בית הורים בשירים / רימונה שיף.

              נכתב בהשראת ערב בבית הורי בתל אביב.

סימנים.

בכף האפלה
מתכנפים הפרפרים. 
כשמתחיל השעון לצלצול פתאום
הם עפים.
וצל חדש נולד. 
מרצד במנורה
כשני סימני קריאה סתומים. 
ואין למי לצפות
כאן.
בבית מלא צללים
מתרגשים הספרים במדף. 
בזהירות חורקת הכרסא. 
והמשקה האדום בבקבוק לא נלגם.
כשיתחילו ללחוש פתאום
ליד החלון המוגף. 
נתעופף בבת אחת כפרפרים
מוקפים בחומה.
כשני סימני שאלה סתומים.

נכתב בהשראת בקור בבית הורים ברמת -אביב.

לעת ערב.

לעת ערב צופה הלב
בפרחי השמש הרכים.
את המכאוב הראשון
הוא מכה ככדור במחבט. 
אורה מנמנמת בתחושותיו.
כחול בתחתית האפיקים. 
כחוק פיכוי הנחלים.
אבן שואבת היא
לכל הנהיר הסובב.
וכצליל ענבל בחוצות
לחלומות הנעורים ראי. 

הרהורים על זוגיות וגירושים. רימונה שיף.

לא פעם אני נוסעת במונית. ונהג המונית שואל אותי "את נשואה?" כשאני עונה לו שכן אני אישה נשואה. הוא שואל אותי "זה הראשון , השני או השלישי". וכשאני מסבירה לו שזהו בעלי הראשון האחד והיחיד. 
הוא מרים גבה. מופתע, לא פעם אני נקלעת לחברה שבה כל הנשים גרושות. ומגיעות למפגש נשים בגפן או עם חבר חדש, או עם בעל מספר 2. ואני מרגישה את עצמי כמו זן נכחד. כמי שמגיעה מאי בודד. ממציאות שונה. 
פעם היה לי ולחברותי לספסל הלימודים בתיכון מסלול קבוע. עשינו בגרות, שרתנו בצבא. הלכנו ללמוד באוניברסיטה, תוך כדי הלימודים התחתנו וזה היה כשהיינו בתחילת שנות העשרים לחיינו, ילדנו ילדים. ועבדנו בעבודה שדרשה מאיתנו להעזר במטפלות ובשמרטפיות. רוב חברותי הפכו לאמהות סמוך למועד נישואיהן, ולאחר הילד הראשון ילדו עוד ילדים, ומצאו את עצמן מהר מאוד מתמודדות עם זוגיות. 
גידול ילדים ועבודה מחוץ לבית. היום אין לי קשר עם החברות שלי מאותה התקופה, ואני פשוט לא יודעת מה קורה איתן. אבל יש לי חברות חדשות. רבות מהן גרושות, שעברו מסלול דומה, אף פעם לא שאלתי אותן מהי הסיבה לגירושין שלהן, אבל אני מתארת לעצמי שאז כשהן היו בנות עשרים, נשואות טריות ואמהות צעירות  לא היה להן זמן להכיר את בן זוגן. מה עוד שאז לא היה מקובל שגרים ביחד לפני הנישואים. בכל אופן, כל עוד הילדים היו קטנים היה להן נושא משותף עם בן זוגן. שנסב סביב חינוכם. וכשהם גדלו והקן המשפחתי התרוקן הן גילו שאין להן כבר על מה לדבר עם הבעל שלהן, ובשלב מסוים מצאו שאביר חלומותיהם הוא אדם מעצבן, והחליטו שלא לסבול בשקט אלא לפרק את החבילה. וזה קרה להן לאחר עשרות שנים של נישואים, אני מתארת לעצמי שבמשפחות אחרות הסיבה לגירושים