ספר על תעלומת ילדי תימן / רימונה שיף.

לאחרונה קבלתי ספר חדש "ילדי תימן הנעדרים - התעלומה" שכתב דר' משה נחום, שגריר במחנה השלום הבינתחומי ונשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן. בהקדמה לספרו מגלה המחבר שמי ששכנעו אותו לעשות מחקר מעמיק בנושא הם חברי האקדמיה הארצית והבינלאומית, ובראשם היור' פרופ' נח הלפרין ועו"ד אסף שמר מנכ"ל המכון לחקר התקשורת והעיתונות בישראל. ואכן הספר משחזר וחושף את עליית התימנים לארץ. מקדמא דנן, חושף את האמת על חטיפת הילדים, ומתיחס לפרשת הרב עוזי משולם. מספר גם על העלמתן של נשים, ספרי קודש, וכתבי יד עתיקים יקרי ערך.  הרכוש קרי: זהב, כסף, תכשיטים ודברי רקמה. וקובע שהעוול שנעשה לעולי תימן, נובע מרצונם העז של המנהיגים לבנות את המדינה. 
ולסיכום: מציע לממשלת ישראל לפצות את כל בני העדות המזרחיות, על כל הסבל שעבר עליהם לאורך השנים. בספר מספר דוגמאות מהחטיפות : "מרים סעיד אישה צעירה ובעלה, הגיע תורם לעלות לישראל עם בתם בת ה-10 חודשים. האחות ביקשה מגברת סעיד שתתן לה את הילדה עד שהיא תעלה למטוס, הילדה עברה לידי האחות שנסעה באותה טיסה עם האמא. את אמה ישבו בחלק האחורי. האחות ישבה בקדמת המטוס. חלפו מספר שעות, מרים שמעה את ביתה צורחת מפני שהיתה רעבה, מרים בקשה מהאחות לאפשר להניק את בתה, האחות סירבה לתת לאם להניק את הילדה, העולים התקוממו, והדיילים ישבו אותם בכוח. כל פעם שניסתה האם להגיע לילדה, הדיילים הושיבו את האם והאב בכוח. החזה כאב למרים מאוד. ''בכיתי מכאבים מרוב החלב, והאחות סירבה לאפשר לי להניק את הילדה. לאחר שמונה שעות טיסה הגענו ללוד האחות ירדה ראשונה, רדפתי אחריה, אך המשטרה חסמה אותי". הוא מספר גם שהיו לו מקרים רבים שמצא ילדים נעדרים כאלה, והם לא רצו לפגוע במשפחה המאמצת. ומביא בין השאר, מקרה שקרה במושב אליכין, של משפחת כוכבי. "למשפחת כוכבי נולדו שני ילדים תאומים יפים בן ובת. האח השלישי היה סוהר. הסוהר הוביל אסיר לבית המשפט בהרצליה. לפניו עמדה עו"ד יפיפיה. שדמתה מאוד לאחיה התאום, שמתגורר במושב. האח התאום היה נשוי ואב לשני ילדים. הסוהר ניגש אליה ואמר לה בעדינות את אחותי. העו"ד נדהמה, לא נכון השיבה, 'אם כך תבואי איתי למושב אליכין. ואחיך התאום שנמצא במושב. ישמחו הוא ואמי מאוד לפגוש אותך כמוני. ולא, אני אחשוף את הסיפור בתקשורת'. נקבעה פגישה בינהם והיא באה למושב לפגוש את אחיה התאום ואמה במושב. לאחר המפגש עם אחיה התאום והמשפחה, החליטה שהיא איננה רוצה להכיר במשפחה כמשפחתה". לכל אלו הסקרנים לדעת מה עלה בגורל ספרי הקודש והתכשיטים יקרי הערך שנגזלו מעולי תימן מספר המחבר על גילויים. "כולם יצאו לנמל יפו בשעות הבוקר. בעשר בבוקר עמדנו על הגבעה שמעל הנמל, לפתע פרצה אש מארבע פינות המחסן, ועלתה השמימה מתוך המחסן הגדול שבו אחסנו את הרכוש. הרכוש התימני עולה באש  צעקו סוורי הנמל. זעקה גדולה פרצה מפי התימנים הנגזלים למראה ספרי הקודש שלהם עולים באש". "מחיר ספרים אלה, לא יסולא בפז. הקונגרס היהודי העולמי שילם כמאה מיליון דולר. על ספרים שהיו בידי השלטונות בפולין לפני מספר שנים, ובמספר מדינות באירופה. הגויים עשו חלק מספרי הקודש היהודים טפטים בדירות בתיהם. קבלת הפנים בשדה התעופה בן גוריון ל-100 ספרים, שרכש אותם הקונגרס היהודי העולמי, לא ימושו מזיכרוני...
הרב מאיר קורח ראה בחנות ספרים בשכונת ארנה בירושלים. ספרים עתיקים. בשנת 1970. הרב מאיר נכנס לחנות הספרים בשכונת ארנה, ושאל את בעל החנות 'מה מחירם של שני הספרים בחלון הראווה בחנות?' בעל החנות אמר לרב מאיר 'זה לא בשבילך, זה לאנשים עשירים' מאיר אמר לסוחר, 'אנחנו עשירים' לאחר שהרב קורח עיין בשני הספרים, ראה ששם אביו רשום על שני הספרים" המחבר דר' מושה נחום דואג לקרנות מחקר ומלגות לסטודנטים שידם אינה מושגת להגיע אל ההשכלה הנכספת. ונחשב  ללוחם ללא חשש על עקרונותיו למען המשפחות שאבדה תקוותם למצוא את ילדיהם. מחקרו על תעלומת ילדי תימן הנעדרים המובא בספר מהווה גולת כותרת של מסמך נדיר, ומגולל את אשר ניסו ומנסים להסתיר עד היום הזה.  

