זיכרונות ומכתבים. רימונה שיף.

לאחרונה נכחתי במפגש שערך ארגון יוצאי מרכז אירופה עם עזית דגן, שכתבה את ספרה השני "קיבוץ געגועים" בעקבות פתיחתו של ארגז העץ החום הגדול, שהיה בחדר השינה של הוריה, ומכסהו תמיד סגור, וגילתה בו אוצר מכתבים שכתבו סבא וסבתה, ההורים של אמה. שעלתה ארצה, וגילתה כדבריה, איך השדים והסודות שאמה נעלה בלבה כל השנים מתעופפים להם החוצה, יוצאים לחופשי, עזית, עובדת סוציאלית, מטפלת זוגית ומשפחתית המכהנת כיו"ר חוג היוצרים של כפר סבא והשרון, הציגה בפנינו את ספרה, שאותו רכשתי לאחר מכן. ומצאתי שבספרה היא מספרת את סיפור אהבתם המופלא של שלושה דורות שהתגלה במכתבים הנשכחים, מהשנים 1941-1935. ושעלילת הספר מתרחשת במקביל בפרנקפורט 
בגרמניה ובארץ בקיבוץ מעין חרוד. במפעל ים המלח ובקיבוץ מעוז חיים, גיבורת     הספר היא אמה, הילדה ולר, לימים דרורה גפני שבעת הקימה כאן חברה קבוצות שוויונית והיתה למושא אהבתם של רבים, נשאה בשתיקה את רגשות האשם על שלא הצליחה להביא את הוריה ארצה. בספר שזורים כחוט השני געגועים לקיבוץ מעוז חיים שהוריה נמנו על מיסדם. עזית סיפרה לנו  בגילוי לב שבאמצעות המכתבים שגילתה היא הכירה אמה חדשה. כי הכירה חלקים חדשים באישיותה, ובמהלך כתיבת הספר הכירה אצלה גם רבדים חדשים, וגילתה את הנפש החמימה והטהורה שאיתה הגיעה לעולם. הנפש שהתכסתה בקליפות ורבדים במהלך השנים.
והודתה שבהתחלה לא רצתה לדעת כלום. לא על מה שעבר על אמה. ולא לגעת בכאבים המשפחתיים בכלל. כי ניצולי שואה, כפי שהסבירה, לא רצו באותה תקופה 
לדבר על מה שעבר עליהם, והיא ידעה שבגלל רגשות האשם אמה לא מדברת. 
וסיפרה שהיא ידעה בכל אותן שנים שיש ארגז בתוך חדר השינה, ולא העיזה להרים אותו, כשאביה שהיה ממיסדי הקיבוץ מעוז הלך לעולמו, פתחה את ארגז העץ ומצאה את צרור המכתבים קשורים בסרט. הביאה שכנה שיודעת גרמנית שתתרגם לה אותם, וכשתרגמה גילתה שהיא ממש בגילה של אמה. כשסבא וסבתה 
הוריה שלחו לה אותם. היא הורתה שהמכתבים שינו לי את החיים. שהם פתחו לה צוהר לעולם שעל קיומו לא ידעה. ולמדה מהם שאמה היתה המרכז במפגשים חברתיים. ובסבא ראתה חלוץ, למרות שכף רגלו מעולם לא דרכה בארץ. המכתבים 
אמרה הובילו אותה גם לגרמניה. וסיפרה שהיא נסעה בעקבותיהם לראות את המקומות בפרנקפורט שבהם הוריה התגוררו. ומצאה רחוב על שם סבתה הנרייטה פורט.  האישה הראשונה במועצת העיר פרנקפורט, שממנה הורחקה ב-1933. משוררת ועיתונאית, לוחמת לזכויות נשים וילדים, ופעילה חברתית שהגתה את רעיון מתן ארוחות חמות לנזקקים. ויזמה את הקמת בית התמחוי הראשון, ואת המעון הראשון לנשים מוכות בפרנקפורט, ועם כל זאת היתה אם לשמונה ילדים. 
