מעריב ואני / רימונה שיף.

עשרים  שנה כתבתי במעריב. שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה. כתבות בנושאים שונים. במדורים שונים. התחלתי כסטודנטית  באוניברסיטת תל-אביב. ב"קמפוס" התפרסמה אז כתבה אחת שלי לחודש. על דמות מעניינת באוניברסיטה.
משם עברתי ל"סגנון" שהיה אז דף בעיתון.  העיתון היה אז קטן ולא היו לו מגזינים כמו היום. בהמשך הייתי כתבת בענייני
חינוך. בענייני צרכנות. בעניינים מוניציפאלים ובנושאים הקשורים לתרבות. כשהחלו לצוץ המגזינים, פרסמתי כתבות ב"סגנון". ב"גבר לעניין" ו"בקריאת ביניים המגזין לצעירים". ומאוחר יותר ב"כאן השרון" ו"מעריב תל-אביב". מי זוכר שהיו קיימים כאלו מגזינים? "סגנון" עדיין קיים.  אך במתכונת שונה. כידוע לי הייתי השניה בארץ שפרסמה כתבה על דודו טופז ובכלל, באתי לראיין את אביו אליהו גולדנברג והוא אמר לי שיש לו בן סטודנט ששואף להיות שחקן. ראיינתי את שרת התרבות והספורט היום לימור לבנת כשהיתה סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב. וכך גם את השחקנית ענת עצמון שגם כן היתה
סטודנטית. אמנים, אנשי חינוך ואחרים. והיו לי גם כתבות שהפכו להיסטוריות. כמו למשל,  על כניסת כרטיסי האשראי לשימוש במדינה. באותן שנים. כמובן הפך מעריב לביתי השני. ואם אציין שכבתו של משה מייזלס מראשוני מעריב גדלתי
על ברכי העיתון הזה מאז שאני זוכרת את עצמי. ולימים גידלתי על ברכיו גם שלושה בנים. אני זוכרת שבשבתות לאחר ארוחה משפחתית. היינו נוסעים לעיתון. אם להביא למערכת כתבה ואם לראות מה הניחו בתא שלי. חומר לכתיבה או מטלות
לכתבות מהעורכים. התחלתי כפרילנסית והייתי מרוצה. אחר כך באה תקופה שהרווחתי אפילו יותר מבעלי. והוא אמר לאנשים  בגאווה "תראו מה העיתונות עושה". בני הבכור נימרוד כיכב באחת הכתבות שכתבתי שנקראה "תינוק יקר".
ובכלל כשהוא היה קטנטן הלכתי איתו יום אחד לבנק. וכשעמדנו בתור אחזתי עיתון "מעריב" והוא קרא לעברי והפתיע את כל הנוכחים שם באומרו "אמא תביאי לי עיתון קרטה קרטה". הוא התכוון לעיתון עם קרטר שהיה אז נשיא ארה"ב היום אני מנויה על מעריב. במשפחתי אנחנו לא יכולים להתחיל את היום מבלי שהעיתון הזה יהיה מונח על השולחן. אני מודה שאני חסידה של המילה המודפסת. ורואה את עצמי כמי ששייכת לדור שלא כל כך מחובר עם המחשב. את זה אני משאירה לדור
הצעיר יותר. ככזאת וכמי שעברה כברת דרך מחייה בעשייה העיתונאית במעריב כואב לי הלב ומאוד עצוב לי על מה שקורה היום,  ליבי ליבי עם העובדים של מעריב שנאבקים נגד פיטורים. ולמען שיקבלו את הפיצויים וכספי הפנסיה המגיעים להם.
הרי הם, השקיעו מעצמם שעות על גבי שעות כדי לכתוב כתבות מהימנות ומעניינות. ולא פעם גם נטלו על עצמם סיכונים. אני למשל, כשהייתי כתבת צעירה הסתובבתי לשם כתיבת כתבה בשעות הקטנות של הלילה בצפון תל-אביב, כשהיה חשש שמסתובב ממש שם אנס מבוקש.
את מעריב עזבתי לאחר עשרים שנה, בתקופה שבה היתה עזיבה גדולה, כולם לא פרגנו לכולם,  עורכים כתבים. ככה לפחות הרגשתי, והעובדה שדור שלם פנה את מקומו לור אחר. דור שלא ידע את יוסף. אם העובדים שעבדו קבלו את מה שמגיע להם אני לא יודעת. כי זה היה ערב מלחמת המפרץ. ואנשים פחדו מטילים עיראקים.  והסתגרו בבתים. מי העז אז לחשוב לצאת להפגנות ברחובות. גם כשהסתיימה המלחמה כולם שמרו בנושא על דממה. היום מהתקופה שלי אין ב"מעריב" כתבים. היו כתבים שעברו לעיתון המתחרה "ידיעות אחרונות"ואחד במעריב שרד.  לפני שנים צטטה כתבה שלי בעקבות התאבדותה של שחקנית ידועה. שהופיעה בסרטים.
 שמחתי למצוא כתבת צעירה ורצינית שנעזרה בארכיון ומצאה חומר שנכתב בעבר על אותה שחקנית. והצטערתי מאוד על לכתה של השחקנית הזאת בטרם עת. לנוכח כל מה שמתרחש היום במעריב. אני מסכימה עם יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. שאמרה בראיון בערוץ השני בטלוויזיה שהתופעה הזאת של עיתונים שהולכים ונסגרים אינה טובה לדמוקרטיה.
ושבמדינה צריכים להיות מספר עיתונים. לאחרונה התפרסם שהשופטת ורדה אלשיך קבעה שיש אינטרס ציבורי להציל את מעריב ועובדיו. ושבית המשפט נתן צו להקפאת הליכים במעריב ומינה נאמנים למען הצלת העיתון והעובדים, אני רואה בזאת הישג לאלו שנלחמו שם כדי שלא יגדע מטה לחמם, וכדי שיקבלו אם יפוטרו, את כספי הפיצויים והפנסיה המגיעים להם, וצדקו אלו שאמרו שהעיתון הזה הוא תקשורתי ומשמעותי. והלוואי שבמאמצים משותפים של ההנהלה והעובדים הוא לא יסגר בסופו של דבר.
  

