשורת שלמרות שאנו חיים היום בעידן הפייסבוק, הטוויטר וכדומה הספר הטוב עושה קמבק. ומאוד שמחתי להיווכח לדעת שאנחנו חזרנו להיות עם הספר. זה החזיר אותי אחורה לימים שבהם קראנו בשקיקה ספרים. כי לא היו לנו מחשבים וגם לא טלוויזיות. הספרים שקראנו היו מז'אנרים שונים, והפלגנו באמצעותם לעולמות שהיו ואינם,ולהבדיל לעולמות עתידיים, לארצות רחוקות ולתקופות היסטוריות. ורצינו מאוד להדמות לדמויות שהיו גיבורי הספרים. נזכרתי בספריות של פעם. וספריות בתקופת ילדותי לא היו חסרות. היתה בבית הספר היסודי בו למדתי ספריה. וכמובן שבה החלפנו ספרים שהיו ממולצים על ידי המורים.  היו ספריות ציבוריות שבהן יכלת לא רק להשאיל ספר, אלא גם לשבת ליד השולחן ולקרוא בו. ובספריות ציבוריות גדולות יכולת להשאיל ספרים טובים. 
וגם ספרים עיוניים להכין שיעורים באמצעותם, או עבודות שהטילו המורים. היו ביננו, כמו שאני זוכרת, ילדים שהיו קוראים כל יום ספר ומגיעים ביום שלמחרת להחליף אותו, בספר אחר. הספרניות היו שוברות את הראש איך לספק לאותם שוחרי ספרות צעירים ספרים חדשים. היום כפי שנוכחתי לדעת מבחינת הספריות השתנו הזמנים לטובה. אם עד לפני שנים ספורות מרבית הספריות הציעו לקוראים ספרים ישנים, כיום רבי המכר והספרים החדשים מגיעים אליהן, בספריה ברמת גן שבה אני משאילה ספרים ישנים מדפים מיוחדים שבהם מרוכזים הספרים החדשים שאך יצאו לאור. ואפשר להזמין ספרים שמעונינים לקרוא בהם. היום ישנן ספריות שיש בהן מאגרי מידע מקוונים. ורבות מהן עורכות  אירועי תרבות. כמו מפגשים עם סופרים, ככה הן מאפשרות לקוראים להפגש פנים מול פנים עם כותבי הספרים, לשמוע אותם ולשאול אותם שאלות. וגם לקבל במקום תשובות. ולמותר לציין שמכל פגישה שכזאת הם יוצאים עם ההרגשה שכותבי הספרים הם לא רק שמות, אלא גם פנים אמתיות.  כשילדי היו קטנים נערכה בספריה שעת סיפור. מספרת סיפורים היתה נפגשת עם הילדים הקטנים ומספרת להם סיפור. וככה הם ספגו את האווירה של הספריה כבר בגיל צעיר. אני משערת שלכשגדלו בקשו מהוריהם להרשם אליה. לשמחתי הרבה בשנת 2007 חוקק חוק הספריות ביוזמת השר לשעבר מיכאל מלכיור, שאפשר לקוראים להשאיל ספרים בחינם. כך לכשנרשמתי לפני מספר שנים לספריה ברמת גן נדרשתי לשלם רק ערבות מסוימת. נאמר לי שהכסף יוחזר לי רק אם אפסיק להשאיל בה ספרים. אני מתארת לעצמי שהחוק הזה הביא לעליה ניכרת של הנרשמים לספריות.  