מדינה שונה / רימונה שיף.

כשאני מתבוננת  אחורה בנוסטלגיה על תקופת ילדותי אני נוכחת לדעת שחייתי במדינה שונה. כשהייתי תלמידה בבית ספר יסודי החינוך היה באמת חינוך חינם, קיבלנו את הספרים והמחברות בחינם, והחלפנו בחינם ספרים בספריה הבית ספרית. והיתה, לנו באופן קבוע אחות בבית הספר, שהיתה זמינה לכל תלמיד ותלמידה שלא חשו בטוב או שנפצעו במהלך הלימודים.  המחברות והיומנים שלנו היו פשוטים וצבעם היה חום. ולא היו עליהם תמונות של שחקני קולנוע, שחקני ספורט, או דמות מצוירות מסרטים מצוירים. כשהייתי ילדה ההורים שלנו שלמו אחת לחודש להסתדרות עבור שרותי הבריאות בקופת חולים, היה להם פנקס אדום שהתמלא בבולים, היום כדי להיות בריאים צריך שיעמדו לרשותנו כספים, אז לא יכלו להעזר ברפואה משלימה בנוסף לטפולים הרגילים של קופת חולים.  בכלל מי ידע שהיא קיימת. כשהייתי ילדה לא היו קניונים, וגם סופרמרקטים לא היו קיימים. בחנויות המכולת המוכר היה שוקל לנו את המוצרים במאזניים, וקבע את המחירים בהתאם למשקלם. ומי יכול היה לתאר לעצמו באותה תקופה שיגיעו ימים שבהם המוכרים יעשו את החישובים באמצעות קופות רושמות או מחשבים. כשהייתי ילדה המבחר של המאכלים בארץ היה קטן. וכשנסעתי לאירופה בפעם הראשונה עם הורי הופתעתי מהשפע שהוצע לי בחנויות, ומצאתי את עצמי מלקקת שפתיים שעות ארוכות לכשאכלתי מאכלים חדשים. זו היתה בשבילי חוויה קולינרית. כאן בארץ היינו הולכים לעשות קניות בחנות "אקמן", שנחשבה מבחינתי לחנות הכל בו התל-אביבית הראשונה, כי תחת קורת גג אחת יכולנו לקנות דברי קוסמטיקה, בגדים,תיקים,ואביזרים לבית. מאוחר יותר כש כל בו שלום הוקם זו היתה סנסציה 
בילדותי המוקדמת היו חלבנים שמים לנו ליד הדלת את החלב בבקבוקים, ממש כמו שהיום שמים בבוקר עיתונים למנויים. את החפצים הישנים שלנו היינו מוסרים לאלטזאכן שעבר ברחוב עם העגלה שלו, והיינו קונים קני סוכר או סברס מאישה מבוגרת שהיתה עוברת עם עגלתה ברחובות. ומוכרת אותם. אכן, פעם היו זמנים. התנורים שחממו את ביתנו לא היו חשמליים כמו היום. אלא תנורי נפט.  ופעם כמעט שהיתה שריפה בבית הורי בגלל תנור שכזה. המרפסות היו מוצלות במרקיזה  ואח"כ בתריסול, תריס זז. לכשהייתי ילדה לא דברו על מאכלים בריאים ולא בריאים כמו היום, אנשים אכלו ארוחות דשנות ומשביעות, ללא דאגות, וכשאמי אמרה יום אחד שהוא עושה דיאטה הסתכלתי עליה כאילו הגיעה מכוכב אחר. מאוחר יותר היא עלתה במשקל. בילדותי וגם בנעורי כשרצינו לכייף הלכנו לדיזנגוף הסתובבנו ברחוב שנחשב אז לרחוב המרכזי של תל-אביב והתבוננו בחנויות ובהולכי הרגל. שלא כמו ילדי לא התכתבתי בילדותי עם חברים בפייסבוק. כי פשוט לא היו בעולמנו מחשבים. נהנתי לשחק עם חברותי ברחובות. או במשחקי חברה. משחקי הרחוב היו קלאס. שלוש אבנים, חבל, סימני דרך ואחרים. משחקי החברה היו למשל, מונופול. חבילה הגיעה. עשרה כושים קטנים. ומשחקי קלפים. כמו חושם. למך. ואחרים. על כל הרכישות שלהם שלמו הורי בילדותי במזומן. כי לא היו קיימים בשוק כרטיסי אשראי. במבט לאחור נראות לי המשכורות שקיבלו הורינו כמשכורות סבירות, למחיה, אמנם היו גם אז פערים בין עשירים לעניים,
