מחלוקת בניון / רימונה שיף.

סוף סוף קראתי את הנוסח המלא של השיר "אחמד אוהב ישראל" שכתב עמיר בניון. התרשמתי שהשיר משקף את המציאות בה אנו חיים כיום. נראה לי שהוא נכתב מתוך סערת רגשות וכאב.  הוא מספר  סיפור של מחבלים מנקודת מבטם. אבל אני לא מכירה שום מחבל שהיה סטודנט באוניברסיטה הישראלית. כנראה שבניון הציג בשירו סטודנט ערבי כדי להצביע על התערותם של המחבלים האחרונים בחיינו. אלו שעם היתרון שהם מכירים את המקומות בהם הם עובדים ואת האזורים הסמוכים להם מבצעים בהם ברגע מסויים פיגוע. הנה, המחבל שניסה  להתנגש בחייו של יהודה גליק עבד במסעדה במרכז בגין שבו נשא יהודה את הרצאתו. אחד המחבלים מהשניים שעשו את הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף עבד במכולת הסמוכה. הרבה לפני הפיגועים האחרונים היה מקרה של ערבי שעבד במסעדה בבת ים עם ישראלי שפותה על ידו  לעבור איתו אל מעבר לקו הירוק ושם פגע בו. ובימים אלו פורסם שהצעיר שעבד על פגומים של בנין בפתח תקוה היה  גם הוא קורבן של פיגוע לאומני. כאשר אחד העובדים הערבים שם חתך את הכבל שעליו השתלשל. עם זאת אני מבינה מאוד את הסערה הציבורית שהשיר של בניון מחולל. כי בימים נפיצים אלו הוא מגדיל את החשד כלפי הערבים שעובדים אצלנו בישראל. והוא עלול להגביר גם את רגשות הנקם של חמומי המוח כלפיהם, ואני מתכוונת לאנשים כמו אלו שתקפו את נהג המונית מכפר קאסם שהסיע אחיות מבית חולים לבני ברק, ולמרות שהיה לו שלט על המכונית שהוא בתפקיד כמעט עשו בו לינץ'. לכן  השיר הוא שיר טעון, אבל בניון לא חשב לדעתי על תוצאות הצפויות בעקבותיו בעת הזאת. אם שואלים אותי אני לא הייתי מפרסמת שיר טעון שכזה בתקופה רגישה אלא מחכה לימים רגועים יותר. בתקווה שהוא יתקבל בהם אחרת.  אני מבינה את החלטת הנשיא רובי ריבלין שהשיר הזה לא יהיה מושמע באירוע שבביתו מתקיים. כי לדעתי נשיא צריך להיות ייצוגי ומורם מעם. והוא צריך להיות הנשיא של כולם. גם של המעוטים שבקרבנו חיים. שירים שמושמעים באירועים שבבית הנשיא נערכים צריכים להיות כפי שאני מבינה, שירים רגועים, שירים שמדברים על דו קיום, שלום ואהבת מולדת. ישנם כאלו שמוחים על ההחלטה הנשיאותית בשם חופש הביטוי. ואני אומרת שאני גם כן דוגלת בחופש הביטוי. אך לשיר מחאה שמדבר על גל הטרור האחרון אין מקום להיות מושמע באירוע נשיאותי, הנה, גם על שניים מהשירים האהובים עלי "עורי עור" של אביב גפן ו"איך קוראים לאהבה שלי" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד. שהיה מושמע הרבה בתקופת האנתיפאדה השניה. לאחר כל פיגוע. אני מוצאת שהם שירי מחאה שמדברים על המצב הביטחוני שלנו ואינם מתאימים להיות מושמעים באירועים שבחסות נשיא המדינה נערכים. יודעי דבר כביכול, טוענים שהסערה סביב שירו  של בניון, מתחוללת כי מדובר ביוצר וזמר מזרחי שהוא גם ימני. ואני מזכירה לכם שבעבר היו גם כן שירים שחוללו סערה ציבורית ואפילו אסרו על השמעתם בשידורי הרדיו. כמו למשל "הסלע האדום" ו"שיר לשלום" והם נכתבו על ידי יוצרים אשכנזים ובוצעו על ידי זמרים אשכנזים. שהיו אנשי השמאל. ואף אחד כפי שאני זוכרת לא אמר אז שסותמים להם את הפיות בגלל שהם אשכנזים ושמאלנים, אני קובעת שאסור לפסול שירים בגלל שהם מביעים מחאה על המתרחש במדינה. אלא רק אם הם פוגעים בביטחונה. מצידי שכל שדר ושדר יעשה את חשבון הנפש שלו ויחליט אם להשמיע את שירו של בניון, להחרים בכלל את בניון זה לדעתי לא לעניין. נשיא המדינה יכול היה לדבר איתו ולבחור ביחד איתו שירים אחרים. כי בניון לדעתי הוא יוצר מדהים וזמר מחונן ויש לו ברפרטואר שלו הרבה שירים מצוינים.  כפי שאתם רואים אין לי ביקורת חריפה על שירו של בניון. אך יש לי ביקורת חריפה על התנהגותם של ישראלים מסוימים כלפי ערבים. רק בגלל מוצאם. אני נגד הכללות. ומוצאת שחיים בקרבנו גם ערבים שהם אזרחים הגונים, ואנשים טובים שרוצים לחיות בשקט ולעבוד כאן בכבוד. אני נתקלת ברופאים ואחיות ערבים שאכפת להם מכל המאושפזים, ללא הבדל מוצא ודת. ותראו כיצד רוקחים ערבים בסופר פארם ובניו פארם משרתים את הפונים אליהם, וכיצד הערבים שעובדים בבנין מהווים פתרון לחוסר הרצון של הישראלים לעבוד בעבודה הזאת. יהודה גליק שהשתחרר לא מכבר מבית החולים התיחס במסיבת עיתונאים שערך לכך  שפגע בו מחבל. אך מאידך, בבית החולים סייע לו להחלים רופא ערבי, לכן, כל אלו שאין להם כל קשר לטרור לא צריכים לשלם מחיר על פשעים שעשו אחרים ולהיות מקופחים. אני סבורה שגם בניון יודע שבקרבנו חיים ערבים שהם אזרחים הגונים ואנשים טובים. שרוצים לחיות בשקט ולעבוד כאן בכבוד, ולא התכוון בשירו אליהם אלא רק לאלו מהם שהפכו למחבלים. לאחרונה קמו כאלו הקוראים להעמיד לדין את בניון בגין הסתה נגד ערביי ישראל. ואומרים שאם זו לא הסתה אז מהי הסתה, אני קוראת להם לעיין שוב במילים ולהיווכח לדעת שהם לא מדברים על ערביי ישראל ככלל, אלא רק על אלו שפוגעים ביהודים, בסקר שפורסם ב"ישראל היום" 42% סבורים שהשיר לגיטימי. ו-38% מגדירים אותו כלא ראוי. אני מרוצה מהתוצאות המראות שרבים כמוני מבינים שהשיר לא נכתב לשם הסתה. ואני מרוצה שהוויכוח סביב השיב הציב שאלה תרבותית רחבה בציבור הישראלי. והקיף מגזרים שונים מה שבטוח הוא שלאנשים כאן אכפת מהשירים המושמעים.  