מחנכים לחיים / רימונה שיף.

לאחרונה קראתי על דר' חיים פרי, יליד תל אביב ותושב זיכרון יעקב, שבמשך שלושה עשורים הקים תנועת נוער "בני עקיבא" בשדרות. את כפר הנוער "ימין אורד", הקים את עמותת "דרך הכפר" ואף הקים את כפר הנוער "אגהוזו ושלום" ברואנדה. הקים גרעיני נח"ל של נוער עולה, מרכז היגוי לעולי אתיופיה במערכת החינוך, ומכינה קדם צבאית בחצור הגלילית. וגיבש תפיסה חינוכית המתמקדת בזיהוי צרכיהם הרגשיים של מתבגרים ובמתן מענה המנתב אותם להיות כוח בונה. אין ספק שהוא שינה באמצעות היוזמות החינוכיות שלו את חייהם של בני נוער רבים. וכאלו שיכלו להדרדר ולהפוך לפושעים הפכו הודות לו, לאזרחים מועילים. חניכיו מעידים עליו שהוא ראה את הילד במובן השלם שלו, ולא היה עסוק רק בקידומו להישגים בלימודים.  גם לי היה מנהל כזה בעל מעוף בבית הספר היסודי בתל אביב. הוא אמר שאין תלמיד שאינו מוכשר. וכל מה שיש לעשות הוא לאתר את הכישרון שלו ולטפח אותו. ואכן, בזכותו התקדמו הרבה תלמידים בחיים. היתה לי חברה טובה שלא הצליחה כל כך בלימודים אבל היתה ספורטאית מחוננת. והוא החליט שיש לטפח אותה בתחום הזה. הוא תמך וקידם אותה, והתוצאה לא אחרה לבוא. היא הגיעה בהמשך דרכה להישגים מכובדים. ואפילו עשתה היסטוריה בתחום הספורט הישראלי. תלמיד אחר שלמד בבית הספר גילה כשרונות מוסיקאליים. בלימודים היו לו ציונים נמוכים. אבל המנהל החליט לטפח אותו ולקדם אותו, הוא אפשר לו להופיע בכנסים הבית ספריים. ולהפגין ברבים את כישוריו המוסיקאליים. על טלוויזיה לא חשבנו באותם ימים. ותוכניות לגילוי כישרונות חדשים כמו "כוכב נולד" לא היו קיימים. אבל העדוד והפרגון שאותו תלמיד קיבל מהמנהל עשו את שלהם. והיום הוא נחשב לאחד הזמרים המובילים והיוצרים הגדולים של ישראל. אני חושבת שאיש חינוך שמאמין בתלמידים שלו, אפילו אם הם חלשים בלימודים, הוא מחנך לחיים. כי הוא מהווה עבורם דמות משפיעה. ומהווה להם מדריך. ואדם שמכבר ומעריך אותם. צודקים אלו האומרים שאהבה גדולה מניבה תוצאות. לשמחתי דר' חיים פרי הוא לא היחידי בארץ שתרם הרבה לבני נוער במצוקה, העניק להם ערכים ועשה למען הצלחתם בחיים.  הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן. רפול. יזם את פרוייקט נערי רפול. ותא"ל במילואים רן רונן (פקר) מבכירי טייסי חיל האוויר יזם את המיזם החינוכי "צהלה".  שהוא מיזם ארצי לחונכות וקידום בני נוער לאזרחות טובה ומעורבות חברתית. הוא סיפר לי שהרעיון צץ אצלו לאחר שסיים את תפקידו בשליחות משרד החוץ, כקונסול כללי של ישראל בלוס אנג'לס. חזר לארץ ובמקביל לעסקיו הפרטיים, התפנה ליוזמה חדשה. הנהגת נערים מתיכון עירוני ז ביפו, מכתה ט ועד גיוסם לצה"ל. כיום, לב ליבו של הפרויקט הם המתנדבים שרובם קציני צה"ל במיל בחלקם קצינים בכירים הפועלים במסירות ללא כל תמורה, על חשבון זמנם הפרטי, עשרות קבוצות פועלות בבתי ספר רבים ברחבי הארץ, המחנך מדריכים מלווים בני נוער עד גיוסם לצה"ל. במפגשים שלהם איתם הם עוסקים בנושאים ערכיים כמו חברות, אהבת הזולת, זכותנו על הארץ הזאת, חשיבות השירות בצה"ל, וכן עורכים איתם סיורים לאתרי מורשת קרב והיסטוריה. פעילות המתנדבים בשטח נתמכת על ידי קבוצת היגוי שגבשו המתכנסת תקופתית אחת לשנה. מתקיים "יום צהלה", שבו מתכנסות כל קבוצות צהלה מכל רחבי הארץ. לפעילות העשרה וגיבוש. במרבית המקרים מביאה פעילות צהלה, כפי שדווח לי, לשינוי משמעותי בהתנהגות החניכים, ולשפור ברמת הלימודים שלהם. במסגרת פרויקט צהלה נסעו משלחות של בני נוער לפולין. בחוברת המספרת על מסע המשלחות בין השנים 2008 - 2002 מציין שאול קרמר, מנכ"ל הפרויקט שלמסע יש מוסף ערך עבור החניכים. החניכים מגיעים למשלחת מקבוצות שונות, מאזורים שונים ומתרבויות שונות והמסע מהווה עבורם כור היתוך וסגירת פערים, ביחד תוך כדי ההכנות והמסע עצמו הם הופכים להיות קבוצה מלוכדת, שמאוד גאה. רבים הגשימו את חלומם וזכו לחויה אשר שינתה את נקודת המבט שלהם על העולם, אני סבורה שטוב שישנם בקרבנו אנשים עם מעוף. כמו דר' חיים פרי ותא"ל במילואים רן רונן (פקר), שחשו רצון לתרום למדינה על ידי יוזמות חינוכיות, אבל אני בטוחה שהם לא היחידים שהציבו לעצמם את היעד הזה, אני מצדיעה לכל אלו שבזכותם הגיעו בני נוער רבים לממוש עצמי וזכו לחיים טובים. ומקווה שעוד יקומו אצלנו אנשים שיעשו בשטח מעשים חינוכיים לטובת הדור הצעיר. ולא ידברו רק גבוהה גבוהה בסיסמאות. סדר היום החינוכי מבחינתי חשוב לא פחות מסדר היום הבטחוני, וטובה שעה אחת קודם ליצירת תוכניות חינוכיות ערכיות חשובות.   

