בכל פעם שאני עוברת ליד חורבותיו של בית קולנוע בתל אביב, עיר הולדתי נצבט לי משהו בלב. ואני נזכרת בעבר. בבית קולנוע שהיה אולם אחד ולא מספר אולמות כמו שקיימים היום בקניונים. עם כיסאות מעץ ואולם הקרנה שממנו בוקעת אלומה של אור. עם גרגרי אבק, באנשים שמפצחים להנאתם גרעינים מבלי לתת דין וחשבון ללכלוך שהם עושים. בשובבים שהיו חורטים על הכיסאות או מדביקים מסטיקים. ובאלו שהניחו את ידם על הכיסא שממולם ולחשו באוזנו של היושב "אתה מסתיר, אולי תשב נמוך יותר". וביומני החדשות שהוקרנו על המסך לפני הסרט, וסקרו את החדשות האחרונות בארץ ובעולם. הרגע שבו אני מתרפקת על העבר כמעט תמיד קשור אצלי לידיעה על עוד בית קולנוע שנסגר. ולאחרונה המדובר בקולנוע "גת" שנמצא בשכונה שבה גרתי שכונת כצנלסון דוליצקי השופטים אבן גבירול. כשאני נזכרת בבתי הקולנוע של ילדותי אני נזכרת באבי. שהיה חובב סרטים ומאוד אהב סרטים עם צ'רלי צ'פלין לכשהייתי ממש קטנה הוא היה הולך איתי לא פעם לצפות בסרטים, פעם כשרצה שלא אהיה עצובה לקח אותי לסרט עם צ'רלי צ'פלין. בתקווה שאצא ממנו משועשעת. בילדותי המוקדמת גרתי ברחוב שלמה המלך פינת ארלוזרוב. השטחים שהיו סמוכים למקום מגורי היו שוממים מבניינים. מה שהביא אליהם רועי צאן עם כבשים. שלחכו את העשב שכסה אותם. באחד הפעמים כשהלכתי עם אבי לבית הקולנוע השכונתי הגיעה לשטח השומם פרה שברחה מהרפת שלה. אבי חשש שמדובר בפרה פראית שעלולה לרדוף אחרינו. נכנס איתי לחדר המדרגות והציץ ממנו מה שהיא עושה. למזלנו היא לחכה עשבים ולא היתה מעוניינת בבני אדם. כשלמדתי בבית ספר יסודי, בכיתות הגבוהות, אבי נהג לתת לי דמי כיס כדי שאלך לצפות בסרט. כחובב סרטים היה חשוב לו שגם אני אהיה בעניינים, ואמנם מכיוון שהמדובר היה בתקופה שבה לא צפינו בטלוויזיה. ולא חשבנו בכלל על מחשבים ורשתות חברתיות. היינו הולכות מידי שבוע קבוצה של חברות לצפות בסרטים. פעם אחת החברות הודיעו לי שיש להן דברים יותר חשובים מסרטים, אז החלטתי ללכת עם הכסף שברשותי לבית קולנוע. בחרתי את קולנוע תל אביב, שכבר נסגר, שבו הוקרן הסרט "חלף עם הרוח" לא ידעתי שהמדובר בסרט שנמשך מספר שעות, שמעתי שזהו סרט טוב. כשהסרט נמשך ונמשך לא דאגתי, אבל לכשהסתיים ויצאתי לרחוב הבחנתי בהורי שמסתובבים בו ומחפשים משהו. הם לא הבינו לאן נעלמתי להם. וכשגילו שהלכתי לבד לצפות בסרט נרגעו. אבי אפילו החליף איתי רשמים. כי כאמור היה חשוב לו שאצפה בסרטים. מאז החלטתי שאני לא אהיה תלויה עוד בחברות. וכשהן תסרבנה להתלוות אלי אלך בעצמו לצפות בסרט מכיוון שגדלתי בבית דובר גרמנית נהגתי ללכת עם עצמי לקולנוע תכלת בצפון תל אביב. אני זוכרת שצפיתי בהרבה סרטים עם השחקנית קתרינה ולנטה, בגיל הנעורים הייתי נראית צעירה בהרבה מגילי הכרונולוגי, באותה תקופה הוקרנו בבתי הקולנוע סרטים שהיו מוגבלים מגיל שמונה עשרה. יום אחד הלכתי עם החברות שלי לצפות בסרט עם השחקנית אן מרגרט, וכשהגענו לקופה הקופאית קבעה שהסרט לא מיועד לילדות וסרבה לתת לי כרטיס. מכיוון שלא היתה לי ברירה נאלצתי להשלים עם סירובה, החברות שלי נכנסו לאולם הקולנוע ואני נשארתי בחוץ. עם תחושה של עלבון והחמצה. קולנוע תל אביב קשור גם לרגע בו הציע לי בעלי חברות. למדנו ביחד בחוגים להיסטוריה כללית ויהודית. באוניברסיטת תל אביב, ערב אחד נשרפה קומה בבניין גילמן באוניברסיטה והשעור התבטל. אחד הסטודנטים. הציע שנלך לסרט "החמניה" עם מרצ'לו מסטוריאני וסופיה לורן בקולנוע תל אביב. ואני הסכמתי. וזו היתה היציאה הראשונה שלנו שהובילה עם הזמן לנישואים. ולשלושה בנים. תחשבו שפעם דייטים היו עושים בבית הקולנוע, בצפיה בסרטים. ובחושך יכולת להבחין גם בזוגות יותר ותיקים שמתמזמזים להנאתם, בתקופה הבלתי נשכחת הזאת הוקרנו סרטים מתחת כיפת השמיים ב"גן רינה", ויכולת לצפות בסרטים גם מהמכוניות ב"דרייב אין". בבתי הקולנוע "תמר" וה"מרכז" הוקרנו כמעט תמיד סרטים ארוטיים, ופעם אחת כשבקולנוע מרכז שנמצא בתחנה המרכזית הישנה הקרינו סרט מסוג אחר. על משחק הכדורגל שבה זכתה אנגליה במונדיאל. הלכתי לצפות בו עם חברה ופגשתי קבוצה של תלמידים מהגמנסיה. ללמדכם שבתי הקולנוע היו אז גם מקום של מפגשי חברים, מתכוננים ולא מתוכננים, היום כשהטלוויזיה והישיבה מול המחשב תופסים את מקומם של בתי הקולנוע. מקרינים כל יום שלישי לגמלאים סרטים בעשרה שקלים. והם שגדלו בתקופה אחרת מנצלים את ההטבה. נודע לי שלא כולם מתלהבים מבתי הקולנוע שאליהם הם מגיעים, ומתגעגעים לאולמות של פעם, עם הכיסא מעץ, הגרעינים הנזרקים לרצפה, המסטיקים הדבוקים והחריטות הידניות. אני מבינה לליבם.