האמנם מעמד הביניים קיים? / רימונה שיף.

תמיד היה פער בין עניים לעשירים. לעשירים נחשבו אלו שהיו להם הרבה מאוד כספים והם יכלו להרשות לעצמם לחיות חיי מותרות. ולעתים קרובות גם מעבר לזאת. לעניים נחשבו אלו שסבלו מחסרון כיס עד כדי שלא היה להם מה לאכול. ובמה להאכיל את ילדיהם. אבל היה גם מעמד הביניים. מעמד של אנשים שעבדו קשה במשרה מלאה. ולפעמים בשתי משרות והכספים שהרוויחו בעמל  יומם אפשרו להם לחיות חיים שקטים. הם יכלו להרשות לעצמם לקנות מאכלים בסיסיים ואחרים. ללכת לחייט או לתופרת לתפור בגדים, למסור בגדים מלוכלכים למכבסה, והיו כאלו שהרשו לעצמם להעסיק בביתם עוזרת קבועה. לשבת בבתי קפה או במסעדות, ללכת באופן קבוע לסרטים ולהצגות.  וגם כאלו שהרשו לעצמם לנסוע לחופשות בארץ, ולארצות שמעבר לים, ולהחזיק מכונית. לאחרונה שמעתי שהיו בזמנו כאלו שהשקיעו בבורסה ובזכות המניות הצליחו לרכוש דירות. באותם ימים כשהשקעת כספים בפק"ם קבלת על מה שהשקעת תשואה יפה. אמרו לי שקבלו אז 6% ריבית. והיום אתה מקבל על על השקעות בפק"ם ריבית של אפס אחוז. כאילו שלא עשית כלום. היום מי יכול לרכוש דירה. רק אנשים שהם באמת עשירים. היינו, בעלי אמצעים, ועל הצעירים אין מה לדבר בכלל, הם יקחו משכנתא לכל החיים. וכאן אציין שבשנות ה-70 כשהתחתנתי ברחוב בו גרתי בגבעתיים, וברחוב הסמוך לו, בנו בנינים שבהם היו דירות שהיו מיועדות רק לזוגות צעירים. אני לא יודעת אם היה מדובר בדיור ציבורי כי למזלי זה לא נגע לי. בכל אופן אני מתארת לעצמי שדירות כאלו נבנו גם במקומות אחרים. ושבזכותם זוגות צעירים רבים נמצא פתרון לדיור. היום מדברים על חקיקת חוק שיתיר במשך שלוש שנים להעלות שכר דירה רק במחיר עלית המחירים לצרכן, לא נאמר איזה סכום יש לגבות עבור השכרת דירות אבל יתנו תמריצים למשכירים. החוק הנוגע לתוכנית הזאת יועלה בקרוב להצבעה בכנסת כך שהוא יכול להיות מיושם בתחילת 2015. וכאן אוסיף שמכיוון שהחוק לא נוגע למחיר שכר הדירה שיגבה מהשוכרים המשכירים יוכלו להעלות אותו בטרם ידרשו אותו מהשוכרים, או לגבות מראש מחיר גבוהה. ככה שמבחינה זאת המצב לא השתנה. לפחות חשבו על הקפאת מחירים. מאידך תוכנית מע"מ אפס עדיין לא אושרה, ותוכנית "מחיר מטרה" שנועדה להקל על רכישת דירות תלויה בזאת. לאחרונה התפרסמו באחד מהעיתונים היומיים נתונים על מצבם הכלכלי של הישראלים. ממחקרה של ד"ר חיה ניסמוב,  עולה ש40% מהם הם המעמד הבינוני הנמוך, ומשתכרים בין 1.950 שקל ל-5.100 שקל 29% מהם הם בני המעמד הבינוני הגבוה, ומשתכרים ב-5.100 שקל ל-1.540 שקל. לכשהייתי צעירה יותר התחתנו בסביבות גיל עשרים, ולמי שנשקה לגיל השלושים היתה בעיה. רבים הפכו אז כבר בגיל צעיר להורים. היום בנים ובנות לא עוזבים את בית ההורים גם בגיל ארבעים פלוס. הם חוששים להיות עצמאים ולהיקלע להידרדרות כלכלית מהירה.  אצל ההורים הם מרגישים מוגנים ובטוחים. ואני מדברת על כאלו שהם עובדים. ובהחלט אינם פרזיטים. היום אנשים יכולים לעבוד מבוקר ועד שעות הערב המאוחרות ולהרוויח משכורת שאינה מאפשרת להם לחיות בכבוד. הם מקבלים משכורת כמו 4.000 שקל או 5.000 שקל. ומנהלים מאבקים יומיומיים כדי לשרוד. לא גומרים את החודש ונמצאים על הסף של להיות אנשי מעמד הביניים הנמוך. מאנשים שהגיעו למצב הזה שמעתי שהם קבלו על עצמם החלטות קשות. הפסיקו לארח חברים בביתם. ללכת לאירועים ולצאת לחופשות בארץ ובחו"ל. הם מודים שהם קונים לעצמם רק בגדים זולים. וחושבים אם ללכת למספרה, או לעצב לעצמם תסרוקת בבית.  הפרדוקס הוא שבעבר מחירי הביגוד וההנעלה היו יקרים ומחירי המזון היו זולים. והיום זה הפוך. הסתבר לי לאחרונה שאנשים רבים שנחשבים למעמד הביניים הנמוך לא פונים לעמותות כמו 'לתת'. כי הם מתביישים, אבל הם הולכים בסתר לבית תמחוי. ותמורת שקלים בודדים יוצאים ממנו שבעים. ויש מהם שמקבלים סיוע כלכלי מהוריהם הקשישים. ולא מרגישים, כפי שאמרו לי, יסורי מצפון עם המחשבה שבמקום שהם יעזרו להם הם מסתייעים בהם. כי זה המצב. וההורים שלהם יכולים להרשות לעצמם לעזור להם. רבים מאיתנו גרים בדירה שההורים שלנו קנו לנו. ואלו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לרכוש לילדנו. אבל אנחנו תומכים בהם כלכלית במיטב יכולתנו. אפילו אם הם לא גרים איתנו. כי המקומות שבהם הם עובדים משלמים להם כאלו סכומים שלא מאפשרים להם לחיות בכבוד. היינו, לכלכל את עצמם בעצמם. לפני מספר שנים היתה בארצנו מחאה חברתית, חשבתי באותה תקופה שהמצב בזכות המחאה הזאת יכול להשתנות. אבל התוצאות הן מאכזבות, היום שניים ממחוללי המחאה יושבים בכנסת ונהנים ממנעמי השלטון. ואני חושבת לעצמי לא פעם שחבל שבסופו של דבר המחאה הזאת לא גרמה למהפכה כלכלית בחברה הישראלית, לא מזמן התגלה בתוכנית טלוויזיה שישנם רבים שמועסקים כיום כעובדי קבלן, אפילו אקדמאים ושאין להם תנאים סוציאלים ומשכורת הולמת. היום יותר מתמיד אנחנו זקוקים לדעתי להעלאה בשכר המינימום. שכר שלפי הבנתי גם המועסקים כעובדי קבלן מקבלים. ויש לי גם בקורת נוקבת על כך שהיום ישנם אנשים שמשקיעים שנים בלימודים אקדמאים. ולבסוף התואר האקדמאי לא מסיע להם להשיג עבודה הולמת. יודעי דבר מסבירים לי שבעבר חיינו בעידן הסוציאליסטי, ואלו היום אנחנו חיים בעידן הקפיטליסטי. שראש הממשלה בנימין נתניהו הוא נאו ליברלי הינו שכל אזרח לפי מדיניותו צריך לדאוג לעצמו. אני מתגעגעת לתקופה האחרת שבה יכולנו להרשות לעצמנו לקנות ולעשות דברים בזכות הכספים שהרווחנו. דברים שהיום אנחנו רק יכולים לחלום עליהם. ומקווה שגם אנחנו וגם ילדנו נזכה לימים אחרים.          