היתה שונה. הבעל שנוכח לדעת שאשתו הולכת ומתבגרת, וכבר לא יכולה לספק לו רצונותיו במיטה. בחר לעצמו אישה אחרת. צעירה יותר. ואפילו אחת כזו שהיא לא פחות יפה מבתו הצעירה. שתוכל לספק לו את כל תאבותיו. והחליט לפתוח את פרק ב. הנועזים שבהם אפילו עושים בפרק ב ילדים שיכולים להיות ילדיהם של בנותיהם מהנישואים הראשונים. גירושים יכולים לקרות לגברים שתופסים את האישה שלהם בוגדת. בגידות היו מאז ומתמיד סיבות מוצדקות לגירושים.  אני מניחה שאף אחד לא רוצה לסבול בחיי הנישואים שלו, ואני אומרת לכל החברות שלי שמתאוננות על הבעלים שלהן שאם לא טוב להן אז צריך לחתוך. ולפרק את החבילה. ובכל זאת עצוב לי לשמוע מחברה את הבשורה שהיא מתגרשת. ואני מתנחמת בעובדה שהילדים שלה כבר גדולים ויכולים להכיל את השינוי שחל בחייהם, נכון לא הכל ורוד. אבל כשאני מתבוננת על מה שמתרחש היום אצל הדור הצעיר, אני אומרת לעצמי שמוסד הנשואים ידע כבר  ימים טובים מאלו של היום. כי הגירושים כבר לא קורים לאחר עשרות שנות נשואים, אלא בשנים הראשונות לאחר שעמדו מתחת לחופה, בחתונה מפוארת, מבוימת היטב ומושקעת מאוד. לפני שנה הייתי בחתונה כזאת. היום החתן והכלה הם גרושים . כשאני מסתכלת על הזוגות הצעירים שמתגרשים אני חושבת לעצמי שהם הפכו את הנשואים  לספורט. שהם לא יודעים לקראת מה הם הולכים. שהם מחפשים אחד בשני פגמים, ומתקשים ללכת אחד לקראת השני בסבלנות ובסובלנות. וזה חבל, מה גם. כשיש ילדים קטנים העסק נהיה עצוב וקשה פי כמה. כי ילדים קטנים מתקשים להתרגל לעובדה שאין להם כבר שני הורים בבית, ולפעמים הם מאשימים  את עצמם על כל מה שקרה להם. למרות שאף פעם הם לא האשמים. כמובן, שכמתגרשים יפה ובאווירה טובה לילדים קל יותר להתמודד עם השינויים. וכשההורים מסיתים את הילדים אחד נגד השני הם גורמים להם לנזקים נפשיים. וכאן אציין שעצוב לי לחשוב על כך שהיום הפסיכולוגים היועצים החינוכיים והעובדים הסוציאלים מרוויחים טוב יותר מאי פעם, בגלל ריבוי הגירושים והבעיות המשפחתיות שמתלוות להם. לדעתי אנו חיים היום בחברה מודרנית. ואפשר לחיות כמה שנים ביחד ללא נישואים. וגם ללא ילדים. להכיר אחד את השני טוב,  ולחשוב אם  מתאימים. וכשמחליטים שמתאימים לעמוד מתחת לחופה, או לעשות הסכם נישואים. העיקר שלא לראות בנישואים ספורט. ויש לי גם רעיון לעשות בכיתות הגבוהות בתיכון הכנה לנישואים. כדי שהזוגות הצעירים ידעו לקראת מה הם הולכים בחייהם המשותפים. כן כמו שמלמדים מזה שנים חינוך מיני בתיכונים אפשר להקנות לנערים והנערות המתבגרים כלים לחיי נשואים מאושרים.  

