איכות הסביבה שלי / רימונה שיף.

       כשמדברים איתי על איכות הסביבה מיד מתעורר בי הרצון לשנות דברים
     בערים, כתושבת אחת הערים הגדולות במרכז הארץ הייתי רוצה שישרור
     בעיר מגורי בפרט ובכלל יותר נקיון. שהמדרכות ברחובות תהיינה יותר
     נקיות. לפחות ברמת הסבירות הגבוהה. שתושבים לא ישליכו פסולת מחוץ 
     לפחי האשפה. ושבעלי הכלבים יאספו עם הנילונים המיוחדים את מה שהכלבים 
        שלהם עושים. ושבגינות הציבוריות סביב המתקנים של הילדים לא תצטרבנה 
        ערמות של זבל. ושתהיינה בהן פינה מיוחדת לכלבים. לבל יסתובבו חופשי בין
        הילדים הקטנים שבהן משחקים. אני רואה לא אחת שהנקיון בשירותים הצבורים
        הוא ממש ביזיון. ולא פעם חסרים שם גם סבונים וניירות טואלט. וישנם שרותים
        שהם פשוט מלוכלכים ודוחים. אני נדהמת כל פעם מחדש שעל כך לא חושבים. 
        בארצות אירופה שבהן בקרתי המצב היה שונה. בכל השרותים הציבוריים ישבו
        אנשים שגבו מהנכנסים אליהם כספים, ממש סכומים סמליים. ובכולם שרר נקיון. 
       ודבר לא היה חסר. לא אחת אני נתקלת  בירקנים ששמים את הארגזים בפתח 
       החנויות שלהם וחוסמים בכך את הגישה אליהם, מה גם שהם מכערים בזאת
        את חזית הרחובות שבהם החנויות נמצאים. הייתי רוצה שיהיו בכל הבנינים 
        מתקנים לאסוף עיתונים. אמנם ישנם בנינים רבים שבהם הם נמצאים אבל
       לא בכל בנין. ומנסיוני בכאלו שבהם הם לא נמצאים צריכים הדיירים לשחק
     מחבואים עם הפח היחידי שעובר ממקום   למקום. ולפעמים נמאס להם והם
     זורקים את העיתונים הישנים שלהם לפח הרגיל. הייתי רוצה שבכל שנה כשהפסח
     בפתח לא יזרקו אנשים מביתם ערמות של אביזרים ורהיטים שמאסו בהם. אמנם
     לא אחת אוספים אותם כאלו שלהם זקוקים. אבל אפשר למסור אותם למשפחות 
     נזקקות גם בלי ללכלך ולכער את הרחובות. כן, אם רוצים מוצאים לכך דרכים. 
     חברה אחת סיפרה לי שיום אחד היא נתקלה באדם שזורק רהיטים לרחוב והעירה
     לו. והוא הגיב בכזאת אלימות שהיא נאלצה להכנס למכונית שלה ולנסוע מהמקום.
     חבל שישנם ביננו אנשים כאלו. מעבר לכל זאת צריך לדעתי לדאוג לרהוט הרחובות.
       שתהיינה בהם תאורה דקנרטיבית, שלוט ברור ומאיר עיניים, בחניות, במבנים הציבוריים
       ובכלל. חזות הרחובות הוא נושא שמאוד חשוב לי. ובהחלט טעון שפור. כי לצערי 
       הרב לא רק בעיר מגורי אלא גם בערים אחרות הרחובות הופכים ליותר ויותר מלוכלכים. 
        ממה שנוכחתי לדעת בככרות הערים שותלים פרחים עונתיים, ומחליפים אותם מידי
       עונה, הייתי רוצה שבמקומם ישתלו פרחים שנתיים, שאותם כמובן לא יצטרכו 
       להחליף כל פעם באחרים. ועוד הייתי רוצה שיהיו יותר פחי אשפה ברחובות, 
       ושיסתובבו בהם יותר פקחים, ושתהיה יותר  עקיפה. נוכחתי לדעת שהפקחים 
       מסתובבים בעיקר ברחובות המרכזיים, ולא נותנים את דעתם על מה שקורה 
       ברחובות, ואכן, בהם התושבים חוגגים, והשמירה על איכות הסביבה לא באה
       בהם מהשטח. להיפך. הנה דוגמא. העיריה אומרת שצריך להוציא מהבנינים 
        גזם פעם בשבוע. ביום מסויים שבו באים ואוספים אותו, וברחובות הציבוריים התושבים
        עושים מה שהם רוצים ומוציאים  את הגזם שלהם בכל ימות השבוע. ולא ביום
       מסויים באופן קבוע. וכך הם חוסמים את המדרכות המיועדות להליכה של הולכי רגל
       ומכערים את הרחוב. והפקחים שלשם לא נכנסים מאפשרים להם לעבור עברה. 