לאור המהפכה הגנטית. / רימונה שיף.

בעבר לא היו טביעות אצבעות. היום לא רק שישנם טביעות אצבעות שבאמצעותן ניתן לאתר עבריינים מסוכנים, אלא שלרשות חוקרי מקרי הפשע עומד גם מאגר של d.n.a תראו איך הקידמה תרמה את הגנטיקה לרשות האנושות. ויעידו על כך הפרסומים האחרונים על הסיכוי לפענוח רצח הנערה נועה אייל בירושלים שקרה לפני שש עשרה שנה. על הגופה מצאו חומר ביולוגי. השאירו חלק ממנו על הגוף. ושמרו דגימה של החומר המקורי. כעבור שנים של חקירות שהביאו למבוי סתום נעצר קרוב משפחה של החשוד. ומצאו שה-d.n.a שלו דומה לחומר המקורי. לימים נערך מעקב אחר החשוד. וגם עשו מעשה שגרם לו למתן רוק. לקחו את דגימת הרוק ומצאו שה- d.n.a שלו זהה לחומר המקורי. וכך אחרי שש עשרה שנה מדברים על הסיכוי לפענוח הרצח. לאחרונה נודע לי שבזמן שהמשטרה הקימה את מאגר ה-d.n.a קמה בציבור צעקה שהוא יפגע בפרטיותם של האזרחים. ועוד נודע לי גם שהיום כשתופשים אדם בגין עבירה הוא צריך למסור דגימה של רוק. לאור כל זאת, אני בטוחה שרבים מאלו שהתנגדו בזמנו להקמת מאגר ה-d.n.a מודים היום שהם שגו. כי הודות למאגר הזה תופשים בימנו עבריינים מסוכנים, ומפענחים רציחות ומקרי פשע נוספים שהיו תעלומה במשך שנים. ואני גם בטוחה שאם אזרחי ישראל יתבקשו לתרום למאגר ה-d.n.a דגימה של רוק הם יסכימו לעשות את זאת. בלי הרבה התלבטויות. כי הם יודעים שהם אזרחים טובים ושאין סיכוי שיסבכו אותם בהאשמות שווא. לאחרונה שמעתי הרצאה על גנטיקה בשרות האנושות. הסתבר לי שב-2003 הסתיים פרויקט הגנום האנושי שהחל ב-1960. 18 מדינות השתתפו במחקר ובהם ישראל. המטרה של המחקר היתה לעשות מיפוי גנטי של האדם. מצאו שישנם חמשת אלפים גנים שגורמים לפגם תורשתי. בעקבות זאת הגיעו למסקנה שאפשר לעשות מיפוי לכל אדם ולתת לו בהתאם טיפול מונע. אכן, זוהי לדעתי התקדמות כבירה. לאור העובדה שהיום הרופאים בקופות החולים נותנים לנו תרופות גנריות שמותאמות לכולם. ובכלל התרופות מטפלות בסמפטומים ולא במחלה. כך קורה שישנם אנשים שרגישים לתרופות מסוימות בעוד שעל אחרים משפיעות אותן תרופות לטובה, וזה מצריך כל אחד ואחד שנוטל תרופה חדשה לקרוא את הדף הנלווה לה בקופסא. שבו נמסר מידע מהי מכילה, ואלו תופעות לוואי יש לה. בעוד שבאמצעות המיפוי הגנטי ניתן לתת לכל אדם ואדם את הטיפול המתאים לו. לאתר אצלו מחלות תורשתיות ולתת לו טיפול מונע. אני סבורה שהודות למיפוי הגנטי האנושות עתידה להיות יותר בריאה. אבל מה שקורה במציאות שלנו הוא שקופות החולים לא מעניינת לנו מיפוי גנטי כי הוא יקר מידי. ובגלל  החשש מחשיפת הנתונים הבריאותיים המדויקים שיעלו על המחשב עשויים להיות הפצינטים חשופים להאקרים ואחרים. דבר שיפגע בפרטיותם.  וגם חבל שבגלל הסיבות האלו אנשים מעטים ניגשים לבתי חולים ומקבלים מיפוי גנטי. אני מקווה שעוד יבואו ימים אחרים והמיפוי הגנטי יהיה נחלתם של ההמונים. ושלבעיות החשיפה במחשב יבוא גם כן פתרון. ובהקשר זה אציין עוד ואומר. שכשאני רואה בקופות חולים כיצד אנשים ממלאים סלים שלמים בתרופות, כאילו היו אלו מוצרים בסופרמרקט אני שואלת את עצמי אם לאור המיפוי הגנטי שהיו מקבלים, היו ממלאים את הסלים בכמויות, ואולי גם מקבלים תרופות אחרות שלהם מותאמות. אמרו לנו בהרצאה שהיום אדם שרוצה לעשות מיפוי גנטי יכול לגשת לבית חולים ולקבל אותו תמורת תשלום של סכום מסוים. שהוא בכלל לא זול. לדעתי חבל שהמיפוי הגנטי לא נכנס למערכת הבריאות בגלל שהוא יקר. בהרצאה ששמעתי סופר גם שבאירופה מחליפים היום גנים. עושים היום שם למטופלים מיפוי גנטי וכשמוצאים גן פגום מחליפים אותו לתקין. היום הודות לתהליך המתקדם הזה ילדי בועה חזרו לחיות חיים רגילים. ואולם בישראל אסור עדיין לעשות את זה. כי אנחנו תלויים ב-f.d.a האמריקאי. תראו מה אנחנו מפסידים... 
בהרצאה נאמר גם שהיום העולם נמצא במירוץ אחר הילד המושלם. ושעוד יבוא היום שבו הורים יוכלו לבחור את הילדים והילדות שלהם על פי הדרישות שלהם. ושהודות למדע יגדל בעולם דור של אנטלקטואלים, דור מצביאים וכדומה. דור שמדינות העולם יקבעו איך הוא יראה ומי הוא יהיה. ואני שואלת את עצמי האם בעתיד הטכנולוגיה תחליף את האל. ובריאת האדם תעשה על פי תוכנית כבקשתך. אני לא מתעלמת מהעובדה שהכל יכול לקרות. כי מי חשב פעם על עידן המחשבים והטלפונים הניידים המתוחכמים. שכל אחד יוכל לתקשר עם כל אחד. בכל עת ובכל מצב. מי חשב פעם שכל אחד יוכל לתקשר דרך האינטרנט עם כל מדינות העולם ומי חשב פעם שכל אחד ואחד יהיה מסוגל להיות צלם.  