האמנם עיתונים בחינם? רימונה שיף.

מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת החוק של שר התקשורת גלעד ארדן ושר האוצר יאיר לפיד, שבמסגרתו תסגר רשות השידור ב-31 במארס 2015. ותבוטל אגרת הטלוויזיה. בסך 350 שקלים, ותוקם רשות שידור חדשה שעליה לא תוטל תשלום אגרה. ערוץ 2 לא דורש תשלום מהצופים, וגם ערוץ 10 שמחפש משקיע לא דורש תשלום מהצופים, עד היום לא היה קיים בתקשורת האלקטרונית משחק הוגן. כי היתה רשות שידור ממלכתית שגבתה תשלום עבור השידורים שלה. ורשויות שידור מסחריות שלא גבו תשלום, הסבירו את זה שהן מתקיימות מהפרסומות והרשות הממלכתית לא. בעוד שנוכחתי לדעת שלתוכניות שלה היו לא פעם חסויות, אבל עם החוק החדש שמבטל את תשלום האגרה המשחק בין רשויות השידור השונות יהיה משחק הוגן. היום אין משחק הוגן. בכל הקשור לעיתונות הכתובה, "ידיעות אחרונות", "הארץ", ו"מעריב סופשבוע" ו"מעריב השבוע" שנחשבים לעיתונים הגדולים נמכרים בתשלום לקוראים. או באמצעות מינויים. וכך גם שבעונים וירחונים רבים. בעוד ש"ישראל היום" ו"פוסט" הם חינמונים. עיתונים שמחולקים בחינם לתושבים. לישראל היום ישנם גם מינויים שמשלמים תשלום חודשי סמלי ומקבלים אותו מידי יום לביתם. בנוסף יוצאים לאור מזה שנים המקומונים שמחולקים בחינם לבתי התושבים בערים. ובאינטרנט אפשר למצוא עיתונים וירטואליים שאפשר להיכנס אליהם ולקרוא אותם בחינם. והנה בחודשים האחרונים מדברים על הצעתו של ח"כ איתן כבל לחוקק חוק שיאסור על "ישראל היום" להיות מחולק בחינם. לתפיסתי לסגור עיתון מסוים בגלל תחרות עם עיתון אחר זה לא משחק הוגן. עד ש"ישראל היום" הפך לעיתון מצליח מאוד. "ידיעות אחרונות" היה מונופול. והיום לפי כתבות שמתפרסמות הוא נלחם בזכותו של "ישראל היום" לצאת לאור כחינמון. כי הוא רואה בו מתחרה. וזה בעוד שישראל היום יכול להוביל למהפכה. ולגרום לעיתונים שנמכרים היום בתשלום לחינמונים . ולהביא לידי כך שבשטח העיתונות הכתובה הישראלית יהיה משחק הוגן. ואפילו אם זה לא יקרה לדעתי עצם קיומן של עיתון שהוא מונופול בשוק גורם לכך שבעיתונות הישראלית לא יהיה משחק הוגן. אמנם קיומם של עיתונים שנמכרים בתשלום לצד חינמונים, מקומונים, ועיתונות וירטואלים מהוים
משחק לא הוגן בעיתונות הישראלית. אבל מביאים לדעתי שתהיה תחרות בריאה. החינמונים יכולים לקרב אנשים שידם אינם משגת לרכוש בתשלום עיתונים או לעשות מינוי לעיתונות הכתובה. ולגרום להם להיות צרכני מידע. והעיתונים שבתשלום נמכרים יכולים לעשות הכל כדי להיות מעניינים ולגרום לאנשים שידם משגת לרכוש  אותם או לעשות להם מינוי.  מי שאומר שהחוק המוצע מטרתו לשמור על העיתונות הכתובה בישראל, אומר למעשה שמטרתו לשמור על העיתונים שבתשלום נמכרים. ובעולם הישראלי של מקומונים שמחולקים בחינם לתושבים. ושל עיתונים וירטואלים באינטרנט אין לדעתי מקום לסגור חינמון רק בגלל שהוא מתחרה בעיתון שנמכר בתשלום. כאן אוסיף ואציין שבעבר נסגרו חינמונים ומקומונים שיצאו לאור, בגלל ניהול לקוי ולא בגלל שהם התחרו בעיתונים אחרים. סגירתו של עיתון לדעתי בגלל תחרות עם עיתון אחר הוא פגיעה בחופש הביטוי, בדיקטטורה הדיקטטורים השליטים מכתיבים מגבוהה אלו עיתונים יצאו לאור ואלו יסגרו. ואלו כתבות יתפרסמו ואלו יגנזו. ומדינת ישראל ששואפת להיות דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להרשות לעצמה לסגור חינמון בגלל שהוא מתחרה בעיתון אחר ותיק יותר. אני רואה בחוק שנוצר כתוצאה מחיסול חשבונות חוק של סתימת פיות.
שהוא ממש לא ביטוי לחופש אמיתי. בהרצאות שונות ששמעתי נאמר שהעיתונות הממוחשבת פוגעת בעיתונות המודפסת. ולא ראיתי שבעלי אינטרסים כלשהם נלחמים בהם. אלא שכל אלו שבעיתונות הכתובה עוסקים רואים אותם כעבודה קיימת. וכך גם את קיומם של המקומונים. ואני שואלת את עצמי למה לא קמים בעיתונות בעלי אינטרסים ונלחמים בחינמון כדוגמת פוסט. אלא דווקא ב"ישראל היום". זוהי מלחמה לא הוגנת. והיא כל כך שקופה עד כדי שאלו שעיתונים קוראים יכולים להבחין שמאחוריו מסתתרים כוונות מסוימות. החוק המוצע כפי שאני צופה יכול ליצור תקדים לחיסולי חשבונות נוספים בעיתונות הישראלית, וחיסולי חשבונות בעיתונות מהווים לא רק פגיעה בחופש הביטוי אלא גם פגיעה בדמוקרטיה. אם החוק יאשר מדינת ישראל תאבד את השליטה שלה על שמירת הגחלת של הדמוקרטיה. שמחתי להיווכח לדעת שלאחרונה מועצת העיתונות החליטה להתנגד לכל חקיקה שפוגעת בחופש העיתונות, בהחלטתה קראה המועצה לחפש דרכים ואמצעים לפתרון המשבר, ולמציאת עתיד טוב יותר לעיתונות החופשית, ואמנם אני לא מכירה שום מדינה דמוקרטית שנאסר בה להוציא לאור חינמונים. ושמחוקקת חוקים שאוסרים להוציא לאור עיתונים המחולקים בחינם לתושבים. ולמה שמדינת ישראל השואפת להיות דמוקרטית תעשה את זאת.   