הייתי בובה / רימונה שיף.

הייתי בובה בסטודיו של ריבי

לא הרחק מכאן

בגבעתיים  ברחוב המעין.

היו לי בו הרבה חברות

בובות קטנות, בובות גדולות

שמנות, רזות

הריוניות וכאלו שנראות ממש כמו דוגמניות.

ריבי יצרה אותי ואת השאר מעיסת ניר

ביד אמן מכשר.

דאגה שאראה יפה

ממש שאפה

עם תווי פנים עדינים

המקרינים שמחת חיים

שער שחור, עיניים כחולות

וריסים ארוכים.

גם עצבה לי שמלה צבעונית ופרחונית

ועצבה לי שרשרת ורודה

שאראה בכלל כאילו

יצאתי מג'ורנאל.

הסתדרתי יפה עם כל הבובות החברות

לא קנאתי באלו שנראו ממש כמו דוגמניות

וגם התחשבתי בהיריוניות.

לסטודיו היו מגיעות מידי פעם נשים

שאף פעם לא הזעיפו פנים

הן הביטו בנו הבובות

במבטים בוחנים

וקבעו נחרצות "הן יפות".

יום אחד באה לסטודיו אישה

הצביעה עלי באצבעה ואת ריבי שאלה

"את לא עייפה

לעשות שעות על גבי שעות בובות?".

"לא לא' ריבי ענתה לה

לעשות בובות תמיד יש לי כוח.

הן בעבורי ממש עיסוי למוח".

אחר הוסיפה האישה ושאלה

"כמה הבובה הזאת עולה?"

ריבי נקבה בסכום מסויים

האישה  שלפה ארנק קטן מאי שם

שלמה את מה ששלמה

ואותי לקחה איתה.

עכשיו, אני נמצאת בדירה חדשה

ממש לא רחוק מכאן.

ומתגעגעת לחברותי הבובות

שנשארו בגבעתיים ברחוב המעין

ואני מקווה שחברותי תגענה לדירה

תענקנה לה תמורה

יופי וצבע בקבע

ולדייריה שמחה והצלחה.