       וכשמתקשרים לעיריה ומתלוננים מקבל התלונה שמעבר לכך רואה בהגשת התלונה
       מטרד. ועד שמטפלים בתלונה שהגשה. חולף זמן שבו עוברים עבריני איכות הסביבה 
       עברות נוספות. חברה סיפרה לי לאחרונה שברחוב שבו היא מתגוררת מושבתות
       שליש מכוניות, וכשהיא התקשרה לעיריה אמרו לה שצריכים לחכות לפחות שלושה
       חודשים כדי להיווכח שאיש לא מזיז אותן. ועד אז הן תופסות מקום חניה ומכערות את
       הרחוב. הייתי רוצה שיהיו יותר ספסלים ברחובות הערים. גם ברחובות הצדדיים. 
       ושתהיה גישה לנכים בכל הבנינים הציבורים, ואם אין בבנין ישן אז שיעשו בו שפוצים 
        וידאגו בו לנגישות. יש לי חלום לראות יותר שטחים פתוחים  בערים השונות עם 
       צמחי בר. אני מתרפקת בנוסטלגיה על הימים שבהם הנדל"ן דהיינו, הקמת מגדלים
       למגורים ולמשרדים לא העסיקה בעיקר את ראשי העיר. אלא גם החזות שלהן. ועוד
        הייתי רוצה שיחלקו קומפוסטים לכל הבנינים, וילמדו את הדיירים איך למחזר פסולת
       ביתית אורגנית. ידוע לי שהיום ישנה חברה שמספקת קומפוסטים רק לבנינים שמתגוררת 
       בהן שתים עשרה משפחות. לדעתי צריך להפוך את זה לנחלת הכלל, הייתי רוצה 
       לראות יותר מתקנים למחזור בקבוקים ברחובות, ושהמתקנים למחזור קרטונים
       שנועדו לבעלי חנויות לא יהיו כאלו מכוערים. ברור לי שבנושא איכות הסביבה בערים
       יש הרבה דברים שהם טעוני שפור. צריך רק לרצות ולעשות.
       

בזכות ויצ"ו/ רימונה שיף.

     כשדליה שחורי הגיעה ישובה בכסא גלגלים לאירוע יום האישה בויצ"ו בגבעתיים, שערה
       הכהה גולש על עורפה וחיוך מרצד על שפתיה, חשבתי בליבי מה יהיה לה 
        כבר מה לספר. אבל עד מהרה התברר לי שיש לה בהחלט מה לאמר, כי היא
        עברה בחייה סיפור קשה וכואב, וויצ"ו סגר לה מעגל בחיים. היא סיפרה שנולדה
        למשפחה מרובת ילדים, בהיותה תינוקת לקתה במחלת הפוליו. הדגישה שגדלה
        בצל אב אלים והייתה ילדה דחויה. בגיל צעיר נשלחה לפנימיה של ויצ"ו וגם שם הרגישה
        לא אחת כיצד ההורים דוחים אותה. בשבת שטופת שמש אחת כשכל ההורים הגיעו 
        לביקור עם מטעמים ופינוקים מהבית חיכתה להם שעה וחצי ליד השער, אך הם
        לא הגיעו. היא נעלבה מאוד. אם הבית הגיעה לחדרה ואמרה לה שהיא אהובה ורצויה,
        ואמנם, בפנימיה של ויצ"ו מצאה בית חם. המדריכה בגדנע אמרה לה שהיא לא נכה 
        ושהיא מסוגלת להרבה יותר. והמשפט הזה הודתה מלווה אותה כל חייה. גם בחיי
        הנישואים שלה לא שפר עליה גורלה. בעלה התגלה גם הוא כאדם אלים ונולדו
       להם שלושה ילדים, למרות התנגדותו הלכה ולמדה העצמת נשים בויצ"ו בנס ציונה.