קומיקס דוט קום - נאום בפתיחת תערוכה / רימונה שיף.

להלן הנאום שנשאתי בפתיחת התערוכה "קומיקס דוט קום". של בני נימרוד שיף. שנפתחה ב-1,5,2014. בספרית בית אלון בגבעתיים. "אני מודה לכם שהגעתם לתערוכה של נימרוד. להתרשם, לעודד ולפרגן, תודה מיוחדת לדבורה בוצ'מן האוצרת שדאגה להעמדה של התערוכה ולא פסחה על הפרטים הקטנים. ליהודית רייף מנהלת הספריה על האכסניה התרבותית והאיכותית. ללבנה אלמליח חברתי על המאפים המתוקים שאפתה. לאפרת בן יצחק דוברת "כל יכול" על הנאום שיצא מהלב, ועל העידוד והתמיכה. ולמיכל יערי שהיא לא רק פסנתרנית אלא גם המורה לרידמיקה של נימרוד בגן הילדים. והפכה עם השנים לחברה טובה. 
נימרוד הוא בננו הבכור, הוא נולד לנו לאחר חמש שנות ציפיה לילדים, והביא לביתנו אור, השנים היו השנים שלאחר מלחמת יום כיפורים, ואכן, קראתי לו על שם שני חברים שלי לספסל הלימודים בגמנסיה הרצליה. נמרוד גאון וירון מרדיקס. ולכן, הוא נימרוד עם יוד. נימרוד גילה כישורים אמנותיים כבר מגיל צעיר. בילדותו בגבעתיים צייר ציורים של דמויות דימיוניות. בעוד שכל הילדים ציירו בתים ועצים, הוא צייר ציורים שלא היו מובנים לרבים, אבל אני כשוחרת אמנות החלטתי לפתוח דלת בפניו לעולם הצבעים, ושלחתי אותו ללמוד ציור, אני זוכרת שלמורה  הראשונה שלו קראו דפנה, והיא אמרה לי שהוא מגלה כישרון מבטיח ועוד יצליח. אחריה היו לו עוד חוגים ועוד מורים. וכולם הבחינו בכישוריו האמנותיים. מאוחר יותר נימרוד גילה את עולם הקומיקס. הקומיקסים לא היו מקובלים אז בארץ. אבל הוא מצא חנות לעיתונים שמכרה גם קומיקסים ברחוב דיזינגוף החנות של כצמן בעלה של הזמרת צילה דגן ז"ל. הוא נהג לרכוש שם קומיקסים ובנה לעצמו אוסף. כשנסעתי לחו"ל נהגתי לשאול את הבנים מה הם רוצים שאביא להם. ונימרוד ענה לי תמיד "אמא תביאי לי קומיקס", וכך נוספו לאוסף שלו חוברות קומיקס בשפות שונות, גרמנית, אנגלית, צרפתית ואחרות. לימים הקומיקס חדר יותר לארץ. ונימרוד החל לרכוש לעצמו ספרים וחוברות בחנויות אחרות, ובימי ההולדת שלו העשרתי אותו גם אני בספרים שבתולדות הקומיקס עוסקים. כשנימרוד ניגש בתיכון לבחינת הבגרות ספרתי לו שכתבתי בזמנו עבודה, שזיכתה אותי בפתור משתי בחינות, והוא החליט לכתוב עבודה על תולדות הקומיקס, שבזכותה השיג מאוחר יותר גם הוא פתור משתי בחינות בגרות, לימים שמעתי מיהונדב בעלי שגם הוא כתב בזמנו עבודה וגם הוא קיבל בזכותה פתור משתי בחינות בגרות, ושמחתי על כך שמבחינה זאת נימרוד המשיך את המסורת. כבר מגיל צעיר נימרוד הציג בתערוכות. התערוכה הראשונה שלו היתה תערוכה קבוצתית של האמן פרדי פדיאן. ואחריה באו תערוכות נוספות. בהמשך נימרוד התמסר לציורי דמויות של קומיקס וגם יצר את דמות הברווז "נינג'ה דאק" שהוא לדעתי בהחלט דמות יחודית. ובהיותו חייל הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו במופת ברמת-גן. 
נימרוד גדל על ברכי הספרות. בילדותו בגבעתיים היינו מנויים בחברה שספקה כל חודש לביתנו ספרים חדשים. ולספק שהגיע אלינו והביא לו ספרי ילדים הוא קרא "דוד הספרים",  כנכד לסב שהוא מראשוני "מעריב", וכבן לאם שהיא עיתונאית הוא ספג בבית את תרבות הכתיבה. וכיום הוא לומד אנימציה וכתיבה בקמרה אובסקורה ואני מתארת לעצמי שהוא מתעתד ביום מן הימים לשלב את שני התחומים היצירתיים".   