תמיד אזכור במקום  אליו הגעתי

מאיפה באתי.

ולכשנהינה מפוזרות בדירות רבות

אעשה הכל

ככלות הכל

למען שנמצא שעת כושר

לסטודיו של ריבי לחזור

ונעשה בו פגישת מחזור

אנחנו הבובות שמביאות אור.                    

זכרונות מבית הספר / רימונה שיף.

כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי בסוף שנות החמישים ושנות השישים הלכנו לבית הספר
עם ילקוט מעור חום ועליו מנעול, על השכם העמסנו שקית אוכל רקומה ובה מפית
וכריך עטוף בנייר פרגמנט, ובתיק ההתעמלות שהתווסף לכל. לקחנו פעמים בשבוע
מכנסיים כחולים קצרים לבנים היו אלו מכנסיים רגילים ולבנות צמודים בגומי מלמעלה ולמטה
דבר ששיווה להן מראה מעוגל. בכיתה המורה כתבה  בגיר על הלוח את החומר הנלמד
וגם את המשימות ושעורי הבית, והתלמידים בכיתות הנמוכות רשמו  את הכל בחצי מחברת,  מאוחר יותר בכיתות הגבוהות קבלנו מחברות שלמות, כלן עם כריכות חומות. היומנים שבהם רשמנו את שעורי הבית שלנו נראו ממש כמו המחברות. על
העפרונות העטים וצבעי הפסטל שמרנו בקלמרים עשויים מעץ. מאוחר יותר נכנסו לשימוש
הקלמרים דמויי  הנרתיקים,  כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, נדרשנו בכיתות הנמוכות
לכתוב  בכתיבת תמה. ובשעורי הספרות והאנגלית המורים דרשו מאיתנו ללמוד בעל פה יצירות
שלמות ובתנ"ך קטעים  מפרקים נבחרים, כמו שירת דבורה ואחרים, כשילדי היו קטנים התלוננתי
בפני אשת חינוך ותיקה שהם כותבים בשגיאות. היא אמרה לי שזה נובע בגלל שהשתנו הזמנים
ופשוט כשהתלמידים נדרשו פעם ללמוד בעל פה חלק מחומר הלימודים הם ראו לנגד עינהם
כיצד הם כתובים והפנימו את זה. וזה מנע מהם לכתוב בשגיאות, ואלו היום כשהורידו מתוכנית
הלימודים את השנון בעל פה. התלמידים כותבים כמו שבא להם. פעם כשהייתי תלמידה בבית הספר
היסודי, האחיות עשו חיסונים, הן הגיעו לכיתות מידי פעם עם שני קסמים ובדקו על הראשים שלנו
אם יש לנו כינים, וכן, משקל וגובה, ובכיתות הגבוהות  הן הרצו בפני התלמידים על התפתחות מינית
של הבנים והבנות. באותן שנים שמש בית הספר החזיק בידו פעמון. וכשהגיעה ההפסקה הוא
השמיע את צלצולו. וכולם יצאו מהכיתות את הראש לנקות. כשהייתי תלמידה בכיתות הנמוכות של
בית הספר היסודי למדתי במשמרת שניה, אני זוכרת איך הייתי הולכת עם אמי ברחובות ורואה איך
התלמידים הגדולים הולכים לבית הספר בבקרים. ומחכה בסבלנות שתגיע השנה המיועדת שגם אני
אוכל ללכת כמותם ללימודים. בבית הספר היסודי של פעם היתה גם ספריה שבה התלמידים החליפו
ספרים בחינם. ונדרשנו להכין יומן קריאה ולדווח על הרשמים שלנו מקריאת ספרים. החינוך באותן
שנים היה באמת חינוך חינם. ולא רק ראשי תיבות של "חה.תה".  אנחנו קבלנו את ספרי הלימוד.
המחברות העטים והעפרונות בחינם. ולא היו מהדורות של ספרי לימוד שיצאו כל שנה לאור.
כשאני הייתי תלמידה הן בבית הספר היסודי והן בתיכון רכשנו כבוד למורים ולמנהלים, ואף אחד
לא העז להתחצף אליהם או להמרות את פיהם. ועל רכוש בית הספר שמרנו, ונדרשנו במועד
מסויים לשייף את השולחנות   בנייר זכוכית. כדי שהם יהיו יפים ונוחים לתלמידים שבאים
אחרינו ללמוד בכיתה. היום כשאני קוראת לא פעם כתבות בעיתונים על גילויי אלימות של
תלמידים כלפי מורים. והשחתת רכוש של בית הספר. אני אומרת לעצמי בצער רב "תראי איך
השתנו הזמנים. ולא לטובה".