ילדות דיגיטאלית / רימונה שיף.

בילדותי נהגנו לשחק ברחוב. שחקנו משחקים כמו קלאס, מחבואים, סימני דרך ואחרים. גם קפצנו על חבל, וגלגלנו על גופנו חשוק. לכל חבר היה חשוק בצבע אחר. למשחק הזה קרו הולהופ והוא נחשב לטופ שבטופ. בנוסף התישבנו על האדמה החומה ושחקנו בחמש אבנים ובגוגואים. שכונת מגורי היתה שכונה שקטה בלב תל אביב. ככה שזה לא היה מסוכן לצאת מהבית לרחוב ולשחק בו עם החברות והחברים. בימים גשומים כשהתלוננתי בפני אמי שמשעמם לי, היא הוציאה מהארון משחקי קופסא כמו מונופול, מסעות שלמה המלך, עשרה כושים קטנים ואחרים. הושיבה אותי ואת אחותי לשלחן ושחקה אתנו במשך שעות. כשניצחתי לא היתה מאושרת ממני. כי כידוע לכם ילדים לא אוהבים להיות בצד המפסידים. כשאמרתי לאמי שנמאסו עלי משחקי הקופסא היא המציאה בעצמה משחקים, היתה לוקחת דף מצירת עליו לוח עם משבצות. ורושמת בהן מטלות.
רעיון נוסף שהיה לה היה לקחת נירות לבנים, לקפל אותם ולגזור במספריים בדפים המקופלים כל מיני דוגמאות, ככה יצרנו לעצמנו שטיחים מנירות, באשר למשחקי הקופסא אוסיף ואציין שהייתי משחקת בהם עם ילדים שהיו בדירתי מבקרים. אחד מהם שהיה חברי למשחק המונופול הפך לימים לאדם מפורסם, בתחום הכלכלה. מסתבר שכבר בתור ילד הוא אהב לעשות עסקים. בילדותי קראנו הרבה ספרים, היינו רשומים לספריה השכונתית והחלפנו בה כל כמה ימים ספר. מה גם שבבית הספר היסודי בו למדתי  היתה ספריה. והיינו מחליפים בה ספרים בחינם. כי באותם ימים החינוך לא עלה כל כך הרבה כספים. ובחינם קבלנו גם ספרי לימוד וציוד לבית הספר. כשבני הבכור היה פעוט היינו מנויים לחברה שסיפקה לנו מידי חודש ספרים. בעלי נהג לאמר שעל קריאת ספרים וחינוך לא חוסכים. ואני הסכמתי איתו. לביתנו היה מגיע מידי חודש אדם שסיפק לנו את הספרים שהזמנו. ותמיד דאגנו להזמין גם ספרי ילדים. בני קרא לו "דוד הספרים". לפני השינה היינו מקריאים לו סיפורים מהספרים החדשים. והוא היה מחכה לשעת הסיפור הזאת. בעיר מגורינו רמת-גן היינו מנויים לספריה. מידי פעם היתה מגיעה אליה מספרת סיפורים שערכה שעת סיפור לילדים. וככה היא קרבה אותם לספרים. בני עד היום קורא ספרים. ויש לו גם מנוי בספריה השכונתית. כפי שאני נוכחת לדעת לילדים של היום בכלל לא משעמם. אם הם לא יושבים ליד המחשב או צופים בתוכנית טלוויזיה הם משחקים בטבלאט. ומעבירים לעצמם את הזמן, או שמזפזפים בסלולארי. מזל שהם צריכים להשאיר את הטלפונים הניידים בבית לכשהם הולכים ללמוד בבית הספר. לילדים הקטנים של היום יש סמארט קידס שאיתו