כשעזית סיפרה את סיפורה האישי נזכרתי באמי, שלא דיברה על אותה תקופה, 
ונזכרתי איך היא ישבה בילדותי ליד מקלט הרדיו שהיה בביתנו והאזינה לתוכנית שבו ניצולי שואה חפשו קרובי משפחה, היא רצתה לדעת מה עלה בגורלם של אמה ושל אחותה הצעירה, שעמם אבד לה הקשר לאחר שעלתה באונית מעפילים 
ארצה לימים עשתה קרובת משפחה שלי עבודת שורשים, ומצאה שגורלם נותר עד היום בגדר תעלומה, אולי הם נספו במחנה רכוז, אולי הם נצלו ועברו להתגורר בארץ אחרת. וחפשו גם הם תקופה מסוימת קרובים. סיפורה של עזית עורר בי 
נשכחות. נזכרתי כיצד יום אחד מצאתי בארון תמונה של אישה צעירה שזכתה בפרס ראשון בפיס. שמה היה כשם אחותה האובדת של אמי, והיא אפילו היתה דומה לה, אמי בדקה במי באמת מדובר. והתאכזבה לגלות שאותה אישה לא היתה אחותה, לא מכבר בקרתי עם חברי ארגון מרכז יוצאי אירופה בקבוצת יבנה, קיבוץ 
דתי שנוסד על ידי יוצאי גרמניה. במוזיאון הנוסטלגי שבמקום סיפרו לנו על כך שהמיסדים לא דברו כמעט גרמנית. אבל התנהגו כמו יקים לכל דבר. וזה הזכיר לי 
את מה שעזית ספרה לנו, שאמה לכשעלתה ארצה שינתה את שמה לדרורה, בקיבוץ לא הרשו להם לדבר גרמנית. אבל הם רקדו ריקודים של פעם, והצליחו איכשהוא להביע את הערכתם לשפה שבה דברו, ולאנשים שאיתם עבדו. 
ושהשריקה המשפחתית שבה השתמשה אמה היא זו שקשרה אותה בקיבוץ לכור 
מחצבתה, בהזדמנויות האלו. נזכרתי בהורי שמבחינה זאת היו שונים. הם דיברו בינהם גרמנית, ואיתנו הקפידו לדבר עברית, אמי קראה כל חייה עיתונות בגרמנית, ולא שלטה ממש בשפה העברית, לא פעם תקנו לה שגיאות, שהיו לעיתים מצחיקות. בכלל, במפגש עם עזית חשבתי לעצמי שחבל שלאמי לא היה כזה ארגז של מכתבים. שהיו עשויים לשפוך לנו משהו על עברה. ולספר לנו סיפור שלא סופר.  

הפלה ללא תקלה / רימונה שיף.

לאחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת בנושא הפלות. מבינה לליבן של הנשים שפנו לעשות הפלות שחורות. מודעת לכך שהמדובר בנשים החשות שבגילן המבוגר הן לא תקבלנה מהועדה להפסקת הריון אשור לבצוע הפלה חוקית. להבדיל, בנשים צעירות המבקשות שלא יוודע ברבים שהן נכנסו להיריון כתוצאה מיחסים רומנטיים, ובכאלו שזה קרה להן מחוץ לנישואין. הראשונות הן נשים שלא רוצות להנשא ולא חשות את עצמן מוכנות להורות. השניות הן נשים שלא רוצות לפרק את נישואיהן עקב מעידה. ובכאלו שהן נשואות ואמהות לילדים הרואות בילד נוסף נטל כלכלי, ויודעות שעקב מצבן הן לא תקבלנה מהועדה אשור לבצוע הפלה חוקית. נכון שההפלות האלו מהוות מכרה זהב לגינקולוגים שמבצעים אותן, אבל מה לא עושים כדי שהחיים יהיו יותר נוחים, משוחררים ומאושרים. חשוב לי לפנות לכל אותן נשים ולקרוא להן שתבדוק טוב טוב לאיזה גינקולוג הן הולכות. שהם יהיו מיומנים, מסורים ומעל לכל מוכרים. לאחרונה התפרסם  שעל פי משרד הבריאות בישראל מתרחשות כל שנה בעשור האחרון בין 19 ל-20 אלף הפלות. אלו הן ההפלות המאושרות על ידי הגורם היחיד שרשאי במדינת ישראל לאשר את ההליך הזה.  