על הטרדות מיניות / רימונה שיף.

רק לפני מספר עשורים התנגן לרדיו שיר שנקרא "דינה ברזילי", שיר שדיבר על חיילים שמתעסקים
בתיקי שורות. ומסתכלים בשקיקה על תיקה של חיילת בשם "דינה ברזילי", בשיר נחשפו הנתונים האישיים
שלה, בהם כאלו שהתעסקו במראה הפיסי שלה.  "היקף החזה הוא תשעים ושליש... צבע עיניים כחול, צבע
שיער ערמוני.  הגובה מאה ושישים מטר, משקל חמישים ושמונה קילוגרם". באותן שנים התנגנו להם ברדיו
גם שירים כמו "האם אמרו לך פעם". או "למה את מתכוונת כשאת אומרת לא". שגם בהם אפשר למצוא
כרמיזות סקסיסטיות. והקצינים בצבא באותן שנים הרשו לעצמם לשלוח בחופשיות ידיים לעבר חיילות.
ולהן היה אסור להתלונן. גם אני הייתי בשנות השישים קורבן לקצין שכזה. במסגרת שירותי הצבאי
נסעתי איתו במכונית לבסיס אי שם בארץ. לפתע הוא סטה מהדרך והחל לשלוח ידיים ולגפף אותי. הבנתי
שאני בצרה. באותם ימים היה לי חבר עורך דין. ואיימתי עליו שאפנה אליו ואתלונן בפניו על מה שהוא עושה לי.
אותו קצין כנראה פחד מזה שיכול להיות לו עסק עם עורך דין, והפסיק.  למותר לציין שנסענו ליעד שלנו
כאילו דבר לא קרה ביננו. וחזרנו משם לבסיס  בלי לאמר מילה על מה שקרה. שמחתי שאותו קצין קיבל רגליים
קרות. וכמובן שלא יכולתי להתלונן,  כי באותה תקופה הכל התנהל לטובת הגברים.  ואני מתארת לעצמי שהמצב
לא היה שונה עם בוסים במשרדים ופקידות חינניות.  הגברים גם תלו במשרדיהם או בחדריהם
תמונות של נשים  ערומות וסקסיות. ופנטזו עליהן. ואיש לא העז לאמר להם שאלו תמונות תואבה. לאחרונה
בסדרה המצליחה ילדי ראש הממשלה, ענתה בתו של ראש הממשלה לעיתונאית ששואלת אותה "מתי גבר נראה לך סקסי?" במשפט "כשהוא לובש מדי צה"ל". אני לא מתפלאה על כך.  כי מאז ומתמיד חיילים שדרו סקס, והיו בצבא
בנות שעשו הכל כדי לפתות אותם להתחיל איתם.  והם הסכימו ברצון להענות לחיילות שבקשו לשמש אוביקט
ליצירים הגבריים. היום גברים בכלל, קצינים בצבא ובוסים בפרט לא יכולים להרשות לעצמם לשלוח ידיים על
נשים. כי הם חוששים שהן תתלוננה במשטרה על הטרדה מינית. היום גם נשיקה מצד גבר לאישה יכולה
להחשב להטרדה מינית. ראה פרשת חיים רמון. עם זאת ישנם גם היום גברים שלא יכולים להשתלט על היצרים