הם מבלים שעות רבות, ישנם הורים שמרוצים שהילדים לא מבלבלים להם את הראש, כי יש להם באמת מה לעשות. וישנם  הורים מבולבלים שטוענים שהילדים שלהם ממלאים את זמנם הפנוי בכל מיני דברים לא חשובים. לדעתי ההורים האלו לא צודקים. כי לילדים של היום יש רעב לחידושים ולריגושים, והטבלאט מאפשר להם לגלות את עולם המשחקים והצעצועים. ואני מתכוונת ל"אנגרי בירד" לצעצוע החדש "קאזולו". ולדומיהם. צעצועי הסמארט נמכרים גם בחנויות הצעצועים.   לכשקונים אותם לילדים הם, כפי שנוכחתי לדעת, מרגישים את עצמם מחוברים אליהם. למרות ההיבטים החיוביים. בעולמות הדיגיטאלים של הילדים ישנם גם סיכונים. לכן, ישנם שירותי גלישה בטוחה שהורים יכולים להתקין ולמנוע להגיע לאחרים מזיקים, מכתבה שהתפרסמה לקראת יום המשפחה באחד העיתונים היומיים למדתי שאפשר ללמד באמצעות הסמארט קידס את הילדים נימוסים, ומומלץ שלפני שהם מלמדים אותם הם יקפידו עליהם בעצמם. ובכך ישמשו להם דוגמא חיה ולא וירטואלית. אחד הנימוסים שעליהם מצדיעה הכתבה הוא להקפיד שהילדים לא יקחו את הנייד שלהם לארוחה. ולכך אני מוסיפה את הסיסמא "כשאוכלים לא מסמסים". לא אחת נתקלתי בהורים שמדברים אל ילדיהם העסוקים עם הנייד או הטבאלאט שלהם, והילדים לא מגיבים. כי הם שרויים בעולמם הדיגיטאלי, אני חוששת שהילדים האלו בבגרותם לא יהיו קשובים לאחרים. ובכלל תהיה להם בעיה בתקשורת הבינאישית. אני מתארת לעצמי שההתמודדות של הורים עם ילדים שלא מקשיבים להם, בגלל הניידים והטבלאטים היא לא פשוטה. אבל צריך למצוא דרך לגרום להם להיות קשובים . כי ילדים שיהיו קשובים להוריהם יהיו קשובים לאחרים. האפליקציות הדיגיטאליות יכולות להציע להורים רעיונות לפעילויות עם ילדיהם, ומקומות לבילויים ואתרים, כמו פארקים, וגני משחקים. ולהציג בפניהם סרטים והצגות שמתאימים לילדים. הצעירים של היום אומרים שברשת אפשר למצוא את כל מה שהם רוצים. וגם אפשר באמצעותה לערוך קניות של בגדים, רהיטים ועוד. ואני לא אחת שואלת את עצמי האם הילדים של היום שנולדו לתרבות אחרת. מזו שידענו. הרוויחו קידמה או הפסידו דברים בחייהם. אני חושבת שהחיים הוירטואלים גורמים הן לילדים והן לצעירים להיות ספונים בבתיהם, להתרועע פחות עם חברים, כי יש להם חברים וירטואלים, לקרוא פחות ספרים, כי אפשר לקרוא בטבלאט, וכדומה. העולם הגלובאלי מחק את המרחקים בין בני האדם. היום כמעט לא שולחים כבר מכתבים אלא מתקשרים באמצעות הרשתות החברתיות. ושולחים אי מיילים. ומכיוון שזוהי המציאות עכשיו צריכים להוציא ממנה את המיטב. 