חופש העיתונות / רימונה שיף.

אני מתנגדת בתוקף להצעת החוק האמור לאסור חלוקת חינמונים, המכוון ספציפית לישראל היום. לדעתי החוק עלול לא לפגוע רק בחינמון מסויים אלא בעיתונות הישראלית בכלל, אומרים שבעולם הגדול, וביחוד בארה"ב נוהגים לחלק חינמונים לאזרחים, אז למה אנחנו השואפים להיות ככל הגויים לא נלך בעקבותיהם, טוענים שמאחורי החינמונים עומדים טיקונים, אבל אלו גם עומדים מאחורי העיתונים היומיים שבתשלום נמכרים. שהרי בישראל דהיום  יכולות להוציא לאור עיתונים רק משפחות בעלת אמצעים, אני קוראת לאלו שתומכים בהצעת החוק לפקוח את עיניהם ולראות מה קורה בשטח, כיצד החינמונים כדוגמת ישראל היום, פוסט ואחרים מביאים את העיתונות להמונים. ושבזכותם הם קוראים מה קורה כאן ובעולם. לא לכל האנשים יש היום כסף לרכישת עיתונים, והחינמונים נותנים להם אפשרות להיות בענינים. טוענים כלכלנים שיוקר המחיה קורה היום בגלל שאין תחרות בין ספקי המזון הגדולים, אז למה שלא תהיה תחרות בין בעלי העיתונים. עשרים שנה פרסמתי במעריב כתבות. היו אלו הימים שבהם הוא נחשב לעיתון הנפוץ בארץ. לעיתון שהוא על רמה גבוהה וידיעות לעיתון שהוא של העמכא. במעריב כתבו אז סופרים וכתבים שהקפידו על כתיבה רהוטה ועל אמינות, וסופרים ידועים, ובזכותם הוא הפך לעיתון תרבותי ואיכותי. באותה תקופה למרות ההבדלים בין שני העיתונים המובילים, התחרות ביניהם היתה גדולה, וכשנודע לעורך שכתבה על נושא מסויים עומדת להפרסם בעיתון השני הוא לא פרסם אותה. למגינת ליבו של הכתב. לדעתי זה הפך את שני העיתונים למענינים. כי מלבד נושאים חדשותיים. לא התפרסמה כתבה על אותו נושא פעמיים. היינו, לא יכולת לקרוא על אותו נושא בשני העיתונים. היום לצערי הרב כבר לא מקפידים ליצור תחרות בריאה בין עיתונים. ובימים היותר טובים של מעריב הוא וידיעות נראו לא פעם כתאומים סיאמים. התומכים בחוק נראים לי כאנשים שלא עושים את זה משיקולים נקיים. וככאלו שטובת הציבור לא עומדת לנגד עיניהם, שהרי כבר שנים מחולקים בישובים ובערים מקומנים בחינם, ואף אחד לא קם להלחם בחופש הביטוי שלהם. התומכים בחוק אומרים שישראל היום משרת את שלטון הימין אבל הארץ נראה כמי שמשרת את השמאל. לי אישית אין בעיה עם התופעה הזאת. כי לדעתי ריבוי קולות וריבוי דעות הוא ערובה לקיומה של הדמוקרטיה. ומי שרוצה שלא להזדהות עיתון עם קו פוליטי מסויים יכול לקרוא את העיתון שהוא מזדהה אתו. היום בעידן המחשבים כשבאינטרנט מתפרסמים עיתונים. וכשהחדשות הטריות מתפרסמות בהם לפני הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות  חשוב לדעתי פי כמה שלא לפגוע בחופש העיתונות. והיום שבו עקב הקדמה ועקב בעיות ניהול עיתונים נסגרים, צריך לתמוך  באלו שעדיין על פני השטח קימים. תראו מה שקרה לעיתונים כמו דבר, על המשמר, וכמעט למעריב. ותבינו למה אני מתכוונת. שמחתי לקרוא שבסקר שנערך לאחרונה הציבור אמר את דברו. וקבע שהוא מתנגד לפגיעה בחופש העיתונות על ידי המחוקק ממניעים אישיים. ושאין לו ספק בחיוניותם של החינמונים, ואני מקווה שהצעת החוק לקידום והגנת העיתונות  הכתובה בישראל של ח"כ איתן כבל לא תעבור, ושימצאו בכנסת מספיק חכי"ם שידאגו לשמור על עקרונות הדמוקרטיה. כי סתימת פיות מזכירה לי את הדיקטטורות הגדולות שבהן השלטונות קבעו אלו עיתונים יצאו לאור ואלו לא. ואלו כתבות תתפרסמנה בהם ואלו תגנזנה. אם הצעת החוק הזו תאושר היא לא תפגע רק בחופש העיתונות אלא גם באושיות הדמוקרטיה הישראלית. ועבורי ועבור רבים אחרים תגרום לכך שהמדינה תהיה שונה.  