שלהם,  ולא אחת נחשפות בתקשורת פרשיות של הטרדות מיניות מצד נושאי תפקידים ציבוריים, ונבחרי ציבור.
ביניהן כמובן פרשת הנשיא לשעבר משה קצב.  גברים היום חייבים לכבוש את יצריהם כשהם יוצאים למסע
של כבוש נשים. ולהשתמש בדרכים אחרות יותר עדינות, היום יותר מבעבר הנשים המרגישות שנפלו קורבן
להטרדה מינית יכולות לפנות בתלונה נגד הגברים המטרידנים. למשטרה, או למרכזים שהקמו למענן. במבט
לאחור אני חושבת שהמצב כיום הוא יותר טוב מאשר היה בעבר.  הנשים מרגישות את עצמן יותר בטוחות
במחציתם של גברים, ועם זאת המצב הזה מאפשר לנשים שמרגישות  את עצמן פגועות, בגלל שפוטרו  מהעבודה
או מסיבות אחרות להעליל על גברים עלילות שווא, וכבר היו מקרים שהסתיימו במאסרם של אותם גברים.
שהתבררו מאוחר יותר במאסרי שווא. הגברים של היום צריכים להיות יותר זהירים, הם צריכים לחשוב פעמיים
לפני כשהם מחלקים מחמאות לנשים או רוצים לנשק אישה שאותה הם מעריכים ומוקירים. ולהמנע מלשלוח
על גופה ידיים. היום גבר שרוצה להכיר אישה ולגרום לה לתת בו אמון צריך  להשקיע מחשבה. ולעשות את זה
בשלבים ובעדינות. כמו כן עליו להמנע משתית אלכוהול.  כי זה מביא להתנהגות לא רצויה כמו למשל, להציק ולהטריד
אישה ולשלוח ידיים על אבריה המוצנעים. ובמקרים קיצוניים לאונס. ראה הפרשה  עם מאבטח הרמטכ"ל.
היום בעידן הטלוויזיה והמחשבים חשופים לסקס כבר בגיל צעיר בעוד שבעבר ההורים לא דברו על הנושא
עם הילדים. אני שמעתי לראשונה מחברה איך מביאים ילדים לעולם. הבנות של היום הן יותר משוחררות
ומשדרות לא אחת בלבושן החושפני מיניות. והבנים משתדלים לעמוד בפיתוי אך לא תמיד הם מצליחים. כמובן,
שכשישנה הבנה והסכמה הבנות לא מתלוננות על תגובתם. ואם לא היא בהחלט יכולה להתפרש כהטרדה מינית.
יש לנו נוער מצויין אך לא פעם הוא חסר עניין. ועורך מסיבות רווית באלכוהול. או הולך לשתות במועדונים.
והתוצאות כמו שכבר הזכרתי הן לעיתים קרובות קשות. וזה נושא שדורש פתרון הן במסגרת המשפחתית
והן במסגרת הבית ספרית.  היום בכירי ציבור ומפורסמים אחרים כבר לא יכולים להתפאר במסעות
הכבושים שלהם. אני מרוצה שהתהפכו היוצרות. כי אנו הנשים בשום פנים ואופן לא צריכות להיות קורבנות
של גברים חרמנים.      