דרושות אקדמאיות / רימונה שיף.

לאחרונה קראתי באחד העיתונים היומיים כתבה שדיווחה שעל פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת רק 25% מהפרופסורים הם נשים. ורק 14% פרופסורים מן המניין, זה לא הפתיע אותי. כי קיימת דרישה ברוב המוסדות האקדמאים לעשות פוסט דוקטוראט בחו"ל. כשאישה נוסעת עם בעלה לחו"ל לשם לשם כך  היא מהווה עזר כנגדו. ויכולה ללוות את קליטתם של הילדים בארץ החדשה בכלל. ובבתי הספר והגנים החדשים בפרט. אם היא נוסעת עם כל המשפחה לחו"ל כדי לעשות בעצמה פוסט דוקטראט היא לא יכולה להקדיש להם זמן. במצב כזה בעלים רבים מוצאים עבודה שם ואלו הילדים צריכים להתמודד בעצמם עם כל הכרוך בקליטתם בארץ החדשה. וזו בעיה. מצאתי שנשים רבות שיוצאות לעשות פוסט דוקטוראט בחו"ל הן רווקות, או נשואות שאין להם ילדים. שמחתי לקרוא בכתבה שלנוכח אי שיויון המגדרי במערכת האקדמית, החליט המל"ג לבחון את השתלבותן של הנשים באקדמיה. אבל אני חושבת שהאמהות תמשיך להוות בלם של נשים רבות. והבחינה הזאת לא תשנה משהו. הנשים ימשיכו להעדיף את האמהות. והעבודה המסודרת כאן, ולא לצאת לחו"ל עם משפחתן כדי לעשות פוסט דוקטוראט, מטבע הדברים את התפקידים הבכירים במשק ממלאים בעיקר גברים. אמנם יש לנו נגידת בנק ישראל. שופטות בכירות. ניצבות בסגל פקוד המשטרה. בעבר היו לנו קצינות חן בצבא. ועכשיו מביעים משאלה שתהיה לנו ועכשיו מדברים על שבעתיד תהיה מפכלי"ת. כן הגיע הזמן שגם למינוי הזה תגיע אישה. 
היתה לנו כבר ראש ממשלה אישה ויצגה אותנו בעבר באו"ם אישה. שמחתי להיווכח לדעת שבכנסת הבאה יהיה יצוג יפה לנשים, אם כתוצאה משיבוץ שנעשה על ידי ראשי המפלגות. ואם כתוצאה מבחירות בפריימריס שנערכו במפלגות. אבל אני לא חושבת שיש לשבץ נשים בגלל שהן מזרחיות או דתיות. אלא בגלל הכישורים שלהן. בכתבה שקראתי מוצעת הצעה של פרופסורית שעובדת באוניברסיטה בוינה באוסטריה. למנות מנטוריות לנשים באקדמיה ששואפות להיות דוקטוריות. אני חושבת שזו הצעה טובה לגבי נשים שאינן נשואות, או שהן נשואות בלי ילדים. מהסיבה שהאמהות מונעת מנשים רבות להמשיך באקדמיה לתארים גבוהים. ובעיקר כשמדובר בנשים צעירות המטופלות בילדים בגיל הרך, עם זאת נשים מבוגרות חוששות לוותר על מקום עבודתן למען קריירה אקדמית. ובכלל, נותר להן מעט זמן עקב גילן, להשתלב בקריירה אקדמית, ומעט הזמן לא מאפשר להן להגיע להישגים אקדמיים. נתון נוסף בכתבה שקראתי מצביע על כך שרק 1% מכלל הפרופסוריות הן מזרחיות ואפס אחוז מהן ערביות. אני לא חושבת שיש באקדמיה העדפה של נשים אשכנזיות על פני נשים מזרחיות או ערביות. פשוט הן לא פונות לעשות דוקטוראט. ועם עובדות בשטח אין מה להתווכח. יש הגורסים שצריך לנקוט בצעדים אפקטיבים להכללת נשים בסגל האקדמי כדי שיהיה מגוון, אבל לאור העובדות שכבר ציינתי, אני חושבת שאפילו צעדים אפקטיבים שינקטו לא ישנו את המצב המגדרי במערכת האקדמית. אלא אם במשפחות ישתנו דפוסי הנישואים, וגברים שנשותיהן רוצות לעשות פוסט דוקטוראט. בארצות שמעבר לים יקחו על עצמם את עול המשפחה כולל חינוך הילדים, ויתנו כתף תומכת ופרגון לרעיותיהן, ויאפשרו להן להשיג את שלהן. משוחררות מיסורי מצפון קשים על ההעדפות שעשו בחיים.  

שנות השישים / רימונה שיף.