       וכשבתה הלכה לעולמה בטרם עת מצאה ניחומים, סיוע ותמיכה אצל חברות ויצ"ו.
       שהיו תמיד בשבילה. בויצ"ו הכירה לימים את מנחת הקבוצות והזמרת ענת גבע.
       כששמעה ענת את סיפורה הציעה לה שתעלנה מופע משותף. וזה המופע "כאילו
       מעפר פורחת שושנה" שהעלו במסגרת יום האישה הבינלאומי בויצ"ו גבעתיים.
      במופע דליה מספרת את סיפורה האישי. וענת מלווה אותו בשירה של שירים
      ישראלים ידועים שלו מתאימים. כמו "היי שקטה", של רחל שפירא. בליווי מוסיקאלי
      של יוסי סיאס (לא השדרן) את המופע הן מסימות בנימה אופטימית ועם הרבה תקווה.
       דליה מגלה שהיא  היום אישה גרושה מאוד פעילה. היא מגשימה את עצמה. רוקדת
       בפרוייקט "רוקדים על גלגלים" של נס ציונה והסביבה. שבו רוקדים אנשים עם מוגבלות לצד 
       אנשים בריאים, ומופיעה עם ענת בחוגים שונים, ואני שראיתי במסגרת אירוע יום האישה
       הבינלאומי, של ויצ"ו גבעתיים את דליה ישובה בכסא גלגלים וחשבתי לעצמי האם יש לה 
        מה לספר, הרגשתי לכשסיימה את סיפורה שהיא העבירה לי מסר אישי, שעם
       חוסן נפשי ואמונה שאפילו במצב הקשה ביותר, אסור להרים ידיים ולהשבר. 
       ושהדרך הטובה ביותר היא ללכת הלאה ולהתגבר על מהמורות החיים. והיום כשעצוב
       לי וכואב אני חושבת על דליה שאספה את השברים בחייה, אזרה כוחות, קוותה
       למחר טוב יותר ומצתה גם את הדברים הטובים שהחיים מזמנים. וכשאני חושבת
       עליה אני מעריכה את חברות ויצ"ו שלא עזבו אותה בשעת צרה ואפשרו לה לראות את 
       את האור בקצה המנהרה.

קיימות / רימונה שיף.

     לאחרונה שמעתי את הרצאתו של ערן בן ימיני בנושא "קיימות - כלכלה חברה". 
    סדנא לבניית מנהיגות סביבתית למען קהילה מקיימת. שמאחוריה עומדים מועצת
    הנשים של גבעתיים ברשות סגנית ראש העיר איריס אברהם. היחידה לעבודה 
    קהילתית ברשותה של נועה שטיינמץ. המרכז לחינוך סביבתי. הוא דיבר 
    בין השאר על כך שבארץ מקבלי ההחלטות לא מבינים שככל שמעמיקים את השמוש
       בתחבורה ציבורית פוגעים יותר באנשים, וככל שסוללים יותר כבישים כן נתקעות
       יותר מכוניות בפקקים, הפקקים הם בעיקר בכניסות לערים, ואין יכולת להרחיב
       צוואר הבקבוק כי ישנם בתים, ומה שאפשר לעשות הוא רק להרחיב את הבקבוק. 
       בארץ , כדבריו, משרד התחבורה השקיע המון במחלפים ונכשל. למשל, במחלף
       ליד בית דגן השקיעו 600 מיליון שקלים והמצב היום חזר לקדמותו. כי הפתרון היה יעיל 
       מבחינה תחבורתית. הוא קבע שאנחנו חיים במדינה מאוד צפופה, תושבי ישובי
       הפריפריה זקוקים לרכבים פרטיים כדי להגיע למקומות ברחבי הארץ. מכאן שבפריפריה
       צריכים לסלול כבישים כדי להתפתח. ומכאן שהפריפריה מיצרת נסיעות ברכבים
       פרטיים, והרכבים הפרטיים יוצרים זיהום אוויר. ומכיוון שבארץ הרבה אנשים נוסעים 
       במכוניות פרטיות יש בה המון זיהום אוויר. זאת בעוד שבאירופה ישנן ערים שמבוססות
       על תחבורה ציבורית. אחת מהן היא לונדון שבבריטניה. ניו יורק בארה"ב, היא עיר 
       במודל אירופאי, היא פחות מזוהמת מלוס אנג'לס ואפשר לחיות בה טוב בלי רשיון נהיגה.