על החוק שעיתון ימחק / רימונה שיף.

יו"ר סיעת העבודה איתן כבל, מתכוון להביא בקרוב לאישור בכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק שאוסרת לחלק חינם את החינמון "ישראל היום", הסתבר לי  לאחרונה, שעל הצעת החוק חתמו מלבדו החכי"ם הבאים: רוברט אלטוב מישראל ביתנו. איילת שקד מהבית היהודי, אלעזר שטרן מהתנועה, אילן גילאון ממרץ, יואל רוזבוב מיש עתיד. ואילו החכי"ם יצחק כהן ויצחק וקנין מש"ס  שהיו חתומים על הצעת החוק, ביקשו ממזכירות הכנסת למחוק את שמם, משום שמצאו ששגו. וחזרו בהם מכוונתם לתמוך בו. בהצעת החוק כפי שנודע לי נטען כי מטרתו היא לחזק את העיתונות בישראל. ולגרום לתחרות בין העיתונים. תמוהה בעיני שההתיחסות בחוק הוא לחינמון "ישראל היום" שיוצא לאור שש פעמים בשבוע. 
ולא  ל"פוסט" שיוצא לאור חמש פעמים בשבוע. האם יוזם החוק ותומכיו מתכוונים לכך שלא כדאי להוציא לאור בישראל חינמון שש פעמים בשבוע. ושכן יוציאו לאור חינמון חמש פעמים בשבוע. יוזמי החוק והתומכים בו מצביעים בנימוקי המניעים שלהם על העובדה שהעיתונות הכתובה קורסת היום במדינה. ואומרים שאם לא יצאו בה לאור חינמונים כדוגמת "ישראל היום" היא תתאושש. ואולם כפי שאני מבינה הקריסה של העיתונות היומית היא בכלל עולמית. לא בגלל הוצאתם לאור של החינמונים אלא בגלל המחשבים והאינטרנט בפרט. אמרו לי שבכל המדינות הדמוקרטיות הנאורות מחולקים לציבור לפחות שני חינמונים. ולא שמעתי על כאלו שקמו וחלקו בהן המגמה הזאת. כמו שאצלנו עומדים חכי"ם לעשות. יוזמי החוק כנראה מתעלמים מהעובדות בשטח ומעלים נימוקים שעלי כעיתונאית לא מתקבלים. הם אומרים גם שבאמצעות התיק שלהן הם עשויים לקרב אנשים לעיתונות הכתובה. ואני אומרת שאם התיק הזה יחוקק תהיה בתרבות הישראלית החמצה. שהרי לא לכל האנשים יש אמצעים לעשות מינוי לעיתונים, וגם לא אמצעים לרכוש אותם יום יום. וחינמון כמו "ישראל היום" מאפשר לציבור קוראים גדול לצרוך עיתון ולהיות בעניינים. אני חושבת שאם באמצעות החוק ימחקו החינמון  בישראל העיתונות הכתובה תפסיד קוראים רבים. ולאלו שסבורים שחינמון כדוגמת "ישראל היום" פוגע בעיתונים היומיים אומר שאני בטוחה שאלו שרגילים לקרוא עיתונים כדוגמת "ידיעות אחרונות", "מעריב", וה"ארץ" ימשיכו להיות מנויים עליהם. או לרכוש אותם יום יום. כי גם בישראל עיתון הוא הרגל, לפני "ישראל היום" יצא החינמון "אנשים" פעם בשבוע אף ח"כ לא התקומם. כנראה שפעם בשבוע יכול היה להיות מחולק חינמון באופן קבוע. ובכלל מזה שנים יוצאים לאור בערים ובישובים מקומונים בסוף שבוע. ראשי העריות והמועצות המקומיות מוצאים בהם במה למסירת המסרים שלהם וגם נבחרי הציבור זוכים בהם לכיסוי הולם. ועצם קיומם התקבל עליהם בברכה מרגע הופעתם. התופעה הזאת מעוררת בהחלט שאלות לאור החוק המוצע היום. אני רואה לנגד עיני כיצד סגירת עיתון במדינה גורמת להוצאתם לשוק העבודה של עשרות עיתונאים ועובדים נוספים, והגדלת האבטלה. שהרי אין לנו היום מגוון של עיתונים יומיים כמו פעם, שיכולים לקלוט אותם לשורותיהם ושואלת את עצמי האם יוזמי החוק ותומכיו לא חשבו על התוצאות הצפויות מיוזמתם, לדעתי הם פוגעים גם בחופש העסוק. ומונעים בתקשורת הכתובה תחרות הוגנת. כי אם ישנם חינמונים וישנם עיתונים שהם בתשלום. העיתונים שבתשלום יצטרכו להתחרות בחינמונים, ויעשו הכל כדי למשוך את הקוראים לקרוא אותם. באמצעות כתבות איכותיות וסיפורים אקטואליים ומעניינם, אכן, אם הם יביאו סקופים וסיפורים חדשותיים שאת הקוראים יסקרנו ויענינו הם ימשיכו להיות מבוקשים. ויש גם סיכויים שכאלו שלא חשבו להוציא עליהם כספים ירכשו אותם. בהקשר זה אציין גם שעוד לפני שהחינמון "ישראל היום" יצא לאור הבחנתי לא פעם בכותרות דומות ואפילו זהות ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות". וסיפורים שהוכרזו על ידם כבלעדיים נמצאו בשניהם. אם החינמון "ישראל היום" יסגר אני צופה שהמצב הזה יחזור. ויעשה את העיתונים היומיים והפכו אותם למגוחכים. אומרים שח"כ איתן כבל וכל אלו שאיתו הולכים שואפים באמצעות החוק לגרום לכך ש"ידיעות אחרונות" יהפך שוב להיות העיתון הנפוץ במדינה. ואני לא מבינה למה רק עליו מדברים, בעוד שקיימים עדיין עוד שני עיתונים יומיים "מעריב" וה"ארץ". האם רק אינטרסים של עיתון אחד עומדים לנגד כל אלו שמאחורי החוק עומדים. ובחזרה לעובדה שבכל המדינות הדמוקרטיות הנאורות קיימים לפחות שני חינמונים. אני חושבת שהחוק המוצע עשוי לפגוע בדמוקרטיה שלנו. ולהפוך את ישראל למדינה שאינה דמוקרטית, וגם אינה תרבותית כפי שהיא שואפת להראות. אני מאוד מבינה את החכ"ים שתמכו בחוק בתחילה וחזרו בהם. ומעריכה אותם על כך שלאחר מחשבה שניה ומעמיקה הם החליטו להיות שומריה של הדמוקרטיה ולא מהרסיה. אני מתנגדת לחוק כעיתונאית שחיה את התקשורת שנים רבות. וחושבת שהוא לא עומד בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה והתרבות של המדינה. ושמאבקים בין שני עיתונים יומיים מובילים לא צריכים להביא לחקיקה בכנסת ולמהפכה מיותרת בתקשורת הכתובה. 