נתונים שהתפרסמו בתקשורת מצביעים על כך שבשנת 2009 הושאלו 9.884,000 ספרים, בשנת 2012 עמד מספר ההשאלות על 12.266.093 ספרים.  מספר הקוראים בספריות הציבוריות הכפיל את עצמו מאז שנת 2005, ובשנה שעברה עמד מספר ההשאלות על 1.1023.57 בקירוב. מספר המשתתפים באירועי תרבות בספריה עומד על 450 אלף, בשנת 2009  ל- 837.044, אני זוכרת שכשילדי היו קטנים היינו צריכים כל חודש לשלם לספריות. כששכחנו הספרנית הזכירה  לנו לפני כל הקוראים, וזה היה לפעמים לא נעים. אי לכך אני מברכת יום יום את השר לשעבר מיכאל מלכיור על היוזמה הברוכה שלו. שמקלה על אנשים להשאיל ספרים בספריות, וחוסכת מהם גם מצבים לא נעימים. ועוד אציין, שכשהייתי תלמידה בבית ספר היסודי היינו  צריכים לערוך יומן קריאה. ובו לדווח על רשמים  מהספרים שקראנו. זה המריץ אותנו לקרוא ספרים. כשילדי היו תלמידים זה כבר לא היה קיים, והיום בכל אופן אני חושבת שאם רוצים לקרב ילדים לקריאת ספרים זוהי הדרך. נכון שבמציאות הדיגיטאלית של היום אפשר לשבת ליד המחשב ולקרוא באמצעותו ספרים. אבל לדעתי ההנאה מהקריאה הממוחשבת היא טכנית. בעוד שספר טוב הוא גם חבר. אתה נהנה ממנו והוא רק תורם לך. לרכישת ידע, להרחבת האופקים, ומעשיר אותך בביטויים ובמילים. ואצל ילדים ספר יכול בהחלט לשפר את הבנת הנקרא. אבל למרות שמבחינת הספריות הזמנים השתנו לטובה, בנוגע לספריות. לדעתי יש עוד מקום לשיפורים. ישנן ספריות שפתוחות רק בשעות מסוימות במשך היום. והשעות משתנות מיום ליום. אני חושבת שאם באותן ספריות היו שעות פתיחה רצופות היו יכולים יותר קוראים להגיע אליהן. כי כל אחד משוחרי הספרות באזור בו הן ממוקמות היה יכול לבחור את הזמן שנוח לו להגיע אליהן, דבר נוסף הוא שעם היום ראיתי בספריות רק ספרניות, ספרניות נתפס בעיני רבים כמקצוע של נשים, ואני סבורה שהגיע הזמן שגם גברים יהיו ספרנים. כי במקצוע הזה יש לדעתי משהו מיוחד. כמו למשל הריח המשכר של הספרים. למדתי לדעת לאחרונה שהטבלטים, ביחוד הקטנים שבהם, מהווים סכנה לקיומן של הספריות. אנשים נוהגים לקחת אותם ולקרוא על הצג שלהם ספרים. כשהם למשל, נוסעים באוטובוסים, ממתינים בתור לרופאים, או לכשהם יושבים באולם בטרם שעולה בו הצגה או מתחילה בו הרצאה. אני חושבת שעוד יבוא היום והמדיה האלקטרונית של הטבלטים הקטנים תתפוס את מקומם של הספרים המודפסים. אבל עד שזה יקרה אני מסתפקת בדיווחים של התקשורת  שהספריות חזרו להיות חשובות בחייהם של רבים.     

מעמד הביניים זה מציאות מדומה / רימונה שיף.