       בישראל, הוסיף ואמר, רואים בתחבורה הציבורית בלי שמשות את האוכלוסיות החלשות,
       בעוד שלמעשה 56% ממשקי הבית מחזיקים רכבים פרטיים. במדינת ישראל להחזיק
       רכב פרטי זה מאוד יקר. לפני נתוני משרד התחבורה העלות היו שלושת אלפים שקל לחודש,
       אי לכך המון משפחות ישראליות מונעות מעצמן הנאות כדי להחזיק ברכב פרטי. 
       וזה אבסורדי, לדבריו הפתרון להעלאת מחירי הדלק בישראל היא התחבורה הציבורית. 
       הוא הצביע על כך שאם לפני עשרות שנים ילדי הארץ היו הולכים ברגל לבית הספר
       היסודי. וחוו בדרך חוויות. הרי שהיום גני הילדים הפכו לקומפלקס של גנים ופקקים 
        של מכוניות פרטיות נוצרות לידם כל בוקר, כשההורים מגיעים בהן עם ילדיהם. 
       ועושים תורניות בין ההורים להורדת הילדים מהמכוניות. באמסטרדם שבהולנד 
       הבינו את היתרון שבהליכה ברגל. ואמרו נמנע מהאנשים שמוש במכוניות פרטיות 
       ונאלץ אותם ללכת ברגל, והתוצאה ששם האנשים הרוויחו חוויות והעסקים הרוויחו 
       כלכלית. כי האנשים עוברים ליד החנויות ולא חולפים על פניהן במכוניות פרטיות. 
       כן, אמר, שבמנהטן שבניו-יורק בארה"ב מרחוב 95 ומטה אי אפשר לקבל אישור
       לבניית בנין שישבו מקום חניה. ואת החניונים הרסו שם כדי שהאנשים ילכו ברגל 
       ישתמשו בתחבורה ציבורית. גם שם הבינו שההליכה ברגל מרחיבה את האופקים
       של האנשים ומפחיתה את זיהום האוויר. וכשנשאל מה קורה בנושא הזה בארץ, סיפר
       שבירושלים יש היום תוכנית לסגור את מרכז העיר למכוניות פרטיות, לכשסיים את
       דבריו חשבתי שבכלל בארץ יש לעשות הרבה. כי עם התחבורה הציבורית של האוטובוסים
       יש היום המון בעיות, ולאחרונה התבשרנו גם שמזה עשרות שנים נעשו לגביה הרבה 
       מחדלים שיכולים למלא עשרות דפים. וגם הרכבות לא ממלאות את כל הציפיות. 
       למרות שמספרן גדל, ומדברים היום על סלילת מסילות נוספות, כמו לאילת, למשל. 
       והחדרת רכבת קלה לערים בנוסף לזו הקיימת כבר בירושלים. מעניין, אמרתי לעצמי,
       מי תהיה העיר הישראלית האמיצה הראשונה שתאמץ את המודל האירופאי. ותיארתי
       לעצמי כיצד מטבע הדברים תושבי אותה עיר יתקשו להתמודד עם השינויים.  וכיצד
       לבסוף הם יברכו עליהם, כי השמוש העירוני בתחבורה ציבורית יכול להוות פתרון 
       יעיל לבעיות החניה שמהן סובלות בישראל ערים רבות, אבל לדעתי, כדי לישם
       את המודל האירופאי בישראל יש לדאוג לכך שהתחבורה הציבורית תהיה מועילה 
       אלא גם יעילה.   

פורים של ילדות / רימונה שיף.