אבל בסך הכל אלו שעבדו הרגישו שהם מרוויחים, כלומר לעבודה היתה תמורה הולמת. ומי שרצה לחיות חיים טובים יותר עבד בעבודה נוספת. ויכול היה לתכנן לעצמו את החיים שלו ושל בני משפחתו. היום לא מספיק למחיה גם שתי משכורות. כילדה לא היה חסר לי דבר. ובהקשר לכך אציין, שבילדותי מחירי המזון היו זולים ומחירי הבגדים היו יקרים. בניגוד למצב השורר היום בשוק. שמחירי המזון יקרים ומחירי הבגוד זולים. יכולתי לקנות לעצמי בגדים מתוצרת הארץ. כמו למשל ברשת חנויות אתא ובמשכית. והיום הבגדים מיובאים מהמזרח הרחוק בעיקר מסין. לכשהייתי ילדה הריבית שהיו הורינו מקבלים על השקעות כספיות היו גבוהות. ומי שהשקיע טוב במניות יכול היה לרכוש דירה מהתמורה שקיבל. היום דרושות ארבע משכורות כדי לרכוש דירה בת ארבעה חדרים.  ככה התפרסם באחרונה בעיתונים. בילדותי בנות היו יכולות להצהיר שהן דתיות ולהשתחרר מהשרות הצבאי. והיו לי חברות כאלו שהצהירו והשתחררו. היום כשמדברים על גיוס חרדים להשתחרר על סמך הצהרה משרות צבאי זה לא קל בכלל. במישור הביטחוני  האלימות כיום הולכת וגוברת, הרציחות הפכו לדבר שביום יום. וזה לא רק בין עבריינים אלא  גם בתוך המשפחה. ממש מכת מדינה. ופחד להסתובב ברחובות בשעות הקטנות של הלילה. בילדותי כשארע רצח כל המדינה דברה עליו. מה שלא השתנה מאז ילדותי. הוא חלום השלום. אין לנו היום ולא היה אז שלום עם כל המדינות השכנות, בכלל ועם הפלשתינים בפרט. אבל מאז שפרצה מלחמת יום הכיפורים הפכנו מבחינה פוליטית להיות ככל העמים. ואם בילדותי היה מובן מאליו שמפלגות השמאל תהינה בשלטון. הרי שמאז ארבעים שנה ישנם כאן חלופי שלטון. פעם השמאל, פעם המרכז, ופעם הימין. ויש לנו כיום יותר מאשר היה בילדותי על מה להתגאות. כי מדענים ישראלים זוכים כיום בפרסי נובל, שחקני קולנוע וסרטים ישראלים זוכים בפרסים. ובתחום הספורט ישראלים מגיעים להישגים מכובדים באולימפיאדה ובמסגרות אחרות. היום יש לנו כבר שלושה ערוצים  בטלוויזיה. אז היה לנו רק ערוץ אחד בשחור לבן. היום תוכניות הריאליטי מככבות. ואז כמו שאני זוכרת היו בעקר מוקרנות סדרות מיובאות. בילדותי ישבנו שעות בספריות ואספנו חומר ללימודים מהספרים, ובבית נעזרנו באנציקלופדיות, מילונים ומפות. היום ילדי מוצאים הכל באינטרנט ולא אחת נראה לי שמבחינה זאת החיים שלהם יותר קלים.        

"עתיד התקשורת הבינלאומית" / רימונה שיף.

ברוח הטלטלה העזה שעוברת התקשורת בשנים האחרונות, הוגשה עבודת הפוסטדוקטוראט של העיתונאי נח הלפרין בנושא "עתיד התקשורת הבינלאומית" לאוניברסיטת יורק  האמריקאית ואושרה. העבודה נוגעת לתקשורת פוליטית, דוברות והסברה, ומובאים בה יסודות ומערכות עדכניות שהוכנו על ידי הכותב,  המפתח תיאוריות של תקשורת עכשוית נכונה. 
בעבודה נושאים כמו: קנדי ויועצי התקשורת, התקשורת הבינאשית, יחסי ציבור, מחקר, המסגרת הסיפורית, הכתיבה העיתונאית, תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל, כפי שנוסח מחדש בינואר 1986, התקנון שאושר במליאת מועצת העיתונות 16.5.1996, הגנת חוק הפרטיות שנוסח בתשמ"א 1981. יעוץ תקשורת  פוליטית למעומדים, דוברות והסכם הצנזורה מה-22.5.1996, ספחים וסיכומים. ממצאי מחקרים והיבטי תקשורת העשויים לפתוח צוהר למעוניינים להציץ אל רזי מקצועות התקשורת הקסומים ולהעשיר את ידיעותיהם בהם. 