הועדה להפסקת הריון. עוד 19 אלף הפלות נוספות מתבצעות בישראל, והן הפלות הלא חוקיות. שנערכות בקליניקות של גינקולוגים   במקומות  שונים. הויכוח  הוא בין אלו שטוענים שלבצע הפלה פרושו ליטול חיים ממשיהו אנושי, ובין אלו שטוענים שזכותה של אישה הוא לבצע בגופה מה שהיא רוצה. שהיא מספיק בוגרת לבחון את מצבה ולהחליט. על איזו תוכנית אישית ללכת.  פגשתי נשים שבצעו הפלות שחורות, הן ספרו לי שלאחריה הן חשו הקלה היו להן שקולים הגיוניים והן לקחו אחריות על בצועה. ולרגע לא חשו שהן נוטלות חיים. החוק בארץ קובע כי לבצע הפלה שחורה הוא עבירה פלילית שבגינה מקבלים חמישה חודשי מאסר, כך יוצא שאסור לאישה לבצע הפלה ללא אשור של ועדה רפואית שמורכבת מצוות של שלושה אנשים. גינקולוג, עובדת סוציאלית ורופא מוסמך נוסף. לדעתי נשים שמחליטות לעשות הפלה שחורה או לגשת לועדה צריכות לחשוב טוב טוב על כך. ולהיות שלמות עם עצמן, אחרת הן יכולות להתחרט כל חייהן על הצעד שעשו, ושיהיה לכל אישה ואישה ברור שאם ההיריון הוא לא מהבעל שלהן. וחשוב להן לבצע אותה כדי שלא ידע שהיו להן יחסים רומנטיים עם גבר אחר. הן בוחרות לשקר בכל מחיר. ובלבד שתזכנה באשור המיוחל לבצוע הפלה. נודע לי שיש מהן כאלו הלוקחות בחשבון שעלולים להחתים אותן. ושבעליהן עשויים להשתמש במסמך נגדן בזמן של תהליך גירושין. ונוקטות  צעדים בהתאם, ויש מהן האומרות יהיה מה שיהיה. ומגיעות לרגע פרוק הקן המשפחתי שלהן. כשבעליהן  משתמש במסמך נגדן וטוען שהן נכנסו להיריון מחוץ לנישואין. והופך אותו מבחינתן למקור של צרות. כמובן, שאלו שמחליטות לגמור את ההיריון ולבצע הפלה שחורה לא צריכות לשקר. ויכולות להסתיר את דבר הכניסה להיריון מהבעל. אלא אם יש להן בעיות בריאותיות לאחר ביצועה.
מכתבה שקראתי לאחרונה באחד ממוספי סוף שבוע, הסתבר לי שלמשרד הבריאות לא הגיעו בשנים האחרונות תלונות על בעיות בריאותיות שנבעו מהפלות לא חוקיות, הסקתי שלכל הצדדים יש אינטרס, לאישה שמבקשת שההפלה תעבור בשלום,
שרוצה שתהיה לה תחושה של הקלה ולא תחושה של תקלה, ולרופא שמרוויח מבצועה סכומים יפים. ורואה בה פוטנציאל לעסק רווחי משגשג. לאחרונה קראתי על רעיון לבטל את הועדות להפסקת היריון. ולאפשר לכל אישה לקחת אחריות על גופה. במחשבה שהיא תבחר לעשות הפלה בדרך מקצועית ובטוחה. וככה תמנע מנשים שהיום לא עומדות בקריטריונים של
הועדה לבצע אותה מתחת לשולחן. שמעתי גם על נשים שבחרו לבצע הפלה על ידי נטילת תרופות המפסיקות את ההיריון. לדברי גינקולוגים    מדובר בשבועות ראשונים של ההיריון. כי רק בתקופה הזאת תרופה יכולה, לגרום לפליטת עובר מתוך הרחם, אני מתארת לעצמי שנשים שבחרו בדרך הזאת, חששו לגשת לועדה שלא מבטח שתתן להן את האשור המבוקש. או בחרו לחסוך מעצמן הוצאה גדולה של כספים עבור בצוע הפלה שחורה. שמחתי לשמוע שהיום ישנם גינקולוגים שמעודדים את הפצינטיות  שלהם לבצע הפלה תרופתית, ולא מעודדית אותן לגשת לקליניקה הפרטית שלהם, למרות שיכלו להרוויח על בצועה סכומים יפים, אני מעריכה את הרופאים שהולכים לקראת הפצינטים שלהם. ומכבדים את ההחלטות שלהם. לאור כל זאת הגעתי למסקנה. שכל אישה במצוקה יכולה לבצע הפלה ללא תקלה.