בשנות השישים ראינו את העולם בשחור לבן. באמת בשחור לבן כי היתה טלוויזיה ישראלית עם ערוץ אחד בלבד. ששידר תוכניות בלי צבע. באירופה הסתובבו צעירים עם שער ארוך ואנחנו הסתובבנו עם שער קצר. המחנכת בתיכון אמרה לנו פעם שלאירופאים אין בעיות בטחוניות כמו שלנו. לכן הם יכולים להרשות לעצמם לצאת למרד סטודנטים, ולהסתובב ברחובות עם שער ארוך ושרשראות ארוכות. בחיים האישיים שלנו היינו מחולקים לשתי קבוצות, קבוצה אחת היתה של כאלו שהלכו לצופים, המתמידים אפילו הפכו שם למדריכים, והיתה קבוצה שהלכה למסיבות סלוניות בבתים, לדיסקוטקים ולמועדונים, במועדונים היו להקות קצב כמו למשל הצ'רצ'ילים. כי זו היתה בעולם הגדול התקופה של הלהקות שנקראו בשמות של חיות. כמו למשל הלהקה הבריטית החיפושיות שעשתה היסטוריה. 
ולהקות אחרות כמו "הזיקיות", "הקופים", "הצבים", "האריות" ואחרות. ובכלל בארץ זו היתה תקופת הפריחה של הלהקות הצבאיות, שמתוכן יצאו כאלו שהפכו לזמרים מוכרים ומצליחים, כמו למשל ששי קשת, ירדנה ארזי,ומירי אלוני. עם זאת הישראלים החלו לאמץ את התרבות המוסיקאלית הארופאית, אפילו אריק איינשטיין שר עם הצ'רצ'ילים, ובסוף 1964 יצא האלבום המשותף שלהם "פוזי". במסיבות הסלוניות הבנות התמכרו לאהבה. ולא לאלכוהול. כשנגנו סלואו הן הצמידו את גופן לבנים שאיתם רקדו. ונשמו את הריח שלהם בקירבן. בתחילת שנות השישים הן הגיעו לבושות בחצאיות טרילין בגוונים שונים. חצאיות עם כפלים שהיו נראות כסוג של תלבושת אחידה. זה היה עד שהגיעה מאירופה אופנה שונה. מכנסי סאן טרופה שמתרחבות. בחלק התחתון ולהבדיל מכנסים קצרים יפיפיים, בנות רבות שאפו להיות אופנתיות. הן הלכו גם בנעלי עקב והשתדלו להרשים את הבנים. חברי הקבוצה שהלכה לצופים היו יותר סולידים. הם הלכו ביום יום עם מכנסי ג'ינס וחולצות בצבעים חיורים, לפעולות יצאו בתלבושת אחידה. כולה חומה. ובארועים שרו שירים ישראלים קלאסיים כמו "היתה צעירה בכנרת" ושירי מולדת. בשנות השישים הבנות העריצו שחקנים, וזמרים מהארץ ומהעולם. הם היו גיבורי התרבות שלהן. היו כאלו שגזרו את התמונות של מושא הערצתן ממגזינים שונים, ויצרו לעצמן אוספים. והיו שתלו על קיר חדרן את התמונות שלהם. החברה הסלונית התחלקה לשתי קבוצות, למעריצים של הזמר הבריטי קליף ריצ'ארד, ולמעריצים של הזמר האמריקני אלביס פרסלי, ושררה בה כמעט תמיד, יריבות מוסיקאלית. בהבדל מחברותי הערצתי את נשיא ארצות הברית דאז ג'ון קנדי. גזרתי תמונות שלו ושל משפחתו היפה מכל מיני מגזינים ויצרתי לעצמי אוסף. לאחר הרצחו שלחתי לאלמנתו ג'קלין מכתב והיא שלחה לי צילום משפחתי עם חתימתה, גם בשנות השישים יצאה ישראל למלחמה. למלחמת ששת הימים. שהחלה בחששות כבדות. שמדינות ערב תשמנה קץ למדינה היהודית שלנו. אני זוכרת שהבנים חפרו. הערימו שקי חול. והתפללנו שיום המחר יהיה טוב יותר. ואמנם תוך שישה ימים התגברנו על אוייבנו. שחררנו את ירושלים המזרחית כולל הכותל המערבי. והגדה המערבית נפלה לידנו. היינו כחולמים. בעולם הגדול הסתכלו עלינו כעל גיבורי על. וממש העריצו אותנו על ההישגים הצבאיים שלנו. בלילות  כתבנו שירים על אהבות ראשונות. ורקמנו חלומות נעורים. ביום יום הסתובבו בנות רבות סביב הבתים של הבנים שנראו להם "חתיכים" בתקווה שיצאו אליהן ויחליפו איתן מספר מילים. ואולי יציעו להם גם חברות. באותה תקופה רחוב דיזינגוף בתל אביב היה הרחוב הנחשב, והמילה להזדנגף היתה שגורה בפי כולם, צעירים ומבוגרים. כי ברחוב דיזנגוף  היו חנויות יוקרתיות לצד חנויות עממיות, בתי קפה ידועים וככר. נשים מבוגרות ואמהות צעירים נהגו לשבת ב"רוול", "פינתי" ו"ורד". את השחקנים, הזמרים והמשוררים יכולו לראות יושבים ב"כסית", כמובן. לימים הם התישבו גם בבית קפה של איבי נתן, שהתפרסם בנסיונותיו להגיע למצרים עם בשורת השלום. באותה תקופה התכתבו בנות רבות עם חיילים קרביים, שאת כתובותיהם מצאו בעיתונים לצעירים. חיילים רבים כפי שנוכחתי לדעת יצרו ציפיות סביב הקשר הזה. בעוד שהבנות הנמיכו ציפיות, והן טענו שהן מתכתבות אתם כדי שלא יחושו בודדים בשרותם הצבאי. זו היתה התקופה של "הטובים לטיס" ו"האמיצים לצנחנים", ורבים אמרו שאלו הם החילות המעודפים עליהם. אמי אמרה לי לא פעם שימי הנעורים לא יחזרו על עצמם לעולם. היא צדקה. בישראל היתה בשנות השישים תקופה אחרת. מיוחדת. מבחינתי היו אלו שנים תמימות. שנים של אהבות ראשונות וחלומות. שנים שעליהן אני בנוסטלגיה וגעגועים מתרפקת.    