"התקשורת נחשבת כיום לענף המתקדם ביותר נוכח גלי האירועים וקידמת הטכנולוגיה, הכפר הגלובלי התקשורתי מדווח במהירות האור, האינפורמציה זורמת ללא הפסקה, וההתרחשויות הפוקדות כל העת מחייבות היערכות מחודשת של העוסקים במלאכת תקשורת המדיה", כותב נח בנוגע להיבטים חדשים בתקשורת ומסביר "מה שהיה נכון לאתמול, עם בוקר כאילו הומצא הגלגל מחדש ע"י אנשי התקשורת, החושבים יצירתית יום ולילה. כל אוחז במכשיר נייד זעיר מעביר מידע בזמן אמת, שלאחריו נותר רק לאמת את העובדות. התחרות בין אמצעי התקשורת מחייבת לחדשנות בלתי מתפשרת, ההיבטים החדשים בתקשורת המודרנית שינו כמעט כליל דפוסים שהיו נהוגים עד לאחרונה. שכלול ענף הדפוס והרוטציה הפך למתקדם ופלאי, תוך דקות מעטות זורמים ממכבש הדפוס אלפים ולעיתים מאות אלפים של עיתוני צבע. פעלולי המחשב התופשים את המדיה הטלוויזיונית, ממחישים בזמן אמת את האירועים מהשטח", ומצביע על כך שכדאי לשים לב לעובדה ש"בעידן התקשורת העכשוי אנשים משוחחים יותר ויותר עם המחשב מאשר עם בני אנוש. לוויני החלל של המעצמות ובתוכן ישראל, מהווים כיום את ההישג התקשורתי הבלתי יאמן של הבאת החדשות לכל העולם באון ליין, האולפנים משנים צורה חדשות לבקרים כדרישת ההתקדמות הויזואלית המחייבת. אולפן שהיה בעבר שולחן כסא ושעון, מעוצב כיום כאולפן קולנועי עשיר ומשודרג להפליא. לכך מסייעת כמובן התחרות הבלתי פוסקת בין הערוצים. השאיפה של כולם להיות ראשונים מבחינת החדשנות והטכנולוגיה המתקדמת, מסייעת כמובן לצרכן התקשורת שכמות הידע המעוברת אליו בלתי ניתנת לתיאור, לרבות התיאורים והפרשניות הצוברים תאוצה והופכים לחדשות בעצמן. על כך נאמר חדשות כבר מזמן אינן רק דיווח". הוא מציב חומר למחשבה בנושא "האם בעידן התקשורת המודרנית, אנו עדים וערים ליצירת חדשות?". כותב העבודה מכהן כיו"ר איגוד התקשורת והעיתונות בישראל, בעבר מנהל תוכניות הלימוד לתקשורת פוליטית, דוברות והסברה באוניברסיטת חיפה בלימודי המשך ולימודי חוץ. חבר פורום המרצים באוניברסיטת חיפה, עורך ראשי של המגזינים "כל ישראל בעסקים" ו"האזור". מפתח את נושא שיטות המחקר בתקשורת. מאחוריו שורה ארוכה של ספרים בתקשורת ודוברות. בעל תעודת הוקרה על תרומתו לקידום והשבחת תוכניות ליחסי ציבור דוברות והסברה מטעם אוניברסיטת חיפה. היחידה ללימודי המשך ולימודי חוץ, נבחר כאיש השנה מטעם "ליונס ישראל" לשנת 2006  מרצה לעיתונות במסגרות שונות. עורך עיתון אינטרנטי ובעל תואר p.h.d בתקשורת מאוניברסיטת יורק.

פנויות להיכרויות / רימונה שיף.

יש לי חברות פנויות שמסרבות לפנות למשרד להיכרויות למרות שהן כל כך רוצות למצוא בן זוג לחיים. הן מסבירות לי שזה לא בגלל הגיל שלהן. או בגלל שהרימו ידיים, אלא שמבחינתן לפנות למשרד ולמסור בו את כל הפרטים שלהן, זה בבחינת להודות בכישלון. אני אומרת להן שיש אתרי אינטרנט שמיועדים להיכרויות בין פנויים ופנויות. אבל הן מביאות לי סיפורים מכל מיני נשים שמצאו דרכן , כמו שאומרים, אנשים שרוטים. כשאני ממליצה להן ללכת לערבי ריקודים של פנויים פנויות. ואומרת להן ששם הן יכולות להכיר בני זוג פנים אל פנים. הן אומרות לי "עזבי שטויות" ואני לא מבינה אותן, איך הן רוצות למצוא בן זוג ומסרבות ללכת בכיוון.  אני שולפת לעצמי סיפור אחר, סיפור מצליח יותר, על חברה שונה. חברה שהתאלמנה  בצעירותה, ולאחר שילדיה גדלו ועזבו את הבית החליטה למצוא בן זוג לחיים. היא נרשמה לאתר היכרויות באינטרנט. וכבר בטלפון הראשון שקיבלה כפי שסיפרה לי, הלב שלה רעד מהתרגשות ותקווה קטנה חלפה בראשה, הקול העמוק של המתקשר גרם לה להיות סקרנית ועורר בה רצון להשיג אותו.  כשנפגשה איתו, גילתה לי, שהיא מצאה את עצמה חושבת על כל הדברים שהם יכולים לעשות ביחד. על  כל הבקרים שהם יכולים להתעורר באותה המיטה ולהתעורר ליום חדש.  תארה לעצמה איך היא מקבלת את פניו לאחר שובו מהעבודה.  מערבת אותו בפרטים הקטנים של מה שעבר עליה. מרכלת איתו על מכרים משותפים, צוחקת איתו מדברים מצחיקים, כשראתה אותו לראשונה, אמרה לי, נוכחה לדעת שהקול העמוק שלו מתאים לתווי הפנים שלו. כשלאחר מספר מפגשים  הוא מלטף את ראשה הרגישה כמו מרחפת. בימים בהם לא נפגשה איתו, הוסיפה וסיפרה לי, הוא שלח לה מיילים שתמיד נפתחו במשפט "בוקר טוב אהובה". ומבחינתה היה שווה לפתוח את המחשב רק בגללו. כשנפגשו, העידה על עצמה, היא נהגה להתאפר ולהתלבש יפה. כדי לעשות עליו רושם טוב. וגילתה לי, שתמיד היו לה, פרפרים בבטן וחששות שהיחסים ביניהם יסתיימו, היא ידעה מהרגע הראשון שהיא רוצה בו. ולשמחתה  התוצאה החיובית לא איחרה לבוא, לאחר תקופה קצרה של מפגשים, מיילים, שיחות טלפון. הוא קבע שהם מתאימים, והביע רצון שהם ימסדו את הקשר, לדבריה הוא שכנע אותה, שאכן כך הוא חושב, כשבישר לה שהחליט לנתק את הקשר עם החברה שהיתה לו עד שהכיר אותה. והבטיח לה שהנתק הזה יהיה ניתוק מוחלט. כדי ששום דבר לא יפריע במיסוד הקשר בינהם, היא הודתה בפני שזה היה עבורה הוכחה שהוא מאוהב בה. לאחרונה הם חגגו  עשר שנים לזוגיות שלהם. עם כל החברים הקרובים. בהם אני. כשהתבוננתי בהם אמרתי לעצמי שאכן אהבה קיימת. אהבה ספונטנית ואמיתית. נכון שבסיפור שלהם יש הרבה עניין של מזל. אבל אם חברתי לא היתה בוחרת בהיכרויות דרך האינטרנט. היא לא היתה מוצאת את בן הזוג, שנמצא כבר עשר שנים לצידה.  אני מודעת לכך שהרבה מאלו הפונות לאינטרנט כדי להכיר בני זוג צפויות לנחול בשטח אכזבות.  אבל אני סבורה שכדאי לנסות ולא להרים ידיים. ואינני מבינה את חברותי הפנויות המבקשות למצוא בן זוג, אך מסרבות לעשות משהו כדי לממש את חלומן. עם זאת אני חושבת שמי שמבקשת להכיר בן זוג, בדרך כלשהי צריכה להיות בשלה לזוגיות. אחרת באמת מוטב שתשב בבית.                                                           

ארה"ב מתמהמהת / רימונה שיף.