חודש פברואר 2014 באמצעי התקשורת מתפרסם נתון מעניין. שבעים ושש אחוזים מהמוצרים בסופרמרקט התיקרו בשנת 2013, המחאה החברתית שידענו לפני הבחירות האחרונות כבר לא מורגשת. שוב תנומה אופפת את החברה הישראלית. והיא מגלה שוב אדישות מוחלטת לגבי יוקר המחיה. המשכורות עומדות קפואות על מקומן ומחירי המזון מזנקים. בממשלה הקודמת דברו על צמיחה. שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ אמר שאנחנו חיים בגן עדן, עד היום אני מחפשת את גן העדן הזה. שבו אוכל לחיות בכבוד ללא דאגות קיומיות. שר האוצר הנוכחי יאיר לפיד, שבו מעמד הביניים תלה תקוות גדולות, קורא לכל המודאגים לצאת לעבוד. ואנשי מעמד הביניים עובדים, ואפילו עובדים קשה. והמשכורת שהם מקבלים אינה קשורה להוצאות משק הבית שלהם. היא לא מספיקה להם לכלכל בכבוד את משפחתם. בבנקים מציעים לקחת הלואות, אשראי, משכנתאות ואנחנו בני מעמד הביניים הולכים איתם וחיים בחלומות. בפנטזיות במציאות מדומה. הריבית נמוכה עד כדי כך שעוד מעט התקרה שלה תגיע לרצפה, והריבית הנמוכה הזאת הופכת את הפקדון בבנק לאופק חסכון לא אטרקטיבי. לאחרונה התפרסמו באמצעי התקשורת סימנים שנתוני הצמיחה של המשק הולכים ונסוגים. אותם נתונים שהממשלה הקודמת כל כך התפארה בהם הפכו גם הם למציאות מדומה. מחירי הדירות הולכים ומאמירים. ולאור הבשורה שהנגידה הורידה רבע אחוז מהריבית פרסם באמצעי התקשורת שמחירי הנדל"ן צפויים עוד לעלות ועכשיו אומרים שגם מחירי מוצרי החלב צפויים לעלות בעקבות הבצורת. ואני זוכרת ימים אחרים. ימים בהם המשכורות הסתכמו בסכומים מסוימים של לירות. ומי שעבד באמת קשה יכול היה לכלכל יפה את בני משפחתו, ימים שבהם הריבית במשק היתה גבוהה, ומי שידע להשקיע במניות יכול היה לרכוש דירה, לו ולבני משפחתו. כשהתחתנתי בתחילת שנות השבעים היו בשוק פרוייקטים של דיור לצעירים. והיום הצעיר הממוצע לא יכול בכלל לחלום על דירה. ועוד אוסיף ואציין שהיום ישנם מקומות עבודה רבים שבהם שוררת אווירה של חוסר ודאות. כי העובדים לא יודעים אך המקום שמפרנס אותם לא יסגר מחר. היה פעם שר אוצר שאמר "אין לי". היום מעמד הביניים חש שאין לו יותר כוחות לכלכל את עצמו. שהוא צריך לשבור את הראש איך לגמור את החודש. והוא הולך ונשחק עד כדי כך שעוד מעט כבר לא יהיה קיים, וזה אירוני שהיום בעוד שמחירי המזון בסופרמרקטים הם גבוהים, מחירי הבגדים הם זולים . ואני זוכרת תקופה אחרת, שבה מחירי הבגדים היו יקרים ומחירי המזון היו זולים. שואלת את עצמי לא אחת למה המצב היום צריך להיות הפוך על הפוך. שהרי הבגדים הם מותרות והמזון הוא הבסיס החיוני לקיומנו. לאחרונה קורים לנו כצרכנים דברים. רשתות כמו קופיקס שמוכרות סנדויצ'ים, עוגיות, שתיה קלה ועוד במחירים של חמישה שקלים הולכות וצצות.  