      מידי שנה כשהייתי ילדה קטנה התחפשתי ולא סתם, היו לי תחפושות מקוריות,
     פעם קרן מגן לישראל, פעם לוח מודעות, פעם מה חביב חמישים שנה לתל-אביב,
      בשלב מסויים אמרתי לאמי אני רוצה להתחפש כמו כולם, מה גם שאת שולחת
      אותי לתחרויות ואני לא חוזרת עם פרסים. אפילו לבמה אותי לא מעלים, כנראה
       שבי לא מבחינים, אמי שמעה את הדברים. התחפושות שלי הפכו לרגילות, פעם 
       אחות רחמניה, פעם שבה בפיג'מה אדמה, העיר תל-אביב שמחה וצהלה.
       אני השתלבתי בחגיגות כמו כל הילדות, אמנם לא לבושה בתחפושת מקורית 
       אבל באחת כזאת שאני רוצה, והייתי מרוצה.

די לגזענות הישראלית. / רימונה שיף.

    שרת הקליטה סופה לנדבר אמרה באחרונה שהקהילה האתיופית צריכה לאמר 
    תודה על מה שקיבלה במדינה. נעלבתי בשבילם. הארץ שלי היא גם הארץ שלהם.
      זכותם להיות כאן, הבאנו אותם במבצעים כמו מבצע שלמה ואחרים. לארץ 
      שאלפים שנה הם נלחמו להגיע אליה. חלמו בכל אותם שנים על ירושלים.
      ועל החיים הטובים שמצפים להם בה. חלקם נספו בדרך וחלקם ממשו
      את חלומם, אבל למעשה מה שקורה להם כאן זה החלום ושברו. רבים
      בחברה הישראלית לא מקבלים אותם. מתרחקים מהם וקוראים להם שחורים, 
      לא רוצים לגור בשכונות שבם הם מתגוררים. כי הם אומרים שבגללם ערך
      הדירות שלהם ירד. ורואים בהם אזרחים נחותים. כשיש יוצאי אתיופיה בטלוויזיה
      מראים בעיקר אלימות ומצוקה, אבל במציאות זה אצל כל העדות ולא רק אצלהם. 
       עם זאת אין להתעלם מהעובדה שיוצאי אתיופיה עלו ארצה חל אצלהם משבר, אך בארץ מוצאם
       נחשבה האישה לזו שדואגת לבית ולילדים בלבד. הגבר היה הקובע במשפחה
       והאישה היתה כנועה וציתנית,  שכאן גילו הנשים האיתיופיות עצמאות. והחלו
       לצאת לעבוד, להתרועע עם חברות ולהביע דעות משלהן. והגבר שכולם העריצו
       אותו שם ופחדו ממנו, לא מוצא כאן את מקומו. ונעשה מתוסכל. וכך במשפחות
       אתיופיות רבות ישנם היום מאבקים וחילוקי דעות. שנגמרים במקרים הקיצונים 
       באלימות. עם זאת אין להתעלם מכך שישנם יוצאי אתיופיה שהגיעו כאן להישגים.
      כמו אסתי ממו הדוגמנית. חגית יאסו זוכת מקום ראשון בכוכב נולד האחרון, השחקניות
       אסתר רדא ומסקי שיברו, הזמרת מהפרוייקט של עידן רייכל כברה קוסאי, להקת שבא
       של שלמה גרוניך וכתבים, אבל הם במעוט. אני מאמינה שזה תהליך ושהמצב
       ישתפר. לפני מספר שנים הייתי בכנס בתאטרון היהלום ברמת-גן הגיעו אליו קייסים
       של העדה האתיופית, עם בגדים המסורתיים והמטה שלהם. התרגשתי מאוד לראות
       אותם הם הזכירו לי את זקני השבט, אותם זקנים שישבו בשער העיר בימי המקרא שעל
       ועל פיהם  נשק דבר. וחשבתי איך השתנו הזמנים. ואצלנו ולא אצל יוצאי אתיופיה. 