נשיא ארה"ב ברק אובמה לא אמץ את הקלישאה האלמותית מהסרט "הטוב הרע והמכוער" "אם אתה רוצה לירות תירה אם לא אל תירה". הוא שרטט קוים אדומים ואמר שאם נשיא סוריה בשאר אסד יעבור אותם הוא יגיב. וכאשר בשר אסד חצה אותם והשתמש בנשק כימי נגד האוכלוסיה שלו הוא הפגין בהתחלה עוצמה. אמר שלא ישתוק על חצית הקוים האדומים ושלח נושאת מטוסים עם טילים, אבל לאחר נאום לוחמני של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. ולאחר שכולם חשבו שההתקפה האמריקאית קרובה הוא קבל רגליים קרות, ואמר שיעביר את ההחלטה על ההתקפה לקונגרס. שחבריו נמצאו באותה שעה בחופשה. בהכרזה על ההחלטה החדשה שלו ברק אובמה הפתיע את העולם. ולדעתי הפגין דימוי רופס שפוגע מאוד בדימוי של ארה"ב. ומצמצם את יכולת הפעולה האמיתית שלה. הוא הוכיח בזאת שהוא לא מנהיג בכלל ולא שוטר של העולם בפרט. מנהיג לדעתי הוא אדם שמפגין החלטיות ונחישות. ומקיים את ההחלטה שלו אפילו אם יש לו מתנגדים מבית ומחוץ, אובמה הראה שהוא לא עומד בפני לחצים, וזה שהוא אמר שהחליט להתחשב בעם שנציגיו הם חברי הקונגרס מקובל עלי. אך העתוי מעורר אצלי שאלות. למה הוא שלח קודם את נושאת המטוסים. ולמה הוא שלח את שר החוץ שלו לנאום נאום לוחמני. שבו ספר שלארה"ב ישנן הוכחות שאסד השתמש בנשק כימי. ורק אחרי כל זה החליט לפנות לחברי  הקונגרס כדי לקבל את אשורם. אני חושבת שאולי ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון נתן לו רעיון. בזה שפנה לפרלמנט לפני שיצא להתקפה. מנהיג לדעתי הוא אדם שלא חושב מחשבה שניה. אלא חושב טוב טוב לפני שהוא מחליט לבצע משהו. ושוקל את כל השקולים המתבקשים. הנה, תראו את נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון שהפציץ בקוסובו למרות שהקונגרס לא נתן לו אשור. להתערב במלחמת האזרחים שהתרחשה שם. אני מוצאת  בהססנות שהפגין אובמה כלפי העולם, נגרם לארה"ב שלא להצטייר טוב כמעצמת על אלא כנמר של נייר. והכשיר את הקרקע בפני שליטי מדינות של רשע כמו איראן, צפון קוריאה לאיים בשמוש בנשק גרעיני. ארה"ב היא בת בריתנו. ואנחנו היינו רוצים שגם תשאר כזאת. אבל הרופסות של אובמה בפרשה הסורית הוכיחה לי שאין לנו אלא לסמוך על עצמנו. ורק אחר כך על ידידנו. אני חושבת שבזה שאובמה מחכה שחברי הקונגרס יחזרו מהחופשה הוא כבר אבד את המומנטום. כי אסד כבר דאג להחביא נשק וגם דאג למגננה. מה גם שאובמה אמר מראש שההתקפה תהיה מוגבלת. וכאן שוב אדגיש ואומר שאינני שוללת את החלטתו לקבל את אשורם של חברי הקונגרס לצאת להתקפה. שהרי, אפילו מלחמת ויטנאם שנפתחה בשנת 1964 בהחלטה של נשיא  ארה"ב לשעבר לינדון ג'ונסון להפעיל עצמה כנגד הקומניסטים במפרץ טונקין התקבלה באשור הקונגרס.  אבל אצל אובמה ההחלטה לפנות לקונגרס נולדה באחור. בנושא האיראני אובמה אמר לישראל להתפשר ושהוא יפקח עין על הנעשה בה. ואני שואלת האם אפשר לסמוך עליו. לאור ההתקפלות שלו בענין הסורי. אחת מחברותי אמרה לי לא מכבר שאובמה נואם יפה. אני הסכמתי איתה. והסברתי לה שבשטח נאומים יפים לחוד ומעשים לחוד. ועם נאומים יפים אי אפשר להיות מנהיג של מעצמת על. או שוטר של העולם. אלא רק עם מעשים. מוצא חן בעיני דברי אחד הפרשנים שאמר שאובמה כלוא בפרס נובל לשלום שהוא קבל. עם כניסתו לבית הלבן. ונזכרתי בנשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר  שהיה  מאדריכלי הצוללת הגרעינית הראשונה. אך הפגין רופסות והססנות בקבלת החלטות חשובות שנוגעות להתערבות במלחמות של מדינות אחרות. אני בטוחה שגם אובמה וגם מנהיגים אחרים היו מעדיפים לדון בענינה של סוריה בדרכים דיפלומטיות. אבל אם 
כך, הוא היה צריך לדעתי לפתוח חלון של הזדמנויות לפני שהוא מתכונן לצאת להתקפה, לא אחת שאלתי את עצמי האם יכולה בימנו לפרוץ שואה כמו שהיתה במלחמת העולם השניה. האם זה יכול לקרות בעידן הפייסבוק. האינטרנט וכדומה. 