להיות בלונדיניות/ רימונה שיף.

פעם אמרתי לחברה שישנם אנשים החושבים שבלונדיניות הן מטומטמות.
והיא נעלבה. אותה חברה היא בלונדינית אמיתית, ומן הסתם חשבה שגם אני
חושבת ככה, ומתכוונת אליה, אבל למעשה זה בכלל לא נכון לגבי. להיפך,
תמיד נמשכתי לגברים בלונדינים. ובהתאם בחרתי בן זוג לחיים. ואני מבינה מאוד
נשים שחרחרות, ברונטיות או אדמוניות שמבהירות את שערן והפכות לבלונדיות,
עם זאת נתקלתי לא אחת בנשים שמחצית משער ראשן הוא בלונד ומחצית
שער ראשן הוא צבע אחר, מבחינתי הן נראות ממש לא מטופחות, ומגלות ברבים
שהן בכלל לא בלונדיניות, לאחרונה הקדישו את הירחון "את" לבלונד. וזה גם לא
הפתיע אותי.  לבלונד יש מקום של כבוד בהיסטוריה של כוכבות הקולנוע
בעולם, שחקניות רבות ומפורסמות בתולדות הקולנוע. היו בלונדיניות, ג'ין הרלו,
ג'ין מנספילד, מרלין מונרו, קים נובק. ואחרות. בריג'יט ברדו סמל הסקס של
המאה העשרים היתה בלונדינית, וגם טויגי אייקון האופנה של אותה תקופה
היתה בלונדינית. השחקנית האמריקאית גרייס קלי שיחקה אותה בגדול.
היא כיכבה בסרטים החשובים של היצ'קוק. שאהב לתת תפקידים לשחקניות
בלונדיניות, ובמערבון המפורסם 'בצהרי היום' עם גרי קופר. זכתה באוסקר.
הכירה את רנייה נסיך מונקו, נישאה לו והפכה לנסיכה נערצת ואהובה, מותה
הטראגי בתאונת דרכים העניק סיום עצוב לסיפור שלה. שהוא בהחלט סיפור
מהאגדות, השחקניות הבלונדיניות  נחשבו לחושניות וזוהרות, וגברים רבים
פינטזו עליהן. השחקניות האלו לא עברו פוטושופ והתפרסמו בשער מגזינים
ובמגזינים עצמם כמות שהן בחיים. ונראו ממש מושלמות. היום דוגמניות ושחקניות
עוברות ריטושים, שהם עבודת מחשב.  ומתפרסמות על שערי מגזינים ובמגזינים
עצמם שלא כמו שהן נראות במציאות, אני מאמינה שבר רפאלי הדוגמנית הישראלית
הבינלאומית היא יפיפיה אמיתית, אבל ברוח התקופה הזאת גם התמונות שלה
עוברות פוטושופ, ולא אחת מהוות נושא לדיון אם היא באמת נראית כזאת יפה,
בכתבה קארין דונסקי, דוגמנית ישראלית בלונדינית, שהתפרסמה בירחון "את" היא
מספרת בין השאר, שמסקירת מחקרים שונים עולים כמה ממצאים מעניינים, "עוללים
נוטים למהר להישיב מבט ולתקשר בשפת התינוקות עם נשים בעלות עור ושער בהירים,
בסקר שנערך בקרב גברים ובו נבדק מיהן הכוכבות היותר יפות בעיניהם, רובם
הצביעו על נשים כהות שער דווקא. דוגמת אליזבת טיילור המנוחה ואנג'לינה ג'ולי
תיבדל לחיים ארוכים. אך למרות הצהרותיהם, במציאות בנות זוגן של אותם גברים
הן בלונדיניות" ברור שהמדובר כאן בעניין של טעם. וממה שנוכחתי לדעת הרבה
פעמים זוהי בחירה של ניגודים, והרבה גברים כהים בוחרים להנשא לנשים בלונדיניות,
הנה למשל, הסטייליסטית סנדרה ריגלר שהיא בלונדינית אמיתית, ובעלה השף שגב
משה, ריימונד צ'נדלר כתב פעם "יש בלונדיניות ויש בלונדיניות", ואני מסכימה
שישנן בלונדיניות חכמות יותר וישנן חכמות פחות. זה הטבע האנושי ולא הצבע.
שהרי הצבע לא משנה בכלל את האשיות אלא רק תורם למראה החיצוני. וכשהגוף
בריא גם הנפש בריאה. כן, אפילו אם את הופכת לבלונדינית מהממת את נשארת את
כמו שאת.

אולימפיאדת הכמעט./ רימונה שיף.

לאחרונה קראתי במוסף של מעריב שיצא לאור לרגל האולימפיאדה

שיש משהו סימלי עבור הספורט הישראלי במשחקים אולימפיים שמתקיימים בשנה שמסתיימת בספרה 2. השנה ימלאו 20 שנה למדליה הראשונה. 40 שנה לרצח הי"א במינכן. ו-60 שנה להשתתפות הישראלית הראשונה במשחקים האולימפיים בהלסינקי,