מתקפת הפרסומות / רימונה שיף.

לא אחת אני מרגישה את עצמי נתונה למתקפה של פרסומות, כשאני מחפשת בעיתונים כתבות מעניינות אני נתקלת בהן, קטנות, גדולות. וכתבות פרסומיות.
כשאני צופה בתוכנית טלוויזיה באחד הערוצים המסחריים. שהם הערוצים הפופולרים, הן קוטעות את התוכנית ברגעים המתוחים.ומעבירות לצופים המתוחים את המסרים שלהן. וכשאני מצפה בבית קולנוע להקרנת סרט, אני צופה בחלקן, מבחינתי בהקרנה חוזרת. כי הרי אני כבר מכירה אותן משידורי הטלוויזיה, כשאני מאזינה לתוכניות הרדיו השונות, כולל התחנות האזוריות, אני בהכרח מאזינה גם לפרסומות המשודרות. לחברת הדלתות מספר אחד בישראל, לחברה שחוגגת שישים שנה ולאחרות. הטלוויזיה נכנסה לארה"ב בשנות ה-60 כקופסה בתוך הבית.
ומאז היא מביאה תכנים להמונים. עד מהרה גילו אותה המפרסמים והחלו לפרסם דרכה מוצרים. ולהעביר לצופים מסרים.  לישראל נכנסה הטלוויזיה לאחר מלחמת ששת הימים, שנים שיצרו כאן תוכניות בשחור לבן בערוץ אחד בלבד. אבל בשנות ה-70 וה-80 נוספו שידורים של תחנות טלוויזיה מסחריות. ולפרסומאים זאת היתה חגיגה. והם נצלו את הנישה שנפתחה בפניהם בהמוניהם. והחלו לעשות סרטוני פרסומת למוצרים שלהם. והצופים מצאו את עצמם, כפי שאני מתארת, כמוני נתונים למתקפה של פרסומות. כך כשאני צופה היום באותן סרטוני פרסומת בשני הערוצים המסחריים מתנגן בליבי השיר "אחזור אסתכל בך כנרת כנרת". ואני מפזמת לעצמי "אחזור אסתכל בך פרסומת פרסומת" שמתי לב שבתוכניות שיש להן רייטינג גדול, כמו תוכניות הראליטי, מוקרנות יותר פרסומות. כן, הפרסומאים יודעים מתי יהיה להם קהל גדול של צופים. אמרו לי שאם אני לא רוצה לצפות בפרסומות אני יכולה לזפזפ לערוצים אחרים, אבל מה פתאום שאעשה את זאת. שאכנס לתכנית אחרת ואחמיץ את המשך התוכנית שאותי מענינת. אני מעדיפה לצפות בפרסומות ולהתקומם. על שהן קטעו לי את הרגע המותח, ואני בדרך כלל משתעממת באותם רגעים שהן מוקרנות. כי הרי אני כבר מכירה אותן. יודעת מראש מה עשוי לקרות. וכאן אתיחס למהות הפרסומות, פרסומאים טובים כפי שנוכחתי לדעת יודעים לרגש את הצופים. ולמשוך אנשים למוצר מסויים. באמצעות המון שכנוע ופיתוי. הפרסומאים הטובים מודעים לכך שהפרסומות מקרבות אנשים, ולכן הם פונים לצופים בגוף ישיר, ויוצרים אצלהם אשליה של קשר, פרסומאים טובים דואגים לכך שהפרסומות לא תהינה משעממות, שתהינה מצחיקות, מרגשות, ומענינות. ושהן תדברנה לצופים בתחמנות ובחביבות. והם גורמים על ידי כך לצופים להקשיב להן. לפחות לכשהן מוקרנות לראשונה. ומעבר לזאת כל הפרסומאים מעונינים שהצופים יבלעו את כל המסרים שהם מעבירים. ישנם פרסומאים שמעדיפים לפרסם את המוצרים שלהם ולהעביר את המסרים שלהם באמצעות סלברטאים. הצופים התמימים אומרים לעצמם שאם המוצרים טובים לסלברטאים אז הם גם יהיו טובים להם ורוכשים אותם. לצופים הפחות תמימים חשוב לבדוק, אם הם מתאימים להם. מבחינה בריאותית,כלכלית ואיכותית. הילדים שלנו חשופים מגיל אפס לפרסומות, בגילאים שבהם הם עדיין לא מסוגלים לשאול שאלות. ולא מסוגלים להתמודד עם תהליכים הם מקבלים מסרים. דרך תמונות שלנגד עיניהן מרצדות. פרסומאים טובים מדברים לילדים בגובה העיניים, משתמשים בנימוקים מעולמם, בדמויות מצוירות. בסיפורים משעשעים. ומתאימים אותן למציאות המודרנית שבה הם נמצאים. והתוצאה שהילדים שמתמוגגים ממה שהם רואים מבקשים מהוריהם שיקנו להם את המוצרים שהן מציעות. בשנות ה-90 היה טקס פרסים לפרסומות מין אוסקר לפרסומאים, היה פעם אחד ואז נפסק. חבל. היום ככלל הפרסומאים משתמשים לצורך העברת המסרים שלהם לצופים בבחורות חטובות ובחורים חטובים, בדוגמניות ידועות ובדוגמנים ידועים,ומשתמשים גם בילדים חמודים.  כדי שהצופים ישטפו את עיניהם בדברים יפים ויקבלו הרגשה טובה. ככה כששואלים את הילדים מה הם רוצים להיות לכשיהיו גדולים הם אומרים שהם רוצים להיות מפורסמים, הם רואים כיצד משתתפי תוכניות ראליטי הופכים למפורסמים, המופיעים בסדרות טלוויזיה, תוכניות של ראיונות ובפרסומות. הם רואים בהם גיבורים, אנשים שמסוגלים לעשות דברים שהם לא עושים, ושהגיעו להישגים בלי להשקיע בהם הרבה מאמצים. לכן, חשוב לדעתי לשוחח עם הילדים סביב הפרסומות המוקרנות. על אלו שמופעים בהן ועל המסרים והמוצרים שלהן. ובגילאים המתאימים לגרום לילדים לשאול שאלות. אני בטוחה שהורים שיעשו את זאת יחסכו לעצמם כספים. ויחנכו את ילדיהם להיות צרכנים נבונים.   