ובמקומות מסוימים, כמו בכיכר רמב"ם ברמת גן, מתחוללות תחרות על כסף של הצרכנים, היום מוכרים שם פלפל במחיר מוזל. בשש וחמש שקלים במקומות החדשים, ובעשרה שקלים במקום הוותיק  שמכר אותו בעבר בשש עשרה שקלים. ואנשים שקנו  לא מכבר פחות פלפל בגלל מחירו. חזרו לאכול את המאכל הלאומי של ישראל. הסופרמרקטים מתלוננים לאחרונה שמספר הלקוחות שלהם הולך ופוחת. ועושים מבצעים. כך קניתי לאחרונה שקית שוקולד מקופל בתשע שקל במקום בשבע עשרה שקל. גם בניופארם. ובסופרפארם עושים מבצעים, וכך יכולתי לקנות לאחרונה סבון נוזלי, שמפו וקרם לחות לשער. בעשרה שקלים כל אחד. כאשר מחירם המקורי הוא כפול מזה שנמכר. לאור כל זאת, אני שואלת את עצמי לא אחת למה המוצרים האלו יכולים להימכר במחירים סבירים רק במבצעים. אמצעי התקשורת מפרסמים השואות של מחירים של מוצרים הנמכרים אצלנו בסופרמקרטים,  עם אותם מוצרים הנמכרים בסופרמרקטים בארצות העולם. וכמעט תמיד יוצא שהמחירים שלנו יותר גבוהים מאלו שבארצות האחרות. זה גורם לי להיות מתוסכלת ולחוש שאני רוצה להיות פחות בסופרמרקט. אך מחוסר ברירה אני מוצאת את עצמי חוזרת לשם וקונה.  אני לא רואה שהממשלה עושה דבר כדי להיטיב את המצב. השכר של נבחרי הציבור צמוד למדד. ועולה בעוד שהשכר של מעמד הביניים לא צמוד למדד. ועומד קפוא על מקומו. אני זוכרת ימים אחרים שבהם כשמחיר המוצרים בשוק עלה העובדים היו מקבלים תוספת יוקר במשכורתם. כדי שיוכלו להתמודד עם השינויים. והיום כפי שאני רואה. נבחרי הציבור יושבים במגדלי השן שלהם. ולא אכפת  להם ממה שקורה עם מעמד הביניים. עם אותם אנשים שבאמת עובדים קשה אך לא מרגישים את עצמם מתוגמלים כראוי, וגורמים להם לחוש שאין להם כבר כוחות להתמודד עם מחירי המזון המאמירים, ושאין להם לאן ללכת כדי למצוא פתרון. אלא רק לחיות בחלומות, בפנטזיות, במציאות מדומה. אני חוששת ממה שעשוי לקרות לנו אם נמשיך להרים ידיים , ונמשיך לשקוע בתנומה ובאדישות. אני הייתי רוצה שמקרבנו יצוצו כאלו שבאמת אכפת להם ממעמד הביניים. ושלא יחוללו מחאה חברתית רק כדי לקדם את עצמם. שהרי מהמחאה האחרונה הגיעו חלק  ממחולליה לכנסת. והיום גם הם מהווים חלק מנבחרי הציבור "השבעים". אומרים לי שאמנם מה שקרה לחברה שלנו היה רע. אבל המצב עשוי להשתנות בקרוב. אני רוצה לחשוב שעוד יהיה טוב. שהמדינה תחזיר את הפקוח על המוצרים. כי אם אין פקוח ישנה השתוללות של עלית מחירים. מכאן ברור לי שעל נבחרי הציבור לחשוב על כך ברצינות לפני שיהיה מאוחר.  

באו - סיפור אהבה. / רימונה שיף.

אני מלאת הערכה לאחיות הדסה וצלילה באו שהצליחו לארגן אירוע רב משתתפים בבית ראשונים בגבעתיים. לציין 70 שנה לחתונתם של הוריהן רבקה ויוסף באו בתוך מחנה הריכוז פלאשוב. את חתונתם מראים בסרט "רשימת שינדלר", 40 שנה ללכתו לעולמו של אוסקר שינדלר. ו-20 שנה לסרט "רשימת שינדלר", לאחר שיום  קודם ערכו אירוע רב משתתפים נוסף, שנקרא "סיפור המתחיל בתמונה", בסנימטק בתל-אביב. בהשתתפות מכובדים רבים, ושבו קיימו מאין חתונות לזכר חתונתם, שני האירועים נערכו בחסות שגריר פולין בישראל ובהשתתפות השגריר. באירוע שנערך בבית ראשונים בגבעתיים העלתה הצגה על סיפור אהבתם וחתונתם של יוסף ורבקה באו. בבצוע  תלמידי בית הספר "הדרך". כאשר את המוסיקה כתב אפי שושני, והפיקה מחלקת האירועים בעירית גבעתיים. בהצגה שהמחישה בצורה מזעזעת אך גם משעשעת את האירועים במחנה פלאשוב, ואת הניסים והנפלאות שקרו לזוג באו. הופיעו צלילה והדסה, בנותיהם בתור מספרות. כשהן לבושות בשמלות כלה. הן סיפרו בין השאר שאביהן יוסף באו עבד כגרפיקאי בצריף עם מפקד המחנה אמנון גץ. יום אחד בקש ממנו המפקד