והשנה ימלאו 80 שנה לרעיון הציוני לשלוח משלחת של ספורטאים עבריים למשחקים האולימפיים, וכשנתייחס לאולימפיאדת לונדון 2012 מה נאמר עליה? לדעתי אפשר בהחלט לאמר שזוהי אולימפיאדת הכמעט. כי במספר ענפי ספורט בהם התחרו הספורטאים שלנו הם נצבו במרחק מה מהסיכוי לקבל מדליה. התקדמו שלב ולא עלו לשלב הבא. נחלו והנחילו לנו אכזבה. אבל עם זאת יצגו אותנו בכבוד. ואני מתכוונת לג'ודוקא  טומי ארשינסקי שניצח את היריב הראשון שלו. ולאחר מכן התמודד עם יריב שחזק ממנו והפסיד לו. לאנדי רם ויוני ארליך שניצחו את רוג'ר פדרר והשותף שלו, מהטניסאים הטובים בעולם,  וגרמו לסנסציה ספורטיבית, אך למחרת הפסידו לאחים בריין שנחשבים לטובים בעולם, השחיין יעקב טומרקין שהעפיל לגמר, תפש את המקום השביעי לבסוף היה לשחיין הישראלי הטוב ביותר מבחינת הישגים אולימפיים. לאלכס שטילוב המתעמל שהיה תקווה גדולה לקבלת מדליה. אך הגיע למקום השישי

המכובד. גם התקווה הגדולה שלנו למדליה אולימפית בשייט לי קורזיץ לא צלחה. היא תפשה את המקום השני בשיוטים שלפני שיוט המדליות, ובשייט הסופי הגיעה למקום התשיעי ולשישי הכללי, ולא נמנתה על הזוכות. עם זאת למרות ההפסד לי שהיא אלופת העולם ברציפות בשנתיים האחרונות, סגנית אלופת אירופה והיתה לאלופת העולם גם לפני מספר שנים, זכתה בארץ להערכה על אומץ ליבה והישגה, ובהחלט מגיע לה. והיו באולימפיאדה הזאת גם אכזבות קשות למשלחת הישראלית. הג'ודוקא אריק זאבי שהיווה גם הוא תקווה גדולה, לאחר שנים עשר שנות קריירה מפוארת ומדליה אולימפית אחת. הפסיד ליריב גרמני כבר בשניות הראשונות. ושחר צוברי בשייט  שזכה במדליה  ארד באולימפיאדה הקודמת בבייג'ין.

ואף נשא את הדגל, באולימפיאדה הזאת, במצעד המשלחות. היה רחוק בשיוטים מהישגיו הקודמים. והאצן דונלד סנפורד,  טען שנעליו נגנבו ונזקק טרם הריצה במוקדמות 400 מטר לקבלת נעליים חלופיות, ולבסוף עשה תוצאות מאכזבות. אני סבורה שהספורטאים שלנו יכלו להגיע ליותר, אבל לצערי לא משקיעים בהם כמו בארצות אחרות. וכפי ששמעתי וקראתי לעסקנים הישראלים יותר אכפת   מעצמם, מאשר שהספורטאים יגיעו להישגים נאים באולימפיאדות.

 בפרט ובכלל. וחבל. והספורטאים נאלצים לחפש ספונסרים. הנה מאחורי אריק זאבי עמדה בשנים עשר שנות קריירה המפוארת שלו חברת ביטוח מגדל. והיום לנוכח אולימפיאדת הכמעט

אפשר להזכר בימים אחרים. ימים שבהם העניקו לנו הספורטאים שלנו מדליות אולימפיות. למשל, השייט גל פרידמן הישראלי האולימפי המעוטר בכל הזמנים, והראשון שזכה בזהב, ועד כה היחידי. ביעל ארד שהיתה לספורטאית הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באולימפיאדה, היא זכתה במדליה כסף על מזרון הג'ודו. והעניקה בזאת דוגמא אישית לכל הילדות הצעירות ששאפו להיות אלופות בישראל. אורן סמדג'ה שהיה לספורטאי הישראלי השני שזכה במדליה אולימפית. הוא זכה במדליה ארד.   