והנה מה שקורה היום בסוריה סיפק לי את התשובה. אסד הורג אלפי אזרחים והעולם שותק. ורק השימוש בנשק כימי מעורר אותו להגיב , אבל גם את זאת הוא לא עושה בלב שלם. בהקשר זה הופתעתי לגלות שבמגילת האו"ם לא נכלל שלמדינות  מותר להתערב לשם סיוע הומונטרי לאזרחים שנפגעים בהמוניהם על ידי שליט רודן.  דבר שהופר. ב-1999 עת התערב נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון בנעשה בקוסובו. אובמה יצטרך לשכנע את חברי הקונגרס להגיב בתקיפה על השמוש של אסד בנשק כימי כלפי אזרחים. אני מקווה שחברי הקונגרס יאפשרו לו להעביר את ההחלטה ויראו לאסד שהוא לא יכול לחולל טרגדיות הומונטריות כאוות נפשו. ועוד  אני מקווה שאחרי אובמה יהיה לארה"ב נשיא שידע להפגין בעת הצורך החלטיות ונחישות.  ויחזיר לארה"ב את הדימוי של מעצמת על או השוטר של העולם.   אחרת עוד עשויות מדינות אחרות לתפוס על המפה את המשבצת הזאת.

יצירתו של קפקא / רימונה שיף.

יצירות שמרתקות אותי ועשויות לרתק גם קוראים אחרים הן היצירות של קפקא. לדעתי, משום שהקורא יכול לגלות בהן עולם חדש ומסתורי, בו לא פגש קודם לכן, הטיפוס הקפקאי הוא אדם חסר חיוניות, אומלל מטבע בריאתו, מעין כדור משחק בידי כוחות חזקים ושרירותיים. היינו זרועות החוק, מנגנון בירוקרטי, סדרי חברה...
כל שאיפותיו מתנפצות אל מכשולים, הנערמות בדרכן על ידי מושך חוטים אדיר וסמוי מהעין. חוסר ישע, הרגשת אבדון ואימת עזיבות מלווים את הגיבור הקפקאי התועה ללא טעם במבוך החיים.  כשתהומות פזורות לרגליו והגורל מהתל בו ובתכניותיו, ציר יצירתו של קפקא, כפי שאני מוצאת, הוא מצד אחד בריחה גמורה מהעולם החיצוני אל תוך לב עולמו של "האני" מצד שני ערגה נוקבת נואשת, אל אותו עולם חיצוני עצמו שאינה מרפה מהגיבור אפילו אם נדונה מראש לכישלון, ביצירה "הגלגול" הוא נסוג נסיגה גמורה ומוחלטת אל תוך עצמו. הביטוי הפיוטי, הסמלי והפלסטי כאחד לאותה נסיגה ניתן על ידי כך שיום אחד מתעורר הגיבור והוא שרץ קטן הזוחל ומטפס על הקירות, וזוהי התכנסות, התגמדות גמורה של "האני" לתוך עצמו כנגד העולם החיצוני הזר והעניין, כשכל פגישותיו עמו נידונות לכישלון, וכך מרחף ביצירה זו ובכל היצירות הקפקאיות הגיבור נופש ערטילאיות בחלל הריק. שאינה מסוגלת למצוא נקודת אחיזה בזולת.  ביצירה "הגלגול" אנו מוצאים חוקיות של חלום. אי  ממשות בתוך ממשות . ומסביב העולם המצטייר מתוכה הוא טרגי ומיוסר. מוסרי מאוד בקשיות הנוקבות הצצות בראש הקורא עם קריאה ראשונה, והרושם הכללי עם גמר קריאתה הוא של יאוש וחוסר תקוה.