שישרטט העתקת שמש. ואביהן יוסף באו אמר לו שאין שמש, המפקד עמד על כך שהוא יבצע את העבודה. ופסק העתק או כדור בראש. כשיוסף יצא לבצע את המשימה שנראתה לו בלתי אפשרית, פגש בצעירה, מבנות המחנה היהודיות, ובקש ממנה שתואיל בטובה להיות השמש שלו. וכששאל לשמה ענתה רבקה. "רבקה היפה את השמש שלי". אמר לה. והיא נענתה לבקשתו בחיוב. לאחר שעשה בסיועה את העבודה נגש למשרד. הוא היה בטוח שנכשל. הכניס את השרטוט לחדר פתוח ולהפתעתו העתקת השמש יצאה לו. למזלו גם לשביעות רצונו של מפקד המחנה, למחרת קטף כמה פרחים מחוץ למחנה. במחשבה להגיש אותם לרבקה לאות תודה. מהנדס יהודי שהסתובב שם ראה אותו מחזיק את הפרחים, והזהיר אותו שהמפקד יושב במשרד ועלול להעניש אותו קשות על שקטף פרחים.  מיד זרק אותם לפח הקרוב מאוכזב. לאחר שהמפקד עזב את המשרד ניגש המהנדס לפח. הוציא ממנו את הפרחים. הלך למחנה הנשים והגיש אותם לרבקה. ואמר לה שאלו הם הפרחים שיוסף באו קטף בשבילה והציע לה להיפגש איתו. והם נפגשו. באחת הפגישות לאחר חיבוקים ונשיקות ביקש יוסף מרבקה שתינשא לו. ולמרות שהרהרה בקול איך אפשר בכלל להנשא במחנה שכזה נענתה גם לבקשתו הזו בחיוב. במשך שבוע לא אכל את מנת הלחם היומית שקיבל, ונתן אותה למישהו, ובתמורה קיבל ממנו כפית של כסף. הוא נתן אותה  לצורף, והצורף עשה ממנה שתי טבעות. ליוסף ולרבקה היתה שריקה מוסכמת. כך הם יכלו לבשר אחד לשני שהם בחיים. כדי להינשא לבחירת ליבו יוסף התחפש לאישה. וככה הוא נכנס בלילה למחנה הנשים, והם התחתנו בנוכחות אמו.  היא היתה הרבנית והשיאה אותם כדת משה וישראל. ובטקס נכחו גם כל חברותיה למחנה של רבקה. לאחר טקס הנישואין נשמע קול הצופר שקרא לגברים להאסף למסדר. יוסף מהר החליף בגדים ורץ למסדר. למזלו הוא לא איחר. זמן מה לאחר מכן רבקה הכניסה את יוסף לרשימת שינלדר. וכך הוא ניצל. בסוף המלחמה נפגשו שוב, והתחתנו בקרקוב בפולין ב-14,2,1946. בחתונה רגילה עם רב ועם אוכל. הם לא ידעו שה-14 לפברואר זה יום ולנטיין,  יום האהבה הבינלאומי. כי בפולין לא שמעו אז על החג הזה. ובכלל לא חגגו אותו באותם ימים. כעבור מספר שנים הם עלו ארצה עם בתם הדסה. הם חיו חמישים שנה בגבעתיים, ובארץ נולדה בתם השניה צלילה, כיום להדסה ולצלילה יש משפחות משלהן, וילדיהן ממשיכים את המורשת של סבם וסבתם.וכל משפחת באו המורחבת מיחלת, כפי שיוסף באו יחל, שהמלחמות תהפכנה לנשיקות. ואני אומרת שהלוואי ומשאלתו שהיא גם משאלתם תתגשם, לאחר שהמסך ירד על ההצגה הסכמתי עם דבריו של המנחה לני רביץ. שיש לתרגם אותה לשפות שונות ולהעלותה על במות ברחבי העולם. למען הדורות הבאים. עוד אוסיף ואספר על יוסף באו שכאן בארץ הוא היה חלוץ האנימציה הגרפיקה והפרסום, והיה אומן רב תחומי.  צייר, משורר, סופר, צלם, קולנוען, וחוקר השירה העברית, כן, זייף  גם מסמכים לשב"כ. בהם לאלי כהן, מי שרוצה להתרשם מקרוב מעבודותיו יכול לבקר בסטודיו שלו. שהפך ביוזמת בנותיו למוזיאון. ברחוב ברדיצבסקי 9 בתל-אביב, כמי שבקרה במקום לא פעם אעיד שלמבקרים במקום צפויה חוויה. מציוריו ההומוריסטים, ומתרומתו להיסטוריה של התרבות הישראלית, אומרים שהמקום עלול להסגר, ואני שואלת איך בכלל חושבים לסגור מקום היסטורי שכזה. 