מבחר שמות / רימונה שיף.

תראו איזה מהפך עברו השמות העבריים במהלך הדורות. לכשעמנו היה מפוזר בגולה נשאו הנשים שמות לועזיים שתאמו את ארצות מוצאם. בקהילת אשכנז היו לנשים שמות כמו פרומה, בלומה, סטלה, אניטה וכדומה. ובקהילת המזרח שמות כמו סועד, לונה, אימן וג'קלין. הגברים בקהילות אשכנז נקראו בשמות תנכ"ים כמו אברהם, יצחק, יעקב, דויד ושלמה. ובקהילות המזרח הם שוב נשאו שמות שאפיינו את הארצות שבהן נולדו כמו סעדיה, זכריה, עזרא, ויפת לתימנים. פואד, סלאח, סמיר וכדומה למזרחים. החלוצים שעלו ארצה מגלות אשכנז קראו לילדיהם בשמות מקראים בדרך כלל בשמות האבות ובשמות כמו, מיכאל, רפאל, אליהו,  שמעון, גדעון, ודויד.לבנות קראו בשמות האמהות כמו שרה, רבקה, לאה ורחל. דרך שמות מקראים כמו חנה, מיכל, נעמי ,יעל, דבורה, ברוריה, ואפילו אבישג והגר. ובשמות של פרחים כמו שושנה, כלנית, רקפת, נורית, איריס, ואחרים. והיו גם שמות רבים של בנות שהסתיימו באות ה' כמו אילנה, אריאלה, עמנואלה, רפאלה, דניאלה, ליאורה, אורה ועוד. לבנים המשיכו לקרוא בשמות מקראים בדרך כלל. בשמות של האבות, בשמות של נביאים, של מלכים, של מלאכים. ונוספו להם שמות כמו אבינועם, אביגדור, אליקים, ואחרים. בעליות ארצה היו נשים רבות שעברתו את שמן לשם עברי, למשל, גולדה הפכה לזהבה. פורטונה הפכה למזל. ובלומה הפכה לפרחיה. במרוצת השנים היו כאלו ששינו את שמם משום שלא היו מרוצים מהשם שהעניקו להם הוריהם, או שמסיבה כלשהי פנו לרבנים ושאלו אותם איזה שם מתאים להם. אצל המקובלים לכל אות בשם יש משמעות. כך היו כאלו ששינו את שמם המקורי לשם שהמקובלים אמרו להם. בדור הבא כבר היו שמות לבנות כמו קרן, קרני, שרון, ספיר דפנה, אביבה וכדומה. ולבנים שמות כמו ארז, עוז,כפיר, דביר, אביב וכדומה. היום ישנם כאלו שנמצאים בסכנת חיים ומוסיפים לשמם את השם חי, כסגולה להחלמה ואריכות חיים. לפעמים זה עוזר ופעמים זה מיותר. בשנות ה-70 עם העליה הגדולה מארצות חבר העמים נוספו לנו שמות רוסיים. אנסטסיה, ג'ניה, אנה, לובה וכדומה. ושמות לבנים כמו איגור, יבגני, דמיטרי, איליה, סשה, ואחרים. והיו בינהם כאלו שעברתו את שמם לשם עברי. זה היה גם לכשהיו עליות מאתיופיה. היום אין כבר גבולות במתן השמות לילדים, וכך אפשר למצוא בנות שנקראות בשמות שאפיינו בדורות הקודמים רק בנים כמו שרון, אורי, נועם, דורון , עומר, אור,ואחרים. הסיומת ה' כמעט ואינה קיימת, ובנות נקראות בשמות מקראים כמו דניאל, עמנואל,וגבריאל. בעקבות טשטוש המגדר ישנה כיום דרישה חדשה. לסמן בתעודת הזהות אם מדובר בבן או בבת. עד לפני מספר שנים היה השם דניאל השם הנפוץ במדינה לבנים. בגני ילדים היו מספר ילדים וילדות שבשם הזה נקראו. היום השם הנפוץ ביותר במדינה לבנים הוא יוסף. אני חושבת שזה נובע מהמגזר הדתי. ואם לדבר על מגזרים. אז בכלל אפשר לפי השם להבחין לאיזה מגזר שייכים. שהרי במגזר הדתי קוראים לבנים ולבנות בשמות מקראים. ובמגזר החילוני מעניקים להם שמות עברים מקוריים בדרל כלל. ואפשר למצוא אצלם גם שמות הלקוחים משמות לועזים של שחקנים וזמרים. כמו לבנים שון, תום, דילן ואחרים. ולבנות מיי, גרייס ודיאנה. בין השמות המקוריים לבנות אפשר למצוא שמות כמו אילאיל, מאי, מאיה, מעין, שיר, שירה. ולבנים סהר, סער, וארד. השמות הם גם עניין של אופנה, בתקופת מלחמת ששת הימים יכולתה למצוא בנים שקרואים בשמות גולן, ודותן, והשמות דרור לבנים ודרורה לבנות החליפו את השמות ציון לבנים וציונה לבנות. והיו הורים שהושפעו מדמויות הרואיות,  למשל, בשנות ה-50 כשבנחל עוז נפל צעיר בשם רועי שעליו נשא משה דיין נאום מפורסם. נולדו ילדים רבים בשם הזה. לאחר מבצע אנטבה עם נפילתו של יהונתן נתניהו נולדו ילדים רבים שנשאו את השם יהונתן, ואני שמעתי גם על זוג שקרא לבתו בשם יהונתנה. ולהבדיל, לאחר מלחמת השחרור לאור נפילתה של הטייסת זוהרה לויטוב נולדו בנים בשם זוהר ובנות בשמה. השמות מושפעים גם משמות משמות של שחקנים וזמרים, כך למשל, כשהתפרסמה הזמרת אילנית נולדו בנות שנשאו את שמה, והיום כשנינט טייב היא הממי של המדינה ישנן בנות שבשמה קרויות. וגם השם בר הפך להיות שם של בנות. כנראה בהשפעתה של הדוגמנית הבינלאומית שלנו בר רפאלי. בקרב הסלבריטאים אפשר למצוא היום שמות לבנים כמו אורי, יהלי, מיכאל, דויד, דניאל,ויהונתן. ולבנות שמות כמו אורי, נעמי, שיר ושירה. וכשזוג סלבריטאים קרא לבתם בשם גון. ואמרו שלשם יש משמעות בפרסית. שמעתי  רבים האומרים שהם לפחות היו מקוריים. לכל שם יש משמעות. תשאלו הורים למה הם קראו לילדם בשם מסויים.
אני צופה שטשטוש המגדר בשמות המוענקים לילדים רק ילך ויצבור תאוצה בשנים הבאות. ושמבחר השמות לא נגמר.בדורות הבאים יוענקו לבטח לילדים שמות חדשים. כנאמר אופנות מסתימות ואופנות חדשות מתחילות.    

לא אשכחך ירושלים / רימונה שיף.