       הזקנים כבר לא נחשבים כמו פעם. ויש הרואים בהם נטל על החברה. ויש בנים 
       שמתנכרים להורים שלהם ושוכחים את כל מה שעשו עבורם בהיותם צעירים. ובכלל 
       רבים חיים על ביטוח לאומי ונאבקים ביום יום לשרוד. וזה שהם כבר לא עובדים 
       הוא בעורכיהם. והנה בעדה האתיופית הם זוכים להערכה. נחשבים למורמים מעם 
        ואיש לא ממרה את מוצא פיהם. הם בבחינת המנהיגים היודעים והקובעים. אני
       חושבת שלא רק בני עדתם צריכים לתת להם את הכבוד המגיע להם. אלא גם 
       אנחנו האזרחים הישראלים הוותיקים וילדי הארץ. כי הם לא מתערבים במה שקורה 
       אצלנו בחברה הישראלית. כמו למשל, חלק מהרבנים של העדה החרדית הקוראים
       להדרת נשים. והם גם לא מתנהגים כמו מנהיגי כתות, שגורמים לא אחת לצעירים
        שמצטרפים אליהם להתנכר להוריהם. אני קוראת בזאת לראות בעדת יוצאי 
        אתיופיה עדה מכובדת ולהקל עליהם את חבלי הקליטה שלהם בארץ. ולא לראות 
        אותם בתירוצים שונים ולהפלות אותם משאר האזרחים הישראלים. רק בגלל שהם
       שונים בצבע עורם, במנהגים שלהם ובשפה שלהם. לא אחת אני מוצאת את עצמי
       שואלת איך אנחנו מעיזים להתנהג ליוצאי אתיופיה בצורה מחפירה, אנחנו עם שהיה
       קורבן לאפליה, השפלה והכחדה בתקופת השואה. היום כשיש לנו מדינה מחלקים 
       אותה לאזרחים מסוג א ולאזרחים מסוג ב. הגיע הזמן שנקרב את יוצאי אתיופיה אלינו,
        נושיט להם יד ונסייע להם להתמודד עם החיים במדינה שהיתה מושא חלומם.   

מרכז יום לקשישים / רימונה שיף.

      לאחרונה בקרתי במסגרת היותי עיתונאית במרכז יום מדהים לקשישים, מרכז 
     נהורה הנמצא במרכז הכפרי נהורה במועצה האזורית לכיש. את פני קיבל
     המנהל אבי אנטבי, אדם חם, לבבי המעניק לב רחב לבני גיל הזהב. 
     שהיה איש צבא בעברו. וצוות של עובדים מסורים שהדאגה לזולת תמיד
     עומדת לנגד עיניהם. וראיתי שם קשישים שהחיוך לא מש מהפנים שלהם.
    כן, כל כך הם מרוצים. ולא בכדי. כי המקום מציע שרותים ומגוון פעילויות.
    לכל אלו שבאים בו לשהות ולהנות. במספרה עושות תמורת כמה שקלים קשישות.
     תספורות, צבע ותסרוקות. בלובי הגדול שומעים סיפורים מפי מספרת סיפורים,
     בהמשך היום יבוא לשם הרב של נהורה וידבר איתם על פרשת השבוע. בכניסה
    הקדמית ישנו מרכז ספורט מוטורי. עם מכשירים שמתאימים לקשישים. 
     וישנה שם גם משתלה שעליה נאמר לנו ששותלים בה כבר 200 פקעות. ושיש
    לה קשר עם משתלות אחרות. וישנו שם גם מגרש שבו משחקים פטאנג משחק
    כדורת צרפתי. שכפי שהסתבר לי הוא צובר תאוצה ואפילו משחקי ליגה כבר
    משחקים. כל מי שמשתתף בחוג למחשבים מקבל אליו הביתה מחשב כדי 
    שישתמש ויתאמן בו. המנהל אבי אמר לי שכל משתתפי החוג הם חברים שלו
     בפייסבוק. אני לא מתפלאת. בחוג לציור פגשתי כאלו שעד שהצטרפו אליו לא
    החזיקו מכחול ביד. ואכן במסדרון ניצבים על קנים ציורים יפיפיים מעשי ידיהם
   וגם עבודות יד מקרמיקה. בחוג להתעמלות ראיתי קשישות וגם מטפלת פיליפינית אחת.