גם המבוגרים שווים / רימונה שיף.

כשהגעתי לגיל שישים התחלתי להרהר על האוכלוסיה המבוגרת, ראיתי לנגד עיני נשים שיוצאות לגמלאות בגיל 62 וגברים בגיל 67. ולאחר הפרישה הם מלאי מרץ, ונכונות להשתלב בשוק העבודה, אך המעסיקים הצעירים יותר לא מבינים את מצבם. שאין להם ילדים קטנים, כשמדובר בנשים הן כבר לא נכנסות להיריון. ככה שהם יכולים להתמסר בכל מאודם לעבודתם להשקיע בה ולתרום לה מניסיונם.  את המעסיקים הצעירים יותר לא מעניין שמאחורי רבים מהם ניסיון של עשרות שנים במקום עבודה קבוע, בעוד שהצעירים של היום נוטים להחליף מקומות עבודה חדשים לבקרים. ולכך שמשום שהמבוגרים הללו צברו שנים של עבודה במקום קבוע יש להם פנסיה. והם רוצים להשתלב מחדש בשוק העבודה מתוך רצון למצוא תוכן לחייהם. ולהרגיש שלמרות גילם הם עדיין שווים.
היום ממה שנוכחתי לדעת ישנם מעסיקים שמעדיפים להעסיק צעירים מחשש שהמבוגרים, בעלי הניסיון, יעפילו עליהם. ומחשש שלאור הרזומה שלהם הם יצטרכו לשלם יותר שכר מאשר לעובדים הצעירים, הם גם לא נותנים את דעתם על כך שהמבוגרים הרוצים להשתלב אצלם בעבודה הם לרוב אנשים מבוססים. שמלבד פנסיה יש להם דירה משלהם. אותה רכשו להם הוריהם או שרכשו אותה מכספי ירושה. ככה שהרצון לתרום לעבודה מכישוריהם חשוב להם יותר מאשר גובה השכר. מה גם שהם לא רוצים לקום בבוקר ולהסתכל על ארבע קירות החדר, אלא לעשות משהו מועיל ויעיל עם עצמם. רבים מהם מסוגלים לעזור לילדיהם. ואפילו גרים אתם עדיין בביתם ילדיהם בני השלושים ומעלה. או שהם עוזרים לילדיהם הנשואים. המתקשים מפאת יוקר המחיה לפרנס את משפחתם. ומכיוון  שיש להם דירה משלהם. הם יכולים למכור אותה ולהכנס לבית הורים. אך בניגוד להוריהם הם לא יכולים להשאיר דירה לילדיהם. אני מבינה את הטיעון של המעסיקים האומרים שמבוגרים פונים אליהם למרות היותם אנשים מבוססים, כי הם רוצים להמשיך להרוויח כספים כדי להכנס לבית הורים. ולהשאיר דירה לילדיהם. אבל אני לא מבינה את הטיעונים האחרים שלהם כלפי המבוגרים. טיעונים שאליהם כבר התיחסתי. הזמר והשחקן ישראל גוריון אמר "אל תפחדו לעשות שינוי בחיים", ואמנם אני מכירה מבוגרים שאזרו אומץ ועשו שינוי בחייהם. מזכירה שבגיל שישים הלכה לקורס מספרי סיפורים, והיום היא נחשבת למספרת סיפורים מבוקשת, מורה להתעמלות שלקראת גיל שישים הפכה לאמנית, ומאחוריה כבר מספר תערוכות מוצלחות. ופסיכולוגית שבגיל שבעים החליטה להיות פסלת. והיום בגיל תשעים ושלוש היא משלבת את הטיפולים עם עשיית הפסלים. כאן אגלה לכם שהיה לי דוד שהיה מהנדס