מכל הערים הישראליות אני הכי אוהבת את ירושלים. כבר שנים אני מטיילת בה במסגרת טיולים מאורגנים. ובכל פעם אני מגלה בה משהו חדש, כבר הגעתי למסקנה שפנים רבות לה, ועכשיו, לאחר שאבו מאזן דיבר על מתן הריבונות על העיר לנו ולפלשתינים, ועל בינאום של העיר. אשתף אתכם הקוראים בתחושות האישיות שלי בעקבות האמירה הזאת. במשך שלושת אלפים שנה ראו היהודים את ירושלים כבירתם, הפוליטית וההיסטורית. ירושלים היתה חשובה להם מהיום שהמלך דויד הכריז עליה כבירת הממלכה היהודית הראשונה. וחשיבותה עלתה לכשבנו שלמה הקים את בית המקדש הראשון. והראיה שהם היו עולים אליה לרגל בשלושת הרגלים סוכות, פסח, ושבועות, הן נצרו את ירושלים בליבם גם לאחר שהבבלים הגלו אותם מארצם והרסו את בית המקדש, לאחר חמישים שנה לכשהתאפשר להם לעזוב את בבל ולחזור לארצם הם בנו את בית המקדש השני בירושלים. כשהרומאים שמו קץ להתישבות המחודשת שלהם בעיר והרסו את בית המקדש השני. המשיכו היהודים לנצור בליבם את ירושלים, במשך אלפיים שנות גלות נוספות. ובכלל לאורך ההיסטוריה מכל מקום בגולה שבו ישבו יהודים הם התפללו תמיד לכיוון ירושלים, וארון הקודש בבתי הכנסת בכל העולם פנה לכיוון ירושלים. סדר הפסח והתפילה ביום הכיפורים מסתיימים במילים "לשנה הבאה בירושלים" ובחתונות היהודיות כשהחתן שובר את הכוס לזכר חורבן בית המקדש הוא אומר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימני". וכאן אציין שירושלים לא מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת. בעוד שבתנ"ך היא מוזכרת 349 פעמים. היהודים כאמור מתפללים לכיוון ירושלים אבל המוסלמים לכשהם מתפללים הם פונים לכיוון מכה. אי לכך, יש לנו טיעונים כל כך חזקים לדרוש את הריבונות על ירושלים. הפלשתינים מבססים את דרישתם לריבונות עליה על הסיפור המספר שכיפת הסלע הוא המקום שממנו עלה מוחמד השמימה. ובכך הם קושרים את ירושלים להתגלות אלוהית באמונה המוסלמית. אך אם נשוב להיסטוריה ניווכח לדעת שירושלים לא תפסה מעולם חשיבות בעולם המוסלמי, במשך 3,300 השנים שבהן משלו שושלות מוסלמיות בארץ ישראל שום שליט מוסלמי לא הפך את ירושלים לעיר הבירה. וכך היה עד שהגיעו הצלבנים ושמו קץ לכיבוש המוסלמי בארץ ישראל. זאת ועוד נודע לי שבאמנה הפלשתינית של אש"ף ב-1964 לא הוזכרה ירושלים כלל וכלל. לאחר מלחמת ששת הימים ערך אש"ף שינוי באמנה כדי שתכלול בה את ירושלים. מכאן שהבקשה של הפלשתינים לריבונות על ירושלים הם דבר שנוצר בעשורים האחרונים. והם דורשים אותה במסגרת תביעתם שנחזור לגבולות 67. והפרדוקס הוא שירושלים המזרחית היתה עד ל-67 בידי הירדנים. והירדנים לא דורשים היום את ירושלים. האסטרטגיה של הפלשתינים שירושלים היא עיר ערבית זוכה לתמיכה במדינות העולם. ובכל פעם שמדינות העולם כולל ארה"ב והאיחוד האירופאי מגנים אותנו על שאנו בונים במזרח ירושלים אני מתרגזת מאוד. מה הם רוצים מאיתנו ירושלים המזרחית נפלה לידי הירדנים במלחמת העצמאות. עד אז היא היתה שלנו. במלחמת ששת הימים ב-1967 החזרנו לנו אותה. תראו היום ברלין בגרמניה היא עיר