כדי להבין מדוע כתב קפקא יצירות מהסוג הזה ומה היתה מטרתו בציירו עולם של סיוט. אנו צריכים להביט על עברו, קפקא נולד בשנת 1833 למשפחה יהודית, אביו היה עני מאוד. פרנץ קפקא ככל בני הבורגנות היהודית, באותה תקופה, התחנך על ברכי התרבות הגרמנית ולמד בגמנסיה גרמנית. קפקא חי בניכור, השפה הצ'כית היתה זרה לו. הוא למד, כאמור גרמנית. וגם גדל על סיפורים בלתי מציאותיים על העירה היהודית, שנהג אביו לספר לבני המשפחה. הסביבה הנוצרית שבה חי היתה שונה לחלוטין מהאווירה היהודית ששררה בביתו. וזה לא מקרה שהוא התענין אחר כך בתאטרון ובספרות היהודית. כי הוא חיפש שורשים ושייכות. קפקא למד אחרי התיכון משפטים, ואחר כך עבד כפקיד בחברת ביטוח. אך הקדיש עצמו לספרות. מי שקבעה מאוד בחייו זו היתה דמותו המאיימת של אביו, האב שלא היה מסוגל להבין את בנו הרגיש. מבחינתו של קפקא לא היה קיים בסיס משותף של הורות בינו לבין אביו, בסיס התורם לפרידה  ואיזון. הוא ואביו היו בבחינת שתי הוויות נפרדות. ונוצר בינהם יחס מעוות. מכאן דמותו של האב מרחפת על יצירתו, היצירה המודרנית,  כפי שאני מוצאת, היא בעיקרה יצירה עירונית. היצירה של המאה עשרים היא עירונית טיפוסית, ובלא מעט יצירות מודרניות מודגשת ההתפרקות שלנו על העבר, ביצירותיו של קפקא ניכרת לדעתי  זיכרון הילדות שלו  הוא שהשפיע על חייו. בנוסף לחינוך שקיבל בביתו. אני רואה חשיבות עצומה ליצירותיו של קפקא בזה שהן מציגות בפני הקורא עולם של סיוט ובלהות. של ניכור ושל חרדה. ומהוות מזור לרגשות החרדה מפני העתיד הבלתי מודע השולטות כיום על בני האדם. שאינם יודעים מה ילד יום המחר. ומרוקנים מזיקות דתיות לאומיות, הם עסוקים בחיפוש אחר שורשים ושייכות   

פוליו היסטוריה והיסטריה / רימונה שיף.

משרד הבריאות הורה להורים לעצור את התפשטות נגיף הפוליו בישראל ולחסן את ילדיהם. למבצע יש לא מעט מתנגדים. ישנם הורים מבולבלים שיש להם התלבטיות וספקות. יש החוששים שילדם יחלה מהחיסון המוחלש, מרימים גבה ואומרים הרי כבר חסנו את הילד בזריקה. ואינם רואים כל צורך לחסן אותו בשתי טיפות נוספות. אחרים חוששים שילדם ילקה בעקבות החיסון באלרגיה. ויש גם כאלו המתריעים על כך שהחיסון כפי שנודע להם הוא הראשון שמבוצע בעולם וחוששים שילדם יהפוך לשפן ניסויים. יש הגורסים שלחיסון ישנם כנראה תופעות לוואי. מה שגרם  לאנשי משרד הבריאות לעשות הכנה מוקדמת טרם המבצע. ולקחת אחריות. וישנה קבוצה נוספת של הורים שטוענות שהחיסונים מבוצעים משיקולים כלכליים.  וזוהי עוד דרך לעשות בתקופה הזאת קופה. לאחרונה פנה הורה לבג"ץ כדי שיכריע בקשר לעתירה למתן צו ביניים לעצור את החיסונים עד לה-1 בספטמבר, ובינתיים הוחלט שהמבצע ימשך כמתוכנן. אני מבינה את כל ההורים המודאגים. אבל כשאני חושבת על הפוליו אני רואה לנגד עיני את שנות ה-50 שהיו השנים הקשות ביותר במדינה של הדבקות במחלה, שנקראה אז "שיתוק ילדים" ואני נזכרת בילדים שסבלו משיתוק בגפיים והפכו לנכים. עד היום אני מכירה כאלו שחלו במחלה בהיותם ילדים ומאז סובלים מהפרעות קשות בתפקוד הגופני. ואני נזכרת גם בשנת 1998 עת המגפה פרצה שוב במדינה. אמנם רבים לא נפגעו ממנה אבל בכל זאת הוירוס הופץ באוכלוסיה, ואז כולם קיבלו את חובת החיסון כדבר מובן מאליו ולא שאלו הרבה שאלות. כי כולם ברכו בליבם את סלק וסלאבין שפתחו את החיסונים. ועשו צעדים במגור המחלה הנוראה הזאת. לצערי לא לכל ההורים ברור היום שאם הם רוצים שילדיהם יהיו בריאים עליהם לעשות את החיסונים. אני חושבת שזה שמשרד הבריאות לא עשה טרם המבצע להורים הכנה מוקדמת. והפגין חוסר מחשבה תחילה. עורר בהורים רבים חוסר אמון בחיסון. וגרם לכך שיהיו בהם כאלו המעדיפים שילדיהם לא יהיו מחוסנים. לדעתי אין קונספרציה ואין שיקולים