אלקטרוניקה. ואחרי שפרש לגמלאות החליט להיות צייר ומורה לציור. והוא היה מאושר על שבחר בקריירה שניה. תראו אפילו נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש הבן פנה לאחר שתי קדנציות לאומנות. והיום הוא נחשב לצייר מצליח ומבטיח. ואפילו הציג לאחרונה את ציוריו בתערוכה. ככה שאף פעם אסור להשלים עם המימרה שהעולם שייך לצעירים. ולקבל את העובדה שגם המבוגרים שווים. אני מאוד מעריכה את המבוגרים שיודעים לעשות חיים. את אלו שיודעים לנצל את הכספים שברשותם ויוצאים לטייל ברחבי ישראל או בעולם הגדול. חברה אמרה לי לאחרונה 'תראי מי נראים בשדות התעופה. רבים מהנוסעים הם אנשים מבוגרים' ממה שנוכחתי לדעת המבוגרים הם אלו שנרשמים בעיקר לחוגים ולהרצאות לשעות הפנאי. והם גם מאכלסים בהמוניהם את המועדונים שנפתחו למענם. ואת הפעילות והטיולים שמציעות  להם העיריות והרשיות המקומיות. הם מוכיחים לי בזאת שהם לא רוצים להשתעמם ומחפשים תוכן לחייהם. הלוואי שהמעסיקים היו מודעים לכך שהתעסוקה יכולה להיות משמעותית
לגבי מבוגרים רבים, ולגרום להם לא רק להיות יעילים ומועילים אלא גם מאושרים. לאחרונה נחשפתי לתוכנית שנקראת "קשר רב דורי", שבמסגרתה מלמדים תלמידי בית ספר מבוגרים כיצד להשתמש במחשב, שומעים מהם סיפורי מורשת ומתעדים אותם. התוכנית כפי שהוסבר לי נועדה לצמצם את הפער הטכנולוגי בין הצעירים והמבוגרים. והיא נערכת בשלוב המשרד לאזרחים ותיקים. אני בטוחה שמאחורי רבים שחששו לגשת למחשב, חשים היום, בעקבות התוכנית הזאת, שהם שווים לצעירים, ואומרים לעצמם שצדק הזמר והשחקן ישראל גוריון שאמר "אל תפחדו משינויים". כי גם ההתגברות על הפחד מהמחשבים ורכישת מיומנויות לעבוד איתם הוא מבחינתם של המבוגרים האלו שינוי בחייהם, גם בעמותות שבהן אני מתנדבת מספרם של החברים המבוגרים הוא גדול, וזה ככלות הכל מלמד גם כן שהם מחפשים תוכן ומשמעות לחייהם, אמא שלי היתה בזמנו יושבת הרבה בבתי קפה עם חברות, ומשוחחות ביניהן על הא ועל דא. אז עוד לא היו מועדונים רבים לאוכלוסיה המבוגרת, ועל טיולים מאורגנים והרצאות לשעות הפנאי לגיל הבכיר אפשר היה רק לחלום, היום מבחינה זאת המצב השתנה לטובה, והמבוגרים מנצלים היטב את מה שמעמידים לרשותם, ולא מתעסקים ביום שעבר אלא ביום המחר. אני מקווה שיגיע בקרוב היום שהמעסיקים יבינו את המבוגרים שפונים אליהם ומבקשים עבודה. ויהיו מודעים ליתרונות שבהעסקתם. כך תהפוך תרומתם לשוק העבודה לעובדה. בכל אופן אני מברכת את אלו שיוזמים מיזם עסקי לאוכלוסיה המבוגרת, וגורסים שהעולם לא שייך רק לצעירים.