והביא להצטרפות של ילדים רבים לענף הג'ודו.  עד היום, לפי ראות עיני, ברוב האולימפיאדות נחלנו אכזבות והזכיות במדליות היו בבחינת הבלחות. כמו הזכיה של הקיק מיכאל קלגנוב באולימפיאדת סידני, שבא לאחר הישגים מאכזבים מצד הספורטאים הישראלים. וכאן יש לציין, שאנחנו עדיין מתגאים בהישגים הספורטיבים של האצנית אסתר רוט שחמורוב, שהיתה התקווה הגדולה שלנו למשחקי מינכן 1972, אך לאחר מתקפת הטרור על הספורטאים הישראלים בכפר האולימפי. היא העניקה לנו גאווה לאומית כעבור ארבע שנים באולימפיאדת מונטריאול בקנדה. כשהיתה לספורטאית הישראלית הראשונה שהגיע לגמר אולימפי. לאור העובדה שאולימפיאדת לונדון, אותה אני מכנה אולימפיאדת הכמעט. לא הניבה מדליות, אני רואה באולימפיאדה הזאת תמרור ואזהרה לכל האולימפיאדות שבדרך. לכך שהעסקנים צריכים לראות את הנולד ולא לסמוך רק על המזל. 

אפליה בתעסוקת נשים / רימונה שיף.

נשים שמגעיות לגיל ארבעים ומחפשות עבודה חשות באפליה, מקומות עבודה
מעדיפים להעסיק צעירים, זוהי עובדה. היחס המפלה הזה לא מצדק בכלל
ולגבי נשים בפרט. ואני אפילו מתפלאת על כך שהמעסיקים מעדיפים להעסיק
צעירות על פני נשים מבוגרות יותר, שהרי נשים צעירות הן בדרך כלל
אמהות לילדים. וקורה שהילדים חולים והן צריכות לקחת אותם לרופאים, או
להישאר אתם  בבית ולהעדר מהעבודה. בעוד שלנשים היותר מבוגרות ישנם
ילדים גדולים שהם בעצמם אפילו הורים. ואין להן שום סיבה מוצדקת שבעולם
להעדר מהעבודה בגלל ילדים. מה גם שנשים צעירות עשויות לצאת לירח דבש
לאחר נשואים. ולהעדר מהעבודה מסיבות משמחות. לאחרונה היתה בתוכנית
לילה בטלוויזיה כתבה על מחקר שמצא שנשים שעבדו עד ללידה ילדו ילדים
שהם פחות בריאים מילדים שנולדו לאמהות שנחו לפני הלידה. ואני חושבת
שאם נשים ישראליות תיקחנה את הממצא הזה לתשומת ליבן. ותדאגנה לעצמן
לפני שתלדנה ילדים. הן תגרומנה למעסיקים שלהן כאב ראש לא קטן.
בחיפושים אחרי מחליפות, ואלו העסקת עובדות יותר מבוגרות תמנענה מהם את
זאת.  הנשים היותר מבוגרות סובלות מהאפליה על רקע הגיל כתוצאה מכך
שתוחלת החיים עולה, והן היום : יותר מבעבר, מרגישות את עצמן כשירות לעבודה,
גם לאחר שעברו את גיל הארבעים,  הן רוצות ממש לתרום מעצמן, אבל מקומות
העבודה דוחים אותן, לאחרונה הסתבר לי שאפליה  על רקע גיל אף שהיא אסורה על
על פי תיק הזדמנויות בעבודה היא האפליה הרווחת  ביותר בשוק העבודה בישראל,
ואני שואלת למה הרשויות שממונות על שוק העבודה. ישנם כאלו שרוצים לשלם
גרושים לצעירים. ודוחים קבלת כוח עבודה מנוסה. מניסיוני האישי זה קיים בעולם
העיתונות הישראלי. הנתונים מראים שמעט מאוד נשים מגיעות בגילאים מבוגרים
לעמדות בכירות, ואם לקחת את העובדה שבמהלך שלושים וחמש השנים האחרונות
ישנה עליה עקבית במספר הנשים שרכשו השכלה גבוהה. או שלמדו לימודי תעודה.
אני מתארת לעצמי  שישנם אחוזים גבוהים של נשים שיכלו לתרום למדינה ולחבריה,
אך נאלצו עקב האפליה המצוינת לעיל לשבת בבתיהן, ולחוש את עצמן מתוסכלות ולא
מנוצלות וחבל. אני חושבת שזה חיוני מאוד לשנות בקשר לעבודת נשים בגילאים
מבוגרים את המדניות,  לאור החוק להזדמנות בעבודה. ואני מייחלת ליום בו תקום
מישהי עם מודעות חברתית ומגדרית ותרים בנושא זה  את הכפפה.