נעורים, זיכרונות והרהורים / רימונה שף.

הייתי נערה בתקופה של מלחמת ששת הימים. בתקופה שהיינו באופוריה מהניצחון הגדול שלנו. על מדינות ערב, שקמו עלינו לכלותנו. תוך שישה ימים הסרנו איום על קיומנו שהיה כעננה מעל ראשנו. ובתקופה הזאת הסתכלו עלינו בהערכה מדינות העולם. וראו בנו את דויד שהכה את גלית. ואני יודעת את זאת כי הייתי לאחר המלחמה באירופה. והייתי גאה להיות שם ישראלית. הייתי נערה בתקופה שבה להיות חייל קרבי זה היה עבור הצעירים הישראלים הכי הכי. ולחיילים קרביים היו סיכויים טובים לזכות בבנות. ומי תאר לעצמו אז שיבוא מורה בישראל ויאמר שהצבא שלנו עושה מעשים לא מוסריים. השירים שנוגנו אז היו שירי הערצה ללובשי המדים. כמו "הוא פשוט שיריונר" "על כנפי הכסף" ועוד. ואנחנו הנערות היינו מדקלמות את הסיסמאות "הטובים לטייס" ו"האמיצים לצנחנים" כן, אנחנו גדלנו על ערכים ואהבת מולדת. למרות שלא היינו הדור של בוני הארץ ומלחמת השחרור. היו אלו שנות השישים של ילדי הפרחים, ברחובות אירופה הסתובבו אז הביטניקים מגודלי השער, שחלקם עישנו סמים. והיתה  זו התקופה של מרד הצעירים בצרפת. וההפגנות נגד מלחמת ויטנאם בארצות הברית. וגם הפלישה של רוסיה לצ'כוסלובקיה שהביאה לכאן צעירים וצעירות יהודים. ובהם בן דוד שלי בשם תומס שנעלם מחיי עם השנים. בכל אופן לנו בישראל היו כאן דאגות אחרות. דאגות קיומיות. אך היו כפי שאני נוכחתי גם מי שעשו חיים לאחר מלחמת ששת הימים, לקיבוצים הגיעו בעקבות הניצחון הגדול מתנדבים ומתנדבות לאו דווקא יהודים. וחברי הקיבוצים הצעירים וחיילי הנח"ל נצלו את המצב, והמבין יבין. בצבא שבו שרתתי בנעורי המאוחרים, המפקדים הרשו לעצמם "להתחיל" עם החיילות הצעירות. חלקן נענו להם. ועל אלו שלא נענו להם נאסר לדבר על מעשיהם ברבים,  ונאמר להן שאם תפרנה את שתיקתן הן תשלמנה מחיר יקר. לו היה קיים אז החוק שאוסר הטרדות מיניות.  היו לבטח יושבים בכלא אז מפקדים רבים. כשהייתי נערה נהגנו להסתובב ברחובות גם בשעות הקטנות של הלילה. ולא פחדנו שמשהו רע יקרה לנו. אם כבר חששנו ממחבלים, ומפיגועים. אבל מי תיאר לעצמו שצעירים ישראלים יסתובבו עם סכינים, וידקרו אנשים כדי לגנוב מהם טלפונים ניידים או כספים. וגם את אלו שיעירו להם על רעש שהם עושים.  נכון היו תקופות שאנסים סידרתיים הסתובבו ברחובות באזורים מסוימים. אבל אז כל מי שגר שם ידע שהוא צריך להזהר. ובשעות הקטנות של הלילה בביתו נשאר. כשהייתי נערה נתנו כבוד בבית ספר למורים ולמנהלים. וכשהם הענישו אותנו קיבלנו עלינו את גזר הדין. אני גם לא זוכרת קטטות המוניות בין תלמידים בהפסקות.  