בין הערבית לעברית / רימונה שיף.

לאחרונה חגגנו את יום הלשון העברית. ביום הזה התפרסמה באחד העיתונים היומיים כתבה על יחסי הגומלין של השפה הערבית עם השפה העברית. ממנה למדתי ש"אי אפשר לתאר את האחת בלי האחרת. כי אם נכיר מילים כמו אחלה, חפלה, כיף, מבסוט,סבבה ופריחה, או צירופי לשון דוגמת מן הון להון, עלא כיפאק ושוואיה שוואיה". ואולם השפה הערבית נחשבת כאן לשפת מעוט. ולדעתי במקום שתלמד כאן במערכת החינוך כשפה שניה, מלמדים כאן כשפה שניה אנגלית. ובתיכונים אפשר לבחור אם ללמוד צרפתית או ערבית כשפה שלישית. רבים בוחרים ללמוד צרפתית, ולא ערבית כשפה שלישית. והתוצאה היא שישראלים רבים לא יודעים לדבר ערבית, ואומרים שהם מסתדרים בלי לדעת את השפה הזאת. לדעתי הם לא צודקים. כי אנו חיים  במדינה דו תרבותיות, אוכלוסיה ישראלית יהודית לצד אוכלוסיה ערבית מוסלמית. או ערבית נוצרית. מטבע  הדברים אנחנו צריכים ללמוד לחיות זה לצד זה. ולא לראות אחד את השני כאויבים. אי לכך ידיעת השפה הערבית, תקנה להם את האפשרות להכיר ולהבין את שכניהם, לנהל איתם דו שיח ואפילו לצאת איתם לבילויים. טיולים וכדומה, ולהשתתף איתם ביוזמות משותפות. אם כבר בגיל צעיר תקנה מערכת החינוך הישראלית את ידיעת השפה הערבית יש סיכוי טוב ליצירת דו קיום בארץ. בכתבה שקראתי מסופר בין השאר שהעברית נלמדת בבתי הספר הערבים כשפה שניה, לא כשפה זרה. וזה מעורר אצלי את התהייה למה בבתי הספר הישראלים לא לומדים במקביל את השפה הערבית כשפה שניה. לא זרה. לפני מספר שנים היתה בטלוויזיה הישראלית תוכנית ללימוד השפה הערבית עם שייקה אופיר. ובחנויות נמכרו ספרים עם תרגילים ללימוד השפה על פי התוכנית הזאת. כלאמר שיכולת להאזין לתוכנית המשודרת ולתרגל אותה בבית באמצעות התרגילים שבספרים. אני חושבת שכדאי להוציא מהמחסן את התוכנית הזאת ולשדר אותה שוב לצופים, שחלקם כבר שייכים לדור אחר. או לפחות לעשות תוכנית חדשה שמטרתה לימוד השפה הערבית להמונים. דבר שיאפשר להם שלא לשלם לקורסים. ושלא לקחת מורים פרטיים לצורך זה. בארץ אין אוניברסיטה ערבית. הסטודנטים הערבים לומדים באוניברסיטאות כאן. בשנות ה-70 כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב נתקלתי בתופעה שחלקם מכנים את עצמם בשמות עבריים. איתי למד סטודנט שנקרא מוטי. לימים גיליתי שהמדובר בערבי נוצרי מאחד הישובים שבגליל, אני לא יודעת למה הוא בחר להקרא מוטי ולא בשמו האמיתי. אני משערת שהוא רצה באמצעות השם העברי שבחר לעצמו להתקרב לסטודנטים הישראלים. כמובן לגבי הדרך היחידה להתקרבות בין   שתי האוכלוסיות הוא יצירת יחסי גומלין בין שתי השפות. היינו, שהעברית תלמד בבתי הספר הערביים כשפה שניה, ולא כשפה זרה.  ובמקביל שתלמד השפה הערבית בבתי הספר הישראלים כשפה שניה, ולא כשפה זרה, לאחרונה לרגל יום השפה העברית ריאיינו בתוכנית טלוויזיה את סגן יור' הכנסת חכ' אחמד טיבי. וציינו שהוא וחבריו החכי"ם הערבים מדברים עברית תקנית טוב יותר מהחכי"ם הישראלים. לכשהוא נשאל למה חשוב לו ולחבריו החכי"ם הערבים מדברים עברית תקנית טוב יותר מהחכי"ם הישראלים. לכשהוא נשאל למה חשוב לו ולחבריו החכי"ם הערבים לשלוט היטב בשפה העברית, הוא הסביר שזוהי הדרך שלהם להתקרב לתושבים הישראלים ולהכיר אותם מקרוב. אני חושבת שהם נקטו כאן בצעד נבון. כי אין דרך אחרת ליצירת דו קיום בין שני המגזרים בארץ. לא פעם אני חושבת על כך שהעברית והערבית כתובות באותן האותיות. למרות שבהחלט מדובר על שתי שפות שונות, מהכתבה שקראתי למדתי שניתן להבחין בהבדלים בין שפת הדיבור והכתיבה, הגם ששתי השפות נכתבות מימין לשמאל, והן קרובות במבנה. הרי לפי הסטטיסטיקה הערבית עשירה יותר מהעברית ויש בה כחצי מיליון ערכים לעומת התשעים אלף של העברית.  לפי מה שאני יודעת יש ערבית מדוברת ויש ערבית ספרותית . בעוד שהשפה העברית אחת היא. חבל שהישראלים לא שולטים לפחות בשפה המדוברת. וישנם בינהם כאלו הקוראים לבטל את מעמדה הרשמי של הערבית בישראל. אולי אם לא היה סכסוך ביננו לבין שכנותינו המדינות הערביות, היום יותר ישראלים היו מוכנים ללמוד את השפה הערבית, ובקרב הדור הצעיר בבתי הספר היא היתה נלמדת כשפה שניה. לא זרה. האם אני צודקת?   