       עושות תרגילים למניעת אוסטרופוזיס, המתעמלת אירנה סיפרה לי שהיא מלמדת אותם גם
       ריקודי פלמנקו. ובימים החמים היא לוקחת אותם לפארק הסמוך שבו הן מתעמלות
       על המכשירים שבו נמצאים, המנהל אבי הוסיף וסיפר לי שבכלל הוא דואג שכל 
       עובדי הצוות יעשו פעילות גופנית, למשל, הם משחקים באולינג באשקלון. לחוג
       למלאכה מגיעות קשישות עושות עבודת יד, ועוזרות אחת לשניה להשחיל חוטים במחטים.
       חלקן הגיעו בכסאות גלגלים וחלקן עם הליכונים. המדריכה סיפרה לי שהיא ממחזרת
       חומרים שבחלקן הן משמשות לעשיית העבודות. ושכל פעילות ייצירתית שכזאת היא
       מסיימת בשעת אקטואליה, במרכז חדר רב תכליתי המשמש גם כחדר אוכל וגם
       כחדר אירועים. במסדרון הוא מעניין במיוחד. מצוי בו אוסף מרשים של פריטים
       ישנים, חלקם הגיעו מאוספו הפרטי של המנהל אבי וחלקם היו שייכים לקשישים, 
       "ככה הם מרגישים את עצמם שייכים למקום" אמר לי אחד העובדים. ואני הבנתי
       למה הוא מתכוון. בין הפריטים מצלמות ישנות, מהשנים שעל מצלמות דיגיטאליות 
       בכלל לא חלמו. קרשי כביסה שעליהן היו נשים מכבסות לפני עשרות שנים. מכונות
       הדפסה ישנות שמלפני עידן המחשבים. מאזני צדק שבהם היו המוכרים שוקלים ירקות
        ופירות לפני שגם הם הפכו לדיגיטאלים. ועוד ועוד. וישנה במסדרון גם ספריה קטנה שבה
       ניתן לעיין באנציקלופדיה העברית שהפכה כמובן, עם תמורות הזמן למיצג ארכיאולוגי .
       במרכז ישנו תעוד של כל אלו שהשתתפו בו בפעילויות השונות והלכו לעולמם. ולהבדיל 
       מתעדים את כל אלו שהם ניצולי שואה. בחדר ההתעמלות על אחד הקירות מתנוססות
       תמונות של אלו שמגיעים אליו היום. בחצר הקדמית גן מרסל. ע"ש מרסל מדמוני
       ממושב זוהר. שנהגה לבוא למקום. בחצר האחורית רחבת הידיים כסאות  ושלחנות
       שעליהן ניצבת מכונה לעשית מיץ ולידה ארגזי תפוזים, מבחוץ רואים מסילת רכבת.
       בתוכנית להקים בסמוך מוזיאון לשואה. על המסילה קרון רכבת לזכר התקופה 
       האפלה. ובתכנון להקים בסמוך גם דיור מוגן. היום המקום עובר שפוצים. המקום
       קיבל פרסים, גביעים ותעודות הערכה, ויפה שיש כמוני כאלו המבינים שזהו מרכז 
       מדהים ומקסים. בזכות עובדים מסורים והמנהל אבי בראשם. שאכפת להם מכל 
       אדם ואדם שמגיע למרכז היום. ומעניקים לכל אחד ואחד שם טעם לחיים. והודות להם
       ישנם גם בו כאלו שמגשימים לעצמם חלום.עד שלא הגעתי למרכז היום הזה
       לא ידעתי שקיים בכלל כזה מקום.  


       

אמרות חכמות. / רימונה שיף.

      עד לא מזמן לא נתתי חשיבות מיוחדת לאמירות. לאחרונה הבנתי 
     שהאמרות לא נאמרות סתם. ושהן בהחלט אמרות חכמות. הנה למשל
     האמרה אין דבר העומד בפני הרצון, מתאימה למקרה של הגולשת לי קורזיץ. 
     שהיא הספורטאית  הראשונה הישראלית שזכתה באליפות העולם
     ליחידות בגלישה פעמיים. ומסומנת כיום לתקווה הגדולה במדליה 
     באולימפידה הבאה בלונדון, היא עשתה בחייה הקצרים דברים 
     נגד כל הסיכויים. ב-2007 היא זכתה לראשונה באליפות העולם.