אלא רק משחקי חברה ושיחות מענינות. מי חשב אז שתלמידים יכולים לתקוף בסכינים תלמידים אחרים, שיש להם איתם חשבון. או לתקוף באלימות מורים או מנהלים שמטילים עליהם עונשים. וחמור מזה. מי שיער לעצמו בימי נעורי שהורים יכולים להרים יד על מורים או מנהלים. אכן, השתנו הזמנים. ולצערי הרב לא לטובה. ונעבור לשטח אחר. לכשהייתי נערה הזמרים המפורסמים היו כמעט כולם יוצאי להקות צבאיות. הטלוויזיה שדרה בערוץ אחד. בשחור לבן. סדרות ותוכניות ישראליות מקוריות. וכאלו שהובאו מחו"ל. אני כמעט משוכנעת שבתקופה הזאת אף אחד לא האמין לעצמו שבזכות תוכניות ראליטי יהפכו רבים למפורסמים. או למנחים בתוכניות טלוויזיה שונות. שתוכניות כמו "כוכב נולד", "הכוכב הבא", "דה וויס", אקס פקטור", ואחרות יעלו על מפת הזמר העברי זמרים חדשים. שתוכניות כמו "המירוץ למיליון", "האח הגדול", "היפה והחנון" ואחרות. תשנה למשתתפים את החיים. תהפכנה אותם למפורסמים ואפילו למנחים בתוכניות טלוויזיה שונות. ושבעקבות תוכנית הטלוויזיה "לרדת בגדול" מלאים עברו תהליך. עבדו על עצמם. ומי כאלו שאיש לא הסתכל עליהם  הם הפכו למושכי  מבטים. בגלל מראם המצודד, כן, היום  מי שרוצה שיחלו אצלו שינויים בחיים צריך רק אומץ להופיע על המרקע. כשהייתי נערה הייתי צריכה ללכת לתנועת נוער. או להבדיל, למסיבה סלונית כדי לרכוש חברים חדשים. היום אפשר לעשות את זאת דרך הפייסבוק. גם בזמני, לכשהייתי נערה היו לועגים בבית ספר לתלמידים שהיו יוצאי דופן. מבחינת מראה או התנהגות.אבל כל זה נשאר במסגרת הכיתתית. היום תלמידים כאלו נמצאים ממש בסיכון. כי הם צפויים תמיד שיעלו תמונות לא מחמיאות שלהם בפייסבוק או באינסטגראם. והם יהפכו ללעג בכל העולם. מבחינה זאת אני מאושרת שהייתי נערה בתקופה אחרת. עם זאת אני לא אחת נזכרת שבנעורי לכשרצינו להצטלם היינו צריכים ללכת לצלם מקצועי, ולשלם לו כסף, והיום בזכות הטלפונים הניידים המתקדמים כולם הפכו לצלמים. אתה רק שולף את הטלפון הנייד ומצלם בני משפחה או חברים. וגם דברים יפים שאתה רואה. ובהקשר זה אוסיף ואציין שבנעורי הייתי צריכה לשלוח מכתבים לחברים רחוקים. ומחכה ימים כדי לקבל מהר תשובה. והיום אני שולחת מייל, או מתקשרת בנייד ומקבלת מהם תשובה מידית, אני זוכרת כיצד בנעורי התקשתי להתקשר לבני משפחה או חברים. כשהייתי בדרכים. מחפשת טלפונים ציבוריים. או נגשת לקיוסקים ומתחננת שיתנו לי תמורת תשלום להתקשר אליהם. ולא תמיד נענית. והיום עם הטלפון הנייד אתה יכול להתקשר מכל מקום לכל אחד.  מבחינה זאת הגענו לתקופה קלה יותר. רק חבל שהאלימות היום הולכת וגוברת. ושהפכנו להיות ככל הגויים.