אין פרידות שמחות. / רימונה שיף.

לא מכבר נפרדתי מחברה. לא. היא לא נסעה לארץ רחוקה. היא פשוט החליטה, מסיבה לא מובנת, להפסיק את החברות. הכרתי אותה לפני מספר עשורים במסיבה פרטית. מאז יצאנו במשך שנים ביחד לבילויים. להצגות, להרצאות. ידענו תקופוות שמחות ותקופות אחרות. כמו שנכתב בספר החיים. בשלב מסוים עבדנו גם באותו מקום. היא נטלה חלק חשוב בכל מה שקרה לי ביום יום. בני הצעיר נהג לאמר שהיא החברה הכי טובה שלי. והיא אפילו אמרה לי פעם שיש לה הכבוד להיות כזאת. מבחינתי לחברות שלנו היתה משמעות. אבל לאחר שעברנו כל כך הרבה חוויות משותפות, משהו כנראה אצלה השתנה. היא גרמה לכך שנלך לכיוונים שונים. צודקים אלו האומרים שאין פרידות שמחות. שהרי בכל פרידה יש עצב וכאב. לעתים פרידות משאירות מאחוריהן שובל של געגועים וזיכרונות. לא חשוב ממי נפרדים ובאלו נסיבות. פרידה היוותה לי גם נושא לכתיבת שירים.

ארועים. 

איך ארועים הפכו פתאום לתמונות.
איך תמונות הפכו פתאום לחלומות.
איך חלומות הפכו פתאום לזיכרונות.

איך נסעתי במנהרה
שבה ראיתי דמויות
הולכות ומתרחקות.
מרמזות על עולם שנסוג 
אחור.
ללא חזור.
ונשאתי עמי דרכון
לכיוון אחד בלבד. 

פגישה.

בבוקר מדוכדך, נגלו לי פניה מהעבר
הזכירו נשכחות.
אבק ההיסטוריה החסיר פעימה
כשהאזין לטוב ליבה.
"את לי שחר של יום חדש".
לחשתי עם געגועים לילדות נשכחת
ומחר בשל של בגרות.
כן, זו היתה הזדמנות חד פעמית
לטוות חוטים של עבר ועתיד.
הזדמנות שחמקה ממני לתמיד.