יום ראשון, 26 בפברואר 2012

פורים של ילדות / רימונה שיף.

      מידי שנה כשהייתי ילדה קטנה התחפשתי ולא סתם, היו לי תחפושות מקוריות,
     פעם קרן מגן לישראל, פעם לוח מודעות, פעם מה חביב חמישים שנה לתל-אביב,
      בשלב מסויים אמרתי לאמי אני רוצה להתחפש כמו כולם, מה גם שאת שולחת
      אותי לתחרויות ואני לא חוזרת עם פרסים. אפילו לבמה אותי לא מעלים, כנראה
       שבי לא מבחינים, אמי שמעה את הדברים. התחפושות שלי הפכו לרגילות, פעם 
       אחות רחמניה, פעם שבה בפיג'מה אדמה, העיר תל-אביב שמחה וצהלה.
       אני השתלבתי בחגיגות כמו כל הילדות, אמנם לא לבושה בתחפושת מקורית 
       אבל באחת כזאת שאני רוצה, והייתי מרוצה.

יום רביעי, 15 בפברואר 2012

די לגזענות הישראלית. / רימונה שיף.

    שרת הקליטה סופה לנדבר אמרה באחרונה שהקהילה האתיופית צריכה לאמר 
    תודה על מה שקיבלה במדינה. נעלבתי בשבילם. הארץ שלי היא גם הארץ שלהם.
      זכותם להיות כאן, הבאנו אותם במבצעים כמו מבצע שלמה ואחרים. לארץ 
      שאלפים שנה הם נלחמו להגיע אליה. חלמו בכל אותם שנים על ירושלים.
      ועל החיים הטובים שמצפים להם בה. חלקם נספו בדרך וחלקם ממשו
      את חלומם, אבל למעשה מה שקורה להם כאן זה החלום ושברו. רבים
      בחברה הישראלית לא מקבלים אותם. מתרחקים מהם וקוראים להם שחורים, 
      לא רוצים לגור בשכונות שבם הם מתגוררים. כי הם אומרים שבגללם ערך
      הדירות שלהם ירד. ורואים בהם אזרחים נחותים. כשיש יוצאי אתיופיה בטלוויזיה
      מראים בעיקר אלימות ומצוקה, אבל במציאות זה אצל כל העדות ולא רק אצלהם. 
       עם זאת אין להתעלם מהעובדה שיוצאי אתיופיה עלו ארצה חל אצלהם משבר, אך בארץ מוצאם
       נחשבה האישה לזו שדואגת לבית ולילדים בלבד. הגבר היה הקובע במשפחה
       והאישה היתה כנועה וציתנית,  שכאן גילו הנשים האיתיופיות עצמאות. והחלו
       לצאת לעבוד, להתרועע עם חברות ולהביע דעות משלהן. והגבר שכולם העריצו
       אותו שם ופחדו ממנו, לא מוצא כאן את מקומו. ונעשה מתוסכל. וכך במשפחות
       אתיופיות רבות ישנם היום מאבקים וחילוקי דעות. שנגמרים במקרים הקיצונים 
       באלימות. עם זאת אין להתעלם מכך שישנם יוצאי אתיופיה שהגיעו כאן להישגים.
      כמו אסתי ממו הדוגמנית. חגית יאסו זוכת מקום ראשון בכוכב נולד האחרון, השחקניות
       אסתר רדא ומסקי שיברו, הזמרת מהפרוייקט של עידן רייכל כברה קוסאי, להקת שבא
       של שלמה גרוניך וכתבים, אבל הם במעוט. אני מאמינה שזה תהליך ושהמצב
       ישתפר. לפני מספר שנים הייתי בכנס בתאטרון היהלום ברמת-גן הגיעו אליו קייסים
       של העדה האתיופית, עם בגדים המסורתיים והמטה שלהם. התרגשתי מאוד לראות
       אותם הם הזכירו לי את זקני השבט, אותם זקנים שישבו בשער העיר בימי המקרא שעל
       ועל פיהם  נשק דבר. וחשבתי איך השתנו הזמנים. ואצלנו ולא אצל יוצאי אתיופיה. 
       הזקנים כבר לא נחשבים כמו פעם. ויש הרואים בהם נטל על החברה. ויש בנים 
       שמתנכרים להורים שלהם ושוכחים את כל מה שעשו עבורם בהיותם צעירים. ובכלל 
       רבים חיים על ביטוח לאומי ונאבקים ביום יום לשרוד. וזה שהם כבר לא עובדים 
       הוא בעורכיהם. והנה בעדה האתיופית הם זוכים להערכה. נחשבים למורמים מעם 
        ואיש לא ממרה את מוצא פיהם. הם בבחינת המנהיגים היודעים והקובעים. אני
       חושבת שלא רק בני עדתם צריכים לתת להם את הכבוד המגיע להם. אלא גם 
       אנחנו האזרחים הישראלים הוותיקים וילדי הארץ. כי הם לא מתערבים במה שקורה 
       אצלנו בחברה הישראלית. כמו למשל, חלק מהרבנים של העדה החרדית הקוראים
       להדרת נשים. והם גם לא מתנהגים כמו מנהיגי כתות, שגורמים לא אחת לצעירים
        שמצטרפים אליהם להתנכר להוריהם. אני קוראת בזאת לראות בעדת יוצאי 
        אתיופיה עדה מכובדת ולהקל עליהם את חבלי הקליטה שלהם בארץ. ולא לראות 
        אותם בתירוצים שונים ולהפלות אותם משאר האזרחים הישראלים. רק בגלל שהם
       שונים בצבע עורם, במנהגים שלהם ובשפה שלהם. לא אחת אני מוצאת את עצמי
       שואלת איך אנחנו מעיזים להתנהג ליוצאי אתיופיה בצורה מחפירה, אנחנו עם שהיה
       קורבן לאפליה, השפלה והכחדה בתקופת השואה. היום כשיש לנו מדינה מחלקים 
       אותה לאזרחים מסוג א ולאזרחים מסוג ב. הגיע הזמן שנקרב את יוצאי אתיופיה אלינו,
        נושיט להם יד ונסייע להם להתמודד עם החיים במדינה שהיתה מושא חלומם.