    פרשה פעמיים מתחרויות ונפצעה פעמיים . לאחר תאונה קשה בגלישה בהוואי 
     היתה בסכנת נפשות. אמרו לה שהגב שלה לא יעמוד באמונים המפרכים,
    והיא היתה בטוחה שהלכה לה הקריירה. אבל לא הרימה ידיים, והלכה
       פעם ועוד פעם לים, ונלחמה עם עצמה לחזור לאיתנה. ושוב להתחרות
       בתחרות. וזה לא היה קל בכלל. באליפות אס'א באילת היא לא זכתה,
       ונפצעה פעם נוספת באליפות אירופה בפולין 2010. היא סיימה את 
       התחרות הזאת כשהיא מחוסרת הכרה. והונשמה. בשנה שעברה
       היא זכתה במקום השישי באליפות העולם. וגם הפעם לא הרימה ידיים, 
       וממש התגרתה בגורל שלה. התוצאה היתה שהיא חזרה למפת הספורט
       העולמי בגדול. עם מדלית זהב שניה באליפות העולם, לא מכבר לי ספרה
      בראיון בלאישה שכשהיתה מרותקת למטתה לאחר התחרות בהוואי
     היא תלתה מעל מטתה סיסמאות "לסמוך על יכולת אישית". "להאמין בעצמך",
     "להנות מהדרך הקשה" ו"המטרה ניצחון". אני ממש מצדיעה לה על האומץ 
    שלה. לא לוותר ולחתור למטרה, ואני בטוחה שלא כל בן אדם יכול היה לעמוד
    במה שהיא עברה. כל הכבוד!
    סיפורה של האמנית והפסיכולוגית רחל ויזנר רגב מגבעתיים יכול בהחלט להתאים
    לאמרה "אף פעם לא מאוחר מידי". את רחל הכרתי לאחרונה. היא סיפרה לי
    שכשהיתה מדריכה אישית באוניברסיטת תל-אביב באו לביתה סטודנטים שרצו
    להיות פסיכולוגים יונגינים. בגיל 70 הם כבר לא הגיעו אליה יותר. אז היא החליטה
       ללמוד פסול. במשך חמש שנים למדה אצל הפסל צביקה לחמן, לפני שבע שנים
       הלכה ללמוד ציור אצל פרופ' ג'ון בייל, ולמדה גם רישום אצל הרולד רובין.
       והיום כשהיא בת תשעים היא מציירת ומפסלת באופן עצמאי. וגם קשורה עם
       בית יציקה בתל-אביב. כשהתבוננתי בה היא לא נראתה לי בכלל בת תשעים.
       והיא אמרה לי שהיא אפילו לא מרגישה שהגיעה לגיל הגבורות. ואני אמרתי
       לעצמי שהגיל הוא רק מספר כרונולוגי. לאחרונה הציגה רחל בתערוכת יחיד
       בתאטרון גבעתיים מבחר מציוריה, שהם בעיקר ציורי נופים. ומבחר מפסליה,
       שהם בעיקר עוסקים בנשים ונשיות וגם דיוקנאות. לתערוכה שלה קראה "פרח אדום"
       כשבאחד מהציורים שהציגה בה. רחל סיפרה לי עוד שהיא פסיכולוגית כבר
       שישים שנה. תחילה עבדה עם ילדים בכפר בלום ובקיבוצים הסמוכים. אחר היתה 
       קשורה עם מוסדות ובהם קופת חולים. וקבלה לטפל במקרים קשים מהתחנה 
       שברמת-חן. היום היא ממשיכה בעבודתה. מקבלת פצינטים באופן פרטי, ומטפלת
       בהתנדבות בכאלו שידם אינה משגת לשלם. אכן, רחל יכולה לשמש דוגמא לכאלו
       שהגיעו לגיל מבוגר. ולהוות להם הוכחה שגם בגילם יש עוד מה לעשות בחיים. ואפילו
       ללמוד דברים חדשים, צריך רק לרצות ולהעיז ולעשות את זאת. גם לה אני מצדיעה.
       יישר כוח.