כלכליים. ואם משרד הבריאות אומר שרק אחד למיליון מהחיסונים יכול לחלות במחלה הוא צודק. כי למה לו להאכיל את ההורים בנתונים לא נכונים. ואני מסכימה עם האם שאמרה שאם מנכ"ל משרד הבריאות חסן את נכדו, יכול כל הורה בישראל להיות שקט ולחסן את ילדו. מבחינתי חבל על כל ילד מילדי ישראל שאינו מקבל את החיסונים המשולבים, כי אני שייכת לאלו שלא לוקחים סיכונים. כפי שהתפרסם בעיתונים פרופ' אלי סומך יור' איגוד רופאי הילדים ויור' ועדת מעקב המיעצת למשרד הבריאות בנושא הפוליו, אמר שבהתאם לממצאים וללקחים של מבצע החיסונים הארצי דהיום. יש לשקול את החזרת החיסון החי המוחלש לרשימת החיסונים בארץ. ואני מקווה שאכן כך יעשה ולדעתי טוב יעשו אם ימשיכו את המבצע של היום במסגרת הבית ספרית. כפי שאומרים הפרסומים בתקשורת. לאחרונה נודע לי מתוכנית הבוקר בטלוויזיה שהילדים שלא יהיו מחוסנים לא יקלטו בלימודים. עם פתיחתה של השנה החדשה. כי הם יכולים להיות נשאים של הנגיף. צר לי על אותם ילדים. ואני מקווה שלמרות ההחלטות וסימני השאלה, ההורים שלא חסנו את ילדם יעשו חושבים . וישנו את דעתם. כי זה רק יועיל להם מכל הבחינות. אני חוששת שאלפי ילדים לא יוכלו לחבוש ספסל לימודים בבתי הספר בגלל שמסיבות בריאותיות המערכת החיסונית שלהם מוחלשת. והם לא יכולים לקבל את החיסונים. אמנם אומרים שכאן אני לא צודקת. ומדובר בקבוצה קטנה אבל על משרד החינוך לתת על כך את הדעת. ולאפשר לכל אותם ילדים הנחשבים לנשאים של הנגיף להשלים את החומר. לבל שהוא יהיה להם חסר. וכאן אוסיף ואציין שהיום בטיפות החלב מופיעים ליצנים רפואיים בפני הילדים שלהתחסן באים. וככה הם מפחיתים אצלם את הלחץ והפחד שלהם. בעבר לא עשו מהמבצע חגיגה גדולה. והילדים שבאו להתחסן היו צריכים על הלחץ והפחד שלהם להתגבר בכוחות עצמם. ומכאן שהופעת הליצנים הרפואיים היום בפניהם היא תופעה מבורכת. שיכולה בלי ספק להקל על ההורים. 

השד העדתי שלא הכרתי / רימונה שיף.

היום כשאני מכירה הרבה משפחות של נישואים מעורבים . ואומרת לא פעם לילדי שעוד דור שניים כבר לא יגידו אשכנזים ספרדים. או מזרחיים, אלא ישראלים. באה התוכנית של אמנון לוי בערוץ 10 בטלוויזיה והוציא את השד העדתי מהבקבוק. ומוכיחה שהפער עדיין קיים. ושהנושא עדיין בוער בחברה הישראלית. ומעוררת דיון ציבורי. ובעקבותיה מתפרסמות בעיתונים כתבות שמביאות נתונים מדאיגים, כמו שקיימים פערים בשכר שמקבלים אשכנזים לזה שמקבלים מזרחיים, בקבלה ללימודים גבוהים ובקליטה במקומות עבודה. שלא לדבר על הפערים בקידום המזרחיים. ואני צובטת את עצמי ושואלת מה קורה כאן. על איזה שד עדתי מדברים. ואני מגיעה למסקנה שהביאו לי בתוכנית הזאת שד עדתי שלא הכרתי. כי היום להיפך בשטח אני רואה כיצד הפערים בחברה הישראלית הולכים ומצטמצמים, לא אני ולא בעלי וגם לא החברים שלנו מכנים את המזרחיים פרנקים. כמו שכינו אותם ההורים שלנו יוצאי אירופה. שראו את עצמם. נאורים מהם. דבר שעלינו לא מקובל. כי אנחנו מסתכלים על כולם כבני אדם. ומי שנראה לנו בן אדם ראוי מקובל עלינו. ללא הבדל מין מוצא או זרם חברתי. היינו, דתי או חילוני. מבחינתנו כולם הם ישראלים. והראיה, שפעם הבן שלי סיפר לי ששאלו אותו מאיזה מוצא הוא והוא ענה ישראלי. כי הוא לא ידע שבכלל קימים אשכנזים ומזרחיים, אני גרה ברמת-גן, עיר שרבים מתושביה הם יוצאי עיראק. או בנים ליוצאי עיראק. יש בהם עורכי דין, רופאים, מנהלי בנק, מנהלי בתי ספר, וכדומה. ובאחת ממערכות הבחירות האחרונות פקח עליהן שופט רמת-גני ממוצא עיראקי וזה מוכיח לי שאם אתה בעל כישורים ויש לך אמביציה אתה יכול להגיע להישגים. ולא חשוב מאיזה מוצא אתה. אני לא גרה בפריפריה ואני לא יודעת מה קורה שם. אך מבחינתי הראיה שלא כל האשכנזים אקדמאים. ויש להם