מאוחדת. ואף מדינה בעולם לא מוחה על בניה בגרמניה המזרחית שהיתה עד לפני מספר עשורים עיר קומוניסטית. ואילו לנו שאיחדנו ב-1967 את ירושלים שלנו יש כל פעם ביקורת מאומות העולם כשאנחנו רוצים לבנות בחלקה המזרחי. למה אנחנו צריכים לחלוק את ירושלים שלנו עם אחרים. היינו, הפלשתינים. או לוותר עליה לטובתם. כמה צבועות הן אומות העולם. אבו מאזן העלה מחדש את המיתוס הערבי שהיו שני ירושלים. ירושלים המערבית היהודית, וירושלים המזרחית הערבית. לא ידוע לי שבמלחמת העצמאות הפלשתינים היו גרים באזור, אלא  שירושלים המזרחית נפלה לידי הירדנים. ועד אז היא היתה עיר יהודית. ואפילו בשיר "ירושלים של זהב" בגרסתו המקורית, מקוננת המשוררת נעמי שמר על מה שקרה במזרח ירושלים וכותבת "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה". כאן אדגיש ואומר שאם ניתן לפלשתינים ריבונות על מזרח ירושלים, ניתן להם ריבונות גם על המקומות הקדושים לנו, כמו הרובע היהודי והכותל המערבי, ובכלל הטענה של הפלשתינים שהכותל הוא חלק ממבנה ערבי הוא עוד טענה מופרכת. כדי לשמוט מידנו את האחיזה בעיר שלנו היא כל כך קדושה. נודע לי שההחלטה 181 של האו"ם שאמצה על ידי העצרת הכללית ב-1947. ישנה המלצה להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית, אני מדגישה שהמדובר בהמלצה בלבד. כי המלצה לא מחיבת. מדריך טיולים הסב את תשומת ליבי לכך שירושלים לא הוזכרה בהחלטת האו"ם 242 שקראה לנסיגה לגבולות מוכרים, מה גם שהפלשתינים לא היו צד בה. גיליתי שפרוש השם ירושלים היא עיר השלום, לדעתי שאלת הריבונות על ירושלים תתפוס מקום חשוב בכל הדיונים על הסכם שלום ביננו לבין הפלשתינים, כל הסכם עלול ליפול לכשיגיעו לנושא ירושלים. אבו מאזן רוצה שירושלים תהיה שייכת לשניים, לפלשתינים וליהודים, כפי שהוכחתי ירושלים היתה מזה אלפי שנים העיר החשובה ליהודים, ומי חשב לפני אלפי שנים על קיומם של הפלשתינים, תראו כמה שירים נכתבו על ירושלים מאז קום המדינה, תראו לי שיר פלשתיני אחד שנכתב על ירושלים. מבחינתי ירושלים היא לא התנחלות, ירושלים עבורי היא בירתנו הנצחית, ואני מקווה שכך גם יהיה בדורות הבאים. לוותר על ירושלים זה בעיני כמו לדרוש מאנגליה שתוותר על לונדון או לדרוש מצרפת שתוותר על פאריס. ישנם ישראלים הסבורים שאנחנו צריכים להענות לדרישות הפלשתינים ולהעניק להם ריבונות על ירושלים, כולה או על חלקה, ואותי זה מכעיס. עם זאת אני רואה פתרון לסוגיה הפלשתינית ישראלית רק באמצעות  משא ומתן, שבו שני הצדדים מגלים נכונות ואחריות, ושבו המנהיגים שלנו יודעים היטב לאן הם מובילים אותנו. השלום אינו צעד מהיר את השלום לא משיגים בכל מחיר. 

חניתה הלוי יוצרת רב תחומית. / רימונה שיף.

מזה שנים אני מכירה את חניתה הלוי ותמיד אני מתרשמת מחדש מהאופטימיות שהיא מקרינה ומהנתינה שלה לזולת.

לאחרונה היא העניקה לי את ספר השירים שכתבה "מילים", שעל כריכתו כתבה "המילים אינן מתות הן תמיד נולדות מחדש ומחייכות". וכשאמרה לי "גדלתי על ברכי מתן תרומות בסתר ועזרה לזולת שאפיינו את בני משפחתי.