כאלו שהם אנשי עמל ובעלי מקצועות אחרים טובים. מוכיחה שלמה שאתה מגיע בחיים אתה מגיע בזכות מי שאתה. ולא בזכות המוצא שלך. וכאן אציין שראיתי לאחרונה בטלוויזיה כתבה על פרופ' לכימיה שהוא ערבי הנחשב היום לחוקר בינלאומי בתחום החלבונים. וחשבתי לעצמי שאם הוא הגיע למה שהוא הגיע,  הרי שכל אחד שיש לו את הכישורים המתאימים והשאיפות יכול להגיע כמוהו להישגים מכובדים. אני מתארת לעצמי שלא היה לו קל בכלל להגיע לאן שהוא הגיע. אבל עובדה הוא הצליח לעמוד בסופו של דבר בראש הפירמידה בזכות מה שהוא. ישנם גם טייקונים ממוצא מזרחי. אם אני מסתכלת. על התרבות הישראלית אני נוכחת לדעת שיש לנו היום סופרים מוכשרים. שחקנים וזמרים עטורי הישגים. אפילו בינלאומים. שהם ממוצא מזרחי. ובכלל הזמר המזרחי תופש היום את המשבצת הראויה לו במפת הזמר העברי. ואני רואה בזה ניצחון של הזמרים המזרחיים שנחשבו עד לפני מספר עשורים לזמרי קסטות, והושמעו בתחנה המרכזית הישנה בלבד. היום אני קוראת בעיתונות כתבות על זמרים אשכנזים שמתבכיינים על כך שהם התרחקו מהמיינסטרים ועל שהתהפך לו הגלגל,  בכל מה שנוגע לשירים העבריים שברדיו מושמעים. אני נתקלת לא אחת בזמרים מזרחיים שמעדיפים לכנות את עצמם 'זמרים ים תיכוניים' . ואני מבינה אותם. כי הרי כבר ציינתי שמבחינתי אנחנו כולם ישראליים. וכאן אציין עוד שזמרים ממוצא מזרחי זכו להגיע למקומות הראשונים באירויזיון. ובתחרויות בינלאומיות אחרות. ובתחרויות  היופי מגיעות המעומדות ממוצא מזרחי להישגים מכובדים. ובעשורים האחרונים היו לנו מיס עולם ישראלית ממוצא מזרחי, וסגנית מיס עולם. בטלוויזיה יש לנו מנחים וכתבים שהם ממוצא מזרחי. ושחקנים בסדרות השונות, ומועמדים בתוכנית הראליטי השונות. ויש מהם גם כאלו שזוכים במקומות הראשונים. הנה בתוכנית הראליטי  'האח הגדול' זכו שלוש פעמים במקום הראשון מועמדים ממוצא מזרחי. ואם לפני מספר שנים בתוכנית הטלוויזיה "הרווק", שדכו צעיר יפה תואר, בלונדיני עם עיניים כחולות ממוצא אשכנזי. הרי שהיום "הרווק" מנסים לשדך בנות לדודו אהרון, שהוא זמר המצליח ממוצא מזרחי,  ושהגיע אפילו להיות זמר השנה. הוא לא היחידי. כמוהו יש עוד זמרים מזרחיים מוצלחים ומצליחים, לעומת זאת  ישנם גם כאלו שהם מוצלחים ומצליחים פחות. ואני בטוחה שהסיבות לא נובעות מהעובדה שהם ממוצא מזרחי.  שהרי ישנם זמרים אשכנזים מוצלחים ומצליחים פחות, והם לא מוצאים מהבקבוק את השד העדתי. ואומרים שבגללו הם הגיעו לאן שהגיעו. מבחנתי המוסיקה המזרחית זכתה להכרה הראוייה לה. וצריך להתייחס לזאת כאל עובדה קימת כמובן, שישנם שירים שהם יותר איכותיים, וכאלו שהם איכותיים פחות. לא צריך לעשות הכללות. 
אם להסתכל על העבר. אני אומרת כל הכבוד לפנתרים השחורים, שיצאו לרחובות והפגינו על הפערים התרבותיים, בתקופת כהונתה של גולדה מאיר כראש ממשלה. היא אמרה עליהם שהם לא נחמדים. אבל אני רואה בהם פורצי דרך. ומחוללי מהפכה חברתית. כי הם גרמו לכך שהבעיה תצוף על פני השטח, ושידונו בה ויתייחסו אליה. והם בעצמם הגיעו להישגים יפים. הנה צ'רלי ביטון היה ח"כ במשך כמה קדנציות. וגם אחרים התקדמו יפה במשבצת התרבותית הישראלית. ואם בפוליטיקה אנו עוסקים יש לנו שרים, סגני שרים וחכי"ם  . ויושבי ראש הכנסת, ותמיד היו לנו. אנחנו צריכים עוד שיהיה לנו ראש ממשלה ממוצא מזרחי, ואני מאמינה שכך יהיה. 
עד שהוקרנה התוכנית של אמנון לוי בטלוויזיה ראיתי בנישואים המעורבים עוד שלב ביצירת כור היתוך בחברה הישראלית. ולא חשבתי על כך שהמזרחים נישאים לאשכנזים כדי לברוח מהזהות שלהם, ושהם רואים בהם קרש הצלה. ושמבחינתם יותר טוב שהם יקראו ברקוביץ' מאשר סויסה. עם זאת ולמרות זאת אני מאמינה שבמרוצת השנים הנישואים הללו יסגרו את השד העדתי, אחת ולתמיד.