וכשבגרתי ולימים גם כשהקמתי משפחה משלי המשכתי להתנהג בהתאם. כך עשה יעקב בעלי המנוח, עד היום בני גם הם תורמים לזולת, ואני מרגישה שהתברכתי". הבנתי שלא בכדי התרשמתי במיוחד מהשיר שלה, בו היא כותבת בין השאר "אנשים זה הסם שלי, אני מריחה אותם, בולעת, לפעמים גם מסניפה, אפילו הכנתי מאנשים מספר קוקטילים טובים". הספר "מילים" הוא אחד משלושת ספרי שירה שכתבה, הוא מכיל שירים אישיים הכתובים בקורטוב של הומור, ובשפה פשוטה מרתקת ומרגשת. חניתה תמיד נטתה לעבוד עם אנשים ולמען אנשים, היא עבדה קרוב לחמש עשרה שנה עם נכי צה"ל ומשפחות שכולות. וכשהחליטה לעזוב , בקשו שתחזור לעוד שלושה חודשים. היא חשה שהתעייפה ופנתה לעסוק אחר. פתחה חנות לחפצי חן בגבעתיים.  כעבור שלוש שנים סגרה את החנות ועברה לרמת השרון. מידי פעם כתבה שיר. סיפור קטן, והחליטה שהיא רוצה ללמוד עיתונות. ואמנם היא למדה אצל נתן ברון עיתונות פרסום ויחצי ציבור, אחרי שגמרה את הקורס החלה לעבוד במקומון "צומת רמת השרון". וכתבה בו כתבות פרופיל. בהמשך הפכה לכתבת ראשית "בעולם האישה" ודאגה שיהיו בו כתבות מעניינות בנושאים שונים. אחרי כן ערכה את כתבי העת "עולם האופנה", "אינדקס", "שרון שלי", ועבדה ב"מעריב" כפרילנס ב"גבר לעניין" וב"סגנון" בין לבין לימדה פקידות בבית ספר תיכון "פיטמן". לאחרונה חוותה פגישה מרגשת עם תלמידה שלה שזיהתה אותה לאחר ארבעים שנה. כמו כן, היתה עוזרת שיקום בבית ספר לחינוך מיוחד "אחיקם". ובתחום היצירתי כתבה תסריט עם ניסים דיין "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" לפי ספרו של בניה סארי. התסריט נשאר בינתיים במגרה. מאידך היא זכתה להצלחה רבה עם תסריט שכתבה עם בנה יואב הלוי, שהוא קולנוען, מפיק, תסריטאי ומרצה לקולנוע במכללת בית ברל. התסריט נכתב לפי ספרה של דורית זילברמן "סירוס" והיה לתסריט הסרט "טאהרה".   "טאהרה" הוא סיפור אהבה חושני המתרחש ברחבי האי סיני. בין שיח' בדואי לבין תיירת ישראלית ונוגע למילת נשים המתבטא בגיבורה ומשנה את חייה, הסרט זכה בפרסים בינלאומיים, ולאחרונה זכה בנה יואב בפרס בפסטיבל ירושלים על הסרט הדוקומנטרי "עסקה אפס שש". הנוגע לחוקרים של אייכמן. יצירה ספרותית נוספת של חניתה "נקודת ה- ג'י של קרן בירד" נכתבה גם כתסריט וגם כספר, וכן העלתה גם כמחזה בבית לסין, ב"נקודת ה-ג'י של קרן בירד" גופת גבר נמצאת על שפת הים כששפתיו צבועות באדום בוהק. כביכול רצח שלא פוענח, המשטרה פתחה בחקירה מחודשת וגילתה עולם אינטרנטי אפל ביזארי המלווה בגלישות ליליות, כשהגיבורים מנהלים בינהם רומן אינטרנטי לוהט, במסגרת כתיבת "נקודת ה-ג'י של קרן בירד" חניתה ערכה מחקר על היחסים הכי גבוהים של אדם עם עצמו והקשרים שלו עם אנשים . כשהספר נכתב , כפי שמסתבר, החל עידן האינטרנט. היא כתבה בו שהאינטרנט והמחשב יהיו משהו יומיומי.  והקדימה בנקודת המבט העתידית שלה את זמנה. בכל אופן, הספר אינו עוסק באורגזמה כפי שרבים חושבים. התסריט שלו תורגם לאנגלית. חניתה כתבה כאמור, שלושה ספרי שירה.  ספר השירים שלה "עץ התפוחים" תורגם לערבית, שירה "אהיה גדול" הופק כסרט באורך שבע דקות, שש עשרה משיריה הלחנו על ידי המלחינים רוברט ניסנזון, נטע רז ורובי ראובני.  מאז שהפכה לסבתא, יש לה שלושה בנים ותשעה נכדים, החלה לכתוב ספרי ילדים, מספרה "דרקוני אריה ואנשי החלל" עשו תערוכה שהצגה ברחבי הארץ. ובהקשר זה חניתה מספרת שהרעיון שלה היה לעשות תערוכות לפי ספרים, התערוכה הראשונה שלה בבית הסופר היתה לפי הספר הזה. והיום שם מידי פעם מוצגות תערוכות שמבוססות על שירים. את הציורים לספר צייר הצייר שרגא הלר, "כשהוא קרא את הספר הוא שאל אותי 'איך את רוצה שאצייר דרקוני אריה'  אמרתי לו שיקח את הגוף של האריה ואת הפנים של הדרקון, ולאחר שיצייר דרקון שהוא חצי אריה יוסיף לו רעמה של שער, וככה יצא לו דרקון אריה". מגלה חניתה. בספר ילדים נוסף שכתבה הנקרא "למי מחכים החיבוק והנשיקה", מסופר על נכדים שבאים לבקר את סבתא שלהם ומעניקים לה חיבוק ונשיקה, והיא מכניסה את החיבוקים והנשיקות למקרר. ואומרת להם שלכשהם לא יהיו לידה היא תוציא אותם מהמקרר וככה הם ימשיכו להיות ביחד. הספר מעלה את ערכם של הסבים והסבתות, חניתה מעידה שסבים וסבתות שהקריאו לנכדיהם את הספר שלה ספרו לה שהם אוהבים אותם מאוד. שניים מספרי הילדים שכתבה תורגמו לאנגלית, בסחה"כ היא הוציאה לאור עשרה ספרים. חניתה חברה ב"אגודת הסופרים". היא חברה בעמותה של בית התנ"ך, חברה ב"חברה לחקר המקרא" וב"אקדמיה לקולנוע וטלוויזיה", מזה שנים היא יור' אנ"י אגוד נשים יוצרות בישראל. בעבר היתה חברת הנהלה באגודת הסופרים. וכיום היא חברת הנהלה ב"אגוד כללי הסופרים בישראל". עוד היא מנחת יוגה צחוק וחברה בארגון של מנחי יוגה צחוק, כמנחת יוגה צחוק וכאוהבת אדם היא גורמת בדרך הזאת לאנשים להיות שמחים, וכמי שניצלה חמש  פעמים ממצבים שיכלו להסתיים בכי רע חשוב לה להעניק משמעות לחיים של אחרים. וכשאני חושבת לעצמי מאין חניתה שואבת כוחות ואיך יש לה זמן לכל הפעילות והיצירתיות המגוונת שלה. אני נזכרת שפעם אמר לי אדם חכם שזמן יוצרים. וכשיוצרים זמן ישנם כוחות למלא אותו בתכנים.